ארכיון יומי: 1 במאי 2015


הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

ממזרח וממערב - כרך א

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

ספרי ההלכה שהיו מקובלים על התושבים הוותיקים

סימוכין לקדמות היישוב ניתן למצוא בספרי ההלכה שלפיהם נקבע אורח חייהם של התושבים הוותיקים. מרבית ספרי ההלכה שהיו מקובלים על יהודי אשכנז וספרד הקרובה לאפריקה הצפונית, לא הגיעו לידיהם של התושבים הוותיקים. החיבור האחרון לאחר חתימת התלמוד הידוע להם, והיחיד שבו השתמשו בפסקי ההלכה שלהם, הוא משנה תורה להרמב״ם״. השימוש והעיון המרובה ברמב״ם שתי פנים לו. מחד הוא עונה על מרבית הבעיות ההלכתיות שבהן נתקלו הקהילות, אולם מאידך גיסא כיוון שהרמב״ם שימש לתושבים הוותיקים מקור עיקרי לפסק, מיעטו לעיין בתלמוד, לא היו בקיאים בו ולא הורגלו בלימודו וכתוצאה מכך לא ידעו היהודים המקומיים את המקור שממנו שאב הרמב״ם את הלכותיו, וחסר להם הידע ההלכתי בעניינים שבהם הרמב״ם מקצר בלשונו ואיננו מביא את פרטי ההלכה המצוייר. בתלמוד. חוסר ידע זה הביא לחילוקי דיעות בין התושבים הוותיקים לר׳ יצחק בונאשתרוק והריב״ש הפוסלים את ספרי התורה של התושבים הוותיקים בקונסטאנטינה ». דבקותם של הוותיקים ברמב״ם קיימת גם לגבי הלכות שהפוסקים המאוחרים להרמב״ם חלקו עליו. לכן פוסק הרשב״ץ שאף אם לא הסכימו האחרונים עם הרמב״ם, יש לדון בארצות אלו לפיו.

המחסור בספרים בא לידי ביטוי בדברי הריב״ש, שבבואו לאחת הערים באלג׳יריה, לא מצא בה אלא גמרא ותוספות ליבמות ולא חידושין ותוספות מיבמות, כי אם ספרי הר״ם ז״ל ופסקי הרא״ש ז״ל 19.

ייתכן שעיר זאת היתד. קונסטאנטינה, שלפי מקור אחר היו בה פסקי הרא״ש 20. ביישוב אחר — ואולי היתה זאת העיר אלג׳יר— לא מצא הריב״ש פירוש רש״י למסכת עבודה זרה.

הקהל

קהילות התושבים הוותיקים היו הסרות מורי הוראה גדולי תורה ולמעשה היו מנותקות ממרכזי התורה והיישוב היהודי בספרד. אולם למרות הניתוק והבדידות הצליחו היהודים ליצור לעצמם מסגרות חברתיות פעילות של קהלים. אחד הביטויים וההוכחות לחיוניותו של הקהל, היא יכולתו לקבוע סדרים בקהל, להקפיד על קיומם, ובעיקר להתקין תקנות. הצבור היהודי במליאנה – בשפלת הארץ, כמאה ק"מ מערבה מאלג'יר –  קיבל על עצמו זמן רב לפני שנת 1391 שלוש תקנות:

א)    שלא יוציא אחד מהם את עצמו מכלל טרחם ועמלם במסים וארנונות המוטלים עליהם.

ב)    שלא יוציא [אחד מהם] מפיו דברי מסירות.

ג)     לא יוסיף אחד מהם על הבירו בשכר הבתים.

השאלה שנשלחה אל הרשב״ץ בדור הראשון לאחר קנ״א מעידה על קדמותן של התקנות. בשאלה נאמר: ״והתנהגו הדורות הראשונים על זאת הקבלה כראוי, וכשהאחד היה עובר עליה, היו אומרים לו שעבר על ההסכמה שקבלו אבותם בכח נדוי, עכשיו הם רוצים לבטל אותה, ואומרים שאם אבותיהם קבלוה עליהם אין רצונם לעמוד בתקנתם שלא קבלוה אלא עליהם ולא על זרעם״. ההדגשה שהדורות הראשונים התנהגו לפי התקנה, ושזו תקנה שקבלוה אבותם, מעידה שזו הסכמה ישנה שקיבלוה התושבים הוותיקים במליאנה זמן רב לפני 1391, באמצע המאה הי״ד, ואולי אף לפני כן.

התקנות הללו, שתיקנון התושבים הוותיקים, קובעות למעשה את הבסיס לחיי הקהילה. הסעיף הראשון בתקנות, הקובע את חובת השתתפות הציבור היהודי כולו בתשלום המסים, הינו בעל משמעות ארגונית חברתית מן המדינה הראשונה, למרות שהמסים האמורים הם מסים חיצוניים לשלטונות. כיוון שחובת תשלום מס הגולגולת לא הוטלה על כל יחיד, אלא השלטונות הטילו מכסת מס על הקהילה והחלוקה ודרכי הגבייה הפנימית לא היו עניינם של השלטונות, אלא של ראשי הקהל. הרי שחובת ההשתתפות בתשלום המסים היתה אחד היסודות הראשוניים בארגון הקהל.

הערת המחבר :   הדבר אמור גם לגבי גולי קנ״א שבהגיעם לאלג׳יר התארגנו בקהל נפרד מן הוותיקים, וכתוצאה מכך הוטלה עליהם מכסת מס נפרדת; רשב״ש תיג. ההשתתפות בתשלום המם קובעת גם את הזיקה החברתית, ראה תשב״ץ א: קכג; ב: רצב (ט). הרשב״ץ קובע שתקנות הקהל חלות על המשתתפים בתשלום המס.

האיסור על הוצאת דברי מסירות קובע למעשה את המסגרת החברתית של הקהל בכך שכל דין ודברים וסכסוך בין אדם לחברו, מובא בפני בית־הדין או בפני מנהיגי הקהל, ואיננו מוצא מן המסגרת הפנימית ומובא לפני השלטונות המוסלמיים. על ידי תקנה זו מתחזקת זיקתו של האדם למסגרת הקהל.

החלק השלישי בתקנה, האוסר תחרות חפשית בשכר הדירה, בא לחזק את יציבות האוכלוסיה ולתת ליהודי הגר בעיר אפשרות להמשיך לדור בה ולהשתתף בחיי הקהל. וזאת ללא חשש שלאחר זמן קצר ייאלץ לנטוש את היישוב והקהל בגלל חוסר יכלתו להתחרות בחברו שהבטיח לבעל הבית שכר דירה גבוה יותר.

בסיכום: שלושת סעיפי התקנה מלמדים, שקיומם הוא שמבטיח למעשה את תוקפה של הקהילה היהודית בעיר המוסלמית.

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה


הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השמד התשיעי

בזמן שמלכו אומת גודוש על ארצות המערב ומלכיות אחרות, ועל הכל בעיר הגדולה רומי.

בימים ההם מלך על רומי מלך אדיר ושמו שישבוק, והיה זה שנת ת״ת לישו, ובקש מכל היהודים אשר בספרד שיקבלו טבילת ישו במקום מילה, ואם יעשה הדבר הזה ימשלו במלכותו שוה בשוה עם הנוצרים שומרי דתו. וכי שמעו היהודים כוונתו נאספו מכל עריהם אל העיר הגדולה והרימו קול בתענית ובכיה והספד, ולקול הצעקה באו נוצרים ושאלו להם: מה הענין? וכאשר הגידו, אמרו להם הנוצרים: תקבלו מה שיאמר לכם, כי זה המלך עז ועומד מאד קיים במחשבתו, ולא תצליחו עמו בשום חריצות או הוצאה, ואם לא תודו לו על פרט זה הוא יכריחכם על בטול כל תורתכם, ותראו שלא יועיל תעניתכם, לכן תפייסוהו במועט כדי שלא ישאל לכם הרבה!

השיבו היהודים: מצות מילה היא שרש כל דתנו, ואתם אומרים ששואל לנו פרטי, אינו שואל כי אם הכל, ונמות כלנו ולא נבטל מצוה אחת כל שכן שרש כל האמונה!

מיד נתקבצו כלם ובאו לפני המלך ואמרו לו שימהר מיתתם, כי לא יבטלו מצוה אחת כל שכן הגדולה שבאמונה.

אמר להם המלך: אי עניים וטפשים וזדונים! אשר אתם שואלים בתפלתכם: ״מלכות זדון מהרה תעקר״, ואתם מתפללים על עצמכם, כי אין לכם מלכות אחרת אלא הזדון, למה קבלתם עצה נבערה כזו? הנני נשבע שאם לא תקבלו טבילת ישו מיד אעשה שתעברום כלם ולא יועיל לכם!

אז צוה שאם לא יקבלו טבילת ישו תוך חדש ימים יכריחום לעבור בכל דתם, ואחר כך יעברו בחרב. הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים, שיתחננו אל המלך שיקח .נכסיהם לעשות מלחמותיו ויניחם בדתם. והשיב להם המלך: אקרא בין המלכים מלך חמדן, ויאמרו כי לא שאלתי טבילת ישו אלא לשיבואו לפשרה של ממון, ועוד כי העניים האלה דת נתחייבו לי ולא ממון, כיון שאוכל להכריחם לדתי כמו שהיה הם עושים לנו אם היה להם מלכות.

השיב רוביירטו החכם לפניו ואמר: אדוננו המלך! משה רבם של אלו ויהושע משרתו לא היו מכריחים לשום אומה שיקבל דת משה, לבד שיקבל עליו שבע מצות שהן מצות אדם הראשון; ועוד, שיהושע בהגיעו סמוך לכל עיר חומה להלחם עליה היה מכריז ואומר: הרוצה להשלים עמנו ולקבל דת — ישלים, רוצה לומר שבע מצות, והרוצה לצאת מן העיר ולברוח — יברח, והרוצה להלחם ישלוף חרבו ויבוא

אמר המלך: יהושע מלך היה בזמנו ואני בזמני, ואקח מן השלשה חלוקות הנאותה יותר אצלי, והוא — שיקבלו עליהם מצוה אחת לבד תחת שבע מצות שיהושע היה מכריח. אחר זה שלח המלך בעד היהודים ואמר להם: אני מבקש טובתכם ולמה  תדחוה בשני ידים ? ואני שמעתי מן האפיפיור וההגמונים שכל מי שאינו מקבל טבילת ישו הוא טמא לעולם ולא יוכל לבוא לגן עדן.

אמר אחד מחכמי היהודים: הנה כתוב בתורתנו שישראל מאסו במתנה הגדולה שנתן להם האל, והיא ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש, ומה היה ענשם?

 אמר המלך: מבואר הוא שם, והוא שלא יראוה.

אמר החכם: וישמע מלכנו. הנה כבוד רוממותך נתן לנו גן עדן ואנחנו מאסנו בו, יהיה ענשנו אם כן שלא נבוא שם!

אמר המלך: בדברי הגוף אין להכריח האדם, וארץ חמדה דבר הגוף היא, אבל דבר הנפש כופין לאדם כמו שכופין לנער שילמוד. ומיד צוה לתפוש כל ראשי העם, וישבו במאסר קשה ימים רבים. ומתוך המצוקות הרבות והרעות יצאו מכלל הדת רוב קהלות ספרד. וכי מת המלך ההוא הלכו לבקש את ה׳ במקומות אחרות ומצאו, ורבים מצאוהו, ורבים נאבדו ולא מצאו מנוח.

דרכי לימוד התלמידים והכשרתם להוראה במרוקו מאת גאון עוזינו כמוהר״ר שלום משאש זצוק״ל

רבי שלום משאש - בול

דרכי לימוד התלמידים והכשרתם להוראה במרוקו מאת גאון עוזינו כמוהר״ר שלום משאש זצוק״ל

גם אני הצעיר לא אחשוך פי מלשבח ולפאר שיטת רבותינו הספרדים נ"ן, אשר דבריהם בתשובותיהם פשוטים כאגרת לכל קורא, ותוכם רצוף עמקות בהירה ואמיתית. וזכורני בימי חורפי בהיותי תלמיד אצל מו״ר הגאון הגדול הרב פחד יצחק זצ״ל, שהיה חריף גדול ובקי בחדרי הש״ס והפום׳ וד׳ טורים. כשהיה בא איזה רב לישיבה (הוא ניהו הרה״ג מוהר״א חסין ז״ל בעל ס׳ מטה אהרן.) לנסות אותנו ולבלבל אותנו בקושיות וחורפות של הבל, נאמר כך ונאמר כך. ולמה לא נאמר כך. היה מו״ר הרב ז״ל צועק עליו ואינו מניחו. היה אומר לו מה אתה רוצה שילמדו חורפא. לא זו הדרך. אתה מכנים להם שיבושים.

כשיגיעו ללמוד דברי התוס׳ הקשים ולהבין אותם זוהי חחורפא האמיתי.

חורפא של אמת. וכשיורגלו בזה יגיעו להיות חריפים טובים בלי שיבוש. וככה הורגלנו כל הזמן.

וזהו הדרך הנכונה לפי דעתי. לא כמו שראיתי היום כאן בכמה ישיבות, מבלים זמנם היקר לדקדק דקדוקים של מה בכך שאין להם שום תכלית, לומדים דפים מועטים בכמה חודשים עם פלפולים רבים, ואח״כ נשכח כל השבע.

גם לפי דעתי אין אדם יכול להגיע לפלפול של אמת רק בלימוד ההלכות.

ובפרט בהל׳ או״ה !איסור והיתר] שהם הלכתא רברבתא, עמוקים מני ים וצריכים נגר דובר נגר דליפרקינהו. ואני מצהיר שעיקר הצלחתי בתורה ובעיון הישר, היה בדיני או״ה !איסור והיתר]. שלמדתי בחברותא, על כל סעיף מהש״ע היינו לומדים בקביעות טור וב״י ב״ח פו״ד, ומשם לנושאי כל הש״ע הט״ז והש״ך, ע״כ בחברותא. ושאר אחרונים הפר״ח הכנה״ג הפמ״ג ושאר מפרשי הש״ע הגדול הייתי לומד אותם בביתי עם החבר הגדול האמיתי שהוא העט, כמ״ש התנא וקנה לך חבר. וקנה יהיה לך חבר.

שאין לך דבר שבודק וחוקר כמו העט.

ובימי חורפי היה ממש קולמוסי של קנה כמשמעו כדברי התנא. ובו היינו כותבים. וכמה פעמים לילות שלמים עד הבקר. כתבתי דפים על דפים. ובסוף דבר בהעלות הדבר של הכתב להעתיקו על נכון. בדקדוק הלשון של הכתיבה, עמדתי בקשיים גדולים נגד כל מה שכתבתי. וכל הבנין של לילה שלימה עלה בתוהו. ונזכרתי מדברי התנא שמעון העמסוני. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה.

ומזה נלמוד שאל ירע בעיני הכותב לחמול על כל מה שכתב ביגיעה רבה ויראה מעשה ידיו טובעים ביום. כי כן יקבל שכר על הפרישה. ולמה תעלה על הכתב דבר שיבא אחר לדחותו. וטוב שתדחה אותו אתה בעצמך, ואל תשכן באהליך ובספרך עולה. ובזה תלך לבטח דרכך.

ותרגיל עצמך ומחשבתך ומצפונך לעמוד על האמת.

גם דבר גדול מדרכי הלימוד הטוב

לחזור להודות על האמת.

אפי׳ כנגד מה שפסקת והדפסת בספרך, דבר שאינו מצוי בדורינו, שחושבין זה לשפלות ולחסרון כבוד לחזור ממה שכתבו, אע״פ שיודעים האמת, ובפרט אם המשיב הוא קטן מהפוסק. וכפי האמת אין זה גרעון אלא מעלה רמה וגבוהה שאין למעלה הימנה. ויקובל האמת ממי שאמרו, וכמה אמוראים בש״ס חזרו בהם מדבריהם להודות על האמת. הדר ביה רבא מההיא וכו'. הבאתי דבריהם בספרי תבואות שמ״ש ח״א סי׳ ס״ה דף קנ״ד ע״ב ע״ש. ועי׳ להרה״ג מוהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה בספר מוצב״י ח״א סי׳ שנ״ה. פס״ד יקר ונפלא בענין אחד שכתב בו ב׳ וג׳ פעמים ושלח אותו לרבנים גדולים חביריו. ושוב נשתנית דעתו וחזר להודות על האמת. והביא ראיה מהש״ס מאחד האמוראים שאמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי. וכתב שבלי ספק יכול היה מסדר התלמוד להשמיט דבריו הא׳ של אותו אמורא, ולהשמיענו רק דבריו האחרונים שהם עיקר. ולא יצטרך לו' טעות הם בידי, אלא ודאי ללמדינו דעת שלא נתקע עצמינו בדבר הלכה וח״ו בזרועינו נקבץ טלאים טלאי ע״ג טלאי להעמיד דברינו הא׳ מפני הבושה אחר שיתגלה לנו האמת וכו׳ ע״ש. וסיים וכתב לא עתה יבוש יעקב (שם המחבר) ולא עתה פניו יחוורו מלומר הדרי בי. וזהו הודי וזהו הדרי. שהוא אחת מד מדות שמנו חכמים ומודה על האמת. והיא השביעית שבאחרונה ואחרון אחרון חביב. וכי אם שגיתי אתי תלין משוגתי. אתמהה. טוב שאבוש בעוה״ז ולא אכלם לעוה״ב, עכ״ל הטהור.

פוק חזי, פה קדוש מדבר. אחד מן הרמתים, פוסק גדול ידוע ומפורסם בין כל רבני דורו. וע״ז מודה על האמת. אחר שהוציא ג׳ פסקים מתחת ידו בסגנון א׳ ושלחם לגדולי הדור כמותו. וע״ז לא נמנע מלהורות על האמת ולחזור בו, ובפרט אם יהיה אדם גדול שהעם נמשכים אחרי הוראותיו, הרי הוא גורם לצבור ליכשל בדבר הלכה. ולכן חובתינו ליזהר הרבה בזה. וטוב ונכון שיחזיר הדבר בעצמו ומשמו, יותר טוב משיגידו אחרים וכמ״ש שזהו כבודו הגדול ותפארתו. ועי׳ בספרי תבו״ש אה״ע סי׳ ב׳אות ב׳. וחיו״ד סי׳ כ״ב איך חזרתי בשמחה. וה׳ יזכנו לעמוד על האמת. ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר