ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

טי׳ו. ואחר כך נתקבלה פעם אחרת על כל הקהלות יצ״ו, בכל הארבעה בתי בנסיות ביום שבת קדש י״ב יום לחדש טבת שנת הנזי׳ר לבריאת עולם. והתועלת מזאת הקבלה והקיום הוא מה שנבאר שמעכשיו היו ויהיו מקבלים עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים לדור במדינה הזאת מכאן והלאה, זאת ההסכמה בכל התנאים, ומנהגים, הכתובים בה כללי ופרטי, הכל כאשר לכל יהיה קיים ומקויים, מכאן ועד שירצו ויסכימו עפ״י כל הקהלות הנז׳ יצ״ו לבטלה. ויען כמה בני אדם מהקהלות הנז׳ יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם, והיו הולכים נעים ונדים, והם עם נשותיהם. מבלי היות להם שטרי כתובות, ואסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ועל זה מעכשיו אותם אנשים שלא יש להם כתובה, הם מקבלים עליהם ומודים לנשותיהם, לכתוב להם כתובה כל אחד ואחד לאשתו כדת משה וישראל. וצריך להודיע שמי שנשאו עם בתולות זוזי מאתן, ומי שנשאו עם אלמנות זוזי מאה, וכן הודו לכתוב להן התוספת, ומתנה, ונדונייא, כפי האמור עפ׳׳י תנאי ומנהג הקהלות יצ״ו. אבל אם איזה אדם שלא יש לו עכשיו שטר כתובה וירצה לעשות הכתובה מחדש, כפי התנאי שהיו מתנים ביניהם הבעל ואשתו, או יכול לעשותם אפי׳ שלא יהיה כתנאי ומנהג קהלות יצ״ו. בין שבפירוש יכתוב בשטר הכתובה, והכל כפי התנאי שהתנו ביניהם ויכתבו התנאי הנזכר למטה מכתובה הנזכרת.

ט״ו. אי דיספואיס פ׳ואי ריסיבידה אוטרה ויז פור טודאס לאם קהלות יצ״ו אינלוס קואטרו בתי כנסיות ביום שבת קדש י״ב יום לחדש טבת שנת הנז״ר לבריאת עולם. איל טינור דילה קואל קונפ׳ירמסיון איס לה קי סי סיגי קי מעכשיו איראן אי פ׳ואירון מקבלים עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים לדור במדינה הזאת מכאן והלאה לה דיגיה הסכמה אי תנאי ומנהג קון לוס דיג׳וס קאפיטולוס אי קאשוש אינילייא קונטינידוס לו קואל טודו איליו סיאה קיים ומקויים מכאן אי פ׳אסטה קי פור לוס דיגיוס קהלות יצ״ו שיאה דישבאראטארה אי אנולדה. אי פור קואנטו מוג׳אס פירשונאס דילאס קהלות יצ״ו קון לאש גראנדיס צרות פשאדאש אי אנדאן נעי׳ ונדים אישטאן קרן שוש מוג׳יריש שין טיניר שטרי כתובות. ואסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. פורינדי קי מעכשיו לאש פירשונאש קי לאש נון טיינין שון מקבלים עליהם אי אוטורגב׳אן אסוס מוגייריש שטרי כתובות. קונב׳ייני אשאביר לוס קי קזארון קון בתולות זוזי מאתן. לוס קי קאזרון קון אלמנות זוזי מאה. אי אנשי מישמו לוס אוטודגארון תוספת ומתנה ונדונייא ריפיריינדושי איל דיג׳ו תנאי ומנהג הקהלות פירו קי קואל קיר פירסונא קי נון טייני אגודה שטר כתובה אי קישייר״י נואיב׳המינטי אוטורגארלה כפי התנאי פ׳ואירין מתנים ביניהם הבעל ואשתו קי לו פואידאן פ׳אזיר אאון קי נון שיאה כתנאי ומנהג הקהלות יצ״ו. טאנטו קי בפירוש דיג׳ה איניל שטר כתובה והכל כפי התנאי שהתנו ביניהם. אי שי אישקריב׳ה איל טאל תנאי אבאש׳ו אין לה דיג׳ה כתובה.

ט״ז. עוד הסכימו, שאם איזה תביעה או טענה שמהיום והלאה יולד, או איזה ספק שיהיה בין איש לאשתו, או בין יורשיהם ויורשי כל א׳ מהם. אם לא היתה או לא נמצאה שטר הכתובה שבין איש לאשתו, צריך שיחקרו ויבררו הדבר מאנשי המקום שנגמרו הנישואין אצלם, והם יבררו הדברים והתנאים שהיו ביניהם, עפ״י הסכמה ותנאי ומנהג הקהלות יצ״ו הנזכרות. ועיין בפסקי הרב יעב״ץ דפ״א.

ט״ז. עוד הסכימו קי קואל קיר תביעה או דיבאטי קי די אקי אה דילאנטי נאסיירי. או ספק אלגונו קי אובייירי בין איש לאשתו. או בין יורשיהם ויורשי כל אחד מהם. אי נון אוביירי או נון פארישיירי איל שטר כתובה קי בין איש לאשתו אוב׳יירי פסאדו פור דונדי סי אב׳יאה די דיטירמינאר איל טאל קאשו. אינטיינדאשי קי שיאה די דיטירמינאר אי דיטירמיני פור לה דיג׳ה הסכמה ותנאי ומנהג הקהלות יצ״ו הנזכרות.

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

י״ז. עוד הסכימו, שמהיום והלאה בכל זמן שזאת ההסכמה תהיה קיימת, שום אדם אינו יכול לגרוע מלכתוב לאשתו פחות מעשרים אוקיות כסף מחולקות, בין תוספת ומתנה ונדונייא כמנהג, מלבד מזוזי מאתן, או זוזי מאה. אבל אחר שיכתבו אלו העשרים אוקיות כמבואר. יכולים להתנות ביניהם מה שירצו, אפי׳ שלא יהיה כמנהג ותנאי הקהלות יצ"ו. בין שבפירוש יכתבהו בסוף יריעת שטר הכתובה. ובין שיכתבו בסתם בכתובה, והכל עפ״י התנאי שהתנו ביניהם החתן והכלה הנזכרים. ויכתבו התנאי הנז׳ למטה משטר כתובה המי.

י״ז. עוד הסכימו קי מכאן והלאה בכל זמן קי לה דיג׳ה הסכמה פיואירי קיימת נינגונה פירשונה נון פואידה אוטורגאר אשו מוג׳יר מינוש די וינטי אונסאש די פלאטה ריפרטידאס אין תוספת ומתנה ונדונייא כמנהג אמינוש די זוזי מאתן או זוזי מאה פירו קי לאם דיג׳אש וינטי אונסאש אנסי אוטורגאדאש פואידאן שיאיר מתנים ביניהם לוקי קיראן אאון קי נון שיאה כמנהג ותנאי הקהלות יצ״ו טאנטו קי בפירוש דיגה אין פ׳ין דיל שטר כתובה טאנטו קי סתם דיגה והכל על פי התנאי שהתנו ביניהם החתן והכלה הנז׳ אי איסקריביה איל טאל תנאי אבאש׳ו דיל דיג׳ו שטר כתובה. ועיין פסקי מהר״ר יעב׳׳ץ ד״פ ע״ב ודפ׳׳א.

י״ח. עוד הסכימו שמהיום והלאה לא יכתבו הכתובות כי אם דוקא בקלף, ולפי שהיינו מצויים אנו העדים חתומים מטה על כל הכתוב למעלה וכוי באים על החתום:

משה באלאנסי סופר. יעקב פרונטי סופר.

י״ח. עוד הסכימו קי די אקי אדילאנטי נון סי איסקריב׳אן לאס כתובות שאלב׳ו אין פורגאמינו ולפי שהיינו מצויים אנו העדים חתומים התומי מטה על כל הכתוב למעלה וכר. וחתומים בה:

משה באלאנסי סופר. יעקב פרונטי סופר.

טופס הסכמה בענין כתובה ק״ק המגורשים יצי׳ו, ומתנה, והברחה, וגביית המלוה חובו, אפילו מיתומים קטנים, ושלא לאסור את הלוה וליתן ערב.

ניסן ש״ה.

י״ט. אנו החתומים חכמי הקהלות הקדושות קהלות פ׳אס יצ״ו, נתקבצנו לישא וליתן בדברי צבור, וראינו תקנת קהלות המגורשים יצ״ו, שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנראה לנו לתקן בתקנת הנז׳. בענין הירושה, שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זרע ש״ק בן שלשים יום כדלעיל סעיף ג׳ ממנו וממנה, שיחלוק עם אותו הזרע מחצה במחצה, כל העזבון (פי׳ אעפ״י שיש לה בנים מאיש אחר לא ירשו עם בניו שממנה וכוי ב״כ מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה) ואף אם נפלו לה נכסי מלוג יחלקו גם הם. ואם לא תניח זרע ש״ק ממנו וממנה, אז יחלוק הבעל מחצה במחצה אחר שיטול מלבושיו של חול עם זרעה בכל גוונא, אפי׳ אינו מתאבל או אביה או אחיה או אחיותיה. ואם אין לה זרע ולא אב ולא אח ולא אחות. אז יהיו שני שלישי העזבון לבעל, ושליש ליורשיה ממשפחת בית אביה.

פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל, בהעתקתו לתקנה זו שראינו מכתב ידו וז״ל, וכן אם יפטר הוא בחיי אשתו, תטול היא בלאות מלבושיה או שוויין, אם לא יהיו לה כי אם חדשים, וכל השאר תחלוק עם זרעו יהיה ממנה או מאשה אחרת. כל הבנים ירשו בשוה גם הבנות שלא נשאו, זולת הבכור. כי העדיפה לו התורה חלק בכורה. ואם לא יהיה לו זרע כלל תחלוק עם אביו וכוי. ולראיה, חתמנו פה אחר שנתאמתה כתובת יד החכם המפר׳ הנזכר ז״ל, מפי רבותינו נוחי נפש ז״ל, וחתום על זה החכם השלם הדיין המצויין ה״ר יעקב אבן דאנאן ז״ל. והחכם השלם הדיין המצויין כה״ר חיים עוזיאל ז״ל. והכרנו חתימת ידם, ולראיה חתמנו פה וקיים. וחתומים החכמים השלמים כמהר״ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה. וכן אם יפטר הוא בחיי האשה תטול אשתו בלאות מלבושיה, ותחלוק אשתו עם זרעו וזרעה שיהיה לה ממנו. ואם לא יהיה לה ממנו זרע, תחלוק עם זרעו אפילו אינו מתאבל, או אביו, או אחיו, או אחיותיו, מחצה במחצה. ואם אין לו זרע, ולא אב, ולא אח, ולא אחות תטול האשה שני שלישים, ויורשי הבעל שליש. וכל החלוקות הנז׳, תהיינה אחר פריעת כל החובות בין בשטר, בין בע״פ, ואפי׳ לא נמצא להם מטלטל כלל אלא קרקע, יפרעו החובות אפי׳ שבע״פ, מן הקרקע

על פי שבועתו. ועיין בפסקי מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה דף קב״ג בי. ואם יניחו בנים ובנות בלתי נשואות מעולם, תירשנה חלקים שוים עם הנזכרים.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים: 

בפרשת מוחמד יש נקודה אשר לא נתלבנה די צרכה. נראה, שבתקופה מסויימת של פעולתו השתעשע מוחמד בתקוה, שהוא הנביא, אשר עליו נאמר כי יופיע באחרית הימים לפני בוא יום הדין והנורא. הוא " חותַם הנביאים " ואולי…גם המשיח עצמו. לפיכך חשב, שבשליחותו זאת צריכים להודות בראש וראשונה היהודים, המחכים ומצפים לבואו של המשיח, משום שלפי השקפת הנוצרים המשיח כבר בא. אולם היהודים לא יכלו לראות משיח באיש, שאינו מזרע דוד ואף לא מבני ישראל, ותקות מוחמד נתבדתה.

כעבור שנתיים, בערך, אחרי בוא שליח האסלאם אל מדינה, חל במדיניותו שינוי כביר, שהיה מפנה חשוב גם בתורת האסלאם. מוחמד נוכח לדעת שהיהודים לא יכירו בו, ולכן התחיל להלחם בהם ולבטל את כל אותם הדינים, שמיועדים היו לשמש גשר בין שתי הדתות. מלחמה זו המיטה שואה על יהודי מדינה.

חלק מהם גורש ושבט אחר הובל לגרדום. מוחמד האשים את היהודים, כי הם אוכלי ריבית וכי דבקו בהם כמה וכמה מידות מגונות. בהאשמות אלה ניסה להצדיק את גירושם והמתתם. אבל כל הטענות האלה היו בדויות. אכן, היו בערב אוכלי ריבית אמיתיים – סוחרי מכּה, טַאיף ונַג'ראן – ובכל זאת הניח להם מוחמד, וגם ה " חדית " המוסלמי קבע תקנות מיוחדות לאיכרים והרשה ריבית בהערמה.

ואילו יהודי חיג'אז כמעט ולא עסקו במסחר, ולכל היותר היו מוכרים את עודף יבולם. אמנם הרבו ההיסטוריונים, ובייחוד המאוחרים, לתאר את התכשיטים, הזהב והכסף ששלו המוסלמים בח'יבר, אולם אַבו הוּרַירַה, אחד מחבריו של מוחמד, מטפח על פניהם בעדותו, שבח'יבר לא לקחו שלל כסף וזהב ובזזו רק מזון ובוסתני דקלים.

האמת היא שמוחמד לאבטח ביציבות עמדתו כל זמן שהיהודים ישבו במדינה. הם עמדו לו למכשול ולסכנה מתמדת. כי יכלו בכל עת להתחבר עם אויביו. שדותיהם ורכושם נחוצים היו לו כדי לחלקם בין ידידיו הנאמנים, שהיגרו יחד אתו ממכּה והיו סמוכים על שולחן מארחיהם. לאחר שסופקו צורכי המהגרים ולאחר שסר פחד תושבי מדינה מעל מוחמד, שוב לא היה הכרח בגירוש של היהודים משאר הנאות החג'אז, ואפר היה להסתפק בהטלת מסים כבדים מנשוא.

אמנם השלים הכליף עומר מה שהחסיר מוחמד. הוא גירש את התושבים היהודיים מרוב נאות החג'אז. אכן גם אז נשארו עדיין ישובים בכמה מקומות, והתירוץ היה שהנאות האלה אינן שייכות לחג'אז. הרבה יהודים היו שם עד המאה העשירית ואולי גם לאחר מכן, אבל הם זנחו את עבודות האדמה, כי לט יכלו לשאת את עול המסים שהעמיסו עליהם.

בימים האלה גברה השנאה ליהודים, ועקבותיה ניכרים גם בספרות הערבית. אז נוצר הסיפור על המלך היהודי במדינה שהיה מענה בתולות, גילגולה של אגדה יהודית על מלך יווני מתקופת החשמונאים שהפנוה נגד היהודים. ואולם ראוי לציין, שסופרים ערביים ומשכילים שידעו כנראה את מקור האגדה, דחו האשמה זו שחפצו להטילה על יהודי ערב.

אחרי שהיהודים הזניחו את שדותיהם וגנותיהם, היו נאות חג'אז הפוריות לערבות שוממות. המים זרמו ללא תועלת. והאדמה הפוריה והדשנה הייתה לביצות קדחת. הגיאוגרפים המוסלמים בוכים מר על חורבן חג'אז, שרוב עריו היו לנקודות ישוב זעירות וחסרות ערך.

תימא חרבה, עמק הכפרים שמם. פַדַךּ נעלמה וכעת אי אפשר למצוא אפילו את חורבותיה. בחַ'יבר, שהייתה הטוב שבכפרי החג'אז, לא יכלו אף העבדים הכושים, שהובאו לשם, להסתגל לאקלים הקטלני, ומדינה גם היא אינה אלא צל של תפארתה הקדומה. טירותיה, שהיו חוסנה ועליהן הייתה גאוותה, חרבו והפכו עיי מפולת, לאחר שמקימיהן גורשו.

 החג'אז פסק מלשמש מרכזו הרוחני של האסלאם, ומכּה ומדינה, שתי הערים הקדושות, אינן אלא מקומות של פולחן דתי. בניגוד למלומדים אחדים, שהניחו את התיאוריה על התייבשותו של חצחי האי ערב, תיאוריה שראתה התייבשות זו כָגורם שהפך את ערב למדבר שממה, הראו מלומדים אחדים את הסיבות האמיתיות שגררו אחריהן את חורבן הארץ.

עקבותיהם של מגורשי מדינה, אשר פנו לארץ ישראל, אל יריחו ואֶדרעי, נעלמו כעבור זמן קצר אחר השתקעם שם. גם על גורל שאר תושבי חג'אז היהודיים אין אנו יודעים הרבה. קורותינו בערב מתחילות באגדה. עוד במאה הקודמת התהלכו בקרב היהודים סיפורים על עשרת השבטים ובני חַ'יבר מלומדי מלחמה, החונים במדבר ערב תחת שלטון מלך יהודי, ומצפים ליום, אשר בו יצאו לעזרת אחיהם הנאנקים והנאנחים בגלות אדום המרה.

סיפורים דומים לאלה נפוצים היו כפי שמעידים התיירים, בין הערבים בחג'אז ובמדיָן. משולחים ותיירים יצאו לחפש את השבטים האבודים ומצאו את יהודי תימן, בני בניהם של יהודי חמיָר. ואמנם גם היום מצויים שם שבטים חופשיים, השוכנים בקרבת המדבר הגדול ומצפים לעלייתם לארץ ישראל.

קורות היהודים בערב, למן הידיעות המוסמכות הראשונות על ישובי הצפון ועד האחרונות עליהם, המקיפות תקופה בת אלף שנה, מצטרפות מידיעות אשר נמסרו לנו בתעודו שונות ביותר. אפשר לומר בלי הפרזה, כי לפנינו כאן כמעט כל סוגי המקורות, שמחקר ההיסטוריה העתיקה משתמש בהם.

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

  רבי שאול לוי מורטירא.

רבי שאול לוי מורטירא, נולד בוונציה לרבי יוסף מורטירא, אשר היה מן האנוסים בספרד, בצי האי הפירניאי והצליח לברוח לאיטליה, או מה שמדויק יותר בתקופה זו, לוונציה, ושם לחזור ליהדותו. בעיר זו נולד לו בנו רבי שאול.

אין יודעים את שנת הולדתו המדויקת ואולם תלמידיו, רבי משה בכ"ר יעקב בלימוטי ורבי בנימין בכ"ר יעקב דיאש פאטו, אשר הביאו את ספרו " גבעת שאול " לדפוס, כותבים כ בבואו לאמשטרדאם היה " כבן עשרים שנה במלכו עבר עלינו לשוב אל עירו גדולה לאלוקים, וניציה זה יולד שם.

שנת בואו לאמשטרדאם ידועה לנו, כי בואו קשור בהבאת ארונו של הרופא רבי אליהו דילונה מונטלטו, רופאו של הדוכס הגדול מטוסקנה, לבקשת בתו של הדוכס מריה די מריצי, אשר נישאה למלך צרפת היינריך הרביעי. עבר רבי אליהו ( גם הוא אנוס שהתגייר שמו בגווייתו פילופה רודריגס ) לפריז.

לאחר שנתקבל תנאו שיוכל לחיות בפריז כיהודי שלם. גם לאחר מותו של היינריך נשאר רבי אליהו בפריז, וכאשר היו יוצאים למסעות, היו דואגים לכרכרות וסוים מיוחדים שיוכלו להחזיר את רבי אליהו לפני השבת אם כי לפעמים נאלץ לנסוע בשבת ופרסם על כך קונטרס הלכתי.

רבי אליהו נפטר בצרפת בעיר טור בשנת שע"ו והמלכה צוותה לחנוט את גופו, כדי שאפשר יהיה להביאו לקבר ישראל באמשטרדאם. בנו של רבי אליהו, רבי משה ודודו רבי יהושע דילונה יחד עם רבי שאול הם שטיפלו בהבאת הארון, רבי אליהו נפטר בשנת שע"ו ורבי שאול " כבן עשרים " ואם כך, הוא נולד בשנת שנ"ו.

רבי שאול קיבל את תורתו בווי ניציה עד להיותו בגיל 16 ואז יצא עם רבי אליהו שהיה קרובו לצרפת אתו היה יחד עד ליום מותו בימים בהם היו הרופאים כידוע גם למדנים גדולים. פירושו של רבי אליהו לפרק נ"ג בישעיהו שנכתב בפורטוגזית נותר בכתבי יד רבים ואף נדפס תרגומו לאנגלית.

רבי שאול הצעיר עשה רושם כה רב באמשטרדם עד שקהילת " בית יעקב " הפצירה בו להישאר בעיר " והרימוהו בחור מעם לדרוש להם על פי ה' מדי שבת בשבתו, בחרו דרכיו ויושיבוהו לראש בישיבתם רבת יעשרנה זה הים גדול ורחב ידיים ושם הפיץ מעינותיו חוצה להשקות קהילת קודש מכני עליון למרחקי ארץ " כעדות תלמידו. יחד עם רבי יוסף פרדו ורבי יצחק עוזיאל, הוא עמד בראש העדה.

השפעתו של רבי שאול הייתה גדולה על הקהילה שהתפתחה במהירות רבה ושימשה מרכז לכל האנוסים שחיפשו דרך לשוב ליהדותם. בהשפעתו נוסדו מוסדות חסד והוא כיוון את דרכיהם.

די באריוס תיאר בשירו " אגרת להולך בדרכים עקלקלות " המכוון ללא ספק לאנוס שטרם חזר ליהדות, את תלישותם של האנוסים הן מן החברה היהודית והן מן החברה הנוצרית.

 " בעיני עם אחד אינך אהוד / על שום התרחקותך ממנו / והשני, אינו רואה אותך נאמן / כי ראה אותך מעמיד פנים. לכן אין בפי המשורר אלא עצה אחת ויחידה, מן העולם הזה, תצא מנצח, אם לפני מנוחת המוות תחזור אל החופים הקדושים " עזוב את האשליות ההדורות / ואז תזכה לבטח, לאור האמת / ברקיעים היהודיים / חזור לבית אלוהים / ובלב אוהב,

ואכן רבים ובלתי פוסקים היו מאמציהם של היהודים הפורטוגלים להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות. בעדותו בפני האינקוויזיציה במדריד ב 15 במאי 1635, תיאר בפרוטרוט אסטיבאן די אריאס די פונסיקה, את הדרכים להחזירו אל דת ישראל.

סיפורי ספרד

סיפורי-עם ואנקדוטות מאוצר הפולקלור של יהודי ספרד

יצחק מוסקונה

המחלקה לקהילות בהסתדרות הציונית העולמיתתרגום עברי : רבקה ויואל שלום פרץ

EN VEZ DE INTRODUXION

Dita colexion de chicos cuentos umoristicos i anecdotas, vino como conseguensa a los estudios ke por anyos dedikimos al pasado de los djidyos de las tieras balcanicas. En varios articolos publicados en el Anuario de la organizasion cultural de los djidyos en Bulgaria i en otras revistas, objeto de investigasion fueron el orijin de los djidyos de las tieras balcanicas, sus lingua – el djudezmo, los nombres de famiya, los uzos i costumbres del puevlo, sus creensias, las fiestas i los rituales ke de eyas derivan, dedicandomos espesialmente al folclor sefardi. En este ultimo, aparte de la inestimavle saviduria popolar compuesta de verdades experimentadas en la vida, sentensias, recomendasiones i acavidos, se encuentran i munchos arcaizmos, ke recuerdan las peripesias, en el corer de los sieclos, por las cualas paso este antico puevlo, parte integrante del cual es i la famiya sefardi.

אוסף זה של אנקדוטות, סיפורי־עם ופרקי הווי המוגש לפני הקורא הוא תולדה של שנות מחקר ארוכות שהוקדשו ללימוד ההיסטוריה והמנהגים של יהודי בולגריה ככלל ושל העדה הספרדית בפרט. חלק מן החומר פורסם בזמנו על־ידי המחבר בבטאון השנתי של יהודי בולגריה.

הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, ראשיתן נעוצה עוד בתקופה הרומית והביזנטית. בסוף המאה החמש־עשרה, לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, גדלה האוכלוסיה היהודית באזור ויהודי ספרד הפכו בה לרוב. יהודי ספרד הביאו אתם את מנהגיהם המיוחדים ואת שפתם היהודית־ספרדית ומאז ועד תחילת המאה הנוכחית שלטה שפה זו ברחוב היהודי בכל ארצות הבלקן. יהודי הבלקן הושפעו רבות מן הסביבה המזרחית שהקיפה אותם והשפעה זו ניכרת הן בניבים התורכיים והבולגריים שהסתננו לתוך השפה והן במנהגים ובאורחות החיים.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים בקורטס שהתכנס בטולידו באביב של 1480. ברם, ב־28 במאי 1480 נתקבלה ההחלטה על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים. סעיף 76 בהחלטות הקורטס קבע והביע את קו השלטון בנידון זה, כך לשונו:

כיוון שמן השיחות הממושכות (continua conversation) והחיים בצוותא של היהודים והמאורים עם הנוצרים נגרמים נזקים גדולים ואי־נעימויות, והפרוקורדורים [מורשי הערים] ביקשו מאתנו שנצווה לתקן בעניין זה, אנו מצווים ופוקדים על כל היהודים והמאורים של כל הערים, העיירות והמקומות במלכויותינו, יהיו אלה של הכתר (realengos) או שטחי בעלות (behetrias), או של המסדרים, שטחי המנזרים (abadengos), שהשכונות שלהם תהיינה נפרדות מאלה של הנוצרים, ולא תהיינה משותפות. וזאת אנו מצווים להוציא אל הפועל תוך שתי השנים הבאות, החל מן היום שבו יתפרסמו החוקים ברבים מטעם חצרנו. וכדי לקיימם בכוונתנו למנות אנשים נאמנים שיפעלו לצורך זה, בקבעם את המגרשים, הבתים והמקומות שבהם יוכלו לגור כראוי ולעסוק במקצועותיהם במגע עם הבריות: ואם במקומות האלה שייקבעו להם אין ליהודים בתי כנסת ולמאורים מסגדים, אנו מצווים על האנשים שיתמנו לשם כך שייקבעו זאת באזורים שיוחלט עליהם באותו מספר ובאותו גודל של שטחים כדי שהיהודים יוכלו לבנות בתי כנסת והמאורים מסגדים, כפי שהיו להם במקומות שאותם עזבו. והם לא יזדקקו מכאן ואילך בבתי הכנסת והמסגרים שהיו להם קודם לכן.

 וליהודים ולמאורים אנו מתירים למכור למי שיירצו את בתי הכנסת והמסגרים שעזבו מאחוריהם, להרוס אותם ולעשות בהם כפי רצונם, כדי לבנות ולהקים אותם מחדש כפי שהיה להם קודם לכן, במגרשים ובמקומות שייקבעו להם. והם יוכלו לעשות זאת בלי הפרעה כלשהי ומבלי שיהיו נתונים על כך לכל עונש או קנס. ובזאת אנו מצווים על האנשים שיתמנו לכך שיכריחו את בעלי הבתים ובעלי המגרשים ששם ייבנו בתי הכנסת, המסגדים ובתי המגורים שיימכרו אותם ליהודים ולמאורים האמורים במחירים מתקבלים על הדעת, שאותם יעריכו שני שמאים, אחד שייבחר מצד הנוצרים הנוגעים בדבר ושני שיתמנה מצד היהודים לצורכיהם ולמאורים לצורכיהם, שיתחייבו בשבועה שיישבעו לפני כן, שיעשו את הערכתם בנאמנות ובלא משוא פנים, ואם יירצו יקבלו מידע מן הפקידים, כדי שיוכלו להעריך כראוי את אשר יתבקשו לעשות.

ואם השניים לא יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, אזי אותו שליח או אותם שליחים יתכנסו עם הממונים על־ידי הצדדים ובשבועה שיישבעו שייפעלו בנאמנות ובלא משוא פנים בהערכה שיעריכו את שווי המגרשים והבתים. ואת אשר השלושה ייקבעו יקוים ואותו [סכום] ישלמו בעדם.

 ואנו מצווים על קהילות היהודים ועדות המאורים שכל אחת מהן תפעל בהפרדה זו בקפדנות וייתנו הוראה מתאימה שתוך אותו פרק זמן של שתי שנים יוציאו אל הפועל את הקמת בתיהם שהוקצו להם בהפרדה ויגורו וייחיו בהם.

 ומכאן ואילך לא יהיו להם מגורים בין הנוצרים ולא בשום מקום אחר מחוץ לאזור ולמקומות שייקבעו להם כשכונות היהודית והמאורית, תחת כפיית עונש שכל יהודי או יהודייה, מאורי או מאורית, שמכאן ואילך יימצא שהוא מתגורר מחוץ לאותם אזורים, שיאבד מעצם המעשה את רכושו, שיוחרם לטובת אוצרנו, והוא אישית יהיה נתון לחסדנו, וכל שופט יוכל לתפסו בגופו לפי סמכותו, בכל מקום שבו יימצא ויישלח אותו אסור לחצרנו, על חשבונו [של הנתפס] על מנת שאנו נעשה מצווה לעשות בו וברכושו, כפי שייראה לחסדנו. ושום התחייבויות שייעשו לטובתם אין להן ערך ולא יענו להם בכל מה שחייבים להיענות להם, ושום אדם בל יבוא אתם במגע עסקים. ואנו מצווים על אדוני הערים ומפקדיהן, העיירות והמקומות באזורי בעלויותינו, המסדרים, שטחי הבעלות (behetrias) והמנזרים שמיד יציינו ויצוו לציין כל אחד במקומו ובאחוזתו, את המקומות, הבתים והמגרשים בשביל בתי הכנסת והמסגרים והבתים הדרושים להם, באופן שבאותו פרק זמן של שתי השנים תיעשה אותה הפרדה, והיהודים והמאורים יגורו נבדלים, כל אחד במקומו שלו, תחת כפיית עונש שאותם אדונים ומפקדים יפסידו את הכספים שיגיעו להם לפי הרשום בספרינו ולפי הפריבילגיות שלנו.

בהכרעה זו נקבעה נקודת המוצא של הכתר והקורטס לקביעת קו בפוליטיקה הפנימית כלפי שני המיעוטים במלכות: היהודים והמאורים. העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים האלה. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי אפילו מבחינה מספרית בהשוואה לציבור היהודי. הציבור היהודי שסבל קשה מן ההמרות בהמון, ערכו הסגולי עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, ומה גם שעיקרו של היישוב המוסלמי היה בדרום־מזרחה של ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד. בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת והוא עצמו הפך להיות עושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחות צפיח

משפחות דאר למהראז, דאר גאגא (רארא), דאר זריוול, תאמה המיזא, מתייחסים לדאר צפיח. המשפחה הגדולה והעתיקה ״דאר צפיח״ לא מוזכרת באגרת יחס פאס, אך מוזכרת בשטר משנת תרב״ב (ספר מעלות לשלמה, עמי ז׳), ובפנקס בית דין של מ״ז ז״ל.

אהרן, משה, יצחק.

הצדיק, עניו ושפל ברך, מתהלך בתום, גומל חסדים טובים, ראש בית אב, ר׳ אהרן הכהן (המי דלמהראז) הנז׳ הניח ברכה: יהודה, יוסף, דוד.

החכם השלם, בישראל להלל, מרבה ישיבה מרבה חכמה, קנה שם טוב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הרב יהודה הכהן הנז׳ הוליד: עווישא, סאעודא.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן, מרבה להטיב, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הניח ברכה: שמואל, משה, רחמים, אהרן.

המנוח, דחיל חטאין ועביד טבין, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, מרדכי, יוסף, לוויהא, חנה, רחל, סאעודא, סתירא, זהארי, מרי.

החכם השלם, דובר צדק ומגיד מישרים, זוכה ומזכה עושה ומעשה, יקר רוח איש תבונה, הרב משה הכהן די גאגא (רארא) הוליד: יהודה, אהרן, יוסף, אליהו, מאחא, עווישא, סעידא.

המנוח, נהנה מיגיע כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, סעדיה, משה, כרמלה, אסתר, פלורא, מאחא.

איש המעלה, ישר ועניו, אוהב תורה ולומדיה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, סימה, אלגרה, סול.

הצדיק, נאמן, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: סעדיה, אהרן, לוויהא, סתירא.

המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, מתהלך בתומו צדיק, ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: עווישא, אסתר.

הזקן החסיד, גומל חסדים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן המי זריוול הוליד: אהרן, יהודה, יוסף, נונא, מרימא, עווישא.

הנכבד, ירא אלהים, וסר מרע, מוקיר רבנן, ר׳ אהרן הכהן, הנז׳ הוליד: שלמה, סעדיה, יחייא, דוד, ג׳ולייט, אניט, אסתר.

היקר ובר לבב, טוב וישר, בענייניו מאושר, חונן דלים, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, אהרן, יצחק, סטונא.

המרוחם, נהנה מיגיע כפיו, אוהב שלום, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, יעקב, אליהו, אברהם, עישא.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה. 

משפחת תאמר

משפחה הנקראת ע״ש צדקת גדולה, אשת חיל אם בני המשפחה, מרת תמר ז״ל.

הנכבד, היקר, טוב לה׳ וטוב לבריות, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: יצחק, יעקב, סעידא.

משפחת בן אוגראבא

משפחה נכבדה המוזכרת גם באגרת יחם פאס וגם בשטר משנת תרמ״ט (דוד בן יוסף ^הנק׳ אוג׳ראבא); החסיד בעל מופתים הצדיק ר׳ יוסף בן אוגראבא זיע״א טמון בבית החיים הישן ובני הקהילה פקדו את קבר הצדיק זצוק״ל.

הזקן הצדיק, שייף עייל שייף נפיק, תמים וישר הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: משה.

הנכבד, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ משה הכהן הנז׳ הוליד: דוד, יחייא, שלום, שלמה, עווישא, פריחא, מרי.

הצדיק, אוהב שלום, אוהב את המלאכה, תם וישר, ר׳ יוסף הכהן הוליד: יעקב, דוד, מימון, סאעודא, עישא.

משטחת המיזא

יוסף, עווישא די המיזא.

הזקן הכשר, מנא דבשר, שפל ברך, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, סעידא, סתירא.

משפחת לפסוך

היקר, משכים ומעריב, נהנה מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מכלוף הכהן דלפסון הנז׳ הוליד: יעקב, משה, אברהם, מרי, אליס, אסתר.

רחמים הכהן דלפסוך ואחיו משה (הנק׳ סבאעי).

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההכרח לחזרת השבטים הפורשים לחיק האיסלאם במלחמה עקובה מדם, נועד בעיקר להמשך השליטה המוסלמית ומעל לכל לגביית מיסים.

מנהיגים צבאיים או מפיצי דת האיסלאם שקמו אחרי מוחמד, היו זקוקים לדברי שכנוע סמכותיים למען קידום וביצוע משימותיהם בפועל והם הסתמכו לרוב, כביכול, על דברי מוחמד שפורשו בפני רבים לא רק כדברי קדושה וכצו אלוהי, אלא גם כמפתח להצלחה ליישום משימותיהם המדיניים, הצבאיים והדתיים גם יחד.

לאחר מותו של מוחמד קמו אנשים מקרב תומכיו ומצדדי רעיונותיו מתחילת דרכו באיסלאם וטענו שברשותם קיים אוסף של דברי מוחמד שנאמרו בתקופת חייו היכול לשמש כאסמכתא לאמיתותם של מקצת החדית׳ים. מנהיגים אלה הם עומר אבן-חאטב, שלימים מונה לחליפה השני לאחר אבו-בקר, זיית אבן-טאבת משרתו הנאמן של מוחמד, וחברו הקרוב של מוחמד, עבדאלה אבן-מסעוד.

מוסרי חדית׳ים אלו דגלו בהעברת זיכרונותיהם שהיוו בסיס לחדית׳ים רבים לעם בשירה ובהשמעת סיפורים בשווקים ובחוצות העיר כפי שהיה מקובל ונהוג באותם ימים בחצי האי ערב.

לעומתם, היו מנהיגים בעלי שיעור קומה כאבו-בקר, החליפה הראשון לאחר מוחמד ועותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, שטענו כי יש להעלות את דברי מוחמד על הכתב מפני סכנת השכחה ומפני היעלמותם של מקורבי מוחמד ששמעו מפיו את דבריו, אולם הם לא ידעו להבדיל בין האמת לשקר והיו חלוקים בדעותיהם.

הקוצ׳ץ^., אחד ממספרי החדית׳ים המפורסמים בחצי האי ערב, השכיל בתיאוריו בפני קהל מאזיניו בשווקים, להגזים ולהרחיק לכת כדי להלהיב ולהנעים את אוזני מאזיניו. להט סיפורי הקוצ׳ץ, שלרוב היו מפוקפקים וחסרי שמץ של אמת מהוויות חייו של מוחמד, משקף נכונה את אי-אמיתות סיפורי החד׳ית המיוחסים למוחמד, למרות הליכי המיון השונים.

הערת המחבר : הקוצ׳ץ היה בעל כושר דיבור ושכנוע ובהרצאותיו לפני הקהל בשווקי אותם ימים היה מלהיב את הצופים בסיפוריו ונחשב לאחד האנשים המפורסמים בחצי האי ערב. עד כאן.

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחדים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה ) 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ג'יהאד אנטי יהודי

באוקטובר 1933, כשתנועת החרם האנטי־גרמני במצרים עוד נהנתה ממלוא חשפעתה  ביקשו הנאצים אנשי קהיר לברר לעצמם את הסיבות לכישלון התעמולה האנטי־יהודית שלהם. כיצד, שאלו, יהיה אפשר לעורר את ההמונים להבין את ״האיום היהודי״? את מסקנותיהם הם העלו על הכתב בדוח ששיגרו למשרד החוץ בברלין. ערכו של מסע פרסום ״ליצירת אווירה אנטי­׳ יהודית בקרב האוכלוסייה הערבית הוא קטן יחסית״, כתבו. ״לפיכך עלינו למקד את מאמצינו בנקודה שבה מתקיים ניגוד עניינים אמיתי בין ערבים להודים: בפלשתינה. את הסכסוך השורר שם בין ערבים ליהודים עלינו לשתול במצרים״.

ואכן, הסכסוך ששרר בארץ־ישראל בין הערבים ובין התנועה הציונית סביב נושאי עלייה ורכישת אדמות היה, מנקודת מבטם של הנאצים, הזדמנות פז ליצירת הסלמה יהודית־ערבית. אחרי הכול, התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל הונהגה בידי המופתי של ירושלים, ששנאתו ליהודים לא הייתה פחותה משנאתם של הנאצים כלפיהם.

אולם רק בשנת 1936 הצליח הסכסוך בארץ־ישראל להצית את הניצוץ שעתיד להבעיר גם במצרים את ״ניגוד העניינים בין ערבים ויהודים״, כלשונם של הנאצים. את הנסיבות שהובילו לכך יצרו הנאצים עצמם: זרם הפליטים היהודים שנמלטו מפניהם הגדיל באופן ניכר את קצב העלייה היהודית לארץ, והתגובה הערבית לא איחרה לבוא. באפריל קרא המופתי לשביתה כללית של הציבור הערבי, במחאה על העלייה היהודית ומדיניות ממשלת המנדט. עוד נשוב ונדון במאורעות שפרצו בעקבות השביתה, אלו שנודעו בעולם כ״מרד הערבי של 1939-1936״.

השביתה נתנה לאחים אור ירוק לפתוח במסע הסולידריות הקנאי הראשון שלהם שבו רעיון הג׳יהאד נקשר בקרבות בארץ־ישראל. רק עתה הפכו האחים לארגון המוני: בשנים 1938-1936 קפץ מספר החברים בארגון מ־800 ל״200,000.

במאי 1936 קראו האחים המוסלמים להחרים עסקים של יהודים מצרים. ״הוועדה המרכזית לעזרת פלסטין״, שהקים אל־בנא, הייתה עד מהרה למעוזו של הארגון ולמרכז הפעלתנות החדשה שלו. היא ארגנה מסעות התרמה לערביי ארץ־ישראל וחרמות נגד יהודים, הפיצה עלונים ויזמה הפגנות. במסגדים, בבתי ספר ובמקומות עבודה הלעיטו האחים את המאמינים באגדות על כוונותיהם האיומות של היהודים והבריטים: להרוס את המקומות הקדושים בירושלים, לקרוע את הקוראן לגזרים ולרמוס אותו ברגליהם.

פעילויות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חזקה, ודווקא בקרב הממסד הדתי המצרי. בשנת 1936, ניסיונותיהם של האחים להקנות נופך פוליטי לתפילות יום השישי במסגדים ״עוררו התנגדות רבה מצד האימאמים של המסגדים, שניסו לעצור אותם פיזית או אף לקחו אותם לתחנות המשטרה״. גם המוסד החינוכי החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, האקדמיה המוסלמית של מסגד אל־אזהר, לא נטה שמץ של חסד לאחים. השיח׳ מוסטפא אל־מרגי, שעמד בראשה, אסר על תלמידיו במוסד להשתתף בכל פעילות אנטי־יהודית

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

המלך מולאי לחסאן 1873 1894.

עם הכתרתו של מולאי לחסאן למלך, שוב זרחה להם השמש תחת שלטונו. אבותינו מספרים עליו שהיה מלך נאור, שסלד ממעשה עוול תחת שלטונו. מספרים שהיה מתחפש כאחד מפשוטי העם והיה מסתובב בין ההמון, כדי לעמוד על מצבם של החלשים.

דאגתו הייתה כנה, ובעיני היהודים היה נחשב מחסידי אומות העולם. הוא הומלך בשנת תרל"ג – 1873 משורר אלמוני חיבר לו שיר, לקראת ביקורו של המלך במראכש. הכריזו על שלושה ימי חג בכל העיר. בשיר של האלמוני, מתאר בחרוזים את קורות אותן ימים בשבח והלל למלך החסיד.

יהודי מראכש התכוננו להביא בפניו את מצוקת הדיור הקשה שלהם, והוא זיכה להם שטח גדול, שהיה ידוע בשם " לבחירה ". השטח הגדיל שטחו של המללאח במידה ניכרת, ארבעה רחובות, ומגרש הגדול שעליו נבנה בית הספר אליאנס. את השיר השתדלתי לתרגם כפי הבנתי.

תרגום השיר מערבית שנכתב לכבודו של המלך מולאי לחסאן ממחבר אלמוני, הידוע בשם " קצצאת מולאי לחסאן " מהספר " ירים משה " הנה המקור להלן, כפי שנמצא כתוב במקור.

פזמון.

מאדא כא ידעיו / לכבאר וסגאר דמייא

ויגולו, ירחם סידנא מולאי לחסאן

תואפקו למקדמין אלי כאנו זיעאם

מאשיין סאכיין לסידנא פתריק / גאלולו

לכלאם פתחקיק עיינא סאכנין פדיק

ואזבוהום וגאלוהום, חאזתכום מעטייא / כאתרכום יכון פלקריב

הרבה שואגים בקול / איש אישה קטן וגדול

ומכריזים יחי אדוננו המלך מולאי לחסאן

אנו שלוחי העם ובשמו / להיות להם לפה באנו

להביא את דברינו ותלונתנו למלכנו

דבר אמת בפינו / בצר לנו קבלנו

מאד צר לנו / במתחם מגורנו

שמע המלך וענה / בקשתכם התקבלה / רצונכם יתמלא במהרה

סידנא זאנא בסראזה ולעלאם / קררב לבלאד בסעאת אוריזאל

הל דממא כרזו בלכמאל / הומא אולדהום נסא ורזאל

מן חסאנו סאנאכום מנו / מנחית שאפוה דרק

לאין הווא כליפת צבחאנאהו / צובחאן מאדא

אדוננו בא בחיל ודגלים / עת קרב ובא, לעיר שבעת הגברים

בני החסות יצאו בצהלה / בנים אנשים ונשים

מאת ה' ראו / נאה לו התהילה / לקבל פני אדוננו רם המעלה

כי מאת ה' נאה לו התהילה

פיתוראת סידנא / משה עליה סלאם

כול יום יבארכו לחזאנין / נהאר שבת מזמועין

כא יטלאב אלעלאם לכיפייא / לאין הווא כליפת ארחמאן

סידנא זאד עלינא בזודא וכלראם / רבי יזיד עליה ברדאת באאה

בתורת משה אדוננו / חכמים ישאו ברכות למלכינו

ברכות לשלומו יום – יום בתפילותינו / כל העם יודה למלכו

גם בשבתות העם מודים / על החסד ורחמים

בחסדי האל על אשר גמלנו / כי הוא מאת הרחמן.

בידנא זאד עלינא בזאדא ולכראם

רבי יזיד עליה ברדאת באאה / ורדאת צאלחין מעאה

ביזאה לכאאפין לאאה / טאלבת עליכ / בחפיד

למולאך למאליך / כממל לעטייא / ושוף חאל דמייה

סידנא מולאי סולטן מאדא

מלכינו הרעיף עלינו מכל טוב מרוב חסדיו / ברכת

אביו תבוא עליו

זכות הצדיקים תגן עליו / וזכות יראי ה' להצלחת מעשיו

בשם מלך ממליך המלכים / מלא המשאלה

בני חסות אנו / למלכנו אדוננו / רב המעלה

רבבי יינזיה ויחפדו טול דואם / רבי יעללה שרזו ועלאמו

וידום עזזו וקואמו / דרכנא לעזז פייאמו

זהררא וזאהייא קיימנא / במאכול ושריב / ועטאנא ג'נאן מאדא

ישמרהו ויחיהו לאורך ימים ושנים

זכינו לכבוד ויקר תחת שלטונו / ימי החן והחסד הרעיף עלינו

אוכל ומשקה לא חסך מאתנו / מילא ואת בקשתנו ואת הגן נתן לנו

לאורך ימים ושנים / דגלו יינשא לנס בין העמים

סידנא עטאנא נזאהא תלת ייאם עטאנא לחם ולזדאד ולביד / ולחם רגיג וג'ליד / וסוכאר מעא סמיד

כול חנטא טייבת לבאטאטא / זאדו דארו לערזוייא

לעסאל ולקרפא. זאד ליהום חתתא זעפראן מאדא

שלושה ימי משתה ושמחה / של משאת וארוחה

נאמני המקצועות / חלקו תפקידים

רבנים / פשוטי עם עניים ועשירים

כל קבוצה לעצמה בישלה / בשר ותפוח אדמה

בשר ועופות לחם עבה ודק / סולת וסוכר לא רק

גם דבש קינמון וזעפרן / כיד המלך נתן

תפררקת נזאהא עלא לחנאטי בזעאם / כולו פיהא

בג'אר וכבאר / לחזאנין דראוש ותזאר

והל אלחדאד, חית קאדאיו / תזמעו לסידנא ועטאיו

פאתחא בנייא

ייזיד פייאמו בלהנא ולעזז / ולאין דכלו שי שייאטין / באיינא ובאיין לחממא

מאשיין גאלולו ראה מווסעין / ללי סאכיין

ראה גדאבין / גיר מללכרא הארבאנין

מנאיין עזבו תזמעו זאבו / כפאתא ועראייא

חתתא כראז אדאן סידנא / בלעזז ט=ולאמאן מאדא

רגע האמת בא / תמו שלושת ימי הטובה

בתודה והודאה / נרים ידינו בפאתחא

לברה גדולה / לאדוננו רב התהילה

ולזה כולם יענו אמן במקהלה

ה' יאריך ימים על ממלכתו / ויתברך בעוז ובתבונה / משמוע-

עצות בני עולה / גרמו לנו גירוש / ועזבנו עירם ועירייה

לולא הכרזת אדוננו רב החסד / הייתה עוד ידם נטויה

פזאוגייא תאניא עטאלו בעאד

לאים / ג'אובאהום סידנא בלכלאם

לכיר זיד ליהום / אלעז אלכתיר גאל נעטיהום

בדאהיר מלאחכום / מעטי אלכום

ביזאה אררחמאן

זאוו אלעדול קיידו / למלאח עאלא אטעאם מאדא

במפגש נציגי החבות השניה / עברו ימי צפייה / ענה בעל התושייה בדברי נועם

ואהבה / ולא חסך מהם דברי חיבה

מידי דאהיר יצא זה עתה / המללאח ניתן לכם בהצהרה

לצמיתות שאין בה חזרה / רצונכם יתמלא בע"ה בעגלא

באו סופרי המלך וכתבו / מפי המלך ששמעו

הדהיר נכתב ונחתם / המללאח  הוגש על מגש / מהמלך להעם

בשיר שהובא לפנינו מהמספר האלמוני, נכון אמר שהכתיר אותו קצצת מולאי אלחסאן. כלומר סיפור בניגון פשוט שלא חלים עליו כללים לא של שיר ולא של קצידה

הערת המחבר – מורי ורבי כמה"ר חיים שושנה ב "אעירה שחר ", שם כותב, קצידה : היא בעל מגמה ומטרה אחת, המתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו לכל פרטיו. אך חשיבותו של הסיפור הזה אינה בכך, אלא בעצם הסיפור המרגש. סוף ההערה.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

זה מאה שנה, שאיזור זה היה לבז לערבים הנוודים בני הלאל ובני סולים, אשר הצליהו להפוך לשממה אזורים חקלאים פוריים וערים מסחריות פורחות.

מצב זה ניצל רוג׳ר, מלך סיקיליה, כדי לכבוש בשנים   1148 -1134 את הנמלים חחשובים באיזור אנו מונים לפי סדר גיאוגראפי : את — ג׳ידילי, סוסה, מהדיה, ספאקס, את איי קרקנא, את קאבס – 1143- 1148 חצי־האי ג׳רבה ( 1134 ) ואת הופי טראבלס המערבית — היא טריפוליטאניה 1146.

נוכח הסכנה של התפשטות השלטון הנוצרי פנו המוסלמים אל המייחדים בבקשת עזרה, ואלה יצאו בשנת 1159 ממרכזם במארוקו כדי להשלים הפעם את אשר החלו לעשות לפני חמש־עשרה שנה.  במסעו זה שעיקר קשיו היה כיבוש מהדיה הבצורה גירש עבד אל־מומין את הנורמאנדים הנוצרים מאפריקיה

ומטריפוליטאניה והציב את גבולות מדינתו בתהומי השפעתה של מצרים, שהייתה עדיין תחת שלטונם של בני פאטמה

עבד אל־מומין מת בשנת 1163 , שנים מעטות לאחר שהשלים את מלאכתו היא איחוד כל אפריקה הצפונית תחת שלטון המומינים, כפי שמכנים את השושלת, שייסד ממלא־מקומו של אבן תומרת. אולם הוא גם נעץ במו ידיו את הקנה, שמסביבו התגבש לאחר מכן הכוח, שעתיד היה ברבות העתים לדחוק

את רגלי הברברים בארצם.

כדי למנוע מהומות בשטחים שנכבשו לאחרונה וכאחת גם ליישב את המערב הקיצוני, שנתרוקן בשל ההשמדה ההמונית של מתנגדים ויריבים, העביר עבד אל־מומין את הבדווים הערבים אל ארץ מולדתו.

זו הייתה ראשית קץ של ריבונות שבטי הברברים.

זכר מאורעות הימים מנקודת ראות יהודית, שממנה מתעלמים כליל ההיסטוריונים הערבים, חוץ מפרט מסויים, שמספר אחד מהם בקשר לכיבוש תוניס, נשמר בשורה של עדויות ומקורות יהודיים. מהם קרובים קרבת מקום וזמן, עד שאפשר לכנותם עדי ראייה או שמיעה נאמנים להתרחשויות, ומהם

כאלה שהלבישו בלבוש קינות את הדי הדברים, שהגיעו אליהם, בלי שהתכוונו לסדר ולדיוק היסטורי או לשלמות התיאור.

בשני הנוסחאות של אגרת ששלח רבי משה בן מימון אל תימן נשתמר תיאור מאורע שזעזע את יהודי פאס בשנות העשרים של המאה ההיא, באגרת תימן מזהיר הרמב״ם מפני הנהיה אחרי אנשים המתנשאים לאמר: אני המשיח המקווה! ולאחר שסיפר על ה״משיח״, שקם במזרח ממשיך הוא לפי הנוסח הקצר:

״וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנים ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה. ולא יצא דברו לאוד, והתחדשו לישראל בגללו צרות, והודיעני הדבר הזה מי שהיד. מצוי בכל "

בנוסח הארוך קוראים אנו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו. כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ

המערב, כלומר פאם, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם:  הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה חמשיח. ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו.

והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול

אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר :

  נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ ובו׳)  יואל ג, ג) .  אותו זמן חדש מרחשון היה,  וירד גשם הזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. 

והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי

שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בא המשיח . ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח,  וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן.

וכשבא הפסה ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער, והחובות רבו על העם . וגם בין שכניהם ועבדיהם הגוים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג. ולא נשאו אותו ארצות האסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל/ 

ובצאתו, כפי שהגירו לי כל אלה שראוהו, ניבא כאשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן ״  התיאור הארוך — שהוא המקורי, בעוד שנוסח א׳ הוא קיצור הדברים ״

— על הופעת הנביא משה הדרעי בפאס בשנות העשרים של המאה השתים־ עשרה חשוב מכמה בחינות.

ראשית בשל הודעת הרמב״ם בראש הסיפור, כי מקבל הוא עליו את האחריות עבורו וכי שמע על המעשה מפי אנשים מהימנים, שראו את משה דרעי זה וכי חקר אותם על הפרטים.  ואין ספק, כי יש להחשיב ביותר את עדותו המודגשת של רבנו, כשראה צורך להעמידה בראש התיאור.

שנית בשל קביעת המועד למאורעות ההם . לגבי דידנו אין לייjס חשיבות רבה להבדלים בתאריך המדויק: המישים שנה לפני כתיבת האגרת בקירוב, כלומר שנת 1122 , או ארבעים וחמש שנה, כלומר שנת 1127 . קובעת העובדה, שנבואותיו של מר משה הדרעי הושמעו לאחר שהותו בפאס של מוחמר אבן

תומרת. זה אירע לפני שנת 1120/514 . .