ארכיון חודשי: מרץ 2013


Une histoire de familles-J.Toledano-Abourbe-Abarbanel

une-histoire-fe-famillesJoseph Toledano

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel

Abourbe

Nom patronymique d'origine arabe. Indicatif d'une ocupation : l'eleveur, compose de l'indice de filiation Abou et du substantif " Rbe " qui signifie l'herbe, le paturage. Si, historiquement, il y a peu d'exemple de juifs bergers, ils etaient par contre tres nombreux dans l'elevage par commandite.

Deuxieme explication toujours basee sur l'origine arabe, Abou Rabia, pere du printemps, et par extension jeune de caractere, vigoureux. Autres orthographes : Abourbeh, Aburet. Au XXeme siecle, nom extremement peu repandu, porte au nord du Maroc – Tanger, Tetouan, Larache et en Algerie, dans l'Oranie

Rabbi abraham Abourbe

Rabbin celebre a Oran, premiere moitie du XIXeme siecle

Rabbi Yosssef Abourbe

1839 – 1919. Fila aine de rabbi Shelomo. Rabbin ne a Tetouan en 1838. Apres une longue carriere d'enseignant dans la capitale du Nord, il monta a Jerusalem en 1905 rejoindre sa famille qui avait immigre une annee avant lui. Il poursuivit a Jerusalem sa carriere dsna l'enseignement jusqu'à sa mort en 1918.

Rabbi Shelomo Aborbe

Fils de rabbi Yossef. Enseignant cekebre a Tetouan ou il fonda la yechiva " Bet Shelomo ". En 1904, il s'installa avec sa famille a Jerusalem ou il poursuivit sa mission d'enseignant au sein de la cimmunaute maghrebienne jusqu'a sa mort prematuree a l'age de 53 ans, en 1916.

Rabbi Amram Abourbe

1892 – 1967. Fils de rabbi Shelomo. Il monta de Tetouan avec ses parents a Jerusalem en 1904 alors qu'il avait 12 ans. Apres ses etydes ala Yechivades Maghrebiens, il fut nomme juge au tribunal de la communaute . Parallelement a son activite dans le tribunal, il se lanca avec succes dans l'exportation vers le Maroc d'articles religieux : phylacteres, tefilin cedrats pour la fete de Soucot, ect…..

Il contribua genereusement a l'edition de nombreux livres de rabbins du Maroc. Il fut ensuite nomme en 1951 grand rabbin de Petah Tikva. Auteur d'un receuil des coutumes religieuses particulieres a la comminaute sepharade de Jerusalem " Netive Am ", en deux volumes ( Jerusalem 1964 – 65 ). Mort a Jerusalem en 1967. Il contribua egalement a l'edition des chefs d'œuvre de deux grands rabbins de sa ville natale : " Ner Hamaarabi " de rabbi Yaacob Malka ( Jerusalem 1935 ) et " Michpate Tsadikim " de rabbi Yaacob Kalfon.

Il trduisit et edita en 1951 le livre d'hommage au fondateur drla Kabbalepratique, Rabbi Itshak Lourie, " Shibhe Haari ", et participa a la nouvelle edition du rituel de prieres de Jerusalem, " Hassidour Hayerouchalmi 

Autre source

ABOURBIA : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et rbia à mettre très certainement en rapport avec l’Oum er Rbia le plus long fleuve marocain qui court dans le pays Zaïane,  en plein territoire Zemmour,  dans le nord du Maroc. Donc originaire de cette region du Maroc. 

ABOURMAD : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et rmad qui signifie cendres, collecteur de cendres.

Abarbanel

Nom patronymique au sens difficile a cerner, sans doute d'origine hebraique, lie au nom du Patriache abraham, peut etre hispanisation de abraham ben El, Abraham fils de Dieu. Le nom a etet porte par l'une des anciennes et des plus illustres familles juives d'Espagne, se disant descendante directe du roi david et installe dans la peninsule iberique apres la destruction du premier temple.

    Don Isaac Abarbanel fut le dernier dirigeant inconteste du judaisme espagnol a l'heure de son plus grand drame : l'expulsion. Apres l'Expulsin de 1492, plusieurs membres de la famille troverent refuge en Italie et, de la , essaimrent vers Eretz Israel, et pkus tard a Amsterdam, Londres et dans l'Empire Autrichien.

Plusieurs membres de la famille changerent leur nom – trop lourd a porter – au cours des siecles. C'est ainsi que le nom originel de Max Nordau, le plus fidele disciple de Herzl, etait Abarbanel. De meme, la famille Ben barukh, installee au Maroc a la fin du XIXeme siecle, venant de Palestine, pretendait descendre directement de Don isaac et avoir change son nom pour echapper a l'attention publique et aux persecutions. Au XXeme siecle, nom extremement porte par une seule famille au Maroc, a Marakech

Autre source

ABRABANEL ou ABRAVANEL : c’est un diminutif d’Abravan, variante d’Abraham (signifiant en hebreu : ‘ab=le pere, hamon=nombreuses nations) en espagnol.

Don Isaac Abrabanel

Descendant d'une celebre famille de financiers et collecteurs des douanes au service des souverains espagnols, qui avait du fuir l'Espagne pour le Portugal. Don Isaac est ne a Lisbonne en 1437. Apres des etudes talmudiques approfondies, il acquiert la confiance du roi Alphonse V qui le nomme son tresorier. Lors de la prise du port d'Arzila au nors du Maroc par les Portugais, il organisa le rachat de ses 250 juijs vendus comme esclaves.

Apres la mort de son protecteur, son successeur le condamna a mort pur " conspiration ", mais il reussit a s'enfuir en Castille, laissant derriere lui son immense fortune et sa riche bibliotheque. Entre au service des Rois Tres catholiques, il fut charge, avec le riche et Grand Rabbin de castille, Don Abraham Senior, des finances du royaume et de l'approvisionnemnet de l'armee qui recut pour mission la conquete du dernier bastion arabe de Grenade.

La prise de la ville donna le signal de l'exuplsion des juifs d'Espagne qui devait se terminer en septembre 1492, malgre les efforts deseperes de Don Isaac. Il quitta l'Espagne et trouva refuge eb Italie ou il mpurut en1808 aVenise. En plus se son eminent role politique, il fut yn res grand philosophe et a laisse un œuvre consuderable.

Ses commentaires bibliques eurent un grand retentissement aussi parmi ses contemporains juifs que chretiens

Don Levy Abrabanel

Fils de Itshak, descendant directe de Don Isaac. Riche notable de la communaute de Marakech, un des conseillers di roi Moulay Slimane. Sa richesse entraina sa perte : accuse de conpiration, il fut execute en 1830 et sa fortune confisquee au profit du tresor royal

Youdah Abrabanel

Fils de Don Levy, il connut le meme sort tragique de son père. Ayant un besoin yrgent d'argent pour financer sa campagne contre kes Français d'Algerie, et pour venir en aide et atnt que souverain musulman, aux partisans d'Abdel Kader, le sultan Moulay Adekrahman, pourtant bieb dispose envers ses sujets juifs, imposa lourdement Youda qui pretendit ne pas pouvoir payer.

Emprisonne en 1839, il succomba aux tortures tout en continuant a nier cacher un tresor. Le pacha de Marakech, furieux, envoya des gardes fouiller sa maison. Decud de ne rien trouver, ils s’emparerent de sa fille qui était d'une rare beaute. Son fiance tenta de s'y opposer et en desespoir de cause, poignarda sa fiancee por lui eviter la captivite avant de retourner l'epee contre lui-même.

Le lendemain rapporte le rabbin Yaacov Toledano dans son livre : " Ner Hamaarav ", la communaute de Marakech, eploree, enterra les trois membres de la malheureuse famille qui ne se remit plus jamais de ce coup.

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

אי אפשר לבצע את ההוראה בדבר תשלום ליהודים הנאלצים לעבוד לממשל.

הידיעה הנ"ל פורסמה גם ב JC באוקטובר 1864 בעמוד 5 בתוספת הפרט הבא : קשה חותר לבצע את ההוראה בסעיף ד' שמכאן ואילך יש לשלם ליהודים המגויסים לשרת בעבודות לממשל. הקושי הוא לדברי העיתון, כי רוב האומנים בעלי המקצוע הם יהודים.

עד עתה היו רגילים לעבוד ללא תמורה כספית. מאז ההצהרה שניתנה למווטיפיורי, יהודים מסרבים לשרת ללא תשלום, והנושא עורר מריבות.

פגיעות בשבע קהילות של יהודים ביניהן בדמנאת.

ב – 25 בפרחל 1864 הוגש למנהיגי קהילת טנג'יר תזכיר משותף של שבע קהיות אלה : סלא, אזמור, מוגדור, פאס, מכנאס, מכנאס ודאר לבידה – קזבלנקה, על פגיעות ביהודים, ואלה העבירו את הפרטים למשה מונטיפיורי.

התיאורים על האכזריות של המושל כלפי יהודי דמנאת הם חמורים. נשים ונערות צעירות נתפשות על ידו והן נתונות ליחס משפיל. יהודים מדמנאת נאלצו למצוא מקלט במסגד מפני זעם האוכלוסייה שהמושל עודד והסית אותה.

הכותבים מזכירים כי כאשר סיר משה מונטיפיורי היה במראכש, מספר יהודים מהנציגים של הקהל רצו להתייצב בפניו וליידע אותו על סבלם, אבל לא הורשו לעזוב את מקומם. וניתנה הוראה כי י שיפר הוראה זו ייענש בחומרה. לבסוף מסרו את תלונתם בכתב.

כשסיר משה עזב את מראכש, שלושה מנציגי הקהל של דמנאת הופיעו בדרך ופנו לקונסול הבריטי READE – שליווה את מונטיפיורי במסעו למרוקו – שאמר להם כי מסר את תלונתם לווזיר הראשי סידי טאייב, וזה הבטיח לו שיושם קץ לרדיפות אלה.

בפועל הדבר לא בוצע. מאז נשלחו פטיציות במשך ארבעה חודשים לווזיר הראשי, וזה ענה להם בכעס : " אינני מתערב בעניין זה ". חברי המשלחת שנאלצו לעזוב את בתיהם, כדי להימנע מהסבל של אחיהם, ולברוח מהענישות החמורות שהוטלו על אחיהם, מצאו מקלט במקום קדוש בשם הזאויה של מולאח עלי.

למעשה, גם הם סבלו באשר חמישה מהם נאסרו ונכבלו בשרשרות של ברזל. יש עוד פרטים, אבל הכותבים חושבים כי פירוט נוסף יהיה לו לטרחה. 

תמיכתו של הווזיר ביהודי דמנאת וקבלת הצהרה מהסולטאן. 

שמונה נציגים של קהילת דמנאת ששמותיהם חתומים בסוף המכתב, כתבו בב' בתמוז – 4 ביולי 1864, לסיר משה מונטיפיורי, כשהם משווים אותו לשמה רבינו, את הדברים דלקמן.

                  לידיו של מגיננו וכרת ראשינו, ששמו הולך לפניו בכל קצוות תבל, אדוננו משה אליהו מונטיפיורי, משה הביא סכות לעצמו ורחמים לרבים, פניו זוהרים כשמש, אתה הלורד מגן ומושיע אותנו, אנו יהודי דמנאת, מצהירים שבזמן שהיננו במקום הקדוש ששמו סיד עלי אלשריף, סייע לנו הווזיר הראשי אלשריף, טייב אלימני ובא לקראתנו בכל התלונות שהגשנו בפניו.

כשהצגנו עצמנו בפניו, אמר לנו כי יעשה ככל יכולתו כדי לסייע בידינו. יתר על כן אמר, כי כשנחזור לבתינו בדמנאת ויקרה לנו משהו, נכתוב לו מכתב, ולא נצטרך לטרוח ולבוא אליו, ובקשתנו תבוצע. לו היה אומר לנו ללכת לאיזה מקום מחוץ לדמנאת היינו הולכים.

הוא הבטיח שתמיד נוכל ליהנות מהגנתו, פריבילגיה שאחרים אינם נהנים ממנה. ברוך ה' הסולטאן מגלה רצון טוב וכן הווזיר טאייב. בכל פעם שאנו פונים אליו הוא מקבל אותנו בביתו על מנת להאזין לתלונותינו ולבקשותינו.

החותמים שמות אלה : יעקב קדוש, דוד עמאר, ראובן ברששת, שלמה קדוש, אהרן כהן, שלמה וענונו, משה כהן, חיים אלמאליח.

אחרי חתימתם הביעו תודה לבורא על שהסולטאן ודי טאייב השיגו עבורם הצהרה מלכותית שנשארת בידם, דבר שאיש לא הצליח לקבל עד עתה. חותמים יעקב קדוש, יהודה בן לולו, שלום בן זקן. תרגם אהרן אבנצור.

משלחת של יהודי דמנאת התקבלה על ידי הסולטאן.

אחת התוצאות משליחותו של מונטיפיורי הייתה ההחלטה של הסולטאן בשנת 1846 לקבל משלחת של מנהיגי קהל דמנאת. לאחר ששמע את תלונותיהם, וכדי להימנע מחזרה, הורה להם לבחור שייך – מנהיד משלהם שיעמוד בקשר ישיר עם הסולטאן. וכן הורה שכל ויכוח בין מאורי ויהודי יישמע על ידי קאדי, בנוכחות השייך היהודי.

הצהרת הסולטאן ב – 8 ביולי 1864 לטובת יהודי דמנאת באמצעות משה מונטיפיורי.

נוסח ההצהרה.

אנו מעניקים תעודת ביטחון וחסות ליהודים מדמנאת

הם רשאים להיות נידונים במשפט לפי דתם, גם בדיני ירושה וכיוצא בזה.

אנו פוקדים על הפסקה של כל מעשה רע. שהם מתלוננים עליו. כמו להיאסר לפי הרצון של אדוניהם, לספק כלי מיטה ורהיטים המיועדים לאורחים, בניגוד לרצונם.

לשלם מס גולגולת העשיר כעני לפי יכולתו, אלא לנהוג בצדק בהתאם ליכולתם.

אין לאלצם לעבוד בשבתות שלהם ובחגיהם.

אין לכפות עליהם עבודה מכל סוג, והם יעבדו מרצונם, ותמורת תשלום.

אלה שמעבידים אותם באופן בלתי חוקי, נוהגים בניגוד לחוק ונגד רצוני

אין לכפות עלים לרכוש מוצרים שאינם רוצים בהם, וכן אין לקחת מהם דבר בניגוד לרצונם.

אין לדכאם על ידי מושליהם, כי אללאה אסר דיכוי של כל יצוריו, בין אם הם מוסלמים או יהודים.

לבסוף הוראה למושל דמנאת לפעול ביחסו ליהודים במסגרת החוק, ולא לחרוג ממנו.

יהודים מדמנאת נאסרו ושוחררו.

לאחר שיהודים מסרו למושל דמנאת את נוסח ההצהרה, נאסרו לשלושה חודשים, ושוחררו רק לאחר תשלום של 4.300 דולרים – ספרדיים . לפי דיווח של כתב בטנג'יר ב – 22 באוקטובר 1884.

כבר חודשיים לאחר ההצהרה יש מידע על רדיפת יהודים בדמנת, ועל אכזריותו של הקאדי המקומי. כך גם נאמר במכתב של כל ישראל חברים לוועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 בנושא תעודות החסות שנמכרות גם לאלה שאינם נתיני המדינות הזרות.

הצהרת הסולטאן ותוצאותיה השליליות : פגיעות ביהודי דמנאת בשנת 1864

הצהרת הסולטאן שמסר למונטיפיורי עוררה התנגדות, והיהודים סבלו ממנה. היא הייתה עילה לפרעות ביהודי דמנאת בשנת 1864.

אחרי 22 ביולי 1864.

סיכום של מכתבים המתייחסים לפגיעות ביהודי מרוקו, כולל מכתב מיהודי דמנאת בדבר בקשה להגנתם מהקאיד של דמנאת, המתנכל להם במשך שנים. הדבר הגיע לכך שכמה מהם נאלצו למצוא מקלט במקומות קדושים לאסלאם, אליו אין המושל מגיע.

אבל הם נמצאים במצור, וסובלים מחוסר מזון ומים. וכל מי שמביא מזון או מים, נענש בחומרה. במקום שנמצאים עתה, הם נתונים לסכנת מוות, ואילו נשותיהם ובנותיהם הנשארות בבתיהן, סובלות מיחס ברוטאלי מהקאיד ומשרתיו.

משלחת של יהודי דמנאת לסולטאן :

מכתב מהרב מאשר כל מה שנזכר לעיל. עמו כן נזכר כי בעת ביקורו של מונטיפיורי במרוקו, נשלחה משלחת של יהודי דמנאת למראכש, כדי להציג בפני הסולטאן את האכזריות והעוול שנעשו כלפיהם על ידי הקאיד המקומי.

הוא אילץ אותם לעבוד בשבת, אסר אותם על לא עוול בכפם, והפך בתי כנסיות למסגדים. בודות לשוחד שפיזר הכותב לאישים המקורבים אליו, מנע הגשת תלונות לסולטאן.

בעקבות ביקורו של משה מונטיפיורי אצל הסולטאן, חודשה התקווה אצל המשלחת, והבקשה שלהם נמסרה לווזיר הראשי באמצעות סיר משה ומר ריד קונסול בריטניה, שהבטיח להגישה לסולטאן, על מנת להעניש את המתנכל. 

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

3. תהליך העיור

רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.

בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:

״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.

הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.

יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.

— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.

ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.

־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.

בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.

בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.

זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל

באדיבותה של ענת לוי-כהן

 

 

 

"איש צדיק היה"

רבי חנניה לוסקי בן רבקה זצ"ל

חנניה ז"ל נולד חי וגדל כל חייו בעיר "מרכש" שבמרוקו

מאז עמד חנניה ז"ל על דעתו היה חבר מן המניין "בחברא הקדישא" המקומית,ללא שכר כמובן.

"חסד של אמת"

להיות חבר בחברא קדישא היה בזמנו לא רק פעולות הקבורה אלא הרבה מעבר לכך,כמובן ששירותי הרפואה בזמנו[שנות ה-40]לא הייתה במיטבה על כן כשהבחינו בקהילה באדם שהיה על ערש דווי[שכיב מרע],היו החברא קדישא מגיעים לביתו ויושבים לצידו וכל זה רק בכדי שכשתצא נשמתו יוכלו לקרוא איתו

"שמע ישראל ה'אלוקינו ה' אחד"

 ופעולה זו יכולה הייתה להימשך ימים ארוכים,ואפע"כ חנניה ז"ל היה תמיד המתנדב הראשון להיות על השכיב מרע עד צאת נשמתו,ואז היו ממשיכים בפעולות הרחיצה התכריכים והקבורה,וגם אז לא תמה השליחות של אנשי החברא קדישא,אלא גם היו סועדים את בני ביתו של המנוח לאורך כל הדרך.

חנניה ז"ל בין עיסוקיו היה סוחר בצעירותו,ולאחר מכן היה מורה בת"ת של ביה"כ ,"סלאת לעזמא" ולאחר שנים מונה חנניה ז"ל לשמש ביהכ"ס "סלאת לעזמא",חנניה ז"ל כאמור נולד גדל וחי בעיר מרכש כל חייו, היה לו זיכרון פנומנלי לפרטי פרטים.

שמות,מקומות, אירועים, דבר שהוא מאוד נדיר אצל אדם מצוי,מבקרים שהיו מגיעים לביקור ידעו תמיד שיש "היסטוריון במרכש הלו הוא חנניה ז"ל.

חנניה ז"ל היה איש טוב לב ובעל חסד "במתן בסתר" תמיד כך.

תכלה היריעה ושבחיו של חנניה ז"ל לא יכלו,מי שהכיר אותו ידע איזו אבידה היא הסתלקותו מן העולם.

האיש הצדיק הזה נקבר בערב ראש השנה,ומצב זה מבטל את יום השבעה ואת יום ה-30,כמו שהוא לא רצה להטריח אף אחד.

מהשמים רק לצדיקים משלימים ימיהם בערב ראש השנה .

רב חנניה לוסקי, או איך שקראנו לו בביתנו " דוד חנניה" איש יקר לנו גם בחייו וגם לאחר מותו,"אדם" בכל מאודו.

אם היה אדם חולה בקהילה היה רבי חנניה מיד נרתם למבצע ביקור חולים ולסיוע למשפחת החולה שלא יחסר כלום .

אני אישית מכיר את רבי חנניה האדם/האיש,זה 5 שנים בלבד,איש נעים הליכות ג'נטלמן אמיתי עדין נפש מאין כמותו מעטים הם האנשים שכמותו הוא מאחרוני "אנשי אמונה" האלו,משכים ומעריב בבית הכנסת,הראשון לפתוח את בית הכנסת ולהתחיל את התפילה, והאחרון לצאת ולסגור .

גבאי/שמש/דוד, מסור ונאמן

בביתנו הוא היה בן בית עד יום מותו . 

"יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים והשלום"

 

הכותב בצער וים של געגועים

מרדכי פרץ

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

לשביעי של פסח. לנשמת. שיר בן ארבעה עשר בתים דו-טוריים בחריזה מברחת בדלת ובסוגר.

חריזה: אא אא וכר.

משקל: תשע הברות בטור א ושלוש עשרה הברות בטור ב.

כתובת: לז׳(= שביעי) של פסח. נועם ׳ישקוט ישראל׳. סימן: לדויד בן אהרן חזק.

מקור: א־ לה ע״ב; ק־ לט ע״א.

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

לְגוֹזֵר יַם סוּף כָּבוֹד הָבוּ 

 בַּנָהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ

דָּרַךְ בְּתוֹךְ יָם סוּס וְרוֹכְבוֹ 

 וּפְתָיִים עָבְרוּ, נֶעֶנְשׁוּ, נִתְחַיָּבוּ

5- וּבְקִיעוֹת בָּקַע שַׂם בְּקִרְבּוֹ 

 בְּרוּחוֹ מַיִם נֶעֶרְמוּ כְּמוֹ נֵד נִצְבּוּ

יִשְׂרָאֵל פָּדָה עַם קְרוֹבוֹ 

 בֶּן הַצְּנוּעָה הַבְּכוֹר לֹא זָז מְחַבְּבוֹ

דְּגָלִים עָבְרוּ לֹא עִכְּבוּ 

-10וַיַאֲמִינוּ בַה' צוּר חָסָיוּ בּוֹ

בְּפִיהֶם אָמְרוּ שִׁיר נוֹבְבוּ 

 מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' וּמַה-רַבּוּ

נָפְלוּ אוֹיְבֵיהֶם נַפְשָׁם אָרְבוּ 
נִלְכְּדוּ וְנִתְפְּשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוֹ חָשְׁבוּ

15- אַלּוּפֵי אָדֹם אֶרֶץ שָׁכְבוּ 
נִבְהֲלוּ נָמוֹגוּ וּמִדַּעְתָּם נִתְעַרְבְּבוּ

  1. 1. לגוזר… הבו: תנו כבוד לה׳ שהפך ים ליבשה. לגוזר ים סוף: על-פי תה׳ קלו, ג. כבוד הבו: על- פי תה׳ כט, א. 2. בנהר… בו: על-פי תה׳ סו, ו. 3. טוט ורוכבו: על-פי שמי טו, א. 4. ופמיים עברו נענשו: הם המצרים שטבעו בים. 5. ובקיעות… בקרבו: היא בקיעת ים סוף לשנים, הלשון על-פי ב״ר נה, ח. 6. ברוחו… נצבו: מי הים נעמדו, על-פי שמי טו, ח. 7. פדה: מוסב על ה׳. ישראל עם קרובו: על־פי תה׳ קמח, יד. 8. בן הצנוע״ה הבכור: חידוד לשוני שונה אות, על-פי דב׳ כא, טז, ומכוון על ישראל שיצאו משרה אמנו המכונה ׳צנועה׳, על-פי ב״מ פז ע״א. לא זז מחבבו: ה׳ מחבב תמיד את ישראל. 9. רגלים… עכבו: השבטים עברו עם דגליהם בים. 10. ויאמינו בר׳: על-פי שמ׳ יד, יא. צור חטיו בו: בטח ו בה׳, על-פי דב׳ לב, לז. 11. נובבו: שרו. 12. מח… ח׳: על-פי תה׳ דב, ו. 13. נפלו… חשבו: נענשו על תכניתם לשעבד את ישראל. 14. במזימות זו חשבו: במחשבות שחשבו, על־פי תה׳ י, ב. 15. אלופי… נמוגו: על פי שמי טו, טו. ארץ שכבו: נפלו ומתו. 16. ומרעתם נתערבבו: נתבלבלו.הֶן עָם לְבָדָד שָׁכְנוּ יָשְׁבוּ 
    לֹא יִתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִם וְלֹא יִתְחַשְּׁבוּ

רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל צוּר מִשְׂגָּבּוֹ
20- הוּא נִלְחַם בָּם בְּמִצְרַיִם הֵרִיק חַרְבּוֹ

נָחָם נִהֲגָם אֶל מְסִבּוֹ 
מַיִם עַזִּים רַבִּים אַהֲבָתָם לֹא יְכַבּוּ

חִישׁ יִשְׁלַח עֹפֶר שֶׁהַכֹּל בּוֹ 
רוֹכֵב עַל עָב קַל כַּגֶשֶׁם לָנוּ יָבוֹא

25- זְכוּת אִישׁ קָבוּר בְּהַר נְבוֹ 
אֲשֶׁר אָמַר : לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא

קוֹל שִׁיר וְזִמְרָה יֶעֱרָבוּ 
נִשְׁמַת כׇּל חָי וְרוּחַ כׇּל בָּשָׂר שִׁיר יִתְאָבוּ

הן… יתחשבו: מוסב על ישראל, על-פי במ׳ כג, ט. 19. רועה… משגבו: כינויים לה׳, על-פי תה׳ פ, ב; שמ״ב כב, ג. הריק חרבו: על-פי שמי ט, ט. 21. נחם… מסבו: הנהיגם והביאם להר סיני לקבל את התורה והכניסם לארץ הבחירה. 22. מים… יכבו: על-פי שה״ש ח, ז, שנדרש על אהבת ה׳ לישראל. 23. עופר שהכל בו: על-פי שה״ש א, יד ׳אשכל הכפר׳ ומדרשו בשהש״ר א, סא. והוא כאן: כינוי למשיח. 24. רוכב… קל: על-פי יש׳ יט, א ׳הנה ד׳ רוכב על עב קל׳. כגשם לנו יבא: על-פי הו׳ ו, ג. 25. זכות… נבו: הוא משה רבינו. 26. לא… ולבוא: על-פי דב׳ לא, ב. 28. נשמת… יתאבו: כל אחד יתאוה לשיר לכבוד הגאולה ורמז בכך לייעוד הפיוט המשמש רשות לנשמת.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל – מיכאל אביטבול אביטבול

פראנצס מאקנאב שביקר במרוקו בתחילת המאה ה – 20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים, הוא מסביר זאת כתגובה לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי היום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת היהדות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים ב " חדר ".

זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת שלטון צרפת נשתנה לטובה. עוצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המללאח.

וולטר האריס כותב על אחד ממנהגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. פעם אחת הוא שאל את סבתו לפני לכתו לישון : " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? היא ליטפה את ראשו והשיבה לו : " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של השתחררות מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

התרומה לארץ ישראל.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את התקווה לגאולה, והדברים התקבלו כדברי ה' היוצא מירושלים. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע סכומי ענק למען היישוב בירושלים.

תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא  מונה את המטרות השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים  לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. כדי לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסויים. התרומות לארץ ישראל נתפשו, אפוא, כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יישוב ארץ ישראל, כי קיום היישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים על פי הבטחת ה' לעמו הנבחר.

מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם הכרוכה בו ? אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס משמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך על נס ויד ה', ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר ריילי.

באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להשאר בנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא בידי אדם, ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

מוצאם מארץ ישראל.

מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד, אפוא, תפקיד של שומרי הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן צד נוסף על אותם שהעלו בדרך כלל שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמול ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים הארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים.

 במקום אחר בספרו מציין  ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים. ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום.

תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה – 60 של המאה הי"ט. השינוי שחל עתה הוא, כי במקום המס ששלחו יהודים בימי השלטון הרומי, הרי עתה שולחים יהודי ארץ ישראל רבנים, האוספים את הכסף.

הוא גם מציין כי פגש בנסיעתו לטריפולי רב ירושלמי ליד ירושלים, ממשפחה שעלתה מצפון גרמניה. הוא פגשו בסיום שליחותו בטריפולי בדרך לבנגזי ודרנה, לשם אוה מטרה. אווירה של קדושה אפפה את אישיותם של שלוחי ארץ ישראל, שזכו לכבוד ולהערצה. גם תיירים נוצרים חשו בתופעה זו.

 על שליח ירושלים בתיטואן כותב סיר ארתור דה קאפל בארט ברוק, בספר על רשמי סיורו בספרד ובמרוקו בשנות ה – 20 של המאה הי"ט. יושבי הבית בו התאכסן השליח, ספר לו על פרישותו וחסידותו של השליח, העוסק כל היום בלימוד תרוה, ומתפנה בקושי לסעוד לבו במזון.

הוא משכים עם שחר לתפילה, לאחר שעות שינה מועטות. אולי מדובר בשליח ירושלים רבי יוסף מצליח, שיצא בשנת 1821 למרוקו. שלוחים היו מתארחים בבתיהם של יהודים במגרב, והמארחים ראו זאת כזכות וככבוד.

האנגלי וויליאמס לומסדאן, שסייר באלג'יר בשנת 1873, כותב כי מארחו היהודי סיפר לו על כהן מירושלים המתארח בביתו, והדובר גרמנית. לבקשת האנגלי הוצג הכהן, והרושם שעשה עליו האורח מארץ ישראל לא הי חיובי.

כהן היה כינוי מקובל לשלוחי ארץ ישראל, ואולי היה זה רבי צדוק ב"ר ירחמיאל אשכנזי קריוז, שליח קהל הפרושים בירושלים שסב בערי טריפולי, תוניסיה ואלג'יריה ביו השנים 1929 – 1837. לפי העדות בדבר דיבור בגרמנית, ברור שהוא שליח אשכנזי.

קמעות וסגולות שהביאו עמהם שלוחים מן הארץ, או נכתבו על ידם בהגיעם למקום שליחותם בגולה, זכו לפרסומת ולביקוש נרחב. במיוחד היו נעזרות בהן בנות ישראל בעת הצורך.

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. 

הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת דלמגרוד

משפחת רם אשר יש לה קירבה עם משפחת בהן-ברמליל. לכבודו של בן המשפחה דוד היו מפזמים שיר ביהודית ערבית, בית אחד עלה בידינו לקלוט: ״דודו דלמגרוד, אייא משמום לעוד, משא יג׳יב לחמאייא, יבאייעולו ליהוד״.

דוד, יעקב, סעידא

היקר ועניו, מאושר בבל עניניו, אוהב צדקות, נוח למקום נוח לבריות, הצדיק ר׳ דוד הבהן המי דלמגרוד הנד הוליד: אהרן, יעקב, מאחא, זמילא.

הזקן הכשר נהנה מיגיע כפיו, עושה צדקות, ר׳ יעקב הכהן המי דלמגרוד הנד הוליד: דוד, אהרן, לעאיישא הי״ן (נהרגה בפוגרום בעיר ג׳ראדא).

משפחת למוכאלט

משפחת למוכאלט, בוסתא, עווג׳ רגבא, טמיס מתייחסות לאילן הגדול רבינו דוד הכהן המי ״ארבי לקביר״ (הראשון), משפחות דאווד, ממייסדי הקהילה זה קרוב לחמש מאות שנה.

פרי צדיק עושה חיים, העניו, מתהלך בתומו צדיק, אבן הראשה אוצר כלי חמדה, גומל חסדים ר׳ יצחק הכהן למוכאלט הניח ברכה: משה, יעקב, מסעודא.

בן איש חיל, מתהלך בתומו צדיק, טהור לב ונקי כפים, נפשו קשורה בארץ ישראל, זכה לעלות לארץ ישראל ואת עפרה יחונן, חסיד שבכהונה, סופר מתא, איש מגזע אהרן הזקן הכשר הרב משה הכהן הנד (נתבש״ם שנת תר״ך) הניח ברכה: יצחק, שלמה, ג׳אנא.

״השם הטוב, גן רטוב, חכם בתורה, חריף בסחורה״ (לשון מורנו הרב הגאון ר׳ שמואל מרציאנו בספרו ויען שמואל) החכם השלם, שמן תורק שמו, מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, ביתו פתוח לרווחה, עושה צדקות, תרם להדפסת ספר לך דוד מאת רבינו דוד הכהן ז״ל, מיחידי הקהילה, הצדיק ר׳ יצחק הכהן למוכאלט הוליד: שמואל, דוד, יוסף, אברהם, משה, נונא, יאקות, מרימא.

איש המעלה, ירא אלהים, וסר מרע, חי מיגיע כפיו ונודב נדבות, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ שלמה הכהן למוכאלט הנד, (נתבש״מ שנת תרצ״ה), הוליד: משה, נונא.

הזקן הכשר, רודף שלום, רודף צדקות, אוהב תורה, מכבד לומדיה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן למוכאלט (בן ר׳ יצחק הראשון, נתבש״ם שנת תרצ״ד) הניח ברכה: משה, שמעון, סעידא.

המנוח הכשר, נוח לשמים ונוח לבריות, עושה צדקות, ר׳ משה הכהן למוכאלט הנד הוליד: יעקב.

המנוח, נהנה מיגיע כפיו, מדוכא ביסורים, טוב לשמים ולבריות, ר׳ שמעון הכהן למוכאלט הנד הוליד: אפרים, שלום, נונא,

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

רשימת מחנות העבודה בצפון אפריקה 

מאתר יד בן צבי – הקישור מופיע בסוף הפוסט הזה

 

שם המחנה

 

מיקום המחנה

 

מנהל המחנה

 

סוג המחנה

 

מספר השוהים במחנה

 

תיאור המחנה

עין סבאע (Aïn Sebba)

מס' ק"מ מקזבלנקה

 

מחנה פליטים

ומחנה כליאה

עד 600 פליטים

3 אולמות ששימשו בעבר כאולמות ריקודים וקיט

סידי אל עייאשי (Sidi al-Ayachi)

ליד אזמור

 

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 450 אסירים.

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-30 אסירים יהודים.

המחנה הגדול ביותר במרוקו

ואד-זאם (Oued-Zem)

כ-150 ק"מממערב לקזבלנקה

 

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-20 אסירים יהודים.

 

סעידה (Saïda)

אלג'יריה

 

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים

שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים

קאסבה תאדלה (Kasbah Tadla)

   

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

 

החל לשמש כמחנה מ-27.12.1941

ואד אל עקרש (Oued el Akreuch)

   

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-110 אסירים יהודים.

 

מיל (Milles)

 

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

סן סיפריאן (Saint Cyprien)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

נואה (Noé)

 

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

רסבדו (Recebedou)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

ריאקרו (Rieucros)

 

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

בראנס (Brens)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

אגד (Agde)

 

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

באקארס (Barcarés)

 

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

ארז'לס (Argelés)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

לה-ורנה (le Vernet)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

גור (Gurs)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

באוקטובר 1940 הגלו לשם הגרמנים 7,500 יהודים מבאדן, פאלאטינאט ומווירטנברג

 

ריבסלאט (Rivesaltes)

   

מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים

   

שראגה

(Cheraga)

מחוז אלג'יר

מפקד המחנה- קפטן שוחט (Capitaine Suchet)

קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים).

לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן.

מחנה לחפרים יהודים

 

לאחר נחיתת בעלות הברית פעל המחנה כמחנה לחפרים יהודים.

היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים.

מפקד המחנה, שהיה אנטישמי מוצהר, פקד על האסירים לצעוד בין 20-25 ק"מ תוך קריאת קריאות גנאי אנטישמיות.

אסירי המחנה נענשו בעונשים חמורים, הן כיחידים והן בעונשים קולקטיבים.

אגדז (Agdz

מדרום למראכש (מרוקו)

 

מחנה עבודה

   

עין אל-אוראק (Aïn el-Ouraq

80 ק"ממבו-ערפה

(מרוקו)

 

מחנה עבודה

ומחנה משמעת

בנחיתת בעלות הברית היו בו כ-150 אסירים.

המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך.

ברגנת (Berguent)

סמוך לתווי המסילה הטראנס-סהרית

(מרוקו)

 

מחנה עבודה,

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי גיוס לרוב.

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-150 אסירים יהודים.

אתרי העבודה היו כ-4 ק"מ מהמחנה; נוסף על שעות העבודה על העובדים היה ללכת מרחק זה.

ההקצבה היומית היתה 1.25 פראנקים ובעת שביעות רצון מהעבודה עוד 2 פראנקים.

לכל אדם הוקצה ליטר מים ליום.

בו-ערפה (Bou-Arfa, Bour-Arfa, Baouarfa))

מרוקו

 

מחנה עבודה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים.

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-25 אסירים יהודים

העובדים היהודים עבדו פי 4 מהפועלים הערבים.

המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך.

ניתנו עונשים חמורים על כל הפרת סדר.

בו-דניב (Bou-Denib)

מרוקו

 

מחנה עבודה

כ-100 אסירים פוליטים

נכלאו בו אסירים מאלג'יריה, יהודים ולא- יהודים

קזבלנקה (Casablanca)

כ-4 ק"מ ממרכז קזבלנקה, מרוקו

מפקד המחנה- הקפטן ארדון (Capitaine Ardon)

מחנה פליטים

בין 1,000-1,200 פליטים

 

ג'ראדה (Djérada)

מרוקו

 

מחנה עבודה

ומחנה פליטים

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-50 אסירים יהודים

בין 31.3.1943-11.9.1944 נכלאו במחנה כ-65 שבויי מלחמה ו-15 אזרחים איטלקים.

המחנה נראה כמו עיר קטנה.

פום אל-פלאח (Foum el-Flah, Foum Defla)

מרוקו

 

מחנה עבודה

ומחנה משמעת

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-50 אסירים יהודים

המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך.

ניתנו עונשים חמורים על כל הפרת סדר.

פקיה בן-סלאח (Fqih ben-Salh

ליד סתאת

(מרוקו)

 

מחנה עבודה

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-10 אסירים יהודים

 

עין פות (In Fout, Im Fout;  Im Foud; Infout; Imfout; Qujda-Imfout)

כ-40 ק"ממסתאת (Settat)

מרוקו

 

מחנה עבודה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 500 אסירים.

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-240 אסירים יהודים

המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי קיבלו 7.50 פראנקים ליום, לעומת 12 פראנקים ששולמו לפועלים הערבים.

הפועלים סבלו ממכת שרצים, כינים ופרעושים; שיעורי תחלואה גבוהים.

עונשים גופניים כבדים על כל הפרת סדר.

מנגוב (Mengoub)

ליד בו-ערפה

(מרוקו)

 

מחנה עבודה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים

 

מידלת (Midelt)

מרוקו

 

מחנה עבודה

ב-12.6.1943 שהו במחנה כ-65 אסירים

 

מיסור (,Missour, Misur)

בסמוך לעיר מיסור, מרוקו

 

מחנה עבודה,

מחנה הסגר לפליטים

ומחנה כליאה

כ-400 אסירים פוליטים.

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-6 אסירים יהודים

התנאים במחנה היו מאוד קשים.

המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך.

שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים.

משנת 1939 עד 1942 האסירים היו ברובם קומוניסטים.

בשנת 1942 פרצה במחנה מגיפת טיפוס.

מולאי בו-עזה (Moulay Bou-Azza)

מרוקו

 

מחנה עבודה ומחנה פליטים

   

סתאת (Settat, Stetat)

מרוקו

 

מחנה עבודה

לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-100 אסירים יהודים

 

אל-גרה (El-Guerre, El-Guerrah)

מחוז קונסטנטין,

אלג'יריה

קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים).

לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן.

   

לאחר נחיתת בעלות הברית שימש המחנה כמחנה לחפרים יהודים.

היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים.

בדו (Bedeau)

סמוך לסידי בן אל-עבאס (בין לסידי בן אל-עבאס למסקרה), מחוז אוראן,

אלג'יריה.

מפקד המחנה- הקפטן אורסיני (Orsini). קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים).

לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן.

מחנה עבודה

 

נועד לשמש מחנה ריכוז לחיילים אלג'ירים ממוצא יהודי.

החיילים היהודים נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר.

לאחר נחיתת בעלות הברית הוסב המחנה למחנה לחפרים יהודים.

היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים.

תנאי ההיגנייה במחנה היו קשים מאוד

ברואע'יאה (Berrouaghia)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים

 

בידון 5 (Bidon V)

מדרום לקולון-בשאר (אלג'יריה)

 

מחנה עבודה

ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים

 

בוגאר (Boghar, Boghari)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

בוסואה (Bossuet)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

קראמפה (Crampas)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

ג'לפה (Djelfa)

כ-500 מטריםמהעיירה ג'לפה.

(אלג'יריה)

בפיקוד קאבוש.

עוזריו היו אסירים פוליטיים או אנארכיסטים ספרדים שכונו 'ראש מחנה'.

מחנה עבודה

700 עד 1,000 אסירים

המחנה המאוכלס ביותר בצפון אפריקה. נכלאו בו ספרדים, צרפתים, בריטים, צ'כים וסובייטים.

באפריל 41' שלחו למחנה זה את אסירי מחנות ורנה, גור וארז'לס שבצרפת.

היהודים קובצו באיזור נפרד. האסירים אוכסנו באוהלים (12-20 איש באוהל) ושכבו על הרצפה על שכבת קש דקה.

ראשי המחנה נהגו להתעלל באכזריות באסירים ולכולאם במבצר קאפארלי.

האסירים עבדו גם בעב' שונות בעיירה ג'לפה: בניית אולם לחגיגות, ביח"ר לסבון ו-2 מלבנות. במחנה הוקם מפעל לסיבי אלפא, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושקים.

תנאי ההיגנייה היו קשים וב-41 השתוללה בו מגיפת טיפוס.

ג'ניאן בו-רזק (Djenian Bou Rezk)

אלג'יריה

הקצין דה-ריקו בעזרת

קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים)

מחנה עבודה

 

אוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים.

אל-ערישה (El-Arisha)

אורן (Oran), אלג'יריה

 

מחנה עבודה

כ-400 אסירים פוליטים

 

פור קאפארלי (Fort-Cafarelli)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

ז'ריוויל (Géryville)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

חג'ראת מג'יל (Hadjerat M`Guil)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

ומחנה עונשין

הוחזקו בו בקביעות 150 אנשים

עונשים גופניים קשים על כל הפרת סדר; אסירים רבים מתו מחמת עינויים.

אסירים רבים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה.

קנדאסה (Kenadsa)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

ומחנה עונשין

 

עבודה במכרות פחם.

קרסאס (Kersas)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

רליזאן (Relizane)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

סעידה (Saïda)

אלג'יריה

 

מחנה עבודה

   

זאגואן (Zaghouan)

תוניס, תוניסיה; באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

 

לאחר פלישת בעלות הברית נמצאו במחנה כ-2,500 אסירים.

התנאים במחנה היו קשים מאוד.

אנפידאוויל (Enfidaville)

תוניסיה;

באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

סנט מארי די-זיט (Sainte Marie du Zit

תוניסיה; באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

סאואף (Saouaf)

תוניסיה; באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

לה-גולט (La Goulette)

בסמוך לתוניס,

תוניסיה; באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

ג'וגאר ((Djouggar

תוניסיה;

באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

   

גילאי האסירים: בין 17 ל-50.

מוחמדיה (Mohammadia; Mhamdia)

תוניסיה;

באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

סביחה (Sbikha)

תוניסיה;

באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

קונדאס (Kondas)

תוניסיה;

באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

ג'לולה (Djelloula)

תוניסיה; באזור האיטלקי

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי.

     

ביזרט, סידי-אחמד (Sidi Ahmad)

תוניסיה;

באזור הגרמני

את קבוצות העבודה ניהלו 'קאדרים' יהודים- ראשי קבוצות, תורגמנים, רופאים, חובשים ואנשי אספקה למינהם שמונו על ידי הגרמנים או הועד ופטורים היו בדרך כלל מעבודה.

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

 

מנה תחילה  כ- 500 עובדי כפייה יהודים, שהיו מאוחר יותר כרבע מכלל כוח העבודה שגייס הועד היהודי.

המחנה הוקם בסמוך לנמל (le Port de Roumadia).

המחנה הוקם כחולייה חיונית ביותר במערכת ההגנה של 'הציר' בתוניסיה. המחנה הופצץ מן האוויר ללא הרף על ידי בעלות הברית.

תנאי העבודה היו גרועים ביותר: העובדים לנו על קש וסבלו מכינים ומגרדת, הם לבשו בגדי אזרחים קרועים והיו חשופים לקור ולרטיבות ולעתים התהלכו יחפים. לרוב הועסקו העובדים בעבודות מחוץ לעיר: הובלת תחמושת והטמנתה מתחת לעצים, בנמל, בפריקת מטעני פחם ומלט ועוד.

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

לקראת נסיגת הגרמנים 'שיפרו' השומרים הגרמנים את יחסם כלפי האסירים היהודים תמורת כסף או תכשיטים.

ביר-מ'שרגה (Bir-M`Cherga)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

גילאי האסירים: בין 17 ל-50.

גובלאט (Goubellat)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

שילוס (Cheylus)

65 ק"מ מתוניס,

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

מונארגיה (Monarghia)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

ג'פנה (Djefna)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

סאף-סאף (Saf-Saf)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

קצאר-טיר (Ksar Tyr)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

גילאי האסירים: בין 17 ל-50.

בורג' פראג' (Bordj Fredj)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

מאטר (Mateur)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

 

כ-600 יהודים

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

גילאי האסירים: בין 17 ל-50.

מאסיקו (Massicautt)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

קאטאש-באיה (Katach- Baya)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

רוסיניאול (Rossignol)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן

בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

עין זאמיט (Aïn Zammit)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

מאביוד (Ma-Abiod)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

דריז'ה (Drija)

תוניסיה;

באזור הגרמני

תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי.

   

המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר.

אל-אעוינה (el-Aouina)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

   

כ-500 עובדי כפייה יהודים

שדה תעופה; העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ה'וורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

לה-מארסה (La Marsa)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

אריאנה (Ariana)

7 ק"מ מתוניס,

תוניסיה

     

בית חולים.

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

מורנאגה (Mornaga)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

גאמרט (Gammarth)

25 ק"מ מתוניס,

תוניסיה

   

כ-150 עובדים ועובדות.

במחנה עבדו גם גברים וגם נשים.

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

גילאי העובדים היהודים: בין 17 ל-50.

ביר-קאסה (Bir Kassa)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

קצאר-סעיד (Ksar Saïd)

6 ק"מ מתוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

ג'בל ג'לוד (Djebel Djelloud)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

דורוזוויל (Durosville)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

מ'רירה (M`rira)

בקרבת תוניס,

תוניסיה

     

העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם.

העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'.

פאלמטה (Palmeta)

כ-45 דקות מרחק נסיעה מבנגאזי, לוב.

   

מחנה לפליטים יהודים מאירופה, בעיקר מהונגריה ומצ'כיה.

על סף המידבר. במחנה היו מספר צריפים פרמיטיביים. מי השתיה הובאו למקום במיכליות ומי רחצה מזוהמים נשאבו מבאר סמוכה. יהודי בנגאזי העניקו סיוע כלכלי לפליטים.

לא מצויין שם המחנה

כ-7 ק"ממספאקס

המחנה התנהל כיחידה סגורה, כמעט ללא סיוע של קהילת ספאקס וללא התערבות השלטונות הצרפתים.

מחנה הסגר

כ-50 משפחות מבנגאזי, שאליהן הצטרפו מאוחר יותר משפחות מטריפוליטאנה.

סביב המחנה היו רק כפרים ערבים ולא הגיעה אליו תחבורה סדירה. בתחילה שוכנו כל 2 משפחות בצריף, שחולק לאגפים באמצעות שמיכות, אך עם בוא הקב' הטריפוליטאנית גברה הצפיפות. לא היה ריהוט במחנה, יושביו השתמשו בקרשים כמיטות. התברואה היתה לקויה: הגולים חפרו בורות מחוץ למחנה לצרכיהם, מים זורמים לא היו, עקרבים שרצו במחנה ועקצו רבים מיושביו, רופא לא היה במחנה.

כתוצאה מהתנאים הקשים מתו תינוקות רבים, אך לא פרמה מגיפה הודות לדאגת תושבי המחנה לניקיונו. לא היתה אספקת מזון למחנה והתושבים רכשו מזון מערביי הכפרים הסמוכים. נציגים צרפתים לא פקדו את המחנה והשמירה, הכנת המזון, תחזוקה, רפואה וכו' הוטלה על יושביו היהודים.

ג'אדו

כ-235 ק"מדרומית לטריפולי

הפיקוד במחנה היה איטלקי והשמירה בידי שומרים איטלקים וערבים. לא היו גרמנים במחנה.

מחנה הסגר

כ-2,600 יהודי קירניקה פונו למחנה זה

שימש בעבר מחנה צבאי. היה במקום גבוה ומבודד והוקף גדר תיל.

העצורים סבלו מיחס נוקשה של מפקד המחנה וסגנו, שהסתובבו במחנה עם שוט ואלה, הפחידו את הכלואים והורו לעתים להכניס יהודים לצינוק שבו הוכו. על היהודים נאסר לשוחח בלילה.

במחנה היו ביתנים ארוכים רבים, ללא מחיצות פנימיות. בכל ביתן שוכנו כ-400-300 איש במסגרת משפחתית, וכל משפחה קבלה למגוריה שטח בהתאם לגודלה. המשפחות הקימו מחיצות ביניהן משמיכות ומסדינים. בביתנים לא היה ריהוט למעט מיטות, שמספרן נפל ממס' הדיירים.

תנאי התברואה היו קשים: מכת כינים, צפיפות מגורים, תזונה לקויה, במקלחות ובברזים זרמו רק מים קרים, מים חולקו במשורה ועוד.

במחנה היתה תמותה גבוהה של כחמישית מכלל היהודים שנכלאו בו, בין היתר בשל מגיפת הטיפוס שפרצה בו בדצמבר 1942.

גריאן

   

שיכון בבתים מבודדים

משפחות מבנגאזי

ומקירניקה

המשפחות שוכנו בבתים מבודדים שהיו מוזנחים. נאסר עליהם להסתובב בחוץ ללא סיבה, הם קיבלו מנות מזון זעומות ותנאי המחייה היו קשים. קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון.

יפרן

   

שיכון בבתים מבודדים

משפחות מבנגאזי ומקירניקה

קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון.

טיגרינה

   

שיכון בבתים מבודדים

משפחות מבנגאזי ומקירניקה

קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון.

סידי עזאז

בסמוך לח'ומס

הפיקוד והשומרים היו חיילים איטלקים

מחנה עבודה

בתחילה שוכנו בו כ-3,000 יהודים, לאחר מכן נותרו בו בין 1,000 איש ל-600.

לא היו מבנים במחנה, וכל שני אנשים שוכנו באוהל. המחנה היה פתוח, היה בו רופא והיחסים עם השומרים האיטלקים היו תקינים בדרך כלל.

בקבק

סמוך לגבול עם מצרים

המהנדס היהודי משה חדאד היה האחראי היחיד. המקום לא היה מגודר ולא היו בו שומרים

מחנה עבודה

כ-350 יהודים

העבודה כללה שיפוץ וסלילת דרכים לאורך הגבול עם מצרים. העובדים קיבלו בעבור שני חודשי עבודה שכר של יומיים. העובדים לנו באוהלים (בין 4 ל-8 איש באוהל). המקום היה צחיח וללא אספקה קבועה של מים. היהודים חולקו לקבוצות עבודה ועל על אחת היה אחראי אחד מחבריה. במחנה היה רופא.

תג'ורה

בקרבת טריפולי, לוב

הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים

מחנה הסגר לנתיני האויב

 

אל המחנה הגיעו יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית או מרוקאית. תנאי המעצר לא היו חמורים, הכלואים יכלו לצאת לישובים סמוכים ולערוך קניות באופן חופשי. יחס האיטלקים לכלואים היה טוב.

בוארת אל חסון

בסירתיקה, לוב

הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים

מחנה הסגר לנתיני האויב

 

אל המחנה הגיעו יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית או מרוקאית. תנאי המעצר לא היו חמורים, הכלואים יכלו לצאת לישובים סמוכים ולערוך קניות באופן חופשי. יחס האיטלקים לכלואים היה טוב.

מחנה בקרבת בנגאזי

בקרבת בנגאזי, לוב

הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים

מחנה הסגר לנתיני האויב

ומחנה פליטים

כ-300 פליטים יהודים מאירופה ובעיקר מהונגריה ומצ'כיה

גברים ונשים שוכנו הנפרד ובצפיפות, כ-150 בביתן. הורשה להם לבקר בבנגאזי, תחילה בקבוצות ואח"כ באופן חופשי. השירותים היו פרימיטיביים, כינים ופשפשים שרצו בכל.

 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

תולדות רבי יעקב אבן צור.  פרק ב'

רבי יעקב אבן צור, מעמודי התורה שבמרוקו היה בימיו. בראשית המאה הי"ח, זכתה יהדות מרוקו לראות בעליית קרנה של התורה. קמו לה תלמידי חכמים בכל פינותיה, שהפיצו את תורתם ברבים עד כי גאו מעיינות התורה. רבי יעקב מראשי המדברים היה בעולמה של תורה. ויש לזכור כי אף שדיונינו, להלן, יאיר את צד פעילותו הפייטנית של איש אשכולות זה, הנה פעילותו בתחום הפסיקה והדיינות העניקה לו מקום כבוד בכותל המזרח של יהדות מרוקו, כמנהיג רוחני חשוב לבני דורו

בבואנו לתור אחר פרטים ביוגרפים בתולדות רבי יעקב אבן צור, מתפעלים אנו בראש וראשונה מהפשע היחסי של פרטים מדויקים וידיעות ברורות על אירועים ומהלכים שונים הקשורים בתולדות חייו. דרך משל, יודעים אנו במדויק את תאריכי לידתו ומותו של היעב"ץ. אכן לא זכינו לידיעה מדויקת אודות תאריכי לידתם ומותם של פייטנים רבים הקשורים בתולדות חייו מארצות המזרח, וגישושים אחר תאריכים מדויקים הם מנת חלקם של גדולי הפייטנים בארצות המזרח גרבי פרג'י שוואט מתוניס, שאין ידיעה ברורה אימתי נולד או מת, וכגון רבי שלום שבזי ששנת מותו לא נודעה.

לעומת זאת, יעב"ץ נתן בכתביו ביטוי לצד ההיסטורי, תוך ציון עובדות ותאריכים, דבר המקל עלינו קבלת תמונה נאותה מחייו. כמו כן, הודות למעמדו נשתמרו לנו ידיעות על אודותיו גם במקורות חיצוניים, אף זאת : בשל פעילותו הציבורית הענפה, אשר תועדה הן בידי עצמו והן על ידי אחרים, נשתמרה לנו תמונת אישיותו הרב צדדית.

כדיין הריהו נושא את תפקידו על כל כובד אחריותו, ועם זאת הוא שומר על גדר ענווה : אך בד ובד יש לציין את מידת התקיפות שבו, שנתבקשה מתוקף משרתו. זך וישר בכל הליכותיו, רודף צדק ואינו נושא פנים לאיש, מיושב בדעתו, ומברר את הדין על כל צדדיו, אך משפסק עומד בהחלטיות על דעתו.

בחייה ציבור, ניכרת מעורבותו עם הבריות ופיוטיו לחתונה, להבדיל הספדיו, מעידים על מידת הזדהותו בשמחת הרבים ובצערם. מתוך תשובותיו הלכתיות ומתוך איגרותיו, שירתו ושאר כתביו, ניכרת שליטה מדהימה במכמני השפה העברית, המצטיינת בדקות הרגש ובעידון הטעם. כללו של דבר, צירוף ייחודי של כושר אינטלקטואלי, רגישות וגמישות, ולצידן כושר החלטיות וענווה, הם שעשאוהו למופת לדורות, ולמנהיג רוחני בקרב בני קהילת מרוקו.

רבי יעקב נולד ביום שבת כ"ז באייר תל"ג ונפטר בליל שבת ב' בטבת תקי"ג. אביו רבי ראובן היה תלמיד חכם ונהג מנהגי פרישות וחסידות, וככל הנראה לא כִהן ברבנות ברוב עוונותינו. יש לציין את המסורת סביב לידתו : ביום שנולד נתבקש לישיבה של מעלה רבי שמעון בן סעדון ( שהיה מחכמי פאס ) וביום מילתו נתבקש לישיבה של מעלה רבי אלישע חיים אשכנזי שביב אביו של נתן העזתי.

הדבר נראה כסימן לרצף המנהיגות הרוחנית, לקיים את הכתוב " וזרח השמש ובא השמש ", לאמור קודם שמת חכם אחד כבר נולד חכם אחר, לקיים את שלשלת התורה. ואולם מסתבר כי פרט לעירוב זה של שמו של יעב"ץ עם חוגי השבתאים, אין קשר בינו ובין תנועה זו. פרשת חייו הייתה רצופה תלאות אישיות : נתייתם מאביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, והדבר השפיע ככל הנראה על לימודיו הבלתי סדירים.

במשך חייו הוא נאלף לנדוד ולצאת את מקומו לא אחת ולא שתיים. אף שנות רעבון ובמורת פקדוהו מספר פעמים, כן סבל עם שאר אחיו מגזירות המיסוי הכבדות של המלך. יעב"ץ ידע מדווה וחולי ופעמים אחדות נתקף במחלות קשות.

ואולם הקשה באסונותיו הוא אסון השכול. מתוך שבעה עשר בנים שהיו לו נותר, לאח מותו, רק בן אחד והוא רפאל עובד, וכל השאר מתו בחייו. על כן מעוררת התפעלות היא העובדה שלמרות סבלו האישי לא נפלה רוחו, ופעילותו הרוחנית המשורגת מדהימה אותנו בהיקפה. עודת השגשוג הרוחני העומד ביחס הפוך ללחץ החיצוני מתגלה לא רק בחיי הפרט של יעב"ץ, אלא היא מסימני ההיכר של יהדות מרוקו באותה תקופה.

כשרבנים רבים מאדירים תורה בעוד מטה לחמם נשבר, אכן ראויה לתשומת לב, תופעה זו של זיקה הפוכה בין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית משך הדורות. ואף אם לא נוכל לנתח את כל הגורמים שהביאו לשגשוג הרוחני בחיי התורה במחצית הראשונה של המאה הי"ח במרוקו, הנה בכל הנוגע לעמידתו האיתנה של היעב"ץ מול משברי התלאות, נראה כי אמונתו הדתית העזה ודבקותו בתורה הם שנתנו מרגוע לרוחו. כדבריו בפיוט " צור מעוז ישועתי " : בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה. ( עת לכל חפץ ).

רבי יעקב אבן צור ניכר כבר בצעירותו כגדול בתורה, ובגיל שמונה עשרה מצאנוהו דורש ברבים. בשנת תנ"ג – 1693 – משמלאו עשרים שנה, נתמנה לסופר בית הדין. תפקיד אשר במרוקו בימים ההם הקנה לו מעמד נכבד. בעזרת כשרונותיו סייע בעיצוב דפוסי שטרות, ונתקרב בקרבה רוחנית להנהגה הרבנית שבדורו לאמור לוידאל הצרפתי, למנחם סיררו ולגדול הדור בשעתו רבי יהודה אבן עטר.

בשנת תס"א – 1701 – יצא את פאס למכנאס, וזאת בשל גזרות המיסוי הכבדות של מולאי איסמאעיל העריץ. בשנת 1704 נתמנה דיין בפאס, כשהוא מתגלה כשופט איש חיל, ירא אלוקים איש אמת שונא בצע, נראה כח בשל תקיפותן הגדולה, ועמידתו האיתנה בפני ראשי הקהל, עזב בסוף שנת תע"ח – 1718 – את פאס ועבר למכנאס לתקופה ממושכת.

בשנת 1730 חזר לעירו פאס לתפקיד אב בית דין. בעקבות רעב גדול וכבד נאלץ לנטוש את פאס בשנת 1738 ועבר לתיטואן ושהב בה כשנתיים. בשנת 1741 חזר לפאס שבה כיהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו, עד יום מותו.

יש לציין עם זאת, כי יעב"ץ ראה עצמו צמיד כמשנה לרבי יהודה אבן עטר ולא החשיב עצמו כראש הרבנים בדורו. ואף זאת : לצד ענוותנותו לא נרתע מפולמוס עם רבים מבני דורו, כשנראה לו שהצדק עמו. נודע במיוחד פולמוסו עם רבי יעקב בן מלכא. בכל מעשיו אלו זכה להערכה מצד בני דורו שהכירו בדרכו הישרה שהיא תפארת לעושיה, והיא שהביאה לו תפארת מן האדם.

תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

גם רב סעדיה גאון, בשבתו עדיין במצרים, עמד בחליפת מכתבים עם חכמי קירואן ובמיוחד עם ר׳ יצחק בן שלמה הרופא בשאלות " מחכמות החיצוניות ", כפי שמוסר רבי דונש בן תמים במבוא לפירושו על ספר יצירה.

באחד מחיבוריו רומז סעדיה גאון רמז לא ברור לרדיפות היהודים בידי נוצרים:  ״ ופי עצרנה הד'א אלפו אהל אלקירואן כתאבא עבראניא פימא להם מן שנורי אלנצראני מפסק פוסיקה מטעם מטעמיך, כלומר בימינו אלה חיברו אנשי קירואן חיבור בלשון העברית על מה שאירע להם מידי שנורי הנוצרי

והחיבור מחולק לפסוקים ומוטעם בטעמים״.

באותה תקופה עדיין נמצאו נוצרים באפריקה וייתכן שהיה שנורי אחד הפקידים בחצר האמידים. לא מן הנמנע גם, כי בימי חילופי השושלות בארץ ניצל אחד הנוצרים הזדמנות זו, כדי להציק ליהודים " .

בראשית המאה העשירית ההלה באפריקה צמיחתה של שושלת חדשה הידועה בהיסטוריה בשם בני פאטמה. עתידים היו אלה להצר את צעדיהן של הממלכות הקיימות ואף לרשת את מקומן.

שמה של השושלת מוכיח לכאורה, כי מוצאה ממשפחת נביא האסלאם — בדומה לבני אדרים שליטי המגרב  הקיצוני. תחת הנהגתו של עוביד אללה אל־מהדי  ( 934- 909 )העמיד את עצמו הענף הפאטמי בראש תנועת המרידה נגד הדת הסונית־האורתודוכסית.

משום כך ביקשה המסורת הסונית לתלות קופה של שרצים מאחוריו של עוביד אללה בספרו, כי מוצאו משפחה, שהייתה בבית יהודי וילדה לו בן. אולם השמצה זו לא מנעה בידי כת האסמעאילה, אחת הכתות הקיצוניות בשיעה המוסלמית, להכריז על עוביד אללה כי הוא " המהדי " , כלומר ה "מונחה " על ידי אללה, הוא המשיח המוסלמי המקווה, שיבוא בקץ הימים ויגאל את האנושות.

עוביד אללה הצליח בשנת 909 לגרש את האגלבים ולהתבסס בקירואן, אולם עדיין היה עליו להילחם נגד אויביו ממערב וממזרח, סונים ו״פורשים״. וכדי להבטיח את עצמו בפני הפתעות העביר שנים ספורות לאחר תפיסתו את קירואן את מושב שלטונו לעיר חדשה, שהקים בשנת 915 בקירוב על חצי־אי,

מהלך שני ימים מזרחה לקירואן.  

על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

בירתו נקראה אל־מהדיה — על שם מייסדה. המהדי הקיף את עירו ביצורים, בנה בה מצודה והשתמש בנמל הטבעי כבסיס לצי המלחמה. ייסודה של מהדיה היה מאורע רב המשמעות. עד אז נבנו כל

הערים החשובות שייסדון הערבים: קירואן, תאהרת, תלמסאן, פאם,•  בפנים הארץ הרחק מהחוף — מפני הסכנה של הצי הביזאנטי

. עם כיבושה של סיקיליה והשתלטותם החלקית והזמנית של הערבים על איטליה הדרומית חלפה סכנה

זו , ומעתה אפשר היה להעביר את מרכז השלטון לעיר נמל . בייסוד מהדי־ יש גם רמז לכוונותיו של המהדי, ליצר ההתרחבות וההתפשטות מזרחה וגם לרצונו להקים כוח ימי בעל משקל.  

ואמנם מהדיה התחילה לפרוח ובמשך מאות שנים מילאה תפקיד דומה לזה של אלכסנדריה של מצרים. האם פלא הוא, כי היא הייתה לעיר מושב של עדה יהודית גדולה וחשובה מבחינה כלכלית, וכי בתעודות

מסחריות מאותה תקופה נתקלים אנו מדי פעם בסוחרים יהודיים, היושבים בה או שמוצאם ממנח.

התפתחותו של נמל מהדיה לא מנעה בעד התעצמותה של קירואן, שנהנתה מכל האפשרויות הרבות, שהעניקו לה התרחבות שלטונם של הפאטמים והשתלטותם על כל אפריקה הצפונית עד פאס במערב וסג׳למאסה בדרום.

מעמדה של קירואן לעומת מהדיה היה כמעמדה של פוסטאט־קאהיר כלפי אלכסנדריה. באותה תקופה שוב קיבלה העדה היהודית תוספת כוח של גולים מאיטליה. שבתי דונולו הרופא מוסר לנו אגב סיפור כיבוש עיר מולדתו אוירי על ידי חיל הישמעאלים בשנת ד׳ תרפ״ה 925 , כי נהרגו אז עשרה רבנים, ראשי

הקהל, מנהיגי הדור ותלמידים רבים וטף ונשים ויתרם הלכו בשבי.

הוא עצמו נפדה בטרנטו מממון אבותיו ונשאר תחת מלכות רומי, אולם קרוביו הוגלו לפלרמו ולארץ אפריקיה, כלומר בעיקר לקירואן ולמהדיה.

ב" מגילת אחימעץ"  מספר המחבר על אחד מקרוביו, רבי פלטיאל, שחי באוירי במחצית המאה העשירית לסה"נ,  עיר זו נכבשה על ידי צבאו של אל־ מועז, הכליף הפאטמי (  975-  953

שעתיד היה להשתלט על מצרים ולבנות בה את בירתו קאהרה (בשנת 969.

  ר׳ פלטיאל הלך בשבי עם רבים אחרים, אבל  נשא חן בעיניו של אל־מוּעֳז, שהטה אליו חסדו. ר׳ פלטיאל, שהיה חוזה בכוכבים,  ניבא לאל־מועז, כי עתיד הוא למלוך על שלוש ארצות סיקיליה, אפריקה ומצרים. מששב אל־מועז לאפריקה לקח אתו את ר' פלטיאל, ״והוא היה משנה למלך ושמעו בכל המדינות הולך.

הדעות על תפקידו של ר׳ פלטיאל בחצר הפאטמים חלוקות. לפי דבריו של רבי  אחימעץ היה משנה למלך ובזמן כיבוש מצרים ( 969 ) עבר לפני גדודי אל־ מועז " ותקן שוקים ובית לינות, והושיב בהם תגרים ( סוחרים ) הבאים ממדינות

כלומר לכאורה היה רבי פלטיאל ממונה על ענייני כלכלת הצבא ואכסונו בלבד. ראוי לציץ, כי מלומד־מזרחן דגול ניסה בסוף המאה העברה לזהות את רבי פלטיאל עם ג׳והר, המצביא המפורסם ( ממוצא נוצרי(  שכבש את מצרים בשביל הפאטמים.  אמנם הנימוקים שהביא לזהותם של שני האישים אינם משכנעים ".

 

שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

12 – כיצד קנה ג'וחה שמן.

יקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

יום אחד אמרה האם לג'וחה – ג'וחה לך תקנה שמן – והיא נתנה לו בקבוק. הגיע ג'וחה לחנות, והמוכר מילא את בקבוקו שמן. ועוד נשאר קצת שמן שלא נכנס לבקבוק.

מה תעשה עם המעט שנשאר ? שאל המוכר את ג'וחה

שים כאן – ענה ג'וחה, והפך את הבקבוק למטה. בתחתית הבקבוק ביב שקע ולשם ביקש ג'וחה לשפוך את השמן הנותר

כך חזר הביתה. בדרך טיפטף השמן מתוך הבקבוק ולא נשאר בו ולא כלום

בבית שאלה האם את בנה – ג'וחה, האם זהו כל השמן ?

לא – ענה ג'וחה – גם כאן עש – והוא הפק את הבקבוק.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עבודה שבלב זוהי תפלה

תפלותיו של רבינו היו תמיד בהתלהבות ובהתרגשות עצומה, שופך היה שיח לפני קונו שעות ארוכות, מאריך בתפלה בכונות ויחודים, והיה בוכה בבל תפלה ותפלה בדמעות שליש.

בתקופה הראשונה שרבינו גר בעיר בני ברק נהג להתפלל בבית כנסת ברח׳ סעדיה גאון, מקום שהיו מתפללים בו מנין אחרי מנין. שלש מנינים הספיקו להתפלל שחרית עד שרבינו סיים את תפלתו. רבינו נזהר מאוד בעניית אמן, והיה מתריע ומזהיר על כך בכל מקום בו ראה שהציבור אינו נזהר בכך. לא פעם התריע וזעק חמס באמצע חזרת הש״ץ כאשר המתפללים דיברו או למדו באמצע החזרה, והחמיצו עניית אמן כראוי.

באחד מביקורי בעיר גייטסהד — אנגליה, התאכסנתי אצל ביתי שלוה תחי׳, ובעלה איש החסד ר׳ משה אזוולוס שליט׳׳א. בעיר זו ישנה קהילה מפוארת ובמרכזה ישיבת ״בית יוסף״, וסמינר לבנות, ותלמודי תורה, וכולל לאברכים (ולשם שלח רבינו את בנו רבי יעקב, ונכדו הרב ניסים ישצ״ו) קהילה זו הזכירה לי את עיר מולדתי מקנס על מוסדותיה המפוארים והתורה הספוגה בה. הלכתי עם חתני שיח׳ לישיבה לתפילת שחרית, והנה בחזרת הש״ץ ראיתי כמה מתלמידי הישיבה מעיינים בספרים ואינם שמים על לב לענות אמן כראוי, נזכרתי מיד בדברי רבינו שהיה רגיל לומר מאמר רבי יהודה באבות: ״אשרי מי שעמלו בתורה — ועושה נחת רוח ליוצרו״. ושאל, הרי מי שעמלו בתורה בודאי עושה נחת רוח ליוצרו, ומה כוונת ר׳ יהודה בזה. והשיב: שיש תורה שאין בה נחת רוח לבורא, והיא התורה הנלמדת בתוף חזרת הש״ץ, כי עת לתורה — ועת לתפילה. ואין לערב התחומין. אחר התפלה ניגשתי למשגיח הישיבה הרה״ג ר׳ זאב כהן שליט״א, ושפכתי לבי בפניו שאני לא יכול להתאפק למעשה הזה, והמשגיח הזכיר, בזמנו כשרבינו הגיע לעיר גייטסהד ובאותו כולל למד אז בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א, ורבינו ראה נוהג זה שלא ניחא ליה מחה באותם לומדים על שמעיינים בגמ׳ בשעת חזרת הש״ץ, והביא זאת בספרו ״קיצור שלחן ערוך השלם״ (דף קיב) שחיבר בארצינו הק׳. וזה הסיפור ככתבו וכלשונו. ואף שדרכו בספר לקצר, בזה האריך. לחשיבות הנושא ולערך הדברים נביא לשונו:

בשנה שעברה עזרני ה׳ ב״ה והלכתי לא״י תוב״ב ולאירופא וביקרתי בישיבות ובתפלות ובבתי כנסיות של אחינו האשכנזים ה׳ עליהם יחיו. וראיתי מדקדקים במצות ומרביצים תורה ברבים ומעמידים תלמידים הרבה ומחזיקים בידם לשבת ללמוד כל ימיהם עד שיהיו גאונים בתורה וביראה אשריהם ואשרי חלקם ירבו כמותם בישראל וה׳ יעזרם על דבר כבוד שמו אך ההכרח אלצני להגיד כי ישר אמת לאמיתו שראיתי דבר אחד לא טוב והוא שעושים החזרה אפי׳ בששה או ז׳ אנשים גם מדברים. בשעת החזרה והקדישים, גם הלומדים והחכמים ויש מהם לומדים תורה בשעת החזרה ואינם שמים לב על הברכות והאמנים והקדישים ובאמת הייתי מצטער על זה והוכחתי אותם ע״ז ולא הועלתי כלל עמהם שכבר הורגלו בכל.

והנה ראיתי להביא מ״ש רבינו הב״י ז״ל וזה לשונו בסי׳ נ״ו: ובתוספות כתב שם דיש בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים אמן יהא שמיה רבה מברך, בקול רם מבטלים גזירות קשות ע״כ, נראה שצריך לענות בקול רם והכי איתא בספר הזוהר וז״ל בפרשת תרומה: תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושתן דקדושה דא סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובל טרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקין דפחלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקוב״ה על כולא ואנן בעינן לאתבא בחילא תקיף אמן יש״ר מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק קוב״ה ביקריה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסט״א קובה״ו אמכר לבנוי ואדכר לשמיה ובלישנא דא על כורחיה דסט״א אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא דקובה״ו ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קובה״ו לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקובה״ו יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי. ומכאן יש להתבונן במה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו והכי מוכח שם עוד וז״ל: ובגין דחמינא ליה דדליג מאיגרא חדא למשמע קדיש בהדי צבורא סליק ברעותי למיסב ליה בדתי וכד נפקא צבורא מבי כנישתא יהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא עכ״ל עוד הביא מרן הב״י שם וז״ל: איתא במדרש אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פעם אחת מצאתי אליהו זכור לטוב ועמו ד׳ אלפים גמלים טעונים אף וחימה אמרתי לו אלו למה? אמר לי לעשות נקמה באף וחימה למי שמספר בין קדיש לברכו בין אמן יש״ר ליתברך עכל״ה.

והרב כף החיים הביא מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלן הגאון הנז׳ בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור ויקר מקרא שהיה שם תינוק אחד בן הרב אבוהב בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך בורא פרי העץ בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין ורבו הנ״ל כאשר ראה אותו שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול ונידה אותו והגאון רבי מרדכי יפה נהג נידוי ל׳ יום כפי נידוי הרב לתלמיד ואח״ב בא הגאון רבי מרדכי יפה לפייס רבו הרב אבוהב ולא היה רוצה למחול לו ואמר לרבו מה פשעי ומה חטאתי ואמר לו ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני אבל תדע שהיה חייב מיתה שלא ענה אמן על ברכת התינוק ועתה אינו מוחל לו עד שיקבל עליו להיות דורש ברבים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו ולספר זה המעשה שאני מספר לך והוא:

שבמדינת אישפנייא קודם גזירות תתנ״ו היה חסיד א׳ קדוש מופלג בחסידות וביראה ובחכמה ובעושר והיה אהוב למלך אהבה עזה ובכל פעם שהמלך היה רוצה לעשות גירוש ליהודים שבמלכותו היה הרב הולך אל המלך ומבטל הגזירה בנקל פעם אחת יצא דבר המלך שכל היהודים יתגרשו ממלכותו על ג׳ ימים והיהודים כששמעו זה נפל עליהם פחד גדול והלכו אצל הרב הנז׳ לילך אל המלך להתחנן לו לבטל הגזירה והיה זמן תפילת מנחה ואמר להם ימתינו לו עד שיתפלל מנחה אמרו לו הצלת נפשות עדיפא ושמע להם והלך אל המלך והמלך קבלו בכבוד גדול והביאו לו כסא לישב לפני המלך והיה שמח המלך עמו ומדבר עמו דברים טובים והרב אמר בדעתו שבודאי עת רצון לפני המלך לבטל הגזירה כנהוג ובתוך כך בא כומר אחד והתחיל לברך המלך והאריך בברכתו הרבה והחכם כשראה שהראיך הלך אצל זוית א׳ להתפלל תפלת מנחה ובתוך העמידה גמר הכומר תפלתו ורצה לחתום הברכה ואמר לכל היושבין לענות אמן אחר החתימה וכן היה, שכולם ענו אמן, והתחיל לשאול אם כולם ענו אמן וענו אותו שכולם ענו חוץ מן החכם שלא ענה לפי שהוא מתפלל והתחיל אותו הכומר לצעוק ולמרוט שערו ולבכות על שלא נתקיימה ברכה של המלך לפי שלא ענה החכם אמן והגדיל המדורה עד שהמלך חרה אפו וכעסו וגזר עלאותו חכם להורגו ולנתחו לאיברים וכן היה שהרגו אותו וגירש את היהודים אשר במדינות מלכותו ונעשה חורבן גדול רחל״ו והיה שם חכם אחד חסיד גדול אבל לא כמו החסיד הנהרג וזה כמעט יצא מדעתו שהיה תמיה ואומר זו תורה וזו שכרה? ולא היה יכול ללמוד ולא להתפלל רק מחשב בזה כל היום וכל הלילה פעם אחת היה יושב לבדו בבית המדרש ומחשב בזה ונגלה אליו החכם הנהרג שלם בגופו ודיבר עמו מה זה שאתה מהרהר אחר דין שמים רח׳יל. ואמר לו בא ואראך מקומי בגן עדן אמר לו החכם החי ומפני מה אירע לך כך האם ח״ו היה בידו עוונות אמר לו אין בידו שום עון רק עון א׳: שפעם אחת בירך איזה ילד ברכה ולא ענה אמן ובאותה השעה היה השטן מקטרג עליו והקב״ה היה דוחה אותו מיום אל יום עד אותו היום שקטרג קטרוג גדול עליו רח״ל ויצא דינו כמו שהוא לא ענה אמן על ברכת ממ״ה הקב״ה יתפש על שלא ענה על ברכת המלך מדה כנגד מדה ועתה תזהיר לכל העולם על עניית אמנים ונעלם אותו החכם הנהרג ואמר לו הרב אבוהב ראה כמה עונש על ביטול עניית אמן ועתה אל תנקוט בלבך על שנידיתי אותך כי עשיתי לך הכל לטובתך שיתכפר לך עוונך ותחיה ותאריך שנים והנה הוא מוחל לו מחילה גמורה על מנת שידרוש ברבים להזהירם על עניית אמן ע״כ.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ויען לו רבי משה: יהודי אנוכי, ואבקשך לצוות את הקצין והפרשים לעזוב את ״חרת אל יהוד ״. נתן לו הפחה את פתשגן הכתב, לבטל את הגזירה והעיר אגדיר צהלה ושמחה בראותה את מוסה, המשורר הערבי, גדול ומכובד בארמון הפחה. ומוסה זה הוא ר׳ משה עמאר המקובל.

הואיל וקרה הנס הזה ערב פסח, ציווה משה את עמו לחוג את מוצאי החג כמנהג מיוחד. ויקרא משה את המשתה הזה בשם ״מימונה״ זהו משתה ושמחה של אמונה ובטחון בה׳ להצילם מכל צרה

אגדה זו ראויה לניתוח מיוחד. נזכיר כאן רק את ההקבלה בין משה (עמאר) למשה רבנו, את מעשה הגס סמוך לפסח, את הקריאה ״משה, משה״ המשותפת, את הבאת הגואל ממקום אחר וכוי.

נחום סלושץ מביא הסבר מאלף במאמרו ״ הפסח בערי לוב ״, אך לא נוכל לקבוע (בדומה לכל שאר ההסברים שהזכרנו), כי אכן נשען הפירוש על וודאות מוחלטת. ״יש קוראים לילה זה בשם " תימימונא "  והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימימון נקראת עיר יהודים קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן).

עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ׳לשנה הבאה בירושלים גם… ׳לשנה הבאה בתימימון.

הסבר נוסף, המשלב את המסורת הקשורות לים וכן לרמב״ם במסורותינו העתיקות, מביא פרופסור נוי. ״גם בספרותנו הקדומה נתייחד מקום חשוב לכל הקשור בים. ומקום זה בא לביטוי מיוחד בכל תחומי היצירה העממית — בסיפורת ובשירה, באגדות ובמשלים, באמונה ובמנהגים.

 והדברים אמורים לא רק בספרות שבכתב, כי אם גם ביצירה העממית, הן זו הנמסרת מדור לדור בעל־פה, והן זו המתהווה נגד עינינו ממש. אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסוים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות־ ים, היינו נוכחים לדעת, כי היום האחרון ( השביעי ) של הפסח הוא ׳יום הים׳ המסויים הזה״.

 נוי מבסס את ניתוחו על סיפורי־ים שגיבורם הוא הרמב״ם. הרמב״ם שמסיבות ידועות משך אליו אגדות על רפואה, חכמה ודעת וכיו״ב, נהפך לגיבור בסיפורי־ים, דווקא בצפון־ אפריקה, כי שם ״זומנו נושא הים ונושא הרמב״ם לאחרון של פסח.

סיבת זימונו של הים ברור: בהיגוד הסיפורים בליל קריעת הים ונסים על ים־סוף תפסו בוודאי סיפורי־ים מקום נכבד ביותר. אך גם זימונו של הרמב״ם ללילה זה מסתברת יפה נוכח מנהגי ה׳מימונה׳ הרווחים במוצאי חג הפסח ולמחרתו בקהילות צפון־אפריקה. שם נפוצו מנהגים אלה בקהילות רבות של יהודי המזרח״.

בראשית המאה סייר נוסע צרפתי במרוקו. בדרכו בין לאראש לפאס, הגיע לכפר שם ראה את ״קובאת לאלא מימונה״״. עדותו היא׳ מעניינת ביותר ויש בה כדי להסביר כמה דברים, גם אם הסתום בהם מרובה על הגלוי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר