ארכיון חודשי: יוני 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

בשנים 1016 – 1019 נרצחו בקיירואן אלפים רבים של אנשי כת זו. שיירת שיעים שנמלטו מהעיר ובקשו לעבור לסיקיליה, הותקפה בדרך, הנשים הנאות נאנסו, ולאחר מכן הושמדו כולם. לאחר הזכירו

התפרעות זו מוסיף הכרוניסט הערבי עוד בלשון קצרה :

" באותה השנה 1018 –  1019היה באפריקיה יוקר רב ומלחמות רבות " גם מצב זה  היווה עילה מספיקה לשליטי קירואן, שכבד התחילו רוקמים מזימות כיצד לפרוק את עול הפאטמים מעליהם, כדי לא להיגרר אחר גזירות אל־חאכם על יהודים ונוצרים.

ובכל זאת פטור בלי כלום אי־אפשר! אין פלא, כי בשנות מהומות, מרידות׳ מלחמות ורעב פחדו היהודים פחד ואף נפגעו בגופם וברכושם, אם כי לא אליהם במיוחד התכוונו בדרך כלל המתמרדים והמתפרעים.

בשני מכתבים ששלהו באותם הימים אל פוסטאט האחים יוסף ונסים בני ברכיה, ממנהיגי הדור וגדוליו בקירואן, מוצאים אנו תיאורים, שבהם משתקפים הלכי הרוחות בקרב העדה היהודית וגם פרטי מאורעות חשובים בשבילה.

במכתב האחד קוראים אנו בין היתר: ״ ואני כבר הסברתי ופירשתי לדך כי שקט השטח שלנו לאחר המהומה ששררה, וכי נרגענו לאחר הפחד, וזאת בעזרת ה׳ הגדול והמרומם וכן הודעתיעל שובו של הסולטאן ״) מהמערב, בשלום ועמו שלל רב, ועל שובו של השייך אדוני אבו יסחק הנגיד אתו, וכי

בזמן הגיעם מהמערב….

במכתב השני, שנשלח זמן קצר לאחר מותו של הנגיד מתארים יוסף ונסים את המצב המסוכן שהתהווה עם הסתלקותו של מגן העדה ומשענה . בימים אלה המוכנים לפורענות, מתחילים אויבי היהודים להרים ראש.  הכותבים מצביעים במיוחד על חומרת מצבם של תושבי המקומות המרוחקים, כשאין מי שישתדל

בעבורם,  וזו גם שעת כושר לנציבים ולממונים לנגוש בהם.

ליתר הרעה מת בשנה זו גם ר׳ יהודה בן יוסף אשר על מחלתו בזמן שהותו במהדיה נודע לנו

מהתוספת בגליון של המכתב הראשון והרי אף הוא היה משענת ומגן לקרובים אליו.

והנה פסקה אחת מהמכתב בתרגום:

״ וענייעי המלוכה, אחינו, נבוכים מאוד;  ועירנו בזמננו סגורה ומםגרתה אין יוצא ואין בא. השטח נדלדל בגלל הרעב והבצורת, ולאחר ששנה זו התאוששה קצת בגשמים, ואורו עיניהם של בני אדם, ירד גזר דינו של ה׳ על האדון הזה ולקחו אליו. ונשאר האיזור מגולה ללא מגן  וחרב.

אבקש מאת ה'  שישרה עלינו רוח כדי שנצליח. וגם על בני קאבס ירדה פורענות חמורה על ידי ההיטל שהוטל עליהם בימי הרעב והם היו מגולים ללא מגן. ורובם בזמן הזה בעירנו. ומה שנוגע למערב הרחוק, כגון סג׳למאסה וזולתה הרי אבדו ומתו ברעב ובחרב, ואנו בפחד גדול. ישקיט ה׳ את פחדנו וירגיע את חרדתנו.

בשני המכתבים חסר תאריך השנה. על סמך הנתון הקבוע שבמכתב השני, הוא מותו של הנגיד אבו יסחק, הוא רבי אברהם בן עטא, שכנראה לא אירע 1016 – 1017 מאחר שבשנה — זו לכל המוקדם — הקדיש לו הגאון רבי ישראל בר שמואל את חיבורו בהלכות תפילה , ולאור הרמזים למאורעות

מסוימים, ננסה לקבוע על סמך דברי ההיסטוריונים הערביים את שנות כתיבתן של שתי האגרות.

אמנם קשה לצפות, כי יימצא זכר לעניינים יהודיים מיוחדים בדברי הסופרים הערביים . וכן אין להניח, כי כרוניםט, ואפילו הוא בן הזמן, יחשיב ו ״ ינציח ״ לזכר עולם פרטים, שמוצאים אותם לעתים קרובות במכתבים הנשלחים בשעת מעשה.

המכתב הראשון, שבו מודיעים על השקט השורר באזור ועל שובו של הסולטאן עם הנגיד ר׳ אברהם בן עטא נכתב בדצמבר שנת  .1014  בשנה 1014/405התמרד הענף השני של השושלת בגלוי נגד באדיס. בחצר אמיר קירואן השתררה מבוכה.

הוא פינה את משפחתו ואת חצרו מעיר הבירה למבצר מהדיה המרוחק מהלך יומיים מקירואן, ויצא נגד המורדים.  באדים הכה את המתמרדים שוק על ירך ולקח שלל רב.  אמנם זה היה בעוכריו, כי חייליו

התחילו מתעסקים בביזה במקום לרדוף את האויב, שהצליח להימלט.

בהיותו במסע המלחמה נודע לבאדיס, כי בנו יורש העצר, שאל־חאכם העניק לו את התואר ״ עזיז אל־דולה ", כלומר יקר המדינה, מת במגפה. הכרוניסט מספר, כי האמיר צידק את הדין באומץ רב . טבעי הדבר, שמיד לאחר הניצחון סר הסולטאן לימים מספר לראות את שלום ביתו וגם להראות את הביזה שלקח –  במיוחד, שהמרחק בין שדה הקרב ובירתו לא היה רב.

אמנם פרט זה על ביקורו הקצר אינו נזכר בדברי הימים, שבהם מסופר רק, כי האמיר המשיך

במלחמה ומת במחנה. שהותו של הנגיד בימים אלה במערב מובנת יפה. הלא גורלן של קהילות רבות בשטח המריבה — כגון אשיר, מסילה, תאהרת ״, — מונח היה בכף הקלע ודרושים היו שיכנועו, תיווכו והתערבותו בכל שעה של הנגיד, שלא  יבולע להן.  

לפי דברי ר׳ יוסף בן ברכיה חשבו מלכתחילה שהנגיד ישהה זמן רב יותר במערב, אבל הוא הצליח לשוב כעבור חדשיים — כנראה בגלל נצחונו המזהיר של באדיס ושובו של זה לקירואן. כי אמנם גם בקירואן עצמה היה לו מה לתקן.

כאן נגזרה בינתיים הגזירה על סגירת כל החנויות והשווקים – לאו דווקא של יהודים –  והעברתם לפרבר מרוחק, שאליו עברו לפי הפקודה גם הברברים בני צ'נהאג׳ה . ונקל להבין את המשבר שעתיד היה לפרוץ בשביל  החנוונים והרוכלים היהודיים בקירואן.

אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו

אוצר גנזים-מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

בהרבה איגרות, בייחוד של השד״רים מארץ־ישראל, ראשי תיבות שלא מצאתי צורך לבארם, כי כל מי שרגיל בחומר זה של האיגרות והמכתבים שנכתבו על־ידי רבני ארץ־ישראל בעבר או שנשלחו להם, יכול לפענחם בעצמו. איגרות כאלו כידוע פורסמו כבר על־ידי חוקרים שונים: רא״מ לונץ, ד׳ קויפמן, י׳ ריבקינד, פ׳ גראייבסקי והחותם מטה. עיי ״שלוחי ארץ ישראל״ לאברהם יערי, עמי יג. והרבה אור הפיצו איגרות כאלו על המצב בארץ־ישראל ועל היחסים בין ארץ־ישראל והתפוצות. בייחוד מתגלים באיגרות אלו שהוחלפו בין רבני ארץ־ישראל ורבני חוץ לארץ, רגשות אהבה וחיבה לארץ־ישראל, רגשות היוצאים מלב חם וזיקי אש הכיסופים לארץ המיועדת והמבוטחה. דוגמאות כאלו רבות הן גם באיגרות והמכתבים היוצאים לאור בקובץ זה.

כמו ב״שריד ופליט״ כן גם כאן הוקצע מקום למדור ביבליוגראפי עם כמה קטעים מספרים כתבי־יד בלתי ידועים.

והנני מקווה שדורשי קדמוניותינו וחוקרי עברה של ארצנו בארץ, ימצאו עניץ רב בקובץ זה.

תודתי מובעת בזה לידידי היקר והנכבד נודע לשם ולתהלה מר משה בנין מנחם משה הי״ו, לידידי מר שמעון שלום לוי הי״ו, לבני שמואל מויאל ז״ל ולמר אמיל חמווי, העסקן המסור, — על עזרתם בהכנת הספר לדפוס.

יעקב משה טולידאנו הרב הראשי לתל־אביב־יפו והמחוז ושר הדתות

איגרת רבי הלל השני הנשיא למר עוקבא׳ ראש הגולה׳ ולרבה, ראש השורה בפומבדיתא

פומבדיתא הייתה עיר בבבל, בה התקיים יישוב יהודי בתקופת התלמוד, ובה פעלה ישיבת פומבדיתא מהמאה ה-3 לספירה ועד למאה ה-11 לספירה. העיר ממוקמת על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה".

על חורבותיה של העיר פומבדיתא קיימת כיום העיר פלוג'ה (الفلوجة.

ישיבת פומבדיתא היא ישיבה בעיר פומבדיתא בבבל, שנוסדה בתקופת שלטונה של האימפריה הסאסאנית, במאה ה-3, והתקיימה עד למאה ה-11. הישיבה נוסדה על ידי רב יהודה, בדור השני לאמוראים והתקיימה עד תקופת הגאונים, כ-800 שנה כישיבה מרכזית ומשפיעה, במקביל לישיבת סורא.

לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני

. העיר ניצבה על חופו המזרחי של הפרת, ליד מוצא תעלה גדולה שחיברה בינו ובין החידקל. פירוש השם בארמית "פומא בדיתא" לאמור "פי התעלה". פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.

ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסףאביי ורבארפרם (בדור חתימת הגמרא), רב יוסי הסבוראי, רב סימונארב רבא גאוןרב פלטוי גאוןרב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.

עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"ס – ד'שמ"ט499589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.

גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו.

 גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ– ד'תרנ"ח890– 898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא". תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנה ראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמיאל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

ובהקדמתו לספר כסף מזוקק כותב:

"ואתהלכה ברחבה, ולא אמיש מעשות פריכתר קדושה תנובה, ללמוד וללמד את אשר ישנו פה עומד, על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנן ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה, לתת להם חנינה, בחכמה ובתבונה, עושה מאהבה, ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, ובבוקר הבין שמועה, ממעיני הישועה, המה הגבורים גבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים ממולי״, עכ״ל.

ואחריו ידרכו כל ישרי לב

נערץ היה על בני קהילתו אשר הוקירוהו וכבדוהו עד מאד. וכך כותב עליו חתנו מהר"ש ויטאל :

״חובה לנו לשבח לאדון הכל, אשר חלק מכבודו ליראיו, ולא חסר לנו ואל יחסר לנו, אבינו שופט בצדק, דולה ומשקה, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידרכו כל ישרי לב״.

גם מאות שנים לאחר פטירתו עדיין רחשו לו כבוד והערצה, מכוחה, שמרו שמירה מעולה, שנים רבות, על שופר שהיה שייך לר׳ יאשיהו, והחזיקוהו כסגולה יקרה.

הערצה זו נכרת גם מתוך הקדמת המו״ל לספר תשובותיו נבחר מכסף (שנדפס מאתים ועשרים שנה לאחר פטירתו), אשר כינהו: ״משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״, וכן מהסכמת רבני סוריה לספר הנ״ל שתיארוהו: ״צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבינו וגאון עוזנו, הרב המוסמך, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״.

מתוך הערכתם העמוקה לדעתו, התייעצו עמו בני קהילתו על כל פרט ופרט מחייהם, והוא ברוחב בינתו הנחם בדרך ישרה. בטוב לבו לא השיב פני איש ריקם, אף שהדבר גזל מזמנו היקר, כפי שהתלונן על כך בתשובותיו, שמחמת עול הציבור הכבד אין ביכולתו לעיין בהלכה כראוי. הערצה זו התפשטה גם בשאר קהילות סוריה אשר ראו בו דמות רוחנית עליונה, ונטלו ממנו עצה והדרכה בכל ענייניהם.

גם בעתות צרה ומצוקה לא הזניח את בני עדתו ואת עבודתו הרוחנית, ומתוך קטעי תשובותיו ניתן ללמוד ולעמוד על גדולתו ושאר רוחו.

בשנת שצ״ב היה מצור על דמשק, ובני העיר היו בצרה גדולה, עובדה זו לא מנעה ממנו להיזקק לשאלה קשה וחמורה, והשיב תשובה רחבה ועמוקה מאד (סימן עד), למרות טרדותיו שנבעו מאותו מצור.

מתוך כמה תשובות (סימן מג, מד, סג) ניתן ללמוד על מגיפה שהיתה בדמשק בשנת שצ״ח, ותושבי העיר היהודים נמלטו אל הכפרים שבסביבה, ונדדו ממקום למקום. גם בזמן זה לא פסק ר׳ יאשיהו מלהשיב תשובותיו, ובקושי הטלטולים וחסרון הספרים, השיב בבהירות למה שנדרש, ומפליא הדבר איך בזמנים קשים כאלו, כאשר הדעת איננה צלולה, הצליח לערוך תשובות מפורטות וברורות, בענינים סבוכים ועמומים, בהיקף נפלא, ובחדות חותכת, כאילו ישב בביתו בשקט ומנוחה.

שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי

גם מן השמים הראו את מעלתו הנישאה, וסיפורי מופת רבים שהוכיחו כי מן השמים מסכימים עמו, סבבו בין קהל עדת מרעיתו, נביא כאן אחד מהם, שמקורו מוסמך ביותר.

בספר הקדוש חמדת הימים (ימים נוראים, פרק ג׳ ענין כבוד התפילה) מובא הסיפור הבא, שארע בדמשק בימיו של ר׳ יאשיהו, וכך מסופר שם:

באחד הימים, נכנס רוח מן הנפטרים בנערה אחת מבנות העיר. אותו רוח, היה רוחו של חכם גדול, וביקש שיקראו לפניו את רבה של העיר – ר׳ חיים ויטאל, – יודיע את מטרת ירידתו לעולם השפל הזה.

משבא לפניו ר׳ חיים, פנה אליו הרוח ואמר: דע לך! גזירה רעה נגזרה על יושבי דמשק "

שמעתי מאחרי הפרגוד, קול השואל מבית דין של מעלה, מי נשלח ומי ילך ויודיע לבני ישראל אשר בדמשק, איך בעוונותיהם ועבירות שיש בידם, נגזרה עליהם מגיפה אכזרית, ועתה מי יודיעם ויעשו תשובה כדי לבטל מעליהם זאת הגזרה?

כששמעתי זאת, הודעתי כי הנני מוכן למלאות שליחות חשובה זו, והשיבו לי:

לך לר' חיים ויטאל והודיעהו את אשר שמעת, ואמור לו, באתי אליך בדברים אלו לך לעורר את העם בתשובה, ותצומו ביום משמרת ראש חדש.

ר' חיים שמע את דברי הרוח, ושאל: ומי המה הראויים להתענות ולהתפלל על כך ?

נענה הרוח ואמר: ר׳ יוסף מטאלון, ר׳ יעקב אבולעפיא, ור׳ יאשיהו פינטו.

אכן, זכה ר׳ יאשיהו לאותו שבח בו השתבח דוד המלך בתהלותיו(תהלים סו,יט): " אכן שמע אלקים הקשיב בקול תפילתי״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

 

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי

לא תהיה בך משכלה

הדבר היה לפלא: נערה, שהתייתמה בצעירותה, וירשה הון ועושר מאביה, סירבה לבוא בברית הנישואין. רבים ביקשו להשתדך איתה, שכך היתה נאה וחכמה, אך היא השיבה ריקם את פני כולם. היא לא נתנה טעם לסירובה, לכל אלה ששאלו אותה לפשר הדבר.

כשהיתה בת 40 ביקש להשתדך איתה ר׳ אברהם שאמוט, שהיה או בן 45, והתאלמן זה מקרוב. אלה ששלח אליה, כדי שידברו על ליבה, חזרו בידיים ריקות, ומשום כך החליט ללכת אליה ולברר את הדבר. כשזו סירבה לתת הסבר כלשהו השביעה ר׳ שאמוט בשם ה׳ כי תגלה לו את הסיבה: מדוע אינה רוצה להתחתן עם איש.

פחד השבועה נפל עליה, ואז גילתה לו כי ראתה בחוכמת האיצטגנינות כי כל בן או בת אשר ייצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם 20 שנה. ״למה לי לצער את בעלי, יהיה מי שיהיה, אשר ישכל את כל ילדיו?״ – הסבירה.

״יש תקנה לכך״, ענה לה ר׳ שאמוט. ״אם תגדלי את הילדים ותחנכי אותם בדרך התורה והמצוות – ובמיוחד גמילות חסדים – הם יחיו ויאריכו ימים״, אמר לה. אז התרצתה לו האשה, וכעבור זמן קצר נשא אותה ר׳ שאמוט לאשה.

כשנה אחר כך ילדה בן, וקראה לו אהרון, על שם אביה המנוח. ההורים גידלו את בנם בדרך התורה והמצוות, ובפרט אלה הקשורות לגמילות חסדים. כשהגיע אהרון לגיל 17 לקחו לו אשה, ויולד בנים ובנות.

אהרון שמע מאמו על מה שראתה בחוכמת הנסתר לגבי ילדיה שלה, וכיצד התבטלה הגזירה בעצתו של אביו, ר׳ שאמוט. משום כך, כשהתקרב לגיל 40, חשש לחייו: הוא פחד שמא הגדרה שהתבטלה היתה טובה ל־20 שנה, ועתה, בגיל 40-ימות. לאחר שנתיים, כשראה כי הוא חי, נרגע. הוא הבין, שמידת גמילות חסדים, שעליה הקפיד, תשמור עליו עוד 20 שנה, עד גיל 60. וכשהתקרב לשנה זו שוב חשש, וגם הוריו, שכבר היו ישישים מופלגים: הם פחדו כי לא יוכלו לראות במות בנם, כשהם בגיל כה מבוגר.

בערב יום הכיפורים, ט׳ בתשרי, נפל ר׳ אהרון למשכב. למחרת התעורר מעלפונו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובחיה״. הוא הכיר את דברי הגמרא (ברכות, נ״ז): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לפיו- הרי זו נבואה קטנה״, והבין כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לפי הבנתו פירש את הנבואה, כי הוא עומד למות ונכסיו ירדו לטמיון. יום לאחר מכן התמוטטה אורווה גדולה, שהיתה שייכת לו, ועם קריסתה מתו כל בעלי החיים שהיו בה: תרנגולות ויונים, כבשים ופרה. צמרמורת חלפה בבשרו, לאחר שהבין כי מהשמיים רומזים לו שקיצו קרב. בערב חג הסוכות הגיע לעירו של ר׳ אהרון, סלוניקי, הרב יאשיהו פינטו זצ״ל, והתאכסן בבית אביו, ר׳ אברהם שאמוט. הרי״ ף הרגיש כי בני הבית שרויים בדיכאון, ושאל אותם לפשר הדבר. אז סיפרו לו את כל הדברים: הגזירה שראתה האמא בתורת הנסתר, העצה שנתן לה ר׳ אברהם שאמוט והתמוטטות האורווה.

חייך הרי״ף והרגיע אותם, והסביר להם כי הפסוק שנכנס לפיו של הבן והתמוטטות האורווה מסמלים רק טוב. הפסוק לקוח מהבטחתה׳ לנח אחרי המבול(בראשית ט׳ טי): ״ואני הנני מקים את בריתי איתכם ואת זרעכם אחריכם. ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ איתכם״. ומכיוון שהפסוק שנכנס לפיו של ר׳ אהרון מתחיל במילה ״ואת״, הרי שבכך יש נוטריקון ״ו׳א׳תן ת׳חתיך כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף וכוי. ״כל החיות והעופות שמתו בהתמוטטות האורווה׳/ הסביר לו הרי״ף, ״מתו תחתיך והיו כפרתך. כך התבטלה הגזירה הרעה עליך, ואין לך אלא לשמוח״.

הדברים מאירי העיניים של הדי״ ף עודדו את בני הבית, והם החליפו את העצבות בשמחה גדולה. אז שאל הרי״ ף את ר׳ אהרון איזה מעשה טוב עשה בעשרת ימי תשובה, שבזכותו נקרע רוע גזר דינו. אז סיפר לו ר׳ אהרון על יהודי הגר בעיר, שלמה לפאפא, המוחזק כאדם עשיר, והוא צדיק וישר. בז׳ בתשרי קם ר׳ אהרון כמנהגו לסליחות, אך טעה והקדים: במקום להתעורר באשמורת הבוקר קם כבר בחצות הלילה. בעוברו ליד בית שלמה לפאפא שמע קול בכי הבוקע מהמטבח שלו. היה זה שלמה לפאפא, שקם לבכות במטבח כדי לא להעיר את בני ביתו. הוא ביקש רחמי שמים והתפלל כי ישלח לו ה׳ את אוצרו הטוב, לאחר שהפסיד במסחר ובעלי חובו קמים עליו, והם אינם יהודים ואין בליבם רחמים. ר׳ אהרון שאמוט שמע את הדברים מיהר לשוב לביתו וצרר אלף זהובים בארנק. את הארנק לקח איתו ושב לבית לפאפא, השליך את הארנק מבעד לחלון הבית פנימה וחזר לביתו, שמח וטוב לב על המצווה שזכה בה.

שלוש שעות אחר כך שב ר׳ אהרון לבית הכנסת, לאמירת הסליחות. כשנכנס לבית הכנסת כבר מצא שם את שלמה לפאפא עומד מול ארון הקודש והוא מתפלל בלהט ובדבקות. ר׳ אהרון עמד בשקט מאחוריו ושמע כי הוא אומר את ההלל הגדול בכל כוונת הלב. ר׳ אהרון שמח עוד יותר, כי ידע שבגלל מתנתו נוסף הלל ושבח להשם יתברך. עוד באותו יום פרע שלמה לפאפא את חובותיו, ובעלי חובו עזבוהו.

שמע הרי״ ף את הסיפור, נפל על צוואר ר׳ אהרון וחיבקו ונישקו, ואמר לו: אשריך, דבר זה, ללא ספק, ביטל את הגזירה מעליך, ועל כך אתה מקבל שכר גס בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ימי חג הסוכות עברו על בני משפחת שאמוט בשמחה כפולה ומכופלת. במוצאי החג ערכו היהודים סעודות לכבודו של הגאון, והזמינו אותו אליהם. גם שלמה לפאפא עשה סעודה מפוארת, כדרכו לכל האורחים העוסקים בתורה, המגיעים לעיר. לאחר הסעודה סיפר שלמה בסתר את המעשה המופלא שאירע לו, ועל ההצלה שזכה בחסדי שמיים: ״ארנק שלח לי הקב״ ה ביד מלאכו״, אמר בהתרגשות לגאון. הגאון חייך ואמר לו: ״אלף זהובים היו בארנק, לא כן?״

שלמה לפאפא השתומם, מכיוון שהוא לא גילה פרט זה לאיש. הוא תמה מניין הסוד הזה ידוע לרי״ף, ולאחר שהפציר בו רבות ואף השביע אותו כי יגלה לו את הסוד, ניאות הרב יאשיהו פינטו זצ״ל לספר לו מניין באו לו הרווח וההצלה, כשהוא משביע את שלמה לפאפא כי ינצור את הסוד הזה. שלמה לפאפא התרשם עמוקות מגודל תעצומות הנפש של ר׳ אהרון שאמוט ומחיבוב מידת גמילות החסדים שהחזיק בה, ומאותו יום ואילך נהג בו בכבוד גדול. את סיפור המעשה כתב הרי״ ף זצ"ל

משפחת אביחצירא רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל

ועוד ש' בת שלוש ושי"ן בת ארבע ביחד הם שבע. כנגד שבע מצוות. תפילין של הראש ושל היד וארבעה פתילים של המימית והמזוזה. וכדי לעשות תיקון לשבעה נקבים שבפנים שפגם בהם. העיניים יקרא בהם התורה, ויראה בהם המצוות שמקיים, ויבדוק בהם הפתילים של הציצית וכדומה לזה. בשאר מצוות שמצוותן בראיה.

ובזכותם יאירו עיניו כמו שכתוב מצות ה' ברה מאירת עיניים. והאוזניים ישמע בהם דברי תורה כמו שכתוב ואזני כל העם אל ספר התורה. וכיוצא בזה. ולא ישמע בהם דברים בטלים. ובפרט בשעה שהוא מתפלל לא יערב דברים אחרים מדברי חול עם התפילה חס ושלום.

כדי שתעלה תפילתו עם הקהל לפני השם יתברך. והחוטם גם הוא ראוי לומר עליו תורת ה' תמימה משיבת נפש. כי נפש האדם היא נמצאת שם. וכמו כן יקפיד שלא להריח רק בשמים של מצות כגון ההדס במוצאי שבת ושאר הבשמים שראויים לברך עליהם.

כי הנשמה נהנית מהבשמים של מצווה. והפה גם כן לא נברא רק ללמוד בו תורה כמו שכתוב תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם. שלא יהיה עיקר דיבורו של אדם רק בדברי תורה, ולא ידבר בו דברים בטלים, כל שכן נבלות הפה והלשון הרע חס ושלום.

כי כל האיברים תלויים בפה של האדם כמו שכתוב כל עמל האדם לפיהו. דהיינו תיקונו של האדם וקלקולו תלוי בפיו. אם שמר את פיו נשמרים כל האיברים. כי כל האיברים רמוזים בהם שמותיו של הקב"ה.

כמו שאמרנו האדם הוא מרכבה לשכינה כביכול. ובפרט ברית קודש שרמוז בו שם הוי"ה ושם שד"י כמו שרמוז בתפילין ומזוזה. הוי"ה מבפנים ושד"י מבחוץ. לכן צריך אשם לשמור פיו וברית הקודש ולא לפגום אותם. כדי שישתמרו כל איבריו, כמו שכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו. שויתי ה' לנגדי תמיד כי  מימיני בל אמוט. ראשי תיבות של שויתי ה, לנגדי עולה מספרם שלוש מאות וארבעים. כמספר הוי"ה שד"י. שרמוזים בברית קודש וזה גם כנגד האדם. הפה מלמעלה וברית קודש כנגדו מלמטה. והם הדלתות של הגוף עם האיברים שלו.

לכן צריך לשמור אותם הרבה שלא לפגום אותם בשום דבר רע חס ושלום. וישתמש בהם רק לדבר מצוה ובשעת מצווה. כדי שישמרהו הקב"ה מכל דבר רע שמתקרב אליו מלמעלה או מלמטה. זה הוא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי כאשר האדם שומר האיברים האלה. גם הוא ישמרהו השם יתברך. וזהו כי מימיני בל אמוט.

ובזה יבוא לנכון הפסוק שהזכרנו לעיל. וראו כל עמי הארץ. שהם המקטרגים והמשטינים ואומות העולם. כאשר יתרחק מן העברות מכל וכל. ויקיים המצוות שלם שמים. וזהו כי שם ה', " שם " שהוא כמניין הוי"ה שד"י הרמוזים בברית קודש ותפילין ומזוזה.

והוי"ה הרמוזה, נקרא עליך.דהיינו שמות הקודש הרמוזים במצוות האלה. יאירו על ראשך ואז המשטינים בעל כורחם יפחדו ויברחו ממך. וזהו ויראו ממך. ולא רק שלא יוכלו לקטרג. אלא הם עצמם מלמדים זכות על האדם. כאשר ילך בדרך טובה עם בוראו. כמו שאמרו בגמרא אפילו מלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

ובזה יבוא לנכון וראו כל עמי הארץ. שראשי תיבות שלו עולם מאה ואחד. וכן מיכאל גם הוא עולה מאה ואחד. ומיכאל הוא שמקריב הזכויות של שישראל לפני הקב"ה. אם יהיו טובים וצדיקים, כמו שהוא מלמד עליהם זכות גם ס"מ וחבורתו מלמדים עליהם זכות. עד שאם האדם יתגבר על היצר הרע ולא ישמע לו.

הוא עצמו נהפך לו כמו יצר הטוב. כמו שמצאנו באברהם אבינו עליו השלום שהיה עובד את הקב"ה בשני יצריו יצר הטוב ויצר הרע. כמו שכתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. וגם בניו שיצאו ממנו צריכים להיות כמוהו. ואנחנו הם שנקראנו בניו של הקב"ה. ובנים של אברהם יצחק ויעקב.

לכן צריכים להתעורר בעצמנו ונתפלל התפילות שתיקנו לנו אבותינו. שהם שחרית מנחה וערבית. ובזכותם תתקבל תפילתנו. כמו שאנו אומרים אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. כי הם דבוקים בשם יתברך והם מרכבה לשכינה.

יהי רצון מלפניך יתברך שיחון וירחם בזכותם, ויקוים בנו מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.

אמן ואמן

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכל

לי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחס אל הקדוש מצד היהודים הינו תמיד יחס של כבוד. היהודים רואים זכות גדולה באפשרות להסתופף בבית הקדוש החי, בבית צאצאיו או בקברו כדי לזכות בברכתו. זכות גדולה היא להיקבר ליד קדוש, והיהודים בקצר אל־סוק בקשו להיקבר ליד הקדושים בבית־הקברות המקודש של המקום, שם טמונים קדושים רבים. בסאלי נהגו לקבור כל הרבנים שמתו ליד קברו של ר׳ רפאל אנקאווה. עמוד 46

יחד עם ההערצה והכבוד מודעים היהודים לרגישותם של הקדושים ומשתדלים לא לפגוע בהם. אנו עדים כאן למערכת יחסים מיוחדת שבה שולט הפחד מהקדוש, והידיעה שכל פגיעה בו, גם אם בשגגה, תגרום לעונש. הפחד קיים הן לגבי קדושים חיים והן לגבי קדושים מתים. כך מיהרו היהודים תמיד לתרום לכיסם של ר׳ חיים פינטו הקטן ושל ר׳ מאיר עראמה ולהיענות למבוקשם. אסור לפקפק בניסי הקדוש ולהטיל דופי במעשיו. בחור שפיקפק בניסי ר׳ עמרם בן דיוואן חלם באותו לילה על אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. מאז הפסיק לפקפק ונזהר שלא לפגוע בקדוש.

 הכסף בקופתו של הצדיק שייך לו ואסור לגעת בו. אמהות של שני ילדים מהרו להחזיר לקופה של ר׳ עמרם בן־דיוואן את הכסף שלקחו ילדיהן למשחק מפני שחששו לגורלם. חסיד של ר׳ דוד ומשה, שהכין פר לשחיטה לכבוד הקדוש, לא הסכים למכרו על אף רצון בנו, ואמר לקדוש בחלום שרק בשבילו ראוי שהפר ייזבח.יש המאמינים שאסור לגלות חלומות על הצדיקים, פן לא יבואו יותר הקדושים אליהם בחלום.

הקדוש מתייחס בחומרה. לכל פגיעה בו, בסביבה הקרובה לו או במעריציו וכל הפוגע בו נענש. בניגוד לפגיעה מצד המוסלמים שהיא תמיד במזיד, אין הפגיעה מצד היהודים מכוונת, אך הם בכל זאת נענשים. אם העונש איננו מוות, צריך הפוגע לבקש מחילה מן הקדוש כדי לבטל את העונש ובידי הקדוש להיענות לפנייה או לא. מהקדוש החי אפשר לבקש מחילה על־ידי מתן נדבות לקדוש עצמו, כפי שעשה יהודי שפגע בר׳ דוד בן־ברוך. לקדוש המת מביאים שמן או נרות, עושים סעודה, שחיטה או שבאים עם ידיים הקשורות אחורנית ועם סכין בפה.

 משמעות הדבר היא שאדם מפקיד את חייו בידי הקדוש לשבט או לחסד. הפגיעה בקדוש יכולה ללבוש צורות שונות ומגוונות וכך גם העונש: יהודי שהוזמן להילולה של ר׳ משה חאליווה והתרשל ולא הלך, קיבל כאב ראש חזק שנפטר ממנו רק  כשהלך לבית הכנסת עם ידיו קשורות אחורנית: יהודיה הלכה לזיארה של ר׳ מכלוף בן־ יוסף אביחצירא וכתוצאה מכך הרתה וילדה בן.

היא לא נתנה את שמו של הקדוש לילד והוא מת, וכך היה גם עם הילד השני. הילד השלישי קיבל את שם הקדוש ונשאר בחיים: שוחט, שנהג לשחוט לכבוד ר׳ דוד ומשה מדי שנה ופעם התרשל ולא שחט, נתקעה לשונו בפיו ולא יכול היה לדבר במשך שנה וחצי. הוא הבריא רק כאשר חזר לשחוט לכבוד הקדוש. לאשה שהתעצלה להילוות לבעלה לזיארה של ר׳ אליהו בקזבלנקה, נפלה פשטידה חמה מידה והיא נכוותה מן השמן הרותח. היא הלכה לר׳ אליהו והתחננה לקדוש והוא סלח לה ונתן לה משחה לפצעיה.

גם הפגיעה בקדוש החי גורמת לעונש מידי: ר׳ יהונתן סירירו התאכסן אצל יהודי ואשתו לחשה לעצמה שרגליו מלוכלכות. בלילה התחילה להשמיע קולות נעירה, והפסיקה רק כאשר סלח לה הרב ובירך אותה: אדם העליב את ר׳ משה חאליווה בשוק, ומיד התרוממו כמה חצילים והרביצו לו.

יש והעונש המוטל על הפוגע הוא מוות, ללא קשר או פרופורציה למידת הפגיעה ולחוסר הכוונה מצד הפוגע. גם כאן אין הבדל בין הקדוש החי והקדוש המת: יהודי שנשבע בשמו של ר׳ דוד הלוי דראע בעניין לא צודק, בחור שחזר מהביקור בקדוש בשבת ובחור שהשתולל ועשה דברים רעים בנחל שליד הקדוש, מתו זמן קצר אחרי ביצוע המעשים: בעל בהמה שהתלונן כשאשה ירדה מן הבהמה בדרך למולאי איגגי כדי להדליק נר בר׳ יצחק דאבילה, נהרג כשבאותו לילה נחרב הבית שבו שכן אצל מולאי איגגי: על ר׳ רחמים אלוק מסופר שמי שנשבע לשווא בשמו אינו מאריך ימים ומת באותה שנה.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

????

????

צהרים טובים, יום שמח לחובבי הפיוט, אחר יגיעת שלמעלה מעשרים שנה, יצא לאור הספר העוסק והמבאר לרמ"א הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל (חברותא למרן אביר יעקב), ספר זה עב כרס למעלה מ600 עמודים, ועבודה נפלאה נעשית ע"י ידידי הרב ד"ר מאיר ניזרי שליט"א, מצוה לפרסם בכל מקום ע"מ שיהנהו מתורתו וכן שימשיך במפעלו בקרוב הרב הנזכר יוצי לאור ג"ח על מנהגי תפאלאלת.

מספר הטלפון של הרב ניזרי 039335438 עיר פ"ת
בברכת להגדיל תורת רבותינו

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן

 סירוב למכור בשבת – 1893

גם יהודים עניים שמרו בקפדנות את השבת, למרות הקורבן הכרוך בכך. יהודי עני נבעט עד מוות על ידי מוסלם, כי סירב למכור לו ביום שבת סחורה שביקש ממנו – 28 באפריל 1893.

נאסר כי עישן בשבת

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

לפי תעודות בארכיון משרד החוץ הבריטי מה- 25 באפריל 1894, יהודי נאסר במוגדור למשך ארבע שנים, כי עישן בשבת. הפחה מוכן לשחררו, אבל הרבנים בעיר התנגדו.

There is a Jew in prison at Mogador, who has been there four years for merely smoking on a Saturday.

שמירת השבת במאה ה-20.

כפי שפורסם ב-JC ב-8 במאי 1903 היו התנפלויות של שבטים על יהודים במכנאס. אבל אלה לא כתבו על כך מחמת חג הפסח. הפורעים הופתעו מהחנויות הנעולות, פרצו אותן, שדדו בין 70 ל – 80 חנויות וירו לכל עבר.

במאה ה-20 למרות החינוך החילוני של כל ישראל חברים והרפורמות בחיים, השבת והחגים נשמרו בדרך כלל על ידי התלמידים, כולל אלה שעזבו את הוריהם ועברו לרובעים האירופים של הערים. גם תלמידים שלמדו במוסדות צרפתיים וספרדיים שמרו בדרך כלל על השבת, למרות שהמוסדות פעלו בשבתות. 

הזיקה הדתית נשארה, וכשהיו מורים של כל ישראל חברים שנטשו את המסורת, התגובה הקהילתית לא איחרה לבוא. כך אירע בסלא.

אנשי הקהילה סיפרו על אירוע שקרה ב-1919 כאשר נפטרה מורה של בית הספר לנערות בעיר סלא. בגלל שלא שמרה שבת, היא נקברה בחלקה המיועדת לפרוצות, ורק לאחר התערבותה של קהילת רבאט, הוצאה גופתה מהקבר ונקברה בחלקה המיועדת לכל היהודים.

גם בתקופה קשה היו יהודים שהתעקשו ועמדו בלחצים. למשל, בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון צרפת ששיתף פעולה עם הנאצים, יהודים שנאלצו לעבוד במחנות עבודה, נכלאו כי סירבו לעבוד בשבתות ובימי חג ( אביטבול, תשמ"ו עמוד 97 )

מבקר יהודי בשנות ה-60 של המאה ה-20 כתב כי בארפוד השוכנת צפונה לתפילאלת, קרוב לגבול אלג'יריה, היה השוק סגור בשבת, כי היהודים לא באו לסחור.

פליט יהודי מבלגיה שהגיע למוגדור בימי מלחמת העולם השנייה, כתב בזיכרונותיו כי " בשבת העיר דממה, לא מסחר ולא תנועה ברחובות בשעות התפילה " אורנה בזיז תשס"ח עמוד 254.

לעומת זאת יש מידע על חילול שבת במאה ה-20. בהשפעת החינוך החילוני והתרבות האירופאית שחדרה למרוקו. במועצת הרבנים הראשונים שהתקיימה בשנת תש"ז – 1947 נאם הרב הראשי רבי ישראל אבן דנאן על חילולי השבת, והוחלט שעל הרבנים לדרוש בקהילותיהם על התופעה שיש לתקנה. 

 1854 –  חיים אלמאליח סוכן קונסולרי של

בריטניה בקזבלנקה נאלץ לחלל שבת

חיים אלמאליח הנזכר בתעודות של משרד החוץ הבריטי בין התאריכים 21 בספטמבר 1853 – 14 בנובמבר 1854 בכינו חכם, כיהן בתור סוכן קונסולרי של בריטניה בדאר לבידה – קזבלנקה – לפי תעודה מה-21 באוגוסט 1854 הוא הרב הראשי של קזבלנקה, וגילו 70 שנה.

בשני מכתבים שנכתבו בעברית ותורגמו לאנגלית, נדונה פרשת אילוצו של חיים אלמאליח לחל שבת. הראשון נכתב ב-11 באוגוסט 1854 על ידי משה ביבאס חתנו של הנ"ל, אל סגן הקונסול הבריטי ברבאט. הוא מודיעו כי חייל בשליחות המושל הגיע עם מכתב לסגן המושל, בו הוראה לקחת אליו בכוח את חיים.

החיילים אמנם לקחוהו בכוח וגררוהו, באותה עת קרא חיים לסוכן הקונסולרי של צרפת וביקשו להעיד על הדרך שנהגו כלפיו, וכי הוא מוחה על כך שאילצוהו לחלל שבת. החיילים טענו שקיבלו פקודה מהמושל לקחתו, ועליהם לבצעה.

הסוכן הקונסולרי של צרפת פנה לסגן המושל וביקש : " הרשה נא לחכות עד צאת השבת, ואז חיים ילך, וכי הוא מקבל אחריות על כך.

סגן המושל סירב להיענות לבקשה, ודרש שילך. החיילים גררו את חיים דרך העיר, דבר שפגע ביוקרה הבריטית. סגן הקונסול של סרדיניה היה גם נוכח, ואמר לסגן המושל, כי הייתה זו התנהגו בלתי ראויה. וכי יחס כזה כלפי סוכן קונסולרי בריטי עלול לגרום להופעת צי בריטי.

ולו סוכן קונסולרי בריטי היה נגרר ברחובות, היה הננזף על ידי הממונה עליו. אבל סגן המושל לא שם לב. אני כותב אליך למען דודי חיים. כי כאשר אסרוהו אמרו לו לשלוח אליך מכתב דחוף.

הסיבה לתקרית זו היא, כי כאשר הולקה אדם בשם חאמד בן מארטי, הוא אמר שדודו של הכותב ( חיים ) חייב לו 17 אלף דוקאטים. זה הדיווח ששמענו, אבל לא מהקאיד.

במכתב בעברית שנכתב על דיי חיים אלמאליח בכ' מנחם אב התרי"ד – 14 באוגוסט 1854 – אל מר אלטון סגן הקונסול הבריטי בעיר רבאט, ציין הכותב כי חתנו הרב משה כתב ביום שישי האחרון בקשר ליחסו של סגן המושל של דאר אל בידה וחייליו, בנוכחותו של הסוכן הקונסולרי של צרפת. הוא הוכרח לעזוב את העיר וללכת בליל שבת עד עשר וחצי בלילה כשהוא תועה בדרך, ולו היה מותקף על ידי שודדים לא היה מצליח להימלט.

היום אני שולח לך מכתב נוסף, כדי להודיעך, כי סיד מוחמד בן ארשיד אמר לי בהגיעי, כי הצטער מאוד על ששבתי חוללה, וכי הובאתי באמצע הלילה.

היום כשהגעתי לדאר אל בידה, כל היהודים באו לראותני ואמרו : עתה תראה מה יעשה מר אלרון למענך בנושא זה. הוא לא יתעלם מהתנהגותו של סגן המושל., וכי למקום שאליו נגררת כאסיר, גם הוא ייאסר עם חייליו על העלבון לדגל הבריטי.

הכותב מחה על התנהגותו של סגן המושל על עלבון לדגל הבריטי בכך, שנאלץ ללכת בליל שבת תוך חילול דתו. בהמשך פרטים על הסכסוך הכספי שבגללו נאסר הכותב : " הדבר בוצע באמצע הלילה בשבת עד שהמושל אמר לבן מרטי :

הנה כאן הרב, האם יש/ עוד משהו לומר ? בשבת בבוקר כשכולנו היינו בבית הכנסת, הקאיד שלח לקרא לי, לקאיד ולשיך, ונשמעו עדויותיהם. כשחזרתי לביתי, משפחתי בכתה יחד אתי, ולא ידעתי איך למנוע תקרית זו. אנו סומכים על הגנתך והאלוקים ישיב לך כגמולך. חתום חיים אלמאליח. 

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי-היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

מרביתם של חברי הקהילה הפורטוגאלית באמשטרדם במאה השבע-עשרה היו אנוסים לשעבר, או צאצאיהם של אנוסים שחזרו ליהדות גלויה וקיבלו עליהם עול מלכות שמים.

טבעי אפוא שבעיית האנוסים עמדה במרכז חוויית האונס בחצי האי האיברי, שבט נאלצו להתכחש לדתם ולעמם ולקבל למראית עין את הנצרות על אמונותיה ואורחותיה. משהצטרפו לעדת ישראל המשיכו לתת את דעתם על עצם תופעת האונס, סיבותיה והשלכותיה, והתחקו אחר משמעויותיה הדתיות וההיסטוריות

קיומו של ציבור גדול של אנוסים בספרד ובפורטוגל  בכל המאה השבע-עשרה, ובתוכו שארי בשר וקרובי משפחה של אלה שחזרו ליהדות גלויה, והמשך הגירתם של אנוסים מאותן ארצות, שיבתם ליהדות והשתלבותם בקהילות התפוצה היהודית הספרדית, הוסיפו ממדים אקטואליים וקונקרטיים לשאלת האנוסים הכאובה.

אין עוררין על כך, שלא כל האנוסים עשויים היו מעור אחד. כבר בזמנו, מייד לאחר פרעות קנ"א – 1391 -, הבחין רבי יצחק בן ששת ברפת – הריב"ש – בין אותם אנוסים ש " מאחר שנשתמרו, אף אם תחילתן באונס אחר כך פרקו עול שמים, נתקו מוסרות התורה מעליהם, ומרצונם הולכים בחוקות הגויים ועוברים על כל מצוות התורה, ולא עוד אלא שרופים אחר היהודים האומללים אשר ביניהם להעלילם, כדי להכחידם מגוי ולא יזכור שם ישראל עוד וגם על האנוסים אשר לבם לשניים ומשתדלים לצאת מתוך השמד אלה הרשעים מוסרין אותם למלכות ",לבין אותם אנוסים " אחרים שהיו יוצאים בלב שלם ובנפש חפצה מן השמד אלא שאין יכולים בידם, כי לא יספיק אשר בידם אל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות להוציא עצמם ונשיהם ובניהן וטפם " – מתוך שאלות ותשובות הריב"ש .

בעליל נראה, שהבחנתו זו של הריב"ש תופסת גם לגבי הדורות המאוחרים, אך לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 וגזירות השמד בפורטוגל בשנת 1497, כשבעיית האנוסים החריפה בהיקפה ובממדיה.

ר' יצחק בן ר' ששת ברפת (1326- 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-        14 תלמידם של הר"ן ושל רבי פרץ הכהן

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש התנגד ללימוד הפילוסופיה, וכן לעיסוק בחכמת הנסת

עשרות תשובות על נושאים הלכתיים, הנוגעים בשאלת אנוסי חצי האי האיברי, נתחברו על ידי רבני ספרד והתפוצה הספרדית שלאחר הגירוש.

ההיסטוריון ימצא בהן חומר רב על האנוסים ובעיותיהם ועל יחסם של שלומי אמוני ישראל אליהם. אלא שאין בספרות זו, עשירה ככל שתהה, כדי לבטא את מלוא התייחסותם וגישתם של חכמי היהדות הספרדית ודבריה, ולא כל שכן של הציבור הספרדי כולו, אל שאלת האנוסים. בתשובותיהן לא נתכוונו הרבנים אלא להגדיר את מקומם של האנוסים מבחינתה של ההלכה, וזאת בשעה שנדרשו לפתור בעיות אנושיות כאובות, כגון בעיותיהן של אלמנות ועגונות, שנצטרפו לקהל ישראל והיה צורך לנתקן מכל מחויבות כלפי שאר בשריהן, שנשארו בחצי האי האיברי, על מנת לשקמן ולאפשר להן לפתוח דף חדש בחייהן.   

אף במאה השבע-עשרה מוזכרים בתשובותיהם של הרבנים " אנוסים מזרע ישראל אשר עזבו את ה' ושכחוהו לצידם של אלה מבניהם, אשר ה' העיר את רוחם ולא חדלו מלקיים קצת מצוות ואף מגלים קצת מצוות לבניהם.

הרב שאול לוי מורטירה הבחין בין שני סוגים עיקריים של אנוסים.

1 – אלה היושבים במלכויות בהן לא רק נמנע מהם לקיים את התורה אלא גם השערים ננעלים בפניהם ונמנעת מהם יציאתם.

2 – אלה היושבים במלכויות בהן לא נמנעת מהם היציאה, וניתן להם לצאת, ללא עיכוב לכל מקום שיעלה על דעתם. לשני סוגים אלה הוסיף הרב מורטירה קטגוריה שלישית , אותם בנים של עם ישראל אשר על אף היותם נוצרים בלבבם, מודים על היותם יהודים אף כי אינם כאלה, בגלל הפחד מפני העינויים והחשש מאובדן החיים, וזאת כתוצאה מחוסר אמינותו של אותו בית דין האינקוויזיציה, בו נשפך דם רב של חפים מפשע, כי בעליל הם רואים שמכריחים אותם להודות בניגוד למצפונם במה שהם אינם.

גדול מאוד היה מורא האינקוויזיציה על רבים שכבר ניתקו את קשריהם מן היהדות, אך עיון שיטתי בעדויות המרובות, שנשתמרו בתיקי האינקוויזיציה מספרד ומפורטוגל, והתבוננות בתהליך היציאה מארצות אלו של מאות רבות של אנוסים במאות השש-עשרה והשבע-עשרה ושיבתם אל חיק היהדות, לא מותירים ספק חגבי מספרם העצום של אותם האנוסים, ששמרו בחשאי על זיקתם ליהדות על אף הסיכונים החמורים שארבו להם.

על יציאתם של אנוסים מחצי האי האיברי ושיבתם אל חיק היהדות בכוחנו להשלים חומר מיצירתה של העדה הפורטוגלית האמשטארדמית מן המאה השבע-עשרה, ובפרט זו שנכתבה בספרדית ובפורטוגלית. יצירה זו נתברכה בגלויים רבים, שמן הדין הוא שהיתן עליהם את הדעת, על מנת שנעמוד על יחסו של ציבור זה לבעייתם של האנוסים.

לאור מגבלותיה האמורות של הספרות הרבנית מקבלים הגילויים האישיים והאינטימיים, שנשתמרו ביצירותיהם של בני הציבור היהודי בתפוצה הספרדית, חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. גילויים יש בהם כדי ללמד על זיקתם הערכית האידיאולוגית לבעיית האנוסים על מרכיביה  ולהעמידנו על הקונפליקטים הנפשיים העמוקים שזיקה זו עוררה אצלם. 

ב " אגרת אפולוגטית " ( סנגוריה, צידוק והגנה ) אל חואן די פראדו – juan de prado   -, תיאר יצחק אורוביו די קאסטרו – orobio de castro – בגילוי לב ובכנות רבה את עברו כאנוס, " בספרד העמדתי פני נוצרי כי חביבים הם החיים, אך מעולם לא עשיתי זאת היטב וכך נתגלה שלא הייתי אלא יהודי. ואם שם, מול פני הסכנה ( של אובדן ) החופש, הכבוד והרכוש, ואף החיים, הייתי לאמיתו של דבר יהודי, ונוצרי רק למראית עין, הדעה נותנת שבמקום שבו מזכה אותי ההשגחה העליונה בחיי חירות, אהיה יהודי אמיתי ". בהתייחסו אל עברו ואל עברם של אנוסים מבני חוגו בספרד הוא כתב " באגרת החמורה נגד פראדו " הסתרנו את אמונתנו, ואף כי אין מחילה לעוונו של מי מסתיר את האמת או מתכחש לה, לא ידענו כולנו שחובתנו להודות בכך ".

ואכן הייתה השיבה אל היהדות מלווה אצלו, כפי שהייתה אצל שבים אחרים ליהדות, בגילויי חרטה על עברם הנוצרי ועל אורח החיים שהאונס כפה עליהם. ביטוי נרגש לרחשי לבם של החוזרים אל חוק היהדות באותם הימים נמצא בסוניטה בשם " מחוטא החוזר בתשובה " – de un pecador arrepentido -, שמחברה הוא דניאל לוי די באריוס.

לא בדמעות ( אדון ) אמחה את הכתם / המסתיר את מאורך הקדוש מן הנשמה / כי את עווני, את סכלותי החמורה / אחוש יותר אם לא אשים קץ לדמעותיי / הנני , שפל רוח, נשמע לך ומהללך / ומחפש את הדרך לישועה / בעוורוני התמסרתי לגורל האכזר / של הסילוף ששיעבדני / רחמים ( אדון ) כי מעצמי אברח / ובחסדך אשתדל לא להיות משלי / כדי לזכות בתהילה ולהיות משלך. 

הרהורי חרטה אלו על עברם הנוצרי לא מנעו מאותם יהודים מלהתייחס של האנוסים, שעדייו נותרו בחצי האי האיברי, כאל יהודים, אשר חלק להם ונחלה בתולדות האומה, בתקוותיה ובשאיפותיה. ביצירות רבות הם מכנים את האנוסים " בני ישראל " – hijos de Israel –   ישראלים – israelitas – ויהודים – judios  – ובעליל נראה, שהתייחסו אל ציבור האנוסים כאל חלק אינטרגאלי מעם ישראל.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

ג. תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים

רבי אהרן מתעלם מן התמורותמחקרי אליעזר ספר הכלכליות והמדיניות, ורואה את המצב בכל מקומות הגלות כיחידה אחת " כי בוודאי בכל מקום בעוונותינו ישראל מדוכים  ומעונים מריבוי המסים " להצדקת טיעוניו מרחיב הוא את המושג " משא מלך ושרים " המכוון בדרך כלל למסים, " על כל המקרים אשר יולדו לנו מפאת הגלות " ואף המושג " כדי חייו " זוכה להרחבה ולהכללה : " אין חייו של אדם בזמן הזה קצובים משום ריבוי מסים וארנוניות ".

רבי אהרן קובע בדבריו כי קדמונינו התירו להלוות בריבית, כי בגלות " אין להם שדות וכרמים להחיות עצמם ולהתפרנס מהם וכל שכן בירושלים שהפרנסה בדוחק. פרנסה מעבודת שדה באה לבטא תנאי כלכלה נורמליים, שבהם אין נזקקים לעסקי ריבית.

נראה אפוא, כי רבי אהרן לא יכול היה להשתחרר מן הרושם, שבירושלים אין אפשרות לפרנסה אחרת זולת הלוואה בריבית, והוא משווה את מצבם של יהודי ירושלים למצב אחיהם במערב אירופה בתקופת בעלי התוספות, כאשר נקבעו ההיתרים למלווה בריבית בגלל התנאים הכלכליים המיוחדים.

בתלמוד יש נטייה לאסור לקיחת ריבית מנוכרי. נטייה זו הולכת ומתחזקת בספרות הגאונים, כנראה בהשפעת האסלאם, שכידוע אוסר על הלוואות בריבית. אולם בימי הביניים, כשיהודי מערב אירופה, באשכנז, בצרפת, באנגליה ובספרד, נאלצו לעסוק בפרנסה זו לקיומם, התירו חכמי ארצות אלה להלוות בריבית לנוכרים.

הרמב"ם אף כותב שמצווה להלוותם, ובעקבותיו הולכים גם הרשב"ץ ןהמבי"ט וכן מתירים להלוות בריבית לנוכרים הפרשנים והפוסקים הראשונים, הרי"ף, הרמב"ן, הטור והשולחן ערוך. בתשובותיהם של חכמי ספרד, איטליה וחכמי המזרח בתקופה העות'מאנית מצויה התופעה של הלוואה בריבית לנוצרים ולשאר נוכרים כעבודה רגילה שיהודים עוסקים בה וללא כל הסתייגות.

היו אמנם חכמים שדעתם לא הייתה נוחה מהלוואה בריבית לנוצרים, ועל רקע הוויכוחים עם הנוצרים היה עליהם להתגונן על היותם עוסקים בפרנסה זו. אולם במאה הי"ז שוב לא עמד נושא זה על הפרק בירושלים, חכמי ירושלים, שהתנגדו להלוואה לנוצרים, לא עשו זאת, ככל הנראה, מתוך התגוננות בפני האשמות הנוצרים ואף לא מתוך שיקול הלכתי, אף כי נאחזים הם בדברי התלמוד ובדעתו של רבי חננאל, כדעת יחיד, האוסר הלוואה בריבית.

אלא מגמתם הייתה, לדעתי, אחרת : הם לא רצו לסייע לביסוסם הכלכלי של המנזרים הנוצרים בירושלים, וחזק מעמדם של מוסדות אלה בעיר. הוויכוח נסב על השאלה, האם אומנם קיומם של המנזרים תלוי בהלוואות מיהודי העיר, לדעת האוסרים, התשובה חיובית.

ואילו רבי אהרן חלק על הנחה זו. מה שאמר, הרב האוסר, שאנו מעלים אותם במעות שאנו נותנים להם, כי בזה אנו נותנים להם החיים, אינו נכון לדעתו. הוא טוען, שאם לא יתנו היהודים את ההלוואות, יימצאו מקורות אחרים 

" אם נמנע מליתן אותם להם, לא מפני זה ימותו, שיש להם מקומות רבים אשר יתנו להם…כי לא יעזבו עצמם למות ברעב….אם כן אין אנו מחיים אותם במעותינו, וגם לא נסיר חיותם כאשר לא נלווה אותם. אך על אף שכל הטענות משכנעות, קשה להניח שחכם לא חי בארץ, היה בקי בתנאי החיים בירושלים יותר מאלה שחיו בה.

נדון עתה בשאלה, האם מותר או אסור להלוות לגוי בריבית, כפי שעולה מדברי הפולמוס של רבי אהרן בן חיים.

קיימות שתי מסורות בתלמוד לעניין הלוואה
בריבית לגוי, האחת אוסרת ואחרת מתירה. שתי גישות אלה משמשות אסמכתות לפרשנים ולפוסקים האוסרים והמתירים הלוואה בריבית לגויים. דברי המשנה " ולוין מהם ומלוין אותן ברבית ", ניתנים לפירושים שונים.

רבינא מסביר שהדבר חל רק על תלמיד חכם. נשאלת השאלה, האם לעם הארץ אסור כלל להלוות ? רבי אהרן טוען, כי רבינא סובר שלעם הארץ מותר להלוות, אך רק " בכדי חייו ", ואילו תלמיד חכם רשאי להלוות מעבר לזה, אף עד שיתעשר מהריבית, שהרי אין חשש שימד ממעשיו של הנוכרי, עקרונית מותר אפוא לשניהם להלוות.

כל מפרשים ופוסקים רוב הראשונים, לעומת זאת, רבי חננאל טוען שלתלמיד חכם מותר להלוות עד " כדי חייו ", ולעם הארץ אסור להלוות כלל. רבי אהרן מתפלמס עם רבי חננאל שהוא דעת יחיד, המתעלמת מן המציאות הכלכלית ומן הנוהג שישראל נוהגים להלוות.

רוב הפוסקים העניקו גושפנקה הלכתית לנוהג זה : " ואחר כך באו הגאונים ז"ל ( הראשונים ולא גאוני בבל ) וראן שנתפשט המנהג בכל גלילות ישראל להלוות לגויים בריבית, ולא ראו לבטל המנהג, כיוון דמדינא דגמרא הותר לתלמיד חכם בלי קצבה.

אכן אסמכתא זו חלשה היא שהרי רוב בני אדם אינם תלמידי חכמים. אולם הייתה מגמה לטשטש את ההבחנה בין עם הארץ לתלמיד חכם, כפי שהרמב"ן כותב : " ועכשיו בארצותינו עשו להם על אדם עצמם כתלמידי חכמים ".

בהמשך הוא מסביר, כי משמעו של דבר, שעתה אין סכנה שילמדו ממעשיהם של הגויים. וכיוון שזה עיקר טעמו של התלמוד, להבחין בין תלמיד חכם לעפ הארץ, הרי בזמנו שגורם זה אינו קיים, ממילא מותר לכל אדם להלוות בריבית.

מהאמור לעיל נראה לי, שיש לראות את המאמצים למצוא היתר לכל אדם להלוות לגוי בריבית כנובעים מהמציאות הכלכלית של חיי היהודים. 

חשש למגע חברתי.

רבי אהרן דחה את הטיעון שיש לאסור הלוואה בריבית לגוי מחשש שעסקי ההלוואה עשויים להביא למגח תכוף מדי בין הגוי והיהודי. הרי משא ומתן עם הגויים מותר הוא : " דבר ידוע הוא שהמשא ומתן יוליד יותר אהבה בחברה עמהם ממה שיוליד הלוואה להם בריבית, כי זה אדרבה יוליד שנאה ומיעוט חברה "

התלות הכספית של הגוי ביהודי והריבית הגבוהה שנאלצו לשלם בגלל הסיכון גרמו לשנאה. אם כן אין בהלוואה בריבית חשח " אהבה " מאידך גיסא, במשא ומתן יש סיכון גדול יותר שיהודי ילמד ממעשי הגויים.

אכן בתקופת שמשנה שהיו ישראל רבים ומרוכזים בארץ ישראל, התפרנסו זה מזה ולא נזקקו למשא ומתן עם הגויים אלא במקרים חריגים, לא גזרו חכמים על משא אמו שהרי מדובר רק במקרים בודדים. מאידך גיסא, עסקי הלוואה בריבית באותו זמן מערכו רק בין יהודים לגויים, כי ליהודים נאסר להלוות לאחיהם.

וכיוון שעסקי ההלוואה לגויים חייבו מגע תכוף עם הגויים, חששו חכמים להשפעת הגויים על היהודים ואסרו הלוואה לנוכרים. אבל מאז שהיהודים התפזרו בגלות וחיים הם בין הגויים ופרנסתם תלויה בהם, אין להבחין בין משא ומתן מסחרי לבין הלוואה בריבית.

בשני התחומים קיים מגע עם הנוכרים, אך מלחמת הקיום מחייבת להתיר הלוואה בריבית בדומה לעסקים אחרים. וכשם שחכמי אשכנז וצרפת הראשונים התירו משא ומתן אפילו ביום אידם ( בניגוד לדעת המשנה ) כי פרנסתם הייתה חייבת זאת, וכפי שכותב בעל ספר התרומה : " האידנא אין העולם נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם ) , צריכים הרחבה זו של ההיתר לחול גל על הלוואה בריבית. 

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.ממזרח וממערב - כרך א

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נפתח ב״צילום״ החברה היהודית היציבה במזרח בימי המפגש הראשון עם המערב. על מנת להבין את המצב באותם הזמנים יש לראשונה לעקוב אחר חוט השני של רציפותם ההיסטורית של התושבים היציבים ושל קווי ההתפתחות היסודיים. את ראשיתו של חוט זה, במדד. שנודעת לו חשיבות אקטואלית יש לאתר לפעמים בעבר הרחוק באלף, באלף וחמש מאות שנה ואף יותר, מימי המפגש.

למן הימים, שארץ־ישראל באה תחת שלטון זר, והיהודים התחילו מאונס או מרצון להתפזר בתפוצות, נודעת חשיבות להשפעת המשטר החברתי, המדיני והתר­בותי ששלט על היהודים בכל תחומי החיים. אי־אפשר היה להינתק מהשפעה זו ולכן אסור להתעלם ממנה. אבל מצד שני אין להגזים בחשיבותה, בשל אופייה המיוחד של החברה היהודית. עלינו להיות מודעים, כי בתחומי שלטון האסלאם, השפעות אלה בלטו בשטחים מסויימים יותר מאשר באזורים הנוצריים.

אי־אפשר להרחיב כאן את הדיבור על תופעה זו ויש להסתפק בקביעת עובדת־יסוד שאין מערערים עליה, כי הקרבה בין עקרונות היהדות ובין האסלאם גדולה מזו שבין היהדות לנצרות. אף בסביבה חסרת ערכים תרבותיים עצמאיים — דרך משל באזוריה הפנימיים של אפריקה הצפונית — השפעה זו לא היתה נטולת משמעות חברתית. לעומת פעולתם של כוחות חיצוניים אלה, שעל כורחם היו צנטריפוגאליים, יש להדגיש את קיומו של הכוחות הצנטריפיטאליים, שפעלו למען ליכודם של היהודים כיחידה מגובשת, בעלת אופי מיוחד, שעיצבו וגיבשו את רציפותה ההיסטורית של החברה היהודית. נוסף על כוחה המלכד העצום של הדת היהודית יש להצביע על שלושה גורמים: א, צורות השלטון העצמי, שהתחילו להתפתח בארץ־ישראל ובגולה. ב. מצוות ישוב ארץ־ישראל. ג. הרגשת יציבותה ואף שרשיותה של החברה היהודית במזרח, שלא ינקה מאגדות בלבד, כפי שנפוצו באירופה בימי הביניים לצרכים אפולוגיטיים, אלא מעובדות ומסורות מבוססות, שיש להן על מה להסתמך, כפי שמוכיחים ממצאים אפיגראפיים, ההולכים ומתווספים ומאירים פרקי זמן, שהיו מכוסים אבק דורות רבים.

נתחיל בסקירת המשטרים החברתיים. יהדות בבל (היא עיראק בתקופה הערבית־ מוסלמית) היוותה מימי קדם גוש חברתי מגובש בעל משטר דואליסטי, אריס־ טוקראטי־אוליגארכי ותיאוקראטי, בהנהגתם של ראשי הגולה וראשי הישיבות. מסעי הכיבוש של הערבים — המוסלמים לא חוללו שינויים מהפכניים במבנה החברה היהודית. העדות היהודיות, שבאו תחת שלטון הכליפים הצליחו לשמור על צורות ארגוניהן, שנוצרו בתקופות הקודמות. אפילו ההגבלות שהוטלו עליהם (ועל הנוצרים) בתנאי עומר המפורסמים (מס הגולגולת, איסור הקמת בתי־כנסיות וכו׳) יש לראותן כהמשך של מסורת חוקים וגזירות של השלטונות הרומיים והביזאנטים.

הכליפים הסכימו — לפחות בשתיקתם — להנהגה המורשתית של בית דוד וזו של ראשי הישיבות בבל־עיראק, שבה ישב אז רוב בניינה ורוב מניינה של האומה. שקופה למדי המגמה באגרת רב שרירא גאון (הוצי רב״ם לוין עמי 101), המדגישה הכרתו של עלי אבן אבי טאלב (נושא בתו של מוחמד, הכליף הרביעי והאחרון בשורת ארבעת הכליפים ״הישרים״, הראשונים) במנהיגותו של ראש הישיבה בעיראק. וכן ברורה הכוונה להסתייג מהנהגתם של הגאונים, בסיפורים שנפוצו אז על בוסתנאי ראש הגולה, שהשיא לו עומר בן אל־ח׳טאב (הכליף השני) לאשה אחת מבנותיו של מלך פרס האחרון, בעוד שהוא עצמו לקח לו בת אחרת לאשה. בסיפורים אלה הושקע גם רמז למעמדו המדיני הרם של ראש הגולה וגם להכרתו על ידי השלטון המוסלמי. אמנם משטר דואליסטי זה גרם לפעמים לחיכוכים בין ראשי הגולה לגאונים. לפעמים היתה גוברת סמכותו של ראש הגולה ולעתים זו של הגאון. אולם למעשה התאים משטר זה לאופיו של העם היהודי והוא התפתח בתקופה המוסלמית גם מחוץ לעיראק.

שונה היה המשטר בארץ־ישראל, שבה מאז התקופה הרומית מאוחדת היתה  הסמכות הדתית והחילונית בידו של הנשיא, וכן יש לשער נשאר המצב בתקופה הביזאנטית, אף כי משרת הנשיאות בוטלה באורח רשמי. הידיעות המעטות שהגיעו אלינו על מצבם של היהודים בארץ־ישראל לאחר כיבושה בידי הערבים־המוסלמים ועד למסעי הצלב מאשרות, כי בידי ראש הישיבה, (שכונה אף הוא בתואר גאון, כדי שלא יהא נחות בתוארו מזה של ראשי שתי ישיבות בבל החשובות) מרוכזות היו כל סמכויות ההנהגה של העם היושב בארץ. להלן נראה, כי ריכוז כל הסמכויות ביד אחת, בין אם היא הזרוע ״החילונית״ ובין אם היא ״הדתית־רוחנית״, אירע לפעמים גט מחוץ לארץ־ישראל, הן בתקופה זו והן בימי השלטון העות׳מאני.

כאן וכאן מוסדות עליונים אלה לא נבחרו על ידי העם באופן חופשי. משרות הנשיא בארץ־ישראל וראש הגולה בבבל היו מורשתיות בקרב משפחת בית־דוד ואלה נקבעו רק מביניהן. בימי השלטון הערבי היתה משרת ראש הישיבה (הגאון) בארץ־ישראל עוברת בירושה בקרב בני משפחות אחדות, שהיוו את הסנהדרין בת שבעת החברים. החברים בסנהדרין היו עולים בדרגת השיבותם עד שהגיעו למשרות ״השלישי״, אב [הישיבה] (הוא ״השני״) וראש הישיבה [הגאון] (הוא ״הראשון״) — אם זכו לאריכות חיים בנסיבות מתאימות.

הערת המחבר – שיטת עליה כזו בחשיבות נשתמרה במבנה בתי־הדין במארוקו עד זמננו. בעלי ״השררה״

(והתפקידים המורשתיים) בהם, מתחילים בסופרי בית־הדין, ואף למטה מזה, עולים לחברות בבית־הדין כממלאי מקום ולאחר מכן כחברים ומסיימים כאבות בית־הדין.

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

 

ממזרח וממערב כרך ב'

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן, תש"מ

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

אברהם אחי אליהו.

אברהם אחיו היה אף הוא איש עסקים. שטר חוב לסכותו נגד אלעזר הלוי בן שטון מסך 156 דורוס די ספנייא ( סכום גדול ) לפרוע לזכות המלך, נדון בבית דין במכנאס. השטר נעשה בוודאי בתקופת המלך סידי מוחמד לפני תק"ן, ואילו תביעת גבייתו היא לאחר מולאי אליזיד.

חוב זה נבע " מפאת שנתן הרב אליהו הלוי אחיו של אברהם לכבוד הרב סעדיה עמיאל שותפו של אלעזר כדי לקנות למעדן ( מתכת ) ולשולחו לעיר טאנג'יר ". הדיין רבי פתחיה בירדוגו מניח : " שאליהו אחיו היה שלוחו של אברהם דווקא לתת הממון ביד הלוואה "

לאברהם לא היו ילדים מאשתו הראשונה, ונשא אישה שנייה, אחותו של יעקב בן עולו, שהכניסה לו כנדוניה חצר אחת. אשתו מתה בחייו, ואחיה יורשה תבע מאברהם שיתן לו שלושים אחוז מעזבונו כמנהג. אברהם טען שרובצים עליו הרבה חובות שעולים יותר מכל העיזבון, ונראה שלא היה בזה על האמת אלא רצה לפטור עצמו מחלוקה זו.

כל כנראה חשבו הדיינים. בנדון זה כתבו פסקים שונים. אברהם עמד ופנקס כל חובותיו וכל העזבון ונשבע עליהם, ובכך פטר את עצמו, בתמיכת כת דיינים שצידדו בזכותו. גם אשתו הראשונה מתה בחייו, ולא השאיר זרע אחריו.

מתעודה המתפרסמת להלן בנספח ג אנו למדים, שהיו לאברהם שני ספרי תורה : אחד עשה למנוחת אשתן שנפטרה, ואחד קנה בזמן הבולשת, כלומר בתק"ן, כאשר הגויים שדדו ספרי תורה ומכרו אותם. ספר התורה הזה היה מיוחד : " הוא היותר חשוב בכתיבתו ובגויל שלו דבר נאה ומפואר משנים קדמוניות….דבר נאה ומפואר שאומרים עליו אין כמוהו.

רבי אברהם לא רצה למוכרו " ובעת דוחקו נתרצה למוכרו בדבר מועט בתנאי שלא יוציא אותו הקונה מבית הכנסת שהוא מתפלל בו שהוא בית הכנסת הידועה לכמהר"ר מימון אדהאן " אין יודע היום לאן התגלגל ספר תורה זה.

בית הכנסת על שם רבי מימון אדהאן היה ידוע במכנאס. וייתכן שאלה שהתפללו שם עד לחיסולו של בית הכנסת – היום אין כבר בתי כנסת בעיר מכנאס, במללאח, וכולם עברו לדידי הגויים, ספרי התורה שבהם נמכרו או נלקחו על ידי בעלי בית הכנסת – ימסרו מידע שיביא לאיתורו של ספר התורה הנ"ל, שבוודאי ערכו גדול.

לפני מותו ציווה אברהם כל נכסיו לכהר"ר יהודה הלוי וכבוד הרב יצחק הלוי. יהודה זה הוא, כנראה, בן אליהו אחיו, שדובר בו לעיל ; יצחק הוא, כנראה, רבי יצחק הלוי בן רבי יוסף בן יצחק בן שמואל, שהיה בין מנהיגי הקהל.

יצחק נזכר גם בהקשר אחר : כשאשת יהודה הנ"ל רצתה מזונו, מישכנה קרקעות בעלה יהודה בידי יצחק, שהיה כנראה מקורב למשפחת אליהו. ושמא נשוי היה עם אחת מבנותיו ? הוא חתום בתקנת הבחירה בין יתר נכבדי ורבני העיר, בשנת תקע"ח ועליו אומר בנו רבי יוסף הלוי : " איש חיל רב פעלים נשיאי הלוי "

כשנפטר אברהם הנ"ל לא מתוך עושר נפטר, הנושים עטו על ירושתו, וליורשים כנראה לא נותר הרבה. היורש יהודה נאלץ לצאת למרחקים ולנסות בנכר את מזלו. דומה שעם מותו של אברהם לוי אפסו משרתי המלכים וחצרניו ממשפחת בן יולי.

בניהם כנראה לא הצטיינו ביוזמה מסחרית יתירה ולא עסקו יותר בסחר חוץ. מדיניותו של מולאי סלימאן גרמה אף היא לכך. פרישותו והסתגרותו של המלך מפני השפעות זרות הביאה לפרישתם של סוחרים בין לאומיים בכוח.

מעתה צאצאי בן יולי במכנאס ואף ברבאט הם עשירים מקומיים בעלי קרקעות  וחזקות קרקעות שהשאירו להם אבותיהם בירושה. מכאן ואילך הם מתכנסים בתוך עצמם, מפנים את תבונתם ומרצם לאוהלה של תורה, ועלתה בידם. 

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ג'משה עמאר 22222

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

נדודיו של היעב"ץ

היעב"ץ נדד הרבה. בשנת התס"א – 1701, בעת שהטיל המלך איסמאעיל על יהודי מרוקו לשלם מס מיוחד בסך מאה כיכר כסף, וכרבע מסכום זה הוטל על יהודי פאס, נאלץ לנדוד למכנאס עד עבור זעם, כמו שעשו אז יהודים רבים. בשנת התס"ד – 1704 התמנה לדיין בפאס. ובשנת התע"ח – 1718 עבר לגור במכנאס עד לשנת התפ"ט – 1729.

על המניע לישיבתו במכנאס במשך תקופה כה ארוכה כותב רבי יוסף בן נאיים "

" שהייתה לו מריבה עם קהל פאס שהיו נותנים לו בכל שנה י"ב מתקאלים ובשנת העיבור לא נתנו לו מתקאל של חודש העיבור שהשנה שנעברה להם ובשביל זה הלך למכנאס "

קשה לקבל נימוק זה כנימוק יחיד, אולם שנראה שרמז לסיבת ההגירה יש בו. היעב"ץ מספר בהסכמתו לספר " כנפי נשרים ", דרשות על התורה לרבי משה בירדוגו :

זכרתי ימים מקדם שקבעתי דירתי במכנאס יע"א כשנתבקש לישיבה של מעלה החכם השלם….מאריה דאתרא כבוד הרב חביב טולידאנו זלה"ה תלמידו של מר אבא…ובאו אלי ראשי קהילת קודש של מכנאס יע"א עם המחבר ורבלוני עליהם והלכתי לשם והסתופפתי בצלם, כי מר אבא ז"ל היה רבם של כל חכמי העיר ההיא והיה המחבר הנזכר ז"ל יושב לפני במושב הדיינים כעשר שנים.

נראה שלא זו הסיבה העיקרית לנדודיו, שכן לא מובן, מה ראה היעב"ץ לטלטל את עצמו ובני משפחתו, לעזוב את עיר מולדתו ולעבור למכנאס. וכן קשה לומר, שהתפקיד המוצע שישב בראש הרבנים בעיר ויחתום ראשון קסם לו.

שהרי כהונת הרבנות בעיר פאס בתקופה זו נחשבה המכובדת ביותר בכל מרוקו, ועדים היה השני בפאס מהראשון במכנאס, ובמיוחד שנמנה כשני לרבי יהודה בן עטר, גדול הרבנים בדורו במרוקו, מה גם שרבי חביב נפטר בחזון התע"ו – 1716, שנתיים קודם להגעתו למכנאס.

נראה אפוה שהסיבה העיקרית להגירתו כרוכה במתחים ששררו בהנהגת הקהילה בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, ואשר קצה התגלעותם הייתה פרשת שכרו המוזכרת למעלה. להלן, בדיון אודות היעב"ץ כדיין, נראה כי הכרתו בערך עצמו, סירובו לכפוף קומתו לפני ראשי הקהל והנהגת סמכותו ברמה גם כלפי אנשים מבני מעמדם, היו סיבות לחיכוכים בינו לבינם.

נראה כי משום כל גם לא התאפשר לו להמשיך לכהן בתפקידו כראוי, הוא נאלץ להפסיק לדון בפאס במשך תקופה מסויימת, ומשום כל עבר למכנאס..

הקשר זה של סיבה, מתח חברתי, ומסובב ( הגירתו ) משתמע גם מכמה מתשובותיו שנכתבו בתקופה זו. בתשובה בשנת התע"ז – 1717 כתב : " זה ימים משחשכתי ומנעתי את עצמי מליזקק לדין בין איש ובין רעהו ומלישב בעדת הדיינים כמאמר התנא החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה ".

ובתשובה אחרת מאותה שנה כתב : " עם היות שתהלות לבורא יתברך זה ימים מדעתי ובבחירתי פרשתי ונמנעתי מליזקק לדון לשום אדם סבות גלויות וידועות ללבבות ". עובדה זו מתאשרת ומתבהרת מתוך מכתב של רבי יהודה בן עטר ליעב"ץ, שבו נרמז דבר עזיבתו למכנאס על רקע סכסוכים בינו לבין ראשי הקהל, ונראה שהכוונה לנגיד.

במכתב זה רבי יהודה בן עטר גם מביע צערו על טלטולי היעב"ץ וטלטולי משפחתו למכנאס ועל מצבו הכלכלי הקשה. עוד מסופר בו על מכתבים והחתמות שנעשו למען החזרתו של היעב"ץ לפאס על ידי כמה מראשי הקהל.

רבי היודה בן עטר אף רומז על המצב הפוליטי הרעוע השורר בקהילה. הוא ניסה לתווך בין ראשי הקהל לבין היעב"ץ, תוך שמירה והגנה על כבודו של האחרון, אך כנראה ללא הצלחה מורבה. רבי היודה בן עטר מביע את דעתו, כי מחמת המצב השורר בקהילה והאישים המעורבים בפרשה, אין הוא רואה אפשרות שיחול שיפור ניכר במצב, אלא אם כן ייפגש היעב"ץ עם הנגיד פנים אל פנים.

רק אז יסודר העניין, והיעב"ץ לא ייאלץ לחיות בגלות. רבי יהודה בן עטר חותם מכתבו בתפילהנ שה' ינחה את היעב"ץ בעצה נכונה. ממכתב זה מתברר שישיבת היעב"ץ במכנאס, לכל הפחות בתחילתה, לא הייתה לקורת רוחו.

עזיבתו את פאס שימשה רק כהפגנת מורת רוחו מראשי הקהל ומיחסם כלפיו תוך אמונה ותקווה שהציבור בכללותו יעמוד לימינו, וידרוש את חזרתו, ואזי יוכל להמשיך בתפקידו בפאס באין מפריע כפי שאכן קרה.

מאחר שמכתב סווג כסודי על ידי כותבו הרי הדברים באו רק ברמיזה. לא הכל מובהר מתוכו, ואנו זקוקים למקורות נוספים שיאירו פרשה זו. בשנת הת"ץ – 170, חזר לפאס, שם כיהן כדיין וכאב בית דין עד לשנת התצ"ח – 1738.

באותה שנה התחזק הרעב במרוקו ומעצמת הרעב נאלץ היעב"ץ לנדוד עד לעיר תיטואן, שם התקבל בכבוד גדול ושהה בה כשנתיים. בכ"ו באדר התק"א – 1741 חזר לעירו פאס, שם המשיך לכהן כאב בית דין וכמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו עד יום מותו.

האסונות הרבים שפקדוהו ונדודיו שברו את גופו אם כי לא את רוחו. נדודיו וסבלו בוטאו בכמה מתשובותיו : " נאום העלוב גולה ונידח " " איש מכאובות וידוע חולי הורק מכחי אל כלי ", והגדיל בתיאורו בחתימתך אחת מתשובותיו " " נאום גולה ונדח בארץ לא לו יחיל בקרבו ברתת ושברים, בנפש דאבה ורוח נכאב ולב כאוב ופנים נחוורים רבו עצבונותיו וגדלו צרותיו ועצמו יגונותיו כאשר תעשינה הדבורים ".

היעב< נפטר בליל שבת, ב' טבת התקי"ג – 1753, כבן שמונים שנה. גם בקברו לא מצא מנוח ועצמותיו התגלגלו פעמים ממקום למקום, כשפינו את בית הקברות היהודי ממקומו בפקודת השלטונות בשנת התק"ן ובשנת התרמ"ה – 1790 – 1885.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר