מורשת יהדות מרוקו

המבנה החברתי של הבדואים במדבר

בתחילת המאה ה-20 ישבו בדתם הארץ כ-400,000 ערבים, מהם 150,000 פלחים, וב-55,000 בדואים. במשך 1,300 שנות שלטון התורכים לא הוקם במדבר שום ישוב קבע. רק ב-1900 הוחל בהקמת באר-שבע.

הבדואי, במצוקתו, הסתפק במועט; מים לשתות, לחם לאכול וכותונת לעורו. אבל גם כדי להשיג את המעט הזה נאלץ לכתת רגליו ולחפש ברחבי המדבר היבש; ובשנות בצורת נאלץ לנדוד אף אל מחוץ לגבולות המדבר.

אוכלוסיית המדבר44 מורכבת משבטים גדולים וקטנים, או מקבוצות. הקבוצות והשבטים הקטנים, על-אף שהם עצמאיים, היו קשורים למשפחת שבט האב; ולמרות שהיו פזורים על-פני מרחקים גדולים, הם שמרו על זיקה הדדית בכל תחומי-חייהם. השבטים הגדולים חלשו על מקורות המים וישבו קבע דרומית לעזה. סביבם ישבו השבטים הקטנים והקבוצות השייכות להם. לכל אחד מאלה היתה חזקה על שטחי זריעה ומרעה במדבר הגדול.

מתוך השבטים הקטנים יצאו מדי פעם קבוצות והלכו אחרי בני השייחיים הגדולים, אם מתוך שהתבגרו ואם מתוך שאיפה למנהיגות עצמאית. בן של ראש שבט גדול הקים לעצמו שבט קטן ועמד בראשו.

השלטונות העותומאנים לא התערבו במבנה השבטי והבדואים היו חופשיים, הן בתנועתם בשטח והן בהתפתחותם החברתית והארגונית.

לא היתה אפשרות כלכלית לחיי ישוב קבע במדבר ולחקלאות מיזרע סדיר, בשנות היובש ובשנות הבצורת. הבדואים נאלצו להתפרנס בעיקר מגידול בהמות, ולחיות חיי נוודים בין מקומות המרעה והמים. הם לא בנו בתים קבועים, אלא ישבו באוהלים שאותם הם נשאו עימם ממקום למקום. יש נוודים ויש נוודים למחצה. איזור נדידתם של הנוודים נתתם בתוך איזור נדידתם, שבו קבעו לעצמם מקומות חנייה ראשיים, שאליהם הם חוזרים ורק ביניהם הם נדדו. הנוודים למחצה הם אלה העוברים לאט-לאט לחיי חקלאות, ויוצאים למרעה בלבד. אלה התחילו לזרוע ולעבד חלקות קטנות, אם-כי בצורה שטחית ופרימיטיווית.

הבדואים במדבר היו מעבירים את האוהלים לפחות פעמיים בשנה, כדי לחפש מקומות נקיים מפרעושים. נהגו לסווג את הבדואים לפי סוג הבהמות שהם מגדלים. אלה שגידלו גמלים וסוסים גזעיים, נחשבו לאצולה.

בין הבדואים אין זכר לאדמות מושאע (בעלות משותפות על הקרקע על-פי החוק העותומאני). האדמות התחלקו בין בני השבט בקביעות ולצמיתות. לפעמים נעשתה הבעלות על-ידי תפיסה וחזקה על שטחי העניים והחלשים. השבטים חסרי הקרקע חכרו אדמה מהעשירים, או עבדו אצלם תמורת שבר עלוב.

ארגון מטות השבטים

הבדואים מאורגנים במטות (בערבית, "קבייל"). כל מטה הוא איגוד של שבטים (בערבית, "עשירה"), כל שבט מתחלק לבתי-אב (בערבית, "חמולה". ברבים ״חמולות״). כל חמולה מורכבת ממשפחות "עאילה" (מקובל שכל משפחה כוללת אב, אם, אחים, אחיות, נכדים ונשותיהן). החמולה מונה כ-200 נפש, והשבט 1000- 2,000 נפש. שבטי המטה התפזרו על פני שטחים גדולים, וכל אחד מהם הפך אט- אט ליחידה עצמאית.

השייח' הוא ראשון בין שווים. יש לו זכויות-יתר מבחינה חומרית, כגון: חלק גדול יותר בשלל, ובמקרה של מסע לשוד הוא מייצג את השבט באישיותו. במשטר הבדואי נקבעים השייחיים באופן טבעי, אם מתוך הסכמת בעלי הדעה ואם מתוך תחרות בין מועמדים שונים.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל

על ההתעוררות בקהילת בלמונטה, סיפר לנו הרב אליהו אביחיל, יו״ר אגודת ״עמישב״ למען נידחי ישראל.

ריכוז גדול של צאצאי האנוסים, קיים בעיר בלמונטה שבפורטוגל, שהיא עיר צפונית וקרובה לאזורים בהם היו אנוסים.

בקהילה זו, ידעו המשפחות, שהן ממוצא יהודי ומצאצאי האנוסים. אל אנשי הקהילה הזאת אפשר להתייחס כאל יהודים. האנוסים בבלמונטה, התחילו להתעורר באופן מעשי להקמת קהילה לפני כשנתיים, אבל היו גם נסיונות קודמים להתעוררות יהודית בכל האזור. אדם בשם ברוש באושטו, שהוא בעצמו מצאצאי האנוסים, התגייר ונשא לאשה, בחורה יהודיה ממרוקו. הוא החל בפעילות עניפה, להחזרת צאצאי האנוסים שבצפון פורטוגל לחיק היהדות.

התארגנו אז כ-50 קהילות.

הקימו ישיבה, שהייתה מעין סמינר למורים, בה למדו מורים לעברית וליהדות.

בעיר פורטו, בנו, בתרומתו של הנדבן כדורי, בית-כנסת.

 אחרי שנים אחדות של התעוררות, החלו שוב הלחצים מצד הכנסייה.

הממשלה שהייתה דיקטטורית, שיתפה פעולה עם הכנסייה. האשימו את באושטו שהיה קפטן בצבא פורטוגל, בהאשמות שונות. הוא הועמד למשפט ולבסוף יצא משירותו בצבא ללא פנסיה. בעקבות הלחצים, התפוררו הקהילות שהוקמו וחזרו למצב שבו היו נתונות בתקופת רדיפות האינקוויזיציה.

לפני עשר שנים, מספר הרב אליהו אביחיל, נסעתי לבלמונטה. אנשים פחדו לאפשר לי להיכנס לבתיהם. פתחו סדק צר בדלת ואמרו, שאינם מדברים עם אנשים זרים.

הייתה אז משפחה בשם נונס שרצתה להתגייר. אחד מבניה, בחור צעיר בשם אליאס, ביקש מאתנו לגיירו.

בסופו של דבר, הוא ובני משפחתו התגיירו והיום הוא נקרא בשם אליהו.

לפני שנתיים, החליט אליהו להקים את הקהילה מחדש.

ההתעוררות החלה, עם הגעתם של שליחים מישראל. הקשרים הלכו ונתהדקו, עד שהחליטו על הקמת הקהילה. בינתיים החליטו באגודת ״עמישב׳׳ לפעול למען הקהילה.

בפסח תש״ן – מספר הרב אביחיל ־ נודע לנו שהסוכנות החליטה לממן באמצעות קרן פינקוס, את נסיעתו של הרב יוסף סבג, לשעבר רב בוונציה לפורטוגל, כדי שישמש כרב קהילת בלמונטה. היה לנו קשר מכתבים עם מזכיר קהילת בלמונטה, שבא לירושלים וביקש ממני לבוא לבלמונטה, כדי לשכנע את בני הקהילה לעלות לישראל.

החלטתי לנסוע לבלמונטה, כדי לנסות לעזור בנושא העלייה וגם בנושא הגיור.

כשבאתי לשם, ראיתי שהקהילה מצויה במצב רוחני ירוד ביותר. חששתי שמא יווצר מצב של אנשים שמתגיירים, אבל אינם שומרים על מצוות היהדות.

צאצאי האנוסים בבלמונטה – מתגיירים

(ערב פסח תשנ״א 1991)

כשהרב סבג, פנה אלי שוב וביקש ממני שאבוא לבלמונטה, כדי לעזור לו לגייר את הקהילה, מספר הרב אביחיל, התייעצתי עם הרב הראשי לישראל, הרב אליהו. הוא שוחח עם הרב סבג ולאחר שיחתו אמר לי, שלפי מה שנאמר לו – המצב הרוחני בקהילת בלמונטה משתפר.

נסעתי לבלמונטה יחד עם דב הכהן, סטודנט וחוקר ב״מכון יד בן-צבי״, כדי שיחד עם הרב סבג, נהווה בית-דין של שלושה אנשים, כפי שהמנהג דורש.

כשהגענו לשם, ראינו שחלה שם מהפיכה של ממש בנושא היהדות. לאחר 500 שנה של חיים לא יהודיים מסודרים, עם קצת מנהגי יהדות, הם הקימו שם מקווה ובית-כנסת. לכל האנשים יש תפילין. החיים היהודיים הולכים ונרקמים. נוכחתי לראות שהרב סבג חולל נפלאות. שמחתי על המצווה שנפלה בחלקי – להשתתף במצוות הגיור. גיירנו את אנשי הקהילה, המונה 64 איש, מספר שמשמעותו הסמלית בגימטריה ״סד״ ו״תשם בסד רגלי״…

לאחר שלחצו את רגליהם במשך כל השנים, הפכו להיות קהילה יהודית.

את טקס הגיור, קיימנו ללא ברכה ובלי לשנות את שמותיהם, כפי שמגיירים יהודים, גיור לחומרה.

אחר כך, ערכנו אחד – עשר טקסי חתונות, שכן כל הזוגות הנשואים שהתגיירו היו צריכים להינשא מחדש, כפי שדורשת ההלכה.