ארכיון יומי: 10 במאי 2015


מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מקובלי דרעה. – רחל אליאור 

הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14, ולא למקום חיבורו. שכן, המסורת הקבילה מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת הגילוי " בדור האחרון ".  מבלי לציין את מקום הגילוי.

יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסח השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את המסורת השיוך לדרעה. שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר איזכרוה של דרעה, שרבי יצחק ( שמואל ) מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היה לנגד עיני רמ"ק בספר מעשה החסידים, מלמד שהתחקותו של רבי יצחק על מוצא הזוהר מקום התפשטותו לא נסיימה בספרד.

רבי יצחק הגיע בנדודיו לצפון אפריקה ולסביבות דרעה, ואולי יש מקום להניח שאכן ראה שם כתבי יד של הזוהר. וציין זאת בספר דברי הימים שעמד לפני קורדובירו.

ד"ר עמוס גולדרייך מצא במחקריו על אודות רבי יצחק מעכו, שאכן היה בצפון אפריקה והגיע עד איפראן. ספרו של רבי יצחק " אוצר החיים " נתחבר כנראה בצפון אפריקה. וראה תלונתו שם על הגייתם המשובחת של הברברים העלגים  ( שבע בני איליג' ? מקום בשם איליג הוא סמוך לאיפראן. כמעט כל כתבי היד של כתביו המאוחרים של רבי יצחק מקורם בצפון אפריקה.

משתי המסורות המובאות אצל קורדובירו עולה, שרווחו ידיעות על קשר רצוף בין דרעה לארץ ישראל מתקופת גילוי הזוהר ואילך, ושהגירסה בדבר " עיקר " מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת.

מסורות נוספות על מקובלים קדמונים ועל ספרי קבלה קדומים ידועות לנו מכתבי יד מגרביים מן המאה ה-16 ומהעתקיהם המאוחרים.  בכתב יד אנונימי מן המאה ה-16, שחובר בצפון אפריקה נאמר בראשיתו : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל.

כתב היד הוא פירוש על התפילות, הכולל מובאות רבות מן ספר הזוהר ומסורות רבות מן הקבלה במאות ה-13 וה-14, ולהלן נדון בפירוט בתוכנו ואיפיוניו. 

ייחודו של המרכז הקבלי בדרעה במאה הט"ז.

במחקר הקבלה צוינה בקצרה העובדה, שדרעה אשר במערב הפנימי הייתה מרכז קבלי חשוב באמצע המאה ה-16. ואכן עדויות בדפוס ובכתבי יד מעלות, שבתקופה זו התנהלה פעילות קבלית אינטסיבית באזור הזה.

בדרעה הועתקו כתבי יד קבליים. נתחברו ספרים בתורת הצירוף ובקהלת הצירופים, נערכו אנתולוגיות קבליות ופירושים על התפילות, ונתגבשו חוגי מקובלים בעלי ייחוד. כתבי היד שהגיעו לידינו מתקופה זו מלמדים על היווצרותה של ספרות המשמרת מסורות קבליות חשובות מן המאה ה-13 וה-14 מחד גיסא ומגבשת דפוסים קבליים שאינם ידועים לנו ממקורות מקבילים מאידך גיסא.

בשנת שכ"ח – 1568, הועתק בדרעה ספרו של רבי יוסף ג'יקטיליא " שערי צדק ". בקולופון של שערי צדק כותב המעתיק : ותשלם כל המלאכה פה כפר מוגיתא היושבים על נהר דרעא בששי בשבת כ"ג יום לחודש שבט שנת השכ"ח ליצירה על ידי צעיר התלמידים אשר….נקרא אברהם בר מסעוד אסקירא .

בסיום כתב היד כתב " תם ונשלם בעזר בורא עולם והסופר לא יזק לא היום ולא לעולם עש שיעלה חמור בסולם שיעקב אבינו חלם " בתקופה זו לערך הועתק בדרעה גם ספר " שערי אורה "

דומה שפירוש התפילות על פי הקבלה היה ז'אנר מקובל במאה ה-16 בדרום המגרב. ספר " היכל הקדש " באר סדר תפילות כל השנה וסודן וכוונתן ומה שתלוי בהם משאר המצוות….מי שיחפוץ היותו בן מרומים ישכון….ושקוד על דלתי חכמים….וירדוף אחר בעלי הקבלה " 

הספר התחבר בשנת של"ה – 1575. בידי רבי משב בר מימון אלבאז המכונה רמב"ם אלבאז, מעיר תארודאנת בעמק הסוס. לפי הקדמתו חיבר את הספר בכפר אקא שבחבל דרעה. בעמוד ג' בהקדמתו, המחבר מלקט את כל המקומות בספר הזוהר המתייחסים לתפילה, בצד מקורות קבליים נוספים הדנים בעניין זה. הספר נדפס בידי יעקב ששפורטאש באמסטרדם.

העדויות בדפוס ובכתבי יד שהגיעו עדינו מלמדות, שלמקובלי דרעה יוחס צביון ייחודי ומעלה דתית ורוחנית יוצאת דופן. עדות מאמצע המאה ה-16, המתייחסת לחכמי דרעה בני אותו זמן, היא עדותו של רבי אברהם גלאנטי ב " ירח יקר " המובאת ב " זהרי חמה " לרבי אברהם אזולאי. עדות זו דנה במשמעות מנהגים הרווחים במגרב.

על פי פירושם של חכמי דרעה. שם נאמר " ושמעתי משם חכמי דרעא שלכך בכל ארצות המערב מנשקים האצבע יותר משאר האצבעות לפי שהוא כנגד תיבת הויה "

האנונימיות ולשון ההכללה בהתייחסות לחכמי דרעה מתחלפות בשנות השבעים בהתייחסויות ספציפיות, בדברי רבי חיים ויטאל ב { ספר החזיונות " נזכרים רבי מסעוד כהן שבא מן דרעא, ואברהם אבשלום שישב שם :

שנת של"ד 1574 בר הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הרב אבשלום אברהם ואמר לו : לחיים ולשלום, ואמר לו, פירוש הדברים הם, שיבא אצלי, אני חיים, ויתן לי שלום משמו. ונתן לו כל הסימנים אשר בי, ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו, אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה……….

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף ? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן, לא צויין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר־חול הכתוב בערבית חצי־ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמארוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומאנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמיים באלז׳יריה ובמארוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי־מקצועיים במארוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתים שונות, ואפשר גם כן שהשנייה תהיה מוסלמית, (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו).

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במארוקו. חלק מהן נכתב במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממארוקו או מאלז׳יריה, כמו: יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתב במאות 17-16 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו: ר׳ יצחק לוריא, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חיתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן. אשר למקום־מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מארוקו לאלז׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם ׳פריחא׳ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז'יריה, פרט אולי ליוצאי־מארוקו שהתיישבו בוהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך, סביר יותר להניח כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממארוקו לוהראן והפיצוה במקום־ישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום־חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי־הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגירסאות של והראן לעומת הגירסה של מכנאס.

אם אכן חוברה הבקשה במארוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה ? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס׳׳ח, שעל־פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות בשלילה על השאלה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ׳אויה לי אויה לגופי׳ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבעמק הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מארוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדוייק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני־התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה־בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת־ג׳אנר ה׳מטרוז׳ ( = הרקום, השזור) המשלב בקרבו את שתי השפות — העברית והערבית־ היהודית — הנהוגות בשירת יהודי צפון־אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית־יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי־מארוקו בארץ במנגינה עצובה ואיטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שע״פ כל הסימנים מקורם בקהילות דרום־מארוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה ה־.20 לפיכך אולי אפשר להניח שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום־מארוקו, ואולי אפילו מעמק הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל, המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על־פי המשקל המוסיקאלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. בעמק הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי־הביניים עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדדאא, וכוי. טור־האזור השני, ׳בוקר ותשמע קולי׳ מהווה רפרין המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגירסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד — יבוקר׳ — בגירסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר — זוהי בקשה של חול המושרת במארוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות.

בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן, אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות," וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על־פי הקצב המוסיקאלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירוז הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל־ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים — כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר־עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שייצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (׳ארצה תהי נוחלת׳, ׳דגלו ירים׳, ׳להקטיר ( = ואקטיר) כלילי׳, ׳אהללנו׳ — שורות 23, 32, 33, 34), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ׳בת יוסף ( = אני) מיחלת, / הטוב ממך שואלת׳(ש׳ 22-21). אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳אנר זה, מרובה בה השפעת לשונם של פרקי־התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי־ התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה, מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בש׳ 20-19: ׳האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי׳, וביטויים כמו ׳ותמוך גורלי׳(ש׳ 12)

השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור ט״ז — ׳מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך׳ — הפותח את תפילת ערבית של מוצאי־שבת בבתי־הכנסת במארוקו ומושר בנעימה מורכבת, עריבה וסוחפת בסופה. כמו־כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ׳אברהם תמים׳ (ש׳ 2), ׳כשה נאלם׳ (ש׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה — ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (׳מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי׳ — ש׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (ש׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (׳להקטיר כלילי׳ — ש׳ 32).

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במארוקו ובצפון־אפריקה, בארבע־מאות השנים האחרונות. על־פי הסימנים שניסינו לתאר כאן, קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי־חכמים בצפון־אפריקה, והיתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה־ליצירה בדורות האלה. אם לשפוט על־פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי־ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

בשנת 655 לספירה זכו הימאים המוסלמים בניצחון מזהיר בקרב התרנים שהתחולל בקרבת חופיה של ליקיה שבדרום אסיה הקטנה נגד כוחות הים הביזנטיים בים התיכון.

לאחר נפילת הימייה הביזנטית החליטו שליטי האי קפריסין להיכנע לכוחות הימייה המוסלמית ללא קרב והסכימו לשלם מיסים לאוצר המוסלמים במדינה על פי התנאים שקבעו מצביאי הימייה המוסלמית.

בשנת 651 לספירה הורה עותמאן למצביא הצבאי, עבדללה אבן־ עאמר, לצאת עם עיקר צבאו לעיר נישאפור, בירת מחוז חוראסאן שבאיראן, כדי להשלים את כיבושה של איראן כולה.

עם השלמת הכיבוש נשלחו כחמישים אלף ערבים לחבל חוראסאן כדי להתיישב שם ולהעמיק את תורת האיסלאם בקרב התושבים המקומיים.

אולם, למרות האמור, נתגלה עותמאן כמנהיג חלש אופי שנעזר רבות בקרובי משפחתו שמונו על ידו לתפקידי מפתח בהנהגת המחוזות ושלטו בלא ידיעתו על מנגנוני השלטון ובכך העכירו את יחסיו עם עיקר מנהיגי המדינה.

בתקופת כהונתו החליט עותמאן להעלות על הכתב את סיפורי האיסלאם, אולם רבים ממנהיגי האיסלאם לא היו תמימי דעים עם העלאת רעיונותיו על הכתב וזו הסיבה שעותמאן התקשה מאוד במציאת חכמים מקרב העדה המוסלמית שישכילו למסד בכתב את תולדות האיסלאם.

עותמאן ויועציו היו חלוקים בדעותיהם על איזה מן החדית׳ים לבסס את תורת האיסלאם. היו יועצים וחכמי דת מקרב מלוויו של מוחמד שיעצו לו להיעזר בקבצי חדית׳ים, כל אחד על פי טעמו, אולם מקורבי מוחמד היו חלוקים בדעותיהם ולא היו בטוחים באמיתותם של החדית׳ים הרבים. היו יועצים שהציעו לאמץ את תורת היהודים או את הברית החדשה כבסיס לתורת האיסלאם, אולם ההצעות נידחו אף כי הוסכם לשלב בתולדות האיסלאם פרקים מתורת היהודים שמוחמד הסתמך עליהם בהטפותיו.

בין היתר הוסכם לשלב ולאמץ בתורת האיסלאם את הלכות מוחמד בימי חייו בכל מה שנגע לקדושת מכה ובמיוחד את שלבי העלייה לרגל למכה, למרות היותם חלק מתורת הפגנים מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

בנוסף לכל הנאמר הוחלט על הקמת צוות מהימן מקרב חכמי האיסלאם וזקני העדה שליוו את מוחמד במהלך חייו כדי לבדוק את אמינותם של החדית׳ים הרבים ולסווג את החדית׳ים האמינים מהחדית׳ים הכוזבים ועל פי עצתם הורה עותמאן למחוק ולהשמיד אלפי חדית׳ים שנמצאו כוזבים ובלתי כשרים.

בסיום ההכנות הרבות, התקשו עותמאן ויועציו למצוא בכל חצי האי ערב סופרים או יודעי דבר שיצליחו להעלות את תולדות האיסלאם על הכתב, אולם בסופו של דבר הוחלט, על דעת הרוב, לשלב בצוות העורכים את חכמי היהודים ואת חכמי הנוצרים ואת הידענים מקרב חברי מוחמד שנשארו עדיין בחיים.

למרות חיסולם ההמוני של שבטי היהודים והנוצרים בחצי האי ערב, נמצאו עדיין יהודים מעטים או נוצרים שהתבוללו בקרב הערבים. הם נבחרו בקפידה לאחר שנמצאו כשרים להצטרף לצוות העורכים תחת עיניהם הפקוחות ובשיתוף פעולה צמוד של חכמי העדה המוסלמית.

כתיבת ספר הקוראן וזהותם של הסופרים שעסקו בכתיבתו נשמרו בסודי סודות ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת הורה עותמאן להוציא להורג את כל המעורבים בכתיבה ובעריכת הקוראן וזאת בעצה אחת עם יועציו כדי שלא ייוודעו לעולם שמות הסופרים וזהותם ברבים.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שפסוקי הקוראן לא נערכו לפי סדר כרונולוגי ואף לא בתיאום או בשילוב מתקבל על הדעת, למרות המאמצים וההוראה החד-משמעית לשיתוף פעולה בין צוותי העורכים. כתוצאה מהמרקם האנושי בעל האמונות השונות לא שיתפו צוותי העורכים פעולה ביניהם אודות המשמעויות, הכוונות והתכנים והתוצר המוגמר, דהיינו, ספר הקוראן, יצא לאור כשהוא חסר בקרה ושילוב פנימי אמין, מלא בכפילויות וסתירות שאינן ראויות להיכתב בספר המתיימר להיקרא ספר קדוש.

חכמי האיסלאם התקשו, בכל הדורות, לקבוע הלכות על פי הקוראן כתוצאה מהפסוקים שסתרו זה את זה.

ספר הקוראן, בתכליתו, הנו חיקוי מעוות של ספר הספרים ועיקר מאמצי העורכים הוקדשו לקטרוג ולהאשמות שווא בעיקר נגד העם היהודי כיוון שהם הסתייגו משליחותו של מוחמד כנביא.

עותמאן ויועציו יזמו את עריכת הקוראן על מנת לקבוע נוסח אחיד ומוסכם של תולדות האיסלאם ותורתו ובעיקר כדי למנוע היווצרות נוסחאות וגרסאות שונות בחלקי האימפריה המוסלמית, אולם לא הצליחו במשימתם.

תקופת כהונתו של עותמאן הצטיינה בעיקר כתוצאה מכתיבת ספר הקוראן שנועד למעשה לאחד את האומה הערבית, אולם האומה הערבית לא שבעה נחת, לא מספר הקוראן ולא מהמצב המדיני הבלתי יציב ששרר ברחבי האימפריה המוסלמית באותן שנים. יש להדגיש שהאנרכיה ששררה בכל מוסדות האימפריה, ללא פיקוח מתאים, הביאה לבסוף לפילוג בעם ולהגברת המתיחות בין עותמאן להנהגה הוותיקה.

אי-שביעת הרצון נבעה בעיקר מחוסר שיתוף הפעולה מצד עותמאן עם וותיקי ההנהגה משבט קורייש שהיו מוכנים לעזור בפתרון הבעיות, אולם בפניותיהם אליו נתקלו בחומת אדישות ובחוסר אכפתיות בלתי מובנת מצדו.

יתרה מזו, התעלמותו המופגנת של עותמאן מפשעי בני משפחתו שהשתלטו ביוזמתו על כל מגזרי החיים במדינה הביאה אט אט להתמרמרות ולשסעים בעם וסימלה את השקט שלפני הסערה.

אדישות בלתי מוצדקת זו מצדו של עותמאן העלתה את חמתם של רבים שהיו מקורבים להנהגת המדינה, אולם עקב הנסיבות היו ידיהם קצרות מלהושיע. טעותו הגדולה של עותמאן בתקופת כהונתו נבעה מהסתמכותו היתרה על מקורביו משבט ׳אומיה׳ שמונו לעמדות מפתח ביוזמתו ובמעשיהם התפלים הכפישו את שמו והובילו לאי שקט ולמרידות נגד עותמאן במצרים, בכופה, באל־מדינה ובמחוזות רבים אחרים.

אמנם היטה עותמאן אוזן קשבת וקידם בברכה את נציגי המשלחות האופוזיציונריות שדרשו בתוקף את התערבותו לשינוי ולתיקון העיוותים, אולם למרות הבטחותיו לתיקון המעוות הוא לא נקט, הלכה למעשה, בצעדים חיוביים לשיפור המצב.

עותמאן נרצח בביתו בשנת 656 לספירה לאחר שתים עשרה שנות כהונה בידי אזרח מצרי שעל פי הסברה הוסת על ידי המורדים מכופה שהצהירו לפנים על תמיכתם בעלי אבן-טאלב לחליפות.

מותו הפתאומי של עותמאן והשמועות שרווחו סביב הרצח העכירו מאוד את האווירה במיוחד אחרי תגובתה החריפה של אלמנתו שמסרה את בגדיו המגואלים בדמו למועאויה, שליט סוריה, ודרשה ממנו לנקום את דמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר