ארכיון יומי: 5 במאי 2015


פסטילה פאסיה-הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-פסטילה פאסיה

 

פסטילה פאסיה

יסמין נעצה אצבעות בעוגת הפסטילה המלאה יונים ומילאה את הפה בטעם גן עדן, בשר רך ומתוק עם עלי בצק, קינמון, זפרן ועוד אנוואר, היה משהו חושני בנעיצה הזאת של אצבעות משומנות של גברים ונשים ביחד בתוך עוגת היונים המתוקה, לפעמים אצבעותיה נגעו באצבעותיו של ז׳ו, הצעיר הישראלי שישב מולה, והם חייכו זה לזה, שלושה ימים מלווה יסמין בת השש־עשרה את קבוצת הפרופסורים, השוהים בעיר שלה פאס וחוקרים את מנהגיה, מנהל בית הספר הציע לה להדריכם, והיא קיבלה לכך את רשות ההורים, מתפעלת מהזרים האלה שיודעים על העיר שלה הרבה יותר ממנה, פעם ראשונה שאוכלת פסטילה פאסיה, אפילו שהיא עצמה נולדה בפאס, עכשיו הר של קוסקוס מעלה אדים הונח לפניהם, קישואים וגזרים וכרוב וחצילים ודלעת על הצלעות ובפסגה חומוס וצימוקים, והפיות מלאים והפנים צוחקות ונתחי כבש מציצים מתחת לירקות ולגרגרים והיא דוחפת לכיוונו של ז׳ו הבלונדי כחול העיניים את הנתח הכי יפה ומציפה את הקוסקוס לידו בכפות מרק מהקערה ומפצירה בו: ״כול! כול!״ כמו שאמא שלה עושה לאבא והוא מזיז לכיוונה את הירקות הכי שלמים וזקופים שנראים לה לפתע מגרים כל כך, קערת הקוסקוס בבית תמיד הזכירה לה את מולאיי אידריס, העיירה הקדושה על ההר, ואילו עכשיו הר הקוסקוס המהביל נראה לה כמו אישה רחבה מלמטה וצרה למעלה, התפוחים, האגסים והאפרסקים בסל הפירות נראים כמו ערימת שדיים, מסביב להן בננות זקופות ובפסגה תות ודובדבן, האורח פותח אפרסק לשניים, מסלק את הגרעין ומציע לה את חציו, היא לוקחת בעדינות ומכניסה לפה, הוא מגיש לה מפית ספוגה בבושם כדי לנגב את האצבעות, ומסב את תשומת לבה לקולו המסתלסל של המואזין, ״קול של אישה״, הוא אומר לה, ״אישה לא יכולה להיות מואזין״, היא אומרת לו.

שלשום בפאס היא הגיעה אליו למלון להביא לו ספר שהמנהל שלה מצא בשבילו והוא הזמין אותה לחדרו לתה עם נענע, אך לא העיזה להיכנס אליו לבד. כששלחו אותה היום לקרוא לו לסיור שלא תוכנן, לא ענה לדפיקות שלה על הדלת, אך היא נכנסה, הסתובבה בחדר, מסתכלת בכלי הנחושת, בגילופי העץ, יצאה למרפסת וראתה את פאס כפי שלא ראתה אותה מימיה, כל כך הרבה מסגדים! כל כך הרבה כיפות! והבתים צמודים זה לזה, מגפפים זה את זה, אבל עוצרים מתחת למגדלי המואזין, לא מעיזים להתגרות בהם, חזרה לחדר, נעצרה ליד הארון, היססה קצת ופתחה אותו, כמה חליפות! וכמה חלוקים! ועניבות! וחגורות! וכל כך הרבה נעליים! והוא בא רק לשלושה ימים! שלחה יד מהססת והורידה חלוק רקום בפרחים, לבשה עליה והסתכלה בראי, הצבעים הברברים שלה, אדומים, ירוקים וחומים, חזקים משלו! ניסתה להוסיף חגורה, להתאים צבעים, כשבדיוק נפתחה הדלת והוא הופיע, באתי לקרוא לך לסיור, היא אמרה, והתחילה להוריד את החלוק, אך הוא עצר בעדה, הוציא מכיסו תליון כסף עם השם הקדוש מולאי אידריס וענד על צווארה, ריח גופו היה זר ומופלא, היא התרוממה על רגליה עד שפיה כמעט נגע בפיו, אך מיד הסתובבה, הורידה את החלוק ויצאה, היום הסעודה האחרונה, ובערב הוא טס הביתה.

הלכה לחמאם להטהר, לבשה את שמלת הקטיפה הירוקה ויצאה איתם לסיור אחרון.

בתוך מדרסת בן יוסף העתיקה היא היתה שיכורה ולא מיין, שמי פאס נכנסו פנימה באור הדמדומים דרך החצר, והשתקפו במי המזרקה, הקשיבה לקולו הלואט כשהוא מדבר על הארכיטקטורה, הפסיפס, הגילוף בעץ, עיטורי הזליג׳, תוך שהיא מסיירת בין העמודים, הקשתות, הפתחים, הגלריות וחדרי הלימוד ולאט לאט היתה עולה במדרגות מקומה לקומה, עד שהגיעה לגג. הלילה כבר ירד והיא ראתה עיר מכושפת, הכוכבים עטפו אותה כולה עד שחשה את ידו על שערה, ראתה אותו, ראשו מסתיר את הירח והוא חופן את פניה בידיו, פיה חיפש את פיו והיא חשה טעמם של כוכבים אחרים וניחוח של פסטילה פאסיה, אך באותו רגע השומר מלמטה קרא ״סוגרים!״ והם מיהרו לרדת.

עברו ליד מסגד הקראוויין. יער עמודים מחוברים באינספור קשתות, המוני מתפללים כורעים על המחצלות, זיו רוצה להיכנס פנימה, אבל אסור לזרים, שעה ארוכה הסתובבו סביב למסגד הענק, מביטים בו מכל מיני זוויות, עד שמישהו הזכיר שהגיע הזמן לצאת לשדה התעופה. הוא ניגב לה דמעה מהעין, ואחר כך נעלם בתוך אוטובוס התיירים, לאחר זמן מצאה את עצמה שוב ליד מסגד הקראוויין, חלצה נעלים ונכנסה, טבלה במזרקת הטהרה, והתחילה מסיירת, עולה ויורדת, נעלמת בפינות חשוכות וחושפת מבוכים נסתרים, עליות ומרחפים, כשחזרה כעבור זמן לאולם התפילות כבר לא היה איש, חושך ושקט מוחלט, התחילה מגששת, ידה נוגעת בקירות, נכנסת לחראם, משם למנבר, ורגליה מוליכות אותה למגדל המואזין. טיפסה במדרגות המתעקלות, קומה אחר קומה עד שהגיעה למרפסת העליונה המקיפה אותו מארבעת צדדיו ומולה עד קצה האופק פאס, אפילה עם מליון עיניים זוהרות, הרימה עיניה לשמים וראתה את הירח המלא מחייך אליה ואת פניו של זיו בתוכם. החזירה לו חיוך והרוח שנשבה באותו רגע פרעה את שערה השחור שכיסה את העיר, והיא הרימה ראש, פתחה את פיה וקול הסתלסל מגרונה: לא אילה אילא אללאה ומוחמד ראסול אללאה, הקול הדק הולך ומתרומם: אללאהו אכבר! אללאהו אכבד! ידיה נפרשות והיא מסתובבת כמין דרוויש, מהר ועוד יותר מהר ושערותיה נושבות, מכסות את העיר, אללאהו אכבאר, אללאהו אכבאר, מעליה ז'ו מחייך בירח, והיא שולחת אליו ידיים גבוה גבוה, גוף רך ומתוק של פסטילה פאסיה וקולה מתנשא: האיא אללא אסאלא, האיא אללא אסאלא והעיר מתעוררת אט אט לשמוע פעם ראשונה קול אישה מסתלסל מעל מגדל המואזין קורא למאמינים הישנים לתפילה חדשה.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

