מורשת יהדות מרוקו

ר׳ דוד בן-שאפת (מראכש)

שמו המלא הוא ר׳ דוד בן-שאפת הלוי. בן-שאפת הוא כנראה כינוי. נקרא גם אלכדאר וסידי מול סור. קבור מאחורי החומה של בית-הקברות במראכש. מקום קבורתו משמש כמקום עלייה לרגל לא רק לאנשי מראכש והסביבה, אלא באים אליו גם מרחוק. כל ערב ראש חודש התקיימה הילולה ליד קברו. צאצאיו חיים היום בישראל.

אני אספר לך על הקדוש החביב הזה. הוא היה מוכר דברים מכסף ברחובות של הערבים. מוסלמיה אחת ביקשה ממנו להיכנס הביתה, נתנה לו מכה על הראש והרגה אותו. היא קברה אותו ליד ביתה מאחורי הכותל. היהודים התחילו לחפש אותו והקדוש החביב הוציא את ידו מהכותל והראה להם את עצמו. לכן נקרא סידי מול סור [אדוני בעל הכותל]. הוא הוציא את ידו והראה את עצמו.

רבי דוד בן-שאפת, לקח אותו אדם עשיר מהעיר פאס בשביל חתונה. רכב על פרד. הוא נפטר שם בבית העשיר. אסור לקבור אותו בבית­״, הקברות במראכש וזה בגלל המלך שלא ימות. כל אשה שהיתה עקרה ילדה. כל מי שעיוור ראה. כל מי שהיתה לו בקשה כל שהיא הולך לשם ואפילו בלי סעודה. הוא היה אומר להם: אם אין לכם מה להביא סעודה, הביאו אך ורק תפוח אדמה וזה מספיק לסעודה ואני איעתר לבקשותיך. הוא היה אומר כך בחלומות.

פ עם אחת, אחד מחבריו של הקדוש חלם. הוא היה נוהג לבוא להדליק את  הכוס של סבי ברחוב לאתאנא. כל פעם שבא, היה שואל את בתי שתגיד לו איך נפטר הקדוש. לילה אחד הוא חלם והנה הוא נמצא בתוך השדה, ואשה אחת מורידה אבק מעל העצים במגבת לבנה. שאל אותה: למי הפרדס הזה׳ ענתה שהוא שייך לר׳ דוד בן-שאפת הלוי. ביקש שתראה לו אותו. הלך ומצא את הקדוש כשהוא יושב ליד מעין מים, ובידו כוסית מזהב. שאל אותו: חכם, אמור לי, איך הגעת למעלה הזאת ? ענה: אני נפטרתי צעיר, והואיל והיה בדעתי לקיים את כל מצוות אלוהים, ברוך הוא וברוך שמו, זיכה אותי כאילו קיימתי אותן. עכשיו אני מחלק תרופות לחולים. שאל אותו איך נפטר. ענה הקדוש שכאשר לקח אותו העשיר לפאס היכו אותו בעין הרע. הוא נולד במראכש ונקרא אלכדאר מפני שכאשר היה נכנס לבית-המטבחיים, אף פעם בהמה שהוא שחט לא יצאה טרפה.

 רבי דוד בן-שאפת הלך פעם להשתטח על קברו של ר׳ שלמה בן-לחנס ובחזרה כאשר הגיע לבאב חמאד התעלף. התחילו לעורר אותו ולא יכלו. הוא נפטר. היה מנהג וצו מפי השולטן שאסור להכניס גופה לקבורה בבית- הקברות אם הוא נפטר מחוץ לעיר. באו יהודים בהמוניהם ואירגנו לו לוויה גדולה וקברו אותו מאחורי החומה.

ר׳ דוד דהאן (קזבלנקה)

קבור בבית-הקברות הישן של קזבלנקה. קבורתו שימשה מקום עליה לרגל של תושבי האיזור ולפעמים גם מחוצה לו.

רבי דוד דנינו(קזבלנקה)

יליד הדרום. צאצאיו חיים היום בישראל.

רבי חיים דנינו היה ממשפחתנו. הוא היה קורא את השם המפורש והיה הולך מכפר אל כפר כדי למול תינוקות.

ר׳ דוד דנינו (דמנאת)

היהודים נהגו להשתטח על קברו. פעם הביא רועה מוסלמי את הצאן ליד קברו. הכבשים השתתקו. המוסלמים אמרו שרק יהודים יכולים לעזור  ולפתור את החידה הזאת. לאחר ששחטו ליד הקבר שלושה עגלים, נתנו ליהודים כסף כדי לקנות מחייא, יין. לאחר ששחטו ביקשו רחמים. והבטיחו שיותר לא ירעו את צאנם שם. אז שיחרר אותם הקדוש. גם מוסלמי לא היה יכול להיכנס.

רבי דוד הלוי דראע ( דראע )

אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מדי שנה אלפים רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא [בעל הדקל] או מול אנכלא אלכדאר [בעל הדקל הירוק], לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ-ישראל. נערץ גם על-ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע.

אני פעם הלכתי והשתטחתי על קברו. בללאה וביב אה ר׳ דוד [באלוהים ובשמך ר׳ דוד]. הדקל שלו צמח ליד הקבר. בנו גג והדקל פרץ דרך התקרה. בעלי נכנס פעם וראה את הצדיק כשהוא יושב על הקבר. אני קראתי לבעלי. הוא צעק ואמר לי: למה גרמת לי סבל.

אני הייתי השמש הראשון אצל הצדיק הזה, עליו השלום, רק יהודי דמנאת ידעו עליו. הם הראשונים. בני היו מתים כשהיו תינוקות. שלא תראה אסון. לקחתי את בתי הקטנה ואמרתי ליד הקבר: או ר׳ דוד דראע הלוי, את הילדה הזאת תשאיר בחיים! אני נודר לשמש אותך עד שיבוא יום ותשלח אותי לירושלים. עליו השלום. הבת נולדה במראכש ונשארה בחיים.

פעם חלם יצחק אלמליח בקזבלנקה. אז נפטר ימין, בנו של ר׳ פנחס ור׳ פנחס ציווה שאף אחד לא ימכור את הרהיטים שלו חוץ מפלוני ופלוני. אני הייתי מוכר את הרהיטים והנה בא אלי אלמליח, הוא ושלמה חביב. זה אמר לי: דוד, יש לך הזדמנות ללכת לר׳ דוד דראע הלוי עם יצחק אלמליח. אמרתי לו שאנחנו כעת בחודש טבת ושאני ביקרתי בקבר פעמיים וגם במולאי איגגי ולקחתי את הבת הזאת ואני לא יכול עכשיו כי אני צריך למכור. הוא ענה שמצווה זו קודמת למצוות מכירת הרהיטים. יצחק אלמליח נולד בקזבלנקה [כאן מתחיל החלום של יצחק אלמליח] ור׳ דוד דראע ציווה עליו לבוא וגם ביקש שילווה אותו השליח שמוכר רהיטים במראכש. לאחר החלום בא אלי. לפני כן הלך אצל סויסה, מי שהיה פקיד אצל הצדיק מולאי איגגי, כי אני הייתי שמש במולאי איגגי לפני ר׳ דוד דראע. הלך לסויסה. ענה לו: אם אתה רוצה לנסוע לר׳ דראע הלוי, אין לך אף אחד שיודע טוב יותר מאשר דוד בן-זואה. אמר לו: בסדר, אם אני אמצא שהוא מוכר רהיטים כפי שחלמתי עליו, אז זהו האיש. חיפש אותי במראכש. בא יחד עם שלמה חביב. מצא אותי שאני מוכר רהיטים.

ביקש שאלווה אותו לר׳ דראע. נסענו ביום שלישי דרך תאמלאלת ומצאנו שמקום הרב חרב. אין איפה לשבת וערימה גדולה של זבל מסביב לקבורה. זה לכלוך שנהגו היהודים להשאיר לאחר הזיארה. מצאנו שם חכם בשם יצחק מלכא שהיה אוסף מטעם הכולל של ר׳ מאיר בעל הנס עליו השלום. מצאנו אותו שם כי בא לבקש נדבה. שאל אותו אלמליח: כמה נוהגים אנשים לתת לך בכל נדבה, וזה לפני ארבעים ושש שנה. ענה שנותנים חמש, עשר, חמש עשרה לירות. יצחק אלמליח הציע לתת שמונים לירות בתנאי שהוא יבלה את השבת איתו. במוצאי שבת, זה היה בראש חודש טבת, אמרתי לצדיק וזה כדי לחזק את החלום שלי.

אמרתי לו: או ר׳ דראע הלוי, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאת בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שבכל ימי חיי, אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים. גם יצחק אלמליח אמר בפני הקבורה: או ר׳ דוד דראע הלוי! אם תעזור לי לפתור בעיה שהיתה ביני לבין צרפתי, אני נודר על עצמי לרצף את מקום הקבורה. באותו לילה חלמתי את הרב [הצדיק] בדמות של חכם שהיה לנו במראכש בשם ר׳ דוד הלחמי שהיה סופר. אמר: אני [הצדיק] לא צריך ריצוף, אני מבקש רק לבנות בית-כנסת באותו מקום שבו התפללתם ביום שבת, שם תבנו לי בית-כנסת כמו בית-המקדש. כך אמר לי בחלום. אני עניתי לו: רבי, אינני יכול, אני עסוק, יש לי עסקים במראכש. אמר לי: מאוחר, כבר פתחת את פיך. הוא העלה אותי לבית-הכנסת בחלום. אמרתי לו: אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי! אני הייתי צועק והנה בא יצחק אלמליח והעיר אותי. ר׳ יצחק מלכא אמר לי שהוא שמע כל מה שהייתי מדבר בחלום והתחיל לספר. למחרת התחלנו בבניית בית־הכנסת. בנינו עשרה מטרים אורך וחמישה מטרים רוחב. באמצע הבנייה התמוטט הגג. היה שלג בטבת והגג של בית-הכנסת התמוטט ומאז בנינו אותו במלט ונשארתי שמה שלושים ושש שנה. הבאתי איתי רק שלושה ספרים, שופר ומגילה.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

גדול ונכבד היה תפקיד הדת בחיי המדינות הדרומיות. הרוב המכריע של הכתובות מכיל הקדשות לאלילים, שמהם נזכרים ביחוד: שמש—השמש; עת׳תר, המתאים לעשתורת, אלא שהוא אליל (הנקרא גם אלמקה); נשר — האליל נשר, שהיה ידוע גם בצפון; ודּ— הידיד, הדוד; וֵרְח'— הירח. בתקופת החֶמִיַרִים מופיע בכתובות השם ״רחמן", המוכיח מה גדולה הייתה השפעת היהדות. מנהגי הקרבנות והקרבת הקטורת וכו' דומים לפעמים לחוקי התורה: הדת הקיפה את כל חיי האדם . מתבלטים הניגודים בין החצ׳רים שבדרום והבדוים שבמרכז־ערב ביחסם השונה לדת. (קשה לתאר תיאור כולל את המצב בצפון, הואיל וגם שם היו קיימים ניגודים רבים"^,; הערבים שהיו סמוכים לאזור הים התיכון הושפעו מהנוצרים ונטו לנצרות, בעוד שבצפון חג׳אז עמדו הערבים תחת השפעת שכניהם העברים.) בשירת הבדוים, שנוצרה בתקופה שקדמה לאיסלאם, כמעט אין למצוא רעיונות דתיים. נזכרים בה שמות אלילים, נזכר גם שם אללה, אולם כל זה אינו אלא מן השפה ולחוץ, והשירה עצמה ריאליסטית במידה שאין בה מקום למחשבה דתית. טעות היא בידי הסוברים, שבתקופה מאוחרת יותר מחקו בכוונה מתוך השירה הזאת כל זכר לעבודת אלילים^. אפשר לגנוז שם של אליל או בית של שיר, אולם אין לשנות את רוחו של שיר דתי־אלילי. אין מחשבה דתית בשירי הבדוים, מפני שהם בבואה נאמנה של חיי הבדוים, שבהם אין הדת תופסת כמעט שום מקום ^. ואופיה זה של השירה הערבית נשתמר לה גם בתקופת האיסלאם הקדומה

התקופה שלפני מוחמד היא בבחינת שעת־דמדומים, שכן כבר מצויים בה אנשים, שבמוחותיהם מנצנצים רעיונות חדשים; האנשים האלה הושפעו על־ידי היהודים והנוצרים ,

הכלכלה. גידול גמלים וצאן, חקלאות. מסחר

 רוב תושבי ערב התפרנסו מגידול גמלים וצאן, זה היה מקור כלכלתם העיקרי של הבדוים. מקור נוסף שימשה להם העברת סחורות שונות לחופי ים התיכון.

קשה להכריע, איזה ענף־פרנסה היה חשוב יותר לתושבי תימן: החקלאות או המסחר. לפי עדותו של פליניוס עסקו החמירים והמעינים בעבודת־וזאדמה: היו להם שדות־תבואה, חורשות־דקלים, עצי־פרי ובהמות. השבאים, שעסקו בעיקר במסחר, היו להם גם יערות עצי־בושם ומכרות־זהב, אף שדות־שלחין, דבש ודונג.

המסחר הקיף כל מיני קטורת: לבונה,.מור,קציעה,אהלות; וגם זהב, כסף ואבנים טובות — לפי עדות המקרא, הכתובות הערביות וסיפורי היוונים והרומאים. הסחורה היתה נמכרת לבבל, למצרים, ליוון ולרומא.

 פליניוס מעלה חשבון, שהקיסרות הרומית מוציאה מדי שנה בשנה כחמישים מליון סיסטרצים לתמרוקים. הארץ יצאו לה מוניטין בעולם בעושרה הגדול, ומשוררי רומא הגידו תהילתה ברבים. באמת סחרו השבאים לא בתוצרתם בלבד, אלא גם במוצרי הודו, סין ואפריקה המזרחית. ערב היתה המרכז הטבעי, שאליו היו מעבירים את כל הסחורות, ושם היו ממיינים אותן ומפיצים בין הלקוחות. בצדק מעיר מלומד אחד, שאין לראות את המדבר בישימון ריק חסר כל תרבות.

מדבר החול, כמדבר המים, הים, מפריד בין הארצות, אבל הוא גם מקשר ומחבר אותן, הואיל והוא פתוח לכל רוחות העולם. ממזרח לערב נמצאת רמת איראן, ומדרום-מזרח — הודו עתירת הנכסים. ים־סוף מחבר את ערב עם ארץ אגדית אחרת, אפריקה המזרחית, שהיתה בעלת סחורה יקרה. בצפון מחבר אותה מדבר סיני עם מצרים. ויש להוסיף, כי הנמלים המצויינים שבחופי ארץ־ישראל, צור וסוריה, איפשרו לה לערב לקשור קשרים עם יוון, איטליה וספרד.

נקבצו ונערכו בסיעתא דשמיא לפי שמות בסדר א-ב על ידי

שמעון ואנונו

ח. איטליה

איטליה, ארץ ומדינה השוכנת בדרומה של אירופה, כשהיא מוקפת ממזרח, מדרום וממערב בים התיכון. יהודים ישבו באיטליה מאז ימי בית שני. במאה הי״ב היו קהילות חשובות ביותר באיטליה, ובעלי התוספות העידו ״כי מבָארי תצא תורה ודבר ה׳ מאטורנטו״. המפורסם שבחכמי איטליה בימי הביניים הוא רבי ישעיה דיטראני – מבעלי התוספות. במאה הט״ז, לאחר גירוש ספרד, הגיעו יהודים רבים לאיטליה. המפורסם שבהם הוא רבי יצחק אברבנאל – מגדולי מפרשי התנ״ך.

בשונה מערי איטליה, היתה ליוורנו עיר שבה ניתנה חופשיות לכל הדתות והתרבויות. ואכן תוך זמן קצר, הפכה ליוורנו לאחד ממרכזי המסחר הגדולים ביותר באיטליה, והקהילה היהודית היתה לאחד ממרכזי התורה הגדולים והחשובים ביותר. השפעת אנוסי ספרד היתה גדולה בעיר זו, עד כדי השרשת השפה הספרדית והמנהגים של יהודי ספרד. במאה הי״ז נוסד בליוורנו קהל מעדת המערבים – בני יוצאי צפון אפריקה. קהילות ספרדיות גדולות וחשובות היו גם בנאפולי, אנקונה ופירארה.

עיקר פרסומם והשפעתם של ליוורנו, ונציה, מנטובה, סביוניטה, קרימונה – ערים באיטליה – בא להם מן הדפוס העברי שהיה קיים בהם, וזכו להשפיע על תולדות הספר העברי. בדפוסים באיטליה הודפס התלמוד הבבלי, התנ״ך ועוד מאות ספרים עבריים בהלכה, קבלה, פרשנות ועוד.

מכל ארצות אגן הים התיכון שלחו חכמים את ספריהם להדפסה באיטליה. כך נהג רבי יוסף קארו בספריו ׳בית יוסף׳ וישלחן ערוך, ועוד רבנים רבים במשך מאות שנים.

נציין אחדים מחכמי ׳ארזי הלבנון׳ שחיו ופעלו באיטליה: דון יצחק אברבנאל – מגדולי מפרשי המקרא; רבי עובדיה מברטנורה – המפרש הגדול של המשנה; רבי יהושע בועז – בעל ׳שלטי הגיבורים׳ על הרי׳׳ף; רבי מנחם עזריה מפאנו – מגדולי המקובלים וממפיצי תורת האר״י; רבי יהודה חייט – ממגורשי ספרד ומקובל ידוע; רבי עזריה פיגו – מגדולי הדרשנים והפוסקים, מספריו ידועים ׳בינה לעתים׳ ו׳גידולי תרומה׳; רבי שמואל אבוהב – מחבר שו״ת ׳דבר שמואל׳; רבי עמנואל חי ריקי – מקובל ידוע; רבי משה חיים לוצאטו – מגדולי המקובלים ומחבר ספר ׳מסילת ישרים׳; רבי ישמעאל הכהן ממודינא מחבר ספר ׳זרע אמת׳; החיד״א ועוד רבים.

ט. תורכיה

ארץ ומדינת תורכיה הינה חצי-אי החודר אל הים התיכון בחלקו הדרומי, ובחלקו הצפוני גובל הוא עם הים השחור. בחלקה המזרחי גובלת תורכיה עם סוריה ופרס.

תורכיה שימשה כמרכז למגורשי ספרד, ליהודי המזרח וצפון אפריקה. היא שימשה כצומת מרכזי בחיי העם היהודי במאות השנים האחרונות.

סביב המרכז בתורכיה פעלו הערים; קושטא, איזמיר וסלוניקי. בערים אלו התקיימו מרכזי הרוח הגדולים במאות השנים האחרונות, ובהם נתחברה ממיטב הספרות ההלכתית, ספרות הקבלה, הדרוש והפרשנות. נתמקד בשלשת הערים הללו:

קושטא

העיר קושטא (או בשמותיה: קונסטאנטינופול, או איסטנבול) היא העיר הגדולה שבערי תורכיה. היא עיר נמל היושבת על מיצרי הבוספורוס (מקום אסטרטגי, מעבר בין אירופה לאסיה).

יהודים ישבו בקושטא עוד בימי היוונים. אולם עיקר גידולה של הקהילה היהודית באה לה אחרי גירוש ספרד בשנת רנ״ב (1492).

בראש הקהילה היהודית בקושטא בעת כיבושה על ידי העותומאנים, עמד רבי משה קפשאלי. אחריו עמד רבי אליהו מזרחי שייסד בה ישיבה. בעיר נוסדו בתי דפוס, אליהם הגיעו כתבי יד להדפסה מכל רחבי הממלכה העותומאנית.

כמו בשאר הקהילות הגדולות בתורכיה, היו בקושטא קהילות קהילות בהתאם למקור מוצאם. מחכמי קושטא המפורסמים: רבי תם בן יחיא; רבי אליהו ב״ר בנימין הלוי; רבי אליהו בן חיים (מח״ס ׳תשובות הראנ״ח׳); רבי יחיאל בסאן; רבי יוסף מיטראני; רבי יהושע בנבנישתי ורבי יהודה רוזאניס (מח״ס ׳משנה למלך׳), שכיהן כרבה של קושטא שנים רבות והיה מגדולי חכמי דורו.

איזמיר

העיר איזמיר שוכנת במערב אנטוליה על חוף הים האגאי. על אף שיישוב יהודי היה באיזמיר תקופה ארוכה, עוד מימי חז״ל, בתקופה הרומאית, הרי שעד המאה הי״ז היתה איזמיר (או בשמה סמירנה) עיר קטנה. אולם עם שינויים שחלו במסחר הבינלאומי, הועדפה איזמיר על ידי הסוחרים מסיבות שונות, וכך החלה לשגשג, לפרוח ולהתפתח, וכך גם היישוב היהודי בה.

לאיזמיר הגיעו יהודים מסלוניקי, קושטא ומעוד ערים בתורכיה ומחוצה לה. רבים מיהודי איזמיר התעשרו משותפותם במסחר, ותרמו מהונם להקמת מוסדות חינוך ותורה. ראשי הקהל הזמינו רבנים ממרחבי הממלכה העותומאנית לכהן בקהילתם. ואכן רבנים חשובים שימשו ברבנות באיזמיר. כמו כן התיישבו בה מחכמי ארץ ישראל שיצאו כשדרי״ם, והחליטו להשתקע בה.

בדומה לקהילות אחרות בממלכה העותומאנית, גם באיזמיר היו קהילות רבות ושונות בהתאם למקום מוצאם, אולם האחדות ביניהם עלתה על המפריד והשונה. במשך הזמן, גברה האחדות בין הקהילות וניטשטשו ההבדלים. רבנים שהוזמנו לכהן באיזמיר: רבי יצחק בן מאיר (מקושטא) – מתלמידיו של המהרי״ט; רבי יוסף איסקופא (מסלוניקי); רבי חיים בנבנישתי(מקושטא), ורבי אהרן לפפא (מסלוניקי). אולם בדורות שאחריהם, כבר כיהנו באיזמיר רבנים שהתחנכו במוסדותיה וישיבותיה. המפורסם והגדול מכולם הוא רבי חיים פלאג׳י. עוד מרבני איזמיר המפורסמים: רבי שלמה אלגאזי – מחברם של ספרים רבים (׳גופי הלכות׳, ׳יבין שמועה/ ׳לחם סתרים׳ ועוד); רבי יוסף בן רבי אליהו חזן; רבי יעקב בן נעים; רבי אפרים ארדיטי; רבי אהרן אלפנדרי; רבי אליהו הכהן(מח״ס ׳שבט מוסר׳); רבי יוסף רפאל חזן(כיהן לאחר מכן כ׳ראשון לציון׳ בירושלים, ומח״ס ׳חקרי לב׳); רבי רפאל מאיו ועוד.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הרב זאב הלפרין הביא איתו ללאראש את שיטותיו החינוכיות ואת רוח הלחימה, והחל לפעול שם כפי שפעל במקנאס. תחילה איתר קבוצה דתית שמרנית, ובאמצעותה ארגן מוסד חינוכי בשם ״הר סיני״ שתאם את הדגם של ״אם הבנים״ שהקים במקנאס ובצפרו. הוא פתח בפעילות ציבורית באמצעות תקיפה וניגוח בית הספר ״אליאנס״ ומנהלו מר חכים. פעולתו בוצעה באמצעות תעמולה, הוצאת דיבה וכתבות בעיתונות היהודית והעיתונות הכללית המקומית. ב־20 בנובמבר 1915 פורסם בטנג׳יר מכתב, שהודפס בעיתון היהודי בשפה הספרדית, El Eco israelita. המכתב מכיל השמצות על מר חכים, מנהל בית הספר ״אליאנס״, המואשם באי סדרים כספיים, בניהול כושל של בית הספר ובחוסר התאמה של המורים ושל תוכנית הלימודים לקהילה היהודית. על המכתב חתומה ועדה של שישה חברים שבראשה מתנוסס שמו של הרב זאב הלפרין. המערכה שהתנהלה נגד ״אליאנס״ בעיתונות היהודית והכללית הובלה בידי בנו של ראש הקהילה אברהם מור־יוסף. הדי הסכסוך בענייני בית הספר ״אליאנס״ ומכתבי התגובה גלשו גם לעיתון המקומי הכללי בטנג׳יר.£a Correspondent De l'Africa הוועדה שבראשה עמד הרב הלפרין תבעה לפטר את מנהל בית הספר וצוות המורים ולסגור את בית הספר של ״אליאנס״. היו הורים שהוציאו את ילדיהם מבית הספר בטענה שהלימודים ״חופשיים״ מדי ובית הספר אינו מתאים לתרבותה של הקהילה, ואף פוגע בחייה הדתיים. מנהל בית הספר, מר חכים, מעיד שבתחילה חשב לתומו כי מדובר במתקפה שמקורה ברצונו האישי של אברהם מור־יוסף לתפוס עמדת מנהיגות במאבק הפנים קהילתי. אולם במשך הזמן התבהרה לו התמונה המלאה. במכתב להנהלת ״אליאנס״ בפאריז הוא כותב שמר מור־יוסף, בנו של נשיא הקהילה, נתון להשפעתו של הרב זאב וולף הלפרין, ששם לו למטרה ליצור בלאראש מרכז יהודי תרבותי בעל אופי פוריטני וקנאי. בית הספר ״אליאנס״ מהווה מכשול לתוכנית זו ועל כן הוא מתקיף אותו בקהילה ובעיתונות המקומית.

לאחר ועידת סן־רמו, באפריל 1920, שבה הוחלט על מסירת המנדט בארץ־ישראל לבריטניה, הוקמה בעיר לאראש אגודה ציונית בשם ״בוני ירושלים״. הרב הלפרין הצטרף אליה עם תחילת פעולתה, אולם עד מהרה נקלע לסכסוך עם מנהיגי האגודה. הוא פנה להסתדרות הציונית בלונדון, ללא ידיעת המנהיגות המקומית, וביקש שיכירו באגודה ציונית נוספת אותה הוא מקים, ושמה ״בוני ירושלים ומחזיקי הדת״. הוא ביקש מההסתדרות הציונית בלונדון שייאפשרו לו לעסוק בתעמולה ציונית בצפון אפריקה על פי דרכו, וכמו כן ביקש שתינתן לו הרשאה לעסוק במגבית ולאסוף שקלים. ההסתדרות הציונית בלונדון הפנתה אותו לאגודה המקומית הקיימת והורתה לו לשתף איתה פעולה. אולם בהיוודע לה מה היו מהלכיו, התנערה ממנו תוך השמעת ביקורת עליו בפני ההנהלה הציונית בלונדון.

הרב הלפרין עזב את מרוקו כנראה בשנת 1922, הוא שב לירושלים כנראה בשנת 1924. לאחר פרישתו המשיכו נאמניו, באמצעות חברת

״מחזיקי הדת״, את הפעילות הציבורית והחינוכית בעיקר ברשת תלמודי התורה וישיבות ״אם הבנים״.

בשנות השלושים עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, ולאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, נכנסו הקהילות במרוקו לתהליך של דעיכה, שנבע מחולשה כללית של כל המערכות. את העולם כולו ובכלל זה את מרוקו והקהילה היהודית בתוכה פקד מצב כלכלי קשה. רשת ״אם הבנים״ החזיקה מעמד בקושי עד שאוחדה עם ״אוצר התורה״ שהוקמה במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת רשת ״אוצר התורה״ החלה שוב תקופת פריחה לחינוך הדתי והמסורתי, ואיתה התעוררה לתחייה גם ההשפעה הליטאית על עולם התורה במרוקו. לאחר השואה היתה פעילותם של הליטאים עוד יותר אינטנסיבית והם השתלטו לחלוטין על הפלג השמרני של יהודי מרוקו ושעבדו אותו בהתאם לסגנונם ומטרותיהם.

ח. סיכום

כניסת הצרפתים למרוקו והחלת שלטון הפרוטקטורט האיצו את תהליכי המודרניזציה בארץ זו, ויהודי מרוקו היו בין הראשונים שאימצו אותה. המודרניזציה הביאה איתה שינוי מהיר וסוחף באורחות החיים, וההנהגות המסורתיות המקומיות התקשו להאבק בהשפעותיהן – התפוררות הסדר המשפחתי והקהילתי הקיים ותהליך של התרחקות מחיי הדת. על פי עדותו של הרב משאש הברירה היתה הליכה בדרכו של הרב הלפרין או כליה רוחנית של עולם לומדי התורה. המנהיגות המרוקאית המקומית לא התאפיינה ברוח לחימה, ובמידה רבה השלימה עם הגורל תוך ציפייה למעשי נסים. הרב הלפרין הופיע במרוקו בדמות של ״מושיע ומציל״, וככזה נצרב בזיכרונם של רבני הקהילות ופעילי הציבור. פעילותו של הרב לוותה בתחושה שאין זמן והשעה דוחקת, סגנון שהתאים לסגנונו של הזרם החרדי האולטרה אורתודוקסי שהתפתח באירופה המזרחית במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. המוטיב המרכזי שבלט בשליחותו של הרב הלפרין היה ״ההצלה״.

באופן מעשי ההצלה באה לידי ביטוי ברפורמה בחינוך היהודי שעוצב מחדש על פי מתכונת ליטאית: בפעילות ציבורית ענפה ורדיקלית שיצאה בהסתה נגד ההשכלה: ובאופן ממוקד נגד ״אליאנס״ באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״.

בצד ה״הצלה״ התפתחה גם תחושת אפוטרופסות על גורלם של היהודים המרוקאים, שלפי תפיסתו של הרב הלפרין אינם מסוגלים לטפל בעצמם בגורלם. מוטיב זה מלווה את יחסה של הקהילה הליטאית לעולם התורה הספרדי/מזרחי, לאורך כל המאה ה־20. המוטיב שזור בפעולותיהם של הרבנים הליטאים במרוקו לפני ואחרי השואה, ונמשך גם במהלך השנים בהן התפתח עולם התורה הספרדי/ מזרחי בתוך עולם התורה הליטאי(ולאחר מכן לצידו) במדינת ישראל ובצרפת.

הליטאים הציבו את עצמם בעמדת מנהיגות של עולם התורה, ומכאן יומרתם להנהיג את הציבור היהודי ובתוכו את הציבור הספרדי/מזרחי תוך הפגנת פטרונות כלפיו. גישה ליטאית זו עומדת ברקע ההיסטורי שעיצב את עולם התורה הספרדי/מזרחי בימינו ואף דחפה להקמת ש״ס.

למרות שש״ס מסמלת בין היתר את ההתנערות, אם כי חלקית, מפטרונות זו, חלק נכבד מרבני הקהילה המרוקאית עדיין שבוי בדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״ הליטאים.

מחוללו הראשון של מהלך היסטורי זה במרוקו היה כאמור הרב זאב הלפרין. האתוס שנצרב בזיכרון הרבנים שחיו באותם הימים, הרב יוסף משאש והרב דוד עובדיה, הוא, שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את יהודי מרוקו מהשפעת ״אליאנס״ ומכליה רוחנית. תופעה דומה התרחשה לאחר השואה בפעולתם של רבנים ליטאים אחרים, שמצאו במרוקו מרחב להשפעה כפי שיסופר בפרק הבא. מורשת זו הונחלה לדורות הבאים ומהווה מרכיב מרכזי בהתגבשות ה״חרדיות הספרדית/ מזרחית ליטאית״ כפי שהיא קיימת במתכונתה הנוכחית.