חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל. 

הדבר גרם לעוגמת נפש ולמורת רוח מרובה, לשליח ולשולחיו, על כן רבני העדה ובראשם הרב צוף דב"ש, הריצו מכתב בקשה לגביר רבי יוסף יום טוב אבירג'יל, מראשי הקהילה הג'יברלטאר – נפטר בשנת 1894 – ושהיה קרובו ובעל השפעה של רבי שמעון לקנוי, וביקשוהו להתערב בנושא, ולהיות מליץ יושר בעד העדה ושליחה.

המכתב שלפנינו מדבר בעד עצמו :

ירושלים תובב"א ראש חודש תמוז שנת ויברכ"ו ש"ס כבוד"ך לפ"ק.

למעלת ידינו ואור עינינו הדר כולו בהדרת הגביר המרומם ונעלה לשם טוב ותהילה. רודף צדקה וחסד נדיב ושוע כבוד הרב רבי יום טוב אבירג'יל יצ"ו. אתה ה' תשמרהו לעד ולעולם, כן יהי רצון.

אחרי עתרת החיים והשלום, שבח השלמים רבים ועצומים. ומצלאין אנינא לפני שכינת עוזנו שלא זהה מכותל המערבי למען יעמוד חי לנצח אב שמח שקט ובוטח, במרומי ההצלחות בשובע שמחות, שקט ושאנן כזית רענן כן יהי רצון.

ובא האות לחלות פנו רו"מ על דבר מצוה רבה ויקירא, כי אנחנו בקודש שלחנו שליח מצווה דרבים למעלת ידידינו ציר אמונים הרב הכולל, בישראל להלל, מזר"ק טהור כמוהר"ר חיים בן וואליד יצ"ו לערי המערב החיצון לשד"ר נהוג מזה כמה שנים.

לעורר אחינו בית ישראל אל החסד והרחמים ולחלצנו מן המיצר, כי בצרה גדולה אנחנו, הן מחמת ריבוי העניים המתחדשים ובאים יום יום ממערב פנימי וחיצון., עניים מרודים נודדים ללחם, והנה כהיום יותר מסך אלף נפשות ואת היותרת ועלית על כולנה צרת המס המוטל על הכולל מאת המלך יר"ה, ארבע אלפים בשנה.

ומאין יבוא עזרנו אם לא מאחינו בית ישראל אשר במערב פנימי וחיצון כי להם משפט הגאולה. ודאבה נפשינו לנהלם בלחם, עם עניות כוללנו אשר הוא כולל עני ומדולדל כידוע, וחוץ משכירות בית דירתם אשר מלבד חצר הקודש אשר בנינו שהוא מלא על כל גדותיו.

עוד הוצרכנו לשכור להם שני חצרות קרוב לסך אלף וארבע מאות פראנק הוצאות השכירות שנה זו בלבד. וכאשר כל זה הנהו גלוי במכתבים שמסרנו ביד הרב השד"ר הנזכר ומשם באר"ה, ומודע למעלתו כי תלי"ת בכל קצווי ארץ נתקבלה שליחותינו באהבה וברצון גם בערים אשר לא ידעו אותנו תמול שלשום.

צרפת וענגלאנד ואיטלייא וערי מזרח הקרובים והרחוקים ביודעם או בשומעם צרת כוללינו האומלל, זולת עי"ת ווהראן יע"א, אשר לדאבון רוחנו זה פעמים הקשו ערפם לבלתי קבל שליחות המערבים כלל, וחזרו בידיים ריקניות ואשמם בראש הפרזידאן סידי לקנווי אשר הצאכזר על כוללינו בשצף קצף. ולא נתן לשליח כוללינו ליכנס בתחום ווהראן, מה שלא עשו בשאר המדינות.

ותחת אשר המה היו מחזיקים בידינו בכל כוחם בעבור בני מערב החיצון אשר אתנו. ומקבלים מקופת כוללינו בלי הפרש כי כולנו קומפנייא אחת. ונהפוך הוא יצאו לקאתינו בלב אמיץ וחזק לבלתי תת מקום לשועתנו. ומי יודע אם לא גם הערים הקרובות אליה יתלמדו גם הם לעשות כדבר הזה. ומזה ימשך נזק גדול ליישוב קהלינו בארץ.

אי לזאת באנו בתחינה ובבקשה, נא ידידינו, שן שמענו כי רו"מ שיחיה יש לו שאר בשר עם סידי שמעון לנקווי יצ"ו ודברי קודשו חביבים הן בעיני סידי שמעון הנזכר. חהי נא חסדו שמנו שרו"מ יכצוב אגרת ריקומאנדסיון להרב השד"ר חיים עד העולם ההולך להת"ם ע"ד פתגם לסידי שמעון אלקנווי יצ"ו, ולהגיד לו צרותינו רחמיו בדברים המשברים את הלב.

כאשר באמת כל השומע צרותינו ומכאובינו הפנימיים תרדנה מעיניו דמעה. ובטחנו בה' שעל ידו תהא צליחת העם הזה. ובפרט כי לשמע אוזן שמענו שרק הוא המעכב, כי כל גבירי ואצילי ווהראן יחפוצו לקבל שלוחינו בעשר ידות.

כי למה נגרע ? ואנחנו לא נדע מה חטאו ומה עוו אלו העניים עם ווהראן אשר לא מצאו בעיניהם חנינה, וחוסה נפשינו כי במתק שפתי פי חכם חן ילהיב לב סידי לקנווי אל החסד והרחמים. ויכולה היא שתגן אלף המגן עליו ועל כל אשר לו מסבי למען צינה וסוחרה.

ואנן מהכא על משמרתינו נעמדה להעתיר בעדו עתרת החיים. כסא כבודו ירום ונשא וגבה מאוד כעתירת חו"ר ופקמו"ש כו…קהילת קודש המערבים ישצ"ו בעה"ח פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ושלום.

הצב"י מעט דב"ש – הצעיר משה מלכא – הצעיר מאיר עובדיה – ע"ה שלמה אבושדיר – ע"ה שלמה חזן

לא נוכל לסיים פרק זה, מבלי להעלות על נס, את הסדרים והדפוסים החדשים שהנהיג הרב צוף דב"ש, בענייני הכספים והחשבונות. הוא הגבר הוקם על, ראשון במעלה שפתח את פנקסי החשבונות של העדה. לפני הציבור הרחב.

ואף פרסם מעל דפי העיתון " החבצלת " שנה ב' גיליון 1-5 ז' תשרי כ"ו חשון תרל"ב. ובשנה ב', גיליון 25 עמוד 196 – דין וחשבון כספי משליחותו של רבי משה מלכא – ראה אודותיו פרק בפני עצמו – וכך כותב הסופר יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותם עמוד 741.

כשחזר רבי משה מלכא לירושלים מסר דין וחשבון כספי משליחותו לרבי דוד בן שמעון, ראש עדת המערבים בירושלים, והלה פרסם את הדין וחשבון בעיתון ירושלמי " החבצלת ".

עורך " החבצלת ", שהשתדל מאז שמוסדות ירושלים יפרסמו את חשבונות הוצאותיהם והכנסותיהם מציין בשמחה, שרבי דו בן שמעון " הנהו נותן כעת לפני כל קהל קוראינו הנכבדים חשבון מאוסף הכספים אשר אסף שלוחם מורנו הרב משה מלכא הי"ו במדינת איטליה, ומעט במדינת אונגרין וטירקאיי לשם בניין " בית המחסה " אשר למו.

ובשובע העבר, בשוב השד"ר הנזכר ירושלימה, התאספו כל מנהלי הקהילה הזאת ובראשם הרב הגאון מורני הרב דב"ש הנזכר, ומתוך ספר המסע אשר לו, אשר בו חותם יד כל נדיב ומקווים בחותם הרב אשר בכל עיר המעיד על מכסת הכסף אשר השיג יד השד"ר לאסוף.

פרסום הד"וח ראשון במינו עשה רושם, והסופר א.ב. גוטלובר, הביע את שביעת רצונו בכתבו : " מה מאוד שמח לבי לראות חשבון שד"ר מודפס במכתב עת לבני ישראל, נגדה נא לכל עמי, סימן טוב ומזל טוב הוא לנו ולכל בני ישראל, כי אי"ה יהיה אור במושבותם וכבוד ה' עליהם יזרח ".

הנה כי כן נוהג חדש שהנהיג הרב צוף דב"ש. נוהג יוצא דופן ומגדר הרגיל באותם הימים, דבר חדש, שלא נהגו בו קודמיו באשר קהילות הקודש, למרות שהיו קיימים מאות בשנים, אך זהו כוחו ויפי דרכיו של הרב צוף דב"ש, לחדש בעל עת וזמן, הנהגות חדשות, ובפרט בנושא חשבונות וכפסים.

למען יראו כל הציבור את ניקיון כפיהם של מנהלי העדה, וגם התורמים ידעו, כי כספיהם ותרומתם הגיעו ליעדיהם, והם בידיים נאמנות, והשליח עשה את שליחותו הדק היטב ומסר את ממונם בידי מנהלי וגזברי העדה במושלם עד פרוטה האחרונה. 

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.

שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.

מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.

היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).

רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.

זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.

מנהג לשם רפואת אדם – כשר

רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים. השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.  

מנהג שפיכת מים בחד השבועות.

היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :

היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.

ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.

לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ". נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "  

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו. 

וחותמים כבוד הרב מימון בן כבוד הרב יוסף בוסידאן וכבוד הרב אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וסבירה להו נמצא כתוב שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם אברהם בן סוסאן וכבוד הרב משה בן סמחון והגידו בתורת עדות גמורה ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו הלבד, אלא שהוא מהנה לתמידי חכמים מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן ובסתר 

ולראיה שכך העידו העדים הנזכרים בפנינו בזמן הנ"ל חתומים פה תרי מגו תלת פה פאס יע"א וקיים וחתומים כבוד הרב מימון בוסידאן וכבוד הרב מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כבוד הרב שמואל בן מלכא וכבוד הרב אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראיית האמת חתומים פה תרי מגו תלת וקיים, וחתומים כבוד הרב אברהם הלוי אלפאצינא וכבוד הרב יהודה הלוי בר יוסף ז"ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנזכר בדרוש שדרש לעצירת גשמים וזה לשונו שבשנת תקט"ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק"ם לפ"ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים ים – גם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים.

והתענינו בחול המועד בעוונות ולא נענינו עד ערב ז' של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב' שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך בם – דת – את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול

צמוקים ות – את לרטל, תמרים בם לרטל אגוזים אם למאה, שקדים בם – דת. דבש בם – ת לרטל, וכן כל דבר ודבר רבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעוונות ה' ירחם על עמי הארץ כן יהי רצון. ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו.

אותי נהג וילך חשך ולא אור, דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ בשנת ח"ץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק"ם תקם פעמים צרה. וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות.

כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרד מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרהכי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכו….ושם נמי דרוש ב' לעצירת גשמים שדרשתי בביתה הכנסת הי"ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל פקודי בשנת תקמ"א לפ"ק להיות בעוונות קוינו לשלם ואין טוב אשר כילה הרעב את הארץ.

בימות החורף והגיעו החטים לסך ים – הם למוד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין קץ ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעוונות מן הדת ומכת המוות מתחלואי רעב כבדה עד מאוד ונשסו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה' יאמר ודי לצרותינו.

והתחלנו לצום יום ג' י"ז לאדר, ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזו הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו תענית יום ב' סדר ויקרא שהוא היה ערב ראש חודש ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד תפלת שחרית בבית הכנסת הי"ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום.

ובלילה ליל ראש חודש ניסן היה ניסן עשה ה' נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בבקרים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה' שנת טובתו והלכנו לבית הכנסת הי,ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה' בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל ההודאות.

ועשו כל הקהל שם שמחה גדולה שמחה ומשתה ויום טוב, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור שנה זו מכל דבר רע ויסיר חרפה ורעת מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גורל במהרה בימינו כן יהי רצון, ובכתב יד מוהר"ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת"י ליצירה בכסלו עשו תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר"ר אברהם הנזכר זיע"א. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

החמור ״היהודי^,, שהשליך מעליו את כל משאו

קדר ערבי אחד העמיס על חמורו כדים, קדרות וכלי חימר אחרים, כדי להביאם למכירה בשוק. באמצע הדרך החמור עמד והתעקש שלא להמשיך בדרכו, על אף מכות המקל שהערבי הנחית עליו. הערבי, מרוב חימה ורוגז, המשיך להכות החמור ואמר לו: ״יא חמאר, אתה עיקש כמו יהודי, יא וולד ליהוד״ (אתה חמור עיקש, כמו יהודי, יא בן יהודים). למקום הזדמן יהודי סנדלר ותרמילו על גבו. הוא נעלב מזה שהערבי קורא לחמור ״יהודי״. ״הירגע קצת״ אומר היהודי לערבי ״אני אלחש משהו באוזנו של החמור ותראה שהוא יתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, ומבלי שהערבי ירגיש הוא הוציא מתרמילו מרצע מחודד כמו מחט, עשה כאילו לוחש משהו באוזני החמור, ותקע לו עמוק באוזניו את המרצע.

מרוב כאב, החמור התחיל לקפוץ, הפיל את כל המשא שהיה על גבו וכל כלי החרם נפלו ארצה ונשברו כולם. הערבי שואל היהודי ״מה עשית לו?״ הוא עונה לו ״החמור אמר לי שאינו רוצה להיות יהודי, ומאד נעלב מהכינוי יהודי שאתה אמרת לו, ועל כן רצה לברוח מפניך, רץ והפיל את כל המשא שהיה על גבו״. הערבי אומר לו ״מעולם לא שמעתי שחמור מבין מה שאומרים לו״. היהודי עונה לו ״אתה העלבת אותו כשקראת לו חמור בן יהודים. הוא אינו רוצה להיות חמור יהודי״. הערבי הפסיד את כל סחורתו, שנשברה לרסיסים, על כנותו החמור בשם ״יהודי״.

הבד שנספג כולו במים

בימי מלחמת העולם השניה כל המצרכים היו בקיצוב, ובמיוחד בדים ובגדים. הדרך היחידה להשיג משהו היתה מסחר בשוק השחור, שהעונש עליו היה כבד מאוד. ערבי כפרי אחד ירד לעיר הגדולה והביא עמו פרה למכור אותה בסתר. מכר הפרה לקצב אחד וקיבל בעבורה סכום הגון. כספו בידו, הלך לשוק הבדים וקנה (בשוק שחור) מאת ערבי אחד שישה מטרים בד לבן לתפירת ״תסאמיר״ (כעין גלימה שלבשו הערבים הכפריים). בשוק הבדים היו תמיד תופרות יהודיות. כל אחת יושבת ליד מכונת התפירה (הידנית) שלה. הערבי הגיע לשוק ולא מצא אף תופרת אחת.

יהודי אחד, שחסר לו הכל לצרכי שבת, בא אליו ושואל אותו ״מה אתה מחפש?״ ״אני מחפש את רחל התופרת, שתמיד תפרתי אצלה את הבגדים שלי, כי היא תופרת טובה״. היהודי עונה לו: ״א. רחל שאתה מחפש היא אשתי. ב. היום – יום שישי, התופרות היהודיות לא באות לשוק, כי יש להן הרבה עבודה בבית לצרכי שבת״. ״אז מה לעשות״ שואל אותו הערבי ״ואני צריך ה״תסאמיר״ באופן דחוף, כי אין לי מה ללבוש״. היהודי אומר לו: ״יש לך שתי אפשרויות, או שתחזור ביום ראשון בבוקר ותמצא את אשתי רחל, או שתיתן לי הבד ובצאת השבת אשתי תתפור לך את הבגד, ותמצא אותו תפור ומוכן ביום ראשון בבוקר״. הערבי, בתמימותו, קיבל את ההצעה השניה. מסר הבד לידי היהודי, וביקש ממנו שאשתו תתפור לו הבגד באופן דחוף, והוא יחזור ביום ראשון לקחת את הבגד.

היהודי, שחסרה לו פרוטה לצרכי שבת, מכר את הבד גם כן בשוק שחור, וקנה כל מה שצריך לו לשבת. ביום ראשון בבוקר, היהודי הבלתי מוכר לערבי היה יכול למעשה שלא ייראה בשוק בכלל וייעלם מהאופק, אלא כדי שהערבי יגביר את אמונו בו הוא הופיע בכל זאת בשוק.

ראה את הערבי, אמר לו, ״צבאח אל-כ׳יר״ (בוקר טוב). הערבי שואל אותו ״איפה אשתך רחל, ואיפה הבגד שהזמנתי?״ היהודי עונה לו ״אין לך מזל, קרה כאן מעשה מוזר. אשתי רחל, הטובה והישרה, ידעה, בהיותה מומחית, שבד זה בזמן הכביסה הוא מתכווץ מאד, וברובו נספג במים, מה היא עשתה? שמה הבד לתוך קערת מים למשך כל השבת כדי שגם לאחר הכביסה הבגד לא יהיה קטן עליך. והנה במוצאי שבת, כשבאה להוציא הבד מהמים, מצאה רק המים, והבד נספג כולו, כאילו לא היה. אשתי לא תבוא היום לשוק, כי היא לא מרגישה טוב, אבל בוא אתי לזה שמכר לך הבד, כי הוא רימה אותך, ניצל את תמימותך ומכר לך בד ממין גרוע ביותר״.

שניהם הלכו לאותו ערבי שמכר הבד, היהודי אומר לו ״אל תפחד, אני יודע שמכרת לערבי זה הבד בשוק שחור, אני לא אלשין עליך בפני המשטרה. אבל תאמר לי, בהיותך מומחה לענייני בדים, בד מסוג זה אם שמים אותו בתוך המים, בכמה אחוזים הוא נספג ומתכווץ?״ ענה לו המוכר: ״שישה אחוזים על כל מאה מטרים״. היהודי אומר לערבי הכפרי ״עכשיו אני מבין. האדם הזה מכר לך דווקא את שישה המטרים שנספגים בתוך המים. עכשיו, אשתי נקיה מכל פשע. תסתדרו ביניכם״. למוכר הבדים, שפחד מהלשנה בפני המשטרה, לא היתה לו ברירה אלא להחזיר לקונה את מלוא כספו ששילם בעבור הבד. היהודי, במעשה רמיה זה, זכה מההפקר, מכר את הבד וקנה כל מה שהיה צריך לשבת. זו אחת מ״תאחראמייאת״ (תחבולות) היהודים לצרכי פרנסתם.

על זה אומרים הבריות: על צרכי שבת אל תטריח את עצמך, השבת עצמה תדאג לכך. הערבי התמים קיבל את התירוץ וחזר לכפרו בלי בד, והיהודי עשה שבת כהלכתה. על זה אומרים בצדק: ״פרנסת היהודים – על חשבון הערבים״.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

מכתב מספר 3

מכתב תודה מאת הח'ליפה של מראכש, מוחמד בן עבד אלרחמאן בו הוא מביע את הערכתו לשלמה קורקוס על השי ששיגר אליו באמצעות בנו

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

الحمد لله

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا  بالله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

1 خديم سيدنا نصره الله التاجر قورقوز اما بعد فقد وصل ما وجهته

אל משרת ( 2 ) אדוננו – ינצרנו האל – הסוחר שלמה ( 3 ) קורקוס, לעצם העניין : הגיע מה ששלחת

2 – במקור " ח'דים ". מוחנח בו השתמשו השלטונות בפנייתם לפקידים הבכירים של המח'זן ועושי דברו – קאידים, אמינים וכו….יוצא אפוא שבעיני בית המלוכה ה " תאג'אק אל סולטאן " היו " עובדי " מדינה לכל דבר.

3 – במקור " סלומ " לפי ההיגוי המקובל אצל יהודי מרוקו של השם שלמה.

2 هديت لجانبنا وقام ولدلك مقامك في الملاقات معنا الله يحييك ويكثر مالك وولدك

כשי ( 4 ) לנו – באמצעות – בנך אשר ייצג אותך בפנינו ( 5 ).כה יתן לך אלוהים חים וירבה את רכושך.

4 – מקובל היה שלרגל החגים המוסלמיים או לרגל אירועים חשובים בחיי בית המלוכה – הכתרה, ניצחון צבאי וכדומה – ה " תאג'אר " ישלחו את מתנותיהם למלך ובמקרה שלנו גם ליורשו המיועד, הח'ליפה של מראכש.

5 – דומה שמפאת גילו המתקדם, שלח שלמה קורקוס את אחד משני בניו, יעקב או אברהם, לייצגו בפני הח'ליפה

3 وانت يهودينا ومحسوب علينا والتمام في 6 من حجة الحرام متم عام 1267

ואתם הנכם יהודים שלנו ובני טיפוחינו. סוף. ( 7 ) 6 לחג'ה הקדוש החותם את שנת 1267

7 – ביטוי זה מחליף את הביטוי " אל סאלאם " – שלום – המופיע רק במכתבים המיועדים למוסלמים. 

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שור ושלמה דשן.

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

קהילות יהודי ג׳רבה מאופיינות במיעוט ניידות. בדרך כלל מצאו האנשים את פרנסתם בשוק המקומי, או עסקו במלאכתם בבתיהם. מיעוט־ניידות זה, אף שמצוי היה לעתים גם בקהילות יהודיות אחרות בתקופה המסורתית, ראוי לציון. הוא קשור בחיוניות שבה פעלו המוסדות הדתיים והמוסדות האחרים של יהודי ג׳רבה. בניגוד למצבן של קהילות יהודיות רבות בהרי האטלס, שמהן נדדו האנשים הרחק מבתיהם לזמנים ממושכים ולכן לא היה בידם להשתתף בתמידות בפעולות קהילתיות, כגון תפילות ולימוד בציבור, הרי יהודי ג׳רבה לא עמדו בפני קשיים מסוג זה. כתוצאה מנסיבות של מגורים וכלכלה, שאיפשרו ריכוז פיסי, היה גם הפיקוח ההדדי בתוך קהילות ג׳רבה חמור יחסית. האנשים ידעו האחד את מעשיו של האחר, והסוטים מן הדרך המקובלת נקראו בפני הדיינים שנזקקו לפי הצורך ל ׳כוח תורה ׳(החרם), כדי להטיל את מרות הכלל על היחיד.

תכונה ייחודית של קהילות ג׳רבה ודרום־תוניסיה היה ריבוי הכוהנים. הקהילה העתיקה, חארה זגירה, היתה במקורה קהילה שכולה כוהנים. ואכן ריבוי זה של כוהנים השרה על האנשים הרגשה של שייכות לקהילה קדושה מובהקת, הרגשה ששימשה בסיס להתפתחויות מאוחרות של הדימוי העצמי של העדה, שנכירו בהמשך. מן המאה השמונה־עשרה היה האי ג׳רבה אחד ממרכזי הלמדנות היהודית המסורתית החשובים בצפון־אפריקה. מצויים כתבים רבים מאת חכמי ג׳רבה, בדפוס ובכתב־יד, המעידים על פעילות למדנית רבה. רבים היו משתתפים בערבים בחוגים לתלמוד.

בימי שבת נהגו חכמים רבים לדרוש במשך שעות ארוכות, וקבוצות קטנות רבות נהגו להיפגש לשם לימוד. לא זו בלבד שהבחינו בין מי שהוא למדן לבין מי שאינו למדן, אלא שגם בין הלמדנים נהגו להבחין בין ׳למדן פשוט׳ לבין ׳מעיין בש״ס׳." מושג ה׳מעיין׳ היה נפוץ ומוגדר; הוא ציין מי שמסוגל היה להבין גמרא בכוחות עצמו. מושג ׳הלמדן הפשוט׳ אינו רווח כל כך בשימוש ואינו מוגדר ברורות. מכל מקום, הוא ציין כנראה מי שמסוגל היה בכוחות עצמו להבין תנ״ך, משנה וספרי דרוש.

פעילות חברתית מנותקת מבתי־כנסת או מלימוד מסורתי כמעט שלא היתה בג׳רבה. אחת האפשרויות לבילוי חברתי מחוץ למסגרת הדתית היתה ישיבתם בצוותא של יהודים בבתי־קפה של מוסלמים, ואמנם מצויות במקורות קצת תלונות בעניין זה. בשנת 1912 נוסד בג׳רבה בית־דפוס עברי. מאז נתרבו מאוד כתבי חכמים מקומיים, שנפוצו בקהילות אחרות בתוניסיה. בעשור הראשון של המאה העשרים חדרו הצרפתים לדרום־תוניסיה, וחברת ׳כל ישראל חברים׳ ניסתה לפתוח בג׳רבה בית־ספר מודרני. ראשי הקהילה מנעו את הדבר, בהרגישם בכוח החילוני הטמון במוסדות־חינוך מודרניים.

 ואמנם בית־הספר המודרני הראשון נפתח בדרום־תוניסיה רק לאחר יובל שנים ויותר, כאשר הקהילות כבר החלו להתפזר. בעוד שבדרום נשארו עדיין מוסדות החברה המסורתית יציבים, הרי בצפון הארץ חלו תהליכי התמערבות, והחיים המסורתיים החלו שוקעים אפילו בעיר תוניס, שהיתה בעבר מרכז נודע בעולם היהודי. כך נוצר פער הולך וגדל ברמת הלמדנות המסורתית בין יהדות הדרום לבין יהדות שאר חלקי תוניסיה. בשל תהליך התמעטותם של חכמים בצפון־תוניסיה הן במניין והן בשיעור־קומה, נאלצו קהילות הצפון למנות לעצמן רבנים ושאר כלי־קודש מיוצאי ג׳רבה והדרום. 

התפתחות זו הביאה לידי העמקת התודעה הייחודית אצל יהודי ג׳רבה במבנן הפנימי מצטיינות קהילות ג׳רבה במידה רבה של הומוגניות חברתית. עם זאת היתה הבחנה רופפת בין הסוחרים לבין בעלי־המלאכה. זו באה לידי ביטוי בסדרי ההערכה להטלת מיסי הקהילה: נציגים של שתי השכבות הללו השתתפו בשומה, שעל־פיה נקבע גובה המס האישי לקהילה. אך לא נודעו לנו חיכוכים על בסיס של תחרות בין קבוצות מעמדיות או עיסוקיות, חיכוכים שמהם ניתן היה להסיק על קיומן של קבוצות מגובשות על יסוד הבחנות אלו.

באמצע המאה התשע־עשרה עדיין נמצאו רבנים שעסקו במסחר ובניהול בתי־מלאכה בצד עיסוקיהם הרבניים (בנימין, תרי״ט:109), ולא קיבלו שכר בעד הרבנות, התנהלו דיונים חוזרים בדבר שיחרורם של תלמידי־חכמים ממיסי הקהילה, ובפרט שחרורם של אנשי ׳החברה קדישא׳ (בשנים 1905,1875,1870,1865). הדיינים פסקו לשחררם מעול המיסים, אך מהדיונים החוזרים מסתבר שהציבור לא קיבל את ההוראה באופן חד־משמעי. מן המקורות לא ניתן להסיק, אם ׳תלמיד חכם׳ הוא רק מי שכל עיסוקו בתורה או גם מי שעוסק בעבודה מכניסה בצד לימודיו. מכל מקום התמונה העולה במאה התשע־עשרה היא של קהילה, שבה המעמד של תלמידי־חכמים אינו ייחודי מעיקרו ואין הוא מובחן משל הדיוטות: מעמד תלמידי החכמים שונה אך הגדרתו נשארה רופפת.

רוב בתי־הכנסת היו מוסדות פרטיים מיסודן של משפחות או קבוצות מהגרים. עם זאת היתה לוועדי הקהילות בג׳רבה מידה ניכרת של שליטה על בתי־הכנסת. בחארה זגירה היתה הקפדה רבה שלא להחזיק ספרי־תורה בשום בית־כנסת מבין תשעה בתי־הכנסת שבמקום. תקנה זו באה להבטיח שבימים שבהם קוראים בתורה ייאלץ הציבור להתאסף כולו בבית־כנסת אחד, בית־כנסת הגריבה, שנחשב למקודש אך היה מרוחק במקצת ממרכז העיירה. מאחורי התקנה עמד כוחו של ציבור, המסוגל להשתלט על הגורמים הבדלניים המאורגנים בבתי־הכנסת השכונתיים. בחארה כבירה שררו הסדרים דומים. עשרה מבין חמישה־עשר בתי־הכנסת שהיו במקום בדורות האחרונים נסגרו בימים הנוראים בפקודת ועד הקהילה. מטרת התקנה היתה בעיקר כלכלית: ראשי הקהילה ביקשו, על־ידי יצירת קבוצות־מתפללים גדולות, להעלות את המחירים בתחרויות של ׳מכירת מצוות׳, משום שהכנסות בתי־הכנסת בימים הנוראים הוקדשו כולן, בתוקף תקנה, לקופה הכללית של הקהילה. נמצא שאף אותם בתי־כנסת, שפתיחתם הותרה על־ידי הקהילה, נאלצו לוותר באופן ארעי על עצמאותם הכספית.

בראש הקהילות בג׳רבה עמדו ועד הקהילה ובית־הדין. ועד הקהילה עסק בגביית מיסים פנימיים. עיקר ההוצאות המוטלות עליו היו פרנסת עניי המקום ותשלום לשומרי הלילה, ולימים גם תשלום שכר לדיינים. הוועד ראה עצמו גם אחראי על עניינים דתיים כלליים, ולכן העסיק אדם מיוחד שסבב בחנויות בערב שבת וזירז את האנשים לסגור עסקיהם בזמן. מקורם העיקרי של מיסי הקהילות בגבייה עקיפה, והיתה גם קצת גבייה ישירה. המס העקיף, בערך של 25%, בא מהיטל שהוטל על בשר שנמכר בקהילה (בצירוף תקנה שאסרה יבוא בשר מהחוץ). המס הישיר הוטל על יסוד שומות אישיות של ועדות סוחרים ובעלי־מלאכה. השומה נערכה כנראה אחת לשנה, ואילו המס צריך היה להיפרע אחת לחודש. בערבי חגים היה המס כפול ולפעמים משולש מן הסכום הרגיל, אך ידיעותינו בנוגע לביצוע הסדרים אלה אינן מפורטות

Lamma bada "Muwashah of Arab-Andalusian tradition"

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

עם מותו של אנריקי הרביעי (1474-1454) החלו פרנאנדו ואיסבל למלוך בקסטיליה ועם מותו של חואן השני מלך אראגוניה ב־1479, הגיעו מלכויות קסטיליה ואראגוניה לידי איחודן הלכה למעשה. אלא שמבחינה יהודית נפתח הדף החדש בתולדות יהדות קסטילה כבר בשנת 1474, ובו נמצא ביטויים ראשונים לדרך שעתידה היתה לכלול ולהקיף את ספרד כולה.

השאלה הראשונה העולה היא אם כבר אז היתה לאיסבל ולפרנאנדו במדינתם תכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי. ונוסף על כך, במה נתבטאה תכנית זו בצעדיה הראשונים. בירורה של שאלה זו ביחס למיעוטים עשוי ללמד כיצד נבנתה תכנית זו החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. בשני המעשים נתבטא שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזו של קסטיליה במיוחד, לקראת אותו חיבור שנעשה בנישואי איסבל ופרנאנדו והשלכותיו על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי יכול היה הציבור היהודי לקוות שעם התבססותו של שלטון יציב תבוא גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע, עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה שהיה תוצאה של אותו שמד נורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזירות קנ׳׳א (1391).

 בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה ופועלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים, בתעמולה אנטי־יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים ואלה שיצאו מכלל ישראל מרצון ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. אלה לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי־אנוסי שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. הם היו רובו של אותו ציבור שהמיר דתו באונס ונסחף במשבר שנתחולל בנפשו. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה על־ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ־ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים כיהודים לכל דבר.' להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה הט״ו והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ומשלטונות הכנסייה והמדינה. הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות, אמנם החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שכפי שנראה להלן, עתידה היתה למצוא ביטוי תקיף למעשים מצד הכנסייה והשלטון בימי מלכותם של פרנאנדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

את ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים יש למצוא עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה טוב היה מצבה של יהדות זו משל יהדות אראגוניה. כאן ניכרת יזמתו של מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו, ולו, בכוחו האדמיניסטרטיבי כממונה מטעם השלטון על יהדות זו לצורכי מיסוי וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים, סמכות ציבורית רבה. בניסיונו לכנס את ה׳מעיינים׳ (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות ניסיון קונסטרוקטיבי מרחיק לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה, שהמסורת מספרת עליו שהיה הולך בחצר המלכות כשהוא לבוש שחורים ובכך ביטא את יחסו ל׳חצרנים׳ יהודים שביקשו לחקות את דרכי הגויים, הגה רעיון גדול בזימון זה של ראשי הציבור היהודי.

מתוך ויקיפדיה

דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) היה איש ציבור ורב ראשי של קסטיליה במאה ה-15. מתקן תקנות ויאדוליד (Valladolid).

היה איש ציבור ורב החצר של חואן השני מלך קסטיליה (1406–1454). אחראי על המימון הציבורי וביחד עם אלווארו די לונה היה אחראי גם על המינהל בממלכה. היה בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. הגן על יהודי עיר ליד אסיחה (Ecija), ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח. לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר.

מיד אחרי מינויו לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר ויאדוליד (Valladolid) בבית הכנסת ברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות. בנבנשתי היה יושב ראש הכנס שהסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא "תקנה" (קרוי בפי החוקרים תקנות ויאדוליד). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.

נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגל, אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. ניניוהתנצרו והיו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על המאזן שעשה בחיי הציבור היהודי, ואלו הם הדרכים לחידוש החיים היהודיים במלכות. התקנות, שנבנו לפי שערים ונתכנו על שם מקום ההתכנסות ׳תקנות וליאדוליד׳ — העיר הראשה של מלכות קסטיליה (העיר הראשה האחרת היתה טולידו) — הן פתח להבנת אותה ריפורמה שביקש להנהיג בקהילות קסטיליה לחידוש חייהן. תפישתם של ר׳ אברהם בנבנשתי ושל מתכנסי ההתוועדות בווליאדוליד היתה כי בקיומן של התקנות, לפי שעריהן, ניתן יהיה לחדש את פני היישוב היהודי בימי המשבר שעברו עליו ולאששם.

וצעד ראשון הוא ארגון החינוך היהודי וחיוב הקהילות באחזקת מלמדים לפי דרגות הלימוד המתבססות על אותם יסודות שהיו מקובלים ונוהגים ביהדות, וזאת תוך יצירת התנאים הכספיים המתאימים. בחינוך ראו המתקנים יסוד ראשון במעלה להשרשת ערכי היהדות בחברה שסכנת התפוררות איימה עליה. לא פחות מן החינוך היה ערכם של שערי התקנות האחרים, כגון: שער המשפט היהודי וסדריו והשער שדן כיצד על הציבור היהודי ללחום בנגע המלשינות שפשה בו ומהי חובתו של הכלל ואחריותו לתשלום המם השנתי לכתר שהיה מוטל עליו. וייזכר גם אחרון השערים הדן בבעיית הלבוש היהודי ובהתגנדרות בלבוש ובתכשיטים, שדרכם נראו חיי היום־יום היהודי בעיני הגויים, ובחובה להימנע מחיקוי דרכיהם. לא בכדי אף גזר השלטון לא אחת בנידון זה.

ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה ועמו ראשי הציבור היהודי בקהילות קסטיליה קיוו כי באמצעותן של התקנות הללו, שיש לראותן כתחיקה יהודית־פנימית, אפשר יהיה להקים מחדש את הריסותיהן של הקהילות ולבנות מחדש את חייו של הציבור על אשיות מחודשים. אך ספק אם אכן חלה ההתאוששות שקיוו לה.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ויאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ויאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א 1391.

התקנות כללו חמישה פרקים:

לימוד תורה.

מינוי דיינים וראשי הקהל.

דיני מסירוֹת ומלשינות‏‏. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.

מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.

הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות המגורשים מספרד במרוקו אימצו אותן. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

ממחצית המאה הט״ו ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי־יהודית ואנטי־אנוסית שנכרכו יחד כאילו נתקיימה מזימה שניזומה על־ידי היהודים והאנוסים להביא כליה על הנצרות על־ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים, כאשר האנוסים הם השליחים לכך. אלו היו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי. עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים (1453) שבה ראו היהודים ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון לקיום תככים בין־לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת שנתקיימו בלא יהודים. את הרעיון הזה הביע בכתובים הנזיר האובסרבנטיני אלונסו די אספינה, בספרו ׳מבצר האמונה׳.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

ויש, כנראה שהתגיירו גם כן על ידי אדוניהם. ועליהם, על העבדים האלה אף שהתנהגו בדת היהדות חמלו אנשי לברדעי ולא הרגום. בראש העבדים ההם נחשב האיש מימון אנג'אר, שלפי הנראה התגייר בידי אדוניו ויהי גם ליהודי אדוק.

הוא אסף אליו עוד עשרה עבדים כמוהו ויאמר להם, דעו אחי, את בעת כזאת שאדונינו מושלכים ארצה מתבוססים בדמם, לא נעשה להם את חובתנו, למתי עוד נוכל לעשות אתם טובה ולגמול להם כאשר גמלונו, דברי מושלם זה, העבד מימון, עשו רושם על לבם, ויתאחדו עשרת העבדים ההם לשאת עד מהרה את אדוניהם היהודים ההרוגים ולהובילם לקברות.

עשרת העבדים נשאו איש איש הרוג אחד, ולכל עשרה הרוגים קברו בקבר אחד, וכן הלאה עשרה עשרה נתנו בכל קבר עד תום ההרוגים. אל המקרה הזה נלוו גם סיפורי בדים שונים, שהם התהלכו אחרי כן גם בקרב תושבי המקום המושלמנים, ההגדות ההם תספרנה, כי כאשר היו העבדים מוליכים את אדוניהם היהודים לרחצם על שפת הנחל, היה הנחל גאה ובא לקראת ההרוגים ושוטף את בשרם מדם ומלכלוך, וכאשר הוליכם לקברים, מוצאים היו קברות פתוחים ולפניהם גם תכריכין.

ואחרי אשר קברו את ההרוגים נסגרו הקברות מאליהם מבלי שהעבדים יצטרכו לקחת העבודה הזאת עליהם. כן, יסופר כתשלום הדבר, כי בפעם האחרונה שגמרו לקבור את כל החללים, נשארו להקבר תעה אנשים וילכו העבדים לקבור אותם, ואמנם בפעם ההיא האחרונה, לא חפץ הקבר ההוא אז להסגר מאיליו כראשונים.

וידעו כי עליהם להביא עוד להשלים את מספר עשרה ואז יקברו העשרה ביחד. ובכן פנה מימון אנג'אר זקן העבדים אל ראש היהודים הפליטים שנמלטו בבתי מכריהם המושלמנים, וידרוש מאתו לתת לו עוד יהודי אחר להשלים " מנין " לתשעת החללים ההם הנשארים עוד.

וכן, ראש היהודים, דרש כזאת מזקן יהודי אחד מבני בן סעדון, ואמנם האיש ההוא בן סעדון נאות לזה, ורק אמר להתייעץ עם בני ביתו, כי יתנו לו הרשות לזכות במצווה זו, להלוות את ההרוגים על קדושת השם התשעה הנשארים ולהקבר יחד אתם, אך אנשי בית בן סעדון לא הסכימו לזה, ויהי שקן העבדים ההוא נאלץ לעשות זאת בנפשו, ועד מהרה שם קץ לחייו ויוטל בקבר.

ויסתם הקבר עליו ועל תשעת החללים יחד כאשר כבר היו עתה במספר עשרה. ההגדה הזאת עוד תוסיף כי גם האיש בן סעדון ההוא אשר שמע לקול משפחתו לבלתי בוא להקבר עם התשעה ההרוגים, מת ביום ההוא בעצם, וכאשר חפצו לקוברו, קאה הארץ אותו ותשליכוהו מחוץ לקברו רחוק כתחום שבת.

עם כל הזרות והדמיון שיש בספורים הללו שנטפלו את המאורע הזה, יכולנו גם להוכיח כי באמת כל כך מאורע רע, מעציב ומדכא, היה המקרה הזה בקורות יהודי וואד דרעא, הרס נורא וכליון חרוץ יחשב גם בחיי כנסת ישראל כלה המרוקאית, ובקורות האומה בכלל.

סופר אחד מרוקאי יספר עוד אודות המאורע הזה, כי מקודם כאשר עמדה הממשלה היהודית הזאת על תלה, היו אנשי החיל היהודים יחד עם המושלמנים שנלוו אליהם, לובשים על ראשם כובעים אדומים גבוהים, ואחרי כן כשגברה יד המושלמנים לא הניחו עוד ללבוש כובעים כאלה כי אם שיהיו כפולים בשפתם וזה לאות קלון לבלתי יחשבו עוד ליטול שררה ושלטון.

כן במות לברדעי המנצח, וימשול תחתיו משנהו קאיים בן עלי, קבע מס גולגולת שנתי – אלג'זיה – על יהודי ואאד דרעא, מלבד אשר לקח מהם תחלה את אדמתם כל חבל העיר תאמגרות, וכה נשארו יהודי וואד דרעא הולכים ומתנונים, נענים ונדכאים, תחת המושלים השונים הפראים והאכזריים אשר משלו אחרי כן, ואשר עשו את הארץ בכל החבל ההוא כמרקחה על ידי מלחמת כתות וריב משפחות, עד שעתה שמשלו במרוקו שבא בני מרין במחצה השנית של המאה השלש עשרה לספירה, שאז התאחד גם כל חבל וואד דרעא להיות תחת ממשלת מרוקו זמן רב.

אמנם כן, בכל חשיבותו וערכו של הסיפור הזה לקורות המדינה היהודית הזאת של וואד דרעא, במלואה ובחורבנה, עוד לא מצאנו לו זכר כלל אצל כותבי קורות עם ישראל וסופרי זכרונות האמה, אבל הסבה לזה ידועה כבר כי תנאי המקום ההוא ורחוקו, העלימו כל המקרה המשמח והמעציב הזה מעין חוקרי התולדות לבלי דעת עד מה אודותיו.

ואולם על פי חקירתנו יכולנו למצוא שמץ דבר מעקבות המאורע האחרון, האחרית המרה של המדינה היהודית שוואד דרעא, אצל החוקר והנוסע הקדמון רבי אברהם אבן עזרא בקינתו המפורטת על חרבן קהלות מערב וספרד על ידי אלמוואחידין, שתבוא הלאה בפרק החמישי שם וקונן הראב"ע במר לבו ויאמר :

ומה אקרעה, עלי דרעא, אשר לפנים נתפשה

וביום שבת, ובן עם בת, שפכו דמם כמים

דברי הקינה הזאת יראו לנו בראי מלוטש את דבר אחריתה המרה של המדינה היהודית בחבל דרעא, שכפי מה שזכרנו קרה באמת ביום השבת, כן המלות, " אשר לפנים נתפשה " כמו יעידו לנו כי הייתה מקודם למדינה יהודית חפשית ורק אז נתפששה בידי המושלמנים.

על פי הדברים האלה אשר גלה לנו המקונן ראב"ע – בתור שריד – זכרון למאורע הנוחכי, הננו יכולים גם לדעת כי זמן המאורע הזה, של תפישת דרעא, והריגת בניה, היה שנים אחדות לפני כיבוש האלמוואחידין את ארץ מרוקו, לאמר, בסוף תקופת האלמורביטית, ובכן היה המאורע הזה, כמבשר רע אל ירידת היהדות במרוקו וספרד, ומפלתם על ידי האמוואחידין.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

רבי יהודה כן צור ב״ר משה

חכמי סאלי

הוא דודו של היעב״ץ, שכידוע קרובי משפחתו התגוררו בסאלי. רבי יהודה היה חי במאה החמישית למניינינו וידוע שבימים אלו היו רדיפות קשות כנגד היהודים בחלק מערי מרוקו. בי״א בתמוז נשרף למוות רבי יהודה בבחרותו בעיר מקנס בעת הרדיפות, הי״ד.

רכי יהודה דאבילא ב״ר יצחק

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. היה גיסו של רבי רפאל בן צור. אשתו מתה בחייו ומשום כך הוצרך לחלוק בנכסיה עם רבי רפאל גיסו, כמנהג המגורשים.

רבי יהודה יאיון

מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו. נמצא חתום בקיום שטר עם רבי מסעוד אלנקאוה ב״ר מרדכי בשנת התקצ״ו.

רבי יונה הלוי בן צאפת

מחכמי מאלי בתקופתו של הרב שלם בן צור והיה מידידיו.

רבי יוסף ביבאס ב״ר יעקב

אביו גלה מתיטואן לסאלי (דבר שקרה במשפחות רבות בתקופה זו). רבי יוסף תואר ב״לשון לימודים״ ־ ״איש ירא את ה׳ מרבים״. כן נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ ובאיגרת משנת התרל״ט. הוא צאצא של רבי וידאל הצרפתי ובנו של רבי יעקב עליו ידובר לקמן.

חיבר:

״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

רכי יוסף דאבילא ב"ר יצחק

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף הכהן כן שמעון(אלקונייא)

 מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התצ״ב

רכי יוסף הצרפתי ב״ר אהרן

בגו של רבי אהרן מחבר ״משגב האמהות״. על פי מלכי רבנן״, חיבר חיבור אחד שהיה מצוי לפניו בכת״י.

חיבר:

קונטריס דיני טריפות ־ (כת״י).

רבי יוסף טולידאנו

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו.

רכי יוסף מלול

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נמצא חתום עם רבי אברהם בן מוסא ורבי שלם בן צור באיגרת ליעב״ץ

רבי יוסף צבע

מורה צדק בסאלי, ממשפחת צבע הנודעת שהזכרנו. רבי יוסף נזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן נ״ו) בשנת הת״ע עם רבי מרדכי כהן ורבי יעקב ביבאס וכן חתום בסימן פ״ב בספר זה בשנת התע״ז.

במסמך צילום כת״י, חתום עם חכמי סאלי, רבי יעקב ביבאס, ורבי שמואל אזאווי, על שאלה לחכמי פז והשיבו להם, רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם אבן דנאן.

רבי יחיא אביקציץ

מרבני סאלי ־ רבאט. היה מו״צ עם רבי מרדכי הכהן ורבי יעקב ביבאס במאה החמישית למניינינו.

נזכר עם חבריו בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (ח״ב סימן

רבי יחייא אדהאן בר שלמה

מחכמי סאלי. נראה חתום בטופס פסק דין בשנת התפ״ט.

משפחת אדהאן נודעה בסאלי וכן במחוז תאפילאלת והנודע שבהם רבי יחיא אדהאן, נכדו של רבי יעקב אבוחצירא ומחבר הספר ״אני לדודי״. במשפחתם נודעת מסורת שהם שייכים לבית דוד וסימוכין לכך: אדהאן בערבית פירושו משוח (כלומר נמשח בשמן המשחה).

ר״ת אדהאן – ״אני דוד המלך אשר נמשח״.

רבי יחיא אסולין

מצדיקי סאלי, יליד העיר והוא דודו של רבי לוי אסולין מחבר הספר ״זבחי אלקים״ שהעיד בספרו שלמד אצלו תורה וכן כתב כי דודו רבי יחיא הנזכר היה פרוש, חסיד ומלומד בניסים. רבי יחיא נלב״ע בג׳דידה ורבים עולים ומשתטחים על קברו. (מוזכר בספר ״הערצת קדושים״).

רבי לוי כתב עליו:

״מנעורי גדלני כאב… והוא אחי אימי אשר לו יד ושם, הרב הקדוש המלומד בניסים וסדר קדשים גם סדר טהרות, חופף עליו כל היום בטלית ותפילין. שמו כבוד יחייא אסולין״.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

השגריר לשר החוץ, ומסקנתו נגד הענקת החסות הקונסולרית

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

תרגום מכתבו של הרב אלמאליח הועבר על ידי ג'ון דרומונד האי גם לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב-2 ביולי  1880 ובו הזכיר כי כתב הבוקר לחצר הסולטאן בנדון. הוא לא הסתפק בתיאור העובדות, והתרכז במסקנות.

כדרכו במקרים אחרים, הביע דעתו כי החסות הקונסולרית המוענקת בנמלי מרוקו על ידי מדינות זרות לכמאה משפחות יהודיות אמידות, אינה מועילה ל – 199 אלף יהודים חסרי תעודות חסות החיים בארץ זו. אותה שנה כאמור, התקיימה במדריד ועידה שדנה בנושא החסות הקונסולרית, ודרומונד האי תבע לבטל את מתן החסות ליהודים שאינם זכאים לכך על פי ההסכמים עם מרוקו.

 כאן הוא התייחס לחלק  מהחלטות הועידה, לפיו הנתינים המאורים שעד עתה זכו לחסות המיוחדת יישארו בעלי חסות, מבלי להתעלם מהעובדה שהסולטאן הציע שלא יציקו להם אף אם תוסר מהם החסות. וכך יימשך מינויים של סוכנים מסחריים ילידי מרוקו..

בהקשר למספר היהודים החיים במרוקו בתקופה זו להערכת דרומונד האי, נציין כי האומדנים בתקופה זו נעים בין 60 אלף לחצי מיליון, כשהאומדן הסביר ביותר הוא זה של פוקו כ-40 אלף משפחות. גם על מספרם של בעלי החסות היהודיים נמסרים מספרים שונים ממאה עד אלף חמש מאות, וגם דרומונד האי עצמו נקב במספרים הגבוהים.

תשובת הוזיר בשם הסולטאן.

הסולטאן ענה דרומונד האי שרצח היהודי באנתיפה לא היה ידוע לו עד הגעת מכתבו של השגריר. לדבריו משפחת ההרוג הייתה צריכה להגיש תלונה לחצר המלכות כדי שתיערך חקירה וייעשה צדק, ואם לא יהיו שבעי רצון, הם יכולים להגיש תלונה בפני מתווכחים שיביאו את הנושא בפני הסולטאן.

זה מבקש מהשגריר שיורה למתלוננים בפניו שיופיעו בפני חצר הסולטאן, ויזכו למשפט הוגן. הסולטאן כבר כתב למושל אנתיפה, נזף בן ואיים עליו בעונש שיוטל עליו, אם האשמה נגדו תוכח. הוא גם שלח אדם מהימן לחקור את הנושא, כדי למצות את הצדק ללא דיחוי.

אבל הסולטאן לא יענישו בפזיזות רק למען היהודים החיים בשליטתו. הוא מסיים בכך שאנתיפה היא מקום רחוק ללא שליטה של השלטון המרכזי, בו חיים אנשים אכזריים ( עשרים ביולי 1880, תעודה מספר חמש ).

מכתביו של מר וייט לשר החוץ ולוזיר.

דקומונד האי הוחלף זמנית על ישי ה.פ וייט, וב-5 באוגוסט העביר לשר החוץ את תשובת הווזיר בשם הסולטאן שנכתב לדרומונד האי ( לעיל ב-20 ביולי ), וכן צירף העתק מכתבו שכתב בו ביום לווזיר בנושא זה.

הוא מעיר את תשומת לבו של השר לפיסקה בסוף מכתבו להלן, בה חרג מהנושא וניצל את ההזדמנות להעיר לממשלת הסולטאן בדבר הצורך להשוות את  מעמדם של היהודים לאלה של המוסלמים, על ידי הסרת ההשפלות החלות עליהם.

תוכן מכתבו לווזיר.

משפחת הנרצח לא באה לטנג'יר לבקש התערבות הקונסול בנשון, והפרשה נודעה על פי דיווח רשמי ממוגדור ( הכוונה למכתבו של הרב יוסף אלמאליח מה-25 ביוני ).

נוכח מעשה אכזרי של מושל, הממשלות של מדינות אירופה יקבלו רושם שלילי, אם המושל לא ייענש ולא יינקטו צעדים למניעת הישנותו על מעשה נפשע כזה כלפי אזרחים שלווים של הסולטאן. דאומונד האי הביא את הנושא בפני הסולטאן כדי שייעשה צדק ללא דיחוי.

הכותב למד ממכתבו של הווזיר שהסולטאן קיבל את העצות של דרומונד האי, ושלח אדם מהימן לחקור את האירוע. הוא מאמין שהסולטאן ימנע בעתיד מעשים אכזריים ממושלים. והוסיף, כי לאחרונה קיבל הוראות ממשלת אוסטריה –הונגריה להעיר תשומת לבה של ממשלת הסולטאן לעניין זה, וללחוץ עליה שתנקוט בצעדים יעילים למניעת מעשים כאלה בעתיד.

בסיום מכתבו נאמרה הערה כללית בדבר מעמדם של היהודים במרוקו

בהקשר ליחס כלפי היהודים בכלל במרוקו, ממשלת בריטניה מייחסת חשיבות רבה להצהרה בדבר חופש הדת המופיעה בפרוטוקול מספר 12 בועידת מדריד, ומכתבו של הסולטאן באותו פרוטוקול.

עלי אפוא להאיץ בממשלת הסולטאן לעשות צדק ןלהסיר את כל ההשפלות החלות על היהודים. נא להעביר נושא זה לידיעת הסולטאן.

שתי נקודות במכתב הזה מחייבות הערות א. הוראת ממשלת אוסטריה-הונגריה. דומה שידו של הרב יוסף אלמאליח בדבר. כאמור הוא יצג את האינטרסים של קיסרות זו במוגור, והוא שפנה לסולטאן. ייתכן שהפעיל גורמים דיפלומטיים של אוסטריה, כדי ללחוץ על הסולטאן בנדון.

ב. הסרת ההשלות על היהודים והשוואת מעמדם לאלו של המוסלמים.

אין כל סיכוי שבקשה זו תענה בחיוב, כי היא מנוגדת לעיקרון המקודש באסלאם המבוסס על הקוראן בדבר מעמדם של בלתי מוסלמים ולא יעלה על הדעת שיזכו לשוויון זכויות עם המוסלמים. פנייה זו חוזרת לנוסח מכתבו של מונטיפיורי שהגיש לסולטאן בביקורו במרוקו בראשית פברואר 1864, ותשובת הסולטאן מוחמד הרביעי ב-5 בחודש הנ"ל.

אמנם בד'אהיר זה נאמר בסעיף 5 " כי כל בני האדם שווים לגבינו ", והיו מהאירופאים שפירשו את השוויון לפי התפישה שהייתה רווחת באירופה אחרי המהפכה הצרפתית, והישלו את עצמם שהסולטאן מתכוון להעניק שוויון זכויות לנתיניו היהודים.

הם לא הבינו את הלשון הדו משמעותית שהסולטאן השתמש בה כדי לספק את האירופאים. אשליה זו חוזרת במשך השנים אחרי 1864 במכתביהם של דיפלומטים אירופאים שפעלו במרוקו.