מורשת יהדות מרוקו

לכבודך ירושלים…בירת הנצח של העם היהודי…

עיר אשר את שמה נשאו על לשונם בחרדת קודש

עיר שחוברה לה יחדיו לאחר גלות ארוכה…

עיר המלכים הקדושה, שרבים חרפו נפשם עליה

ומה לעשות, ירושלים יש רק אחת ואין שני לה

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

הפעילות הארגונית ודיפלומטית בקשר ליהודי הזקן שנרצח.

דבר רציחתו של יהודי זקן בן 70, לפי גרסאות אחרות בן 75, או 80 בשם אברהם אלעלוף ב – 15 בינואר 1880 על ידי המונים בפאס לאחר מהומה, נודעה לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון במהירות. התקרית עוררה הדים חזקים באירופה שהתבטאו בפרסומים בעיתונות היהודית והזרה, שאילתות בפרלמנט הבריטי, ומעורבות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה וארצות הברית והשלטונות במרוקו. לתקרית שתי גרסאות.

הגרסאות היהודיות לתקרית.

בגרסה היהודית הבדלים בפרטים. אחת אומרת כי הקורבן נקלע למהומות בעקבות ריב בין יהודי בעל חסותה של צרפת ובין מוסלם. הידיעה הגיעה מפאס לפריס, ובדו"ח החודשי של כל ישראל חברים בינואר, בפברואר ובמרס שנת 1880, התפרסמו הפרטים דלהלן :

יהודי בשם מרדכי אביקסיס בעל חסות צרפתית היה עד למעשים אכזריים של מוסלם מבוגר כלפי ילדים יהודים. הוא ניסה לפנות לערכאות ונתקל בהמון מוסלמי בשערי בית הדין, ואלה כמעט רצחוהו. הצלחת בריחתו הרגיזה את המוסלמים שהתנפלו על יהודים עוברי אורח שחזרו אותה שעה מהשוק.

ביניהם יהודי זקן שנרצח והתעללו בגופתו ולבסוף הניחוה על עצים, שפכו נפט ושרפוה. יהודי פאס חוששים מהתנפלות על שכונתם, אינם מעיזים לצאת ממנה ופרנסתם נפגעה. כרגיל באירועים מסוג זה, הייתה התערבות דיפלומטית, ביניהם של קונסול ארצות הברית במרוקו מתיוס שתבע מהסולטאן להעניש את הרוצחים.

אלא שנעצרו בעת המהומה שוחררו. הסולטאן פקד לפצות את משפחת הנרצח באלף פרנקים. בו זמנית הטיל על יהודי פאס לשלם כופר באותו סכום לקופת הסולטאן.

סגן הנשיא של סניף כל ישראל חברים בטנג'יר ד"ר מיגוארס כתב ב – 3 בפברואר למזכיר של כל ישראל חברים בפריס את הדברים הבאים : משפחתו של אברהם אלעלוף שנרצח ואחר כך נשרף, המשמש כעדות נגד הרוצחים.

הוזיר ענה שעליו להתייעץ עם אדונו. הסולטאן ענה שאישור כזה אינו ניתן על הריגת יהודי, נוצרי או עבד. הו ממליץ שהיהודים יסלחו לרוצחים, ושהדבר לא ייזכר עוד. הכותב מעיר שהנאסרים שוחררו. ניתן להבין איזו סכנה נשקפת ליהודים כאן.

מוסלמים צועקים ברחוב : תנו פראפין, תנו אש, הנה באים יהודים, לא ייפלא אם המוסלמים יכנסו למללאח בפאס או במכנאס או בעיר אחרת בפנים הארץ, וירצחו גברים, נשים וילדים.

מכתב מחכמי פאס ומנהיגיה לכל ישראל חברים.

הרצח מתואר במכתב בעברית של קהילת פאס לכל ישראל חברים בי"א באדר תר"ם – 12 במרס 1880, עליו חתומים שמונה חכמים ותשעה פרנסים. לדבריהם החלה התקרית ברדיפתו של מוסלם אחרי בן דתו שחייב לו כסף בצעקה " תפשוהו כי בורח הוא "

יהודי בעל חסותה של צרפת ששירת את צבאה במשך שבע שנים שהזדמן למקום תפש את הבורח. מאורים שראו יהודי תופש את בן דתם, רדפו אחריו, היכוהו וגם המאורי שבידו נפצע. שניהם הובלו לבית המשפט, היהודי זוכה, המוסלם שנתפש יצא חייב.

זה הרגיזו וכביטוי של זעם שם כובע שחור על ראשו ( כדרכם של היהודים ) ואמר שהוא רוצה להיות יהודי. במהומה הוכה היהודי על ידי ההמון. לאחר מתן שוחד נגרר לבית הסוהר כדי להצילו ממוות. ובלילה הופצה הקריאה כי הותר דמם של היהודים.

וכל יהודי שנקרא בדרך הוכה בחרבות ובמקלות, ביניהם אברהם אלעלוף הפילוהו לארץ ושפכו עליו נפט והציתו האש וערכו עצים על האש ונשרף בעודנו חי. המהומה התפשטה והמונים רצו לעשות כלה ביהודים, עד שהמושל שהציל יהודי דקור ציוה לנעול השערים של המללאח והציב שומרים מחוץ לשומרים מחוץ לשערים, לבל יכנסו המונים נזעמים.

בעלי החנויות בשוק בו אירע הרצח נאסרו, ולאחר זמן קצר שוחררו והמושל הוחלף. התפשטה שמועה שהיהודי שגרם למהומה, לקח אשתו בזרוע לזנות עמה. בהשמך יש פרטים נוספים על איומי המושל וההתנכלויות שיהודים סובלים מהן. התמונה העולה כי היה כאן צירוף מקרים שעודדו התלהבות קנאית, ויהודי תמים היה קרבן לרצח.

גרסה אחרת : במברק מגיברלטר ב – 31 בינטאר שפורסם בג'ויש כרוניקל ב – 6 בפברואר נאמר שיש מהומה גדולה בפאס, מאורים תקפו יהודים פצעו אחדים מהם, ביניהם שני צרפתים והרגו אדם כבן 70 על ידי ששפכו עליו נפט ושרפוהו בעודו חי. הרקע למעשה :

ילדים יהודים ששיחקו במגרש ליד המללאח הותקפו על ידי מוסלם, וילד אחד נפצע. יהודי בעל חסותה של צרפת שעבר במקום וראה את הילד הפצוע תפש את המוסלם והביאו לבית הסולטאן כדי שייענש. שערי הארמון היו נעולים כרגיל בהיעדרו של הסולטאן.

מרוקאית

לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז׳אנין. צעירה מרוקאית יפהפייה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה, כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה, והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק, כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צילום שלה, שצילמתי בביקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השינה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך.

תמיד חשבתי שאישה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם, זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר אליה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי. מי זה יכול להיות? אני חדש פה, ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר. עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להיפתח, והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת, ויצאתי מדלת החנייה. להפתעתי היתה זאת זיאנין עם חברה, שרצתה לקנות את הבית הצמוד, והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז׳אנין, כשגילתה עכשיו, שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה. לא יודע, עניתי. החברה שלה היתה המומה מהתמונה של האישה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסיירת בין החדרים, ז'אנין ניגשה ואמרה לי שבעלה עכשיו במראקש לשבוע.

חייכתי. רק אחרי שהלכו, שאלתי את עצמי, מה מתכוונת אישה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי, שהייתי צריך להגיב יותר מהיר ובצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות, ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. ״חכם של חדר המדרגות״, כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי יושב מול המחשב כואב על טיפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים, אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של זיאנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האישה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, ביקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז׳אנין. היא נתנה לי גם את הסלולרי שלה ומיד כשהסתלקו התיישבתי ליד הטלפון. לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את מספר הטלפון. מצד שני היא חיפשה אותי פעמיים. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות, ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות.

ואחר כך אמרה לי, הבעל שלי עכשיו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע, היא תבוא איתו לביקור? הפנים שלה מחייכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת מאחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל, כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז׳ או בג׳ריר הייתי אומר, בת שלושים, אישה שבאה מזיכרון אחר. מעניין איך היא מבשלת. לך דע, איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעוניינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת, אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר וענייני: כן? לא היתה שם שום ציפייה למישהו, ודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה, אבל פי דיבר מאליו: ז־אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהיסוס. כן, היא ענתה במין שוויון נפש עם שמץ של תמיהה. קיבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהיסוס.

כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות. טוב, אני מסכם, כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. ״בעלי יחזור בעוד שבוע״. למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח, כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל־אביב לבלות אתי את הוויקאנד. והנה באמצע הלילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגליים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למיטתי ואיתן ריח בושם מעודן שעל פיו זיהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי, כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. היתה בטוחה שאני לבד במיטת היחיד, אותה ראתה בביקוריה הקודמים. כיסתה את גופי בנשיקות לוהטות, כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנם לתוך ז׳אנין בשקט־בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשווא להשתיק את אנחותיה. לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור. המשך……………………………….