מורשת יהדות מרוקו

שִׁירוֹ שִׁיר וָשֶׁבַח 

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לנשמת. שיר מעין אזור בן שתים עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור דו-צלעי.

חריזה: א/ב א/ב גגג/ב דדד/ב.

משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט נועם ׳אל ארץ עזובה׳.

סימן: אני דויד בן חסין.

מקור: א- לד ע״א; ק- לו ע״א.

שִׁירוֹ שִׁיר וָשֶׁבַח / קְהָל עַם אֵמוּנַי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח / פֶּסַח הוּא לַה'

פֶּסַח הוּא לַה'
אֱלֹהִים צְבָאוֹת
שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
5- שִׁירִים וְהוֹדָאוֹת / אוֹדֶה אֶת ה'

פֶסַח הוּא לַה'
נַעֲשׂוּ שְׁפָטִים
בִּבְנֵי חַם בְּמַסּוֹת בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים
אָבְדוּ גּוֹי כְּרֵתִּים / מִלִּפְנֵי ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
יִשְׂרָאֵל בְּחִירָיו

10- גְאָלָם מִיָּד צַר וַיַּךְ אָחוֹר צָרָיו
כִּי מָרוּ דְּבָרָיו / עָזְבוּ אֶת ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
דָּנָם וְחִיְּבָם
וָיַהֲפֹךְ לָהֶם לְאוֹיֵב נִלְחַם בָּם
הֲמָמָם עִרְבְּבָם / בְּאַפּוֹ ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
15- וְאָהוּב וְחָבִיב
וְנֶחְמָד וְנָעִים כְּמוֹ טַל וְרָבִיב
בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב / עַם נוֹשַׁע בַּה'

פֶּסַח הוּא לַה'
יוֹשֵׁב בַּשָׁמַיִם
גָּמַר אֹמֶר אֶשְׁפֹּךְ חַמָּתִי עַל גּוֹיִם
20- וְיָדְעוּ מִצְרַיִם / כִּי אֲנִי ה'

1. 1. קהל עם אמוני: כינוי לישראל. 2. ואמרתם…. לה׳: שמי יב, כז. 5. אודה את ה׳: על-פי בר׳ כט, לה. 7. בבני חם: כינוי למצרים, על-פי בר׳ י, כ. באותות ובמופתים: על-פי דב׳ ד, לד. 8. גוי כרתים: על־פי צפ׳ ב, ה. כרתים: מעמי יוון, אך כיוון לצורת ב נוני רבים משרש כר״ת, הגוי הנכרת. 10. גאלם… צריו: על-פי שילוב פסוקים: תה׳ קז, ב; עח, סו. 11. כי מרו דבריו: על-פי תה׳ קה, כח. עזבו את ה׳: על־פי יש׳ א, ד. 12. דנם: על-פי בר׳ טו, יד. 13. ויהפוך… בם: על-פי יש׳ סג, י. 14. הממם ערבבם: על-פי רש״י לשמ׳ יד, כד. 16-15. ואהוב… ונעים: על-פי ברכת הגאולה לק״ש בשחרית. 17. עם… בה׳: כינוי לעם ישראל, על-פי דב׳ לג, כט. 18. יושב בשמים: כינוי לה׳, על-פי תה׳ ב, ד. 19. אשפך… מים: על־פי יר׳ י, כה. 20. וידעו… ה׳: שמי ז, ה. 15.

פֶּסַח הוּא לַה'
דְּעוּ נִפְלָאוֹתָיו
וְגַם הַגִּידוּ בָּעַמִּים עֲלִילוֹתָיו
אוֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו / כִּי הוֹצִיא ה'

פֶּסַח הוּא לַה'
בֵּן נִמְאַס וְנִבְזֶה
25- עוֹד כִּימֵי מִצְרַיִם עֱנוּתוֹ תֶּחֱזֶה
הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / שִׁמּוּרִים לָהּ'

פֶּסַח הוּא לַה'
חַי וְקַיָּם נִצַּח
בְּנָגְּפוֹ מִצְרַיִם עַל בָּתֵּינוּ פָּסַח
וּבְאוֹיבֵינוּ רָצַח / כָּל בְּכוֹר ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
30- סַפְּרוּ אֱמוּנִים
כִּי הוּא רֹאשׁ מוֹעֲדִים וְחַגִּים וּזְמַנִּים
אָב יַגִּיד לְבָנִים / מַעֲשֵׂה ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
יִהְיֶה זָכוּר לָנוּ
יְצִיאַת מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ
35- וּבְבִיאַת מַלְכֵּנוּ / מְשִׁיחַ ה'

פֶּסַח הוּא לָה'
נָאוֹר אֵין לוֹ עֵרֶךְ
יַשְׂבִּיעַ מִטּוּבוֹ כָּל דִּכְפִין כָּל דִּצְרִיךְ

נִשְׁמַת כָּל תְּבָרֵךְ / אֶת שִׁמְךָ ה'

22. 22. הגידו… עלילותיו: על-פי תה׳ ט, יב. 23. אותותיו… ה׳: על-פי דב׳ ו, כב-כג. 24. נמאס ונבזה: כינוי לישראל הנרדף ומבוזה בגוים, על-פי תה׳ טו, ד. 27. חי וקיים: כינוי לה׳, על-פי ר״ה כה, ע״א. 28. בנגפו… פסח: על-פי שמי יב, כח. 29. רצח… ה׳: על-פי שמי יב, ל. 30. אמונים: כינוי לישראל על-פי יש׳ כו, ב. 31. ראש וזמנים: על-פי שמ׳ יב, ב. 32. אב… ח׳: על-פי שמי י, ב. 33-34. זכור… חיינו: על-פי דב׳ טז, ג. 35. ובביאת… משיח ה׳: על-פי דב׳ טז, ג ומדרשו ברכות יב, ע״ב. 36. נאור: כינוי לה׳, על-פי תה׳ עו, ה. 37. ישביע… דצרין: ה׳, הזן את העולם כולו בטובו. כל דכפין… דצריך: כל מי שרעב, כל מי שצריך, על-פי ההגדה של פסח, וכאן עניינו ישראל הרעבים לגאולה. 38. נשמת… ח׳: הפתיחה ל׳נשמת כל חי׳, ורמז לייעוד הפיוט.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

ג'ו לסרי. 

3 – בשנת 1943 הגיע למרוקו הג'וינט, עם משאבים רבים ורצון עז לעזור.

4 – נוכחותו של אלפונסו צבע הייתה זו שעוררה את מצפונה של יהדות מרוקו : ייסודה של תנועת הנוער שרל נטר הייתה, לדידו, המעשה הנכון ביותר שהביא להבשלת הפוטנציאל של הנוער שהיה אצור עד אז. הוא היה מנהיג בעל חזון שידע לסחוף בקסמו ולהגשים חלומות.

 יהדות מרוקו הכירה בהצלה העצומה שלה לנוכח האסון הגדול של עמנו בשואה, וחשה כי יש לה תפקיד למלא לאחר מלחמת העולם השנייה. במובנים רבים זה מסביר את המרץ והלהט שהיו נחלתה ונחלת בני הנוער בה.

ג'ו לסרי מרעיף שבחים על הקהילה היהודית המרוקאית ומציין תכונות עילאיות שכאמור הקלו מאוד על קיומה של תנועת נוע כ " שרל נטר ", וביניהן רוח ההתנדבותית, שהייתה פועל יוצא של הסולידריות הקהילתית שצוינה לעיל.

הקאדרים של כל ישראל חברים העמידו כשמונים אלף ילדים לרשות תנועת הנוער ; המפעל החברתי של כל ישראל חברים בהחלט הלם את מגמותיה החברתיות של שרל נטר, כך שבהחלט נוצרו שותפות אינטרסים וכמה פעילויות משקיות, במיוחד ביחס למללאח ולהתמודדות עם העוני.

הגעת האמריקאים, בדמותו של הג'וינט, לימדה את תנועת שרל נטר מהו תקציב, וכיצד לכלכל ארגון חברתי בדמות תנועת נוער. הם הקימו באמצעיהם הרבים ובתבונתם הרבה אגודת סעד סוציאליות רבות, ושיכללו את אלה הקיימות.

הייתה בכך עוד מגמה משיקה לפעילותה של שרל נטר, במיוחד בייסוד " היחידות העממיות " שהוזכרו קודם. נדרש מנהיג שישכיל להוציא אל הפועל את כל תעצומות הנפש הללו – והוא הופיע בדמותו של אלפונסו צבע ובדמותם של עמיתיו המסורים, וכמובן גיסו – ג'ו לסרי. אלפונסו צבע האמין בתחיית הקהילה היהודית במרוקו. בזכותו נעשתה הקהילה עשירה יותר ומשכילה יותר.

ג'ו לסרי בלט בכישוריו הארגוניים המעשיים בשטח. במאי 1944 נתבקש הג'וינט לסייע לשרל נטר בארגון מחנה קיץ. עבורו הייתה זו טבילת אשר ארגונית, משום שלראשונה אורגן מחנה עבור שלושת אלפים ילדים.

תחבורה, מזון, דיור – אלה היו שלושת המרכיבים המרכזיים שארגן בסיוע צמוד של הג'וינט. הללו רכשו עבור מחנה הילדים אוהלים טובים מאוד של צבא ארצות הברית, ומשאיות בריטיות למען הובלת הציוד הנדרש והובלתם של הילדים. 

אדגר גדג'.

אדגר גדג', איש בעל חן אישיכריזמה, איש החינוך הבלתי פורמאלי פאר- אקסלאנס, יליד סטיף, אלג'יריה 1921, אזרח צרפתי. נכדו של המקובל הרב שלום גדג' מסטיף. ממקימי תנועת הצופים באלג'יריה. שירת בצבא הצרפתי באלג'יריה ובאוג'דה, שם התוודע לראשונה ליהדות מרוקו באורח מעמיק.

כבר באוג'דה הוא חש את הלהט המקנן ביהדות מרוקו – הן במעמדו המרכזי של הרב, הן בלימוד הנלהב והמעמיק והן בתפילות ובאקלים הרוחני התוסס. בד ובד ראה שהדור הצעיר, בני 20 – 30, מאופיין בדיכוטומיה חברתית מסוימת, בני המעמד העשיר לעומת חברה יותר נחשלת.

על שום כך החל ליזום פעילויות חינוכיות לנוער ולמבוגרים יותר, על מנת לאחות קרעים חברתיים שצפו בראייתו החדה. באוג'דה קיבל גדג' יחד עם 150 בני נוער, את פניו של " שאמו " פרדריק סימון שאמו בכבוד ובהדר.   

Frederic Simon Hammel – Chameau

" שאמן " היה מנהיג צופים צרפתי, שעלה ארצה בשנת 1948 והתיישב בקיבוץ " עין הנצי"ב " בעמק בית שאן. הוא עצמו נדהם לגלות את הפוטנציאל העצום ואת חיוניותה של יהדות מרוקו. לימים תהיה מערכת היחסים ביניהם – יחס של כבוד המהול בשונוּת רבה.

גדג' הגיע לקזבלנקה בשנת 1949. הייתה זו שנה מכרעת ליהדות מרקו בכלל ולתנועת שרל נטר בפרט. באותה שנה זכתה תנועת הצופים היהודית במרוקו להכרה. תרומתו של אדגר גדג' לצופים ולשרל נטר נרשמה על ידי קברניטי שרל נטר כייחודית ביותר, מאפיינת בחותם אישיותו כצופה מובהק.

גדג' העמיד את עקרונות הצופיות מעל לכול. הוא היה מנוסה בחיי היום יום של הצופה, החל בישיבות וכלה במחנות ובפעילויות למיניהם, ולא סלח על חוסר בקיאות בטכניקת הצופים, על אי סדר, על רשלנות.

לדידו צופה טוב היה חייב להיות מסוגל להפגין בכל עת רמה טכנית טובה, מוסר גבוה, הופעה ללא רבב, והיגיינה אישית. פעילות הסבה אף את שימת לבם של בני הדור הצעיר המרוקאי-מוסלמי, הסוללים את דרכם לעצמאות מרוקו.

בן ברקה, ממנהיגי דור זה, ביקש לא פעם להתוודע לשרל נטר ולפעילותה החינוכית הלא פורמאלית. הוא אכן השתתף בפעילויות רבות תוך רקימת קשרים קרובים, באמצעותו של גדג'. בן ברקה, שעתיד היה להתמנות לנשיא האסיפה הלאומית המרוקאי, הכריז כי ביקורו הראשון יהיה באחד ממרכזי ההכשרה של מדריכי שרל נטר, זמן רב ומבקש לשאול את תוכניותיה החינוכיות עבור הנוער המרוקאי המוסלמי. 

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן ז' כרך א'.

סדר הנזכר שנת תרס"ח לפ"ק. מכנאס.

למעלת החכם השלם והכולל וכו'…, ספרא דווקנא כמוה"ר חיים חלוואה הי"ו.

מכתבו מגיעני, אודות שני עורות גדיי העזים המעובדים, כן ידידי, נמצאים המה בביתו של כמוהר"ר מרדכי אדהאן הי"ו, ולא אוכל למסרם לשלוחך, שאף כי אני נאמן ביתו של החכם הנזכר, וגם יודע בבירור שהם של כבודך מונחים אצלו, מכל מקום לא אוכל עשות דבר בלי רשותו, והוא אינו עתה בעיר, ובכן חכה מעט עד בואו לשלום.

ומה שכתב כבודו, שהדברים שאמרתי לו משם פירש רש"י ז"ל בפרשת שמיני, לא מצאם, ימחול נא כבודו, לא ברש'י ז"ל אמרתי, רק בילקוט פרשת שמיני רמז תקכ"ו, וזה לשונו :

ויקרא משה אל מישאל ואל אצפן בני עוזיאל דד אהרן וכו'.., ממשמע שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועזיאל, איני יודע שעזיאל דד אהרן ? ומה תלמוד לומר דד אהרן ?

מקיש מעשה עזיאל למעשה אהרן, מא אהרן רודף שלום בישראל, אף עזיאל רודף שלום בישראל, עד כאן לשונו. עיין שם. ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן י' כרך א'

סדר וישב שנת תרס"ה לפ"ק

ידידי החכם השלם וכו', כהה"ר יעים מלכא הי"ו. שלשם הגיעני מכתבך, והגיתי בו בכל פעלך בדרושך שדרשת בעיר צפרו יע"א, על אותה ריבה, ודברי פי חכם חן, ואחר כך מה שהקשה כבודו על מה שכתב המשורר " ה' שפתי תפתח ……

ותרץ בדרך רמז, לדעתי הוא דחוק הרבה, ואשר אני אחזה לי בזה, הוא כי פסוק זה, אמרו דוד במזמור בבוא אליו ( תהלים נ"א ), שבו היה מבקש סליחה על חטאיו, כמו שכתוב בנוסח כל המזמור, עיין שם. ובמזמור שלפניו אמר, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וכו…..

הרי שהרשע ראוי לו לסתום את פיו, ואל ידבר בשבח האל כלל, ואם כן דוד עליו השלום, שחשב עצמו שפשע פשעים גדולים, הוי כאלו אותם הפשעים סגרו את פיו מלדבר בשבחי האלהים, ולכן מבקש סליחה מה'.

ואז יכול לדבר, וזה שאמר ה' שפתי תפתח על ידי סליחה, ואז פי יגיד תהתלך, ואחרי כתבי ראיתי שכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו : אדני שפתי תפתח, מחול לי ויהיה לי פתחון פה להגיד תהלתך עד כאן לשונו, עיין שם. ויהיו דברי פירוש לפירוש רש"י ז"ל והבן,ע"ש

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן י"א כרך א'

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם היקר, כהה"ר יחייא אפרגאן הי"ו.

קבלתי האגרת האוגרת ומסוכסכת בספרוי הבאי, ועולה וירדת כנחש לקטרג ולהסית ולהדיח, להקל ולזלזל בכבוד האורח, שהיה אצל אחי אמי כהה"ר מאיר בן גנו ני"ו, אשר זה כמה מאשר חלף הלך לו לארצו ולמולדתו, ועדים אתה רודף אחריו להבאיש את ריחו.

והוא במר שיחו, הפך את הקערה על פניך, והרבה עוניך, ואנחנו ידענו כי כל דברי שניכם שוא ודבר כזב, רק הקנאה טהשנאה קלקלו את לבבכם, והוציאו עתק מפיכם, בכן ידידי, הסר כעס מלבך, ומה שעבר אין, והוא רחום יכפר , ויפה עשית כי סיימת בתיקו.

בשולי ממכתבך, בקשתני להודיעך, מה שפירשתי באותה הלילה במלת תיק"ו. ג' פירושים נאמרו בה.

א' מקובל אצלינו שהיה נוטריקון , תשבי יפרש קושיות ובעיות, כלומר עד שיבוא אליהו התשבי והוא יברר דבר.

ב', פירש אותו הרב כמוהרר"א עמאר יש"ץ, משם בעל הערוך, שהיא כמו תיקום, כלומר, תעמוד כך בשאלה, כי אין בזה תשובה.

ג' פירשתי אני הצעיר מלשון תיק הספר, כלומר דבר זה מכוסה בתיקו ואינו מגולה, ושוב שמעתי שגם פירוש זה נמצא בערוך, ואם אמת, תגל נפשי, ושלום עבד אל נורא ואיום.

אני היו"ם ס"ט

סימן י"ג כרך א'

להנ"ל, סדר שמות שנת תרס"ח לפ"ק

שלשם הגיעני מכתבך, אודות עצתי על ההוא גברא, אין דעתי נוטה למסור מעותך בידו, ומה שמסרת כבר, התיאש ואמור וי לחסרון כיס, ולך תהיה צדקה, כי איש עני הוא, ובעל אישה, ובנים חמשה.

ועל דבר שאלתך הקטנה. מה פירוש סנדק, ראיתי על לוח ספר בית עובד משם בעל הערוך, שלשון זה נזכר בילקוט תהלים מזמור ל"ה, שהיה דוד מסדר כל האברים לתשמישי מצות, ועל הברכים אמר, ברכי אני עשוה בהן סנדקיות לילדים בשעת מילה ופריעה.

ופירוש סנדקיות, הוא פטרון ופרקליט בלשון רומי ויון, ור"ל מגין עד כאן לשונו. ואאפשר, לפי שהסנדק מגין בברכיו תחת התינוק שלא יפול.

ולעניות דעתי נראה, על פי מה שספר לי כבודו כמה פעמים שעיניו ראו באיזה מקומות, שבשעת המילה, מביא המוהל ארגז אחד צר וגבוה, שבו היו מוחים כל הדברים הצריכים למילה, מעילים מיוחדים לו ולסנדק ולתינוק, וסכין ורפואות, וכוס וקערה וצלוחית יין לקדוש, ומחתה לתת בה קטרת לכבוד המילה.

וספר ואחר שמוציא את הכל מהארגז מניח אותו סמוך לכותל המזוזה, ויושב עליו הסנדק, ולפי זה נוכל לומר שהיא מלה ערבית שקורין לארגז " סנדוק ", כמו שידוע לכל. ואפשר שכן היה המנהג בשנים קדמוניות.

וממנו נשתרבב אף לזמן הזה שעושים כסא. ועוד בדרך רמז אמרתי, שהיא מלה נוטריקון שן-דק, רוצא לומר של סלע דק, לזכר עולם למעשה צפורה אשת מושה, דכתיב בה, ותקח צפורה צר ותכרת אל ערלת בנה, ופירוש צר, שן סלע דק, ונקרא כן על שם הפעולה הנעשת על ברכיו, וגם כפי הדין מותר לכתחלה למול בצור, כמו שנאמר ביו"ד סימן ס"ב, ואף דזה בסמ"ך וזה בשי"ן, אין דבר, דאותיות וסצר"ש מתחלפות, ושלום

אני היו"ם ס"ט

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

משפחות קדושים וצאצאיהן

על הקדוש ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיימת מסורת שאמו קבורה לידו,ולגבי הקדושה לאלה רחימה הכהנית מסופר ששבעה מבניה קבורים לידה באיגידי. בדמנאת אנו מוצאים את ר׳ יוסף חיים בוחבוט ונכדו ר׳ חיים בוחבוט, ובצפרו את ר׳ אבא אלבאז ובן־דודו ר׳ רפאל משה אלבאז. מסורת אחת קיימת על כך שר׳ דוד אלשקר ומולאי איגגי בני־דודים הם.

 מסורות מספרות כי לאלה סעדה היתה אשתו של ר׳ אליהו והם קבורים זה ליד זה בקזבלנקה, וכי לאלה מימה היתה אשתו של ר׳ ישראל כהן והם קבורים זה ליד זה בתאביה. כזוגות נוספים ידועים עוד ר׳ דוד בן־ימין מבני־מלאל ואשתו לאלה כרויעה הקבורה לידו, ור׳ חיים כהן ואשתו לאלה כהן הקבורים בפאס.

ידועות משפחות במרוקו שהעמידו מספר קדושים, מהן ששמן יצא לתהילה בכל מרוקו ואפילו מחוצה לה, ומהן שהיו ידועות רק במקום יישובן. יש והקדושים נקראים על־פי שם המשפחה, דוגמת משפחות אביחצירא, פינטו, בן־ברוך הכהן, ויש והם נקראים ״אולאד״ שהוראתו ״בני״ או ״איית״ שהוראתו ״משפחה״, ״בית אב״ או ״שבט״, וכך כל המשפחה מאוחדת תחת ציון אחד. ידועות גם קבוצות של כהנים הקבורים ביחד ושהקשר ביניהם לא ידוע, וייתכן שאיננו קיים.

שלוש משפחות גדולות במרוקו העמידו כמה קדושים וכן רבנים בעלי שם: אביחצירא, פינטו ובן־ברוך הכהן. הן זוכות עד היום למעלת הקדושה וצאצאיהן נהנים ממוניטין המשפחה.

משפחת אביחצירא מוצאה מתאפילאלת. אבי המשפחה הוא ר׳ יעקב אביחצירא, שנולד בריצאני שבתאפילאלת בתקס״ז ונפטר בדמנהור שבמצרים בדרכו לארץ ישראל בשנת תר׳׳ם.

 עד היום נערכת הילולה לכבודו בכ' בטבת במקומות רבים בארץ ובעולם בהשתתפות קהל רב של חסידיו. לר׳ יעקב היו ארבעה בנים ובת: ר׳ מסעוד (הבכור), ר׳ אהרון, ר׳ אברהם, אסתר (התחתנה עם הרב דהאן) ור׳ יצחק הקבור בתולאל. למעלת הקדושה זכו כל בניו ובעיקר ר׳ יצחק. מן הנכדים יש להזכיר כקדושים שלושת בניו של ר׳ מסעוד והם ר׳ דוד (קבור בתאפילאלת), ר׳ יצחק (קבור ברמלה) ור׳ ישראל המכונה באבא סאלי החי בנתיבות:

שני בניו של ר׳ אהרון והם ר׳ ישראל (מכונה גם באבא סאלי וקבור בקולומב־בשאר) ור׳ אליהו(קבור בארפוד): בנו של ר׳ יצחק והוא ר׳ אבא (קבור בבו־ דניב). בין הנינים יצא שם של עושה ניסים לר׳ מאיר. משפחת פינטו מוצאה ממוגאדור. אב המשפחה ר׳ חיים פינטו, נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בכ׳׳ו אלול תר״ה. מכל בניו זכה למעלת הקדושה בעיקר בנו ר׳ יהודה פינטו, הקבור אף הוא במוגאדור. בנו של ר׳ יהודה, ר׳ חיים המכונה ר׳ חיים פינטו הקטן, כדי להבדילו מסבו שמכונה ר׳ חיים פינטו הגדול, זכה לפרסום רב כקדוש ופעל בקזבלנקה, שם נפטר ב־.1937 

משפחת בן־ברוך הכהן מוצאה מתארודאנת. אבי השושלת הוא ר׳ דוד בן ברוך, הנקרא גם ר׳ דוד בן־ברוך הכהן אזוג, היינו הכהן הגדול. נכדיו האחים ר׳ ימין הכהן ור׳ ברוך הכהן, ובני בניו זכו לפרסום רב ועד היום מתקיימות הילולות גדולות ורבות לזכר קדושי המשפחה. בין ניניו זכו לתהילה גדולה כקדושים ר׳ פנחס הכהן, בנו של ר׳ ימין הכהן, ור׳ דוד בךברוך הנקרא באבא דודו וכן ר׳ דוד בן ברוך הקטן (כדי להבדילו מסבו המפורסם), הוא בנו של ר׳ ברוך הכהן.

ידועות משפחות נוספות שהעמידו קדושים אם כי לא תמיד ידוע או ברור מה הקשר המשפחתי בין הצאצאים השונים. כאן אפשר לציין את אולאד דיין בעמק הדרע, אליהם שייכים, בין השאר, הקדושים ר׳ מרדכי דיין ור׳ יוסף דיין: אולאד זימור,בסאפי; איית בן־עמרם או איית יעקב בן־עמרם, בכפר איגיתימיסה, על שם אחד הקדושים הבולטים מהמשפחה_;

 איית נחמיאש, הקבורים בתאזדה, כשהבולטים במשפחה הם ר׳ דוד, ר׳ יוסף ור׳ יעקב נחמיאש_; איית עראמה, בסכורה, שנמנים עם צאצאיה ר׳ דוד, ר׳ מאיר, ר׳ מכלוף ור׳ מסעוד עראמה: איית לעסרי, בקצר אל־סוק, אליה שייך ר׳ יעקב לעסרי: אולאד סיגגר, בתאגונית: אולאד בו־חלו, ליד דמנאת, אליהם שייכים הקדושים ר׳ מוסא בן־ישי ור׳ ינאי מול למכפייא;איית אזילאל, בתאמנוגאלת, אליה שייך ר׳ יוסף דהאן; איית אידבוד פאסין, באסאקה ואיית חקון, באיזור סידי רחאל, ממנה ידוע רק ר׳ יעקב חקון_; משפחת אביכזר במראכש, אליה שייכים הקדושים ר׳ אברהם, ר׳ יעקב ור׳ ישראל אביכזר; משפחת דאבילה ברבאט, אליה שייכים הקדושים ר׳ חיים ור׳ אליעזר דאבילה; משפחת ואזאנה שאחד מבניה הוא ר׳ דוד ואזאנה; משפחת אוחיון או איית אוחיון, שלפי המסורת קבורים במערת אופראן; משפחת טאנזי, באיית עבאס, ממנה מוכרים ר׳ אברהם, ר׳ יוסף ור׳ שלמה טאנזי; משפחת תורג׳מן, בבני סביח, אליה שייך ר׳ אברהם תורגימן; משפחת בן־שאפת, במראכש, מהם ידועים ר׳ דוד בן־שאפת ואחד מצאצאיו ר׳ יצחק בן- שאפת, ומשפחת דהאן באיזור מזאב אליה שייכים ר׳ אהרון, ר׳ יוסף ור׳ משה דהאן. ראוי לציין כאן גם את הקבוצות של כהנים: איית אל־כהן בתאלאת, איית בו־אהרון בתאגמאת, כהנים במראכש, כהנים במוגאדור וכהנים ולויים ליד המלאח של תדמותדי איית עותמאן. אמנם הרושם הוא שמדובר בכהנים השייכים למשפחות שונות.

תופעה מעניינת אחרת קושרת את מקום קבורתם של קדושים שהיו רבנים גדולים יחד עם תלמידיהם. מסורות שונות מספרות על מאה וחמישים תלמידיו של ר׳ אברהם אווריוור שקבורים לידו והידועים גם בכינוי אולאד לישיבה; על ר׳ אהרון הכהן מדמנאת הלומד עם תלמידיו הנקראים מוואלין אל־גומרא [גמרא]: על ר׳ נוואסר הקבור באיית יחייא יחד עם כעשרים וארבעה תלמידים שמתו כנראה איתו. ובמלאח של תיללין קבורים לפי המסורת מול אל־חזרא אל־מנזורה ועשרה תלמידים שלו.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

. יהודי מרוקו וארץ ישראל – שרים המסורתיים והציונות

פעילות השלוחים(השד״רים)

מאלף הוא יחס יהודי מרוקו לארץ ישראל, שהתבטא בנאמנות ומסירות, סיוע כספי רב ליישוב, קשרים רוחניים ועליית יחידים. קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות .שד"רים (שלוחים דרחמנא או דרבנן), שפקדו את מרוקו. פעילות זו הגיעה לשיאה במאהה-19ונמשכה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות ולקבוע קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל. הם הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר ונחשבו ליחידים מקרב העולם היהודי, שנידחי ישראל אלה זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם היהודי ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.

2. התמורות בעלייה לארץ ישראל ־ מאפיינים חדשים

במחצית השנייה של המאה ה-18 חלו תמורות באופיין של העליות ממרוקו לארץ ישראל. בלטו בה מאפיינים חדשים ובראש ובראשונה גידול במספר העולים: במקום עשרות באו מאות, הס היו צעירים יותר ובאופן הדרגתי גדל מספרם של אלה שביקשו הזדמנות כלכלית חדשה. עם זאת, רבים עלו לארץ ישראל לשם עבודת ה׳ ולקירוב הגאולה והיו גם זקנים שרצו להוציא את שארית ימיהם בארץ האבות ולהיקבר בה.

באותו זמן החלה במרוקו גם ההגירה מהכפרים אל הערים הגדולות שבפנים הארץ ולערי החוף, וגידול מהיר של מספר התושבים הפך את החיים בשכונות לקשים ביותר. בשכונה היהודית גברו הצפיפות ומצוקת הדיור. מצב זה המריץ יהודים רבים להגר לארצות חוץ או לעלות לארץ ישראל. עם השיפור בנתיבי היבשה והים וירידת פעילות שודדי הים בים התיכון, הוקלו התנאים לעלייה. נהגו אף למכור ספרי תורה כדי לעלות לארץ.

העולים פנו יותר ויותר לירושלים ונטלו חלק חשוב בחידוש היישוב היהודי ביפו, בחיפה, בגליל המערבי, ולאחר מכן גם בעזה ובשכם. תרמה להתערותם בארץ גם העובדה שמרביתם היו אנשים בגיל העבודה שעסקו במסחר, במלאכה וברוכלות, דבר שסייע להם להתערות לא רק בקרב היישוב היהודי, אלא גם לבוא בקשרים כלכליים עם תושביה הערביים.

עם חשובי החכמים בירושלים נמנו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), נכדו של הרב אברהם אזולאי, שעלה מפאס בראשית המאה ה-17. ספרו ״עבודת קודש״ היה הספר העברי הראשון שנדפס בירושלים. ר׳ יעקב חאגיז, אף הוא יליד פאס, עלה לירושלים בשנת 1658 והקים בעיר את הישיבה ״בית יעקב״ שהעמידה רבנים חשובים. ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ על התורה, עלה לירושלם ב-1742. הוא נערץ בין יהודי המזרח ואשכנז כאחד.

התפתחות נוספת בחיי הקהילה היהודית המוגרבית בארץ חלה בזכות פעילותו של ר׳ דוד בן שמעון (דב״ש), מנהיג יהודי צפון אפריקה, שישב בירושלים בשנים 1880-1854. ב-1860 הוא הקים את ועד עדת המערבים ובשנת 1867 ייסד את שכונת ״מחנה ישראל״, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר בידי בני ירושלים. הוא בנה בתי מחסה לעניי עדתו בתוך העיר העתיקה וכן בתי כנסת, תלמוד תורה וישיבות.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

יהדות אלג׳יריה מול האנטישמיות

מועצות הקהילות היהודיות באלג׳יריה — הקונסיסטוריות — נהגו במתינות רבה לנוכח התסיסה האנטי־יהודית, משום שמנועות היו על־פי חוק מלעסוק בשאלות פוליטיות. לפיכך עברה אז היוזמה לידי גופים יהודיים מקומיים — כמו איגוד עובדי החייטות בקונסטנטין, כארבעים פועלים יהודים שגמרו אומר להיאבק נגד מזימותיהן של ׳אגודות הידידות הצרפתית׳ בראשות מורינו: או לידי גופים חוץ־קהילתיים, כגון ׳ועד המחקרים הסוציאליים באלג׳יר/ שחידש את פעילותו ב־1937 בראשות ד׳׳ר א׳ לוי־ואלנסי: או לידי גופים בין־דתיים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳. ההצעה שקיבל ב־1937 ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ שיקפה את הקו הפוליטי העתיד להנחות את ראשי היהדות באלג׳יריה במשך השנים הבאות: ׳האמת חייבת להתייצב נגד השקר ולחשוף את מניעיהם האפלים של המסיתים בשכר ושולחיהם׳.

מכאן שלגידופים ולנאומי הסתה של התנועות האנטישמיות עתידים היו להשיב תמיד בנימה מאופקת, אגב פניות תכופות ל׳צדק׳, ל ׳חוק' ומעל לכול — ל׳תבונה׳.כנגד השמצותיהם של ז״ק לגראן, ג׳ לאמבר, ו׳ אריגי על היעדר הפאטריוטיות של היהודים, נופפו בגאווה את הנתונים על חללי מלחמת־העולם הראשונה, מתוך ׳ספר הזהב של יהדות אלג׳יריה׳, שבהם הוצגו לראווה שמותיהם של יהודי אלג׳יריה שנפלו, נפצעו או נשבו במהלך המלחמה.

מתוך התנגדות מוחלטת לכל פעולה שיריביהם עלולים היו לפרשה כ׳גזענית׳ וכל שכן מתוך התנגדות ליוזמות הקיצוניות והראוותניות של כמה צעירים שפעלו בקבוצת ׳ביתר^, באוראן, העדיפו ראשי הקהילה באלג׳יריה לנהל את מאבקם במסגרת ארגונים פוליטיים או הומניטריים מקובלים. משום כך נוח היה להם יותר להרים אצבע מאשימה כלפי המסר ה׳אנטי־ריפובליקני׳ וה׳אנטי־צרפתי׳ שבתעמולה האנטישמית מאשר לגנות את אופיה הספציפי, בהיותה מופנית כלפי קבוצה אתנית מיוחדת.

ביטוי מובהק להלך־רוח זה אפשר למצוא בדיונים שקדמו, במאי 1938, להקמתו של ׳הוועד לשמירת זכויות הקהילה היהודית׳ באוראן.

היוזמה לצעד זה באה מנשיא הקונסיסטוריה האוראנית, א׳ סמאג׳ה. הוא הסביר לאסיפת נכבדי הקהילה כי הוועד הוקם כדי —

לאסוף סכומי־כסף גדולים כדי להגן על הריפובליקה מפני מי שמבקשים להחריבה, וכדי לממן את הוצאות הנסיעה של חברי-הוועד שיבקרו ב׳ממשל הכללי׳ באלג׳יריה ובמיניסטריון הפנים בפאריס כדי להתריע מפני סכנת האנטישמיות.

ואולם הנואמים רחוקים היו מתמימות דעים אם אכן היה זה צעד בעתו. כמה מהם טענו כי ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ כבר פעלה למען אותה מטרה וכי נציגיה הרבו להתערב אצל השלטונות ככל הדרוש: אחרים לא שבעו נחת דווקא מן האוריינטציה הפוליטית הסוציאליסטית של ׳הליגה׳, וטענו כי אסור ל׳ועד לשמירת זכויות הקהילה׳ להיות כפוף למפלגה כשלהי, ׳ומשום כך נועד להגן אך ורק על הריפובליקה נגד כל אלה שביקשו לחבל בחוקיה׳. והיו גם מי שסברו כי ראוי להגן על הריפובליקה באמצעות ׳ועדת תיאום׳ שתכליתה לתמוך בעיתונים ובמפלגות הפוליטיות הנאמנים ל׳חזית העממית׳.

לבסוף הוקם ׳הוועד לשמירת הזכויות׳, כמשאלתו של סמאג׳ה, שסירב במפתיע להתמנות לנשיאו. חמישה־עשר חברי הוועד נמנו כולם עם נכבדי הקהילה: סוחרים, רופאים, עורכי־דין ועיתונאים.

סביר כי בהיותו גוף שהשפעתו מקומית גרידא, לא תיאם הוועד האוראני את פעולתו עם הוועדים מאותו סוג שהוקמו בה בעת בשאר ערי אלג׳יריה — ובפרט עם ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ באלג׳יר, שנחשב לדוברה הראשי של יהדות אלג׳יריה, בשל שיעור קומתם האינטלקטואלית של חבריו.

מגעיו של הוועד האלג׳ירי עם שלטונות ׳הממשל הכללי׳ בדבר דיכוי המסע האנטישמי לא העלו כל תוצאה חיובית. לפיכך שיגר לפאריס, ביוני 1938, משלחת של ארבעה חברים, אל ראש־הממשלה ואל שר הפנים. אף שליחות זו נותרה ללא תוצאות משמעותיות, מאחר שבפי מנהלי המשרדים של דאלאדייה ושל סארו לא היו אלא דברי פיוס והבטחות מעורפלות. אך ראוי לציין כי לבד מן התביעות שנגעו לקהילתם, ביקשו חברי המשלחת את שחרורו של השיח׳ אל־עוקבי, מנהיג התנועה הריפורמיסטית באלג׳יריה, שנעצר בעקבות קנוניה משטרתית, בעוון רציחתו של המופתי מאלג׳יר, ביוני 1936.

התערבות זו — לבד מאופיה ההומאניטארי הברור — ביטאה את רצון ההתקרבות עם המוסלמים, כפי שהביעו מאז מהומות קונסטנטין כמה מחבריו המרכזיים של ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳. מגמה זו היא שהוליכה, כעבור כמה חודשים, לכינון ׳האגודה של המאמינים המונותיאיסטים׳, שפעילותה רוכזה בידי השיח׳ים בן־באדיס ואל־עוקבי, ומן הצד היהודי בידי פ׳ בנישו, א׳ ואלנסי, וא׳ גוזלאן. פעילי ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ נטו לשתף פעולה עם העולמא הריפורמיסטיים, שלאומנותם רוחנית היתה יותר מפוליטית — וראו בקבלת האזרחות הצרפתית מעשה כפירה — ולעומת זאת שמרו על מרחק כלפי מרכיביה האחרים של התנועה הלאומית באלג׳יריה, לרבות חוגי המתבוללים, שתבעו את מלוא זכויות האזרח לערביי אלג׳יריה. מכאן שיחסם מסויג היה ביותר כלפי הד״ר בן-ג׳לול, בשל התפקיד הדו־משמעי כלשהו שמילא בעת מהומות קונסטנטין, ובראש־וראשונה בשל הערותיו הביקורתיות על האפליה שגרם ׳צו כרמיה׳ לרעת המוסלמים 

ההישארות ׳בתוך המשפחה הצרפתית׳ היתה הבסיס והיסוד לתפיסתם הפוליטית של יהודי אלג׳יריה, בשנים המכריעות שקדמו למלחמה. ככלל, הם השלימו, מתוך יחם ׳פילוסופי׳, עם ההתקפות שכוונו נגד דתם ורכושם, אך הם הפגינו רגישות יתירה

כלפי כל ניסיון לערער על זכותם לאזרחות הצרפתית ועל מסירותם ל׳מולדת האם׳. על רקע זה יוקל להבין את מפח־הנפש של הקהילה היהודית באלג׳יריה עם ביטול ׳צו כרמיה׳ ב־1940. מכה זו עתידה היתה להכאיב מאוד, בעיקר משום שהנחיתוה ׳הצרפתים שבצרפת׳, שבהם הקפידו תמיד לראות קטיגוריה נפרדת מ׳צרפתי אלג׳יריה׳, רוויי אנטישמיות ושנאה גזעית.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

שער ראשון

בתהפוכות קורותי ומסבות תחבולות עתותי נקרה נקראתי בעֹפל ( במבצר ) גבראלטר ( בערבית ג'בל אלטארק , עיר זו הייתה בידי הבריטים החל משנת 1704 ) ומגמת פני איטליה ארץ מולדתי.

אמנם רבות מחשבות בלב איש ורק אשר יעץ ה' היא תקום. המבצר הזה, עתה תחת ממשלת בריטניה, עומד אלי רגלי הר נשפה בקצה האירופא, דבר אין לו עם אדם לא דרך היבשה ולא דרך הים מלבד מחיתם הבאה להם דרך הים.

הוא רק מצפה על פי המעבר הצר המבדיל בין שני עמודי אירקוליס. ( לפי האגדה היוונית הקדומה הפריד היראקליס הגיבור בין ההרים קאלפי ואבילה, כך שהם שכנו משני עברי המיצר, על כן קרא להם עמודי היראקליס ). על כן לא תתפלא בראותך אותי נבוך ברוב שרעפי לצאת ממסגר הזה. אנא אלך ? דרך ספרד ביבשה אין יוצא ואין בא, ועוד איך יזיד איש יהודי לעבור דרך שם, אם לא ימיר את דתו ?.

ואתה ידעת כי אין בכח האדם להמיר באמת דת אשר ינק בחלב אמו, כמו שאין בכחו להמיר לידתו. אם אתחפש ואתנכר, חיי תלואים לי נגד אולי יכירוני. דרך הים, יקר הוא למצוא ספינה. והקושי האחרון הכביד.

 איך אלך ? אם לשמור את הדבר עד בא אניה, או לו יהי נכון לבקר, הן תם הכסף באמתחתי. במבוכת רעיוני סר וזעף, האיר המקרה אל עבר פני ברק תוחלת. תוחלת !, טוב מדומה, משען רוח שפלים ומסעד לב נדכאים. אבל הנשקע בהמות ימים יתמך אל כל הבא בידו ומורדף יום אף בית עכביש ישים מבטחו.

סוחר אחד מכנעני נכבדי ארץ בשמעו אתי מתאונן על רוע מזרי, קראני בהחבא ויאמר לי : " התחפץ ללכת עמי ל " באר- באריאה ? עניתי בחפזי " אלך ". אך הוסיף ( הוסיף עוד לדבר ) השמר לך, סודי אל תגל, כי יגעת מה עזה קנאת הסוחרים.

25 – דע כי אני הולך אל מלך מארוק להתחנן לו ולבקש מלפניו רשיונו להשתקע בעיר לאר"אגי לערוב מערבי דרך ים בצמר ודונג. אם יעלה בידי, אתה תהיה על ביתי, ואם לא, הן לא חסרת ( לא הפסדת )  כל. נמשכתי בחבלי תקותי והבטחתו כי איש ישר היה, וָאֶפָּת ( ואתפתה ).

וילך ויקח לו ולמשרתו יחד מכתב היציאה ( פאספורט ) מאת סופר העיר, ואני לקחתי מכתב אחד לבדי אשר שאל בעבורי רב חובל איש גינואה אוהבי, כי כן כוננו ( ערכנו )  בל ) למען לא ) יוָדע הדבר לעיני כל. 

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

בעיניהם העבר הוא זה המשועבד ליצריו ואינו מצליח לשלוט בהם. צרה שהיהודים יצאו ממנה וידם על העליונה, ולפעמים אפילו במחיר הכבד של ייהרג ולא יעבור. הכל בהתאם לתקופה משל שלטונו של זה או אחר. שליט נאור בעל מדות אנושיות, ינהג אחרת משליט בעל נטיות דתיות וגזעניות או אחרות.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על כל פנים ההתערבות זרה, לא תמיד הייתה לטובתם של היהודים שם, לפעמים היא שימשה עילה להתנכלות אליהם.

אך מרגע שהיא החילה לא הייתה דרך חזרה ממנה, כי אסור שזה יהיה רק עניין פנימי של המדינה לבד. ישראל הם ערבים זה לזה וכל ידיעה על מצבם לטוב או לרע, הייתה בעלת משקל ביחסי חוץ של מרוקו עם אירופה והעולם החיצון.

ובעניין זה לא הייתה מחלוקת פנימית בין המנהיגות היהודית. מפני שאם מכריחים יהודים וכופים אותם ולעבוד בשבת, על זה הם אינם יכולים להבליג ולעבור לסדר היום. ואמנם היו התערבויות חיצוניות לטובת היהודים. במיוחד  כאשר הכריחו היהודים לעסוק בעבודה בזויה בשבת, כמו מליחת ראשי הערופים של מורדים במלכות.

התערבות של החוץ הבריטי, מנעה מהם להמשיך במעשה השפלה נגד היהודים. העברת ימי השוק מיום חול ליום שבת הייתה עוד מכה קשה ליהודים במעשה ההשפלה נגד היהודים שגם היא הצריכה התערבות. במכתב שנשלח מטעם מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד.

נודע שמושלים אלה אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללאה שניתנו לאדונינו מוסא.

כעבור שבועיים ענה לשני השגרירים שולחי המכתב בשם הסולטאן מזכירו של המלך סייד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנידון ברבאט ובמכנאס. לו היהודים היו מדידים תלונה על כך בפניו, היה המעוות בא על תיקונו. הסולטאן כתב לשני המושלים ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.

האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? גם במקרה זה לא נודע שהמושלים יישנו את ההוראות.

בשנים 1859 – 1873 הייתה מלחמה בין ספר למרוקו, מלחמה שהמיטה אסון על מרוקו. הרס, חורבן, רעב, ומרידות מבית ומחוץ. ספרד פלשה לשטחים בצפון המדינה, וללא כל קושי היא עשתה כך בעזרת צבא מצויד עם נשק חדיש.

תיטואן נכבשה והיהודים קיבלו בברכה את הספרדים, עניין שלא ייזכר להם לטובה. בשטחים גדולים שאליהם הגיעה המלחמה, הבריחה את היהודים משם, לעזרת היהודים באו הבריטים, הם פתחו בפניהם את שערי גיברלטאר. עכשיו חלה כבר נקודת מפנה, גורלית בתולדות יהדות מרוקו.

מאורעות אלה היפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת, לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי מהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת אחיהם במרוקו, לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים, לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

משיריו של רבי מרדכי טרזמאן.

בכותרת של השיר שלפנינו מגלה הרב המשורר שמו שם אביו ואולי גם מקצועו של אביו זלה"ה, ומקור שם המשפחה : מרדכי בן יוסף טרזמאן.

שיריו פורסמו בספרים " שיר ידידות " " ואעירה שחר " .

מאל רם דר עליה.

מאל רם דר עליה / חיש אליה / לעניה.

יושבת בדד / קולה נשמע ברמה

רדפו צרים עליה / השיגוה / חרפוה

תימא וחדד / יטור נפיש וקדמה

דלה מוכה עניה / גם בזויה / ודחויה

אהולה שדד / צר אויב עובד חמה

כבודה בת ידידה / היפה פיה / הומיה

ודודה נדד / ונשארה יתומה

יפה תמה ונקיה / בן אומיא / שבויה

גאונה ירד / ונתמלאת עיר רומה

בי אבי חיש חנני / נא דוד אל תשכחני

אסוף לך עדה / אשר קנויה ( גואלי )

נא אבי שוכן סנה / לעקרה חיש רני

בארץ חמדה / תרד בנויה ( גואלי )

ידיד רוחי לך אני / למה דוד, עזבתני

גולה ונדה / בן עמימא ? ( גואלי )

ועד אין זאת החיה / בעליה / בנויה

עד אן לא ירד / אלוף אהליבמה

סובני מכל פנה / אין חנינה / לי עינה

הרשע חמד / ומצא עת נקמה

פרץ צר גדריה / מבצריה / היכליה

ערב רב עמד / בחרון אף וחמה

את חזות ישעיה / וגם ירמיה / היו היה

נחמיה נפרד / עזבני שומימה

תחת אומה בזויה / אכזריה / טמאה

משל בי ורד / בגאוה בן אמה

וזכור נסתר בסנה / נם אם אין מחייני

תורה חמודה / אחית משמיא ( גואלי )

רעיתי לבבתיני / המו מעי מעל גני

בתי יחידה / גפן פוריה ( גואלי )

גלותך משלחני / נדדת לי גם אני

חשקך אש מוקדה / קשה רמיה ( גואלי )

מאז לך היית / יפה – פיה / צביה

עתה נטשתני בארץ נכריה

נא דודי נפשי ממסגר הוציאה / לך קוויה

בלעדיך אין גואל / לך עיני צופיה.

חסדיך נפישי על שמייא / רבריבייא

רחם יונתך / כי ערום ועריה

זכור אב עקד בהר המוריה / עולת ראיה

לזרעו תזכור ותוציאנו לרוויה.

קדם קדמת ליונה פתחיה / וחנניה

בשבעים עלו עם עזרא בן שריה

עתה דוד עניתני / אנא חיש שמחני

מה לכם ולי / בני צרויה ? ( גואלי )

בתי דבריך אבנה / תשתעשע בגני

לך אגלה / דבר צפניה

דורש דרש והנה / מעט קצפתי אני

תקל תקל- / תא במאזנייא

קרב פורקי למתא אתיא / ותמהיא

יונתי, לך אחיש רב כל חכמייא

וחסד נעורייך ונבואת זכריה / עובדיה

כולא מטא וגלי קמי שמייא

נפש יונתך \ דוד לך דומיה צופיה

אל תאחר, דוד, חון בני עליה

ידיד אנת הוא מלכא מלך מלכייא / חוסה י-ה

יתגדל שמך לעלם ולעלמייא.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ט' בחשון תשט"ו – 5.11.1954

בתשע בבוקר הגעתי לכפר טירסאל. כל משפחות הכפר נרשמו לעליה. בשתיים עשרה בצהרים יצאתי לכיוון איית בלאל, ומכאן נאלצתי לחזור למראכש.

פקיד העליה במראכש סופג מכות אגרוף.

י"ג חשון תשט"ו – 9.11.1954

הגעתי למראכש – העיר האדומה בירת נסיכי האטלס שבדרום מרוקו. במגעי הראשון עם מאיר חרבון ממשרד העליה במקום נודע לי על מאורע רציני שהייתי חייב לדווח עליו למשרד העליה " קדימה " שבקזבלנקה ועליו אספר להלן.

בדעתנו היה לנסוע היום לתל וואד, אולם בגלל קשיי התחבורה שינינו את התכנית והחלטנו לגשת לדמנאת ( עיר אשר לפי המסורת הרווחת במקום הוקמה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ) ולהיפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות. בשעה 9.00 בבוקר באו אלי מר חרבון וקבענו את מועד יציאתנו לדמנאת לשעות הצהריים.

בשעה אחת עשרה בא אלי רץ וביקש ממני לבוא בדחיפות למר חרבון למשרד, כי הוא הוכה עד זוב דם ויושב ובוכה. מיהרתי למרד ומצאתי את מאיר חרבון במצב של דיכאון כשלידו " מאחזאני " – שוטר של הפאשא . השתדלתי להרגיעו וביקשתי ממנו שלא להחריף העניין בפני בא כוח השלטונות בכדי לנוע אי נעימויות שתוצאותיהן יכולות להיות לא רצויות לענייני העליה לארץ בכלל.

וזה סיפורו של מאיר חרבון :

הוא ישב במשרדו כשלפתע נכנס אליו איש בשם מסעוד אלמליח יחד עם בני משפחתו וביניהם בעלי אגרוף. מסעוד דרש ממנו למסור לידו את התיק הרפואי שלו שלא זכה לפי דבריו לשום טיפול והוא בעצמו יסע לקזבלנקה למשרד " קדימה " כדי להחיש את עלייתו יחד עם בני משפחתו.

משסירב חרבון למסור לו את התיק ניסה מסעוד בכוח ובמכות נמרצות להוציאו מידו. המשטרה הוזעקה למקום ושניהם הובאו בפני הפאשא, התיק הוחזר למר חרבון, מסעוד ואשתו נכלאו בכדי להישפט למחרת בבוקר.

בדקתי את התיק וראיתי בכתב יד של ד"ר מתן שבעל התיק צריך להתייצב לביקורת שנייה ב-9 בדצמבר 1954, כלומר בעוד שלושים ושניים יום. מאורע זה גרם להתרגשות רבה במללאח מפחד בן יבולע לענייני העליה על ידי השלטונות.

י"ד בחשון תשט"ו – 10.11.1954

ממראכש יצאתי לאזור תל וואד. כאן נאלצתי להשאיר את המכונית בכפר ערבי תמורת שכר לשומר, ולהמשיך את דרכי ברכיבה או ברגל מכפר לכפר. כשחזרתי לכפר הערבי בו השארתי את מכוניתי, מצאתי כי פנסי המכונית דלקו כל הזמן והמצבר התרוקן כולו. לא הייתה לי ברירה מאשר לפנות לושל המקום, ממנו קיבלתי מלוא העזרה בכדי להמשיך בדרכי.

רישום לעליה.

ט"ז חשון תשט"ו – 12.11.1954

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרו והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית. עתידה של מרוקו היה לוטה בערפל והיהודים לא ידעו מה ילד מחר. אנו שהיינו עדי ראיה למלחמת השחרור בארץ ולפניקה שאחזה בערבים, יכולים להבין לרוחם של אחינו בגולה, על תהייתם ועל היסוסיהם להחליט אם להשאר או לעזוב, ואם לעזוב הרי בוודאי שרק לישראל שהיא המפלט הבטוח מאחרים.

כי אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שריפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם ועל הכל יש להוסיף הדמיון המזרחי הפורה, שכל שמועה הולכת ומתרחבת מפה לפה. על כן הבהלה והתהיה הן במקומן

ניצלנו את הקוניקטוריה והתחלנו ברישום לעליה. משרד הרישום היה בקומה שניה בבניין של שתי קומות.העליה הייתה לוליינית ורוחב המדרגות לא עלה על מחצית המטר. באחד החדרים ישבה וועדת המיון אשר לפניה הייתה צריכה להופיע כל משפחה על זקניה וטפיה.

יש לזכור שלא היינו חופשיים בקביעת המועמדים. מדיניות הסלקציה אשר נקבעה על ידי הממשלה והסוכנות היהודית קבעה חוקים והנחיות חמורות בעניין זה: לכל מפרנס בגיל 18-45, יש רשות להעלות אתו עוד שש נפשות  (הערה אישת שלי-  חוקי הגזע העליון של ממשלה גזענית לא פחות, מקווה שבורא עולם לא יסלח להם גם בתחיית המתים )

כל מועמד שנכנס לוועדת המיון עמד כנר חנוכה וכולו רועד מפני החלטת " הפולונז " ( הכוונה ל " פולנים " – אשכנזים שיישבו בוועדת המיון ( הערה אישית שלי – לא היו מספיק אנשים מוכשרים במרוקו, לכן כל פקיד עלוב שידע שני מילים בעברית, נשלח כבונוס, לטיול במרוקו, וגם קבע גורלות של משפחות, או לה למדינה, שכך הייתה מדיניותה )

לא פעם עמדה הוועדה בפני מספר רב של מתפרנסים על אותו מעמד, בתוספת זקנה, דודה אלמנה וכו'….ולפי הוראות הסלקציה אינם יכולים לעבור, ואז נוצרה התחבולה לקרוא לאיש מעליית הנוער לקחת שניים – שלושה ילדים בנפרד ובכל יכלה הוועדה להקל על תנאי העליה למשפחה.

במקרים אחרים התברר שהדודה אינה כלל דודה אלא על ידי קומבינציה בין שתי משפחות ומתן בסתר מצרפים אותה למשפחה המועמדת והגיעה ארצה היא כבר תמצא את לשכת הסעד שתדאג לה. קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעליה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבא ומי לחסד.

סיכומי וועדת המיון אינם סופיים והאישור הסופי ניתן רק אחרי הבדיקה הרפואית. רוב הנרשמים היו מדלת העם, אך אט- אט התחילו גם השכבות הבינוניות להתעורר לעליה.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

דברי הימים. 

 ולעת ערב בליל ו׳ בחצות הלילה ירדו גשמים ולמחרת יום ו׳ לא ירדו גשמים ומשם והלאה בכל יום מתחילים לירד מעט מזער ומסתלקים הגשמים והעננים מה שלא ראינו מימינו ותהום כל העיר ויצאו האלייאל׳י ( הלילות ) כולם לבנים וחשבו חשבונות הגוים עובדי אדמה שקרוב למאה ושנים עשר יום שלא ראו גשמים כאותו המעט שספרנו. אמגם טללי ברכה היו לרוב ובסוף אדר א׳ קודם היום שחשבנו ב״מ לעשות עצירה גדולה הבורא ית׳ ויתעלה רחם עלינו וירדו גשמים גשמי רצון ברכה ונדבה ויום ב׳ וגי וד׳ וקרוב לה׳ ימים גשמים לרוב וירדו בכל גבול מערבינו זה ונתרפאת השנה ת"ל ובסוף חדש אדר ב׳ ג״ך וקודם הפורים ת״ל.

פאס וחכמיה

 כלל העולה מנין התעניות עם התענית של היחידים ותענית ופטירת מרע״ה – היא תענית ז' באדר, יום פטירת משה רבנו – וצום אסתר הכל י׳ וסי העשירי ­יהיה קדש. וביום פטירת מרע״ה היו גשמים לרוב וג״ך קודם תענית אסתר ובו ביום, ה׳ ברוך הוא יגמור בעדינו וייטיב אחרית שנה מראשיתה. וג"ך בראש חודש ניסן בתחילתו וביום מועד אחרון ירדו קצת ןעדיין עינינו צופיות להשלים הבורא ית׳ בחסדו הגדול בתת גשמי רצון ברכה ושלום בארץ כי"ר.

ואח"כ ירדו גשמים בסוף אייר לרוב וג"כ בתחילת סיון המאושר מלבד הצנה המורבה ה׳ יגמור בעדנו בע״ה ששמענו אומרים שהשנה טובה כן יעשה ה' בתת ב­­שלום בארץ. נאם הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן. ע"כ מ"ך בכ״י הרב הנזכר זלה״ה. נאם הכותב ביום ה׳ ז״ך לחשון בש׳ תפד"ה ליצירה– היא שנת התפש"ט 1729. בשנה זו כתב המספר אץ המאורע שקרה כמאה שנה לפני כן- ­בעבד רחמן ונאמן המקוה רחמי יוצרו להושיבו שקט ושאנן שמואל אבן־ דנאן סיל״ט.

אמר הכותב ראיתי לכתוב לך כאן דבר תמוה מ"ך בלשון ערבי בקונטריסין שלנו ולא חתם שמו הכותב. וז״ל בשנת השי״ג ליצי׳ (1553) אתעטל אסתא מן אוול לעאם ולא נזל התא לר״ח שבט ד׳ שהור מזדייא וכאנת סדדא כתירא חתא אוצל זרע סת אווק לסחפא ודהשת נאס כתיר עליהא קטעו לחכמים ג׳ צומות עלא ליחידים פי טבת אוול י׳ בטבת וב׳ ווכרין ולא נזל אסתא; אורא דאליך אעווד קטעו עליהום לצבור תלאתא ווכרין. ב' וה' וב' צאמו לקהל צייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל הגדול פלמלאה לכול ומנורא דאליך רפד. עאויד צומנא יום ה׳ ונזל סתא כתיר וחרתו נאס כתיר מקאם מא בקא ווקת כאנו נאס יחרתו בלחמיר ובלבג׳אל ופמודע זאוז יחרתו בזוזתאיין וואנא רית בעיני עסרא זואז פרד כי״ט פי דאר אזאוייא וואחד פי דהר לאכור עלא קד מא בקא ווקת ומנורא מא חרתו נאס רכס אטקיק הי״ת יכממל עלינא בלכיר כי״ר, ומן אוראה זאת זא לעאם צאלח כתיר זא לעדס כתיר חתא סווא ד׳ פלוס למוד ולחימס כדאליך ארבע פלוס ללמוד וזרע אוקייתאיין ונס לסחפא, האדא עלא אוול סיף, הי"ת יכממל בכירו כי׳׳ר, ע״ך מ׳׳ך

התרגום לעברית :

וזה לשונו בשנת השי"ג ליצירה 1553נתאחרו הגשמים מתחילת השנה במשך ארבעה חודשים רצופים ולא ירדו על לראש חודש שבט והיה צער גדול עד שמחיר החיטה הגיע לשש אוריות לסחפא – מדת היבש – והאנשים נבהלו מאוד לכן גזרו החכמים ג' צומות על היחידים בטבת ; הצום הראשון בי' בטבט ועוד שני צומות אחרים, ולא ירד גשם ; אחרי כן גזרו שוב על הציבור ג' צומות אחרים. אחרי הצום הראשון ירדו גשמים וקראנו הלל הגדול בתוך השכונה היהודית ואחרי כן פסקו הגשמים ; עוד פעם צמנו יום חמישי וירדו גשמים עזים והחלקאים חרשו הרבה אדמות. ומכיוון שהזמן היה מצומצם התחילו לחרוש גם בחמורים וגם בפרדים – בדרל כלל חרשו בזוגות שוורים – ובמקום לחרוש בזוג בהמות, חרשנו בשני זוגות – כדי להספיק מהר – ואני ראיתי במו עיני עשרה זוגות מושכים במחרשה בפעם אחת, במקום הנקרא דא"ר אזאייי"א, זוג קשור בזוג שלפניו, מכיוון שלא נשאר זמן. ואחרי שחרשו ירש מחיר הקמח, השי"ת יגמור עלינו לטובה כי"ר, ואחרי כן הייתה שנה ברוכה מאוד, יבול העדשים היה גדול עד שהגיע ד' פלוס – מטבע – למוד – שם מדה לתבואה – והאפונים כמו כן לד' פלוס למוד, והחיטה הגיעה לשתי אוקיות וחצי לסחפא – מדה לתבואה – וזה היה בתחילת הקיץ, השי"ת יגמור לטובה כי"ר. עד כאן מצאתי כתוב.

אמר הכותב אחי׳כ חקרתי ודרשתי והכרתי ע״י חתימה כתב יד הח׳ השי הדו״מ כמוה״ר סעדיה אביו של הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן תאן הנז׳ לעיל והם דברי אמת. יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כ״כ כמו היום הזה. ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמונתו יחיה וכמו שפי׳ המפרשים על פ׳ לדור ודור אמונתך. נאם הכותב ביום ו׳ כ״ח לחשון ש׳ תפד״ה התפ"ט – 1729  ליצי׳ עבד רחמן ונאמן; ובצל שדי יתלונן. שמואל אבן דנאן סיל״ט.

Michel Knafo

Le Mossad

Et les secrets du reseau juif au Maroc

1955-1964 

״ לא ברעש הי… כי אם ב״קול דממה דקה״

(מלכים א״ י״ט י״א – י״ב)

Pas dans le souffle IHVA-Adona'i… mais dans un silence subtil (Rois 1,19, 11-12)

Ce livre est dedie aux membres de notre Organisation qui ont participe a nos activites secretes en Afrique du Nord Et a tous les agents du Mossad, emissaires de l'Agence Juive, et nos camarades qui ne sont plus de ce monde.

Avec notre reconnaissance au fondateur de la Misgueret en Afrique de Nord et son commandant supreme, Isser Harel patron du Mossad et des services secrets israeliens.

Notre reconnaissance et nos remerciements aux peuples: francais, Espagnol, Italien, aux habitants de Gibraltar et a son Premier Ministre Sir Yehushua Hassan; aux habitants des deux enclaves espagnoles: Ceuta et Melilla et a nos amis Marocains qui nous ont aide lors de ces annees difficiles.

Un grand merci et toute ma reconnaissance a mon epouse Rachel Knafo nee Abisror, qui sans son appui et son devouement, je ne serais jamais arrive a ecrire mon livre en hebreu, ni entreprendre la lourde tache de sa traduction en franfais. Merci a nos enfants pour leurs encouragements et leur aide durant des annees, et specialement a ma fille Corine qui n'a pas menage son temps pour rectifier plusieurs fois les textes corriges et qui par sa qualite et son devouement a largement contribue a la parution de ce livre.

Toute mon appreciation a Yael Dahan, Jaques Boccara, Soly Azran et Edmnond Elalouf et a tous ceux qui ont contribue a la publication de ce livre.

Les actions de la défense des juifs en Afrique du Nord et les péripéties de leur immigration en Israël sont inscrits dans l'histoire d'un peuple très ancien, et ils viennent rajouter une page illustre au livre déjà bien rempli. Là-bas, dans les étendues du Maroc, dans ses villes et ses villages, ont laissé ceux qui ont participé à ce travail une partie d'eux-mêmes – et même si ces signes s'effacent de plus en plus, leurs empreintes sont gravées dans cette période et sans elles, elle n'a plus ni image ni forme. Ils peuvent mobiliser leur mémoire et retourner roder dans les villes et villages, dans les quartiers et dans les ruelles et les chemins dans lesquels ils ont agi. Ils peuvent faire revivre à la demeure de cette époque, ces juifs qui se sont levés à leurs ordres et ont pris le chemin qu'ils ont choisi. Et ils peuvent ordonner à ces mêmes juifs de revenir et de vivre ainsi qu'ils ont vécu, dans leurs joies et dans leurs peines – et tel le prophète Ezéchiel, dans sa vision des ossements desséchés, ils peuvent invoquer l'esprit pour ressusciter une période disparue, et les jours qui furent. Il est possible qu'ils fassent cela en groupe, et de différents coins du monde et du lieu de leur habitation en Israël ils seront invités dans une auberge, dans laquelle ils se souviendront de ces mêmes jours. Mais, tout le monde ne sera pas là. Seront absents de cette assemblée, ces dizaines qui étaient leurs compagnons à cette période, ceux qui ont associé leur destin dans celui de cette grande œuvre qui fut – et ont quitté ce monde.

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחותו מקבל מידי השולחים שורה של תעודות, ואלו הן; האגרת הכוללת, אגרות לנדיבים, שטר כוח־הרשאה משפטי, שטר תנאי השליחות, פנקס. השליחות. וזו מהותן של תעודות אלו;

האגרת הכוללת היא החשובה שבתעודות. היא תעודה ארוכה ומפורטת, כתובה על פי רוב על קלף, בלשון נמלצת ובכתב יפה של סופר־אמן וחתומה בידי חכמים מרוביס ככל האפשר. האגרת הכוללת כתובה לכל הקהלות שאליהן עשוי השליח להגיע, ובה מתנה העיר השולחת את צרותיה ואת הסיבות שגרמו לשליחות, מציגה את השליח כראוי, ופונה אל הקהילות שיעמדו לימינו ויתרמו בעין יפה. האגרת מתחילה בפסוקים המדברים בשבח הארץ ובשבח הצדקה ובכותרת של כבוד וברכות לקהילות, רבניהן, חכמיהן, ראשיהן ונדיביהן. בחלק זה נזכרות הארצות והגלילות שאליהם נשלח השליח, וגם שמות הקהילות החשובות שבהם. אחר־כך נפתח גוף האגרת בשבח העיר השולחת, המקומות הקדושים וקברי הצדיקים שבה; ירושלים מזכירה בעיקר את הכותל המערבי ״שלא זזה שכינה ממנו״, ועתים גם את קבר רחל, קבר שמעון הצדיק וקברי הנביאים שבסביבותיה; חברון מזכירה את מערת המכפלה, ועתים גם את קברי אבנר בן נר, ישי אבי דוד, גד החוזה וכו' ; צפת מזכירה בעיקר את קבר ר׳ שמעון בן יוחאי שבמירון, וטבריה את קבר ר׳ מאיר בעל הנס ואת קברי ר׳ עקיבא וכ״ד אלף תלמידיו.

אחר־כך בא גוף האגרת שבו מספרים השולחים על הסיבות שגרמו לשליחות ומתנים את צרותיהם בדברים המעוררים רחמים. בחלק זה אנו שומעים על שנות־בצורת, מלחמות, מרידות, פרעות, עלילות, מגיפות, עול חובות, רעש, מפולת מחמת גשמים ושלגים, מושל עריץ, ימי תוהו ובוהו שבין מלכא למלכא ובין מושל למושל וכוי. ובשנים שאין בהן מאורעות מיוחדים כאלה (והן מועטות מאד), מתארים השולחים את העול הכבד המוטל עליהם בתדירות; מסים קשים, נשך כבד על החובות משנים קודמות, שוחד למושלים ומשמשיהם, מתנות לשכנים הערביים המציקים, וכוי. לפעמים מסופר באגרת על עול ההוצאות שגדל בגלל ריבוי עולים, או יוקר הדירות שהאמיר בגלל כך, ואז מדגישים שהעולים באו מאותה ארץ שאליה נשלח השליח, מה שמחייב במיוחד את הקהילות בארץ ההיא. כך כותבים, למשל, מירושלים באגרת לפאס בענין שליחותם של ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון בשנת ש״ץ (1630); ״כי לא נעלם מעיני קדושתכם כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה הזאת, ולכם הכהנים משפט הגאולה הזאת״. ובאגרת־שליחות מירושלים לתורכיה נאמר; ״כי רוב העניים הנמצאים בכוללינו הם מערי טורקיאה״.

מוטיב שמופיע וחוזר ומופיע ברוב אגרות השליחות הוא ענין החובות. ודבר זה טעון קצת הסבר. רוב הכנסות השליחות לא הוצא לצרכי יחידים ואף לא לצרכי מוסדות, אלא בעיקר לתשלום המסים והשוחד. ואם אירע (וזה אירע לעתים קרובות ביותר) שמושל העליל עלילה על הקהל, או סחט כספים שלא כחוק, או נשתבשו הדרכים וכספי חו״ל לא הגיעו בזמנם, או היתה השנה שנת בצורת ויוקר־השערים וכוי, הוכרח הקהל ללוות ברבית מ״אילי הארץ״, כלומר, עשירי הערביים, ששמחו תמיד להלוות ליהודים ברבית קצוצה, לפחות עשרים למאה, וביחד עם מתנות שלשים למאה. המלוים ידעו שסופם של היהודים לשלם, שכן הישוב היהודי כולו שימש להם משכון, וכן ידעו שאחיהם שבכל העולם ישתדלו תמיד לפדותם, אבל מאידך לא היו מעונינים כלל שהיהודים ישלמו מיד, אדרבה ככל אשר יארך זמן הפרעון כך נוח למלוים, שכן אז תצטרף בכל שנה הרבית לקרן — נשך כבד המתרבה משנה לשנה ומכביד עד אין קץ, ועושה את הישוב היהודי עבדים לנושיהם.

לא ״פלא איפוא, שאין השולחים חדלים מלהפוך בענין החובות בכל אגרות השליחות מכל ארבעת ערי הקודש. לעולם לא השיגו בזה יהודי א״י את חפצם בשלמות, כלומר שאחיהם שבגולה יאפשרו להם לפרוע את החובות בבת־אחת כדי שיוכלו לפרק מעל עצמם את עול־הרבית המכביד, אבל שמחו אם יכלו לפחות לשלם את הרבית בזמנה שלא תתווסף אף היא אל הקרן. לא תמיד המאורעות המתוארים באגרת הכוללת הם עקות ומצוקות. יש גם שהכותבים מופיעים כמבשרים, כגון שלוחי תנועות־עליה גדולות, כר' ישראל מפולוצק, שליח העולים החסידים בצפת בשנת תקל״ח (1778), או ר׳ ישראל משקלוב, שליח העולים תלמידי הגר״א בשנת תק״ע (1810), שבאגרות־שליחותם מתוארים מאורעות העליה, החדוה שזכו לשבת בארץ, האפשרויות הרוחניות בה — ועל סמך זה נתבעים אחיהם שבגולה לעזרה. וכן מבשרים מנהיגי כולל הפרושים בשמחה בשנת תקצ״ז (1837) שקבלו רשיון לבנין חצר חורבת ר׳ יהודה חסיד ותובעים ע״י שלוחיהם את עזרת יהודי הגולה לבצע את המעשה הרב הזה שהם רואים בו, בצדק, ראשית תקופה חדשה בישוב.

מענין תינוי הצרות ותיאור המאורעות האחרונים עוברים המשלחים להציג באגרת את השליח מתוך הדגשת חכמתו, קדושתו ויחוסו, ועתים גם מדגישים שהשליח נענה להפצרתם לצאת בשליחות למרות זקנתו או חולשתו, או צעירותו, או קושי הפרידה מן הארץ או מחבריו ובני־משפחתו, או בניגוד לעניניו הפרטיים המכריחים אותו להשאר בארץ. במקרים מועטים מודגש שהשליח עושה את שליחותו שלא על מנת לקבל פרס.

בחלק האחרון של האגרת באה עיקר מטרתה, הבקשה להעניק לשליח תרומות ביד נדיבה. וכאן מדגישים לעתים, שהעזרה היא בגדר פדיון שבויים, והכוונה בזה שראשי הקהילות יתנו לשליח לא רק מכספי קופות ארץ־ישראל אלא גם מכספי קופות פדיון שבויים, ולפע­מים גם מבקשים זאת בפירוש, כגון באגרת ירושלים שניתנה לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, בשנת תקנ״ט (1799) ״שירחמו עלינו ויתנו לנו גם מן הקופה של פדיון שבויים״. במקרים שבהם מתוארת השליחות כדחופה מבקשים מהקהילות שלא יסתפקו בתרומות וקצבות הנהוגות, אלא ינדבו נדבה מיוחדת בשם ״נדבה חדשה״, ומאותן הקהילות שכבר שילמו לשליח קודם גם את התחייבותם לשנה זאת, מבקשים שיתנו לשליח זה ״בתורת מוקדם״, היינו על חשבון השנים הבאות.

 במקרה אחד מבקשים השולחים מהקהילות שמלבד התרומות הרגילות יתנו סכומים בתורת הלוואה, כמובן בלי רבית, כדי שיוכלו לשלם את החובות לנושיהם. כך נדרש באגרת חברון שנמסרה לשלוחים ר׳ חיים רחמים באגאייו ור׳ יצחק זאבי בשנת תקכ״ג (1763). יש שמבקשים מאת הקהילות שלא יעכבו את השליח יותר מהראוי, כגון באגרת צפת שניתנה לשלוחים ר׳ יחיאל אשכנזי ור׳ שלמה ן' צור בשנת שס״ד (1604), שבה מתבקשות קהילות צפון־אפריקה שלא לעכב את השליחים למעלה מחמשה־עשר יום בקהילה אחת. (העיכוב לא נגרם תמיד מחמת אי־רצון לתרום, אלא עתים דוקא מפני חיבת השלוחים וכיבודם).

האגרת הכוללת מסתיימת בברכות הראויות ובחתימות. חותמים לא רק הרב הראשי עם בית־דינו, אלא גם חכמים סתם, שלוחים קודמים, וראשי ישיבות בשם ישיבותיהם ואנשים חשובים. במאה התשע־עשרה, בשבת קונסולים של מדינות זרות באו־ץ־ישראל, צירפו בשולי אגרת־השליחות גם אישור הקונסול של המדינה שאליה יצא השליח, ובו הוא מאשר את החתימות או גם תומך בגוף הבקשה.

באגרות רבות מתחילה כל פסקא במלה אחת ומסתיימת כל פסקא במלה אחת, כגון באגרות מירושלים מתחילה כל פסקא במלה ״ציון״ ומסתיימת במלה ״ירושלים״, והמלים הללו נכתבות באותיות גדולות, ועתים גם בצבע מיוחד.

בדורות האחרונים הוסיפו לפעמים בראשי האגרות ציורי מקומות קדושים בא״י (כגון מקום המקדש וכותל המערבי) שיש בהם כדי למשוך את הלב ולהוסיף תפארת־הוד.

יש שהשולחים מצטדקים באגרת על ריבוי השלוחים הנשלחים על ידם ומסבירים את הדבר בחומרת מצוקתם. באגרת שליחות מירושלים שנשלחה אחרי שנת שפ״ו (1626), שנת גזירות המושל העריץ ן׳ פרוך, נאמר: ״ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת״ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות, לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים״.

האגרת הכוללת נכתבת תמיד עברית. אבל יש שהשליח בבואו לחוץ־לארץ מתרגם את אגרת השליחות או תמציתה ללועזית ומדפיס את התרגום בצד המקור לשם תעמולה. תרגומים כאלה מתהילים להופיע רק במאה השמונה־עשרה. ר׳ יוסף דוד עייאש, שליח חברון בשנת תקפ״ח (1828), הדפיס תרגומים של אגרת שליחותו לאיטלקית, צרפתית ואנגלית בעברו דרך איטליה, צרפת ואנגליה! ר׳ יעקב בורלא, שליח ירושלים, הדפיס באמשטרדם בשנת תקל״ו(1776) תרגום ספרדי מאגרת־שליחותו. רק אגרת כוללת אחת מצאתי שנכתבה שלא בעברית, אבל היתה זו שליחות מיוחדת במינה, שליח ששלחו הנשים האשכנזיות בירושלים בשנת ת״י (1650) לערך אל הנשים בארצות אירופה המרכזית. אגרת־שליחות זו נכתבה ביהודית־אשכנזית שתהא מובנת לנשים שאליהן מכוונת השליחות. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה היו כמה שלוחים מדפיסים את אגרת־השליחות בעתונים, במקורה או בתרגומה לשפת העתון.