ארכיון יומי: 24 במאי 2015


טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו- יוסף שטרית

טקסי החינה בחתונה היהודית במרוקו והתחדשותם בישראל

יוסף שטרית

מקדם ומים כרך ט'

תרגום השיר

1 הלילה ליל החינה והעשירים תורמים בהכרזה,

 תורמים לך, הו כלה, ריאל ומתקאל.

 תורמים לך, אהובי, את הריאל המובחר.

טקס החינה-אלישבע שטרית

 אחי אהובי, זה מה שאיחלתי לך,

שהכלה תשהה בחדרך ואני אשיר לך.

חתן יקר, שהאל ייתן לך מה שאיחלו לך:

הון וילדים וכן מזל מושלם.

אחי אהובי, בגדים בלויים אינם יאים לך.

 תלבש ביום חג רק בגד לבן מבד עדין.

 אחי אהובי, בעל הכתף הערומה:

אתה דג בורי מובחר הנידוג בנחלים.

 אחי אהובי, אתה כמחרוזת פנינים צפופה,

מחרוזת פנינים ובתוכה מטבעות זהב.

חתן יקר, עלם האחראי על שני בתים,

 חמשת אחיך מלאים ביהלומים.

 מחרוזת פנינים ובתוכה יהלומים.

אחי אהובי, הו תמר מתוק,

גחלת אש בלב האישה האויבת.

 שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בגד עליון.

שהאל לא ייסרך, אתה רוחי ועיניי.

לך, שהאל לא ייסרך בפי שייסר את לבי,

בגעגועים, במרחק מן הבית ובבדידות.

 לן, שהאל לא ייסרך, אתה הלובש בורנום.

שהאל לא ייסרך, אחי החתן.

לך, שהאל לא ייסרך, אתה בעל הבית הנאה,

שהאל לא ייסרך, אחי בבת עיני.

 באה להתגרות בי כדי שאתגרה בה.

לולא כיבדתי בני אדם הייתי רודפת אחריה.

 באה להתגרות בי עד לפתח החדר,

רגלי מרוחה וידי עטופה בחינה למשך כל הלילה.

באה ונטפלה אליי עד לשער עם הקשת,

ידי מרוחה בחינה ופניי מאופרות באיפור שחור.

 לבי חולה, הו אימא, הוא זקוק לריפוי,

 דברי השמעה גורמים מועקה ללבי.

 אימא, הו אימא, תני לי לנוח,

הדליקי לי נר בשער המלאח.

 אימא, הו אימא, פרעי לי צוהר,

בטקס הבר-מצווה של שלומי נמצא מנוחה.

 אימא, הו אימא, למדי אותי מקצוע,

 במוצאי החג בלילה עם כוס משקה ונר דולק.

בית ליד בית ועמוד התווך מוצב,

יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך בחורה / מנחה.

 בית ליד בית וגפן נטועה,

יחיה לך אביך, הו שלומי, ויביא לך כלה

. בית ליד בית וגפן ביניהם,

יחיה לך אביך, הו ליאור, ויביא לך את המובחרת בבנות.

אלוהים היקר לי, אתה המעניק רווחה,

חון עלינו לשעה בזה הלילה.

 אלוהים היקר לי, הבא שנה טובה,

 שיתחתנו בניי ואמצא מנוחה.

 אלוהים היקר לי, אתה הנותן ישועה,

אתה תביא לי רווחה ותמלא משאלתי ,

אתה תשלים את ענייני בטוב ותביא לי רווחה

טקסים מקדימים וטקסי המשך

לשלושת טקסי החינה המרכזיים קדמו טקסים שונים שנגעו להבאתה של החינה ולהכנתה בבית הכלה; כמו כן נערכו טקסים שנבעו בעקיפין או במישרין משלושת הטקסים הללו. ברוב הקהילות נהוג היה שהחתן הוא ששלח במתנה מגש שלם של עלי חינה יבשים לכלה יחד עם מגשים של פרות יבשים, דברי מתיקה ועוגיות. המנחה נשלחה ביום שהתקיים בו טקס האזמומג או טקס החינה הקטנה, והובלה בתהלוכה של נשים לבית הכלה. עם צאת התהלוכה מבית החתן ועם הגיעה לבית הכלה וכן בתחנות שונות בין שגי הבתים הושמעו צהלולים מפי הנשים שנשאו את המנחה ומפי השכנות כדי לציין את התרחשותו של האירוע. בבית הכלה נכתשו עלי החינה בפני נשות המשפחה והנשים שטיפלו בכלה בכל ימי החתונה תוך ביצוע שירים, השמעת ברכות והשמעת צהלולים.

בקהילות רבות נכתשו עלי החינה במכתש גדול מעץ ( אפרדו ) ולידו עמדה הכלה, שכן הוא סימל יותר מכול את עבודות הבית של האישה. לאחר הכתישה יצרו עיסה תוך מהילת האבקה במים, במאחייא או במי בושם להכנת תכשיר המריחה. עם הכנת העיסה נהגו למרוח בה את כפות הידיים של הכלה ושל הנוכחים באירוע, ובכלל זה החתן אם היה נוכח בבית הכלה." בתארודאנת כתשו את החינה ביום שני שלפני טקס החופה בבוקר מיד לאחר שחיטת העגל וביתור בשרו; את העיסה לטקס האזמומג הכינו במסגרת הטקס עצמו, במוצאי אותו היום.

עד למועד טקס האזמומג, טקס החינה הקטנה וטקס החינה הגדולה נשארה העיסה בהשגחה מוקפדת של אם המשפחה וקרובותיה כדי שלא תיפול חלילה לידיה של אישה בעלת כוונות רעות ותשמש בידה לפעולות מגיות כלפי הכלה לפני התייחדותה עם בעלה, אשר ישבשו את מהלך נישואיה. היו אף אימהות שחשדו בעניין זה באם החתן, שלא הסכימה אולי לנישואי בנה עם כלתה" ודאגו להשתמש בעלי חינה שהן עצמן קנו לשם הכנת העיסה ששימשה למריחת הכלה והחתן. אשר לחתן, הוא השתתף בטקסי החינה, וכל פעם שהגיע לבית הכלה לשם כך הוא לווה מביתו בידי פייטנים ששרו לכבודו פיוטים והתקבל בצהלולים עם הגיעו לבית הכלה כמו בעת יציאתו מבית הוריו. אחד הטקסים המרכזיים ביותר בחתונה היהודית המסורתית שקדם לטקס החינה הגדולה היה טקס שחיטת העגל או הפרה בבית הכלה יום לפגי עריכת הטקס או בבוקר אותו היום ברוב הדר ובשירת פיוטים כדי לספק את הבשר הדרוש להכנת המטעמים שהוגשו לאורחים הרבים במהלך החגיגה. בקהילות צפון מרוקו ובקהילות שהתקיימה בהן השפעת המגורשים נהגו לקשט את העגל או הפרה ואף להלביש אותם מעין חליפה דומה לחליפה הגדולה שלבשה הכלה בטקס החינה הגדולה."

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד. מאת ד"ר מאיר נזרי….יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….ארפוד - חתונה

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש"א, יסודתו כנראה בהלכה : " תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה איפת דם כחרדל " שבעה ימים אלה מונה הכלה משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף על פי שלא נתקדשה עדיין.

יום שלישי אחר הצהריים בבית הורי הכלה.

למחרת ליל הסלח'ה נערכת סעודת צהריים בבית הכלה. כל מי שהוזמן בערב הקודם מוזמן גם בצהריים. במרכז התפריט תבשיל הקוסקוס ברוטב ובחומוס, שאיחו ממלא את הבית ומשיב את הנפש. אחריו מגישים נתחי בשר מבושל.

שבת שלישית – שבת לבראזאת או שבת להריסה.

השבת השלישית היא השבת שלפני החופה. היא נערכת בבית הורי הכלה וקרויה שבת לבראזאת – שבת השושבינות – ולכבוד שושבינות הכלה המוזמנות לשבת זו. שבת זו קרויה גם שבת להריסה – שבת הגריסין, על שם התבשיל המרכזי של גריסי חיטה בסעודת החמין, בסימן של " ברך בניך בקרבך השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך ". לכבוד האירוע מטמינים מערב שבת בתנור השכונתי כשלושה סירים גדולים מלאים הריסה. לסעודה זו מוזמנים גם קרובי החתן ורעיו.

הבנות יושבות על השטיחים מקיר אל קיר באווירה של שמחה רבתי. לאחר שאכלו סלטים, ביצים ותפוחי אדמה אפויים, מגישים להן את תבשיל ההריסה והבשר. אחר כך נוטלות את עצמות הבשר ופונות לכלה ואומרות " עקל על עטמתך – זכרי את העצם שלך -, כלומר את האירוע שלך, ואולי העצם סמל לצלע, שממנה נבראה האישה.

כתיבת שטר הנדוניה ושטר הכתובה.

כתיבת שטר הנדוניה.

בתאפילאלת ובארפוד אין רושמים בשטר הכתובה את פרטי הנדוניה וסכומי תוספת ונדוניה והסך הכול. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף החותם את השטר. לפיכך כותבים שני שטרות בנפרד, כל אחד לצורכו. א. שטר הנדוניה, ובו רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה שמביאה האישה עם נישואיה מבית אביה לבית בעלה. זהו שטר חוב כלכלי החל על הבעל, הוא מופקד בידי אבי הכלה או אמה כדין שטרי חוב הניתנים בידי המלווה. ב. שטר הכתובה, המשמש מסמך נישואין, והוא מופקד אצל החתן לראייה שפלונית היא אשתו.

המנהג של רישום שני השטרות בנפרד ולא בשטר הכתובה, כמקובל ברוב הקהילות, נידון על ידי רמ"א ורש"א בפירוט. מכלל הדיון ההלכתי מוסבר הטעם לתופעה, והוא שלא לבייש את בנות העניים והמעמד הבינוני, שנדונייתן דלה, בשעה שקוראים את פירוט הנדוניה בכתובה בזמן החופה, שהרי במעמד זה אין משמיעים סכומים כל שהם המופיעים רק בשטר הנדוניה, שאינו נקרא במעמד החופה.

יום או יומיים לפני החופה, לפני מנחה או אפילו בערב החופה מבעוד יום נכתבת הנדוניה בבית הכלה. ערכה נקבע בידי שמאים קרובים, ששמים כל פריט ורושמים את ערכו. שטר הנדוניה קרוי בלשון העם " נחלה " על שם נוסחת הפתיחה " זאת נחלת פלונית בת פלונית ". אחרי כתיבת שטר הנדוניה כותבים את שטר הכתובה

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

בקהילות רבות נמשכו טקסי החתונה ביום השבת שלפני החופה; יום זה נקרא בהן ״שבת ההתחלה״(בעמק הסוס) או ״שבת ההתייעצות״(בקהילות עם השפעה של מגורשי ספרד) או ״שבת המזל״ (בקהילות תאפילאלת). הטקסים נערכו הן בבית הכנסת עם שירת פיוטים מיוחדים וליטורגיה חגיגית יותר הן בבית הבלה בצורת ארוחות חגיגיות שבהן משתתפים הקרובים והמעורבים בהבנות ובצורת ביקור חברותיה של הכלה בביתה ובילוין אתה במשחקים ובשירים. בקהילות שונות נערך באותו יום גם טקס הלקאתו המבוימת של החתן בבית הכלה. בקהילות הסוס נערכה תפילת ערבית חגיגית בבית החתן, ולאחריה ליוו את החתן לבית הכלה לערב שירה והכנת השמרים לבצק שממנו אפו את הלחם של כל ימי החתונה.

בשבוע החתונה נגזרו רוב הטקסים מן הטקס המרכזי של הנישואין, היינו טקס עריכת החופה והקידושין ולאחריו ההתייחדות והצגת הבתולים, שמשמעותו מעבר הכלה מרשות משפחתה ומתחומה לאחריות בעלה. ביום ראשון נערכו בכל הקהילות פרט לקהילות תאפילאלת טקסים משפחתיים בעיקר להשלמת הכנת הנדוניה ורישום חלקיה בידי סופרי בית הדין, לתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה, לאפיית לחם ועוגיות. רק בקהילות תאפילאלת נערך במוצאי יום ראשון טקס החינה המרכזי בבית החתן, משום שבקהילות אלה נהגו לערוך את טקס החופה כבר למחרת, ביום שני בערב, במקום ביום רביעי כמו בבל יתר הקהילות." ביום שני התנהלו ברוב הקהילות הכנות למסיבת ליל החינה או ״החינה הגדולה״ שנערכה למחרת בערב בבית, בין היתר שחיטת הפר החגיגית בבית הכלה, והכנת הכלה ליום המחרת דרך טקסים של התרת השער של הכלה ומריחת חינה עליו. בקהילות דרום־מערב מרוקו נערכו במוצאי אותו יום טקסי ״החינה הקטנה״. במוצאי יום שלישי נערכו ברוב הקהילות, במסגרת טקס החינה או טקס ״החינה הגדולה״, הטקסים המרכזיים והמשמעותיים ביותר לחתימת מעמדה הקודם של הכלה כנערה או כרווקה החיה בתחום משפחתה. מסיבת החינה, שלרוב היתה מפוארת, ציינה הן סיום פרק זה בחייה של הכלה הן מסיבת פרדה ממנה, שקהל המוזמנים והקרובים ערבו לה כביבול כדי לעודד את רוחה ולתמוך בה בשלב מכריע זה בחייה כרווקה. מיד לאחר המסיבה נערכו טקסי ההכנות ליום הנישואין שחל למחרת, כמו טקס הטבילה במקווה להיטהרות הכלה לקראת ההתייחדות עם החתן; בקהילות שחלה בהן השפעת מנהגי המגורשים נערך גם טקס החופה והקידושין בבית הכלה בבוקר יום רביעי. בקהילות שקיימו את מנהגי התושבים, פרט לקהילות תאפילאלת, נערכו החופה והקידושין במוצאי יום רביעי, וכל הפעילות התמקדה לקראת טקס מרכזי ומכונן זה בחתונה היהודית. בבית הכלה נעשו ההכנות האחרונות לקראת צאתה של הכלה לבית בעלה, הכנת איפורה ותלבושתה תוך בבי ודמעות על הפרדה הקרובה והולכתה לאחר מכן בתהלוכה מרשימה לבית החתן.

בבית החתן שררה המולה רבה לקראת הטקס המרכזי של החופה והקידושין ואירוח המוזמנים במסיבה הגדולה לאחר מכן. לאחר ההתייחדות נערך לרוב טקס הצגת הבתולים בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי. בבוקר יום חמישי נתנו המוזמנים את מתנותיהם לזוג הצעיר. יום זה גם חנך את שבעת הימים של התבודדות החתן והכלה בביתם החדש בלא שיצאו ממנו, אלא אם הוזמנו בידי קרובים ומכרים לארוחה חגיגית שבה ערכו מחדש את טקס שבע הברכות. אירועי החתונה הסתיימו בקהילות רבות, במיוחד באלה שחלה בהן השפעת המגורשים, ב״יום הדג״, שבו אכלו דגים לשידול מזל הפריון וההולדה. בקהילות אחרות התארחה הכלה עם בעלה ביום זה בבית הוריה להצגה מחודשת של בגד הבתולים בפני השכנות ולכיבוס בגדי הכלה והחתן ולארוחה חגיגית, שלאחריה ליוו אותה ואת בעלה במנחה של דברי מאפה ותבשילים.

רק בתום כל הטקסים האלה יצא החתן מביתו לעיסוקי היום־יום שלו. בקהילות דרום־מערב מרוקו התלוו אליו שושביניו ליציאתו לשוק וסייעו בידו לגנוב, או כאילו לגנוב, כלי חרס; כלי זה הוא מילא בדברי מתיקה ושלח אותו לכלתו. באקט סמלי זה המחיש החתן לכלתו את התחייבותו ואחריותו לפרנסתה ולכלכלתה מכאן ואילך, ואפילו יצטרך לגנוב לשם כך.

עמוד66

שירים לכבוד שלוחים

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…

 וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״

הכבוד שמכבדים שליח א״י לובש צורות שונות! מקבלים את פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו לדרכו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי לו, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו את שכיות העיר, עתים מציגים אותו לפני חשובי השלטונות, מהנים אותו במצוות כגון עליה־ לתורה, פתיחת ארון־הקודש וכו׳— כללו של דבר, משתדלים להנעים לו את ישיבתו בקהילה. וכל זה מלבד הסיוע לעצם שליחותו, שעליו ידובר עוד להלן.

בואו של שליח לעיר עושה רושם, והכרוניקאים המקומיים רושמים את דבר בוא השלוחים בין המאורעות החשובים שאירעו בקהילה. כך רושם ר׳ מנחם מן ב״רשלמה הלוי בספרו " שארית ישראל "  בין המאורעות שאירעו בימין את דבר בואם של שני שלוחי קהילת האשכנזים בירושלים לאמשטרדם בשנת תפ״א (1721) לאחר שהחריבו הערבים את בית־הכנסת של ר׳ יהודה חסיד. הכרוניקאי ר׳ אברהם כלפון מטריפולי שבצפון־אפריקה רושם ב״סדר הדורות״ שלו את דבר בואם של כל שלוחי א״י לטריפולי בימיו, ואם נודע לו אח״כ על פטירתו של אחד השלוחים, הוסיף אח״כ בצד שנת בואו לטריפולי גם את שנת מותו. המדפים אלעזר עראקי הכהן מכלכתא, שהיה גם מנהל עניני הקהילה ההיא, רשם ביומנו את דבר בואם של שלוחי ירושלים לכלכתא.

שירים לכבוד שלוחים

הכבוד לשלוחי א״י התבטא גם בשירים שחיברו בקהילות לכבוד השלוחים ושליחותם. דבר זה נהוג היה ביחוד בקהילות איטליה וצפון אפריקה. הרב המקובל והמשורר רבי משה זכות זכות שר שירים לכבוד ירושלים וחברון לזמר אותם בנעימה ידועה, ואין ספק שהשירים הללו נכתבו לרגל בואם של שלוחי ירושלים וחברון לעיר, שהרי הרבה ר׳ משה זכות להתרועע עם שלוחי א״י ולסייע להם בכל מאדו ולהמליץ עליהם בפני ידידיו בקהילות אחרות. בין שלוחי א״י שנהנו מעזרתו ידועים לנו ר׳ מאיר ב״ר חייא רופא שליח חברון בשנת תי׳׳ב (1652), ר׳ נתן שפירא שליח האשכנזים בירושלים בשנת תט״ו (1655), ר׳ בנימין הלוי שליח צפת בשנות תי״ז—תי״ט (1657—1659), ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין שליח חברון בשנת תל״ג(1673), ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי שלוחי צפת בשנת תל״ד (1674), ר׳ אברהם קונקי שליח הברון בשנת תמ״ז (1687), ר׳ אריה יהודה ליב הכהן, בנו של בעל ״שער אפרים״, שליח לעצמו מירושלים בשנת תמ״ח (1688), ר׳ שמעון ב״ר יהודה חבילייו, שליח לעצמו מחברון בשנת תנ״ט (1699), ואף לכבודו של האחרון ולכבוד חיבורו של אביו כתב ר׳ משה זכות שיר מיוחד. ר׳ שמואל ב״ר משה הכהן מליוורנו שר שיר לכבוד שליח חברון ר׳ אברהם רובייו, שהדפים בליוורנו בשנת תקנ״ג (1793) את ספרו של אביו ״שו״ת שמן המר״! ברומא שרו בשנת תקנ״ד (1794) שיר לכבוד שליח חברון ר׳ יהודה ליאון, שנתקבל אחר־כך לרב ברומא. בפירארה שר ר׳ שמואל יצחק פינצי שיר לכבוד ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו שליח טבריה בשנת תר״ג(1843). לכבוד ר׳ יצחק פרחי, שליח חברון בשנת תר״ח (1848) שרו שירים ר׳ רפאל חיים מפרגולה בליוורנו ור׳ משה עוזיאל בפירינצי. ר׳ יוסף אלמנצי שר שיר לכבוד ר׳ ישראל משה חזן שליח ירושלים שנתקבל לרב ברומא.

וכן בצפון־אפריקה. רבי דוד ך חסין במכנאס שבמרוקו, הפייטן המפורסם ביותר בצפון־אפריקה במאה השמונה־עשרה, כתב שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד ן׳ מרגי ור׳ יעקב עייאש). משורר אחר ממכנאס, ר׳ יעקב בירדוגו, כתב פיוטים לכבוד שני שלוחי א״י, ר׳ יוסף מצליח שליח טבריה ור׳רפאל פראנקו שליח צפת, וחיבר פיוט שלישי עפי׳י הצעתו של שליח א״י ר׳ חיים אשכנזי שהביא אתו מנגינה וביקש מהפייטן לחבר לה שיר מתאים.

 במכנאס, פאס וארבאט, כתבו משוררים שירים לכבוד ר׳ יצחק אירגאס, שליח צפת במרוקו בשנת תקפ״א (1821) ואילך. שלוחי א״י שנפטרו בדרך־שליחותם או שנתקבלה שמועה בקהילות על מותם נספדו כהלכה ע״י רבני הקהילות, והמשוררים קוננו עליהם שירי־קינה. ר׳ ישראל נג׳ארה קונן על מותו של ר׳ בצלאל אשכנזי, שהמשורר הכירו בדמשק בעבור הרב שם בשליחותירושלים, בשנת ש״ן(1590) לערך. משוררי צפון־אפריקה קוננו על שלוחי א״י ר׳ עמרם דיואן ור׳ אליעזר גאלימידי, שנהרגו בדרך־שליחותם. באיטליה קוננו על ר׳ רפאל עמנואל חי ריקי, שליח הישיבה שיסד בירושלים, שנהרג בדרכו ליד מודונא בשנת תק׳יג(1743). בשירים שכתבו המשוררים לכבוד שלוחי א״י, וגם בקינות שקוננו אחרי מותם, הדגישו כמובן את מעלותיו האישיות של השליח, את גדולתו בתורה, את רוב חכמתו, את מסירותו לשליחותו ואת שבח מקום־הקודש שממנו הוא בא. וכן בהספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שמתו או נהרגו בדרך־שליחותם. ר׳ רפאל יוסף חזן אב״ד אזמיר שהספיד בשנת תק״ס (1800) את שליח חברון ר׳ אברהם חאייון, אמר עליו  ״עד היכן הגיע רוב חסידותו, דעם רוב זקנתו אך יצא יצא בימות החורף לסובב נתיבות לדפוק על פתחי המתנדבים בעם לשליחות עה״ק חברון תוב׳״ב״.״ ר׳ רפאל יהושע פאלקי שליח חברון, שנפטר בדרך־שליחותו בשאלוניקי בשנת תפ״ה (1725) נספד ע״י שלשה רבנים בשלשה בתי מדרש שונים. אחד מהם אמר בהספדו, שהנפטר ראוי להספד משני טעמים ״אי משום יקרא דשכבי [כבוד הנפטר] כי רב הוא בקי בפרד״ס, ואי משום יקרא דחיי רבני חברון, וקיימא לן שלוחו של אדם כמותו…וכי הוא שליח קדוש מעה״ק חברון…ומה גם כי ראיתיהו תוארו כמלאך ה׳ אהוב אוהב את הבריות… ״  מספיד אחר שהספיד שם את השליח הזה ניסה לתרץ בדרך־דרוש את השאלה שניקרה בודאי בראשם של כמה מהשומ­עים! ״מה זאת עשה אלהים, דקיימא לן! שלוחי מצוה אינן נזוקין, ועל הראשונים אנו מצטערים כמה וכמה שליחי מצוה מעה״ק שלא חזרו לבתיהם ולא זכו לקבורת א״י, ומהם שלא ניתנו לקבורה כלל…."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר