הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
קבר אור החיים הקדוש
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו
לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעותנתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם...
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
בדפוס הכניעה – התרבות המסורתית נכבשת באופן מלא על ידי התרבות המודרנית. התרבות המסורתית מתכחשת לעצמה ומתבטלת בפני התרבות המודרנית הנתפסת על ידי האזרחים בהתפעלות וביראת כבוד כשיא הציוויליזציה האנושית. העם היהודי בעת החדשה חווה דפוס זה כאשר הנצרות נתפסה כדת האזרחית של החברה המודרנית. דפוס הכניעה הביא להחלשת הזיקה לתרבות המסורתית ולהאצת תהליך ההתבוללות, שהתגבר גם בהשפעתן של תנועות אידיאולוגיות מהפכניות בעלות מגמות אוניב
רסליות.
אלה שללו את זהותם הדתית והלאומית של היהודים. בדפוס ההסתגלות קיים ניסיון לשמירת אמונים לשתי התרבויות ולמציאת דרך לשלב ביניהן כדי לקיימן יחד. דפוס ההסתגלות, כמו דפוס הכניעה, מחייב נקודות התאמה בין התרבות המסורתית לתרבות המודרנית. לפי ברגר, דפוס זה הוא השכיח ביותר בקרב הזרמים הנוצרים בעולם המערבי. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי בעת החדשה מאשר את הנחתו של ברגר בדבר מרכזיותו של דפוס ההסתגלות.
מרבית התנועות היהודיות אשר התהוו בעת החדשה משתייכות לדפוס ההסתגלות – הן ביקשו לאמץ את החידושים ועם זאת לשמור על קשר כלשהו עם המסורת היהודית. בדפוס זה קיימות קבוצות רבות, דתיים וחילונים, לאומיים ולא לאומיים. בצד הדתי אפשר למנות את הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסיה המודרנית והרקונסטרקשיניסטים (.(reconstructionists על הקבוצות הדתיות נמנים דתיים לאומיים – ציונים ולא ציונים. בצד החילוני ניתן למנות את הבונד, האוטונומיסטים, הלאומיות היהודית הטריטוריאלית והציונות על זרמיה הפוליטיים החברתיים והתרבותיים. מגוון כה רחב של זרמים מסתגלים מעיד על כך שההסתגלות יכולה להתבצע בדרכים רבות ומגוונות ואף סותרות.
הדפוס השלישי הוא דפוס ההתקוממות. בדפוס זה מתקיים ניסיון עיקש לשמר את התרבות המסורתית בשלמותה ולמנוע את חדירתה של התרבות המודרנית. לנאמני התרבות המסורתית אין ספק לגבי אמיתותה המוחלטת ועליונותה של מסורתם. אך בד בבד עם מאבקם הם מפתחים חרדה, שלעתים עומדת על גבול הפראנויה מפני היחשפות לתרבות המודרנית אשר נתפסת על ידם כבעלת עוצמה, מושכת ומפתה, ומזוהה עם היצר הרע. מנגנוני ההגנה שהקימו יהודים נאמני המסורת יצרו התבדלות והסתגרות של קהילות שלמות באופן פיזי וגיאוגרפי על ידי לבוש שונה, ובמידת האפשר גם שפה שונה מזו של החברה הסובבת. יהודים נאמני המסורת שהיו מפוזרים באירופה חשו שהם אינם מסוגלים להאבק בהשפעות העת החדשה אפילו בשכונותיהם הסגורות.
למרות בידודם בגיטאות וריחוקם מהאוכלוסייה הכללית, מצאו אותם תהליכי ״הסדר החדש״ בשורה הראשונה של המועמדים לאימוץ השינוי. כיוון שהיהודים לא היו קשורים לאצולת הקרקע ולמעמד שהיא מעניקה הם נגעו ב״סדר החדש״ מכל זווית אפשרית. האמנסיפציה ותהליכי ההתאזרחות גרמו לשיפור מעמדם החברתי, אך גם האיצו תהליכים של התמזגות והתבוללות. ההיסטוריון יעקב כ״ץ טוען, שדפוס ההתקוממות שעומד ברקע התפתחות האולטרא אורתודוקסיה היהודית קשור דווקא לערכים הדמוקרטיים שהתפשטו בעת החדשה.
יעקב כץ ופיטר ברגר שמים את הדגש על הפן הוולונטרי הקיים בהתנהגויות הפרט בעת החדשה. אזרחים, וכך גם יהודים, זכו למרחב תמרון בקשריהם עם הקהילה והציבור שבתוכו חיו. בשעה שהאינדיווידואל זכה להשתחרר מכבלי הקהילה, היתה הקהילה חייבת לקיים את סמכותה בצורה בלתי פורמלית באמצעות נורמות חברתיות, מנהגים ודרכים עממיות. מה שהיה מוכתב פעם על ידי הגורל הפך ב״סדר החדש״ לעניין של בחירה. אנשים בוחרים להיכלל במסגרת דתית מאורגנת, אך שום מכניזם חיצוני איננו מסוגל לשמור עליהם ולחייבם להישאר באותה מסגרת. משעה שההצטרפות למסגרת דתית הפכה עניין של בחירה חופשית, היהדות התורנית המאורגנת נאלצה להתמודד על מקומה ב״שוק״ הרעיונות. על כן ציידה את עצמה בתשובות ובכלים שהתאימו ביותר למה שהתרחש באותה עת לפי תפיסת עולמה. כך החלה להתגבש האורתודוקסיה ולאחר מכן האולטרא־אורתודוקסיה.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
התחדשות הפעילות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה
אירועי מלחמת העולם השנייה במרוקו, חולשתה של צרפת לאחר המלחמה, הנוכחות האמריקנית והתגברות כוחה של הציונות בעולם היו בין הגורמים לחידוש הפעילות הציונית במרוקו, בהנהגת הוותיקים.
בערים הוקמו אגודות ציוניות, נפתחו מועדונים ללימוד עברית והוקמו חוות הכשרה לצעירים לקראת העלייה ארצה. שליחים מן הארץ הגיעו למרוקו ועשו לביסוס התנועה הציונית שם. השליחים התרשמו כי הפעילים הציונים היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית. ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בארץ ישראל את מרכז חייהם ובסוכנות את ממשלתם, אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״, כדבריו של אחד השליחים.
התנועה הציונית ראתה מחובתה להדריך את הנוער המקומי ולארגנו וכן לחדור ולהשפיע ים על חיי הקהילה וניהולה. יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקרטית ץ ישראל, הביעו ציוני מרוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער: פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, השתתפות בהרצאות שעסקו בתולדות היישוב וברעיון הציוני, וכן בערבי שירה ובמסיבות חברתיות. הביטאון הפנימי של מועדון ״קרל נטר״ של בוגרי כי״ח, ״נוער״ בקזבלנקה, נעשה בהדרגה לביטאון הרשמי של ציוני מרוקו, אשר לא הורשו על ידי השלטונות להוציא לאור עיתון משלהם.
במרוקו שלאחר המלחמה היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסייה — מאות אחדות של צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי, שברובם השתייכו למעמד הבינוני.
ג. ״יציאת מרוקו׳׳ עם קום המדינה ולאחריה – גלי העלייה
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נתפסה בתודעה הכללית במימושו של חזון הנביאים, וכשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו היהודים לנהור באלפיהם אל מדינת ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים, אשר בכנס שקיימו בקזבלנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחירת המועמדים לעלייה.
מ-1947 ועד הקמת המדינה יצאו ממרוקו באופן בלתי לגאלי יותר מ-1500 נפש. הם הפליגו בשלוש אוניות, ״ יהודה הלוי ״, ״ שיבת ציון ״ ו״ הפורצים ״, מנמל אלג׳יר לארץ ישראל. בכך הפכה מרוקו לשותפה מלאה במפעל הידוע בשם ״ההעפלה״.
אחרי הקמת המדינה ובד בבד עם ראשית העלייה ההמונית, גדל מספר גרעיני ההכשרה. בערים פעלו תנועות ״צעירי ציון״ ו״דרור״ במסגרת ה״הגנה״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״בני עקיבא״ ו״ביתר״, שחברו יחד לארגן את הנוער היהודי לקראת העלייה. כתוצאה מלחץ המאורעות, הן הפכו בהדרגה למעין משרדי עלייה, שעיקר תפקידם היה לבצע את ההוראות שהועברו אליהם מירושלים.
שלושה נחשולי יציאה עיקריים רוקנו כמעט כליל את מרוקו מיהודיה – ב־1948 היו בה כ- 265,000 יהודים, שהיוו כשני שלישים מיהודי צפון אפריקה.
בגל הראשון, שנמשך מקום המדינה (1948) ועד לעצמאותה של מרוקו (1956), יצאו כ־ 100,000 יהודים. ב-1954 יצא יהודה גרינקר מן הארץ למרוקו והוא שהגיע אל יהודי הרי האטלס שבדרום מרוקו, שעסקו בעבודת האדמה בהרים הגבוהים והנידחים. בני הכפרים נרשמו לעלייה לארץ. 421 כפרים עקרו ועלו ארצה ובהם 800 משפחות, שהתיישבו ברובם באזור תענך, בלכיש ובנתיבות.
גל העלייה השני התרחש בין השנים 1961-1956. זהו פרק העלייה הבלתי לגאלית, שהביא לארץ כ-50 אלף נפש. עלייה זו לוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ותעוזה, וסימלה אותה יותר מכל ספינה קטנה בשם ״אגוז״(פיסס), אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה ליד חופי גיברלטר וכל 44 מעפיליה מצאו את מותם במצולות.
היציאה הבלתי לגאלית של כ-50 אלף יהודים נתאפשרה, יש להניח, בשל יחסו המיוחד של המלך מוחמד החמישי, אשר לעתים אף נתן הוראה להעלים עין ממנה. עליית בנו, חסן השני לשלטון עוררה חששות כבדים, אך דווקא הוא שיפר את מעמדם של היהודים וביטל את איסור ההגירה מארצו.
הגל השלישי, הידוע בשמו ״מבצע יכין״, החל ב-1962, עם עלותו לשלטון של המלך חסן השני, שהתיר את העלייה. זו גברה לאחר מלחמת ששת הימים, ובין הבאים היו גם בעלי רכוש והשכלה, שלא האמינו באפשרות של חיים בטוחים במרוקו. בגל זה עלו כ-70,000 נפש לארץ.
לישראל הגיעו בסך הכל 200,0000 יהודים ממרוקו. אך יציאתם של יהודי מרוקו בדור האחרון לא היתה רק לישראל. לצרפת הגיעו מאז ראשית שנות ה-50 כרבע מכלל יהודי מרוקו. כ-16,000 נפש יושבים במונטריאול, וכ-8,000 חיים בספרד, וכן נמצאות קהילות של יהודי מרוקו בארצות הברית ובאמריקה הלטינית. באמצע שנות ה-80 נאמד מספר היהודים שנשארו במרוקו בכ-20,000 נפש בלבד. הקהילה מונה כיום 4000 נפש בלבד.
עדיס אנו להתחסלותו של קיבוץ יהודי אשר שורשיו הם עתיקי יומין ואשר זכה לתיגבור כמותי ואיכותי לפני כ-500 שנה, עת מצאו מקלט במרוקו אלפים ממגורשי ספרד. ברם, בדורות האחרונים רובם המכריע שבו והתקבצו במדינת ישראל המתחדשת, ובה הקימו ואיכלסו ערים, מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח באזורים קשים להתיישבות ולאורך הגבולות.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
היחסים בין הקדוש וחסידיו
מסורות רבות מספרות על הקללה של הקדושיםומכאן הפחד מפניהם. מובן שרוב המסורות מתייחסות לדמויות היסטוריות ובמיוחד לקדושים שחיו בתקופות קרובות יותר אלינו. על איית נחמיאש מסופר שהקללה שלהם היתה מאוד מסוכנת: כאשר ר׳ דוד נחמיאש היה עובר ברחובות הכפר, היו כולם מפחדים. הוא התרגז פעם על אדם שרב עם בתו, ואותו האדם עם כל משפחתו נפטרו תוך זמן קצר כאשר ר׳ דוד בן־ברוך היה מקלל מישהו, הקללה היתה מתקיימת, ולכן פחדו לפגוע בו. כשהתארח במוגאדור והיהודים
קיבלוהו יפה רק כאשר לבש גלימה יפה, התלונן בפניהם שעשו כבוד לבגדיו ולא לו.
כאשר נודעה להם זהותו מיהרו לבקש ממנו סליחה ולתת לו נדבות; יהודי שהתארח בביתו של ר׳ דוד בן־ברוך, נדהם מפשטות הליכותיו ואמר בזלזול: ״זהו ר׳ דוד בן-ברוך?״, התעוור והבריא רק לאחר שביקש סליחה מהרב:יהודי שסירב לתת לר׳ דוד בן־ברוך מאה ריאל, קולל על־ידי הרב שתוך שנה יהיה עני, ואכן כך היה: במשפט בין יהודי למוסלמי ציווה ר׳ יהודה בן־עטר ליהודי לשלם למוסלמי סכום כסף, אחרת ימות תוך שלושה ימים. היהודי שילם מפחד קללתו של הקדוש; הקללה של ר׳ חיים פינטו הקטן היתה קשה אף היא: יהודי ששבר לו כד שמן מת אחרי יומיים, ורופא שגירש את הקדוש מביתו נפטר למחרת היום: לר׳ מאיר עראמה נהגו לתת מיד את מבוקשו פן יקרה משהו לאדם או לבהמתו; ר׳ יחייא לחלו קילל יהודי שאמר שהשיפוט של הרב בעניינו לא היה צודק והיהודי מת: על ר׳ פנחס הכהן מספרים שאדם שקולל על־ידיו היה מתייבש על המקום, ודבר זה קרה אפילו לבנו הוא;קללתו של ר׳ ראובן פינטו היתה תמיד מתקיימת;כשר׳ רפאל אנקאווה היה מקלל היתה הקללה מתקיימת בו במקום: יהודי שנשבע לשווא שלא לקח כסף מערבי קולל על־ידי הרב והתעוור מיד: במקרה אחר, כששפט בין יהודי ומוסלמי, איים הרב לקלל, והיהודי גילה מיד את האמת ר׳ סעדיה דאדס קילל את העיר, שפרנסיה לא באו לקראתו כשהרגיש שמותו קרב, שיהיו בה יותר נשים מאשר גברים, ואכן כך היה ר׳ שלמה כהן גדול נזהר שלא לקלל את היהודים, שכן קללתו היתה מתקיימת תמיד.
הפגיעה במטפל או בחסיד של הקדוש נחשבת אף היא כפגיעה בקדוש עצמו וגורמת לעונש: אדם, שהלשין לשלטונות שהיהודי המטפל בר׳ דוד ומשה בונה בית־כנסת ללא רשות, השתגע. באותה מידה קללתו של החסיד מתקבלת כמו הקללה של הקדוש עצמו: חסיד של ר׳ שלמה בן־לחנס קילל נהג שסירב לקחת אותו לקבר הקדוש. המכונית התקלקלה ולא נסעה עד שהנהג הסכים לקחת אותו.
מעניין לציין כאן את המסורות על היחסים בין הקדושים לבין עצמם. קדושים חיים מבקרים בקבריהם של קדושים מתים, כמו ר׳ דוד בן־שאפת אצל ר׳ שלמה בן-לחנסור׳ חיים פינטו הקטן יחד עם ר׳ פנחס הכהן בקברו של ר׳ חיים פינטו הגדול. הקדושים גם מגיעים להסכם ביניהם בדבר חלוקת מרוקו לאזורי חסות והשפעה.
ר׳ חיים פינטו הקטן, לאחר שחולל נס במוגאדור בנוכחות ר׳ פנחס הכהן, הסביר לו שהפעיל את זכותו בתחום השייך לו ולאבותיו בו בזמן שתחומו של ר׳ פנחס הוא מראכש ותארודאנת. ר׳ פנחס הכהן ובאבא דודו, הוא דוד בן־ברוך הקטן, חילקו את מרוקו ביניהם לשם איסוף נדבות ותרומות, כך שהצפון נמצא תחת מרותו של ר׳ פנחס והדרום שייך לבאבא דודו. ידועה לפחות מסורת אחת של קדוש שנפטר כתוצאה מקללה של קדוש אחר: ר׳ יונה נבון קילל את ר׳ חיים פינטו(מוגאדור) שילך בקיצור שנים. ר׳ חיים החזיר לו קללה ור׳ יונה נפטר לאחר יומיים.
חשיבות גדולה מייחסים לנדר שנעשה לקדוש,בעת הפנייה אליו או לאחר שמילא בקשה. מבטיחים להביא לקדוש סעודה, לערוך שחיטה לכבודו, לבנות לו ציון, מציבה, חדרים ליד מקום קבורתו וכדומה. נשים עקרות, או אלה שילדיהן הקודמים מתו, מבטיחות לתת לתינוק העתיד להיוולד את שמו של הקדוש. יש להקפיד בקיום הנדר כי אי־קיומו יגרום אחריו עונש. כאן שוב אנו עדים לתופעת הפחד מפני הקדוש וההקפדה שלא להרגיזו. יהודי שהבטיח לשחוט שני עגלים למול תימחדארת עשה הכל כדי לקיים את נדרו חרף קשיים רבים.
במקרה דומה שחט יהודי שני כבשים שהבטיח לכבוד מולאי איגגי, הגם שהקדוש הופיע בלילה בחלום ואמר לו כפרה על כבש אחד שברח. אשה שילדה בזכות ר׳ מסעוד עראמה ונדרה להביא לו סעודה, מביאה אותה מתוך דאגה שדבר רע יקרה לתינוק. אב שבנו הבריא כשהיה תינוק בזכות מול תימחדארת נדר להשתטח על קברו של הקדוש וקיים את הנדר כשהבן היה בן עשרים !
אם הנודר לא מקיים את נדרו העונש הוא בדרך כלל חזרה למצבו הקודם, כשמדובר באדם שהיה חולה. בעזרת בקשה נוספת יכול הקדוש לסלוח לו, או להחזיר את פניו ריקם: רופא יהודי משותק הבריא בזכות ר׳ עמרם בן־דיוואן והבטיח לשחוט פרה לכבוד הקדוש. משלא קיים את הבטחתו חלה שוב בשיתוק. חזר לקדוש, התחנן בפניו והבטיח שוב שישחוט לכבודו פרה, אבל הקדוש לא סלח לו:
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל – כרך א'
סימן י"ז כרך א' סדר בא שנת תרס"ה, מכנאס.
רבי יוסך משאש
למעלת הרב הגאון, מעו"ם, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, כקש"ת כמוהר"ר מרדכי בן ג'ו ישצ"ו. בקידה על אפים אני אומר שלום, שלום.
אדוני ! שלשם הגיע לידי יד כהה, מכתב ידי קדשו, מפציר בי לחפש באמתחת כבתי אבא מרי ז"ל, למצוא כתוהת האישה מרים אשת יעקב ועקנין, כי אמרה שאמה הפקידה אותה בידי אבא מרי ז"ל, חפשתי ולא מצאתי, ואחותה אמרה, כי ביד הרב כמוהרר"ש בן שטרית, ישצ"ו הופקדה, ושאלתי את פיו, ואמר כן הוא, ימחול נא אדוני לכתוב לו, והוא ישלחנה אליו, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט.
סימן י"ח סדר הנזכר, שנה הנזכרת, מקנאס.
ידידי החכם החשוב וכו'….כהה"ר ימין אלגראבלי הי"ו.
מכתבו הגיעני, אודות הסופר כמוהררי"ץ מלכא ישצ"ו, אמר כי מסר השטר ליד אחיך הי"ו, ואודות הספרים, אין קונה, כי הזמן קשה ואין הפרוטה מצויה, ה' ירחם.
עוד ראיתי מה שהרבה כבודו להקשות בריש פירוש וארא, וזה תוכן דבריו בקצרה.
וידבר אליה, למה לא מרמ, וידבר ה' ?
ויאמר אליו אני ה', מה רוצה לומר בזה ?
וארא אל אברהם וכו'…, מה צורך להודעה זו עתה ?
ושמי ה' לא נודעתי להם. מה רוצה לומר ?
וגם הקימותי, וגם אני שמעתי, מה באו הגמין לרבות ?
וכתבת, שהמפרשים תחת ידך, לא הרוו צמאונך בזה, ובקשתני לחפש לך בשאר מפרשים, או מה שנראה לעניות דעתי.
ידידי ! לא הודעתני שמו המפרשים שתחת ידך, למען אחפש באחרים, ופשוט אצלי שמה שתחת ידך, הוא שתחת ידי, פירוש רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, ספורנו, ותול"ם, וגם אלו, בשאלה מאחרים, שאין נמצא אצלי משלי, רק פירוש רש"י דוקא, וכל המפרשים הנזכרים האריכו בזה.
ואם הם לא הרוו את צמאונך, איך אני ארוה את צמאונך, ועל כל זה לא אחדל מהודיעך דעתי הקצרה בזה, ואם תמצא חן בעיניך, לא תחשוב שהיא טובה מהם חלילה ? רק מפני שאנחנו דומים לתינוק היונק, שאם נאכילוהו לחם יחנק, שאף שהלחם הוא מזון לכל חי, מכל מקום לגבי התינוק שגרונו צר וכחו רפה לעכל, יחנק בו.
כן המפרשים הם מזון ומחיה לגדולים ומחניקים לפעמים תנוקות אשר כמונו, שאיטן להם הנאה רק מהעולה על רוחם, וכן כתיב לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ( משלי י"ח ).
ועתה שמע מה שנראה לעניות דעתי בזה :
על פי הידוע, כשהקב"ה נגלה לתיבור או ליחיד, בדין, נקרא בשם אלהים, ולכם גם הדיינים נקראים בשם זה, כמו שכתוב אלהים לא תקלל, ותרגם אונקלוס, דיינא לא תקל ( שמות כ"ב ), וכשהוא ברחמים, נקרא בשם הוי"ה ב"ה, כדרך האדון המרחם על עבדיו, וכדרך האומן המוה איזה דבר, שחס עליו שלא יפסד.
וכן שם " אל " מורה על הדין, כי הוא נגזר משם אלהים, וגם פירושו תקיף, כמו ואת אלי הארץ לקח ) יחזקאל י"ז ), וכן שם " שדי " מורה על הדין, שכן פירשו רס"ג ז"ל, בלשון ערבית "( לקאהאר ) דהיינו תקיף ( כמו שכתב ראב"ע ז"ל שם )
ובזה יבא הכל על נכון, כי משה רבנו עליו השלום, הטיח דברים כלפי מעלה, המה שכתוב, למה הרעות וכו'…ומאז וכו'…., והצל לא הצלת וכו'…, ולכן נגלה אליו ה' בדין ודבר אליו קשות, וזהו דכתיב וידבר אלהים וכו'…..
וכאשר ראה ה' את משה שחלשה דעתו, ויאמר אליו אני ה', כלומר הדין והקשות שדברתי עמך, יהיו חשובים לפניך כאילו אני ה' בחסד וברחמים מדבר עמך, כי לא די לך אלו הקשות, רק יותר ויותר בעונשים בפועל, שהרי וארא אל האבות באל שדי, ובשמי ה' ( הראב"ע שם ) שהוא החסד והרחמים לא נודעתי להם.
דהיינו שכל ימיהם לא מצאו נחת, רק יגון וצער, אברהם נתנסה ביו"ד נסיונות, ומא מה מאוד גדול צער כל אחד. יצחק, צערו עם ישמעאל, עקידתו, עקרות אשתו, צערו ממעשה עשו, עד שכהו עיניו.
יעקב, קשה מכלם, עד שאמר, לא שלותי וכו'…ועם כל זה לא הטיחו דברים, וגם הקימותי את בריתי אתם וכו'….כלומר ואף שהקימותי את בריתי אתם לתת להם וכו'…, ולא קיימתי בהם בעצמם, לא הרהרו ארח מדותי, ודם אתה ידעת כי בזכותם אני שמעתי וכו'….
הרי שחבה גדולה נודעה להם בשביל אמונתם ושתיקתם, ואתה משליחות ראשונה התחלת להטיח דברים ? ולכן כדי להפיס דעתך לך אמור לבני ישראל וכו'….דהיינו חוזר ומחזק לך הבטחתי, כביכול, כאדם שאין מאמינים לו בפעם אחת עד שכופל את דברו.
זהו הנראה לעניות דעתי בזה, ואם ימצאו חן בעיני קדשך, תברכני נפשך, ושלום, עבר אל נורא איום.
אני היו"ם ס"ט
סימן כ' כרך א'
למעלת החכם החשוב והכולל, כהר"ר יצחק מרציאנו ישצ"ו.
מכתבו הקיר הגיעני, על דבר הכסף של הנדבה, הרי הוא מונח ביד בעל אכסנייא, כהרי"ץ בוטבול הי"ו, ואודות הסמיכה של שו"ב, אבדה כל תקוה, כי שלחו ממח"ק מכתב להרב כמוהר"ר יהושע בירדוגו ישצ"ו, שלא יסמוך את ידו עליך, לא הוא ולא אחר, כי כל מגמתך רק לחרחר ריב עם השוחטים הקבועים זרע אהרן דודך ז"ל.
וטענת להתפרנס אינה טענהכי יש לך כסף ושוה כסף, נכסי דניידי ודלא ניידי, גם מהפך בעיסקא ומצליח, ועוד שבחוך כי ירא אלהים אתה, ותמהו איך תכניס עצמך בדבר שכל ירא וחרד בורח ממנו, ורק השנאה מקלקלת.
ובכן ידידי הסר כעס מלבך, והעבר רעה משאר בשרך, והנה כתר כהונת השחיטה לזרעו של אהרן דודך ז"ל, כי היא לבדה מקור מחייתם, והם כעני המהפך בחרדה, אל תטלנה מהם, ושמע לעצה ושב ואל תעשה עדיף, וגם לרבני עירך אל תראה שום תרעומת, אפילו בעקימת שפתים וטוב לך.
המעיר, אני היו"ם ס"ט.
סימן כא כרך א'
אחד מן הרמתיים, קדשוהו שמים, לכל דבר שבקדושה, אבן הראשה, כקש"ת כמוהר"ר אברהם סאלונים ישצ"ו. שלמא דמר יסגא לעד.
מכתב יד"ק הגיעני, אודות הארגז של חפציו, שלחתיו אתמול עם החמר למסרו ליד הגמו"ן, כהה"ר יעקב אצאראף ישצ"ו, שהוא בעל אכסנייא של כבודך, ועל תודתך בשביל טירחתי בנדבתך וכו', וכו', אין דבר אדוני, כי לא נעלם מה שאמרו חז"ל כל המברר מקחו של צדיק כאלו קיין עשרת הדברות ( ב"ר ריש פ' חיי שרה ), וכמו שכתוב הכא, שהוא עדיף ממקח.
ואודות ההוא גברא שנתן בכעס, ומתנה מוטעת, הנה הוא ניחם על מעשהו, ואתול בערב אמר לי, כי היום או מחר ילך לפאס, ושם יתראה ען כבודו, ויכפול את נדבתו, כי כן צוהו בעל החלום, ובכן יקבלהו מעלתך בכבוד וירבה לסלוח לו, כמדת ענותנותך הגדולה ושלום.
המעיר אני היו"ם ס"ט.
סימן כ"ג – כרך א'
סדק משפטים. שנת תרס"ח לפ"ק
ידידי החכם החשוב וכו'…כהה"ר יעיס מלכא הי"ו
קבלתי מכתבך על ידי ההוא סנדלר, והוא אמר לי, כי בשלהי ירחא, ימכור את סחורתו, ויסע עוד למקומך, ויפרע לך את חובו עספ"א – עד סוף פרוטה אחרונה – והאמן בו, כי איש אמונים הוא, ובעל כספים, רק עתה אין תחת ידו כסף מזומן.
עוד סיימת בדברי תורה, על מה שאמרו רז"ל, בזמן שהקול קול יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו, ואם לאו, הידיים ידי עשו ישלטו בהם, והקשה כבודו, והלא מהכתוב משמע, תרווייהו בחדא מחתא, הקול והידיים ?
ידידי, כבר קדמוך רבנן בקושייא זו, בספר מי מנוחות על התורה להרב הקדוש כמוהרר"פ בירדוגו זיע"א, ותרץ, ואפשר שמפרש הקל חסירה, לדרוש, הקל והוקלש קול יעקב, אז מתוסף כחב עשו, וכן להפך, עיין שם.
וכן ראיתי במת"כ על המאמר הזה בב"ר פ' ס"ה, שכתב משם מוהר"י בן חביב זיע"א, דדייק מדכתיב הקל חסר, לשון קלות, עיין שם. ונעלם זה מהרה ז"ל הנ"ל, ולדעתי המעט נראה, דפשט הכתוב תמוהי קא מתמא, הקול וכו' והידים וכו' ? ואם כן גם דרשת רז"ל כל היא\ בזמן שהקול וכו' מצוי בבתי כנסיות וכו', היתכן להיות שהידים ידי עשו ישלטו בהם ויעשו בהם שום רושם ? זה אי אפשר להיות, והבן, ונכון לדעתי
הצעיר אני היו"ם ס"ט
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
קירבה לשונית בין יהודי דבדו ליהודי מערב אלג׳יריה: אלג׳יר, ווהראן, תלמסאן, מידיאה, תיארת, ועוד, קהילות ידועות לנו מאז גירוש קנ״א בשאלות ותשובות חכמים שבאו אחרי גירוש קנ״א לאלג׳יריה.
מבטא יהודי דבדו קרוב לזה של יהודי מערב אלג׳יריה. יש מילים וביטויים בשימוש. במיוחד, אצל יהודי קהילות גירוש קנ״א של מרכז אלג׳יריה ומערבה עד דבדו במזרח מרוקו. נראה שתופעה זו היא אחד מהאיפיונים של יה
ודי גירוש קנ״א שיסדו קהילות הנ״ל אשר להם מבטא קרוב ביותר ואוצר מילים בשימוש מיוחד להם
ניגון הקריאה בתורה ובנביא של דבדו ושל הקהילות הנ״ל זהה כמעט ואינו דומה לזו של שאר הקהילות במרכז מרוקו, דרומה או מערבה.
ביטויים שבעל פה או שבכתב המצויים אצל יהודי מערב אלג׳יריה ויהודי דבדו:
עלא באטר:
עלא כאטר באש יאטילהום שי אדרהם
עלא כאטר קאן צלטאן עדים ווקווי
שאיין:
ומן בעדו יאקל שאיין יחד
שאיין עמלת אהנא, תציבו פלגנא וכו'
עלא סאייד:
עלא מאייר למייתין
עלא סאייר לייאם
יהודי דבדו בקיאים בפיוטי ר׳ אפרים אנקוואה או ר׳ סעדיה אדאתי או פיוטי יהודי תלמסאן מאשר בפיוטים על ר׳ חיים פינטו, הצדיק ממוגדור הרחוקה אגדות עממיות על הריב״ש והרשב״ש, חכמי יהודי גירוש קנ״א הראשונים שהתיישבו באלג׳יר, מוכרים מאד באוג׳דה הסמוכה לדבדו, לא פחות מאשר בקהילות מערב אלג׳יריה. יש ניב ומנהגים שיביליאנים הקיימים מדבדו ועד קהילת אלג׳יר במרכז אלג׳יריה הנותנים סימן היכר לקהילות גירוש קנ״א. ובפיוט על ר׳ סעדיה אדאתי (לקמן בפרק הפיוטים) מוזכרת דבדו עם תלמסאן בתוך האגדה הנפוצה אצל יהודי גירוש קנ״א, על בריחתם בדרך נס של עשרה צדיקים מספרד לאלג׳יריה.
קוים נוספים בלשונה של קהילת דבדו,
הגייה
כּ׳ נהפך לפעמים לת':
יום כפור הוא יום תפור
כּפרה היא תפרה
קמל (לסיים) הוא תמל
ההבחנה בין ט׳ לת׳ ניכרת היטב במבטא הדבדובי (דבר קיים במיוחד בקהילות מערב אלג׳יריה), וכן בכמה קהילות מרוקו (מליליה, תאזה, פאס ועוד).
מילים ספרדיות
מכיון שדבדו היא סמוך לאזור מרוקו הספרדית חדרו ללשונם של יהודי דבדו מלים ספרדיות. חלק מן המילים נשתיירו כפי הנראה בלשון יהודי דבדו עוד מתקופת ישיבתם בשיבילה.
מגינא היא פשטידת תפוחי אדמה וביצים.
אלמריו הוא ארון (בספרדית ארמריו)
בוניא הוא אגרוף (בספרדית פוניא)
פישטא היא חגיגה (בספרדית פייסטא)
טינפו הוא זמן (בספרדית טיינפו)
לקמזא היא חולצה (בספרדית קאמיזא)
סולדי הוא מטבע אגורה (בספרדית סוולדוס)
שנוגה היא בית כנסת (בספרדית סינאגוגה)
מטינפוראדא לטינפוראדא — מזמן לזמן — (מספרדית טיינפו)
ביין די מאל עליה — לשון נזיפה
ביין די ניגרו — לשון נזיפה (מספרדית ניגרו)
כרינגו — סוג מופליטה (מספרדית טכהרינגו)
לגנדור — בעל יכולת, מלאדינו גאנאדור
גאנא — תיאבון מלאדינו גאנא
סוגי ברכות ואיחולים המצויים אצל יהודי דבדו.
אללאה יתוון מנת (ה׳ יחזקך ויאמצך)
אללאה יעטית דעוות לכיר (ה׳ יתן לך ברכת טוב)
לא יכרז מנת דוו ודלאלא (שיצא ממך אור ותועלת)
לא יזרע מנת ויתמר מנת (שתפרה ותרבה)
ביטוי שבועה
חק דין שמע ישראל — נשבע בדין שמע ישראל
ברבי מייר! ברבי משעון — נשבע בשמו של ר׳ מאיר בעל הנס! ר׳ שמעון בר יוחאי!
עדות ה׳!
אנא בללאה ובשרע!
קראוו עליה שמע! סימן שאדם נפטר
. יא באנו ישורון! בני ישראל.
שימשדי! בשם שדי.
מפתגמים יהודי דברו"
לילת טחאיין (ליל ששי, הכנת תבשילי שבת)
ליל ת טכאיין (ליל שבת, ליל החמין)
לילת לגבאיין (ליל מוצש״ק, ליל האנחה)
די בן חגארנא עבאוו כבארנא (הנפטרים נזהרים שהחיים לא יאזינו להם).
מא תוולד וויעשלך (על בן חכם, זריז, פקח).
גוואג׳ לבדא שווארו עאם (יש לפקוח עין היטב עם מי להתחתן).
די מה ענדו בנאת מא ערפולו פיווך מאת (מי שאין לו בנות אין יודעים מתי הלך לעולמו).
מה תעדם ראס מא תעדם שאשייא (אם הראש לא נזוק והאדם נשאר בחיים, אל תדאג לראש).
די משא בעד ראם, מכלוף (בנ״ל).
מן קלא גחגוח ובאת ינוח, מן קלא הברא ידווי קי לגמרא (אכל דבר קשה יעבור לילה בכאב אכל דבר רק יעבור לילה בשלוה).
צאם עאם וופטר עלא גראדא.
מא נאדר מא חאדר (לא ראיתי לא נכחתי).
דאר רג׳אל וולא דאר למאל (בן אדם עדיף על פני ממון).
דאר למבארכּא, מה יטכולהא לא מבארך ולא מבארכּא(בית של תורה ודרך ארץ לא זקוק לא לעבד ולא לשפחה).
חרוק בטאנהא וולא כרוג׳ ווטאנהא (עדיף לו לנחש שריפת בטנו מנטישת ביתו).
אללאה כלאף מאשי תלאף (אלקים עוזר).
די יסקר ימאל (בשבח הסבלנות).
מללאה סלאמא וולא נדאמא (בשבח השלום).
לכיר מרא וושר מרא (הטוב והרע מהאשה).
לוואד די עבאק מא יכלילי אוראק.
כתב ידו של אדם חצי פניו(בשבח קבלת מכתב מיקירים)(כ״י סבא).
ועיין באריכות נוסח הערבית יהודית של יהודי דבדו באגדת נמרד ואברהם.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?
כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של מוחמד בואריאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.
אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.
קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.
גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.
אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.
א ־ פסוקי הקוראן;
ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה;
ג – האמת במסורת החדית׳ים.
אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit – Revue des Juifs du Maroc
Redacreur – Asher Knafo
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
La communaute juive etait nombreuse et devint rapidement un foyer religieux important et actif. Elle avait d'etroites relations avec les autres communautes du Maroc d'autant que Sijilmassa constituait un marche pour les produits du Touat et un relais vers Fes, Tlemcen et l'Europe. «Connue jusqu'a Bruges. Elle y exportait des dattes et I'alun ».
Au XIVe siecle, les Atlas realises dans les ateliers juifs majorquins mentionnent le trace de pistes transsahariennes a partir de Sijilmassa vers Oualata et le Soudan ; ou les temoignages ne manquent pas sur la presence de groupements juifs sur les points Al Zuhri mentionne en 1133 des tribus de religion juive…
On importe chez eux a partir du Sahara et de I'Andalousie
Muhammad ibn Muslim ibn Ubaydullah ibn Shihab al-Zuhri (Arabic: ابن شهاب الزهري) (died AH 124/741-2), usually called simply Ibn Shihab or al-Zuhri. He was a central figure among the early collectors of sira
Apres avoir ete un foyer religieux important, une cite de Sages et de Gueonim » en relation avec les rabbins et les ecoles talmudiques de l'Espagne et de l'Orient, la communaute juive de Sijilmassa eut a patir gravement, a partir de 1054 de la domination des Almoravides et, apres de celle des Almohades. LEncyclopedic judaique fait une large place a cette periode de l'histoire
« Lorsque Sijilmassa passe sous le joug des Omeyades de Cordoue, sa communaute, a I'instar des Juifs dans le califat, fut placee sous I'autorite de Jacob ibn Jaw [Daoud]. En 1054 les Almoravides occuperent Sijilmassa et devasterent tous ses territoires. Les Juifs eurent a en souffrir, mais une fois que les Almoravides eurent bien etabli leur domination, ils ameliorerent la situation des Juifs.
En 1145 Sijilmassa fit alliance avec les Almohades. Peu de temps apres, un nouveau gouverneur envoye par cette dynastie imposa aux Juifs de la ville I'alternative d'avoir a se convertir a l'Islam ou de perir. Quelque 150 Juifs prefererent la mort. Alors que d'autres sous la conduite du dayyan Joseph ben Amran qui plus tard revint au Judai'sme, se sont convertis…»
Pour les Juifs de Sijilmassa, menaces de mort s'ils n'apostasiaient, ce fut l'exil.
Abraham Ibn Ezra 1089 – 1124 a compose une elegie sur la ruine des communautes juives espagnoles par les Almohades. II y fait allusion aux persecutions des Juifs maghrebins et aux massacres subis par la communaute de Sijilmassa:
הוי אקרא כמצרה על קהלות סגלמאסה
עיר גאונים ונבונים מאורם חשך כסה
ושח עמוד התלמוד זה בניה נהרסה
והמשנה לשנינה שברגלים נרמסה
ועל יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה
אהה אפם כל קהל פאס יום נתנו למשיסה
אי חסן קהל תלמסן והדרה נמסה
Traduction
« Helas je crie avec la douleur d'une parturiente
sur le sort des communautes de Sijilmassa,
cette cite de Gaonim [grands maitres] et de Sages.
Les tenebres ont couvert leur lumiere.
Le pilier du Talmud aflechi, I'edifice a ete detruit
La Mishnaa a été foulee aux pieds de l'opprobre
et [je pleure] sur les homines precieux qui ont ete poignardes.
L'oeil de I'ennemi n'apas de pitie.
Ah ! Finie la ville de Fez car elle a ete pietinee
Ou est la puissance de Tlemcen qui a perdu sa splendeur
סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
סנדקים רבים לברית מילה שלא היתה
יהודי עני אחד, נולדה לו בת, ולא היה בידו כסף לקנות דברי מזון לאשתו היולדת. הלך לכמה יהודים עשירים ואמר לכל אחד מהם נולד לי בן, ואין בידי מספיק בסף לערוך את סעודת ה״ברית״. לכל אחד מהם הציע לקנות ממנו מצוות הסנדקות (ישיבה על כיסא אליהו בזמן ה״ברית״). כמה עשירים ראו בזה מצווה גדולה ושילמו לו מראש את דמי הסנדקות. אף אחד מהקהילה לא ידע שמדובר בהולדת בת ולא בן. ביום עריכת טקס הברית, התחיל ויכוח בין אלה שקנו את מצוות הסנדקות. זה אומר אני קניתי המצווה וזה אומר אני בעל המצווה.
המוהל ערוך ומוכן. בהביאם אליו את הנולד התברר שזו בת ולא בן.
אבי הנולד קם בצעקה: ״המיילדת רימתה אותי, באומרה בזמן הלידה ״מזל טוב״, סימן שהנולד הוא בן, ומחוסר אמצעים לעריכת הסעודה, פניתי לכמה עשירים שיקנו ממני מצוות הסנדקות. לתומי, לפי הכרזת המיילדת, חשבתי והאמנתי שמדובר בבן ולא בבת. אני מתנצל בפניכם על הטעות שלא ידעתי עליה ובכל זאת בואו לסעודה שערכתי לכבוד האירוע״.
אבי הבת, לצחוק בפני כולם, זכה בכל זאת בסכום לא מבוטל, אבל ״ברית״ לא היתה, ובבל זאת ביקש מהאורחים לקרוא לבת בשם ״ב׳דיעא״, כלומר מעשה תרמית. כולם קיבלו את מעשהו בהבנה רבה, בהיותו איש עני, שגילה תושיה למצוא פתרון למחסורו. ״ב׳דיעא״ זו נשארה למזכרת היתולית לכל מעשי מרמה, על שם הבת שנולדה.
בעל ה״ברית״ ערך בכל זאת סעודה לכל האורחים, ויחד עם זאת קיבל לידו סכום ״סנדקות״ לא מבוטל. על זה נאמר: ״טוב לעשות מצווה, אפילו בתחבולה וברמאות״.
השבעת היהודי שהסתיר ארנקו של ערבי
מן הידוע הוא שמלאכת החייטות האומנותית היתה במרוקו רק בידי יהודים. ערבי עשיר אחד הזמין אצל חייט יהודי בגד מפואר. לאחר כמה ימים בא הערבי לקחת בגדו. לאחר ששילם ליהודי את שבר עבודתו, שכח את הארנק שלו בחנותו של היהודי. היהודי נפל על המציאה, לקח את הארנק והסתיר אותו. הערבי חזר אל היהודי ואמר לו ״שכחתי את הארנק שלי בחנות שלך״. היהודי הכחיש מכל וכל: ״אולי עברת למקום אחר ושכחת שם את הארנק שלך או שאבד לך בדרך״. בחילופי דברים ביניהם, הערבי אומר ליהודי ״אני תובע אותך לבוא ולהישבע בפני הרב שלכם״. החייט היהודי הסכים, ושניהם באו אל הרבי המלמד, שאצלו למדתי (וזה היה לנגד עיני – ח.ד.). לשם אחיזת עיניים, הרבי ביקש משניהם לרחוץ את ידיהם, והרבי ידע כי היהודי ידו היתה במעל.
בחוזרם אליו, הרבי הניח תנ״ך גדול על השולחן שלו ואמר ליהודי ״שים שתי ידיך על הספר״. ובלשון שאינה מובנת לערבי, אמר הרבי: ״אם אתה לקחת את הארנק, כל הברכות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. אשר לערבי שגם הוא הניח את ידיו על הספר, אמר בפניו: ״אם היהודי לא לקח את הארנק, כל הקללות הכתובות בספר זה יחולו עליך, על אשתך ועל בניך״. כל תלמידי ה״חדר״ ענו בקול רם ״חאליף חאליף״(נשבע, נשבע). הערבי יצא, בהאמינו כי היתה כאן שבועת אמת מפי הרב. שניהם עזבו המקום, כאשר באמת היהודי החייט לקח הארנק והסתירו, והערבי יצא במפח נפש, בהאמינו כי השבעת הרבי היא שבועת אמת. כל אחד משניהם נתן סכום מסוים לטרחת הרבי. מקרים כאלה קרו, באמונתם התמימה של הערבים, שסמכו על השבעת הרבי היהודי וחוכמתו.
חרוסת לא כשרים לפסח
בתלמוד תורה שהיה בהנהלתי, ואשר כלל תשע כיתות וקרוב לחמש מאות תלמידים, עבד אצלי אדם בשם חנניה כהן, המכונה בן שרה, על שם אמו, בתור פועל נקיון ושרת. אדם זה היה אב לשבעה ילדים, ומעולם לא עבד לצרכי משפחתו. הוא התהלך כל היום בנדנוד ראש ובמצב בלתי יציב, כי הוא היה מכור לשתיית יין מופרזת. לצורך פרנסתו הוא השתמש בתחבולות מתוחכמות. כשבועיים לפני חג הפסח אמר לי ״אין לי פרוטה לצרכי החג. בא לי רעיון להכין חרוסת לציבור המתפללים, וכל אחד יתן לי תרומה מסויימת״. אמרתי לו ״איך תכין חרוסת ואתה מעולם לא עסקת בזה״. ״תן לי״ הוא אומר ״ובעוד מועד אגלה לך את הסוד״. לא ידעתי מה הוא חושב לעשות.
לפני סוף הסיפור עלי לציין שיהודי מרוקו נהגו לאכול חגבים (ארבה) מבושלים או מטוגנים. היו רבנים שאסרו את זה והיו אחרים שהתירו, וכל רב וטעמו איתו. ובשנת בצורת התרבו מאד החגבים בחודשי האביב.
הטלתי ספק ברעיונו של אותו חנניה, מסרתי לידו רשימת המתפללים, וביקשתי ממנו לסמן לי למי נתן אותם החרוסת שלו.
כמנהגי מתמיד, הייתי מכין חרוסת בחומרים המקובלים, ומחלק לכל מי שצריך, וגם עכשיו לא ויתרתי על מנהגי.
ימים אחדים לפני החג הזמנתי אלי אותו חנניה. ״מה עם החרוסת?״ ״עשיתי וחילקתי והנה הרשימה״. ״ממה עשית החרוסת״ שאלתי אותו. אמר לי ״פשוט מאד, קניתי שני קילוגרמים חגבים מטוגנים, טחנתי אותם בתוספת כמה תמרים ותבלינים, עשיתי כדוריות וחילקתי לפי הרשימה. כולם התחשבו במצבי ותרמו לי בעין יפה לצרכי החג. אני יודע שחרוסת אלה אינם כשרים לפסח ותיקון הדבר נתון בידך״. טוב שהיה לי עוד זמן להתארגן. גייסתי שני שליחים נאמנים, נתתי בידיהם רשימה של המתפללים, וכמות מספקת מהחרוסת הכשרים שהכינותי. וגם הודעתי להם שהחרוסת שחילק אותו חנניה יש לזרוק אותם כי הם אינם כשרים לפסח.
בתפילת ערבית של ליל פסח, רבים שאלו אותי מה קרה השנה בעניין החרוסת. סיפרתי את כל הסיפור. טוב עשית, שבזמן הנכון מצאת דרך מהירה להציל אותנו.
חנניה כהן זה זכה בכל זאת בכמה תרומות, שברובן בוודאי הלכו לקניית כמה בקבוקי יין, ולא לצרכי החג למשפחתו.
עשיתי שגיאה שנתתי אמון באותו חנניה. וטוב שהדבר נודע לי מבעוד מועד, ובכך הצלחתי להציל כמה אנשים מאכילת חמץ בפסח.
המקובלים במרוקו-רבי יעקב אבן צור מספר.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית
רבי יעקב אבן צור מספר.
ובתוך ימי אבלו של הצדיק הנזכר, ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות. ובא לפני לכם אחד ויגער בי, ויאמר לי, האם בקינות כאלו ראוי להספיד אדם גדול כזה ? ואען ואומר, ובאיזה קינות ראוי להספידו ?
ויהי כמשיב : היה לך להכין קינות של זהב וכסף ולקונן עליו כפי ערכו וכבודו. ולמחר בזכרי את החלום יסדתי זאת הקינה וסגרתי בתיה בפסוק זהב ( עת לכל חפץ ).
עצמותיו של הרב התגלגלו שלוש פעמים בפקודת השלטונות. עד היום משתטחים על קברו המשמש מקום תפילה לכל מר נפש, והרבה התפללו ונענו בזכותו.
רבי יהודה השאיר אחריו, בן רבי עובד, תלמיד חכם ונחשב בין רבני העיר, חיבר פירוש ל " שיר מכתם " שחיברו אביו.
נספחים.
אבנ"ר ( בלשון מליצית, כלומר המאור הגדול ) ישראל, השלם הדיין המצויין כבוד הרב יהודה בן עטר נר"ו. אותותינו אלה שאול ישאלו בשלמיה דמר כדחזי. הדא אמרא על אודות הצרה הזאת אשר באה ונהייתה מעצירת הגשמים, וצוחנין ולית דמשגח בן.
עינינו נפשנו פעמים שלוש ואנחנו לא נדע מה נעשה. ועלתה הסכמתינו לגזור תענית חמור בשני בשבת הבא, שהוא ערב ראש חודש ניסן, יהי רצון שימטיר קוד בסייעא דשמיא בגשמי רצון וברכה ונדבה. ולהוציא ספר תורה תתעלה לרוחבה של עיר, ולכן רצונינו לידע אם תעלה הסכמת האדון לעשות במחנה קודשו ( כלומר במקומו ).
אתם גם אתם , אולי נתחזק בעד עמנו, מנן ומנייהו נסתייע אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד. ואם תעלה הסכמתו עמנו יודיענו עם הרב תכף ומיד. כי מחר בחמישי בשבת גזרנו תענית להחמיר בה בחמישה דברים לבד, אך בלא הוצאת ספרי תורה.
אבל בערב ראש חודש ניסן הסכמנו שנוציא ספר תורה לרחוב העיר ולהתפלל בעשרים וארבע ברכות כמשפט ז' אחרונות. ותשובת האדון מהרה צתמח לדעת מה יעשה ישראל. נאם החותמים ברביעי בשבת , זדר ויעשה כמשפט, שנת שמונים ושלוש לפ"ק – התפ"ג – 1723, פה מתא מכנאסא יע"א ושלמיה דמר יסגא אמן כן יהי רצון.
סר וזעף יעקב בן הרב ראובן אבן צור זצלה"ה ( זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא ). משה בן הרב אברהם בירדוגו סיפיה טב. החכמים השלמים יש"ץ.
אחרי דרישת שלום מעלת כבוד תורתו באתי להשיב למעלת כבוד תורתו על עניין הנדרש, ומה אען אומר על זה מי מלה מתוקה, כי בעוונותינו לא ראיתי עת כושר לזה , מחמת מה שעובר עלינו בימים האלה, אנשים ונשים תפוסים ביד גויים אכרגא.
כי יש מי שפרע תשלומי ארבעה וחמישה בה, והנשים תפוסות בידי הגויים, לבדנה, וקול הקריה הומה הוהו בכל חוצות, וזה יספיק למחבת של ברזל. אוי לעיניים שכך רואות מתי רעב ארבעה וחמישה בכל יום. ויש שמוטלים ארבעה ימים בלא קבורה מבלי השג יד לתכריכיהן מהצועקין, ואינן נענין חבקו אשפתות.
ילדים וילדות חשך משחור וכו' אהה אוי ואבוי כל זה ראיתי ונמנעתי כל הימים האלה מלהוציא ספר תורה, רק יוצאים לבית הקברות זועקים ומתחננים, ואם גברו עוונותינו שלום, וה' הטוב בעיניו יעשה הוא יוציא משפטנו לאור כן יהי רצון.
יהודה בן עטר סיפיה לטב ויהיו עיניך רואות את מוריך, גדולי רבני מרוקו ואלג'יריה, מאת רבי משה עמאר ויהודה מסינג, ירושלים תשמ"א.
יהודה קורייאט הראשון,
בן אברהם נפטר תקמ"ח –ט, רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס ב " מאור ושמש ". נכדו יהודה השני, כותב עליו בהקמה לשאלות ותשובות " זכות אבות " , הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מורי זקני הרב יהודה קורייאט זצ"לץ
עין במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר תיטואן בשנת תק"ן לפ"ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה דודי זצ"ל, יצחק, והולכים עמו לעיר הקדש ירושלים תוב"ב. ולהיות שמורי, אברהם ואני עבדו יצאנו משם בשנת תקמ"ז וכו…..
רבי יהודה קורייאט הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
שמו של אביו נודע שהיה אברהם. תקופת חייו השתרעה למן סוף המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית. רבי יהודה שימש כרב ומורה צדק בעיר תיטואן שבצפון מרוקו עם כבוד הרב אפרים מונסונייגו וכבוד הרב יעקב בן מלכא.
רבי יעקב משה טולידאנו כותב שמצוי בידו קובץ אגרות ובו מכתבים רבים בין רבי יהודה קורייאט לרבי אליהו הצרפתי מפאס. רבי יהודה חיבר שאלות ותשובות, פסקי דיניטם ודרושים שאבדו בשלל העיר טיתואן בשנת התק"ן – 1790.
חידושי דינים וביאורים נשארו לפחיטה מתורתו ונקראו בשמות " טופח סביב " ו " נופך ספיר " ונדפסו בספר " זכות אבות " בשנת תקע"ב. כמו כן נדפס ממנו בספר " מאור ושמש " – לנכדו רבי יהודה קורייאט – פיוט לכבוד מצות מילה. עליו כותב גאון עוזנו החיד"א : " רבי יהושדה החסיד שהיה בדורינו. רבי יהודה חתום בהסכמה לספר " מגן גיבורים " לגאון רבי אליעזר די אבילא בשנת תקכ"ה – 1765.
כמו כן נודע שהחליף מכתבים עם רבי אליהו הצרפתי מפאס. נתבש"ם בשנת תקמ"ח או תקמ"ט – 1788.
יהורה קורייאט השני
, בן אברהם, יליד תיטואן. בשנת תקמ"ז עבר עם אביו למוגאדור, בשנת תקצ"ו הביא לדפוס את ספרו " מאור ושמש " המכיל בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב"ן מאת רבי שם טוב גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו.
יהונתן סיריו. בן בתו של רבי אברהם מאנסאנו. כ"ח באב תקל"ה – תקצ"ג. מורה צדק בפאס, והייתה לו יד ושם בחכמת הקבלה.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
חיל החלוץ האיסלאמיסטי
מצרים של שנות העשרים הייתה חברה בהשתנות רבת פנים. במלחמת העולם הראשונה הביסו האליטות הערביות, בסיוע בריטי, את העריצות העותמאנית. הח׳ליפות האחרונה באיסטנבול בטלה בשנת 1924. אידאולוגיות אירופיות, כגון הליברליזם והלאומיות, זכו לתגובה אוהדת בחוגים משפיעים במצרים, הספרות המצרית החלה לאמץ דגמים אירופיים, המשכילים נפתחו להשפעות מערביות, ונשות מצרים הסירו את רעלותיהן.
בריטניה הבטיחה בשנת 1922 להעניק עצמאות למצרים, שהייתה אז מושבה בריטית, אולם העצמאות שניתנה לא הייתה מלאה. היחסים בין מצרים העצמאית למחצה ובין בריטניה היו מתוחים על סף קרע. התנגדותם של חוגים לאומיים מצדים לבריטניה חוזקה בשל קונפליקטים חברתיים־כלכליים. מלחמת העולם הראשונה יצרה שגשוג תעשייתי ותעסוקתי במצרים, אך זה היה שגשוג התלוי בדבר, והוא התרסק עם תום המלחמה. בקהיר, באלכסנדריה ובאזור תעלת סואץ הוכרזו סכסוכי עבודה. המשבר הכלכלי העולמי של שלהי שנות העשרים החריף את המצב המתוח ממילא. מחירי הכותנה, מוצר הייצוא החשוב ביותר במצרים, צנחו בשנים 1931-1928 מ־26 ל־10 דולרים ליחידה.
על הרקע התרבותי, הפוליטי והחברתי הרגיש הזה הקים בחודש מרס 1928 המטיף הכריזמטי חסן אל־בנא, עם שישה עובדים בחברת תעלת סואץ, את אגודת האחים המוסלמים. לאחר תקופתה של בניית מסגרות, האגודה ״צמחה משוליות ובינוניות להיות הקבוצה הגדולה ביותר בכל המזרח הקרוב והמזרח התיכון, קבוצה שביכולתה להפעיל מידה רבה של לחץ על דעת הקהל ועל חוגי השלטון״. מספר חבריה זינק מ־800 בשנת 1936 לכדי 200,000 בשנת 1938, ובתום עשור נוסף, בשנת 1948, הגיע לשיא: חצי מיליון חברים, המשתייכים ל־2,000 תאים, ולצדם כחצי מיליון אוהדים. האגף הצבאי־למחצה של האחים, שנועד להוביל התקוממות איסלאמית מזוינת, מנה באותה שנה 40,000 חברים.
מצד אחד, זו הייתה תנועה דתית: אל־בנא היה תלמידם של אנשי זרם הסלפיה באיסלאם, מוחמד עבדו ומוחמד רשיד רידא, וככזה הטיף לשוב אל האיסלאם המוקדם: דת האמת היחידה, וככזו, בהכרח, גם שליטה על הדתות האחרות. אל־בנא סבר שאובדן יוקרתו של האיסלאם בן זמנו נבע מהשפעה מערבית שהשחיתה את רוב המוסלמים ופיתתה אותם לנטוש את אורח החיים הדתי. הקוראן והסונה ציידו את המוסלמים בחוקים אלוהיים התקפים בכל זמן ונוגעים בכל מעגלי החיים – משגרת היומיום של הפרט ועד אופי הממשל במדינה המוסלמית ובעולם כולו. אל־בנא האמין שרק שיבה אל האיסלאם האורתודוכסי תוכל לשים קץ למצבו הבלתי־נסבל של העולם המוסלמי ולהשפלות שהוא חווה, ולייסד סדר איסלאמי חדש וצודק.
הסונָה הוא אוסף אמרות של הנביא מוחמד וסיפורים על מעשיו, שהתבססו מאורח יותר כתקדימים מחייבים משפטית.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
פרק רביעי – טכס התחדיד – מתוך הספר " יהדות מרוקו – הווי ומסורת " רפאל בן שמחון
6 – דו שיח בין בחור לאהובתו, ובו הוא מונה את מעלות יופיה
רפד דאך לעזין יא כמאלת אזין, פי גאראדך יא לאללא נכ'דם טרראח
עיוניך מכחחלין וואתאהום אזין, וכ'דודך מוורדין עליהום סי תפפאחא
דאוויני יא זין ראה עקלי ענדך זאח.
גברתי, לעבוד כשוליית נחתום ( הרימי נא את הבצק
אלישבע שטרית
הוי כלילת יופי )
עיניך מפורכסות בכחל ובחן, ומתאים להן היופי והחן
לחייך כוורדים, עליהם כמעין תפוחים
רפאני נא כלילת יופי, כי שכלי אליך עף, ועתה הוא צף
7 – אבי הנערה מתערב בשיח ועונה לבתו :
גאללהא בוהא, יאמנא, גאללהא בוהא. מא תאכל ג'יר לכ'בז דסמיד ולקרפאנייא
כ'יר להא מן כ'בז למעייאר. סעלי לפנאר יאמנא, סעלי לפנאר
כ'תתרו למזמר בלעפייא ולפאכר לכתאר, ועדונא יתרמא פננאר.
קרא לה אביה ואמר, יאמנא, אמר לה אביה, תאכלי רק לחם סולת ובו קינמון
ורק עזבי את לחם הריב והמדון, הדליקי הפנס יאמנא הדליקי הפנס
בכרו ( הביאו ) לכאן הכירה עם הגחלים, ובה הרבה פחמים, ואויבנו יושלך אל תוך הכבשנים
8 – עתה מגיע תורה של האהובה והיא גם כן עונה לאהוב לבה :
אסארי קםיל בלהווא תחללו, מפתאחו יאנ נאס לא תקררבלו
לא תאמן פיה אמא קאסא רביע קלבי באס אחללו. מה קדרת אנא נזאזעו.
וואעססאך נתי תלוויה, וקלב חביב ירסא וטאל אזזמאן עליה
הוי קונה מנעול בהבל פיו במה תפתחהו
מפתח שלו הו אנשים אל תקרבוהו
לא תאמין עד כמה הזיע אהוב לבי כדי לפותחו
לא יכולתי אני להזיזו, אז אתה תצליח לעקמו ?
ומקור לב יקירי יסתדר ויחזיק מעמד עלימו.
9 – האהובה מוסיפה ואומרת בפנותה הפעם לאביה.
יא מול אזין, סקסי על לפעאל , אמא זין סמתו פיה פעאלו\אוללי חב אזין, יסקסי וויסאל, ומול אזין יא באבא מתבוע פי פכ'ייאלו
הוי מחפש היופי, קדם מפעליו, שאל, הרבה חן ויופי עברו ובגדו בו פעליו.
ומי שירצה את היופי, יחפש וישאל עליו, ובעל היופי הו אבא, עוקבים תמיד אחר תווי פניו/
אהובת לבו מסיימת דבריה ומודה כי רק החן והיופי הם שמחלישים גם אותה
אזין, אזין, מא הלכני ג'יר אזין, אזין אילא יכון אספי וכחל לעיו
האדיך נזאהתי עלא די יפינוני, וואס מן לילא מבארכא, יבאת מומו פי סוני.
החן הו החן, ומה שהרס אותי אם לא רק החן והיופי
היופי אם יהיה מושלם, ובעל העין השחורה, זאת היא הנאתי ובה אמונתי
ליל מבורך זה, בו יישן תינוקי בחיקי
המסיבה העליזה הזו הסתיימה תמיד בפיוטים, ובדברי אגדה ומעשה נסים.
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Brit
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Les nombreux rapports d'instituteurs et la multitude de lettres et de rapports adresses par les directeurs des ecoles au siege central de l'Alliance renferment une mine inepuisable d'informations, de commentaires et d'analyses sur les communautes juives durant le dernier siecle de leur presence au Maroc. A ce titre, ces archives forment une source ethnographique incontournable pour tous ceux qui s'interessent au devenir de ces communautes, a leurs formes de vie quotidienne, a leurs croyances et a leur habitus culturel dans de tres nombreuses communautes, urbaines, rurales ou semi-rurales.
Pour l'historien et l'ethnographe avises, il y a la une quantite innombrable et diversifiee de documents et d'analyses produits par des observateurs, qui se voulaient presque tous exterieurs tant humainement que culturellement aux communautes qu'ils decrivent. Cependant, ce reservoir archival ne saurait etre dechiffre et exploite au premier degre de !'argumentation qui y est developpee et des convictions qui y sont affirmees. Les voix profondes et multiseculaires de ces communautes qui ont survecu a la penurie, aux spoliations et aux humiliations, qui allaient avec le statut protecteur de dhimmis, y manquent cruellement.
Cela est du principalement aux partis- pris et au zele modernisateur et civilisateur des fondateurs et des enseignants de l'Alliance, qui se sont investis pleinement dans ce qu'ils consideraient comme une oeuvre ou une mission de regeneration sociale et de transformation culturelle et humaine de ces communautes.
Mais cela est du aussi a la fragmentation et a l'autarcie communautaires, qui etaient de regie depuis le Moyen Age au moins et qui ont empeche les communautes judeo- marocaines de prendre en main leurs destinees et de gerer ensemble les bouleversements internes et externes, les transformations souhaitees et non souhaitees, ainsi que les amenagements et reorientations qu'il etait necessaire d'introduire dans leur habitus socioculturel en fonction de ces changements.
Lorsque des conditions favorables se sont imposees d'elles- memes apres la Seconde Guerre Mondiale et ses terribles souffrances et a la suite de l'extenuation du pouvoir colonial de la France, ces communautes ont connu une renaissance culturelle et une action economique et sociale qui semblaient les remettre sur la voie de 1'auto-determination et de l'auto- gouvernance.
Mais cette periode fut de tres courte duree, une dizaine d'annees a peine, de 1946 a 1956. L'independance du Maroc et l'appel obsessionnel d'Israel et de ses promesses messianiques ont fait de ces "dix glorieuses" une courte etape seulement dans la dispersion des centaines de communautes juives du pays et de leur regeneration ou leur extinction sous d'autres soleils et en d'autres continents