מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאפי (אספי)

עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.

המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.

העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.

היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.

ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

״פסח״ שלקח כספו של ערבי

יהודי אחד, בהתקרב ימי חג הפסח, לא היתה פרוטה בידו לצרכי החג. חשב וחשב, והנה באה לראשו תחבולה מתוחכמת שיכולה להציל אותו ממצוקתו. לקח חתיכת בד קטיפה מהמשובחות ביותר, הלך אצל ערבי סוחר בדים ואמר לו: ״יש לי בשבילך הצעה ממנה תוכל להרוויח כסף רב״. הראה לו חתיכת בד הקטיפה ואמר לו: ״בד כזה לא נמצא בכל מרוקו, כי מחירו יקר מאד. הזמנתי כמות מסויימת מאירופה, אבל החברה דורשת ממני מחצית סכום ההזמנה מראש, ואין לי כסף לזה. אני מציע לך לקנות הבד ותהיה הסוחר הבלעדי בכל מרוקו שיש לו קטיפה משובחת כזו״.

הערבי קיבל את ההמלצה, ״אבל״ הקשה ״אני לא מכיר אותך״. ענה לו היהודי: ״שמי ״פסח״ ולך אל כל הסוחרים היהודים בשוק ותשאל עלי״. הערבי הלך אצל היהודים ושאל אותם: ״אתם מכירים את פסח?״ כולם ענו לו, ״פסח״ זה היקר והמכובד אצלנו״(בחושבם שמדובר בחג הפסח).

הערבי, בקבלו עדויות רבות על ״פסח״, הסכים להצעה ושילם בו במקום מחצית הכמות שהוזמנה כביכול. עברו ימים רבים והערבי לא קיבל את הסחורה.

״לא ראיתם את ״פסח״? הוא לקח ממני כסף רב״. שאל בשוק וקיבל מכולם תשובה: ״איפה? פסח עבר כבר וגם עלה לנו ביוקר ולקח ממנו כסף רב״.

האיש ששמו ״פסח״ נעלם לגמרי, והערבי שאל היהודים: ״הרי אתם נתתם עדות על נאמנותו״. היהודים ענו לו כולם ״חשבנו על חג הפסח ולא על אדם בשם ״פסח״ שרימה אותך, ואותו איננו מכירים״. ״פסח״ מיוחד זה עבר ולא ישוב עוד, והערבי הפסיד את כספו. אולי בפסח הבא, אותו יהודי ילך לערבי אחר וישתמש באותה תחבולה.

החמור שהתפגר מחוסר אוכל

סבל ערבי אחד היה לו חמור, עליו העמים סחורות ודברים אהרים, שהיה עליו להעביר ממקום למקום. פעם אחד פגש אותו חברו היהודי ״מה שלומך?״ ״אינחמדו לילאה״ (נודה לאל). ״ומה עם הפרנסה?״ ״ברוך השם, אלא שמחציתה הולכת לקיבתו של החמור שלי.״ ״מה פירוש?״  ״פרנסתי על החמור, שאני נותן לו יום יום חמישה

קילוגרמים שעורה כדי שיחזיק מעמד״. אתן לך עצה אומר לו היהודי: ״מהיום והלאה תן לו לאכול רק ארבעה קילוגרמים במקום חמישה, לאחר כמה שבועות תפחית לו עוד קילוגרם אחד, וכך כל שבוע-שבועיים עד שיתרגל לאכול מעט, ובזה פרנסתך תגדל. והחמור יתרגל לאכול מעט.״ הערבי קיבל את העצה.

מחוסר מזון מספיק, החמור נחלש מאד, התפגר ומת. הערבי הלך אצל חברו היהודי ואמר לו: ״קיפחת את פרנסתי. החמור לאחר שהתרגל, כפי עצתך, לאכול מעט לא היה לו כבר כוח לשאת משאו. נחלש ומת.״ היהודי ענה לו ״החמור לא מת מחוסר מזון, כי כבר הוא התרגל להסתפק במעט, הוא מת כנראה ממחלה מסויימת. חבל רק שהוא מת לאחר שהתרגל לא לאכול.״

היהודי רצה להתנקם בערבי שתמיד היה מזרז החמור שלו, באומרו לו, ״יאללה (קדימה) יא חמאר ליהודי״ ״אם החמור הוא יהודי מוטב שימות ברעב.״ 

קופסת טבק הרחה ־ שוחד למושל

עם כיבוש מרוקו ע״י הצרפתים בשנים 1912-1910, הכניסו כמה חידושים בשטחים שונים. הדבר היעיל ביותר, היה התקנת משאבות מים ידניות בכל שכונה. כך שכל אחד יכול היה לשאוב מים, כמה שירצה חינם אין כסף. דבר זה נראה בעיני התושבים כפלא ממש, אתה שם הדלי מתחת למשאבה, לוחץ על הידית, ויש לך מים בשפע.           לפני לפני כן תצרוכת המים באה מהבאר שהיתה כמעט בכל בית, או שקנו מים מאת ה״גרראב״ – ערבי שנשא על גבו נאד מעור, אותו מילא מאחד המעיינות. ליד המשאבות החדשות עמד תמיד תור של נשים ובידיהן דלי או פח.

פעם אחת עמדו בתור יהודיה וערביה, זו ליד זו. התחיל ויכוח ביניהן מי הראשונה בתור. הויכוח הפך לקטטה, ואף למכות בין שתיהן. כשהערביה ידה היתה על התחתונה התחילה לצעוק: ״היהודיה לא מלבד שהנחיתה עלי מכות אמרה לי גם ״אללאה ינעל דינך״ (שאלהים יקלל את הדת שלך)״. קללה זו נחשבת בעיני המוסלמים כדבר חמור מאד (כפירה בדת האיסלם), הכרוך בענישה עד כדי מאסר. היהודיה נלקחה בכוח להישפט אצל המושל (מוסלמי), שבדרך כלל ישב ישיבה מזרחית על מצעים עשירים וחבש לראשו טורבאן גבוה וגדול.

כל מי שנשפט ע״י המושל, ורצה לצאת זכאי, היה כורע ומשתחווה למושל, ומכניס לטורבאן שלו סכום כסף כשוחד.

בעלה של אותה יהודיה, ידע שהמושל (ללא שוחד) ידון אותה למאסר, ביודעו שהיא אינה מסוגלת להתגונן רץ לבית המושל.

בהגיע תורה של אשתו להישפט, ניגש בעלה למושל, כרע והשתחווה, נתן נשיקה על מצחו של המושל ושם לו בתוך הטורבן קופסת טבק הרחה, מפח פשוט.

המושל הרגיש בקופסה שהונחה על ראשו, וחשב שזו מתנה יקרה מיוחדת במינה.

המושל קם ואמר ״אתם המוסלמים מערימים לשוא על היהודים. כל הסיפור הזה נראה לי כבדוי, איני מאמין שיהודי או יהודיה יעיזו לקלל את דת האיסלם. אני קובע שהיהודיה לא עברה על שום דבר הדורש עונש״. האשה שוחררה בתחבולת בעלה.

בתום סידרת המשפטים, המושל בהיותו לבד פתח את הטורבאן שלו לבדוק כמה כסף שוחד קיבל באותו יום. מצא הרבה שטרות כסף, וביניהם קופסת טבק הרחה פשוטה.

המושל לא רצה לפתוח בחקירה, פן יתגלה לצרפתים שהוא מקבל שוחד, וקופסת הטבק נשארה בעיניו כתעלומה, מבלי לדעת שיד יהודי היתה בדבר. ״כי השוחד יעוור״. 

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

פרק 8: דת חינוך תרבות

1 חינוך עד ראשית המאה העשרים

התלמידים שהו רוב שעות היום אצל מחנכים מסורים בבית הכנסת. בצפון אפריקה שימשו בתי הכנסת מקום תלמוד תורה או ישיבה כי עיקר חינוך הנערים והלימוד נעשו בבית הכנסת.

שלב א׳: הרב לימד קריאת אותיות ותנועות ״לחרוף ונקוט — להיזא״, כן לימד לקרוא את האות עם התנועה. ביום הראשון, לבוא הילד אצל הרב, הוריו הביאו סופגניות בדבש או דברי מתיקה לסימנא סבא.

שלב ב׳: הרב לימד לצרף אותיות ותנועות עד שהתלמיד התרגל בקריאת מלים ופסוקים.

שלב ג׳: קריאה שוטפת במקרא ותרגום פסוקים לשפה הערבית יהודית.

שלב ד׳: הרב לימד ידיעת טעמי המקרא: זרקא מקף שופר הולך סגולתא וכו' לפי נוסח ספרד.

שלב ה׳: יום שהתלמיד החל ללמוד בו גמרא היה חגיגה להוריו ולקרוביו שהביאו דברי מאפה או ממתקים לכיתה. הרב לימד גמרא, רש״י, הלכות.

ידיעה טובה מאוד בתנ״ך ובעיקר בחמשה חומשי תורה ובהפטרות ובמנגינות ההפטרות. תרגום ספרי משלי. איוב. דניאל ותרגום מגילת רות, אזהרות לחג שבועות, מי כמוך לשבת זכור, פרקי אבות לשבתות בין פסח לשבועות, ידיעות יסוד שהורה מכובד דאג להקנות לבנו אצל הרב. התלמידים המוכשרים והזריזים המשיכו ללמוד אצל רבנים ש״ס ופוסקים ויש שנסעו לשם כן לפאס או לתאפילאלית.

מבחנים התקיימו משבת לשבת: רבנים וראשי הקהל ביקרו את התלמידים בבית הכנסת ביום שבת אחה״צ ובחנו אותם בגמרא בתנ״ך ועוד. החזרה ושינון החומר היו בהדרכת הרב יום יום. העונש שהטיל אימה ופחד על התלמידים היה לפאלאקה לעיני התלמידים מצליף הרב על כפות הרגלים ברצועת עור הנקראת לקראבאש.

ב.

בימי שלטון צרפת – סדר היום של התלמיד השתנה לחלוטין בשעה 8 בבוקר הלך התלמיד לבית ספר הצרפתי עד קרוב לחצות היום, חזר הביתה לארוחת צהרים, ומיד הלך לשעה של לימוד תורה אצל הרב בבית הכנסת. בשעה שתים אחרי הצהרים חזר לבית הספר עד לשעה חמש. בשעות הערב הלך שוב ללמוד אצל הרב.

ג. חברת כל ישראל חברים

העוני וההשפלה שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו השפיעו על מצבם הכללי'. חברת כי״ח שמה לה למטרה להילחם במצב משפיל זה והשקיעה מאמצים להרים את יהדות מרוקו משפלותה. כמו כן התערבה למען בטחון בני הקהילה ודרשה מראשי השלטון במרוקו שלווה ובטחון ליהודים. ליהודים היתה דרך של קיום מצוות בלי פשרות, בתמימות ובלב שלם, ודרך זו השפיעה על צורת החינוך וההוראה בחדר המסורתי. מחנכי כי״ח נלחמו בתופעה זו בשדה החינוך וההוראה. שינוי קו זה בבתי הספר של כי״ח נתן אותותיו ביחס לערכי ישראל ומנהגיו. בחגיגות מאה שנה ליסוד חברת כי״ח הצביעו ראשי הקהילה בצפת. על התרחקות ילדי ישראל המתחנכים בבית ספר בי״ח מרוח התורה וקיום המצוות ועל כי״ח המפיצה תרבות צרפתית חילונית. לדוגמה מורי כי״ח הכריחו תלמידים לשבת בגילוי ראש בכיתה, המורים שינו שמות התלמידים משמות עבריים לצרפתיים.

נכון שמורי כי״ח קיבלו הוראות להיות דוגמה לתלמידים ולא להתנער מקיום מצוות, אך למעשה קיום ההוראות היה תלוי ועומד ברצון הטוב של המחנכים עצמם. רוב תלמידי כי״ח חדלו מקיום מנהגים ומצוות ואיבדו את הרגש הדתי.

ד. דברו וחברת כי״ח

כי״ח התעניינה בגורל קהילת דבדו משנת 1870. ראשי כי״ח דיוחו על מקרי רצח, שוד או ביזה בקהילה— ראשי החברה בפאריס העבירו את תלונות הקהילה לראשי השלטון במרוקו ותבעו שקט ובטחון. לבני הקהילה. בתקופת מרד בוחמארה מצבם הכלכלי של בני הקהילה הגיע עד חרפת רעב בגלל שיתוק המסחר, הדרכים היו בחזקת סכנה של ממש, הקהילה היתה מנותקת משאר הקהילות אין יוצא ואין בא

אז פנו ראשי הקהילה לחברת כי״ח בבקשה לתמיכה כספית דחופה ואמנם באלול תרס״ג קיבלו תמיכה כספית באמצעות המחנך א. ריבי.

בשנות תש״י הגיע משא ומתן בין נציגי כי״ח לראשי קהילת דבדו כמעט לתוצאות חיוביות לפתיחת בית ספר כי״ח בקהילה אך משום מה תוצאה לא היתה למשא ומתן ובי׳׳ס כי״ח לא נפתח (עיין פרק תעודות, בנספח).

ה.                  אוצר התורה

בתום מלחמת עולם השניה החלו יהודי אמריקה להתעניין בעתיד יהודי מרוקו. ארגונים יהודים אמריקאנים כמו הג׳וינט, רשת חב״ד ואוצר התורה הושיטו תמיכה וסיוע ליהודי מרוקו. דרכה של אוצר התורה היתה תורה עם דרך ארץ ואכן אוצר התורה פעלה במרוקו ללא התנגדות או עיכוב. ב־1949 אוצר התורה מימנה כיתות לימוד בדבדו, וב־1951 היו לאוצר התורה ארבעה מורים בתלמוד תורה וקרוב למאה תלמידים. בתשי״א פנתה קהילת דבדו לקהילת תאורירת לבוא לעזרתה בהוצאות של חינוך ילדי הקהילה.

ו. מורים דגולים

הדאגה לחינוך ידועה מהשתדלות ראשי הקהל לעכב את יציאתם של חכמים ומורים דגולים מדבדו כגון ההפצרות הרבות בפני ר׳ שלמה הכהן ״ארבי לקביר״ שישאר עם צאן מרעיתו ואכן הרב נענה לבקשהבבקשה דומה פנו ראשי הקהל לר׳ אברהם בן שושן וכן לר׳ דוד כהן ראב״ד ווהראן אך במקרים אלה לא עלתה בידם. בתר״ץ— תש״י ביקשו מנהיגי הקהל מסבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו לא לעזוב את הקהילה, סבא נענה, נשאר בדבדו לימד תורה ועמד בראש ישיבה בדבדו קרוב ליובל שנים.

עבודה נפלאה עשה המורה הדגול מורי ר׳ דוד בן גיגי ז״ל: קרוב ליובל שנים לימד את בני בקהילה תורה, אבות ובנים — ר׳ דוד שימש לפעמים גם סופר בית דין.

הדת והתרבות

א. חיי הדוח והדת בדברו

חיי הרוח התרכזו בתחום הדת כמו טקסים של הכנסת ספר תורה, הילולת רשב״י או הילולת ר׳ מאיר בעל הגס, ברגעים אלו פייטנים מקומיים פייטו ודקלמו שירים למעלת צדיקים וגדולי האומה.

טקס הכנסת ספר תורה נערך כך: כשהסופר סיים כתיבת ספר תורה, באו רבנים ויראי ה׳ אצל הסופר כסו את היריעות בבד שחור והביאו אותו לבית האיש שרכש את הספר. בבית בעל המצוה היו מעיל ספר התורה, הרימונים, האצבע לספר תורה החדש וכן שני ספרי תורה שהביאו בכבוד גדול מבית כנסת והם כשושבינים לספר תורה החדש. את היריעות תפרו בשמחה גדולה, עטפו את ספר תורה החדש, רקדו בו ובספרי תורה האחרים. בעל המצוה ערך באותו ערב סעודת מצוה בה רקדו ונאמרו דברי תורה כמעט עד לעמוד השחר, רק אז יצאו בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת ומיד המשיכו בתפילת שחרית שבה קראו בתורה בספר החדש (את הטקס קיימו בליל שני או ליל חמישי). בתום התפילה בירכו את בעל המצוה במזל טוב ובסימן טוב. חיי הדת

תיאור חיי הדת בדבדו כעדות ר׳ שלמה כהן:

 תהילים וחק לישראל היה להם למנה

 ולימוד בספרי מוסר כהנה וכהנה

סעודות מצוה בסיום תלמוד ומשנה

 בימים נוראים מדי שנה בשנה

 נדדה שנתם לעשות תיקון כרת באמונה,

 ללימוד ספר הזוהר כל ימות השנה.

 בחן וזמרה וקריאה נאמנה

וששה סדרי משנה ברינה ורננה.

 ידם רב להם בתורת החן והבינה.

 דן אלבו הוא היסטוריון,משורר וחוקר תרבות. אלבו ייסד וערך את כתב העת שלם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. כמו כן ערך את האנתולוגיה הביוגרפית שירת מרים על שירת מירי בן-שמחון.

המניפסט שפורסם בגיליון הראשון של כתב העת "שלם" נגד שירת נתן זך ודורו עורר הדים בשדה הספרות ובעיתונות הישראלית. אלבו פרסם נובלות בכתבי עת הרואים אור בישראל.שיריו תורגמו לאנגלית, לספרדית,לצרפתית וליפנית. 

בתחילת שנות התשעים ערך דן אלבו את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות רבות בגרמניה, באנגליה ובצרפת. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ספרדית ויפאנית

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 85

ב"ה

התקל"ד

מפורסם הדבר שהחכם השלם הוותיק כבוד הרב ישועה אביטבול יש"ץ מתושבי צפרו יע"א מורה צדק ודיין לכל בני עירו ומוחה בידם כדת וכהלכה ומתנהג עמהם לאיטו ובימים ההם ובזמן הזה הוא איש הישר בעיניו יעשה. ותהי האמת נעדרת.

וחוצפא שגיא וחזנא כעמא דארעא, ואין איש שם לב וכו'….באופן שכל דבריהם ןמעשיהם גלויים מפיהם לכל העמים שכניהם ועוד מתפארים במעשיהם בשווקים ובחצירותים ולשונם הרב חדה. וכל אחד ואחד לדרכו פנה, ויש מהם שלא אבו לשמוע בקול מוסר עד שמרוב השנאה ובקנאה ששנאו היו רודפים אותו וכו……..

וצווה על בני ביתו ליסע מסעתו ולא הניחם מושל העיר מפני שנאתו עד שעמד על עמדו לפני השררה והוצרך להוציא הוצאות ומנחה ושוחדות ושכירות למרת שהלך להביא והביאם בני ביתו בהורמנת אדודינו בן אדונינו המלך ירום הודו וקבע דירתו בכאן בשלווה ובבטחה ושאנן ואין מחריד.

ובאורך הימים ששכן בכאן נתגלה קלון בני עירו באין רואה ועל כל דבר ודבר יצטרכו לבוא מהתם להכא אנשים ונשים וכו'…ונשארו מכצאן אשר אין להם רועה וכו'…וכשהקיצו משנתם ונתגלה קלונם כאמור עמדו על עמדם יחידי בני קהלם ושמו לדרך פעמם וקיבלו על עצמם לבוא לכאן להשיב על כנו את החכם הנזכר.

וגם הסכימו בהסכמתם לחנותם בבית מאור הגולה הרב משי"ח נר"ו וכן עשו שבאו ונתאכסנו אצל הרב הנזכר נר"ו ונשתטחו לפניו שיהיה בעזרם בכמה פיוסין ונשיקת ידיו ורגליו אודות החכם הנזכר ונשא פניהם הרב נר"ו לדבר הזה ופייס עמהם להחכם הנזכר לחזור לאיתנו וללכת עמהם ולא הטה אוזן לשנוע לדבר הזה.

ופעמים רבות ורגעים ושעות העמיסו על הרב נר"ו נהרב נר"ו העמיס גם כן על החכם הנזכר וכשראה אותם הרב נר"ו שחזקו בו בעשר ידות הפציר להחכם הנזכר במאמרות טהורות ובתוכחות שגדול כוחד כבוד הבריות, וכדומה עד שנתרצה בפני כבוד הרב הנזכר נר"ו.

ובכן החזיר פניו אליהם הרב נר"ו ודבר עמהם שיקבלו עליהן להחכם הנזכר בכל מילי ועל מנת ובתנאי הוא הולך עמהם כמו שיתבאר בשטר החיוב שנתחייבו לו באופן המועיל ויענו ויאמרו לו נעשה ונשמע ואיש על מקומו יבוא בשלום, ולראיה ולזכות ביד החכם חתומים פה על עניין בקניין ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ובשבועה חמורה כראוי כי אם בפני עצמו למה שכתוב שלא בפני החכם הנזכר.

הנגיד מרדכי בן אלבאז והמשכיל והנבון הרב שצואל בן חמו בן כבוד הרב יעקב ז"ל והיקר מאיר צבע והיקר משה אלבאז בר מרדכי הנזכר והיקר מסעוד אלקובי וידיע בן דאדא והיקר יוסף צאיג בר משה והיקר אהרן גיגי והיקר מכלוף המכונה הרוס בר דוד והיקר יצחק בוטבול וידיע סחראי והיקר יעקב המכונה נצ'אם והודו הודאה גמורה ברצון נפשם והשלמת דעתם בעדם ובעד כל ה=בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננופה.

שקיבלו עליהםלהחכם השלם הדיין כבוד הרב ישועה אביטבול בן כבוד הרב יצחק הנזכר לדון את כל דיני בני עירם ולהיות נגיד ומצווה בכל מילי דשמייא ולא יסורו ימין ושמאל מן כל דבריו שידבר בדבורו הקל ועל פיו יצא ןעל פיו יבואו. ואפילו על ימין שמאל והשמאל ימין.

הכל כאשר לכל יהיה נחתך על פיו כפי ראות עיניו מהיום הזה והלאה וכל ימי חייו גם בכוח הקניין ושבוע ימורה הנזכרת הודו האנשים הנזכרים בעדם ובעד כללות בני עירם על כל הזיקא ושחיתא והפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה הנוגעת להחכם הנזכר מאיזה סיבה או מאיזה צד שיהיה בעולם עליהם ועל כללות בני עירם ליהדר בלי שטר.

וגם כן קבלת עדות לעמוד עם החכם הנזכר בכל מאמצי כוחם על כל דברי דת ודין וישעשו משפט חרוץ עם כל קשיי עורף שימרה את פה החכם הנזכר ובתנאי גמור שאם לא יעמדו לימין החכן הנזכר בכל דבר ודבר ויעלמו עיניהם או בהסתרת פנים הרשות נתונה מעכשיו ביד החכם הנזכר לעקור דירתו מבניהם וכל הפסיד והוצאה שיצטרך בשביל נסיעתו הוא ובני ביתו עליהם ועל כללות הציבור ליהדר עד סוף פרוטה אחרונה.

שכך התנו בפירוש ועל מנת כן נסע החכם הנזכר מהכא והלך עמהם ושטר זה מורה בכוח סבדי'א בתפישה ובמאסר ובנאמנות גמורה ובאחריות גמורה עליהם ועל כללות בני עירם ועל יורשיואחריוכתקנת חכמים זכרונם לברכה ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקנין שלם מיכשיו במנר דכשר למקנייא ביה ובשובעה חמורה באנפי נפשה למה שכתוב לקיים כל מה שכתוב לעיל והי"ז ברביעי בשבת שלושה ימים לחודש חשון בסדר ובשנת יבאו אליך להחיות ליצירה ובכל שריר ובריא וקיים

אליהו צרפתי סי"ט – אברהם הלוי ס"ט.  

סוף תעודה מספר 85

תעודה מספר 38

התרמ"ט – 1789

נועדו יחדיו קהלינו קהל צפרו יש"ץ הלא המה הרב אברהם בן הברב יצחק הן אלבאז והרב אהרן בן כבוד הרב מרדכי ידיד נפש והרב משה בן הרב יעקב הכהן שלמה בן הרב יעקב ידי נפש חמו וידיד נפש אדבדובי והרב ישראל בן הרב נסים האדון הנכבד אפרייאט והרב ימין בן הרב שאול משה הנכבש יתאח והרב משה בן הרב יוסף הנכבד אביטבול וידיד אסחראווי והרב יעקב בן הרב יוסף הנכבד יעיס  והרב מרדכי דמתקי על שם אביו הרב מרדכי הנכבד אלסאז והרב השלם בן הרב שמואל הנכבד אגייאני.

 שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ אין רשות לשום יחידים מהם למנות דיינים או לתת שום שררה מהשררות הנהוגים בקרב ישראל כגון שררת שחיטות ובדיקות וכיוצא לשום אחד מחכמי העיר אף אם ראוי להגון לכך עד שיהיה בהסכמת על היחידים הנזכרים אשר נקבו בשמות, גם אין רשום שלום יחידים יחיד או רבים מהם בשום זמן לתת מקרקע עניי העיר לשום חכם מחכמי העיר הם חזקת קרקע או גומלי חסדים או גוף לדירה עד שיהיה בהסכמת כולם.

ובכן העי' עד עתה בקנין שלם מעכשיו בד"לב ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל האנשים הנזכרים ובחוח הקנין ושבועה חמורההודה הודאה גמורה וקבלו עליהם התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, ואף אם הסכימו רובם או כולם בשום פרט מהפרטים הנזכרים ולא נשאר כי אם אחד מהם שלא הסכים צריכים כולם לקבל דעתו, ואם סרבו ועמדו בהסכמתם מעתה ומעכשיו חייב עצמו הקנין ושבועה החמורה שחייב כל אחד מהמסכימים והמסרבים לקבל דעתו לפרוע להקדש עניי העיר סך אלף צ'ורוס כסף טוב בתורת קנס שלא כדין מעתה ומעכשיו דלא  כאס'

גם הואילו לבאר שאם באיזה פרט מהפרטים הנזכרים הסכימו מקצתם והשאר לא הסכימו ומתוך כל נפלה קטטה ביניהם והוצרכו להפסד סך מה רב או מעט על ידי השררה ההפסד ההוא עלי דידהו כולהו ליהדר והתקנה לא תזוז ממקומה בקניין ושבועה חמורה מידם באופן המועיל על כל מאי דכתיב ומפורש על הכל חתומים פה והיה זה בראש חודש אב הרחמן יה"ל ש"ש ובדבר הז"ה תאריכיו ימים ליצירה והכל שריר ובריר וקיים

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

סהר רבי רחמים באיין כא יערף אשררה כא יעטיווהא לקהל די ראוי פלווקת ומנור לפטירה דייאלו כא יעטיווהא גם כן לדי ראוי פדאך לווקו אפילו יכון בלא שררה ומא הוואסי מן זרע די מול אשררה אפילו הכי כא יעטיווהאלו וכא יערף באיין צ'אר רבי שמעון כאן ענדהום אנץ פשררה דצלא לכבירא ומנור לפטירה דייאלו זוולולו ארבע מן אשררה ועטאווהא לחד אכור די כאן ראוי בעדן בנו גם כן כאן ראוי למלאת מקומו אפילו הכי זוולולו ארבע ועטאווה לחד אכור

מסעוד עובדיה ס"ט – אהרן מאמאן ס"ט

תרגום

העיד רבי רחמים ? שהוא יודע שהשררה הנהוגה בצפרו היו נותנים אותה הקהל לרב שהוא ראוי בזמנו ואלרי פטירתו חוזרים ונותנים אותה לאחד שראוי למלאת מקומו, וגם אם לו שררה או ירושת שררה מאבותיו היו נותנים לן והוא יושע שמשפחת רבי שמעון אזולאי היה להם שררה במחצית בית הכנסת אלכבירא ( הגדולה ) ואחרי פטירתו הורידו מן היורשים רביע השררה הנזכרת ונתנוהו לרב אחר שהיה ראוי לשמש בקדש הגם שבנו של רבי שמעון אזולאי היה ראוי למלאת מקום אביו אפילו הכי לקחו ממנו הרביע ונתנוהו לאחר

סוף התעודה מספר 38

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורת חסד

ועוד סיבה שלכן היה מוכן רבנו להשקיע את זמנו ללימוד אחרים, והיא כפי שרבנו היה תמיד מעורר עליה: שכיון שאדם צריך לעשות חסד וגם ללמד תורה, את שניהם יוכל לבצע בלימוד אחרים, ובלימוד יש גם ׳נדיבות הלב׳. (והדברים תואמים עם מאמר חז׳׳ל במסכת סוכה מט: שהלומד על מנת ללמד זוהי תורת חסד.)

ישיבת כתר תורה

כיון שהלימוד היה בשעות הערב בערך עד השעה אחד עשרה בלילה קרא רבנו לישיבתו ׳כתר תורה׳ ע״ש מאמר הרמב״ם שכתב ״הרוצה לזכות לכתרה של תורה לא יאבד לילה אחד מבלי לעסוק בתורה (פ״ג מהלכות תלמוד תורה הי״ג) ורבנו שקיים זה כל חייו, רצה ליישם רמב״ם זה גם בתלמידי הת״ת המבוגרים המובחרים שנפשם חשקה בתורה בני 14 – 18. בתחילה היה בלימוד הרמב״ם הלכות מדע, לאחר מכן למדו את כל הרמב״ם על הלכות החגים, לאחר שסיימו את הספר רצו להשיג כמה ספרים מחלק אחר של הרמב״ם, ולא היה בנמצא כי אם ספרים בודדים מכל חלק, על כן עברו ללמוד גמרא בגמרות שבסדר נשים עם שולחן ערוך אבן העזר, לאחר מכן למדו בגמרות שבסדר נזיקין עם ההלכות שבשולחן ערוך חושן משפט. לאחר מכן למדו בישיבתו מסכת חולין עם לימוד ההלכה בטור ב״י שו"ע ונושאי כלי השו״ע, ואיתם ליבן את חידושיו שבספרו מזרח שמש, תלמידיו השתלמו אצלו גם בלימוד השחיטה והניקור, ותודות לה׳ יתברך יצאו מן הישיבה עשרות מנהיגים רוחניים ומרביצי תורה בקהילות חשובות ומהם מכהנים ברבנות בדיינות ובהרבצת תורה, כשאת ראשית לימודם והתקשרותם באהבה לתורה, כשאת הסמיכה קבלו התלמידים מהאב״ד רבי יהושע בירדוגו זצ״ל.

עמוד ואתה נוטל שכר כנגד כולם

גם בזמן שמועד לבטלה, כמו בזמן הדלקת נרות חנוכה, גם באותו הזמן המשיך רבנו ללמד. כפי שמספר רבנו בספרו שמש ומגן ח״ב/ה "והייתי רגיל להדליק נרות חנוכה קודם הרב מור אבי ז״ל, כי באותו העת היה לי עת קבוע ללמוד עם התלמידים.

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

הורידי כנחל דמעה

חינוך ילדי ישראל בדרך ישראל סבא, היתה אצל רבנו במעלת ערך גבוהה מאוד, גם בהיותו בירושלים לעת זקנותו, וכפי שהסיפור הבא ימחיש מעט את זאת, וכך היה: ביום מן הימים נכנסו לרבנו זוג הורים מתלוים בבנם הצעיר, לאחר הדרישה בשלום רבנו, שאלם רבנו מה הביאם לבוא אליו, וההורים ענו ואמרו שבימים הקרובים חוגגים הם לבנם את חגיגת הבר מצוה, ובאו לקבל מרבנו ׳ברכה׳, רבנו כדרכו ענה להם שבשמחה יברך אותו ברוחניות ובגשמיות, בנחת ולא בצער עד עולם. לאחר מכן החל רבנו מתעניין ושואל את הנער איזה גמרא הוא לומד? ענה לו התלמיד שאינו לומד גמ', חשב רבנו שהוא לומד בבית ספר תורני אבל לא לומדים שם גמי, החל מתעניין רבנו ושואלו בעניני הלכה – ומתברר לו שאין לו שיג ושיח בהלכה, ואפי׳ בחומש לא היתה לו שום ידיעה, עד שהסבירו לרבנו שהוא לומד בבית ספר לא דתי, אזי החלו דמעותיו של רבנו יורדות ללא הפוגה, שלא האמין למשמע אזניו, לראות ילד יהודי בירושלים ריק מכל תוכן רוחני, עד שאפי׳ עשה על זה קריעה… (מפי הרה׳׳ג י.א. י־ם)

רגע לא לבטלה

ומספר רבנו על השנים שבהם ניהל את התלמוד תורה, וזה לשונו: ״ואף שהשקעתי במלאכה זו כל היום, עם כל זה לא יכולתי לעצור ברוחי להתנתק מעולם הישיבה, ופתחתי ישיבה שבה הייתי מלמד בלילות, ותודה לה׳ יתברך על הזמן שביליתי בתורה, ושאף רגע לא הלך לריק בתורה רק בתורה ובמצוות.

והרבה מהתשובות שבספריי תבואות שמש או׳׳ח ויו"ד נכתבו אז לראש אשמורות, (וזה בנוסף למה שהיה משכים קום לצורך הכנת שעוריו) ובהמשך דבריו משבח רבנו את קהלת מקנס שבזכות הסיוע הכספי שסייעו בידו, יכל לשבת על התורה ללמוד וללמד ובזכותם הרבה תלמידים זכו ללמוד, ומהם רבים תלמידים כבר ראויים להוראה. וכל ענייני קודש אלו וכיוצא בהם, מנעו אותי מלרדוף אחר הכבוד המדומה. (מתוך ההקדמה לספרו מזרח שמש). ואכן כל זמן שהצליח ללמוד ולהעלות חידושיו ותשובותיו על הכתב ראה בזה רבנו סייעתא דשמיא גלויה, כי לפי הטבע, לא היה צריך להיות לו זמן פנוי, אך כבר אמרו חז״ל: בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהיות ערום ביראה, ואכן על ידי שקבע זמנים בל יעבורו ללימוד, שם קץ וסוף לעיסוקים השייכים לתלמוד תורה. חמש וחצי שנים לימד רבנו בישיבה, מי׳ אדר תש״ד עד סוף שנת תשט׳ בה נתבקש לכהן כדיין בעיר קזבלנקא לאחר פטירת הראב׳׳ד, והיה מוכרח להיענות לבקשתם של הרבנים והקהילה בקזבלנקא, אמנם קול התורה לא פסק בישיבה, ועוד בשנת תשכ״ב מספר רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש, שעדיין הישיבה היתה קיימת בראשות רבו רבי יצחק סבאג.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.

נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.

בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.

בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.

המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.

בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.

כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.

האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.

בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.

הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.

הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".

אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.

בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.

היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.

" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "

השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.

המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.

אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.

במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.

למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.

הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה. 

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

פרק שני .

בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.

פרק ב' : השנים 1884 – 1881

תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.

1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.

דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.

בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.

חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.

קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.

הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.

לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.

שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".

חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN   המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.

הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.

ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.

לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.

ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :

אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.

באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….

הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……

ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.

הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט

הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם. 

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

מעשר כספים

רבינו חיבב במיוחד מצות ״מעשר כספים׳, ומיד לאחר נישואיו — הקפיד להפריש מעשר מכל סכום כסף שהיגיע לידיו.

מסופר על אחד מבני הקהילה שבא לקבל ברכה מרבינו שיצליח בעסקיו היה זה סוחר, שעמד לנסוע אל מחוץ לארץ, לצורך עסקים.

״אם תפריש מעשר כספים מכל רווחיך״ — אמר לו רבינו — ״אני מבטיח לך שתצליח בעסק שתעשה״.

יצא הסוחר לדרכו, כשברכתו של רבינו מלווהו, והחלטה נחושה בליבו, להפריש מעשר כספים מכל סכום בסף, שיגיע לידיו.

הסוחר הגיע למחוז חפצו, והחל לתור אחר עסק מכנים להשקיע בו את כספו, ואולם ההצלחה היתה ממנו והלאה. כל עסק שעשה, נכשל. והוא הפסיד את מירב כספו.

אחוז יאוש סובב בעיר, תוך שהוא מחפש אחר הזדמנות אחרונה להצלת עסקיו, לבסוף גבר חששו לסכן את שארית כספו, והוא החליט לשוב לביתו.

בדרך פגש בסוחר ערבי שהציע לו מלאי של מגבות, במחיר זול מאוד המחיר שבקש הערבי תאם בדיוק לסכום הכסף שנותר בידו לאחר כל הפסדיו.

קנה הסוחר היהודי את הסחורה, הטעינה במכונית וחזר עמה למרוקו. בגבול עצרוהו שוטרים ובקשו אישורים על מקור הסחורה. כמובן שאלו לא היו בידו. השוטרים החלו לחקור את הסוחר, כדי לדעת מהיכן השיג את הסחורה.

ואולם, הסוחר לא ידע את שמו של הערבי שמכרן לו, ולא יכול היה למסור כל פרטים. מכיון שכך, חשדו השוטרים שהסחורה גנובה והחרימו את כל המגבות.

הסוחר חזר לעירו, דואג ומצטער. הוא נגש מיד לביתו של רבינו וסיפר לו שאבד את כל כספו.

— ״הקב״ה ירחם״ — ענה לו רבינו — ״הסר דאגה מלבן, הקב״ה ירחם״!

כעבור מספר שבועות, קיבל הסוחר הודעה מן המשטרה, שלאחר בדיקה, נמצא שהסחורה כשירה, והוא רשאי לבוא ולקבלה.

האיש מהר לשחרר את סחורתו מהמשטרה, ושמח שלפחות סכום זה יושב לו. והנה כשעמד להציע את סחורתו למכירה, התברר לו להפתעתו, שבאותן שבועות שהמגבות היו מוחרמות בידי המשטרה, קפץ מחירן, פתאום, ללא שיעור מהמחיר הקודם…

כך שבסופו של דבר, התקיימה כמובן ברכתו של רבינו — האיש מכר את סחורתו, והרויח עליה כסף רב.

(מספר — ביקור החמה)

תפילת הימים הנוראים היה רבינו מתפלל בישיבת ״שארית יוסף״ — באר יעקב בראשות נבדו הג״ר ניסים טולידאנו שליט״א.. בראש השנה אחד דיבר על ערך נתינת מעשר כספים והיות ותמיד היה איש מעשה בדרשותיו, היה אומר ועושה מקיים ומבצע, בדרשתו דיבר ארוכות על מצוה זו. ולאחר הדרשה קרא לעבר תלמידי הישיבה מי שיקבל על עצמו בלי נדר לעשות מעשר כספים אברכו בברכת מי שברך, והנה להפתעתו השתרך תור ארוך עשרות עשרות באו לקבל ברכתו כדי לקיים מצות מעשר כספים עד שהיה נצרך לעזרתו של ראש הישיבה נכדו הרה״ג ר׳ נסים טולידאנו שליט״א שיברך גם הוא ויסייע בברכות לכל העומדים בתור ועד שגם זה לא הספיק והיו צריכים לעשות ברכות כלליות ולא פרטיות — לקבוצות קבוצות.