הענק והילדה

במהלך חודשי הקיץ הלוהטים, מרקש בוערת בגיהינום. החל מהאור הראשון של הזריחה צולות קרני השמש את הקרקע עד שלבסוף ממסות הן גם את אספלט הכבישים בשעות הערב, היינו זוכים לרגעים מעטים של הפוגה. הכבשן שקע ורוח קלילה ונעימה הייתה נשבה מן ההרים.

היינו בני מזל כי עליית-הגג שלנו כללה מרפסת ענקית, שהפכה למקלטנו בלילות של חום קיצוני ובימים של כפור מקפיא. קומת הקרקע בה התגוררנו הייתה ללא תועלת בקיץ, עקב פלישת הזוחלים שאיימו עלינו עם השקיעה. נהגתי להישאר ערה על המרפסת ולבהות בכיפה הקטיפתית של הרקיע, משובצת במיליוני כוכבים זעירים ונוצצים, אך משום מה הירח המלא החריד אותי עד מאוד. אורו החיוור הקנה לנוף מראה הטרוגני, כמעט שקוף. קווים וצורות המרחב טושטשו ועורפלו, ועם דמיוני הפורה הייתי כמעט אחוזת אימה.

מה שהרתיע אותי לרוב היו פניו המעומעמות והעגולות של הירח שנראה לפעמים הוא כאילו מחייך אליי. כדור האור הענק והמגוחך לא נראה לי רומנטי כלל. תכופות רצתי לזרועותיה הבטוחות של סבתי כשפחד חובק וחונק אותי

"מה מבהיל אותך כל כך, ילדתי?" שאלה סבתי בדאגה.

"הירח, ממה, הוא ענקי! ונדמה לי לפעמים שיש לו עיניים. פיו נראה כאילו הוא מחייך אליי, אך הוא דומה לראש בעל ממדים עצומים המתנוצץ באוויר", עניתי לה נחרדת.

"בואי, שבי צמודה אליי ואספר לך אגדה על הירח" השיבה לי בחיוך. "

…היה הייתה פעם, לפני אלפי שנים, ממלכה רחוקה החבויה בין רכסי הרים ויערות סבוכים. היה בה עמק מרהיב וירוק. בגן העדן הקטן הזה חיו בשלווה אנשי עמל פשוטים: חקלאים, נפחים, רועי צאן, נגרים ואורגי שטיחים ובדים בשלל צבעים.

"בכיכר השוק, תחת כיפת השמים, נהגו הרוכלים לפרוש את מרכולתם. האיכרים משכו את עגלותיהם עמוסות הפירות והירקות והאופים הציעו את לחמם ואת מגוון עוגותיהם, אשר הדיפו ריח משכר שערפל את חושיהם של העוברים והשבים. מידי יום נפגשו כולם בלבו של השוק, אך מעת לעת פילחו את האוויר גם מעין קריאות מצוקה מן ההרים הרחוקים ומן היערות הסבוכים אשר הקיפו את העמק. קולות אלו שיסעו את שלוותם של כל התושבים.

במדרון ההר, למרגלות היערות, חי לו ענק איום ונורא בטירה אפורה, מרשימה בגודלה. לאורך חומותיה המקיפות שום עץ לא הניב פרי. גושי שיח צפופים ודוקרניים הסוו המוני גזעי עץ מתים ויבשים אשר חסמו את המעברים; צבא שלם של עורבים שחורים שרץ בין השיחים באין מפריע; מדי פעם, הם יצרו ענן חשוך וסמיך שהקיף את החומות ואת חלונות הטירה ומילאו את האוויר בצרחותיהם הנוראיות.

הרחק ממרכז הבקעה, סמוך ליער, חיו בבקתה צנועה, אם ובתה יחידתה, פלורה. "פלורה", אמרה האם לבתה, "אל תנסי להתקרב לטירתו של הענק האיום והנורא הזה. בנות שלא שמעו בקול הוריהן וחגו סביב המקום המקולל, נשחטו ונטרפו על ידי הענק. יש אומרים שעצמותיהן עדיין פזורות בגני הטירה", לחשה האם באוזני בתה.

"אל דאגה, אימא, לא ארחיק לכת עד לשם", השיבה פלורה. "התוכלי, בבקשה, לתת לי עוגת תפוחים עבור חברתי השוכבת חולה בביתה?" "ברצון רב", ענתה האם.

מיד עם קבלת עוגת התפוחים, הניחה אותה פלורה בסלסלה, הודתה לאמה והלכה חיש לעבר השטח האסור, לא לפני שווידאה שאיש אינו עוקב אחריה.

היא פתחה בריצה לעבר היערות וכשהגיעה לרגלי הטירה הציצה בין השיחים הגבוהים והסבוכים וצפתה מקרוב על המקום אשר היה מטיל אימה על תושבי העמק כולו. היא החליטה שהיא חייבת לגבור על פחדיה ולפצח את התעלומה. באומץ רב נקשה פלורה על דלת הענק. בצדה האחר של הדלת נשמע קול תרועה מבעית, "מי מעז להעירני בשעה כה מוקדמת?"

"זו רק אני", השיבה הילדה וחשה שתעוזתה עומדת להתנדף ממנה. "אהה!" חשב בלבו הענק. "יש לי כאן לפניי ארוחת בוקר טובה ועסיסית!"

לפתע נפתחו לרווחה שערי הטירה. פלורה הציצה מבעד לרגליו העצומות והשעירות של הענק וגילתה מאחוריהן חדר רחב ממדים מרוהט בכיסאות גבוהים ובשולחן שמידותיו גדולות יותר מהיקפו של בית. היא הרימה את מבטה אל הענק ופגשה לבסוף בפניו המכוסות זקן שחור. מתחת לגבותיו הסבוכות, נדהמה לגלות את העיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה.

"אנא, היכנסי פנימה", ביקש הענק. "את תהיי לי היום לארוחת בוקר דשנה וטעימה."

"זה לא רעיון כדאי", השיבה פלורה בקול חרד ומשתנק מעט כשצמרמורת אוחזה בכל חלקי גופה. לרגע קט, הפשילה את שולי שמלתה מול עיניו החשודות של הענק ואמרה: "אני רזה מאוד, הבשר שעל גופי דל מדי עבור ענק כמוך. אך אם אתה באמת חש רעב, אשמח להעניק לך דבר שימצא חן בעיניך ויהיה לך לארוחה משביעה ומהנה יותר".

"הראי לי מה הבאת", גער בה הענק.

פלורה שלפה חיש את עוגת התפוחים מן הסל והניחה אותה מול הענק. ריח משכר חושים נדף מעוגת התפוחים החמימה והמתוקה.

"איזה ניחוח!" אמר "ייתכן שזה רעיון טוב לאכול את העוגה במקום את העלמה הרזונת הזו?" חשב לרגע ובמהרה חטף את העוגה ובלע אותה על הפירור האחרון. הענק שבע לעת עתה ודיווח לה "אני רוצה עוד".

פלורה חייכה אליו והשיבה : "ברצון רב! מחר אביא לך עוד אחת, גדולה יותר מזו" היא הבטיחה ועזבה במהרה את הטירה לפני שיחזור בו. היא פתחה בריצה אל ביתה, שיכורה מהצלחתה הכבירה.

למחרת בבוקר, שבה פלורה אל ארמונו של הענק ובסלסלה שבידה עוגת דובדבנים אשר גורלה היה כגורל קודמתה : הענק טרף אותה בלא ניד עפעף וכילד קטן ביקש עוד…

מדי בוקר הופיעה הילדה בשער הטירה ובידה עוגה נפלאה וחדשה שהשביעה את רעבונו של הענק.

"אמרי לי פלורה, ממה עשויות העוגות הללו?" שאל הענק. "מפירות ומקמח", השיבה פלורה. "ומהיכן לוקחים את הפירות והקמח הללו?"

"מהעצים ומהחיטה, טיפשון. הם עצמם גדלים באדמה. העניין פשוט למדי", השיבה הילדה. "בכדי לגדל מעט פירות וחיטה עליך להסיר תחילה את כל העשבים ;סביב ולהפוך את האדמה. יש לסקל גם את האבנים והסלעים ולעקור את השיחים אשר גדלים פרא בגינתך. אשוב מחר עם מעט זרעי פירות וחיטה ואנו נזרע אותם יחד." היא הציעה ויצאה לדרכה.

הענק החליט להירתם למשימה ומיד החל במלאכה. הוא תלש את העשבים, עקר את השיחים, הפך את האדמה והשקה אותה עד שהפיצה ריח משכר.

פלורה שבה למחרת וידיה עמוסות זרעי חיטה ואינספור שורשי עצי פרי. תחילה הילדה התפעלה מתוצאות עמלו של ידידה החדש, שהתגלמו במראה האדמההתחוחה. השניים החלו מיד במלאכת הזריעה והשתילה. יחד, הציבו עצי תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיפים ודובדבנים בשורות אנכיות לאורך החומה. בחלק אחר של הגן הם זרעו גרגרי חיטה וגרעינים אחרים. לפני שעזבה את הטירה התריעה פלורה בפני הענק: "אל תשכח להשקותם! היה להם חברה נעימה ודבר אתם; הם אוהבים להקשיב למי שמשוחח עמם. ראה איך שהם מרכינים את ראשם לפניך!"

לא חלפה תקופה ארוכה וכבר נבטו הזרעים באדמה הפורייה. הצמחים האחרים החלו לפרוח ולשוות אווירה נעימה לגן החדש. השטח שהיה כה פראי התמלא בצבעים מרהיבים של פירות ופרחים.

מאותו יום פלורה והענק הפכו לחברים קרובים ובילו שעות ארוכות יחדיו בין המטעים ושדות החיטה. הם סיפרו זה לזו את סודותיהם והשתעשעו יחדיו, עד כי הענק לא טרח לטרוף עוד את ילדי העמק אשר באו לגלות את פינת החמד הירוקה שהחליפה את היער השחור שהקיף את הטירה. העורבים, שלא מצאו את מקומם ולא הבינו לאן נעלמו השיחים שלהם, נואשו ועזבו את החלקה במשק כנפיים אדיר.

הענק החל להזמין בעצמו את ילדי העמק לגנו ולטירתו וחלק עמם את עוגות הפרי שאפה, בסיועה של פלורה כמובן.

עם הזמן הגיעה השמועה על המהפך גם לעוברי אורח אשר בחרו לעצור ללילה אחד או שניים בטירה ולנפוש במקום המקסים ביותר שראו עיניהם. הענק הגיש להם עוגות פרי להשביע את רעבונם ומיצים מפירות העונה להרוות את צימאונם.

דבר נפלא נוסף קרה. גם הענק שינה את חזותו. צבע זקנו התבהר ולא היה עוד שחור משחור. גבותיו התעדנו והבליטו את עיני התכלת הנאות שקמטי חיוך נצבטו בצידן. בימים חמים מאוד בילו פלורה וחבריה שעות ארוכות בצלם של העצים, שהפכו כבר לאדירי ממדים.

חומות הטירה לא הפחידו עוד את הילדים ומעל אדני החלונות הרבים צצו להם פרחים ססגוניים אשר יצרו כעין וילון צבעוני שהתנועע קלות עם הרוח. אפילו השמש נאותה להיכנס פנימה ולחמם את חלל הטירה, את לבבות הנופשים ובעיקר את לבו של הענק.

בין הענק לתושבי העמק שררו עתה יחסים של הרמוניה ועזרה הדדית. תושבי הכפר ביקשו מן הענק סיוע וייעוץ בגידול החיטה בשדותיהם ובטיפוח העצים בגינותיהם.

והנה, הגיע היום שבו נאלצו פלורה ואמה להגר למדינה אחרת. ליבם של שני החברים נקרע מכאב צורב נוכח הפרידה הקרובה. רגע לפני שעזבה את המקום, הביט הענק ארוכות בפניה האהובות של ידידתו ולחש: "פלורה יקירתי, האחווה והאהבה שאנו חולקים לעולם לא תיעלם. הבאת את האהבה אלי במטרה להעלים ממני כל יצר של אכזריות ושל הרס. שתלת בתוכי זרעים של חיבה שמחקו את השנאה ממני והלאה. לימדת אותי להיות סובלני ולקטוף את פרי עמלי במקום לחטוף ולהשמיד את כל הבא לידי. חינכת אותי להיות רך וחביב במקום הדחליל המאיים שהייתי. כבשת את לבי בתמימותך ובפשטותך, בעובדה שסמכת עליי והושטת לי את ידך. לעולם לא אשכח את דמותך והיא תישאר חרוטה בלבי, כל עוד זה האחרון יהלום בקרבי.

"אני מבטיח לך להיות לידך כשתזדקקי לי. ובכדי שתמיד תוכלי לראות את דמותי, אני מעניק לך את האבן היקרה הזו. הביטי בה ברגעים שתבקשי להיזכר בי ותחושי את נוכחותי עמך. אבן זו תזהר בין ידייך כאילו הייתה נתח מן השמש ותפיץ את קרניה ואורה בלבך. קרני האור שלה יחצו את השמים כדי לגעת בירח. שם תוכלי לראות את פניי הזוהרות אשר יפגשו עם פנייך המקסימות."

מספרים שמאז אותה פרדה, אשר קרעה את ליבם, יכולים האוהבים בכל פינה בעולם לצפות בירח המלא ולהבחין בפניוהזוהרות של הענק. הרי למה זקוק האדם כדי להפוך את העולם למאושר יותר אם לא למעט רוך ואהבה?

"מַמַה" אמרתי לסבתי אחרי שסיימה את סיפורה. "אני מניחה שאין לי סיבה לפחד מהירח. האם בכל פעם שאני מביטה בו ורואה את פניו המחייכות של הענק, עליי להשיב לו בחיוך?"

"בוודאי נכדתי היקרה!" לחשה סבתי, בעודה מלטפת את ראשי.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

האויגורים – הם עם טורקי ממרכז אסיה, הנאמד בכ-10 מיליון נפשות. כ-80 אחוזים מהאוגורים מתגוררים בשינג'יאנגמחוז אוטונומי בצפון-מערב סין, שם הם מהווים כמעט מחצית מהאוכלוסייה. באזור זה הייתה האימפריה האויגורית במהלך המאות ה-8 וה-12 לספירה. כיום מרבית האויגורים הם מוסלמים סונים – שבסין מקיימים זה מכבר שלוחות ופזורה של אנשיהם גם במערב וגם בארצות הסמוכות במרכז אסיה. חלקים מהם מקיימים פעולות הסברה ענפות המטיפות להיפרדות מסין, ולתחיית האסלאם, ושואבים עידוד מן הרפובליקות האסלאמיות שבהן הם חוסים, מהן הם מקבלים סיוע, ממלכתי ופרטי כדי להשיג את מבוקשם, ומשמשים יסוד תוסס ולוחמני, שיש בידו כוח מגייס בלתי מבוטל, הנשען על ״גזילת אדמתם״ על-ידי הסינים. ואמנם, מאז הקמת המשטר הקומוניסטי, הנהיגה הממשלה מדיניות של שנת שירות לצעירים סיניים, המתיישבים בשליחות האומה במרחבי האין-סוף של סינקיאנג כדי לדלל, במידת האפשר, את האוכלוסייה האויגורית ולהציג כף רגלם בתוככי איזור הענק ההוא, החשוב להם מן הבחינה האסטרטגית. וכך הגיעו במרוצת השנים ליחס של מחצית-מחצית בין שני סוגי האוכלוסייה, כאשר לדידם של הסינים זוהי מדיניות לאומית-חלוצית למהדרין, ואילו למקומיים מדיניות התנחלות מנשלת ומתגרה. זה מזכיר את סוגיות נצרת עילית ומצפי הגליל, אלא בפרופורציות מרחביות אחרות. בהקשר של הטרור העולמי הפכו האויגורים לבעלי ברית פוטנציאליים של אבירי הטרור, עד כי שתי היריבות המסורתיות באסיה, סין והודו, הפכו למשתפות פעולה ביניהן לעת מצוא על רקע פחדן המשותף מן האיום האסלאמי עליהן – זו בקשמיר וזו בסינקיאנג, ושתיהן שמחות להיעזר בעצתה ובכושר עשייתה של ישראל הסובלת מן הטרור החמא״סי והחיזבוללהי, בפרט שגם הסינים גילו התארגנות בשטחם השואלת לעצמה את אותו כינוי מצמרר.

לא נצא ידי חובתנו אם לא נערוך היכרות כללית גם עם הזירה האסלאמית שנחשבה רגועה, רחוקה ומנותקת ביותר במשך שני הדורות האחרונים, עד אשר השתחררותה מרודנים, שהולידה גם תהליך של דמוקרטיזציה, נתנה דרור, באופן פרדוקסאלי, גם להתפרצויות אסלאמיות אלימות. המדובר בעולם המלאיי שכבר הוזכר לעיל בהקשרים אחרים והוא כולל בעיקר את איי אינדונסיה, שנחשבו לפנים כאיי ״הודו המערבית״ (משום שבנסיעה מסביב לעולם מערבה, בין אמריקה להודו, הגיעו אליהם קודם וסברו בטעות שהגיעו לתעודתם), חצי-האי המלאיי וכמה מאיי הפיליפינים. עולם זה, הממוקם בדרום האוקיאנוס השקט, אוסלם בדרך המסחר, כפי שציינו לעיל, ובגלל מרחביו הגדולים, האסלאם חילחל רק לאיטו לפנים האיים הגדולים, ולכן הוא נותר שטחי מאוד ונראה גם כמתון, ומכל מקום לא היה מעורב עד לאחרונה בפוליטיקה וברדיקליזם מיליטנטי. זה נובע מכך ששני הדיקטטורים הגדולים ששלטו באינדונסיה בזה אחר זה לאחר השתחררות אינדונסיה מידי השלטון הקולוניאלי, כלומר סוקרנו המייסד, ולאחריו מפקד צבאו שאחז ברסן השלטון – הגנרל סוהרטו, אשר שלטו ברוב השנים הללו, כפו את חוקת חמשת העקרונות (הפנצ׳סילה) שמכירה בכוח עליון אך לא הכריזה על האסלאם כדת המדינה, והנהיגה בפועל משטר חילוני. ורק עם התפוגגות שלטונו של סוהרטו לאחר שלושים שנות יד-ברזל מרוככת משהו בפיתוח כלכלי, ובעקבות מהומות דמים, קמו על רגליהן תנועות אסלאמיות שקטות וסולידיות, כנהדת אל-עולמא' של ווחיד והכניסו פוליטיקה אסלאמית לזירה. או אז, בהשפעות חיצוניות שונות, לאחרונה ביוזמה ובתמיכה של אל- קאעידה, גם קמו קבוצות רדיקליות אלימות אשר חוללו כמה וכמה מעשי חבלה חמורים שזרקו את אינדונסיה באחת למחנה עתיר הטרור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר