פאס העיר-א.בשן-הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
פרופסור בשן
הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.
מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות ש
ל מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים.
בצעודות המתפרסמות בזה לראשונה ניתנים פרטים נוספים על הפרשה, והפעילות סביבה. כנזכר לעיל, פנה הנרי וורמס בשם " אגודת אחים " לשר החוץ ב – 20 באוגוסט 1873, וציין כי היהודי נאלץ לתת שוחד לממונה על בית המרחץ.
ההמשך כפי שנזכר לעיל. הוא מסיים באומרו שגם א. כרמיה 1796 – 1880, נשיא כי"ח משנת 1863, פנה בנדון לשלטונות צרפת כדי לטפל בנושא. כרמיה שלח מברקים זהים לנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, בבקשה שאלה יפנו לשלטונות מרוקו לשם שחרור הנאסרים.
שני הדיפלומטים שלחו את תורגמניהם לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואחר כך נפגש השגריר הבריטי דרומונד האי עם הוזיר הנ"ך, והביע בפניו את מורת רוחו על היחס האכזרי של מושל פאס כלפי היהודים. ברגאש הבטיח שיחקור בדבר.
בעקבות הוראתו של שר החוץ הבריטי לג'והן דרומונד האי לחקור את האירוע, שלח האחרון תזכיר לראש ממשלת מרוקו סיד מוסה אבן חאמד ולוזירים, תוך ציטוט קטעים ממכתבו של הנ"ל של ה. וורמס לשר החוץ הבריטי. הוא כותב כי טיסו שגריר צרפת במרוקו והוא ביקשו ממוחמד ברגאש הוזיר לענייני חוץ לחקור אצל מושל פאס, ולהודיעו את תוצאות החקירה, על מנת לדווח לממשלות בריטניה וצרפת.
ואם ההסברים לא ינחו את הדעת, הם יודיעו על כך לוזיר הנ"ל, על מנת שזה יעביר את הדברים לידיעת הסולטאן. לפני שיימסר הדו"ח לממשלות הנזכרות, מוצע שהסולטאן יורה של שחרור הנאסרים, כי אם מעשים בָרבָריים כאלו יימשכו ללא ניסיון להפסיקם על ידי הסולטאן או על ידי הוזירים, עלול הדבר להשפיע לרעה על היחס הידידותי של ממשלות בריטניה וצרפת למרוקו, כי ליהודים ידידים בעלי עוצמה באירופה ובאמריקה, הדואגים לגורל אחיהם במרוקו.
ג'והן דרומונד האי עמד לימינם של היהודים במצוקתם והיה להם לפה. גם בנו שכיהן בתור סגן קונסול במוגדור בשנות ה- 70 של המאה ה – 19, היה ביחסים טובים עם יהודי המקום וחכמיו כשאלה נאבקו בפעילות על המיסיונרים האנגליקנים.
ממצאי החקירה של הוזיר לענייני חוץ, הגיעו תוך ימים ספורים לידי האי, שדיווח עליהם מיד לשר החוץ הבריטי ב -12 בספטמבר 1873.
בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.
גרסת המוסלמים.
גרסתו של הוזיר לתקרית הייתה שונה מזו של היהודים, והוא האשים אותם בתוצאות. שליח שהגיע מפאס למסור לברגאש את הסיפור כדלקמן : יהודים שיחדו את בעל בית המרחץ כדי לפגוש שם בלילה נשים מוסלמיות. על מנת לא לעורר חשד, התחפשו ולבשו שמלות של נשים. בצאתם התגלו, והותקפו על ידי מוסלמים שהובילום למושל.
עדותו של יהודי ומסקנתו של דרומונד האי.
דרומונד האי לא הסתפק בדיווח זה וחקר אצל יהודי, שסיפר לו את הדברים הבאים : יהודי שרצה לרחוץ במים חמים בגלל מצבו הבריאותי, שיחד את בעל בית המרחץ המוסלמי. נוסף לרחצה, הביא לשם מזון ויין כדי לערוך מסיבה, והמוסלמי השתכר.
כיון שלביתו יצא שם רע כבר בעבר, חשדו השכנים ששוהות שם נשים מוסלמיות, לכן הותקפו היהודים בצאתם והובלו למושל שציווה להלקותם. המודיע היהודי הוסיף שאינו מאמין שיהודי כלשהו בפאס יסתבך עם נשים מוסלמיות.
להערכתו של דרומונד האי, עדותו של היהודי אמינה, אבל החולה היהודי וחבריו שנכנסו למרחץ עברו על חוקי המדינה האוסרים עליהם לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים. אפילו בטנג'יר ( שם התנאים של הד'ימים טובים יותר מאשר בערים הפנימיות ) אין יהודי ונוצרי מורשים להיכנס לבית מרחץ.
מוסד זה נחשב בארץ זו בתור מקום קדוש כמו אדמה קדושה, ומי שאינו מוסלם, אינו רשאי להיכנס. הוא מספר על ניסיון של נציג דיפלומטי שנכנס לבית מרחץ מוסלמי בלילה כשהוא מחופש למוסלם, נתגלה ובקושי הציל את חייו.
וזאת רק הודות לכך שהסולטאן הורה לוזיר לכתוב לו שיעזוב את מרוקו, ישא אישה, ואם יחיה כאדם בעל מוסר יורשה לחזור.
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.
התקדימים לכך בדורות שקדמו לתזכיר.
היו סולטאנים שהטילו על נתיניהם חובת עבודה 
לממשל, כך היה בזמנו של איסמעיל 1672 – 1727, בין השאר חויב השייך של מכנאס באספקה לצבא הסולטאן במסעותיו.
גברים ונשים יהודים נאלצו לעבוד ולהעניק שירותים שונים בשביל השלטונות. מהן עבודות בזויות, שירות המכונה סוחרא. מהן עבודות המתבצעות על ידי אומנים ואומניות. רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 כתב על חברת החייטים שחייבת בביצוע עבודות לממשל, והבעיה הייתה איך לחלק את העול בין האומנים.
" לפני עמדו לדין כל חברת החייטין אודות האלשוכ'רה המוטלת עליהם בכ עת ועונה מאת המלך ירום הודו ומאת משרתיו " הוא כתב פסק דין בנידון בפאס שנת תק"ט – 1749. ( משפט וצדקה ביעקב, חלק ב' סימן קיט ).
נשים נאלצו לתפור מדים, וגברים נדרשו לעסוק בעבודות קשות ובזויות כגון קבורת גופות, פינוי נבלות, ניקוי רחובות, הוקעת ראשיהם של מורדים על החומה, לעתים ללא תשלום וללא מזון. עדויות על כך במקורות יהודיים וזרים.
במכתבו של ג'ון דרומונד האי – קונסול בריטניה החל משנת 1845 ושגריר ביין השנים 1860 – 1886 – באוגוסט 1861, נאמר כי אין עבודה כפויה על יהודים. בפועל עבודות הכפייה נמשכו, וכשלוש שנים לאחר במכתב הקודם, כתב דרומונד האי לשר החוץ ב-11 בנובמבר 1964, כי הסולטאן הפסיק את עבודות הכפייה על היהודים.
1865 – אי היענות לדחיית עבודה לפני חג.
בתזכיר שהוגש לשמה מונטיפיורי מקהילות אחדות, ביניהן על ידי מנהיגי קהילת טנג'יר ב-25 באפיל 1864 מנויות הפרות של ההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי – שלט בשנים 1859 – 1873 -, כי בעלי מקצוע בין היהודים יעבדו רק מרצונם החופשי ותמורת תשלום – כאמור בסעיף 4 בהצהרה.
קהילת מוגדור התלוננה, כי נשים יהודיות וחייטים אולצו לתפור בגדים. והאחרונים ביקשו מהמושל דחיה של מספר ימים בגלל החג היהודי.
נוסף לכך שאלו כמה יקבלו כתשלום עבור העבודה. כתשובה נאמר להם, כי יקבלו מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב בפני המושל והעיר, כי הדבר מנוגד להצהרת הסולטאן. המושל הגיב כי הוא מוכן לתת לאיש אלף מלקות, והנושא אינו מעניין אותו.
ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי ב-27 בפברואר 1873 לא להטיל על היהודים מלאכות בזויות. הדבר ניתן בהקשר לאילוצם לעבוד בשבת ברבאט, אבל ההוראה לא בוצעה. הצהרה דומה על ידי יורשו חסן ה-1 למושל דמנאת ב-10 ביוני 1885.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יחייא בן וויזמאן.
נפטר תנ"ו. מורה צדק במראכש, עם רבי יצחק די לויה. באגרת אליו כתב : וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן.
יעקב אביחצירא.
בן מסעוד סבו של דוד הנ"ל. תאפילאלת תקס"ז – דמנהור, מצרים, כ' בטבת תר"מ. מגדולי הקבלה במזרח, מכונה " אביר יעקב ", ומפורסם בכל צפון אפריקה בזכות מעשיו ונפלאותיו. ראה עליו בספר " מעשה נסים ". סיפורים ומעשיות תולדותיו ונפלאותיו של מו"ר עט"ר הרה"ג החסיד המפורסם המקובל האלוקי..יעקב אביחצירא זצוקללה"ה זיע"א, מאת אברהם מוגרבי ירושלים.
חיבוריו הקבליים " אלף בינה " ביאור על תמניא אפי, " בגדי השרד, פירוש על הגדה של פסח, " גנזי המלך " פירושים על בראשית ובסופו פירושים לעניינים שונים בשם " ליקוטי שושנים ". " דורש טוב ", דרושים מכיל מעט מאוד דברי קבלה, " מחשף הלבן " פירוש על התורה, מזכיר את הזוהר והרבה את האר"י.
" מעגלי צדק " פירושים על פסוקים לפי סדר א"ב, " פתוחי חותם " פירושים לתורה, " שערי ארוכה, כמו " מעגלי צדק " " יגל יעקב, פיוטים. פיוטים לכבודו נדפסו בספר אני לדודי של נכדו יחייא אזהאן וכן בספר " קדש הלולים מאת רבי שאול נחמיאש, תונס.
להלן הפיוט לכבודו של " אביר יעקב " פרי עטו של נכדו בן בתו כבוד הרב יחייא אזהאן מתוך הספר " אני לדודי ".
אנוכי אספרה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך
נטה לסבול עול תורה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך
ימיו כולם שלמים. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קיבל עליו עול מלך
יום יום משכים ומעריב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך.
חצות לילה לעולם. היה בריא כאולם. וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.
יחד כל החכמים. מסוף כל העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך
יחוד ענוה היא בו. קדוש וברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך.
אף חיבוריו היקרים. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך.
אב לתורה לתעודה. צדקותיו בלי מדה. כל העד. נשא חן כמו מלך
דיניו דיני הצדק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך
הוא ראש גולת אריאל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך
אמת בפיו נחתמה. בדעת ובמזימה. כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.
נסים נפלאות עשה. בעזר רם ונישא. גם בארץ קדושה. קיבלוהו למלך
חשק בה וגם אִוה. להשלים התאוה. בתיקון כלא נאוה. להביאה למלך
זֵרַז עצמו ללכת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך.
קִדש עצמו בטהרה. וקיבל הגזירה. בדמנהור קבורה. סמוך להיכל המלך.
חסידותו גדולה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך.
זקן ישב בישיבה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני המלך.
קִידש עצמו במותר. מאס בפיגול נותר. תפילתו כַעתַר. לכון אל המלך.
אשרי שראה פניו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך
ממקום רם נשמתו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני המלך.
יהי רצון בזכותו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קודש המלך
צֶמח צדיק במהרה. יקבץ שׂה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה
שבתאי צבי
של יהדות זו.
ר׳ מסעוד הכהן" היה מקובל ואיש רזין וידוע כבעל נם. מסופר עליו שיחד עם תלמיד חכם אחר הגיעו בשנת של״ז (1577) לצפת וסיפרו על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו ר׳ אברהם שלום (או אבשלום) מדרעא. ר׳ מסעוד נתבקש על־ידי ר׳ אברהם לפני עליתו ללכת אל ר׳ חיים ויטאל ולגלות לו שהוא עתיד ומזומן להיות משיח בן־יוסף. על ר׳ מסעוד הכהן ועל ר׳ אברהם מספר ר׳ חיים ויטאל – שראה את עצמו כעתיד להיות המשיח – בספר החזיונות, את הסיפור הבא:
״בא הר׳ מסעור כהן מן דרעא (מרוקו) וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר׳ אברהם אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום (ההדגשה במקור) ואמר לו: פירוש הדברים הם שיבוא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנים אשר בי ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו: אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון שם שתי שנים בהכרח, אן בשנה השלישית הבחירה בידו. אם ירצה, ידור שם ואחר השנה הראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו ומאז ואילך יהיה מחלוקת עליו בין אנשי ירושלים והגליל ואנשי מצרים יסייעו לירושלים אך אנשי הגליל ינצחו ויחזירוהו לדור שם בגליל ושם יתקבצו אליו אלפים ורבבות מישראל. וימלוך עליהם (ההדגשה במקור) וילמדו תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד (ההדגשה במקור) והוא יהיה משיח בן יוסף, משנה שלו ויזהר, שכשילן לירושלים כנזכר לא יקבץ אנשים עמו כי ימשך לו נזק גדול בעבור זה, וגם כי יכנס בסוהר לסיבה זו ומה שאמרו רבותינו ז׳׳ל על משיח בן יוסף שיהרג, אני אשתדל בכל כחי להצילו מאותה הגזירה כי עליו נאמר: ׳חיים שאל ממך נתת לו׳״24(תהלים ב״א 5 – לא במקור).
פרושו של דבר כי משיח בן־דוד ישאל מהשם יתברך שיתן חיים למשיח בן־יוםף הנקרא חיים והש״ית יתן לו חיים.
וממשיך ר׳ חיים ויטאל:
(סימן י׳׳א) ״הלכתי למצרים ובא תלמיד חכם אחד מן דרעא וסיפר לי ככל אשר סיפרו הר׳ מסעוד משם הר׳ אברהם אבשלום הנז׳ בסימן ס׳.״
ר׳ מסעוד אזולאי מוכר לנו מאגרותיו של תלמידו ר׳ שלמה שלומיל. שלומיל הרבה לכתוב אגרות לארץ ולחו״ל על ״נפלאותיו ותוקף גבורותיו של האר״י״. אגרותיו קובעו ופורסמו בשם ״שבחי האר״י״. גם ר׳ חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר״י, מזכירו בספרו ״ספר החזיונות״.
ר׳ מסעוד אזולאי נזכר גם בשם ר׳ מסעוד המערבי ובשם ר׳ מסעוד (אזולאי) סגי נהור וגם בשם ר׳ מסעוד המוגרבי.
ר׳ שלומיל העריך מאד את רבו וכשהוא מזכיר חכמי צפת שמהם למד תורה הוא מדגיש במיוחד את שמו של ר׳ מסעוד המערבי אחרי ר׳ חיים ויטאל. בעיניו גדול המקובלים היה ללא ספק רבו הראשון, ר׳ חיים ויטאל, ומיד אחריו הוא מזכיר את רבו השני, ר׳ מסעוד סגי נהור ור׳ סולימן אוחנה (עליו נעמוד להלן). באחת מאגרותיו הוא כותב:
״נפלאותיו וכל תוקף גבורותיו אשר עשה האר״י ז״ל לעיני כל ישראל בארץ הצבי, צפת תוב״ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) אשר סופר לי ממורי מהר״ר מסעוד מערבי נר״ו (נטריה רחמנא ופרקיה) ומכמה רבני וגאוני ארץ אשר יצקו מים על ידיו ועיניהם ראו דברים מבהילים ממנו לא נראו בכל הארץ מימי התנאים כרשב״י עליו השלום.׳׳
על ר׳ מסעוד כותב החיד׳׳א דברים בשם אומרם בספרו ״מערכת גדולים׳׳.
״ושמעתי מפי תלמיד חכם מארץ המערב הפנימי חכם ר׳ מסעוד שמצא שהגיד האר״י על הפסוק ׳עלית למרום שבית שבי', שב״י ר״ת (ראשי תיבות) שמעון בן יוחאי. ואמר החכם הנזכר(ר׳ מסעוד) ואני רמזתי עליו כי שב״י למפרע ר׳׳ת(ראשי תיבות) יצחק בר שלמה שהוא האר״י זצ״ל (זכר צדיק לברכה).״
ר׳ סולימן אוחנה המערבי נולד בפאס, עלה לצפת ונחשב בין גדולי המקובלים של צפת. הוא נמנה על החבורה של תלמידי האר״י. בין המקובלים הוא נזכר מיד אחרי ר׳ חיים ויטאל ור׳ מסעוד אזולאי, ולפעמים לפני ר׳ מסעוד אזולאי. מקובלי הדור כינוהו מוהר״ר סולימן המערבי. ר׳ שלומיל מכנהו מורהו ולפי עדותו, מוריו ר׳ מסעוד ור׳ סולימן בקיאים בכתבי האר״י כמו בא״ב. וכך הוא כותב:
״ומורי כמהר״ר מסעוד סגי נהור נר״ו ומורי מהר׳׳ר סולימן מערבי נר״ו כבר הם סיימו אותם שלוש פעמים והם בקיאים בהם כמו בא׳׳ב.״ הכונה לכתבי האר״י אשר הופצו ע״י אחד מגדולי המקובלים ר׳ יהושע בן נון.
יחד עם ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור) עסק ר׳ סולימן אוחנה לא רק בנסתר, אלא גם בנגלה והוסמכו שניהם, כנראה על־ידי ר׳ יוסף קארו(בעל ״שולחן ערוך״) או על־ידי ר׳ משה אל־שייך. כידוע ר׳ יעקב בירב רצה לחדש את הסמיכה בצפת (1548-1478 ).
רבי סולימן אוחנה היה סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) והצטיין במלאכת הכתיבה היפה. מתחת ידו יצאו יותר מאלף זוגות תפילין. החיד״א מכנה אותו אחד מ״גורי הארי״ וכתבו עליו ״הרב הגדול,ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא נם מינה (כל סוד לא נעלם ממנו) החסיד מהר״א סולימן אוחנה.״
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
היהודים במושבות פורטוגל.
השלב הראשון בהרפתקה אומללה זו שהסתיימה בכישלון חרוץ, החל בכיבוש עיר הנמל סבתה שעל חוף הים התיכון בשנת 1415. השלב השני היה כיבוש ארזילה ותנז'ה בשנת 1471, ולאחריו מתחילים הפורטזים להדרים לאורך החוף האטלנטי. אגאדיא – 1505,אספי – 1508, אזמור – 1513, מנאגאן – 1514. הפורטוגזים מצאו באזור הכיבוש קהילות יהודיות שעם הזמן הלכו והתפתחו כי ליהודים נועד התפקיד של מגשרים בין השלטונות הפורטוגזים והמושלים המוסלמים, הן בדיפלומטיה והן במסחר.
חיוניות תפקיד זה מסבירה שגם לאחר הגירושים מספרד ומפורטוגל המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים באופן חופשי במושבה האפריקנית כאשר המושלים המקומיים מתעלמים מאזהרות והאשמות האינקוויזיציה כנגד היהודים. החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיה. לאחר כיבוש אספי בשנת 1508 הבטיח המלך מנואל ליהודי העיר שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר, ואם לא תהיה ברירה למלך אלא לגרש אותם, תינתן להם שהות של שנתיים ימים שיוכלו להתכונן ליציאה וגם אז ייקחו עמם את כל רכושם.
היחס הטוב של הפורטוגזים מצא את שכרו כעבור שנתיים כאשר הייתה העיר המצור, וכוח יהודי של מאתיים לוחמים, בראשות שני האחים יצחק וישמעאל בן זמירו, בא לעזרה מנמל אזמור, והצרים השריפים, בראותם העיר מוגנת היטב העדיפו להסיר את המצור.
גם באזמור שררו יחסי שכנות טובה בין הפורטוגזים ליהודים. לפי המסורת סייעו היהודים בכיבוש העיר ופתחו את שעריה בפני הפורטוגזים בשנת 1513. המלך העניק אז ליהודים זכויות מיוחדות, ולמרות האיסור מצאו בעיר מקלט אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו בפומבי לדת אבותיהם. כאשר נאלצו הפורטוגזים לפנות את העיר בשנת 1514 לאחר מצור ממושך של השריפים, הם דאגו לפינוי מסודר של היהודים לנמלים שבידיהם : ארזילה, סבתה, אלעראייש ותנז'ה. על הרכוש שלא היה אפשר לפנות קיבלו פיצויים מלאים.
גם באגאדיר שנקראה בפי הפורטוגזים סנטה קרוז ( הצלב הקדוש ) ישבו סוחרים יהודים, אולם כנראה שיחס של השלטונות הפורטוגזים אליהם לא היה אוהד כי בעת כיבוש המבצר על ידי מוחמד אל-מהדי בשנת 1541 מאשימים את היהודים שבשל בגידתם נהרגו נוצרים רבים ממגיני הנמל.
כאמור כיבוש אגאדיר היה נקודת המפנה שפתחה בפני בני סעד את השלטון על כל מרוקו. לפי אחת המסורות היה זה מגיד עתידות יהודי מעמק הדרעא, ושמו מסעוד מצליח בן גואשאש, שעודד את מוחמד לפנות צפונה כאשר ניבא לו שיכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו את כל ארץ המערב. העיר נכבש בשנת 1547 ובכך נפתחה הדרך לעיר הבירה פאס שנכבשה בשנת 1548. אולם כיבוש הבירה לא סימל הפעם סוף ההתמודדות, אלא ראשיתה.
אותו מוחמד אל-שייך, מייסד השושלת שביסס את שלטונו ויוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים, לא היסס כדי להשלים את כיבושיו, לכרות ברית עם הספרדים כנגד מעצה מוסלמית, התורכים שכבשו כמה שנים קודם את אלג'יריה וחלמו על השלמת כיבוש של כל צפון אפריקה.
כיבוש תלמסאן, שהייתה תחת חסותם, על ידי מוחמד אל שייך, בעזרת הספרדים, הייתה בעיניהם ההזדמנות הנאותה להשתלט על מרוקו. בנצלם את היריבות בין אחרוני בני מרין ובני סעד הם כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על הקהילות היהודיות מסים כבדים מנשוא.
הם רודפים את מוחמד אל שייך עד מראכש שם הוא נרצח על ידי עריקים תורכים, מתחזים בשנת 1557. בניגוד למסורתם בארצות האחרות מתנפלים התורכים על יהודי חבל הסוס, שללו אותם וגם " התביעו ויענו אותם רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות ". אולם ניצחון התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אל שייך, מולאי עבדאללאה אל ג'אליב 1557 – 1574 מביס את התורכים שנאלצים לסגת חזרה לאלג'יריה, זמנית הם מקווים. הוא כובש בחזרה את פאס אבל כאיש הדרום הוא מעדיף להעביר את בירת המדינה למראכש.
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel..Et des villages de la Saoura 1903-1962
Les juifs de Colomb-Bechar
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
La jeunesse becharienne, insouciante comme toutes les autres, avait, elle aussi, des dis- tractions simples : elle aimait a se promener sur l'avenue, plus particulierement, les belles demoiselles bechariennes qui deambulaient nonchalamment, par groupes de quatre ou cinq.
Sauf le dimanche, ou ils allaient voir jouer les grandes equipes, les garcons s'adonnaient au foot-ball ; nous disputions des rencontres interminables dans la rue, sur les places publiques, partout ou un espace suffisant permettait de poser deux pierres de chaque cote pour figurer des buts, et tenter d'y loger une balle de chiffon, l'endroit ideal demeurant la place du Tanezrouft, quand le Pere Collignon ne venait pas confisquer le ballon, dont il craignait qu'il ne brise les vitraux de l'eglise…
A une epoque ou la television n'existait pas encore, d'autres jeunes gens et jeunes filles, de toutes confessions, avaient le choix entre la lecture, la piscine municipale, le cinema public et ses films a la mode – malgre le decalage de quelques mois -, et la salle des «Peres Blancs», dont le Debrie 16mm, passait des Chaplin ou des Laurel et Hardy… J'ai toujours eu d'excellentes relations avec les religieux catholiques, ces voisins bien-veillants qui me pretaient des ouvrages, ou m'en offraient (je possede toujours les livres d'arabe, devenus aujourd'hui tres rares, que m'a donnes ce bon Pere Huchon, il y aura bientot quarante ans, et celui du Commandant Ceard, cadeau du Pere Duvollet.
Ce Pere Blanc devait deja avoir la vocation de chroniqueur : il composait, a l'epoque, la feuille paroissiale (Bou Bechir) destinee a informer les Chretiens disperses dans les villages du sud, de toutes les nouvelles concernant leur communaute. Envoyee avec «La Vie», dont elle etait le supplement gratuit, cette feuille constituait un lien et apportait aux plus eloignes quelques informations utiles sur Bechar et la region : faits-divers, etat-civil, resultats des divers examens, manifestations de tous ordres..
Ayant collabore occasionnellement a Bou Bechir, dont je fus, l'illustrateur (en 1957- 1958). et pigiste (publication d'articles sur les Juifs de Bechar et l'epopee touatienne), je puiserai dans ce fonds les chiffres statistiques et les renseignements dont j'aurai besoin pour cet ouvrage.
A partir des annees 1950-1955 , la communaute juive ayant reussi a se faire une place, ses jeunes purent beneficier de certains avantages, jusque-la reserves et acceder par exemple a la piscine municipale, naguere interdite aux Indigenes.
Comme tous les jeunes francais, notre generation s'est passionnee pour les exploits des grands sportifs de l'epoque, les Bobet, Coppi, Bartali, Villemain, La Motta, Dauthuille, Mimoun, Hansenne, d'Oriola, les vedettes entre toutes restant, sans doute, le footballeur Ben Barek et le boxeur Marcel Cerdan.
A la meme epoque se constituerent diverses associations qui temoignaient a la fois du dynamisme et de l'evolution de la jeunesse juive de Colomb-Bechar : equipe de basket- ball avec Claude et Charles Amar, groupe des Eclaireurs Israelites, petite troupe de theatre, avec les fils Assouline, Meyer Teboul et bien d'autres…
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
ממזרח וממערב כרך ב'
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
אליעזר בשןף אברהם רובינשטיין, שמעוןשורצקופ
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן, תש"מ
יהודה הלוי אבן יולי.
ממשפחתו בעיר אצאווירא מזכיר הוא בהקדמה הנ"ל את " קרוב לנו האיש ממשפחתי ומבית אבי, הנבון, החשוב כבוד הרב יהודה הלוי אבן יולי ". יהודה זה הוא כנראה אותו נתין אנגליה המוזכר בתעודה משנת תרל"א, שחי במוגאדור.
בהקדמה הנ"ל הוא מזכיר גם את שמואל הלוי אבן יולי מווהראן, וגם עליו הוא כותב " קרוב לנו האיש ". שמואל זה היה חתנו של רבי מסעוד צ'רמון, רבה של ווהראן בשנת תר"ך, וכנראה היה הוא עצמו בן תורה. כאמור, רבי שמואל יצא לליוורנו והדפיס שם את " ראש משבי"ר ", ואת " הדר זקנים ".
הסיבה ליציאתו ממכנאס לליורנו עדיין נעלמה מאתנו. בהקדמה ל " ראש משבי"ר ", מרמז למחלה שעברה עליו : " הוא גופא קשיא, אנחה שוברת, עיני נגרה ולא תדמה אש להבת שלהבת אשא דגרמי ". מחלה זו היא כנראה אותה ששמענו עליה מהאיגרת שנשלחה עליו לאחר החלמתו.
הוא מרמז גם על רדיפות : " צרות רבות סבבוני, מצער לצער….וילחמוני מאריות גברו…כי זרים קמו עלי ועריצים ביקשו נפשי הללו בעלי מארה מוליכי רכיל ובעלי לשון הרע אכלי קורצי בי מלכא מלך שךם רב נהוראי אור תורה, טפלו עלי שקר זדים היא גופה גזירה, אשר לא דמיתי ולא עלתה על לבי אדהכי והכי זאת אשיב אל לבי אקומה נא ואסובבה…לדחות את השעה עד יעבור זעם….היום גלותי כדגלו אינשי…."
ובחתימתו הוא כותב : " עמוס התלאות רבות צררוני את כל עולב למינו כי רבים לוחמים לי על כן עמד טעמי בי ויצאתי בגולה, בריש גלי קצוי ארץ וים רחוקים אגב מטלטלי אוחילה לאל אותי ישיב על כני "
בדברים אלה מסתתרים גופי עובדות שאינני מכירים. מי הרודפים אותו ולוחמים בו ? מי הו המלך " מלך שלם רב נהוראי אור תורה " שדברו לפניו לשון הרע עליו ? לפי שעה הדברים סתומים וחתומים.
לפי רשימה שבכתב יד והועתקה בידי רבי יוסף משאש, נפטר רבי שמואל באלול תרי"ג. כנראה חזר למכנאס עירו ושם נפטר, ולא זכה להגשים את תוכניתו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף הלוי אבן יולי.
חכם גדול שני ממשפחה זו הוא רבי יוסף הלוי אבן יולי, ואשר חי כדור אחד אחרי רבי שמואל קרובו. מהות הקירבה שביניהם לא מדע. אביו רבי יצחק, שהוא מתאר אותו " איש חיל רב פעלים נשיא נשיאי הלוי " הוא כנראה רבי יצחק הלוי החתום על תקנת הבחירה הנ"ל. לרבי יוסף היה בן ושמו שלמה.
רבי יוסף היה מחכמיה הרשומים של מכנאס, ואף שימש בה כדיין, דומה שהיה תלמידם של רבי רפאל בירדוגו ושל רבי יעקב בירדוגו, המכונה " החכם ", תחילה היה סופר בית דין, ובשנת תקצ"ד חתם עם רבי יוסף בהלול הנ"ל, לימים נתמנה כדיין בבית דינו של הרב המפורסם רבי יוסף בירדוגו, בעל " כתונת יוסף " ו " ספר השרשים ".
משנפטר רבי יוסף בירדוגו בשנת תרט"ו נשאר רבי יוסף מבין זקני הדיינים. לידו שימשו כדיינים חכמים צעירים כגון : רבי יעקב בירדוגו, רבי שמואל עמאר, רבי שלם משאש, מפיו היומבררים מנהגים שונים וכן פסקים שכתבו.
רבי יוסף הדיין היה רגיש מאו מבחינה מוסרית. פסקיו הושפעו מאוד מכך, באחד מספקיו הוא כותב : " וידוע ליהו לכו שלא כתבתי זה ….רק מפני שראיתי מדין יתום ואלמנה כי גואלם חזק, הרוכב בערבות ביה שמו " בשנת תרי"ח בהיותו בטנג'יר בדרכו ארצה, הסכים על פסק דין של חכמי תיטואן וכותב :
" ולפי שאני גולה חוץ ממקומי ולבי וספרי בל עמי ועוד שאני נחוץ לדרכי לכן בא הכתוב בקצור האומר ולראיה חתום פה בטנג'יר יע"א באלול המרוצה ברית"ו לפ"ק ( תרי"ח ).
בעלותו ארצה התיישב תחילה בטבריה. בשנת תרכ"ג, בסכסוך שהיה בין השד"ר רבי מנשה ארזי הכהן לבין חכמי מכנאס, שטענו כי מקפחים בחלוקה את חכמי המערב ומשום כך עיכבו נדבתם עד שתינתן הבטחה נאותה בנדון מצביע השד"ר על המכתב של רבי יוסף הלוי אבן יולי, שמסר בידיהם ובו מפריך רבי יוסף את הטענות בדבר קיפוח חכמי המערב.
רבי יוסף הלוי עצמו לא נשאר בטבריה ועבר לגור לצפת, בשנת תרכ"ז אנו מוצאים אותו חותם עם רבני צפת על קול קורא של טבריה.
זיקתו לכתבי יד : לרבי יוסף הייתה זיקה חזקה לכתבי יד. הרב החוקר רי"ם טולידאנו מעיד עליו : " שהיה אחד מראשי החכמים המערבים ההם בטבריה ואחר כך גר בצפת היה לו אוסף גדול של כתבי יד שהביא אתו ממרוקו…כתבי יד אלה היו למקורות נאמנים בחיבור ספרי " נר המערב ".
נראה שבין כתבי היד שלו נמצאו נימוקי רבי רפאל בירדוגו, שנדפסו אחר כך בספר בשם " תורות אמת ", מתוך כתב יד שלו והוא מלא בהערות בחתימתו " יה"ל ". כתב יד ספר " שיר ידידות " הנ"ל, שיר שבח לכבוד הנגיד שמואל הלוי אבו יולי, נשתמר אצלו, והביאו בין יתר כתבי היד לארץ.
בצפת התגלגל הספר לידי מוכר ספרים נסים עבו, שחותמתו נמצאת על כתב היד היום, ונרכש אחר כך על ידי ספריית הסמינר לרבנים בניו יורק. תאריך פטירתו של הרב לא נודע. כן לא ידוע אם בנו שלמה עלה אתו או נשאר במרוקו; ודברים אלה יש לבדוק ולחקור בגנזי צפת העיר.
רבי יוסף היה גם משורר וידועים ממנו כמה פיוטים : הפיוט הנמצא בכתב יד ניו יורק, שחיבר כשהשתטח על קבר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. ונראה לייחס לו גם הפיוט ליום השביעי של פסח, המועתק בכתב היד הנ"ל אך נדפס גם בספרים אחרים המתחיל :
" אפצחה פי, אברך צור ישעי שם דרך בים יום שביעי. ודאי כתב פיוטים אחרים, אלא שטרם הגיעו לידינו או טרם אותרו. ידועים בספרי מרוקו פיוטים רבים, סימנם הלוי : ויש להסתפק שאולי חלקם משלו הם.