מורשת יהדות מרוקו

יום ירושלים תורת אמך ◆ פנינים ליום ירושלים

המלקט: הרב אברהם אסולין

 יום הודאת להשי"ת

כמה הודאה להקב"ה שקבץ אותנו מארבע כנפות העולם, והביאנו אל נחלת אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.

מי הם אמין ומי פילל שנזכה לזמן הזה – כנבואת הנביא בישעיה (פרק ח).   פסוקים מדברים….

כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ה. בעיני ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה ו. כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות. ז. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. ח. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה.

ובנביא יחזקאל (פרק לו).

ויבאו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ישראל אלה ומארצותיהם. כא. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. כד.ולקחתי אתכם מן הגוים וכו'. לב. לא למענכם אני עושה נאם ה'.

מי מאמין

כתב רבנו הרמב"ן

"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יתאספו עוד מנין מתפללים, בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת".

מצטרפים לבנות את ירושלים

אמרו חז"ל "אין ירושלים של מטה נבנת עד שירושלים של מעלה נבנת" איתא בגמרא (ברכות מט), רב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר בתהלים (קמז), נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים, בזמן שנדחי ישראל יכנס. אם כן יוצא שקיבוץ גליות אחד מהגורמים לבנית ירושלים.

ולמה נקרת ירושלים מלשון וכיצד ירושלים של מעלה נבנת על ידי מעשים טובים, לימוד תורה, בכל מעשה חיובי נבנת עוד לבנה של ירושלים,  נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם אז התיקון להרבות באהבת חינם, למרות המטליות ודרך חיים של כל אחד, כמה חשוב לכבד אלו את אלו כמו שכתוב שכתבנו באגרת (בסוף עמוד זה)."צו פיוס" כמו שבכל משפחה יש אחים שדומים במעשיהם ויש שלא, אבל ברור שעל אחדות במשפחה שומרים מכל… כך עלינו לשמור על "אחדות ישראל"

כתב הגאון הרב משה מלכה זצ"ל בספרו דרש משה, כימי צאתך ממצרים הראנו נפלאות, פירוש כאותם נסים בצאתנו ממצרים, ניסים הללו עתידים לחזור לעתיד – וכתב הרב ובימנו אנו קיבוץ גלויות הוא כצאת עם ישראל ממצרים ע"כ.

ושמעתי שואלים למה לא הקימו את המדינה אנשים צדיקים?? ועל כך ראיתי תשובה בספר אם הבנים, אמרו חז"ל לעתיד תבא ציפור טמאה ותציץ שרומזת על הגאולה בפתח, ושאל הרב ולמה תשמע ציפור טמאה? והלא מן הראוי שתשמיע ציפור טהורה, לכן אל יקשה בעיניך למה הקימו את המדינה אנשים שאינם שומרים תורה ומצות… ע"כ.

ומה שיש רבים יראי השם שדורשים שאין לגור בארץ ישראל ואף כתבו על כך ספר שלם, שמעתי שכנראה הם גילגול של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ.

חובת היום:

א. להודות להשם על חסדיו המרובים, שזכינו לבא לארצנו הקדושה…

ב. להימנע מכל מחלוקת….

ונסיים עם ישראל דרכו בתפלה כמאמר הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" "בחרבי ובקשתי" ופרש רש"י תפלה ובקשה.

כתב הגר"א כל בית שנבנה בעיר העתיקה ונרכש בידי היהודים הוא סימן לקירוב הגאולה.

 ולכן כל אירופה משתגעת מכל בנית בית בירושלים… וכתב הראי"ה קוק זצ"ל ככל שכל ארץ ישראל תבנה הגאולה תגיע, עד שהרשעים שבה יחזרו בתשובה בדרגה של אהבה. ונשתמש בנשק הסודי שלנו מאבותינו נתפלל שנזכה לגאולה השלמה בבנין ירושלים במהרה בימנו אמן

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.com

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי.

יוצרי! הבינני מורשה להנחיל.

איני מתיימרת להתקשר בעטרה של סופר, אולם מן הראוי להעלות על הכתב ולספר לנכדים, לנינים ולבני הנינים סיפור קורות חיים, שבו נפרשת יריעת חייהם של אבותינו; יאמרו לך: ״העבר מת, ההווה זורם, והעתיד לפנינו, ומה שהיה נשכח ונמוג״. ואולם, בפתגם ידוע נאמר: "עשית ולא דיווחת – לא עשית״. הרעיון והמחשבה להעלות על הכתב את הזיכרונות  ואת קורות המשפחה הבזיק בי עם מותו של אבי, עקיבא אזולאי, זיכרונו לברכה. רציתי לתאר במלים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אבי, תולדות משפחתו – ההווי, המנהגים והמסורת, שרכשנו לנו מבית אבא, מימי ילדותנו; חלק הארי מהם העליתי, מסיפוריו ומסיפורי חברים, וחלק פרחו מזיכרוני ונשחקו בגלגלי הזמן. חשבתי כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף, ומקווה אני, כי הצאצאים ובני המשפחה הבוגרים יותר ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור ״חיים שכאלה" של אבי המשפחה.

 כשמסתכלת אני על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, פוקדת אני באהבה ובגעגועים את זיכרונותי. אבותינו באו לארץ ישראל ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. ברור, כי עלינו להרכין ראש ולנהוג דרך־ארץ לפניהם, על שסללו הדרך, בנו יסוד והניחו תשתית להקמת המדינה. גלגלי הזמן עשו את שלהם; הרבה ממה שעבר עליהם נשתכח בינתיים. בכנסים משפחתיים וביום ההולדת של הורי הסתפק אבי, זיכרונו לברכה, בסיפורים על תולדות משפחתו ועל הארץ שבה חיו הסבים והסבתות, ואילו על העולם הסוער, הרוגש וגדוש האירועים, אשר היה מעורב בו, המעיט לדבר. היריעה נפרסה בעצם רק לאחר מותו, ביום השבעה, בעזרת סיפורי חברים, ידידים ובני משפחה. לא אחת הרהרתי, מדוע לא מצא אבא לנכון לכתוב על עברו. עכשיו, עלי לנסות להציל קטעי זיכרונות. כל אימת שאני מתייחדת עם זכרו של אבא עולים במוחי מחשבות והרהורים. מה מאושרת הייתי לו שמעתי את קולו, את חוות דעתו, שהייתה ספוגה ניסיון וחוכמת חיים. ואיני יכולה לפסוח על אמא, תיבדל לחיים ארוכים, אשר ליוותה את אבא במסירות ובנאמנות בכל שנות חייהם יחד. לולא אמא, תמהה אני אם יכול היה אבא להיות שותף פעיל לכל התמורות והמאורעות הגדולים שקרו בימיו.

סולי שרביט

במשפחה

יש בית והוא מבצר על ההר

יש בית והוא ארמון מפואר

אך לא העיקר הוא הארמון או הבקתה,

חשוב הוא הבית שבנית אתה

קורות עקיבא בן דוד

1913   – נולדתי בארץ ישראל, בעיר יפו, לאבי הרב דוד אזולאי ז״ל ולאמי סוליקה. באותה עת היה אבי רבה הראשי של העדה ביפו.

1914   – במלחמת העולם הראשונה, היגרנו לאלכסנדרייה.

1918 – חזרנו לירושלים.

1929 – התגייסתי לארגון ההגנה, שהיה אז עוד במחתרת, ושם קיבלתי את השכלתי הצבאית.

1936 – התגייסתי לנוטרות, להגן על היישובים העבריים בירושלים.

1948-1940 – שירתתי במחלקה הערבית של ההגנה.

1948 – הייתי אחראי על אספקת המים לירושלים.

1963 – נתמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים.

1969 – נתמניתי לסגן ראש עיריית ירושלים.

נולדתי ביפו כבן הזקונים של רבי דוד אזולאי ז״ל, שהיה חכם ומקובל. הוא הביא אותי לעולם בגיל 89 שנים – ומבטיחכם אני כי אין טעות בגיל – ואילו אמי הייתה בת עשרים וחמש שנים כשילדה אותי. ביום השמיני לחיי קראו לי משה. הדבר המקובל אז היה: מי שחייו בסכנה יחליף את שמו, והדבר ייחשב לו כאילו נולד מחדש. לקיתי בחזרת והובלתי לירושלים במצב אנוש, ובזכות החלפת השם לאבנר הבראתי. חיי כמו ניתנו לי מחדש. לאחר כשנה שוב חליתי, ואבי ז״ל החליט להעלותני לקברו של רבי עקיבא, אולי זכותו תעמוד לי. וכך היה. עליתי לקברו, ואף הוחלף שמי מאבנר לעקיבא; מאז ועד היום יכול אני לאמר כי אני בריא ושלם. ב־1914 גירשו התורכים את משפחתנו, כיוון שהיינו נתינים זרים. גורשנו לאלכסנדרייה והתגוררנו שם במעברה.

התחלתי את לימודי בכותאב (חדר) של הרב החכם רבי מאיר, במעברה באלכסנדרייה, וכל זמן שהותנו שם שקד עלי אבא בלימודי התורה, ואילו אמא פרנסה אותנו מעבודות תפירה בשירות הבריטי. הייתי שובב כה גדול עד שכוניתי בפי אבי"עשיו״, ואילו אחי הגדול ממני כונה ״יעקב". ב־1919 חזרנו ארצה ברכבת. כעבור זמן מה עברנו לגור ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, ושם למדתי בישיבה הספרדית ובתלמוד תורה. המקרה המצער בחיי היה לראות את אחי ציון ז״ל בן השלוש־עשרה נהרג מפיצוץ של רימון, אשר נזרק על ידי ערבים.

 מאורעות ירושלים של אז חרוטים בזיכרוני, כי הייתי שותף להם וחלק בלתי נפרד מהם. כשפרצו המאורעות, בשנת תרפ״ט, נרצח חברי בשער יפו. הצטרפתי להגנה באותה שנה. לאחר המאורעות פגעו הערבים במשפחה יהודית מרחוב הארמנים. התארגנו להשיב מלחמה שערה ופגענו בערבי. כתוצאה מכך הייתי מבוקש על ידי הערבים, ואמי דאגה להבריחני לחוץ לארץ, למרוקו. הייתי כשנה במרוקו, ולא מצאתי את מקומי שם. חזרתי ארצה.

מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין אנשים, ללא הבדלים של חברה, עדה או עם. במקצועי הייתי שרברב, ועבודתי הייתה מיריחו ועד שכם. הודות לכך סייעתי בהשגת מידע מודיעיני, וכן עסקתי ברכישת נשק.

ב – 1936  גויסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים. אלה כינוני ״אבו דאוד״, "איבן אל ערב״, וזה מוכיח שרכשתי את אמונם המלא. עם קום המדינה הצטרפתי למחלקת המים של עיריית ירושלים.

א. גָּפִיר  (ז') [ערבית: חָ'פִיר] נוֹטֵר, שׁוֹמֵר בִּטָּחוֹן, שׁוֹטֵר [השם רָווח הרבה בארץ בתקופת המנדט הבריטי].

ב – 1948 הועברתי מהנוטרות למפעל המים המספק בים לירושלים. תפקידי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין לירושלים, ומעין פרה לירושלים. תפקיד זה הוטל עלי מטעם ההגנה. אחד התנאים לקבלת עבודה זו היה לעקור את מגורי ללטרון, אשר בדרך לירושלים, וזאת כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון, באמתלה של אספקת מים.

תפוח ההריון

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו

יששכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….

ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998

מייסד הוצאת יוסף לוגאסי

ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה

כסף של יושר וכסף של גזל

היה הייתה אשה אלמנה ולה בת יחידה. המצב הכלכלי היה כל־כך רע, עד שנאלצה הנערה לצאת ולחטוב עצים ביער, על־מנת שתוכל היא ואימה להתקיים. יום אחד, בהיות הבת בדרכה לחטוב עצים ביער, פגשה איש זקן עם זקן צחור. שאל אותה הזקן למעשיה. הוא הופתע מאוד לשמוע שהיא עובדת בעבודה קשה מאוד שמתאימה לגברים. הנערה פתחה את סגור לבה וסיפרה שבעזרת האל והשגחתו, היא מביאה מידי־יום פרנסה מחטיבת העצים, ומקווה שלא יאונה לה כל רע. הזקן שמע אותה בקשב רב ואמר: ״ביכולתי לעזור לך, אך עלייך לבחור באחת מההצעות שאציע לך. אני יכול לתת לך אגורה אחת שהושגה ביושר או מטבע זהב שהושג בגזל. עשי את בחירתך בתי". הנערה שבורכה בחוכמה, ידעה במה היא תבחר, אך החליטה שתשאל קודם את אימה וכך היה.

בערב, חזרה הנערה מעבודת חטיבת העצים, וסיפרה לאימה על יום עבודתה ועל ההצעה המפתיעה של הזקן. האם ענתה: ״מוטב בתי שתבחרי במטבע של זהב אפילו שבא מגזל, שבעזרתו נוכל למלא את כל מחסורינו וגם נוכל לשלם את חובותינו הרבים, מאשר לבחור באגורה, אמנם של יושר, אך היא תספיק לנו לארוחה אחת בלבד". למחרת, הלכה הנערה חוטבת העצים ליער. שם היא פגשה את הזקן ובירכה אותו לשלום. הוא בירכה בחזרה ושאל: "בתי, במה בחרת? ביושר או בגזל". ענתה החוטבת בניגוד להצעת אימה: "בחרתי באגורה של יושר על מטבע זהב הבא מגזל". נתן לה הזקן את האגורה ואמר: ״הנה לך אגורה אחת. קני בה את התרנגולת הראשונה שיציעו לך, ותתחתני עם העני הראשון שיבוא לביתך לבקש נדבה. כשיוולד לך הבן הראשון, הזמיני אותי להיות סנדק. את יודעת איפה למצוא אותי״. לאחר מילים אלה, נעלם הזקן מן המקום. לקחה הנערה את האגורה והלכה לדרכה, והנה בעודה הולכת לביתה, היא רואה לפתע איכר המחזיק בידו תרנגולת למכירה. הוא מכר את כולן מלבד אחת שנותרה בידו. נעמד האיכר והכריז על התרנגולת שנותרה בידו. מיד באה החוטבת וקנתה אותה באגורה שקיבלה מהזקן. היא לקחה את התרנגולת לביתה ושיחררה אותה בחצר. למחרת, הטילה התרנגולת ביצת זהב. הנערה הבינה שהזקן, הוא לא אחר מאשר אליהו הנביא. היא לקחה את ביצת הזהב לשוק הצורפים, מכרה אותה וקיבלה עבורה כסף רב. התרנגולת הטילה עוד שש ביצי זהב ומתה. הבת ואימה שהפכו לעשירות ממכירת ביצי הזהב, בנו להן בית גדול כיאה לבעלות אמצעים ומחסור לא ידעו עוד. יום אחד, התדפק על דלתן איש צעיר הלבוש קרעים ומלוכלך. כשנכנס לבית, ביקש נדבה ודבר־מה לאכול להשיב את נפשו, כי שלושה ימים לא בא אוכל לפיו. בראותה אותו, נזכרה הנערה באותה פגישה ביער עם הזקן, ואת מה שאמר לה בקשר לעני הראשון שיבוא לבקש נדבה. אמרה הנערה החכמה: ״היכנס נא אדוני, ביתי פתוח לפניך, התרחץ ולבש בגדים נקיים. אכול, שתה, צחק ושמח״. הוא אכן קיבל את ההזמנה. לאחר שהתרחץ והחליף את בגדיו, ניתגלה לפניה עלם יפה־תואר. נטל ידיו לפני האוכל ובירך בירכת המזון לאחריו. לאחר מכן, פתחה ושאלה הנערה: ״האם ברצונך להתחתן״? ענה האורח: ״איך אמצא לי אשה ואני עני מרוד, ללא עבודה, ללא בית ואף ללא בגדים"? השיבה הנערה: "אני אתחתן איתך ומהיום לא תחסר דבר". העני האורח היה המום מההצעה שהוצעה לו ואמר בלבו – באתי לבקש נדבה ואני מוצא אשה עם כל טוב… שמח מאוד העני והתחתן עימה. הבית התמלא שמחה וכעבור שנה נולד להם בן. נזכרה שוב האשה בבקשת הזקן ביער. ביום הברית, הלכה לאותו מקום ביער ושם חיכה לה האיש הזקן. היא הזמינה אותו לבוא להיות סנדק בברית־ מילה של בנה בכורה. בא האיש, שלא היה אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב, בכבודו ובעצמו וישב על כיסאו. הם קראו לתינוק בשם אליהו וחיו את חייהם באושר ובשמחה.