ארכיון יומי: 6 במאי 2015


◆ מנהגי ל"ג בעומר הילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר

 

תורת אמך 

◆ מנהגי ל"ג בעומר הילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א 

◆ הלכות ומנהגי ק"ק מרוקו, תוניס, לוב, אלג'יר◆ 

מוסדות תפארת מיכאל המלקט: הרב אברהם אסולין 

מי גילה את הזוהר הקדוש. 

כתב הרמ"ק רבי משה קורידוברו זצ"ל בפירושו הנפלא "אור יקר" (תיקוני הזוהר ק"ד), על הזוהר הקדוש וז"ל היה במציאות גילוי, נס ופלא שאין מי שידע  אופן גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלינים ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקצבו וטרח כמה טרחות, עד שהלך אפילו באשפות, לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים ותבלים, כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין  התבלים והלך על כל החנויות הרוכלים, מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם, שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצאו בו חסרונות הרבה, מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אצלנו וכו'. 

שיטת הקבלה במרוקו 

יש לציין שקבלת מרוקו שונה מקבלת האריז"ל, שמתייחדת בלימוד תורת הצירוף (ראה בספר המלכות לכמוהר"ר דוד הלוי זצוק"ל). ומה גם שבמרוקו היה אזור הדרעא שבו גדלו מקובלים רבים וכן בעיר מרכאש בראשות המקובל רבי יעקב פינטו ורבי שלום בוזאגלו ועוד זצוק"ל, וכן המקובל רבי משה אלבאז המכונה הרמב"ם אלבאז זצוק"ל, ודרך לימודם רב לתלמיד בלי כרזות ובלי שלטי חוצות ישיבת המקובלים ולא תיקון לעם אלא בצנעא וכן הוא לשון מקובל – שקבל מרבו הקדמות ולימוד תורת הנסתר ולא כל מצורע וזב מצטרף ללימוד קבלה ובודאי אס להזכיר לימוד קבלה לנשים כמאמר  חז"ל "והוי מכיר את מקומו"… והן אמת שרשב"י אמר שעל ידי לימוד הזוהר נצא מהגלות יש הבדל משמעותי בין גירסה בקבלה לבין לימוד עיוני. ובדורנו רבים רוצים הארה רוחנית וראיתי שכתב הרמח"ל בספריו שקודם  חטא אדם הראשון, אדם יושב על מקומו ונהנה מזיו השכינה, אבל אחר החטא להגיע להארה רוחנית הינה אך ורק על ידי עמל בתורה בלי קיצורי דרכים… 

גריסת הזוהר 

בכל מוצאי שבת מנהגנו לקרא זוהר הקדוש, בכך סגולת להתחיל את השבוע בלימוד תורה, בפרט מתורת רשב"י זיע"א שאמר יכול אני לפטור את העולם מן הדין. וכן מסוגל להתמדה. וידוע שקריאת הזוהר מזככת את הנפש, וכן סגולתה לפרנסה. 

קבלה מעשית הינה שימוש במלאכים, 

במרוקו רבים השתמשו בה, וצריך לדעת שלא כל הרוצה יבא ויטול אלא מי שקבל מאבותיו ורבותיו והינו משולם בידיעת התורה ויראתו קודמת לחוכמתו… רק אז יגש למלאכה, ולכן בימנו אני מכיר כאלו שהשתמשו בקבלה ונפגעו הם או מי מבני ביתם ה"י, ורבותינו לא ניזוקו כי תיקנו עצמם בעולם המעשה… 

במשפחת אבוחצירא לא התעסקו בכתיבת קמעות אלא היו פונים למשפחת לסרי שהם שולשלת של צדיקים כותבי קמעים עשרות בשנים, ובל בצע כסף ובדרך הלצה יש מקובלים ויש מקבלים…. יהי רצון שנדבק בדרכו של רשב"י, עבור יהודי מרוקו כל השנה מחוברים לתורת רשב"י בלימוד הזוהר בכל מוצאי שבת ובימות השנה, על כן נרבה ביום ל"ג בלימוד תורתו, ואשרי הזוכים לעלות לציונו הקדוש, וראוי להימנע מטיולים מיותרים בהר מירון ובשנים האחרונות סידרו לרוצים שבילים למהדרין וכן אוהלי ענק לשבת וללמוד אשרי הזוכים נסיים "תורתו מגו לנו הוא מאייר בעדנו הוא ימליץ טוב עבורנו רבי שמעון בר יוחאי זצוק"ל זיע"א ואמן. 

סיפור אחד מאלף. 

באחד מן הימים בעלה חדל מלפרנס עקב בעיה בריאותית, אשתו  גב' אסתר פרץ החלה לעבוד באחד המוסדות החינוך בדרום, והנה בליבה חשקה להגיע לציונו של רשב"י, פנתה לאחד הנערות וביקשה ממנה שתחליף אותה ליומיים עד שתשוב מן הציון, והנה למחורת אותה נערה חדלה מלראות בעיניה עקב דלקת חריפה, אחת מעובדות המוסד פנתה למנהל האין כאן כח עזר, שאל המנהל מה הבעיה הכל מתנהל ביד רמה, השיבה העובדת גב' פרץ נסעה ליומיים למירון ואין לה מחליפה, מה ככה היא עזבה בהפקרות בעוד יומיים תגידי לנהג בשמי שאין לה לעלות להסעה ושתחפש לה עבודה אחרת, אחר יומיים גב' פרץ על הבוקר בא לעלות להסעה, הנהג מודיע לה, את דבר המנהל, באחד החלה גב' פרץ לבכות, מי יפרנס  את שמונת ילדי וכן בעלי אינו יכול לעבוד כבתחילה, בצער לה נכנסה למיטה במשך כל היום והנה בחלומה היא רואה צדיק המשמש את רשב"י ואומר לה בתי אין על מה להצטער, המנהל יקבל את עונשו על יחסו המזלזל, ולכך בעוד יומיים תהיה לך פרנסה כפלים ובנחת, ואכן באתו שבוע התפוצצו בלוני הגז בחצר המוסד ונפצע אכן המנהל, ובתוך שבוע פנתה אליה חברה ובא לבקש שהיות והיא יוצאת לפנסיה, אני יודעת שרק את מסורה ואת ראויה להחליף אותי בעבודת נקיון בבית הספר, במקום הסכמה והפלא שכאן בבית הספר היא עבדה פחות שעות קיבלה משכורת יותר גדולה מבעבר… והמנהל הגיעה לביתה כולו מחוסה מכף רגל ועד ראוי בתחבושות ובא לבקש את סליחתה, ושתחזור לעבודה… 

                              יום  ל"ג בעומר 

יום שמחה גדולה, יום פטירת רשב"י, ואמר רשב"י (במסכת סוכה דף מה), יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה,  ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא ועד סופו.   

א. מדליקים נר לכבוד רשב"י, ולכן מדליקים נר גדול (מדורות). 

ב. סגולה לבנים להשתמש ביום ל"ג בעומר, מתיחה חץ וקשת. 

ג. לומדים וגורסים אדרא רבה ואדרא זוטא. 

ד. במרוקו נהגו לחלק את הזוהר אחר חג ראשון של פסח, ומסימים את הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר יום הילולת רשב"י, כך נהגו באיליג (מפי רבי יוסף דבדה). וכן נהגו בקהילות ארפוד וסביבותיה (מפי הרב מאיר ניזרי). 

ד. יום של קבלת התפלות.

הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות

 

ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאותהרב יעקב משה טולידאנו 1

הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט

החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן (1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.

על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו 1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז' [הנזכרת]״.

הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.

בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:

שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו] נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.

מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:

אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.

ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:

הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק! שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז' שאל את פי בזה.

בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:

נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוקו המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.

השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.

הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.

הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:

כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק! בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳ירו, תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.

בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.

מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו (1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור (1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל...הרצאה

גילוי דעת להחרמת משאל העם

לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל. בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.

ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית. כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.

משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך". בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון" פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת."

 

גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים

פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.

ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים. המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.

בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.

עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".

ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.

המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.

אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד עמר, והציעו לגנות את ישראל בשם מועצת הקהילות. דוד עמר סירב בטענה ששר הפנים אופקיר ביקש לא להגיב. כתוצאה מכך ניסחו אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ושמואל בן-זימרה מן המפלגה הקומוניסטית מסמך גינוי שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. איש לא חתם על המסמך, אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף חתמו רק שמונה איש, כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר אותה מיד.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם אחדות לאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". לאחר מכן בא גינוי לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות הערבית, למלחמה, למדיניות ההתפשטות של ישראל, לכיבוש השטחים הערביים ולאכזריות חייליה שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו להפריד בין היהדות לציונות וגינו את מעשיה של התנועה הציונית נגד הערבים בארץ ישראל משנת 1918. הם הביעו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית, מפני ש"הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות "מולדת שנייה" ליהודי מרוקו.

חיים בניסטי ציין כי המסע האנטי-יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון לה מונד בפריס. ועידת אלאסתקלאל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמ. ואילו ארמן סבאח טען שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני ושמהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו של שר הפנים אופקיר שהציב שוטרים ברובעים היהודיים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן-הרוש, המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית, שחבריו היו בין החותמים על גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבאח סיפר כי הציג את העצומה בפני כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים, שהגיב בכעס, האשים את חותמיה בבגידה ביהודים וכינה את המעשה ביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודים ירגישו זיקה חיובית לישראל. מפי דריס מחמדי מנהל הקבינט המלכותי נודע שגם המלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון מפני שהעצומה לא ציינה את נאמנות חותמיה והקהילה היהודית למלך. אחרי המלחמה הרגישו היהודים שישיבתם במרוקו היא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. בוגרי בתי הספר התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך. 

 סיכום

 תולדות מרוקו בשבע השנים אחרי עצמאותה הם גם קורותיהם של כישלונות מנהיגי מרוקו, יהודיה, ונציגי ישראל שפעלו בה. מנהיגיה הפוליטיים של המדינה הצעירה, שביקשה ליצור חברה דמוקרטית מתקדמת, נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בה מדורי דורות. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, טעויותיהם עוררו את חשדם של היהודים שלא ראו שוב במרוקו את מולדתם בעתיד. הטעות הגדולה ביותר הייתה הגבלת חופש התנועה. אך ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, התיישרות מרוקו, כלפי חוץ, עם המדיניות הכלל-ערבית, ואוזלת יד המנהיגות לנוכח ההסתה הנאצריסטית האנטי-ישראלית ברחוב המרוקני – כל אלה הכשילו את המאמצים הכנים מצד ראשי השלטון וראשי המפלגות לגרום להישארות היהודים במדינה העצמאית.

אשר לכתיבת קורות התקופה במרוקו, אפיון ייחודי ודומיננטי מקשה על מלאכת השחזור ההיסטורי. הכוונה לחשאיות, לשתיקה, ולשכחה שהיו, כל גורם בנפרד, מנת חלקם של התקופה ושל הקהילה. החשאיות קשורה לפעילות שליחי ישראל במרוקו. השתיקה הייתה הכרחית במדיניות שלטונות ישראל והארגונים היהודיים העולמיים בניהול מגעיהם הדיסקרטיים עם ההנהגה המרוקנית מבלי לעורר תשומת לב ליציאת היהודים. השכחה היא מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה במידה רבה של הצלחה בארץ חדשה. יוצאי הקהילה התרחקו מעברם הקרוב בטבעיות ואף דאגו זמן מה להשכיחו. באווירה של הסתרה קורות יהדות מרוקו לא היו ידועים בציבור הישראלי. ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו תוך התעלמות מן הקהילה וממנהיגיה. לפיכך מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו דומה להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה התאמצו להסתיר. כרוזים אחדים וגילויי דעת בעיתונות תורמים את חלקם בהארת התקופה.

היערכות חדשה – מציונות לרפורמיזם לאומי

Trente ans apres

בשנת 1926, הצליח טורש לבסס ועד ציוני שפעל באופן בלתי פורמלי אך מגובש ויציב, וחשוב מכל: ועד אשר התגלה כבעל כושר הנהגה. לצדם של ס׳ כגן(S. Kagan) וז׳ שולמן (Z. Shulman), שני מהגרים מרוסיה, שהיו מחלוצי הציונות בקזבלנקה, הוא גייס את ש״ד לוי (S.D. Levy) ואת י״ר בנאזראף (J.R. Benazeraf), שניהם אישים ממוצא מרוקני שזכו למוניטין בקרב הציבור היהודי כולו על שום פעילותם הציבורית למען שיפור איכות החיים בקהילה. טורש לא טעה בבחירתו, שכן פעילים אלה עתידים להוסיף ולשרת בהנהגה הציונית המרוקנית במשך שנים ארוכות (יהודה, תשמ״א, עמודים 127, 292-291).

לסיכום, במהלך פרק זה גוללנו את התהליך שהביא לשינוי דיוקנם של ציוני מרוקו. ואולם, המטמורפוזה שחלה בקרב ציוני מרוקו מעוררת שאלות רבות. כך, למשל, יתהו הקוראים וישאלו בצדק, האם היתה כאן נסיגה טקטית בלבד מהמטרות הציוניות הקלאסיות, במגמה לעקוף קשיים חיצוניים, או שמא אימצו הפעילים הציוניים במרוקו תפיסת עולם שונה מזו של הציונות?

המחקר שבידינו אינו מאפשר תשובה מלאה. אך לצורך ענייננו, גם אם פעולותיהם החלו כשינוי טקטי הרי שהן קיבלו דינמיקה משלהן: במהלכן הפך הבית הלאומי ממטרה בלעדית אשר למימושה יש לפעול, כפי שגרסה הציונות הקלאסית, לאמצעי שבעזרתו קיוו ציוני קזבלנקה לחזק את מעמדם ולנתב את דרכם בקרב אוכלוסיית קהילתם. שינוי זה נבע מכורח המציאות, אך אופיו נקבע לאור המפגש הדיאלקטי בין האידיאולוגיה הציונית לבין האידיאולוגיה של הרפורמיזם המערבי, מפגש שהתחולל בקרב חוגי העילית היהודית החדשה בקזבלנקה על רקע הנסיבות הקולוניאליות במרוקו. מתוך עילית זו צמחה ברית מעניינת בין מהגרים מאירופה המזרחית לבין מתמערבים מקומיים. תפיסת עולמם ופעולותיהם הן פרי הסינתזה שנוצרה בין שני ציבורים אלה ובין שתי האידיאולוגיות המתחרות.

התא הציוני בקזבלנקה מגלם סינתזה זו בהרכבו החברתי, בתפיסת עולמו ובפעולותיו. מן ההיבט החברתי־התרבותי שיקפו פעיליו שילוב מעניין בין בוגרי כי״ח ממוצא מרוקני, כמו לוי ובנאזראף חניכי הרפורמיזם היהודי־המערבי ה״קלאסי״, ובין מהגרים מאירופה המזרחית, כמו טורש וכגן שהתחנכו על ברכי הציונות האירופית.

תפיסת עולמם הרפורמיסטית־הלאומית היא שילוב בין הרפורמיזם היהודי־המערבי ובין הציונות כאחד. שכן ההיבט הרפורמי, דהיינו, הניסיון לשקם את הציבור היהודי ברוח עקרונות ההשכלה, שאוב מהרפורמיזם היהודי־המערבי ואילו ההיבט הלאומי, דהיינו, הדרישה לבצע את התיקונים במסגרת יהודית תרבותית פוליטית, שאוב מהתנועה הציונית ומן התנועה המרוקנית שצמחה בסביבה המוסלמית.

עיקר פעילותם של חברי התא הופנה לעיצוב מחדש של הקהילה היהודית במרוקו. הציונות נתפסה בעיניהם באוריינטציה שתביא לתחייתם הלאומית של היהודים בעודם בגולה המעבר מציונות לרפורמיזם לאומי בקרב חניכי התנועה הציונית בקזבלנקה, השתקף בשינוי שחל ביחסם לחיים היהודיים בגולה. בשעה שהציונות הקלאסית גייסה את יהודי הגולה ואת משאביהם הכספיים לצורכי בניית הבית הלאומי, בא הרפורמיזם הלאומי וגייס את הבית הלאומי לשיקומה של הגולה ברוח הלאומית (לכך עוד נחזור בפרק 2.3). לעומת זאת, בקרב בוגרי כי״ח הקזבלנקאים, השתקף המעבר מרפורמיזם מערבי לרפורמיזם לאומי, בשינוי שחל ביחסם למעמדו של היהודי בארץ מושבו בגולה. בשעה שהרפורמיזם היהודי־המערבי חיפש דרכים להביא לשילובו של היהודי בחברה כפרט שווה זכויות, בא הרפורמיזם הלאומי וביקש לשלבו כציבור ייחודי אך בעל זכויות שוות.

המלוב"ן חסידא פרישא הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר ר' מנחם הכהן זצוק"ל וזיע"א

המלוב"ן חסידא פרישא הרה"ג מעוז ומגדול כמוהר"ר
ר' מנחם הכהן זצוק"ל וזיע"א
( 1857-1937

הצדיק ר' מנחם הכהן זיע"א נולד בשנת 1857 לערך בעיר המחוז סקורא שבמרוקו הסמוכה לעיר וורזאזת. ר' מנחם נתגלה כעילוי בתורת הנסתר, והיה מלומד בניסים, ורבים נושעו מברכותיו. הוא היה הרב, הדיין והפוסק האחרון במחוזו שכידוע היה מחוז עני ודל באמצעים תורניים.
ר' מנחם עמד בראש ישיבת "עץ החיים" ובספרו "זכרון אשר" מעיד הרב שניאור זלמן כפי ששמע מסבו הרב מסעוד ריוח )הרב הראשי וראש ישיבת שלומי, לשעבר רב וראש השוחטים בק"ק רבאט במרוקו( מתלמידיו המובהקים של הצדיק:
"… וכה העיד עליו ) על ר' מנחם הכהן זצוק"ל( רבינו )הרב מסעוד ריוח( שהיה ממש בעל רוח הקודש והיה מלמד לתלמידיו חוכמה רבה הן בנגלה והן בנסתר…"
על סדר הלימוד בישיבה מספר ר' דוד וקרט מב"ש מתלמידיו של הצדיק:
"… בישיבת עץ החיים הוכשרו רבנים לתפקידים של שו"ב. סדר הלימוד עמד על חצי שנה גמרא וחצי שנה דינים וכן עסקו עוד בתורת הקבלה… לאחר שנת לימודים בישיבה הזמין ר' מנחם לסעודה חגיגית את כל רבני האיזור וכל תלמיד היה ניגש להיבחן ולאחר מכן היו חותמים כל הרבנים ביחד על התעודה."
הצדיק זכה להכשיר למעלה ממאה רבנים ובין תלמידיו ניתן למצוא רבנים שחיו בישראל ובתוכם: ר' יהושוע פרץ, ר שמעון מנחם, ר' מכלוף אסולין, ר' אהרון אסולין, ר' מרדכי אביטן, ר' אליהו גבאי, ר' יעקב דנינו, ר' דוד דנינו, הרה"ג שמעון דיין שליט"א רב מועצה איזורית "שער הנגב" ו אחיו הרה"ג יוסף דיין מאור עקיבא שידוע כמעריצו של הצדיק …
רבים מעידים כי הצדיק זכה ל'גילוי אליהו', וכל לימודו היה בכוח המחשבה הטהורה.
מסופר שפעם נכנס הצדיק לביתו של יהודי בסקורא וביקש לשתות עראק (ביתי), ובעלי
הבית אמרו שנגמר העראק, מיד גילה להם הצדיק היכן מסתתר הבקבוק אותו החביאו…
ברעדה ובתחנונים הביאו לצדיק לשתות, והוא גמל להם בברכה.
רבים בארץ הקודש קרויים על שמו של הצדיק ולכל אחד מהם יש את סיפור לידתו המופלא כשהצדיק התגלה לאם ההרה ובישר לה על יום הלידה וביקש ששמו של הנולד יהיה על שמו.
ר' מנחם ביקר בארץ ישראל פעמיים והתאכסן באכסניה ליד ירושלים וכשבעלת הבית הציעה לרב לאכול, סירב הרב לטעום מהאוכל. בעלת הבית נפגעה, ואמרו לה שתבדוק את עניין השחיטה, ונמצא שהשחיטה הייתה פסולה…
הצדיק ביקר בישראל ככל הנראה פעמיים כאשר הפעם הראשונה הייתה ככל הנראה ב 1885 והפעם השנייה בסביבות 1925 וככל הנראה שהה בישראל סה"כ כ 7 שנים. ככל הידוע, בביקורו הראשון היה הצדיק פקיד בנק בטבריא ובביקורו השני עסק ברבנות ובהוראה בירושלים.
כמו כן באחד הפעמים שביקר שוב הצדיק בירושלים, הוציא הצדיק מנרתיקו לחם אפוי וחם וכל הנוכחים היו בהלם, סיפר הצדיק שלפני כמה שעות בלבד נאפה הלחם הנ"ל בעיר סקורא שבמרוקו… מיד הבינו כולם שהצדיק הגיע לארץ ישראל בשם המפורש ובקפיצת הדרך.
עוד מספרים כי שבוע לפני הסתלקותו מהעולם יצא הצדיק לרחובות העיר סקורא והכריז:"כל מי שרוצה להתחתן דרכי או לחלופין להתגרש דרכי או לקיים מצווה כלשהי דרכי, זה הזמן כי בעוד שבוע ימים אני מוסר את נשמתי לבורא…" ואכן כך היה ביום שבת כ"א באייר תרצ"ז נתבש"מ ר' מנחם הכהן זיע"א.

אלה שעסקו בטהרתו סיפרו כי אלפי ציפורים ועופות הקיפו את הבית מלמעלה וצייצו בקול רם וללא הרף, מיד בסיום הטהרה התרומם גופו של הצדיק כלפי מעלה, וכשראו זאת המטהרים נבהלו וצעקו כאיש אחד ומיד גופו של הצדיק חזר שוב למיטה.
ויכוח סוער החל בין יהודי וורזאזת ויהודי סקורא היכן ייטמן הצדיק… ולאחר דין ודברים הוחלט כי הצדיק יונח על עגלה רתומה ולהיכן שיוביל הסוס את המיטה שם ייטמן הצדיק ואכן הסוס פנה לכיוון העיר סקורא היישר לבית העלמין.
בהספדים על בנו של הצדיק הרב יהודה הכהן ביום כ' בחשוון ספדו לו עשרות רבנים מכל הארץ שסיפרו על מעשה הניסים של הבן שקיבל זאת ירושה ממו"ר אביו.
בכל שנה בליל כ"א מתקיימת הילולא ברוב פאר והדר בעיר אור עקיבא שם גרים נכדיו וצאצאיו של הצדיק כשהפייטן היבנאי הנודע מנחם דנינו הנקרא על שמו של הצדיק מנעים לבאים עם תזמורת אנדלוסית.
השבוע יצאו למרוקו משלחת של נכדיו וצאצאיו של הצדיק ע"מ להעלות את עצמותיו לארץ
(לאור עקיבא) וארונו יתקבל בגיל וברעדה ע"י עדת מעריציו הרבים שיזכו לחגוג הילולא ברוב
עם.
ההילולא המרכזית השנתית תתקיים אי"ה ביום חמישי כ' באייר תשס"ט ) 14/5/09 וביום זה
מקווים צאצאיו של הצדיק להביאו לקבורה בבית העלמין באור עקיבא ולאחריה מתוכננת
סעודת מצווה בהשתתפות מאות משתתפים, רבנים ופייטנים ידועים.
אורי כהן, נינו של הצדיק.
הודעה חשובה
נשמח לקבל עוד הארות והערות.
בקרוב יצא קונטרס על סקורה וחכמיה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר