Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
Bensoussan
L'EDUCATION TRADITIONNELLE MUSULMANE
Sur quoi reposait l'education musulmane traditionnelle?
L'enseignement etait essentiellement religieux, non seulement en ce qui a trait a la foi proprement dite, mais aussi parce que de nombreux aspects de la vie courante dont la justice, etaient bases sur l'islam. II y avait avant tout l'etude du Coran et des Hadiths qui sont des traditions relatives aux actes et aux paroles du Prophete et de ses compagnons. L'enseignement primaire etait coranique et l'etude du Coran par coeur etait obligatoire. Les eleves etaient assis par terre les jambes repliees. Les punitions corporelles etaient particulierement severes. L'ecriture se faisait avec une plume de roseau sur une petite planchette de bois dur. Une fois la phrase ecrite et apprise, la planchette etait effacee et l'on passait a la phrase coranique suivante. Le jeudi etait journee de conge et les classes reprenaient apres la priere du vendredi. L'ecolier qui avait appris tout le Coran par coeur – sans necessairement le comprendre – etait reconnu comme Taleb, c'est-a-dire un erudit.
Une minorite des finissants du primaire accedait au niveau secondaire. Des ouvrages de poesie etaient etudies, afin d'apprendre la grammaire, les bases fondamentales de l'islam et le droit. L'enseignement superieur se donnait dans les grandes villes mais avait fini par se donner essentiellement dans les prestigieuses Medrassa de Fes. On y etudiait le droit, la grammaire, la prosodie, la rhetorique, la theologie, la metaphysique et l'arithmetique. Toutefois, il semble bien que la vitalite de l'etude des sciences profanes etait loin d'etre ce qu'elle avait ete au Moyen Age, jusque sous la dynastie des Merinides au XVe siecle et que Ton se soit replie sur un enseignement plus conventionnel et dogmatique.
Les etudiants etaient loges et nourris et les professeurs vivaient grace a une subvention gouvernementale et a de dons offerts periodiquement. Les femmes n'etaient pas instruites. En 1952, 160.000enfants musulmans etaient scolarises dans des ecoles primaires et secondaires, sur une population totale de huit millions et demi d'ames.
Comment les critiques frangais jugerent-ils l׳education traditionnelle donnee au Maroc?
Aux yeux des observateurs, l'education traditionnelle etait deficiente en plus d'un point. Ainsi, dans un rapport sur l'enseignement primaire indigene d'Alger, on pouvait lire : « Les enfants ne lisent et n'ecrivent que quelques versets du Coran… Leur maniere d'etudier est fort bruyante… II n'y a ni composition, ni production, ni recherche, ni tension d'esprit… Les ecoles juives ne valent pas mieux: tout ce qui s'applique aux unes s'applique aux autres. II suffit de remplacer le Coran par la Bible. » Cette vision des choses rejoint celle du Dr d'Anfreville qui ecrivait en 1916:«Les memes murs enferment, sous leur illusoire protection, la Medina encore impregnee d'un islamisme etroit, et le Mellah israelite que remplit un fanatisme analogue. »
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
פרק ב
צדדים במצבו של הדיימי
כיבוש שטחים וסיפוחם
בהסתמך על דוגמת קרקעותיהם של יהודי ח'יבר, שנעשו רכושם של כלל המוסלמים, אסר עומר הראשון על חלוקת האדמות הכבושות בין הפולשים המוסלמים. להוציא נחלות־מענק בודדות (קטאאע), נעשו השטחים הכבושים קניינם של כלל המוסלמים. עמי הכופרים הפכו להיות סייענים יקרי־ערך לכובשים. הם שהיו התשתית הכלכלית לקיסרות המתרחבת בלי הפסק, והם שהיו המומחים באומנויות שהערבים לא ידעון: במסים ששילמו, בכסף ובשווה־כסף, פירנסו את המכונה הצבאית הערבית, והודות לכך יכלה זו להתפנות באין מפריע לג׳האד.
עם כיבוש הגלילות הנוצריים על־ידי הצבאות הערביים־המוסלמיים בא קץ לרדיפות האכזריות מצד הכנסיה הביזנטית והוקם שלטון סובלני־ביחס. עם זאת דיכאו הכובשים הערבים בחוזק־יד את המרידות והתקוממויות־האיכרים שפרצו מחמת הלחץ הכספי על בני־הארץ. המתמרדים הוגרו לפי־חרב! ציבורים שלמים של אוכלוסיה מקומית (פרסים, ארמנים, קופטים וכר) נמכרו לעבדות, ורבים הוגלו. המושבות הערביות הראשונות היו מחנות־צבא שחלשו על דרכים וגבולות ומעט־מעט גדלו והיו לערים. בעקבות הגייסות הערביים המנצחים פשטו נחשולי מהגרים מזרחה ומערבה על־פני הארצות הכבושות. זרימה מתמדת זו, שנמשכה דורות רצופים, זירזה את תהליך ההסתערבות. הפולשים זכו בהקלות מיוחדות כאשר התיישבו בשטחים החדשים. הפקעות ונגישות כספיות שבאו כתוצאה מן הכיבוש וההתנחלות דילדלו את שורות האיכרים הד׳ימים, שעקרו לעדים החדשות או לחבלים שאליהם לא הגיע השלטון המוסלמי.
אולם במסורות רבות שבחדית׳ מזכירה תורת האסלאם את אזהרותיו של הנביא שלא להתעמר בעמים הנכנעים ולא להכביד את עולם יתר על המידה. אצל בלאדֻרי אנו מוצאים שכאשר התמרדו תושבי לבנון נגד גובה הח׳ראג׳(מס־קרקע) בבעלבך שלח צאלח בן־עלי בךעבדאללה בן־עבאס חיילים לדכא את המרידה. כמה מן המורדים שבו לכפריהם ושם הורשו להחזיק בדתם הנוצרית, אבל אחרים גורשו. משנודע הדבר לאל־אווזאעי גער בו בצאלח:
שמעת על גירוש הד׳ימים מהר־הלבנון, הגם שלא התייצבו לצד המורדים, שרבים מהם נהרגו בידך והנותרים שבו לכפריהם. איך יכולת להעניש אנשים בעוון מעטים ולאלצם לעזוב את בתיהם ואת רכושם חרף דבר אללה: ׳לא ישא חוטא משא זולתו׳ (קוראן, ו, 164), צו שאין נכון ממנו לשמרו ולעשותו! המצוה הראויה לשמירה ולציות במידה שאין למעלה ממנה היא מצוות הנביא לאמור: אם מישהו מדכא איש אשר ברית לו עמנו ושת עליו נטל כבד מנשוא, אני הוא שאנצחו בנימוקים.
השפעותיהן ההרסניות של המלחמות ושל פלישות מתמידות של זרים נתמשכו וחוזקו על־ידי חוקי הכובשים. הכובש שמר לו את הזכות לבטל את הד׳ימה בכל עת ובאורח חד־צדדי, ובכך כפה על הד׳ימים מצב של אי־בטחון מתמיד. מידת הסובלנות שהואיל לנהוג בהם על אדמתם, על־תנאי שיקבלו את מרותו, ביססה למשך דורות צורה של חסות שנשארה ארעית ותלויה ברצונו של השליט. גירוש היהודים והנוצרים מחצי־האי ערב שימש תקדים לצעדים דומים בתקופות מאוחרות יותר. אמת שגירושים אלה נדירים היו, ולעתים קרובות בוטלו.
הפליה במסים
א) ח׳ראג׳: נישולו של הד׳ימי
זכות הכיבוש שנקבעה בח׳יבּר גזלה מן המנוצחים את הבעלות על הקרקע והעבירתה לידי כלל המוסלמים. הד׳ימי, שרכושו הופקע לטובת הכובשים, שמר על הזכות לעבוד את אדמתו אם אך ישלם מס למדינה. הח׳ראג׳ הוא המס המוטל על אדמות הד׳ימי: הוא מבטא את זכות הבעלות של כלל המוסלמים (אומה) על אדמותיהם של עמים לא־מוסלמים. הח׳ראג׳ הפך אפוא את האיכר בעל־הקרקע למס־עובד המחזיק באדמתו כאריס. נחלתו הופקעה על־ידי האומה, ואותו מעמד עבר בירושה ליורשיו אחריו.
הד׳ימים, שנאסר עליהם להחזיק נשק, נעשו תלויים תלות גמורה בכובש החדש. בכמה אזורים של משק כפרי התחזקו עם הזמן יסודות השיעבוד שבמעמדו של הד׳ימי. ב־1884 תיאר שארל דה־פוקו אזורים מסוימים בדרומה של מארוקו שבהם היו היהודים ומשפחותיהם שייכים בגופם וברכושם לאדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. מצב הצמיתות נקבע כאן על־ידי הדת והועבר מדור לדור: אנשים אלה היו חלק מירושתו של האדון, ממש בקרקעותיו ובהמתו. בדאדס שבהרי־האטלס היו היהודים צמיתים אפילו ב־1913, רכושו של אדונם המוסלמי.
במקומות שונים ובזמנים שונים ניתנו לח׳ראג׳ פירושים שונים. בממלכה העות׳מאנית נתחלף בדרך כלל בג׳זיה. יש לציין שמס־קרקע דומה קיים היה עוד לפני הכיבוש הערבי בממלכות ביזנץ ופרס. אימוצו על־ידי הערבים לא שינה כלל את טבעו של המס מעיקרו, אולם האציל עליו משמעות מקודשת וסופית. המס סימל זכות מוחלטת שהקנה אללה למנצח על אדמת המנוצח.
תמורת זאת קיבל עליו צבא הח׳ליף להגן על הד׳ימים, אך התחייבות זו פקע תקפה עתים, בגלל אי-השוויון בין שני הצדדים ובגלל החילוק ואפילו הניגוד בין שתי התרבויות: מכאן, תרבות־יישוב שוחרת־שלום, המיוסדת על חובת העמל היומיומי, ומן הצד השני — הרגליהם של אנשי־מלחמה נודדים, אם בתחילת הכיבוש יכלו הח׳ליפים להגן על המוני האיכרים הלא־מוסלמים, הרי בתקופות של אי־יציבות נעשו הללו טרף לבז ולחדוות־הקרב של הערבים, וכתוצאה מכך נהרסה והלכה החקלאות של האזורים הכבושים.
ב. הג׳זיה
מחוץ לח׳ראג׳ שילמו הד׳ימים גם מס־גולגולת, זו הג׳זיה. שלושה שיעורים נקבעו למס זה, על־פי מצבו הכלכלי של כל זכר שהגיע לפרקו(קוראן ט, 29): לדעתם של כמה חכמי־משפט היה כל אחד מבני הד׳ימה חייב לשלם את מס־הגולגולת אישית בטכס פומבי משפיל: תוך כדי תשלום היה סופג מהלומה על ראשו או על ערפו. עם זאת המליץ יעקוב אבו־יוסף (נפי 798) על רחמנות וצדק בגביית הג׳זיה (ראה תעודה 3 והערה 63). נשים, נצרכים, חולים חשוכי־מרפא ובעלי־מום פטורים היו להלכה מן המם הזה.
משעה שהביאו המסים הכבדים לגל של מתאסלמים התחכם השלטון וחייב כל עדה ד׳ימית לשלם סכום קבוע, שאותו היו נכבדיה מחלקים בין בני העדה, יהיה מספרם אשר יהי.
על סמך הקבלה המעידה על תשלום הג׳זיה(תחילה היתה זו פיסת קלף על הצוואר או חותם על פיסת־היד או על החזה) היה הד׳ימי יכול לעבור ממקום למקום. ד׳ימי שיצא לדרך בלי קבלה זו אפשר היה לחבשו בבית־האסורים. לא ארכו הימים וחותם הג׳זיה, שהיה אפייני לד׳ימי, נחשב אות של פחיתות־כבוד. לימים, בממלכה העות׳מאנית, היה אדם חייב להראות את הקבלה שאם לא כן יושם מיד במאסר, לדרישתם של גובי־המסים, לפי שקל היה לזהות את הד׳ימים על־פי לבושם המיוחד ואפשר היה לעצרם ברחוב. על־פי האמור בגנזך הקונסולארי הצרפתי היה השיעבוד לג׳זיה, על כל התנאים המשפילים הכרוכים בו, אחד המכשולים העיקריים להעסקת יהודים או נוצרים כדראגומאנים (תורגמנים) בקונסוליה בתקופה העות׳מאנית. היוקרה שנאצלה על משרה זו לא עלתה בקנה אחד עם מעמדו של הד׳ימי הבזוי בהכרח, ופחיתותו עלולה היתה לגרוע מכבודו של הקונסול עצמו. בניגוד למוסלמים (הגם שבחיי־המעשה עסקו גם מוסלמים בנשיכת נשך) מותר היה לד׳ימים להלוות כסף בריבית, אך לעתים קרובות היה מסחר זה מביא לרציחתם של המלווים הד׳ימים. יתר על כן: כאשר הלוו השלטונות הון ל״בנקאים״ הד׳ימים תבעו מהם ריבית גבוהה, ולכן היתה הריבית שדרשו המלווים חייבת להיות גבוהה ביותר, עובדה שחיזקה את הדימוי השלילי של המלווים.
הקוראן אינו מפרש את שיעורי מס־הגולגולת המוטלים על הד׳ימים. הוא משתמש במונח ״עַן יַדין״ כדי לציין שמס זה חייב להיות מותאם ליכולתו של המשלם הדימי. מונח זה פורש שלא כהלכה במשך דורות רבים עד שהועמד על דיוקו על־ידי פרופ׳ מ׳ י׳ קיסטר. קיסטר הוכיח שבניגוד לפירוש שהשתרש ושלפיו ען ידן פרושו שהד׳ימי חייב להביא את המס בידו ממש במעשה של הכנעה והשפלה, הרי הפירוש האמיתי הוא ״על־פי יכולתו״. חכמי הפרשנות המוסלמים פירשו על־פי דרכם את המושג של ״יכולת״ וקבעו לו שלוש דרגות: לעני, לבינוני ולעשיר (ר׳ קיסטר ).
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחת
כן יאבדו כל אויבי ישראל
שריף הוא ראש הזאווייה, ונחשב אדם קדוש מכת המאמינים המוסלמים, שבנוסף לקוראן האמינו גם במסורת המאוחרת של ארבעת הכליפים הראשונים שקמו אחרי הנביא מוחמד, להבדיל מהכת האחרת השיעית שהאמינו רק בקוראן ובעלי חתנו של נביאם הנקראים עלאוויים, כאמור הזאוויה הוא מקום קבורתם של כל השריפים ונחשב למרכז קדוש לאיסלם, ומהרבה מקומות במרוקו עלו לרגל להשתטח על קברם של השריפים, וכינו המקום ״דאר צ׳מאנה״ בית הבטחה, שהבטיחה גן עדן למי שמבקר במקום. מלכי מרוקו שהם מש.ילשלת העלאווית טענו לעליונותם על שולשלת הסונית של השרופה של וואזן, וביניהם התגלעו חילוקי דיעות מי היא הכת היותר קדושה, של נביאם או של עלי.
בית הבטחה פירושו: מי שיעלה לזאווייה מובטח לו שנשמתו תנוח בגן עדן. השריף הגדול של וואזן, בתקופה שלפני שלטון החסות הצרפתי, היה השליט הכל יכול של העיר ושל הפריפריה שלה שכללה בין היתר גם שטחי הכפר אשזן, שלמרגלותיו נמצא בית הקברות היהודי, עד עזיבת היהודים שעלו לארץ, כל היהודים שנפטרו, נקברו שם, ובין היתר נמצא שם גם קברו של הצדיק. במשך כל הדורות נחתו על יהודי וואזן מיוזמת השריף כשונא ישראל ודת היהודים, גזירות שהיהודים לא יכלו לעמוד בהם, והיו גם התנכלויות כלפי מקום קבורת הצדיק, ובין מאמיניו של רבי עמרם היו גם כמה ערביות וערבים שביקשו ילדים או מזור לתחלואותיהם ונענו, וכשזה קרה הדבר עשה הד, והיה לרועץ לאישיותו של השריף, ובשל כך ביקש למחוק כל זכר מהמצאות קברו של הצדיק, מראשוני אבותיו השריפים ועד ימינו ניסה במזימותיו להציק ליהודים, אולם עם בוא השלטון הצרפתי יוקרתם וקדושתם הלכו והתמעטו, עד כדי הסתגרותם בארבע אמות, קולם נדם והשפעתם פחתו והלכו, הצרפתים כדיפלומטים ממולחים כבדו אותם מאד, אבל בלי אומר ודברים הלכו והצרו צעדיהם, מיום ליום.
הגמרא מספרת מעשה על בנות יהודיות שבויות אשר נפדו ע״י חכמים והובאו לנהרדעא,
שבויות אלו אכסנו אותן חכמים בקומה העליונה בבית שהיה דר בו רב עמרם חסידא, מאחר והיו בנות יפות, חכמים הורידו את המדרגות מפניהן שלא יוכלו גברים לעלות אליהן.
ויהי היום כאשר עברה אחת מהן ליד העליה, נעשה אור בבית דרך פי העליה, מרוב שהיתה יפה פניה היו מאירות. רב עמרם חסידא כאשר הציץ למעלה וראה את יופיה הזוהר חשק בה, לקח סולם גדול וכבד, שלא יכלו עשרה אנשים יחד להרים אותו, אך מרוב התלהבותו לדבר עבירה הרים אותו לבד. רב עמרם היה עולה והולך עד שהגיע לחצי סולם.
מיד התחרט, על מעשה עבירה אשר הולך לעשות, הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו.
הרים את קולו וצעק נורא בי עמרם דליקה בוערת בבית עמרם, ובקולו הרם הזעיק את כל בני השכונה ליאסף ולבא לכבות כאילו את הדליקה. כאשר מטרתו האמיתית היתהלהתבייש מהם וע״י זה ינצל מיצרו הרע אשר תקפו.
, והמהרש״א אמר כי באמת רב עמרם לא שיקר, אלא הוא התכוון לאש במובן אחר ־ לאש היצר הבוערת בו, אלאשאמר בלשון זו כדי שיבואו מיד בני השכונה אשר יחשבו שזה ממש שריפה ובתוכם באו גם חכמים אשר תמהולראותו עומד באמצע סולם לכיון הבנות השבויות.
אמרו לו חכמים: ביישת אותנו שהכל רואים מה רצית לעשות. ענה להם, מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה ולא תתביישו ממנו בעולם הבא.
השביע רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו מיד, אז יצר הרע יצא מתוך גופו כעמוד אש. אמר ליצר הרע ראה שאתה אשואני בשר ואני עדיף וחשוב ממך שהתגברתי עליך.
מעשה נורא זה מלמדנו עד כמה אנו צריכים להיזהר בלכתנו ברחובות ובכל מקום ציבורי אחר, ועד כמה חשוב לשמור ולהקפיד על בנינו ובנותינו ללכת בתלבושת צנועה כיאות לבנות ישראל הקדושות והטהורות.
לעיניינינו, הבאנו כאן מעשה תלמודי בספר זה המספר את נסיו ונפלאותיו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מכמה טעמים:
א־ בכל כתבי רבני מרוקו מכנים את רבי עמרם בן דיוואן, רב עמרם חסידא על שם האמורא הנז׳ אשר זכה שיכתבו מעשה זה על שמו בתלמוד כמוסר השכל לכל הדורות.
ב־ כאשר צעק נורא בי עמרם, התכוון על אש היצר הבוער בו, למרות זאת לא הצליח היצר בכל תוקפו העז להתגבר על רב עמרם חסידא, והוא נצחו לעיני כל השכונה והוכיח שגם אדם שהוא מבשר ודם יש בכחו להחליש את כח האש הבוער.
זה גם מה שמסמל את הנם הפלאי, באש הגדולה אשר עולה מקברו של הצדיק רבי עמרם לכיון העץ אשר מטבעו נתפסת בו האש תיכף ומיד וכאן אנו רואים שהעץ בוער באש והעץ איננו אכל. כסמל של הצדיק בהיותו בחייו אשר ביטל את אש היצר הלוהט והחזק.
מראכש העיר-חביב אבגי-משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמא
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
ר.
הרב ובנו היו קונסולריים של אוסטריה במרוקו. והוא דאג להעביר את מסמכי העדות לשגרירויות זרות. השגריר הבריטי ג'והן דרומנד, נתבקש להעביר את מסמכי ממראכש לווזיר של הסולטאן מוחמד בראגש. אבל היות והוא לא הגיע למושב השגרירים בטנג'יר, נמסרו המסמכים לווזיר אחר המטרה שהוא יעבירם לסולטאן בשם אדם מכובד, ובלי להזכיר את שמו של הרב.
על השתלשלותה של הפרשה העגומה הזו, ניתן ללמוד עד כמה היה קשה להבין, למה היהודים לא יצאו להיאבק על זכויותיהם, כפי שעשה זאת השגריר הבריטי ג'והן דרומנד בשבילם, במשך ארבעים ואחד שנות כהונתו במרוקו. יתכן שהוא עשה כן מכוח הצדק והיושר הנהוג בארצו. לעומת העוול שנעשה ליהודים אותו ראה במו עיניו.
צדק הוא מושג סלקטיבי במרוקו של אותם הזמנים, שלא היה קיים לגבי היהודים שחיו לפי תנאי עומר הידועים לשמצה. ועוד יותר כשמאחוריהם מסתתרים מושלים מרושעים דוגמת , יזידים, וזינאוים. הדאגים להוציאם לפועל ככתבם וכלשונם על לא עוול.
ומה תעזור מלחמה צודקת ככל שתהיה, התובעת עלבונו של אדם אחד עם כל העוול הגדול שנעשה לו, כשהיא מתעלמת מגורלם של מאתים אלף אחרים, והמחיר אשר הם ממשיכים לשלם עבורה לפי אותם חוקים ? צדק אותו יהודי שאמר על מונטיפיורי במראכש " אם הוא לא הביא אתו צבא ותותחים כדאי לו שישוב לארצו ".
רישומם של אותם ימים אפלים שעברו על יהודי אנתיפה לא נמחקו מאותם משפחות. הרהה מהם עברו עקב כל לגור במראכש, ולהרבה מהם היו שמות משפחה זהים לאלה מהתושבים הוותיקים של העיר. ואז הדביקו להם כתוספת הכינוי " נתיפי ".
אם למשל רוצים לשאול, על אביטבול או מור יוסף יגידו לך מיד איזה נתיפי או שלנו ? היו אלה משפחות מכובדות שלא מעט מהם תרמו לרווחתה של הקהילה והמדינה במרוקו, במסחר וכלכלה ותחבורה. וכמה מהם עד לעצם היום הזה עדיין הם שם, ממשיכים כבימים ימימה.
משפחת חגואל ומשפחת אברבאל.
בערי הצפון פאס – מכנאס התרחשו הפיכות בחצר המלוכה. היו מרידות בשנת תקנ"ג – 1793, מרדו מולאי סלאמה, נגד אחיו הסולטאן מולאי סלימאן שמלך במכנאס. במרד ההוא נהרסו ונחרבו בתי כנסת, ומלואי עבד ארחמאן, ניהל מלחמה נגד המורדים מבית, וזה חוץ מחזית המלחמה שפתח נגד ספרד.
הרפתקאותיו הביאו לשוד ולביזה ביהודים בצפון המדינה, וכנראה גם על מראכש זה לא פסח. מעבר לרכוש, שמו עיניהם על בנות ישראל היפות, אותן הם חשקו לקרוע ממשפחותיהן. על יהודי טנג'יר יסופר שהמלך סלאמה חשקה נפשו בנערה יהודיה יפה אשר על אודותיה שמע, והציע לה להמיר את דתה.
סירובה לעשות כן, עלה לה בחייה, היא בחרה לעלות למוקד ולא למלא את רצונו. היהודים ציינו את קברה בשם סוליקה הצדקת, ציון העומד עד היום.
ארבע שנים אחר כך התקצ"ה – התקצ"ט 1835 – 1839, סופר על מקרה דומה וקשה יותר במראכש. מולאי עבד אל קאדר, אחיו של מולאטי עבד ארחמאן, היה שקוע שם במלחמה נגד הצרפתים באלג'יר. מולא עבד ארחמאן נקרא על ידו לסייע לו, לכך היה זקוק לממונם של היהודים, והטיל עליהם לשלם סכומי עתק.
במראכש היה בן היהודים, שם איש זקן נשוא פנים, עשיר וחכם ממשפחה מיוחסת, שמו היה דון יהודה בן לוי, בן מאיר אברבנאל, מצאצאי השר הנודע דון יצחק אברבנאל. על לוי אביו של יהודה הייתה הלשנה שבמלחמת מולאי סלימאן בשנת תק"ף – 1820, שידו של יהודה הייתה עם הקושרים נגד המלך, ומבלי לחקור את הדבר הוצא להורג, ורכושו הוחרם.
וכגורל האב, כן גורל הבן. על דון יהודה ציוו להפקיד אל כל הונו לידי הממשלה, והוא סירב לעשות כן. הוא נאסר ורכושו הוחרם על ידי הממשלה. ובעוד הוא מתייסר במאסרו, השוטרים עשו חיפוש בביתו חמצוא כסף ורכוש, נתקלה עיניהם בביתו, בצעירה יפיפייה בת שבע עשרה שהצטיינה מאוד ביופייה.
ראש השוטרים חשב לקחת אותה כדי להביא אותה למלך, ובני הבית עמדו להגן עליה.ארוסה בנימין, שזה עתה אירש אותה, ראה שארוסתו עומדת להילקח ממנו, הסתער על אחד השוטרים חטף ממנו את החרב פנה אל ארוסתו ואמר :
ברחי לך מיד אכזרים פראים אלה, ועלי לך השמיימה תמה וטהורה למקום שם נתעלס באהבתנו. ובאומרו כך תקע את החרב בלבה ואחר כל בלבו, ודמן התערב זה בזה. דון יהודה האב שכבר נטה למות מרוב עינויים, נחסך ממנו הצער הנוראי, כי למחרת נודע שהוא מת.
נערכה להם הלוויה משולשת, ושלושתם באו לקבר ביום אחד. כל יהודי מראכש התאבלו על המקרה הנורא הזה והקורע לב, מסיים הרב יעקב משה טולידאנו מתוך הספר " נר המערב " ומוסיף : כמה מחוזות רואים כאלה שקרו אז בימים לא רחוקים, בימים שעין התרבות האירפאית הייתה כבר צופייה במרוקו, ובכל זאת לא בושו.
עושרה של משחת אברבנאל, היה לצנינים בעיני בית המלוכה, שחמדו את רכושו של רבי יהודה אברבנאל. הרב רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יהודה היה רב ומורה צדק במראכש. יטום אחד לפני שהרגו אותו התנבא על כך, והיה צועק ובוכה ומצווה על בני ביתו שיעזבו את מראכש.
ביום השבת נהרג הוא, בתו וחתנו. הסיפור נכתב באריכות בספר מבשר טוב, בין ניירותיו מצאו מכתבי פרידה מבני מראכש, כתובים בלשון ערבי, שמשמעותו כך : אתם אהובי ואחי, בני ישראל, ואתם ילדי, תסלחו לי על כל מה שעשיתי אתכם בזמני, כמו שגם אני סולח לכם. וכל מי שעשה לי דבר שלא כהוגן, כן מחול לו ושרוי לו.
ואני נפרד מכם לשלום, והשם יתברך ישלח לכם גואל שישמח אתכם בחייכם אמן. ממני אני החותם מטה כותרת לברכות, לכם ולבניכם. עבד השם יהודה בן לוי בן מאיר, מזרע דון יצחק אברבנאל, מזרע דו בן ישי בית הלחמי מלך ישראל, ושם כתוב שהמעשה הזה בספרי הימים.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
אך כל זה, עמידתם האפשרית של המיימונים בפאס אם בתור יהודים ידועים וגלוים, או אם אנוסים כדעת החושבים כך, הנה זה היה רק באותם השנים אשר עוד עבד אל מומין אזנאתי מושל האלמווחידין בפאס, שאז רופפו חקי בן תמורת ( היכן שכתוב תמורת, הכוונה לפי עניות דעתי היא לאבן תומרת, ונראה לי שזהו שיבוש לש המחבר, ולמרות זאת אני מעתיק את הדבר ככתבו וכלשונו ) וגזרות עבד אל מומין מושלם הראשון.
וגם האנוסים גם אלה שיכלו להשאר ביהדותם בפרהסיא, לא פגשו כל כך מעצורים בימי המושל עבד אל מומין אזנאתי עד שגם סדרי הקהלות ולימוד התורה נשארו על מכונן, ויתקימו עוד גם אחרי קבלם את מוחמד לנביא בדבור פה.
אמנם בשנת תתקכ"ד – כ"ה בה בשנה שמת עבד אל מומין אזנאתי ויבוא הנציב שבאנדלוס אבו יעקב יוסף וימשול תחתיו, אז הושם עוד הפעם בקורת נמרצה מטעם המושל הקנאי ההוא, על האנוסים ויחודשו גזרות האלמווחידין בעאצם תקפם. ואז נהרג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין.
וגם משפחת המיימונים כאשר נסו ראשונה מספרד הדרומית לפאס מפני חמת המציק ההוא אבו יעקב יוסף, כן נאלצו עוד עתה לנוס מפניו מפאס. וברביעי לחודש אייר שנת תתקכ"ה נמלטו באניה דרך הים התיכון.
הנה כן חזרו רדיפות האלמווחידין ונשנו בפעם השנית על יהודי המערב ותגרת יד המושל ההולל ההוא, וכן גם הימי המושל שאחריו אבו יוסף יעקב איש נוקם ועריץ כאביו, שעוד הוסיף לחדש סימני נוול ואותות קלון על האנוסים במרוקו בגזרו עליהם ללבוש בגדים כבדים, לעשות בתי אזרוע ארוכים המגיעים עד לשוקיהם, לכסות את ראשם בצעיפים גדולים סרי טעם, וכאלה.
ואמנם בנו של המושל ההוא, מחמד אנאציר ( תתקנ"ט – ע"ד ) חד מלהטיל על האנוסים ההעקות ההם, וישתפק להבדיל את האנוסים מהמושלמנים, רק בזאת, בלבוש האנוסים עליהם בגד עליון מצבע צהוב, וכן לצנוף מצנפות צהובות. הוא, המושל הזה, בנה על היהודים יושבי מדינת ריף אשר לחוף ים התיכון במרוקו, חומה גבוהה סביב, האמנם לא נדע אל נכון מה היא הסבה שהניעה אותו לזה, ואם לרעת היהודים או לטובתם בנה את החומה ההיא ?
" את אשר השאיר החגב אכל הארבה ", את אשר השאיר אדריס הפאטימי אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי מרוקו לפני כארבע מאות שנה, אכלו עתה האלמווחידין בכל פה וילחכו את מובדות הקהלות במרוקו ובכל ברבריה כמעט, מי לחרב ומי לשבי, מי לנוע ולנוד, ומי להמרת דת.
בתור זכרון מפורט להקהלות היותר גדולות שהייתה בם יד מושלי האלמווחידין להשמידם ולהחריבם, הננו נותנים בזה את קינתו של רבי אברהם אבן עזרא שנכתבה כמובן עוד בשנים הראשונות לממשלת האלמווחידין, לפני מושל הקנאי אבו יעקב יוסף, ובנו אבו יוסף יעקב, שחדשו את הרדיפות שנית, כן, מהקינה הזאת נדע לנכון כי בכל הקהלות האלה היו מקודם גדולי תורה וחכמה במספר הגון, סדרי קהלותיהם היו במצב פורח ופורה, וזה נוסח הקינה.
אהה ירד, עלי ספרד, רע מן השמים
וספוד רב, עלי מערב, לזאת רפו ידים
והוי אקרא, כמצרה על קהלת בגלמסה
ועיר גאונים, ונבונים, מאורם חשך כסה
ושה עמוד, והתלמוד, והבניה נהרסה
והמשנה, לשנינה, ברגלי נרמסה
ועיר מלוכה, והנבוכה, מראכס המיוחסה
עלי יקרים, מדוקרים, עין אויב לא חסה
אהה אפס, קהל פאס, מיום נתנו למשסה
ואי חסן, קהל תלמסן, והדררתה נמסה
וקון ארים, בתמורים עלי סבתא ומכנאסא
וסות אקרעה, על דרעא, אשר לפנים נתפשה
ובים שבת, ובם עם בת שפכו דמם כמים
ולמה רבי אברם, קצת מקומות שכחת
עיר לחמה, וגם קפצה, וג'ירבא לא זכרת
אשר גלו ברוב גלות, ועונם דלגת
עדת צורמאן הנבונים, וגם קהל מסלאתה
ושכחת את קהל, הנבונים מצראתה
אשר עונם ( עונשם ) גדל מאד, ולשונם נשתה
וכתבו עליהם מסים, ועבודה קשתה
והלך קצתם וברח, ולא באו עד עתה
וקצת גלו לג'ירבא, העיר אשר שכחת
מהם הלכו לצומראן, ותעו ונשארו חיתה
כל ימיהם מדוכאים, ועינם ונפשם כלתה
מקוים לעת הרוחה, ומנוחה לא באתה
יום יבא בן ישי, וגם את בן אפרים
בהעתק מהקינה הזאת נמצא עוטד זכרון חרבן קהלות אחרות בגבול תוניס אשר יקונן עליהם אבן עזרא וכה יאמר :
ואתפלשה בעפר, על תונס ועל סוסא
וגם אכה לחיי, על אלמהדייא הרמוסה
ונמס לבי בקרבי, לקאבים המיוחסה
ופניתי לטראבלס בעודה נעמסה
מדברי הקינה הזאת בכלל, נקל להכיר כי לא בפעם אחת ולא בימי מושל אחר קרה כל החרבן הנורא הזה של הקהלות האלה ודומיהם, במרוקו באלג'יריין, בתוניס ובטריפולי, אמנם, מרוקו הייתה הראשונה, וגם האחרונה אחרי כן, אשר לקתה כפלים מידי האלמווחידין, אך גם בה, גם בכל ברבריה, באו ההריסות האלה שבערים השונות, בזמנים שונים ומחולפים, ובעת שבמקום האחד נתישנו ויהיו כבר למכת מדינה, לדברים רגילים והווים, היו במקום אחר לשמועות חדשות מבהילות, ומעוררות רתת וחלחלה.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
וביום השלישי — הלך שוב אצל הצורף, 
וחקקו את האות השלישית. גם הפעם חלם רבינו חלום, והנה הוא נמצא בעיר זרה ורחוקה. הוא מטייל ברחובות ובשווקים, מתבונן בבתים ובחצרות. לפתע נראה לו המקום מוכר, הוא מוסיף לטייל ברחובות העיר מעמיק להתבונן, והנה — המראות נעשים מוכרים לו יותר ויותר. רבינו מתאמץ כל העת לדלות מנבכי זכרונו את שם המקום, עד שלפתע… צף השם ועולה — לעריש — אכן העיר לעריש! ובעודו תמה מה מעשיו פה — התעורר, והחלום עוד מוסיף לפעמו…
זכר רבינו את שם העיר שראה בחלומו, ותמיהה גדולה אחזה בו: מדוע הופיעה עיר זו בחלומו? לפתע האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו לראות ששם העיר מתקשר לסגולה. ומראשי תיבותיה למד שעליו לחדול מהכנת הסגולה. ראשי התיבות של שם העיר היו: ״לא עת רצון יכתבו שם״ — לעריש.
נותרה עוד אות אחת, כדי לסיים את חקיקת השם, אך הפעם הוא ויתר. כאן כבר גילו לו במפורש כי לא לרצון הוא, שימשיך ביצירת הקמיע.
(פרק זה, מספר ביקוד החמה).
חצות לילה — גילוי אליהו בחלום
כתב בזוהר הק׳: ״אשרי האדם שזוכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב״ה מקשיב לו, שנאמר: היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך. ושואל: מי הם חברים שמקשיבים לקולו? הוי אומר כל פמליה של מעלה ולא עוד אלא שנמשך עליו ביום חוט של חסד — אשריו ואשרי חלקו שמתברך מפי עליון. ועל זה אמר דוד המלך: חצות לילה אקום להודות לך.
בחצות לילה דוקא בשעה שהקב״ה נכנס להשתעשע עם נשמות הצדיקים בגן עדן — זו היא שעת רצון לבקש על השכינה הנמצאת בגלות, ע״ב.
כן היה רבינו…
בכל לילה עת הגיעה שעת חצות, עת דודים — עת לבכות ולקונן על הגלות המר והנמהר, על כנסת ישראל הדוויה והנתונה למשיסה — על גלות השכינה.
היה רבינו נעור משנתו, פורש מחצלת מתישב ועורך תיקון חצות. קולו ההומה השתפך אל חשכת הליל, שעה ארוכה יושב ומקונן ושופך את צקון — לחשו לפני שוכן מרומים שימהר ברחמיו הרבים את גאולתם של ישראל. לאחר שסיים תיקון חצות היה יושב ועוסק בתורה עד אשמורת הבוקר.
בליל שבת אחד… סיפר בנו רבי יוסף שליט״א —היינו שלשה, מר אבי זצ״ל, אני ועוד תלמיד חכם אחד שהיום רבה של באר שבע, אמרנו תיקון חצות, ומרוב הדמעות וההתלהבות אחזה אותנו תנומה, אחרי כמה דקות אבא מעיר אותנו, קומו, עכשיו ראיתי את אליהו הנביא.. בהתרגשות רבה סיפר לנו את חלומו.
וזה אשר חלם, שהוא עומד מול חומה גבוהה ומבוצרת, סגורה ומסוגרת; אבניה גדולות ועשויות נדבכים נדבכים, ובעודו עומד ותוהה, לפתע, מזדעזעת החומה ואבנים גדולות מתדרדרות למרגלותיה, והנה בין הבקיעים של החומה מתגלה הר גבוה, ועל ההר ניצבות דמויות לובשות שחורים, דמות אחת גבוהה והשניה נמוכה.
ואבא זצ״ל מתקרב לעברם כדי לראותם. ואז, מסירות הדמויות את המעטה השחור, ובמקום זה מתגלה — בגדי לבן זוהרים. וסביבם זורח בוהק לבן שעוטף אותם בהילה של אור, וחש כמיהה עזה להתקרב ולראותם, והנה נפקחו עיניו והוא הקיץ וכולו נפעם…
כשסיים לספר לנו את חלומו, הוסיף ואמר: זהו כוחה של תפילה כאשר מתפללים בכל כוחות הנפש, זוכים להתגלות כזו בחלום.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו-מנהגי חודש אב רחמן.
מנהגי חודש אב רחמן.
א. ראש חודש אב הוא יום שבו נסתלק אהרן הכהן ולכן מנהגינו הוא דמותר לאכול בו בשר. כ"כ בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סימן נד), קצש"ע טולידאנו (עמוד רמז), ובקרית חנה דוד לר' דוד הכהן סקאלי זצ"ל (סימן נב אות
????
כו). וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ל), שמנהג עיר פאס לאכול בשר בר"ח, מלבד משפחת אבן צור שנמנעים מאכילת בשר. כן המנהג בתיזנית, ובטהלה. (מו"ח ר' אברהם הלוי הי"ו). וכן אוכלים בשר בעיר צ
'פרו, ראה בספר דבר אמת להגר"י מונסונייגו (סימן ג).אמנם באזור הספרדי לא אכלו בשר. וכך שמעתי מהרה"ג רבי שלמה דיין שמנהג טיטואן שלא לאכול בשר בר"ח. וכן כתב הגאון רבי יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק בליקוטים (או"ח דף לע"ב).
ב. מר"ח וכן בשבוע שחל בו תשעה באב לא אוכלים בשר מלבד ליולדת שהקלו לה שתשושה וחלשה וכתב בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה מב), דדווקא בשר עוף. ובארץ רבים נוהגים בשבת חזון לאכול בשר שאינו טרי (דהיינו קפוא).
ג. אכילת בשר בשבת חזון. מגורשי ספרד אכלו בשר כרגיל וכך נהגו בקהילות פאס, מכנאס, וצ'פרו. התושבים הקפידו לאכול בשר שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים וטיגנו אותו בשמן, ונקרא בלע"ז לכלי"ע וכן נהגו גם במרכש. ובכפרי הדרום לא אכלו בשר כלל. כ"כ בדברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 102). ובשו"ת משפטים ישרים (סימן קע), כתב להתיר לשחוט במקום צורך כגון שצריכין בשר לכבוד שבת. והאידנא שראוי להחמיר בפרט שמצוי בשרים בשפע בהקפאות. ולנוהגים להימנע מאכילת בשר אין בכך איסור היות שאין חיוב באכילת בשר מלבד יו"ט שאז נאמר אין שמחה אלא בבשר ויין, ומה גם שאין ניכר במניעת אכילת בשר מפני אבלות שיש מטעמי בריאות נמנעים מאכילת בשר. ומעשה היה בארץ. הגיעה אשה לרבי משה אסולין זצ"ל רב ישוב כרם בן זמרא ושאלה אם יהא מותר לה לאכול בשר בשבת חזון, היות ואין לה דבר אחר לבשל? ובמליצה ענה הרב, פרה זו נשחטה קודם חורבן הבית.
ד.הפטורות מן התענית. מנהגנו להתיר למעוברות ומניקות לאכול בתעניות עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז תמוז. וכאשר שלשת התעניות הנ"ל דחוי מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק השו"ע (סימן תקנט ה"ט). וכך מובא בשו"ת ויען משה (אור"ח סימן עז),וכן בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב סימן עה), אומנם בקיצש"ע טולידאנו (סימן תק"ו הלכה טו),כתב וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא. ובשנה שחל תשעה באב דחוי הדין להתיר למועברות ומינקות באכילה כדין שלש תעניות. ויאכלו כדי קיום הגוף. (חזון עובדיה תעניות דף ס).
ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן),וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.
ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.
ז. תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.
ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.
ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.
י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם(צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').
יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.
יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.
יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג),ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).
יד. במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים, וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים, ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.
טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.
טז. אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').
יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).
יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.
יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.
כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.
כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.
כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.
כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.
כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.
כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".
כו.אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
הילולת המשורר והפייטן רבי משה אלפסי
קטע נדיר ביותר
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
הנהגות ומעשיות מחכמי המערב והמזרח
הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל א
הרב אברהם אסולין היו
ב"ד אולאד מנצור
בכל יום שני וחמישי בימי השובבי"ם נהג רבי כליפא אלמליח זצ"ל לצום, לשאלת חותנו שביקש לדעת מה פשר הצום? ענה רבינו: כיצד אפשר שלא לצום בימים קדושים אלו שמוציאים בהם ספר תורה מן ההיכל. ונכדתו מרת 'חביבה' ע"ה, למדה מסבה הגדול את המנהג וצמה בצנעא כל שני וחמישי בימי השובבי"ם עד שנודע הדבר במשפחה.
בימים רבים נוספים היה רבינו צם, כמו בימי השובבי"ם הארוכים ובימי חודש אלול. ובהזדמנויות נוספות במשך השנה היה צם משבת לשבת. בסיום הצום נהגו רבינו והרבנית לשתות מים שרויים בסולת לרכך את הקיבה שלא הייתה בפעילות שבוע שלם. בסעודה זו היו נשות הכפר נוהגות לבוא ולהתברך מפי הרבנית כסגולה לשמירה והצלחה.
חותנו של רבינו שדאג לשלומו מרוב התעניות והצומות, העיר לו פעם על הצומות הרבים שיכולים להזיק לבריאותו, רבינו הרגיע אותו והבטיחו שלא יארע לו רע. ואכן על אף רום גילו והסיגופים הרבים יחד עם הצומות שמר על בריאותו האיתנה עד פטירתו.
ואכן, הצומות הרבים לא באו לידי ביטוי בכוחו. כמו שמספרים תלמידי רבינו, שעל אף הצומות הרבים והתעניות לא תש כוחו, ובשעת לימודו עם תלמידיו לא הבחינו כלל כי יום צום הוא.
מסופר על מרת 'ימנה' אשתו האחרונה של רבינו, שבא לבקרה קרוב משפחה בשבוע בו צמה משבת לשבת, בין הדברים הציע לבדוק את כוחה בימי תעניתה, ימנה הסכימה אך בקשה שיניח גוש סוכר עליו יתערבו, עוד טרם הספיק להתכונן הרימה ימנה את קרוב משפחתה והשליכה אותו לארץ, באותו מעמד נכחו רבים מבני הכפר שראו את חוזקה של הרבנית למרות צומה.
מנהגו של הרה"צ ר' כליפא אלמליח זצ"ל היה ללכת דרך ארוכה כשרגליו יחפות, וכך היה מנהגו שלא ללבוש מנעלים כלל בתשעה באב וביום הכיפורים. (ע"פ הזוהר פרשת תצוה עמוד קפה). וכתב הב"ח (סימן תקנ"ד), שמכיון שהסמ"ג בהלכות יוה"כ ס"ל להחמיר לכתחילה באנפילאות של בגד, וגם יש גאונים שסוברים דכל מידי דמגין, מנעל מקרי, ואסור לצאת בו בט' באב וביוה"כ, הילכך יש להחמיר ללכת יחף לגמרי וכן ראיתי לרוב רבותינו שנהגו כן אף בט' באב. ומיהו אין לגעור באותם שנהגו להקל לצאת במנעל של בגד.
בערב היה מנהגו של הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל לעבור בין הקהל ובידו צלחת אפר שהיה מפזר על ראש כל אחד, וכן המנהג.
ביום תשעה באב לא פסקה עינו של הרה"צ רבי כליפא אלמליח זצ"ל מלדמוע על חורבן הבית, במשך כל היום היה יושב בבית הכנסת ומקונן על חורבן הבית. (בניו, נכדיו, וניניו).
הצדיק המלוב"ן בבא סאלי זיע"א
מיום עומדו על דעתו לא ביטל קימת חצות, ואמירתו את התיקון בהתבודדות בחדרו המסוגר, כשבשעה זו אסור היה להיכנס אל החדר. פעם בודדת ארע שהרבנית ע"ה נכנסה לחדרו, מבלי שזכרה ששעה זו עת חצות היא. כשנכנסה ראתה את רבינו יושב על הארץ ופניו קרובות לרצפה ממש, לידו נקוותה שלולית מים גדולה, סברה הרבנית שנשפך מים ורצתה לנקות את השלולית, כדי שלא יפריעו המים לרבינו. כל אותה עת לא הבחין רבינו בנוכחותה בחדר, אלא שאז פנתה היא ושאלה אותו, מה נשפך על הרצפה? הרים רבינו את פניו מן הארץ ואמר לה: "הלא לשם כך ביקשתי לבל יכנסו אל החדר בשעה זו…. אך מאחר וכבר נכנסת וראית מה שראית, אבקשך שלא תספרי לאף אדם בעולם. המים הללו הם דמעותיי, אשר אינני מסוגל לכלוא כששכינתא בגלותא שריא" (ספר "אביר יעקב").
מרן הגאון ר' שלום משאש זצ"ל
תלמידו של מורינו ר"ש, הרב אריאל אדרי שליט"א רבה של הר חומה י"ם, בהקדמה לספר "ילקוט שמש" מביא מעשה שקרא לו עם הרב זצ"ל. באחד מימי שבתות החורף הידועים בקרב יוצאי צפון אפריקה אשר קמים בהם לבקשות באשמורת הבוקר ואומרים "תיקון לאה", שאל ר' אריאל את ר"ש האם אפשר להוזיל דמעות כשאומרים תיקון לאה בשבת? ענה לו ר' שלום שאין לבוא לידי בכי, כי שבת היא לה' ואסור להצטער. שב ר' אריאל למקומו והנה הוא רואה איך שהתחילו לומר תיקון לאה והנה עיניי רבי שלום דומעות?! שאלו ר"א לאחר מכן, יורנו מורנו איך כבוד הרב בוכה? הרי אין להצטער בשבת? ענה לו הרב בתמיהה, איך אדם יוכל לומר מילים אלו מהתיקון לאה ועיניו לא ידמעו?! זה דבר שאינו בשליטתי ואין אני יכול לעמוד מזרם הדמעות הפורץ מעיני באומרי מילים אלו, זיע"א. (הקדמה לספר "ילקוט שמ"ש" הרב אריאל אדרי שליט"א).
הרה"צ ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל
מספר הרה"ג ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א, יום אחד הגיע לדור בשכנותי חכם מארצות המערב, אחר קבלת הפנים ודרישת השלום נפנינו כל אחד לביתו, והרב וואזנר נפנה ללימודו, לפתע כשהגיע שעת חצות לילה והנה הרב שומע מכיוון קיר השכנים החדשים בכיות ויללות, התקרב סמוך לקיר והנה הוא שומע את האורח קורא "תיקון חצות" בבכי מר על חורבן הבית, למחרת בבוקר שאל הרב מי הוא השכן החכם? וענו לו שהוא רבה הראשי של מקנאס אשר במרוקו הרה"ג ר' רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, אמר להם הרב וואזנר דעו לכם שמיהודי חכם זה למדתי איך נראו אבותינו בשעה שבכו על חורבן ביהמ"ק….. (הרב שמואל וואזנר שליט"א).
הרה"צ המקובל ר' יעקב מוצפי זצ"ל אב"ד העדה הספרדית י"ם
מסופר על הרב זצ"ל שכל שנה בתקופת בין המצרים בחצות היום היה הולך לת"ת "קרית ספר" בירושלים, כדי לומר "תיקון חצות" כנהוג בימים אלו, והיה יושב על הקרקע יחד עם כל הילדים בת"ת ואומר את תיקון חצות בבכיה ובהשתפכות לפני רבוש"ע על חורבן ביהמ"ק, וכשהיו הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן רואים זאת מיד היו בוכים איתו יחד על חורבן הבית ואורך הגלות, וכך היה מנהגו מידי יום ביומו בימי בין המצרים…. (הרב יצחק ברכה ראש ישיבת "עטרת יצחק" י"ם).
הרה"צ ר' פרץ מימון זצ"ל
איך נראה היה תשעה באב אצל הרב פרץ מימון רב מושב גילת וחתנו של ר' חיים חורי זצ"ל, (ג'רבה, תוניס) מספר הרב יוסי לוי ראש המועצה הדתית מרחבים בני שמעון, יום אחד החלטתי לנסוע למושב גילת ולראות את הרב באמירת הקינות, נכנסתי לביהכנ"ס והתישבתי על הרצפה כנהוג, לפתע הרב התחיל את המזמור על נהרות בבל, בכזה בכי שלא היה אחד מהציבור שלא בכה, ומוסיף תלמידו הרב משה לזרוב הי"ו מבית שאן, שהיה ממש נראה כאילו ירמיה הנביא מתאבל על בית המקדש, בתו של הרב מספרת שאביה הרב פרץ היה בוכה על בית המקדש כאילו הוא נחרב ממש עכשיו בימינו. אכן זו היא הרגשה של ת"ח אמיתי על החוסר בביהמ"ק ואיך צריכה להיראות האבילות על אובדנו (ילדיו ותלמידיו).
הרה"צ ר' דוד אבוחצירא שליט"א
בימי אלול הקדושים מספר ר' דוד אבוחצירא שליט״א. מידי לילה הייתי ישן לצד סבי הצדיק המלוב״ן בבא סאלי ע״ה, וכל לילה הרבה לפני עלות השחר היה סבי ע״ה מעורר אותי לבוא עימו לאמירת חצות סליחות ותפילת שחרית, ואח״כ הייתי הולך ללמוד בבית המדרש יחד עם המלמד דרדקי שלנו, בשעת תפילת שחרית הייתי מידי פעם מנמנם מרוב עייפות. פעם אחת שסבי ע״ה העירני שאלתיו מדוע סבא מעירני מוקדם, הרי אני לפעמים נרדם בשעת התפילה? השיב לי סבא ע״ה, אני מעיר אותך מוקדם, כדי שתתרגל לקום לאמירת חצות וכו׳ בלי שום עצלות אע״פ שכרגע אתה מתעייף ונרדם בתפילה, כשתגדל תהיה מורגל לקום בעוד לילה לשבח ולפאר לבורא עולם. ("אביר יעקב").
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
אף בירושלים נהוג היה במאה השמונה־עשרה ליתן לשליח בשכרו שליש מפרי שליחותו וגם לפרנס את בני ביתו בירושלים במשך כל ימי היותו בדרך, כפי שאנו למדים מתוך שאלה שהובאה בפני ר׳ יונה ב״ר חנון נבון: ״מעשה שהיה כך היה, שראובן נתחייב לילך בשליחות מצוה מעה״ק לערי אורומילי דמוריאה [תורכיה האירופית ויון] ע״פ התנאים הנהוגים, שהק״ק יוציאו כל הוצאות המצטרכות ומזונות ביתו סך כו״כ [כך וכך] בשבוע, ואחר כך מההכנסה שתבא לידו, בין רב ובין מעט, ינכו כל ההוצאות, והנשאר יתחלק לגי חלקים, ב׳ חלקים לק״ק וחלק אחד לשליח בעד שכר טרחו. ויהי כצאתו מהעיר קרה לו מקרה בלתי טהור, שנחלה ראובן חולי גדול מסוכן, שהוצרך לחזור לביתו ע״פ רופא מומחה של העיר שנחלה בה, ובחזרתו לביתו נתרפא מחוליו…
אכן נשאר גופו חלש עד מאד, באופן שאינו יכול לילך בדרכים ולרכוב אניות, ולסיבה זאת חזר בו מהשליחות הנז' הן עתה ראובן תבע לפקיד הק״ק, שיפרע לו סך מה שהוציא ברפואות והוצאות דרכים, שהוצרך להוציא עד חזרתו לביתו… ופקיד הק״ק טוען, שאדרבה ראובן חייב לפרוע לק״ק כל ההוצאות שהוציאו עליו בהליכתו מן העיר, לפי שהאונס אהנייא ליה לפוטרו מהשבועה והקנס שנתחייב אם יחזור בו״. החכם המשיב פוסק : ״אין השליח חייב בהוצאה שעשו הק״ק בהליכתו, ולא הק״ק בהוצאת החזרה״.״
שליח ירושלים אחר, ר׳ חיים אברהם סורנאגה, שיצא בשליחות לצפון־אפריקה בשנת תק״ח (1748), הותנה עמו בשטר התנאים, שיקבל בשכרו שליש ״מה שנשאר נקי מכל מה שיכנס לידו מפרי שליחותו״, ובהגיעו לאלגייר לא יכול היה להמשיך ולילך לערים אחרות מחמת שיבוש גייסות, ולפיכך .פנה אליהן באגרות, ועל יסוד אגרותיו שלחו את תרומתם ישר לליוורנו, ששימש מרכז לקיבוץ כספי א״י. אז נתעורר ספק בלב השליח, אם מגיע לו חלק גם בתרומות המקומות הללו, מאחר שלא הלך לשם ולא קיבל את הכסף לידיו, ופנה בשאלה זו לר׳ יהודה עייאש אב״ד אלג׳יר שפסק לזכותו.
שליח צפת לארצות ערב בסוף המאה השמונה־עשרה, ר׳ יונה שושנה אשכנזי, הותנה עמו בשטר תנאי השליחות, שיקבל שליש מכל ההכנסות, ובתנאי שבכלל ההכנסות ייחשבו לא רק התרומות למען צפת אלא גם ״מתנות לי לשמי בדרך אשר אנכי בשליחות, הן מענין מתנות שנותנין בפרטות לי לשמי שאין לצבור חלק בו, הן לענין מה שאני עוסק בדבר הרפואות והקמיעין והלחישות וכיוצא״. השליח לא הסכים לתנאי זה, בסברו ששכר הסגולות וגם המתנות הפרטיות מגיע כולו לו לעצמו, בהיותו בעל סגולות.
השולחים הסכימו לדבריו, אבל לא רצו לשנות את שטר התנאים כי חששו שהדבר עשוי לשמש תקדים לגבי שלוחים אחרים, אבל הבטיחו לו שבחזרו לא ינהגו אתו לפי שטר תנאי השליחות, אלא יתנו לו את הכנסות הסגולות בשלמות. השליח מת בדרכו, ואז נתעוררה שאלה מה עיקר, שטר התנאים שבכתב או ההבטחה שבעל פה.
מהמאה התשע־עשרה הגיעו לידינו שטרי־תנאי־שליחות מפורטים מאד, כגון השטר שנחתם בשנת תר״ח (1848) בין כולל הפרושים בירושלים ובין שלוחם לליטא ולפולין ר׳ שמואל סלאנט. השטר כולל סעיפים מפורטים על התנהגותו של השליח, זמן השליחות, הוצאות הדרך, הולכת הכספים, שכר השליח וכו'. התעודה נקראת בשם ״שטר התקשרות״. שטר תנאים דומה נחתם בשנת תר״ט (1849) בין כולל הספרדים בירושלים ובין שלוחם ר׳ אליעזר בערגמאן. בניגוד למקובל, מקבל שליח זה חצי מכל ההכנסה הנקיה ״יען היא שליחות יש מאין״, כלומר, לפי שהשליח הולך למקומות שבהם אין עדיין קופות קבועות וסידורים תדיריים לא״י, מקומות ששלוחי א״י לא היו רגילים לילך אליהם.
וכן מקבל השליח, כנהוג, כל הוצאותיו, שהן מוגדרות כאן לפרטיהן וכוללות ״כלי גולה ושכירות הדרך בים וביבשה, ומשרת לשרתו, ולאזאריטו ולוקאנדוס [בית הסגר ובתי־מלון], שכר לינה ואכילה ושתיה, ושכר כתבים ואגרות והעתקות, וכתבי שליחות, ושכר בי דואר וכיוצא, וכל מין הוצאות ופיזורים וצדקות״. וכן מוגדרות כאן בפרוטרוט ההכנסות הכוללות ״זהב וכסף וכאמביאלם [המחאות] ואבנים טובות ומרגליות ותכשיטים ומתנות שיתנו לו, בין סתם ובין מפורש לו לשמו ולשם בני ביתו, ואפילו מציאה בדרך״. וכן מתחייב השליח לנהל פנקס מדויק של ההוצאה וההכנסה ולהשבע שבועת השותפין בשובו.
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
התוצאות של היפרדות המערבים מהספרדים
א. העדה המערבית ניהלה את כל ענייניה ניהול עצמאי ומצאה פתרון לחלק גדול מגורמי הפירוד דלעיל.
ב. נעשה הסכם לחלוקת כספים בין המערבים לספרדים, ולפיו קיבלו המערבים אחוזים מוסכמים מההכנסה הכללית תמורת התחייבויות בענייני מסים וכספים הנכנסים לקופת המערבים, והם ניהלו בעצמם את חשבונותיהם וביקרו אותם.
ג. הותר למערכים לשלוח שד״רים מטעמם אולם רק באישור הספרדים.
ד. מונה ראב״ד (רב אב בית דין) למנהיג רוחני וחומרי של העדה, והרדב״ש היה הנבחר הראשון לתפקיד זה.
ה. העדה הייתה כפופה ישירות לראשון לציון, והוא היה סמכות עליונה בענייני הלכה וייצוג כלפי השלטונות. את הפנייה לשלטונות עשו חברי הוועד בלבד על פי כתב מינוי שאישר הקונסול הצרפתי.
התפתחות השכונה, נטישתה והניסיונות לשיקומה ולשיקומה
השלב הראשון להקמת השנונה
בשנים 1866-1864, כאמור, התרחש השלב של רכישת הקרקע הראשונה ויחידים, בעיקר האמידים שבקרב עדת המערבים, ייסדו את השכונה.
בשתי המפות של וילסון מהשנים 1866 ו־1876 וכן בתצלומי אוויר משנת 1918 אפשר להבחין בהתפתחות ברורה של השכונה (ראה בעמוד הבא). באחת המפות מצוין בניין הקיים מ״1864 ושתי תקופות בנייה, האחת בשנים 1879-1865 והאחרת בשנים 1918-1880. עם זאת, לא כל המבנים בשכונה היו בבעלות היהודים המערבים או בשימושם. חלקות הסמוכות לחלקות של המערבים היו בידי היוונים האורתודוקסים ובידי נוצרים אחרים.
השכונה הייתה קטנה ונטולת פאר, למעט נחלותיהם של גבירים מעטים, יהודים ונוצרים. בתיאור משנת 1872 של ראשית ימיה של השכונה, נאמר: ״בני המערבים … ישבו יחד בשלום ושלווה כעשירים בעלי בתים״.
בשנת 1873 היו בשכונה כעשרים בעלי בתים, והם גדלו לשלושים בתי אב לקראת 1897. לאחר מותו של הרדב״ש ב־1880 חלה התרופפות בקרב העדה המערבית, ורבים מתוכה עזבו את ירושלים. סיבות אחרות לעזיבה היו קשיי המחיה, המגפות, הרעב וריבוי הנזקקים. מניין הבתים שנבנו בשכונה ב־1897 היה שלושים, והם אוכלסו בכמאה וחמישים משפחות.
מספר המערבים בירושלים ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית בעיר
|
מערבים |
ספרדים |
אשכנזים |
היהודים בירושלים |
סך יהודי ארץ ישראל |
השנה |
|
מעטים |
560 | 1827 | |||
|
מעטים |
3,000 | 1838 | |||
| 5,500 | 9,690 | 1839 | |||
|
כ-500 |
5,000 | 15,000 | 1841 | ||
|
כ־ 1,000-600 |
כ־ 1,500 |
2,600 | 4,000 | 11,000 | 1855 |
|
כ-1,000 |
כ־ 1,000 |
3,000 | 3,400 | 8,000 | 1872 |
| 1,290 | 6,000 | 14,000 | 1885 | ||
| 1,300 | 1888 | ||||
| 2,420 | 1898 | ||||
|
כ־ 2,300 |
12,000 | 28,000 | 1903 | ||
| 2,200 | 1908 | ||||
| 35,000* | 1914 |
*מתוך סך כל אוכלוסיית העיר שמנתה 70,000
מספר היהודים המערבים בירושלים בשנים 1916-1854
| 1913 | 1908 | 1896 | 1889 | 1881 | 1872 | 1854 |
השגה |
|
1,987 נפשות
|
2,200 נפשות |
2,420 נפשות |
1,100 נפשות |
1,290 נפשות |
1,000 נפשות |
15-10 משפחות |
מספר |
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
מספר שלמה אילוז.
16- הקמצן הרשע והשליח מארץ ישראל.
מספר דוד אסולין
באחת מערי מרוקו היה חי יהודי עשיר מאוד, שהיה רשע גדול ורע לב, הוא לא רצה שקבצנים ן=ופושטי ידי יבואו אל ביתו, ולכן בנה אותו מחוץ לעיר. ולא זו בלבד, הוא הקיף את ביתו חומה גבוהה וליד השער האחד והיחיד בה הציב כלבים נושכים, כלבים רעים כמוהו.
כך העמיד מחוץ לחומה שני עבדים כושים, ואלה לא נתנו להיכנס לאנשים שבעל הבית לא רמה בהם. יהודי המקום אמרו על עשיר זה – מאז המן הרשע לא היה רשע כמוהו ; אך המן הרי לא יהודי היה, ועשיר רשע זה יהודי הוא….
פעם הגיע לעיר חכם גדול, שליח שהיה נודד ממקום למקום ואוסף כסף בשביל תלמידי חכמים, היושבים בארץ ישראל ועוסקים שם בתורה יומם ולילה. שמע החכם על העיר ועל העשיר הגדול בה, אך בהגיעו לעיר זו, אסף בה רק כסף מעט.
כשתמה על כך, סיפרו לו התושבים – יושב אומנם יהודי עשיר מאוד, אבל ביתו מוקף חומה, וכלבים שומרים עליו, כדי שלא יצטרך בעל הבית לתת צדקה.
שאל החכם – מה שם הרשע ? – וכאשר שמע את השם, נודע לו מן השמים, כי על יהודי רשע זה נגזרה מיתה למעלה, ורק הוא, החכם יכול להצילו.
לא גילה החכם דבר לבני העיר, ויצא אל ביתו של הרשע. בעזרת " השם המפורש " הייתה לחכם קפיצת דרך. אך משהגיע למקום ראה כי יחד אתו מגיע בזחילה נחש ענק, והא עושה את כל המאמצים כדי להקדימו, מה עשה החכם ? הוציא מפיו את " שם המפורש ", וכבר מוטל הנחש כמו מת בוואדי מבלי שיוכל לזוז קדימה או אחורה.
הגיע החכם הארצי ישראלי אל שער הבית של הרשע ונתקל בכושים שהתחילו לגרשו. אמר להם – יש ברצוני לשאול את בעל הבית שאלה אחת בלבד – אך השומרים לא רצו לשמוע דבר. ושוב הוציא החכם את " שם המפורש , מפיו, ומיד הוא היה בתוך הבית, מבלי שהכלבים הרגישו בכך.
ראה העשיר את החכם ניצב מולו בתוך החדר, וזעקה פרצה מפיו – איך הגעת לכאן בבגדים פשוטים ומלוכלכים אלה ? – הוא קרא לכלביו כדי לשסותם באורח. אך החכם התיישב על רצפת החדר ולא זז ממקומו. דבר לא איכפת לו.
והכלבים, נסתמו אוזניהם ולא באו. מה יכול העשיר לעשות ? נמאסו עליו הצעקות שלו, והוא הניח את אורחו בחדר, מבלי להסתכל בו. הגיעה שעת הערב. החכם הוציא סידור תפילה והתחיל להתפלל תפילת מנחה. בשעה זו בדיוק התחילו משרתי העשיר לערוך את השולחן לארוחת הערב.
העשיר, אשתו וילדיו הסבו לאכול. ביקש החכם חתיכת לחם לאכילה ( כמובן, שעשעה את עצמו רעב, כי האיש הקדוש היה שבע גם מבלי שיאכל ) לפחות כחתיכה זו אשר העשיר נותן אותה לכלבים. אך העשיר האכזר סירב.
המסובים גמרו לאכול והחכם יושב כל הזמן על הרצפה, וידו מושטת לשולחן, כדי לקבל קצת אוכל. גם על אשתו ועל ילדיו אסר הרשע לתת משהו לחכם.
כאשר אספו את האוכל מהשולחן הערוך, חזר וביקש החכם חתיכת לחם, אז השליך הרשע כמה פירורים על הרצפה ואמר בבוז – קח לפני הכלב – החכם התעקש ואמר – רק מידך שלך אני רוצה.
ביקשו האישה והילדים רחמים אצל הרשע, עד שזה נעתר להם ונתן לו לאורח פרוסת לחם.
החכם קם ממקומו, נטל את ידיו, בירך על הלחם, אכל כזית ממנו ואמר לעשיר – רוצה אני לגלות דבר מה.
נבהל העשיר והחכם הודיע לו – שלח מהר את אשתך ואת ילדיך למקום רחוק, כי סכנה גדולה נשקפת להם חלילה. גם אתה, אל תישן הלילה. עליך להיות ער כל הזמן. ואסור לך לפתוח את הדלת.
עשה העשיר המבוהל כפי שציווה עליו החכם, והשליח מארץ ישראל נשאר יושב על הרצפה ואומר פרקי תהלים. והנחש התחיל לזחול ולהתקרב לבית.
לפתע בא העשיר לחכם והוא מודיע לו – אשתי צועקת ומבקשת שאפתח לה, כי באים להרוג אותה. חזור לחדרך – ציווה עליו החכם – ואל תפתח.
העשיר עשה כן, אך חזר כעבור כמה דקות הודיע – עתה באו גם הילדים והם צועקים אלי : " רחם עלינו ופתח לנו, כי שודדים עומדים לרצוח אותנו " ואני הולך לפתוח.
אל תפתח ותשב בשקט – ציווה החכם על השעיר, וזה עשה כן. כעבור זמן מה חזר – גם אמי ושאר בני משפחתי באו, והם מתחננים ומבקשים על נפשם. כבר אני רץ אל הדלת. נתן החכם צעקה גדולה והעשיר חזר בו, כשהוא בוכה ומבקש רשות לפתוח את הדלת – ולא יהרגו את כולם.
כך נמשכו הבקשות כל הלילה.
סוף סוף האיר הבוקר. אז פנה החכם אל העשיר – בוא וראה מה חיכה לך בחוץ.
ראה העשיר נחש ענק שראשו גדול כחבית ואורכו כאורך החומה שמסביב לבית, והנחש מבותר לחתיכות. הסביר החכם – דע לך כי הקולות ששמעת היו של הנחש. הוא הוא שדיבר בקול האישה ובקול הילדים, כי בא כדי להרוג את כולכם.
אבל אני ראיתי זאת ובאתי כדי להצילך. אלמלא נתת לי במו ידיך את פרוסת הלחם, כי אז מרה הייתה אחרתיך ואחרית בני ביתך.
שלח העשיר עבדים שיחזירו את הילדים ואת האישה, הראה להם את חתיכות הנחש, וסיפר להם את קורות הלילה. מובן, כי בהיותם במרחקים לא יכלו, לא האישה ולא הילדים לדעת, מה קרה בבית.
מאז הלילה הזה נהפך לבו של העשיר. הוא הרבה לתת צדקה לעניים ולתרום כסומים גדולים לטובת ארץ ישראל ולטובת תלמידי חכמים העוסקים בתורה.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן- אֶצְעַק אֲהָהּ אֶהֱמֶה
אֶצְעַק אֲהָהּ אֶהֱמֶה
קינה בתבנית מעין אזורית בת עשרים וארבע מחרוזות שלושה טורי ענף וטור אזןר
חריזה: אאאב גגגב דדדב וכו'..
משקל: שבע הברות בתור
כתובת: קינה לט״ב (=לט׳ באב). תמרור ׳ציון הלא תשאלי׳ על חרבן הבית ועל הגלות.
סימן: אנכי דוד בר אהרן אמיץ יצ״ו חזק.
מקור: ק- צב ע״א.
אֶצְעַק אֲהָהּ אֶהֱמֶה / יוֹם וָלַיְלָה לֹא אֶדְמֶה
עַל בָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵ / עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם
נָדְרוּ לַלֶּחֶם דָּרְשׁוּ / אָבוֹת בָּנִים לֹא חָסוּ
הֲגַם תַּנִּים שַׁד חָלְצוּ / וְהֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶם
5 – כָּשַׁל כֹּחָם מִצָּרָה / וְחֶרְפָּה לִבָּם שָׁבְרָה
עַד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה / נֶהֶפְכוּ פְּנֵיהֶם
יוֹם קָם בָּא עֲלֵיהֶם צָר / כָּל שַׁעֲרֵיהֶם הֵצָר
הֶחֱשִׁיךְ מְאוֹרָם וְסָר / צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
דָּלוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ / שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגִּיעוּ
10- כָּל רוֹאֵיהֶם יִקְרְעוּ / לִבָּם וּבִגְדֵיהֶם
וְהַנּוֹגְשִׂים בָּם אָצִים / לֵאמֹר : כַּלוּ מַעֲשִׂים
בְּמַעֲנִיתָם חוֹרְשִׁים חָרְשׁוּ עַל גַּבֵּיהֶם
יְלָדִים מוּם אֵין בָּהֶם / וְטוֹבִים בְּמַרְאֵיהֶם
קָשְׁרוּ בְּמִטּוֹתֵיהֶם / לְיַחְמֵנָּה לָהֶם
- 1. אהה אהמה: אצעק מרוב צער. יום… אדמה: לא אחדל מלבכות, על-פי יר׳ יד, יז. 2. על… אביהם: על-פי ברכות ג ע״א. על ישראל שגלו מעיר האלהים. 3. צדדו ללחם: נדדו לחפש מזון, עדה״כ איוב טו, כג. אבות… חסו: לא ריחמו אבות על בניס, וכפי שמתואר בהמשך. 4. הגם… גוריהם: על-פי איכה שם, ג, ופירש״י ׳אפי׳ התנין שאכזרי הוא חלצו שד להניק גוריהם׳. 5. כשל כחם מצרה: כוחם נחלש מדאגה וייסורין, על־פי תה׳ סט, כא. 6. עד… פניהם: עד שהשחירו פניהם כתחתית הקדרה, על-פי מגילה יא ע״א. 7. יום… צר: ביום שבא נגדם האויב. כל… הצר: סגר עליהם. 8. סר צלם מעליהם: על-פי במי יד, ט. סר כוחם ומגעם. 9. דלו מאנוש נעו: על-פי איוב כח, ד. כאן: נידלדלו וניטלטלו מחברת בני אדם. שעו מות הגיעו: על-פי תה׳ קז, יח. 10. כל… ובגדיהם: מצער על מצבם הקשה. 11. והנוגשים… מעשים: האויבים לוחצים בהם ומכבידים את עולם, על-פי שמ׳ ה, יג. 12. במעניתם… גביהם: האויבים חרשו תלמים ופגעים על גבי ישראל, על-פי תה׳ קכט, ג, וראה דרשת הדברים בספרא בחוקותי א, ג. 14-13. ילדים… להם: האויבים קשרו למיטותיהם את ילדי ישראל כדי שילדו נאים כמותם. 13. ילדים… במראיהם: על-פי דג׳ א, ד. 14. ליחמנה להם: שילדו כיוצא בהם, על-פי בר׳ ל, מא.
15- דָּבָר מְכֹעָר כָּזֶה / אֵין עַיִן אוֹתוֹ תֶּחֱזֶה
רוֹאִים שׁוֹמְעִים דָּבָר זֶה / תִּצְלֶינָה אָזְנֵיהֶם
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְּקָרִים / מָשְּׁלוּ בָּהֶם אַכְזָרִים
וּבִידֵיהֶם אֲסוּרִים / לִנְחֻשְׁתַּיִם רַגְלֵיהֶם
רָדוּ בָּם אַנְשֵׁי מִרְמָה / מֵהֶם הִכּוּ עַד חָרְמָה
20- וּמֵהֶם לִדְבַר זִמָּה / נָתְנוּ בָם עֵינֵיהֶם
אֶת שֵׁם הָאֵל קִדְּשׁוּ / לָאֵשׁ וְלַיָּם קָפְצוּ
וְאוֹיְבֵיהֶם לֹא יַעֲשׂוּ / בָּהֶם רְצוֹנֵיהֶם
הֲתִתְאַפֵּק עַל אֵלֶּה / אַתָּה אֶל עוֹשֶׂה פֶּלֶא
אֵיךְ יֹאמְרוּ בְּפֶה מָלֵא / אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם ?
25- רְשָׁעִים דָּאֹה דָּאוּ / בְּנַחֲלָתָךְ בָּאוּ
הֵיכַל קֹדֶשׁ טִמְּאוּ / שָׁם זָבְחוּ זִבְחֵיהֶם
וּלְמִי עוֹלַל כֹּה מָטָה / רְאֵה צוּרִי הַבִּיטָה
בִּגְדוֹל זְרוֹעֲךְ שִׁיתָה / פָּחַד מוֹרָא עֲלֵיהֶם
נְקָמָה יִרְאוּ עֵינַי / בְּשׂוֹטְנָי וְגַם מוֹנָי
30- הָשֵׁב גְּמוּל ה' / כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם
- 16. תצילנה אזניהם: ירעשו האזנים לשמע הזוועה הזאת. 17. בני ציון היקרים: על-פי איכה ד, ב. 18. ובידיהם… רגליהם: קשרו ידיהם ורגליהם בשלשלאות. 19. רדו… מרמה: שלטו בהם רשעים. 21־22. את… רצוניהם: הם העדיפו למסור עצמם על-קידוש ה׳ כדי שהאויב לא יעשה בהם כרצונו. 23. התתאפק על אלה: על־פי יש׳ סד, יא. אתה… פלא: על-פי תה׳ עז, טו. 24. יאמרו איה אלהיהם: על־פי תה׳ עט, י. 25־26. בנחלתך… טמאו: נכנסו לירושלים ולביהמ״ק וטמאו את ההיכל, על־פי תה׳ עט, א. 27. ולמי… הביטה: אתה ה׳ ראה למי אירע כאסון הזה בארץ, על־פי איכה ב, כ. 28. בגדול זרועך: על-פי שמי טו, טז. שיתה מורא להם: על-פי תה׳ ט, כא. 29. נקמה… מוני: אזכה לראות בנקמה לאויבי. שוטני וגם מוני: אויבי. 30. השב… ידיהם: הענישם על מעשיהם הרעים, על־פי תה׳ כח, ד.
אִם גּוֹיִים קוֹלָם יִשְׁאוּ / זַכָּאִים בְּדִין יָצְאוּ
מֵהֶם בָּהֶם יָבוֹאוּ / יָעִידוּ עֲלֵיהֶם
מַה זֶה עָשָׂה אַמְרָפֶל / אַבְרָהָם לְאֵשׁ הִפִּיל
וּפַרְעֹה בָּנָיו הִשְׁפִּיל / וַיְמָרֵר חַיֵּיהֶם
35- יַגִּיד בְּפִיו יַעֲנֶה / מֶלֶךְ בָּבֶל נִקְרָא נְ
בוּכָדֶנְצַּר צַר מוֹנֶה / הֶחֱשִׁיךְ מֵאוֹרֵיהֶם
צְאוּ רְאוּ מֶה הָיָה / לְדָנִיֵּאל חֲנִינְיָה
מִישָׁאֵל וַעֲזָרֶיהָ / מָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם
יַעֲנוּ חִישׁ וְיֹאמְרוּ / אֶת פִּי ה' מָרוּ
40- וְחֹק הַגָּזוּר עָבְרוּ / הִכְבִּידוּ עֻלֵּיהֶם
צוּרָם אִבְּדָם מְכָרָם / וַה' הִסְגִּירָם
מִגֵּיהִנָּם פְּטָרָם / בִּלְתִּי שְׁלוֹט בָּהֶם
חוֹן עַל בָּנִים הִגְלִיתָם / קַיֵּם אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּם
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם / בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם
45- זָכוֹר תִּזְכֹּר אֲלֵיהֶם / אֶת בְּרִית אֲבוֹתֵיהֶם
אַל תָּפֵר בְּרִית לָהֶם / וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם
קוּמָה ה' נְשָׂא / יָדֶיךָ וְהָחִישָׁה
קֶרֶן יִשְׂרָאֵל תִּשָּׂא / וְהָרֵם דִּגְלֵיהֶם.
31־32. אם… עליהם: על-פי ע״ז ג ע״א: ׳א״ל הקב״ה (לגויים) מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים… יבוא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם…׳ 33. מה… הפיל: הוא נמרוד אשר הפיל את אברהם לכבשן האש. 34. ופרעה… חייהם: יעיד ששעבד את ישראל. 35־36. יגיד… מאוריהם: גם הוא יעיד ששעבדם קשה, וראה גם ע״ז שם שם. 38-37. צאו… אליהם: שהושלכו לכבשן האש על-ידי נבוכדנצר, על-פי ע״ז שם. 39. יענו… מרו: הגוים יודו בפשעם נגד ישראל. 40. וחוק… עוליהם: מכוון על המצרים ששעבדו בישראל שעבוד כפול. 41. צורם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 42. מגיהנם… בהם: שעל-ידי השעבוד נפטרו ישראל מדין גיהנם והשווה מדרש תנאים לדברים לב, מג. 43. חון… הגליתם: רחם על ישראל שהגליתם מארצם. קיים אשר הבטחתם: ומה היא ההבטחה? 44. ואף… אויביהם: שגם בהיותם בגולה ה׳ לא ישכחם. 46-44. ואף… להם: על-פי וי׳ כו, מד-מה. 47. קומה… ידיך: הראה כוחך לקיים שבועתך, על-פי תה׳, יב. והחישה: גאולתם של ישראל. 48. קרן… דגליהם: הרם קרן ישראל וכבודם בעמים. קרן ישראל: על-פי איכה ב, ג.