ארכיון חודשי: יוני 2013


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

 צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

איית עראמה (סכודה)

זוהי משפחת רבנים ילידי המקום, מהם ידועים כקדושים ר׳ דוד, ר׳ מאיר, ר׳ מכלוף, ר׳ מסעוד ור׳ משה עראמה. המפורסם שבהם הוא ר׳ מסעוד עראמה. הם קבורים בבית- הקברות המקומי. היהודים במקום נהגו לערוך להם הילולה ולעשות ליד קבריהם את התספורת הראשונה של הבנים. בכל פנייה לקדושים הביאו היהרבי אליהו- קזבלנקהודים עמם שחיטה.

אירהיר איזיד (תאליגז׳ונת)

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

ו׳ אליהו (קזבלנקה)

אחד הקדושים המפורסמים ביותר בקזבלנקה ובאיזור. שם משפחתו אינו ידוע. הוא מכונה ר׳ אליהו הכהן, מול דאר אל בידא (בעל או מושל קזבלנקה) וקנדיל אל-בלאד (מאור העיר). לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל. קבורים לידו הקדושים ר׳ יצחק קוריאת ור׳ מסעוד אוחנה והקדושה לאלה סעדה. הם היו קבורים במקום הנקרא אל- בחירא, ליד באב מראכש, במרכז העיר המודרנית, ומשם הועברו לבית-הקברות החדש בבן מסיק, בפרברי העיר. מסורות רבות מסופרות על העברת עצמותיהם של הקדושים לבית-הקברות החדש שבו הוקם מבנה מפואר שבמרכזו הקבר הקדוש.

רבי אליהו היה קבור באל-בחירא, ליד באב מראכש. היה קבור שם גם ר׳ יצחק קוריאת והיתה איזו אשה צדיקה בשם לאלה סעדה. כנראה היתה תאונה ולא יכלו לקבור אותו בבית-הקברות, כי בזמנו היתה דלת העיר שם ואז כנראה היה משהו ולא יכלו לצאת. אז קברו אותו שמה. היתה איזו תקופה שבה רצו הערבים להיכנס לרובע היהודים ולעשות בהם שמות. אז נסגרו הדלתות. בתקופה זו מת ר׳ מסעוד אוחנה ואז לא יכלו לקבור בבית-הקברות, וקברו אותו ליד שלושת הצדיקים האלו. במוצאי שבת, איך שמבדילים הולכים הרבה אנשים, בחורות, גברים, כולם הולכים להדליק שם. עזיזי [הכוונה לקדוש], כאשר באו הצרפתים הארורים, אמרו שהמקום אינו מתאים לכבודם של הצדיקים, הציעו להעביר אותם למקום שיתאים יותר למעמדם, אז הביאו אותם למקום אחר ובנו להם.

היינו הולכים לר׳ אליהו. היה קבור בבית-הקברות הישן שליד באב מראכש והיה עליו בית-כנסת והיו איזה שבעה תלמידים קבורים לידו. ואחר-כך , הזיזו אותו והעבירו אותו לבית-הקברות החדש. פתחו את הקבר והעבירו אותו כי רצו להרוס את המקום כדי להעביר איזה כביש.

רבי אליהו הכהן, הוא קבור בקזבלנקה. פע

ם רצו לבנות וכל מה שבנו נהרס. פעם ביום שבת בבוקר חלמתי והנה אשה יהודית, בשם עישא, זאת שטיפלה במקום הביאה לי תאנים ירוקות ואמרה לי: מה יש לך? כל מי שיאכל מהתאנים הירוקות האלה מתרפא מכאבי הכבד. אני לא האמנתי. אחרי הצהרים שוב חלמתי והנה מישהו נכנס אלי הביתה עם חמור ומביא לי זיתים, חצי לבן וחצי שחור. אמר לי: למה את לא רוצה לתת זיתים לעקרות? קומי, תני להם זיתים. אני מוסר לך את התרופה הזאת. למחרת הלכתי וקניתי זיתים. אשה אחת שטרם התחתנה [באה לבקרני], אמרתי בליבי: בוא ננסה את הצדיק הזה. אס-אתן לה זיתים והיא תתחתן, בזה אדע שזה אמיתי. לקחה זית אחד ובאותו שבוע בא הארוס והתארסו. ילדה. יהודיה אחרת באה מואזאן. לאחר שש שנים של נשואין עדיין לא ילדה. באה לקחת מהזיתים וילדה. והרבה כאלה.

כל היהודים יודעים על הקדוש הזה. בשנת 1958 רצו השלטונות לקחת את י קבורתו ולהוסיף אותה לבית-הקברות בשם בן מסיק שבקזבלנקה. באותו  מקום היה קבור מלפני הרבה שנים ואז השלטונות היו צריכים לבקש רשיון [רשות] לעקור את הקבר מוועד הקהילה היהודית. אנשי הקהילה ביקשו מן השלטונות הרבה כסף. המוסלמים לא צייתו להם. שלחו את הפועלים כדי לעקור את הקבורה. זה הרבה אנשים ראו במו עיניהם. כאשר בא המוסלמי, בא לחפור עם המקוש והוא והמקוש נדבקו למקום והשתתקו. לא יכול לזוז כמו בול עץ. באותו רגע בא האחראי על הפועלים לאנשי הקהילה וסיפר להם על המקרה. הם שלחו עשרה תלמידים חכמים. התחילו לקרוא פרקי תהילים ואז המוסלמי הזה השתחרר. יומיים נשאר דבוק למקום הזה. באותו רגע כאשר התחילו לקרוא פרקי תהילים, המוסלמי השתחרר על המקום. אותם אנשי השלטונות פנו לראש הקהילה ואמרו להם שהם זקוקים למקום קבורתו של הקדוש כדי לסלול כביש. אנשי הקהילה ביקשו סכום כסף עצום. הם שילמו. באותו לילה בא הקדוש ר׳ אליהו לראש הקהילה היהודית, הוא סיפר לנו את זה בעצמו בבית- הכנסת ואמר לו: עכשיו מכרת אותי תמורת כסף, איני יכול לעשות בהם שפטים. לולי קבלת מהם כסף, אז היית רואה אלו שפטים הייתי עושה בהם. אז היית רואה את כוח הגבורה של הצדיקים. הוא סיפר עוד שהצדיק בא אליו בחלום. עם הכסף הזה בנו לצדיק ציון גדול בבית-הקברות החדש בשם בן מסיק. שם בנו, ובאו יהודים מכל הערים כדי להשתטח על קברו. אני שמעתי שהיתה אשה שהתעוורה. בעלה הביא אותה אל הקדוש. קשר לה את ידיה וכל הלילה בכתה. ישנה ולמחרת בבוקר כאשר התעוררה היתה בריאה. זהו פלא גדול. זה היה פלא גדול.

הערה אישית אלי פילו – את הסיפור עם הערבי והמקוש, עוד בהיותי ילד בקזבלנקה נפוץ הסיפור הזה…לא ראיתי את זה במו עיני, אך שמעו של הצדיק רק גדל וכולנו כילדים היינו נשבעים בו….עד כאן.

רבי אליהו, קנדיל אל-בלאד. ביום שרצו לחפור, להוציא את עצמותיו של הצדיק ולהעבירן, הראו להם השלטונות הצרפתים מה לעשות. נתנו פקודה  כדי לחפור ולהוציא את העצמות ובמקום הקבורה לבנות בית-מלון בן שש עשרה קומות. בערב אמר הצדיק לאנשים שהם חכמים, שאלה שרוצים להוציא אותו ממקומו, בעוד עשרים וארבע שעות גם הם ייעקרו ממקומם. כך חלמו איתו החכמים. מה עשו הצרפתים? הביאו מוסלמים כדי להוציא את העצמות. כל פעם שניסו החופרים לחפור, חזר המקום אחורנית. מעל לצדיק הזה בנו היהודים ציון מפואר. שם חגגתי את הבר-מצווה של בני. הם תמיד ניסו לחפור והמקום חזר אחורנית עד שהביאו את הטרקטור וחפרו. לאחר זמן מה בא האסון על הצרפתים. הם יצאו ממרוקו. אחר כך נפל המלך וקרה לו המקרה הזה. אספו עצמותיו של הצדיק, של התלמידים שלו ושל לאלה סעדה ושל המכרות שלה. הם קברו את כל העצמות בבית-הקברות החדש. איני זוכרת את המקום. שמו את העצמות בארגזים ושלחו אותם לארץ-ישראל. לא השאירו אותם שמה.

אני אספר לך כל מה שקרה לי בקזבלנקה. והודות לזכותו של ר׳ אליהו. הוא הציל אותי, הוא ואלוהים. אני הגעתי לקזבלנקה. התחלתי לעבוד כסנדלר הייתי אני, יהודי, ואחד ערבי. שנינו סנדלרים. כאשר ראה המוסלמי שאני בעל מקצוע טוב, בא ולקח לי את הפטיש כי ראה שהלקוחות שלו באים אלי. לקח לי את הפטיש. פניתי לחברי ואמרתי לו שהפטיש של המוסלמי דומה לפטיש שלי. אז הוא, המוסלמי, קם ואמר לי: כן, הפטיש הוא שלך. רץ אחרי עם סכין ורצה להרוג אותי. נשבע לכולם שיהרוג אותי ושלקח את הפטיש שלי כדי לחפש סיבה להרוג אותי. הודענו למשטרה. הוא קרע את ההזמנה. באותו לילה חלמתי. חלמתי חלום לא טוב. אבא אמר לי שהמוסלמי מסוכן וביקש ממני להשתטח על קברו של ר׳ אליהו. צמתי אני ואשתי ובנינו. הלכנו לר׳ אליהו וקראתי: או ר׳ אליהו! המוסלמי הזה, הכל מה שהוא זומם לנו, שיקרה לו. אחי הביאו לו מתנות כדי שיפסיק לאיים והוא לא רצה, כי נשבע ומוכרח להרוג אותי. אני הפסקתי את כל העבודה כי גרנו באותו רחוב ופחדנו ממנו. הלכנו לברית מילה וקראתי: הו ר׳ אליהו הנביא! הצל אותי מידי המוסלמי הזה, שהיום הזה יקרה לו מה שהוא זומם לעשות לי. יצאנו מהבית. לא הפסקתי את הצום. רק טעמתי מן היין הקדוש. יצאנו וראינו את המוסלמי הזה רץ עם הסכין שלו. חשבתי שהוא רץ לקראתי, אבל ראיתי שהוא רץ לקראת מוסלמי אחר, שזרק עליו קליפת תפוז לא בכוונה. אני פחדתי. רצתי להסתתר בבית אחר. רץ עד שהשיג את המוסלמי השני ודקר אותו בסכין. תפסו אותו. שפטו אותו לשלושים ושש שנות מאסר. זה בזכות אלוהים ובזכות ר׳ אליהו. זהו נס גדול שקרה.

הייתי מכינה את הפשטידה כדי ללכת לזיארה על קברו של ר׳ אליהו. אני לא רציתי ללכת. ביקשתי מבעלי שילך ושיקח את הפשטידה. בעל המונית היה למטה והוא מיהר. פניתי לבעלי ואמרתי לו שילך ואני אבוא אחר כך.

וכשאמרתי את זה, שפכתי את הפשטידה החמה על ידי והשמן שרף אותי וזה בגלל שאמרתי לו שאינני רוצה ללכת לרבי אליהו. הלכתי לבית-המרקחת, קניתי משחה ואחר כך נסעתי במונית לר׳ אליהו. אני סבלתי מכאבים. ישנתי שם והנה ר׳ אליהו עומד לידי, בללאה ובצדיק (בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק) במלבושו. ראיתי אותו במו עיני. אמר לי! אני אעשה לך תרופה לידך, אל תלכי לרופא, אבל פעם אחרת אל תגידי לבעלך שאינך רוצה ללכת לר׳ אליהו. חזרתי הביתה. קניתי משחה והיא עזרה לי הרבה. זהו נס.

יהודיה אחת התעוורה וסגרו אותה בבית המאכזן (בבית הממשל). למחרת בבוקר קמה והיא רואה בעיניה. סיפרה שהחכם, ר׳ אליהו, בא אליה בחלום. היא היא שהוציאה את השם הזה ר׳ אליהו. ר׳ אליהו אמר לה שהיא תספר שזה ר׳ אליהו ושהוא הוא שרפא אותה, ולכן יצאה עם עיניים בריאות. מאז חברי ועד הקהילה והגדולים, כל אחד תרם סכום כסף ובנו את בית-הקברות, בנו מציבה לקדוש ומעל החדר של ר׳ אליהו בנו בית-כנסת. עליו השלום.

ברית מספר 30 – כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה..מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים


אלישבע שטרית תמונה

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

בקהילות בודדות נמצאו כבר במחצית השנייה של המאה הי״ט, מוסדות לימוד אירופים, שבהם למדו גם בנות יהודיות, אבל רק מיעוט קטן, שנמנה עם העילית הכלכלית והחברתית של הקהילה, אותם בעלי חסות של מעצמה אירופית ( Protèges) שלחו את הבנות לבתי הספר האירופים. הדוגמה הבולטת לכך היא העיר מוגדור. בעיר זו פעל בית ספר לבנות מטעם חברת "אגודת אחים" הלונדונית, אבל הוא נועד רק לבנות העשירים, ואילו רוב רובן של בנות מרוקו נותרו, עד לשנת 1863 מחוץ למסגרת חינוכית כלשהי.

כידוע, חברת כי״ח הקימה בשנת 1862 את בית הספר הראשון לבנים בעיר תיטואן, וכעבור שנה, בשנת 1863 , היא הקימה בעיר גם בית ספר לבנות.

הקמת בית הספר הפך , כפי שעוד נראה להלן, לנדבך הראשון והחשוב ביותר בשינויים שהתרחשו במצבה של האישה היהודייה במרוקו. אולם, המשימה של כי״ח לא הייתה פשוטה או קלה, כי במרבית הקהילות של מרוקו התנגדו ראשי הקהילות לפתוח בתי ספר לבנות והם התנגדו להשתתף באחזקתם השוטפת בטענה שבתי הספר האלה אינם נחוצים בקהילה כלל וכלל. לכן, ברוב הקהילות נוסדו בתי הספר לבנות מספר שנים אחרי ביה״ס לבנים. בטנג׳יר, למשל הוקם ביה״ס לבנים בשנת 1865 ושל הבנות רק בשנת 1874. בפאס, נוסד ביה״ס לבנים בשנת 1881 ואילו זה של הבנות נוסד רק כעבור 18 שנים, בשנת 1899. זאת ועוד, ברוב הקהילות הוקמו בתי הספר רק בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר משנת 1912 ואילך.

גם אחרי שבתי הספר נפתחו, ניצבו המורים בפני קשיים לא מעטים והעיקרי שבהם היה: הנשירה הגדולה מבית הספר- נשירה שהייתה תוצאה של נישואי בוסר, כי בנות שהתארסו או הגיעו לפרקן עזבו את הלימודים . סיבה אחרת לנשירה נבעה מהמצב הכלכלי, כאשר בנות העניים הוצאו מביה״ס לפני שהשלימו את שנות הלימוד על מנת לעבוד לפרנסת המשפחה או כדי ללמוד מקצוע. על קשיים אלה יש להוסיף את האדישות הרבה שהפגינה הנהגת הקהילה אשר לא ראתה כל יתרון בחינוך הבנות ועל כן גם לא עודדה את התפתחותו.

ברם, מהיבטים שונים הפך בית הספר, על אף הקשיים הרבים, לנדבך הראשון והחשוב ביותר בתמורות שהתרחשו במעמד האישה ובמצבה במרוקו.

ראשית לכל, מבחינה מספרית: כשאנחנו בודקים את מצבת הלומדים בבתי הספר אנחנו מוצאים שברוב בתי הספר (הלוא מעורבים) מספר הבנות הלומדות היה גבוה בהרבה מזה של הבנים והיו מקומות שאף היה כפול ממנו. הנה כמה דוגמאות משנת 1939 : פאס: 641 בנים 902 בנות. מראכש: 675 בנים ו 803 בנות. מקנאס: 394 בנים 500 בנות.

יותר מכך, הלימוד בבית הספר חייב שבירת מוסכמות חברתיות, שהיו אבני יסוד בחברה המסורתית והכוונה כמובן, ליציאת הבת מהבית, ולעלייה בגיל הנישואין, שכן לא ניתן היה לקיים חינוך במוסד פורמאלי בחברה שקידשה את סגירת הבת בתוך הבית ומיהרה להשיא אותה בגיל צעיר.

בית הספר של כי״ח פתח, למעשה, בפני הנערה היהודייה – לראשונה בחייה – אפשרות ללמוד ולרכוש השכלה והציב לה אתגרים אינטלקטואליים שלא היו קיימים בעבורה בעולם הישן. ועל כך נוסיף שהיכולת האינטלקטואלית של הנערה זכתה להכרה עם קבלת תעודת סיום לימודיב יסודיים (certificat detudes primaries) או על יסודיים, וזכתה להערכה כאשר קיבלה פרסיב על הצטיינות בלימודים או מלגה כספית להמשך לימודים על יסודיים או קיבלה מלגה ללימודים ב- Ecole Normale( Israelite Orientale בורסיי, ומשנות השלושים של המאה הי״ט התפרסמו! שמות הבנות המצטיינות על גבי העיתונות האירופית המקומית – כל אלה פיתחו את מודעותד העצמית של הנערה וחיזקו את ביטחונה .

נקודה אחרת הראויה לציון נוגעת לבנות העניים: מאז הקמת ביה״ס הראשון לבנות בתיטואן דאגה כי״ח להחדיר את השפעתה דווקא בקרב השכבה העממית והענייה של הקהילה וזאת משום שהשכבה הזו לא מיהרה לשלוח את הבנות לבית הספר, כי בניגוד לתופעה שהתפתחה בקרב בתי הספר לבנים, שבהם לא מיהרה העילית של הקהילה לשלוח את הבנים לכי״ח, הרי שלגבי הבנות. המצב היה הפוך, בית הספר נתפס כסמל לסטאטוס חברתי, שהלימוד בו נאה בעיקר לבנות העשירים, לכן בנות העניים חששו לבוא בשעריו. מסיבה זו החליטה כי״ח, מהשנים הראשונות לייסוד בתי הספר לפתוח בהם סדנאות להכשרה מקצועית, בעיקר ללימוד מקצועות המחט (תפירה, רקמה, סריגה) ומההתחלה הפכה ההכשרה המקצועית לחלק אינטגראלי מתוכנית הלימודים. ״ בית הספר" כותבת אחת ממנהלות כי״ח "חייב לשנות את ייעודו ולהיות מעין סדנה מקצועית. הבנות תלמדנה את המוסר ואת הערכים דרך קוף מחט התפירה ומסרגת הצמר. העניות תבואנה לרכוש מקצוע מכנים לעתידן ואילו העשירות תרכושנה בו מקצוע להעסיק עצמן בשעות ־פנאי". לימוד המקצוע בצד רכישת השכלה הקנו לבנות כלים שעזרו להן להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית.

הקמתן של כיתות לימוד להשכלה על יסודית גם בעבור הבנות (הכוונה ל cours complementaires ולקולג'ים ) פתחו בפני האישה אפשרויות לרכוש השכלה גבוהה מחוץ למרוקו, והעניק לה את היכולת לרכוש מקצוע מודרני כמו: הוראה, פקידות, כתבנות, אחיות ומיילדות בבתי החולים. היו גם נשים, מעטות אמנם, שכבר בשנות הארבעים של המאה כ', עסקו בעריכת דין וברפואה.

העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האישה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית, במיוחד אם היה עליה לחיות בגפה (רווקה, גרושה, אלמנה).יתר על כן, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו בימי השפל של שנות השלושים, הפכה האישה, במקרים לא מעטים, למפרנסת העיקרית, לאחר שהבעל פשט את הרגל או פוטר שעבודתו.

מן הראוי לציין, שהתקדמותה של האישה בתחום המקצועי בלטה מאוד במיוחד לאור העובדה שגברים לא מעטים נותרו קשורים למקצועם המסורתי. תופעה אחרת שאנו עדים לה בעניין הזה היא, שעבודת האישה הפכה בשנות השלושים והארבעים של המאה כ' לנורמה חברתית מקובלת עד שלעתים, אם היא סירבה לעבוד מחוץ לבית הפך הנושא עילה לגירושין.

למעשה, בית הספר שקד להעניק לנערה לא רק הכשרה מקצועית והשכלה כללית , אלא בראש ובראשונה ביקש לעצב את דמותה ברוח המודרנה ולפתח את המודעות העצמית של הנערה. כך כתבה העלמה קוריאט, המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש בשנת 1902, זמן קצר ־אחר הקמת בית הספר לבנות בעיר הזו:

עלינו לחתור לכך ולפעול על מנת שהילדות הבאות אלינו תהיינה בעתיד לנשים שונות מאימותיהן. בשיעורים שלנו אנו עושות הכול כדי לעזור להן בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בגחמות של הבעל. מן הדין שתינתן חשיבות לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. עם מעט חינוך והדרכה מחשבתן תהיה בהירה יותר, והבעלים ימהרו לגלות שנשותיהם יכולות לשמש להם חברות לחיים. חברות שעצותיהן ודעותיהן ראויות להישמע. וכך האישה לא תהיה עוד חפץ מיותר או נלעג, אלא חברה שיש לה דעה עצמית משלה ותהיה עזר כנגדו…זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו יהיו קודש להשגת המשימה הזו.

פיתוח המודעות העצמית היה נושא חשוב, אולי החשוב ביותר שהקנה החינוך המודרני לנערה, כי על ידי הרמת קרנה של האישה בעיני עצמה ואחר כך בעיני אחרים, היה טמון המפתח לשינוי במעמדה. כי, "רק אישה שיש לה דעה משל עצמה לא תחשוש עוד להביע אותה באוזני בעלה ובאוזני הזולת". לפיכך, החינוך וההשכלה היו האמצעי שבעזרתו יכלו הבנות לפתח את "כושר השיפוט והאינטליגנציה" שלהן.

אכן, החינוך בכי״ח השפיע על מצבה של האישה והשינוי בא לידי גילוי הן במישור האישי והן במישור הציבורי.

השינוי הבולט הראשון והמיידי, במישור האישי, היה בהמרת הלבוש המסורתי בלבוש אירופי. שינוי זה הצריך אומץ לב לא קטן מצד הבנות, שכן בקהילות לא מעטות (במיוחד באלה שנמצאו בפנים הארץ) לא מיהרו גברים להמיר את הלבוש המסורתי בחליפה אירופית (יש קהילות שבהן המשיכו הבנים ללבוש גילביה לבית הספר גם בסוף שנות השלושים של המאה העשרים).

שינוי אחר נוגע לצמצום תופעת נישואי הבוסר: ככל שהלימוד בכי״ח הקיף חלקים גדלים והולכים של החברה היהודית, וככל שהיה מחסור בכיתות לימוד בגלל הביקוש הגדל, כך הלך ועלה גיל הנישואין של הבנות (המנהלות , שעמדו בראש המאבק, למשל, סרבו לקבל נערות מאורסות או סילקו מבית הספר בנות שהתארסו במהלך הלימודים). בנקודה זו יש להוסיף שהבנות עצמן כבר לא הסכימו לכל שידוך שההורים הציעו ולא חסרו מקרים שבהם בנות ברחו מהבית ובלבד שלא יינשאו לאדם מבוגר מהן.

גילוי בולט אחר של השפעת החינוך נוגע להיעלמות הדרגתית של ההפרדה החברתית בין המינים, כאשר האישה מתחילה להשתתף ביחד עם הגברים באירועים חברתיים ומשפחתיים. וחשוב מכך, האישה מצטרפת לשולחן המשפחתי. אמנם היו נשים, מבוגרות בעיקר, שסירבו להצטרף לשולחן המשפחתי, אבל הדבר נבע מבחירתן האישית.

השינויים בתחום הפרט תרמו לכך שבמציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האישה מהשיח המשפחתי והחברתי, או מההחלטות שהתקבלו סביב השולחן. ולשותפות הזו של האישה בקבלת החלטות בתוך המשפחה הייתה השפעה גם על טיבן והדוגמה הבולטת לכך היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי והן עודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו, שכן לדעתן :"בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה… והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעה והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

עוד ב־1970 הגדיר נאצר, נשיא מצרים, את ״ישראל״ כסיבה ל״גירושם של הפלשתינאים מעל אדמתם״. אף על פי שבכך יצא נאצר ידי חובת הכרה בטיעון ״הערבי הפלשתינאי״, הרי למעשה היתה דעתו נתונה לדאגה הערבית המרכזית, הבסיסית והכוללת. כמו שאמר בגילוי־לב בהמשך לאותו משפט, ישראל היא ״אמאז ומקדםיום מתמיד לאומה הערבית׳׳. בהמשך אותה שנה (במאי 1970) קם נאצר ו״ניסח את דחייתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל״, אך שוב הדגיש את ״כיבוש האדמות [הפן-ערביות] שלנו ורק בשורה השניה ציין: ״ואנו דוחים את התעקשותה [של ישראל] על שלילת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי בארצו״.לימים הרבו הערבים בסיפור קשייהם ותלאותיהם של הפליטים הערביים בארצות ה״מארחות״ השכנות לישראל. תצלומים וסיפורים על החיים במחנות־הפליטים, כמו גם ״תביעות״ לזכויות ה״לגיטימיות״ הלא־מוגבלות והלא־מוגדרות של ה״פלשתינאים׳, הציפו את כלי-התקשורת בעולם תוך כדי ניצול שנון וממולח של אמנות יחסי־הציבור המקצועיים.

אסטרטג ערבי פלשתינאי מן החשובים, אל-היית'ם אל־איובי, ניתח את יעילותם של טכסיסי התעמולה הערבית ב־1974, וכך כתב:

דימויה של ישראל כאומה חלשה המוקפת אויבים השואפים להשמידה התנדף [אחרי 1967] והוחלף בדימוי של אומה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית.הבולטות העזה של מצוקתם העגומה של הפליטים חסרי־הבית – זו הטראגית תמיד- משכה אליה במידה מיוחדת־במינה את רגשי חמלתו של העולם.

בשנת 1981 העלה המזכיר הכללי של הארגון לאחדות אפריקה, השגריר עומארו גארבה יוסופו מניג'יר, הירהורים בשאלה מדוע מיליוני העקורים שבאפריקה אינם בולטים באותה מידה : " אין אנו זוכים לפרסומת בגלל התרבות שלנו. הארצות המארחות אינן משיבות את פניו של שום פליט, ולכן אין אנו דראמטיים די הצורך לטלויזיה. אצלנו אין טביעות, אין מעשים של שוד אווירי…אין אנו עושים את החדשות " עד כאן

 נוסף לכך סיפק מסע־ההסברה ללא־ערבים את הצידוק המוסרי לנהוג על־פי הכללים האנטי- ישראליים של הערבים, הנחשבים תנאים מוקדמים לקבלת נפט ערבי ולקבלת טובות־הנאה כספיות שמצמיח עושר הנפט הערבי. מיליוני דולרים הוצאו על ניצול הפליטים הערבים והחזרתם למולדתם כ״לב הענין, בחינת הבעיה האנושית הראשונית שחובה לפתור אותה קודם שאפשר יהיה לדבר על שלום כולל עם ישראל.

אגב עיון בהשפעתו של נשק־הנפט לאחר מלחמת־יום־הכיפורים של 1973, העלה אליאיובי את ההערה המחוכמת.

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל למרות הערובה שנתנו לבטחונה ולשלמות גבולותיה. הן הבינו שהאינטרסים האירופיים ותלותם במקורות האנרגיה אינם מניחים להן להסתכן בזעמם של הערבים.

 לפיכך המליץ אל־איובי על ״שיחות־שלום״ לשם אחיזת־עיניים, ולהמשיך עם זאת ב״מצב של ׳לא שלום״/ והציע להתמיד ב״לחץ מוסרי יחד עם מתיחות צבאית מאוזנת בקפידה…״ למען ״הצלחת האסטרטגיה הערבית החדשה״". מאחר ש״אבידות בנפש עודן נקודה כאובה לאויב״, יכולות פעולות ״גרילה״ לשחוק את בטחונה־העצמי של ישראל ואת ״האמונה״ של העולם ב״שוטר הישראלי״.

אל־איובי הביא לדוגמה את ״הצלחתם של תמרוני מדיניות־החוץ הערביים״ ב־1973, שהיתה

שלמה עד כדי כך ש… להוציא את ארצות־הברית ואת הממשלות הגזעניות שבאפריקה נקט העולם כולו עמדה נייטראלית או פרו־ערבית בשאלת החוקיות שבהחזרת השטחים הכבושים בכל האמצעים – לרבות שימוש בכוח צבאי.

כמו שציין אל־איובי, ״ההנחה הערבית היסודית בנוגע ל׳חיסול תוצאות התוקפנות׳ עודה מקובלת על העולם״. כך תונח ״עניבת־החנק״ על צווארה של ״הישות הציונית״.

אך גם לאחר שיצרו הערבים את ״מיתוס״ הלאומיות לא נוצר בכך המצב הנוח לערבים הפלשתינאים אשר לו קיווה מוסא עלמי בשעתו. תחת זאת, הונצחו התנאים שעליהם התלונן מרה: הערבים ״מגיפים בפניהם את דלת״ האזרחות ו׳׳כולאים אותם במחנות ". 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר