ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
אבל לא ראי זה כראי זה, כפי שכבר הוסבר ועוד יוסבר להלן. אין אנו משופעים במקורות פנימיים על היהודים בקיסרות הביזאנטית ונער יספרם (מגילת אחימעץ, מסעות ר׳ בנימין מטודילה, קטעי תעודות ותשובות). בכל זאת יש להסיק מאלה המצויים בידינו, כי בדרך כלל נשמרו צורות הארגון העדתי, כפי שהן התגבשו בימי רומא. הדגשת מעמדה המכריע של ״ראשות״ הקהילה, הנתונה בידי יחיד או חבר עיר המורכב משלושה אנשים, שייתכן ונתמנו על ידי השלטון, רומזת אולי לשלטון אוליגארכי. בנוגע להרכב האוכלוסיה מציין ר׳ בנימין, כי הקהילה בארמילו (בבאלקאנים), מורכבת משלוש עדות: א. אנשי ויניציאה, פיזה וגיבואה; ב. סוהרים הבאים ממדינות שונות; ג. יציבים. לכל עדה ראש משלה, ואחד מהם קרוי פרנס.
תקנות העדה בקנדיאה, שאמנם היתה אז תחת שלטון ויניציאה ושנתקנו החל מהמאה הי״ג ועד המאה הט׳יז, מוכיחות, כי קיים היה ארגון מסודר וחוקי, שנהנה מאוטונומיה מלאה. לא רחוקה ההשערה, כי כזה היה גם המצב במרחבי ביזאנטיון. מתן זכויות למושבות הסוחרים הזרים ומגמת חיזוק האוטונומיה של גופים מאורגנים, מוסדות עירוניים וכניסייתים היה באימפריה הביזאנטית תופעה כללית, המסתמנת כבר במאה הי"א.
תלמידו האלמוני של ר׳ עובדיה מברטינורו מספר, שבאיי הים, שעל פניהם עבר בדרכו מוויניציאה לארץ־ישראל מצא קהילות גדולות ״רק לא בפאמאגוסטה״. הידיעות שמוסרים לנו ר׳ אליהו קפשאלי (״דבי אליהו״) ור׳ אליה מזרחי, על פעולתו של הרב משה קפשאלי, רבה של עדת קושטא בסוף ימי הביזאנטים ובתחילת הכיבוש העות׳מאני, המוכר על ידי שלטונות המדינה, מאשרות את העובדה של קיום ארגון עדתי מוצק. בדומה למדיניות הערביים בימי צמיחת האסלאם והתפשטותו, שלא לפגוע בארגוניהן הפנימיים של עדות החסות — היהודים והנוצרים — השלימו הכובשים העות׳מאנים עם קיומה של אוטונומיה נרחבה, שנהנו ממנה המוסדות העדתיים והדתיים — במיוחד בשטחים, שאוכלוסייתם לא היתה תורכית־מוסלמית.
נציין, שמבחינה דתית־רוהנית וארגונית עמדו הרומאניוטים בקשרים עם חכמי אשכנז — וזאת באמצעות העדות שבאיטליה הצפונית ובאיים שהיו תחת שלטון ויניציאה, ומהם קיבלו בין היתר את מנהג הסמיכה לרב ומורה הוראה. בהגיע מגורשי ספרד לערי רומליה מצאו בהן שתי עדות: הרומאניוטים והמהגרים שהגיעו מאשכנז. לגיבושן של עדות אלה גרמו ללא ספק קיומה של עדת קראים, חשובה וגדולה למדי במדינה זו. היהודים יוצאי איטליה התיישבו בדרך כלל במקומות שהיו תחת שלטון ויניציאה (ד״מ האי כרתים).
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
La creation des derniers Mellahs, dont nous venons de parler, profita aux proprietaires musulmans dont les immeubles se trouvaient d'un coup liberes d'un droit qui les grevait depuis des generations. Quant aux proprietes juives, elles furent, comme plus tard a Mogador, vendues a des prix derisoires dont beneficierent les acheteurs musulmans.
Le sultan Moulay Sliman avait fort a faire pour maintenir son autorite dans le pays qui, d'ailleurs, sera en revolte ouverte a la fin de son regne. II allait aussi supprimer la course dans ces etats, ce qui touchera surtout les gens de Rabat et de Sale. La creation des Mellahs dans ces deux villes parait ainsi comme une compensation offerte aux populations musulmanes de ces deux villes; et, a n'en pas douter, une mesure a la fois religieuse, sociale et surtout politique.
VI
La communaute juive de Mogador (ou Souira) est plus que toutes les autres communautes du Maroc celle qui meriterait, peut-etre, l'etude la plus appofondie et la plus complete. Sa courte histoire, deux siecles a peine, tant par sa diversite que parce qu'elle refletc l'etat social et politique des Juifs du Maroc, forme la synthese d'un passe anterieur a sa propre existence. Cette histoire qui reste a ecrire, sera, assurement, pleine d'enseignements. Mogador offre egalement le grand interet d'une ville ou souvent la majorite des habitants etaient des Juifs tout en etant par son intense activite commerciale, ses relations ininterrompues avee le monde exterieur, des Etats-Unis a l'Europe occidentale, le port le plus important du Maroc depuis 1765 jusqu'au debut de notre siecle.
Le site de Mogador, ou se trouvait la ville libyque de Tamusiga et son ile situee a mille metres a peine du port actuel, n'a pas cesse d'etre habite depuis l'Antiquite. Les Pheniciens y avaient fonde un comptoir au VII״ siecle avant Fere moderne. L'ile de Mogador est probablement la fameuse Cerne du Periple d'Hannon et il est defini- tivement prouve que c'est a Mogador qu'il faut situer les ils Purpuraires ou Juba II faisait fabriquer la pourpre de Getulie, celebre dans le monde romain. Ce lieu a ete visite pendant douze siecles, jusqu'au V״ siecle de l'ere moderne, par des Orientaux, Cyriotes, Pheniciens, Grecs et Byzantins qui y ont laisse des vestiges importants.
Au XI״ siecle encore, Mogador servait de port a toute la Province du Sous, c'est-a-dire a tout le Sud Marocain. En ce qui concerne le lointain passe de ces regions, nous sommes reduits a faire de simples hypotheses quand il s'agit des Juifs; mais la question merite, ici encore, d'etre reprise ailleurs pour etre examinee a fond.
Au debut du XV" siecle, les Portugais avaient contruit a Mogador line forteresse qu'ils appelerent Castello Real. Apres leur depart, l'Espagne, l'Angleterre, la France et la Hollande chercherent, les unes apres les autres, a s'en emparer et a s'etablir dans cette baie qui offre tant d'avantages. Des Juifs y etaient fixes. En 1641 , un navire hollandais visila Mogador. A ce sujet, le peintre Adrien Matham qui faisait partie du voyage nous reconte: "Les Maures de la Kasba…ont accueilli amicalement nos gens et ils nous ont envoye leur interprete, un Juif, en echange duquel, suivant leur coutume, un des notres devait rester a terre, comme otage
… Le Juif susdit nous fournit aussi du pain frais, des amandes, des raisins et des gateaux d,olives qui avaient un gout excellent… Le Juif susdit nous a donne des renseignements sur leurs mariages etc. … II est aussi a remarquer que nous avons ici trois Dimanches a celebrer chaque semaine: a savoir, celui des Maures, le Vendredi, celui des Juifs, le Samedi et le notre, le Dimanche". Quand un peu plus de cent ans plus tard, le sultan Sidi Mohammed ben Abdallah, pour faire echec a Agadir qui monopolisait le commerce eu rope en, decida de creer a Mogador le port le plus important de son empire, il y avait des Juifs qui vivaient a quelque deux mille metres au sud de l’emplacement choisi, dans le village de Diabat, sur l'Oued Ksob. II y resterent pendant une dizaine d'annees apres la fondation de la ville.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
ניסי הקדוש
לקדושים כושר נבואה ונבואתם היתה תמיד מתקיימת: כך הצליח ר׳ פנחס הכהן להציל את הפחה של מראכש פעמים רבות כשהתנבא לפני כן שרוצים להרוג אותו; כאשר יהודי פאס היו בסכנה ושלחו שליח לר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא כדי לבקש את עזרתו, ידע כבר הקדוש את סיבת בואו של השליח. קדושים מפורסמים בכושרם הנבואי היו ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ חיים פינטו הקטן, ר׳ מנחם כהן, ר׳ ראובן אג׳ייני, ר׳ רפאל אנקאווה. מסורות רבות מספרות על כושרם של הקדושים לנבא את מותם של אנשים אחרים: ר׳ רפאל אנקאווה היה מכיר את סימני המוות, ופעם ראה אדם ברחוב, הכניסו למיטה וקרא קריאת שמע: ר׳ שלמה בן לחנס התנבא על מותו של ר׳ מסעוד נחמיאש בתוך אורווה במקום אחר, וראה את הלוויתו של ר׳ מרדכי בן־עטר בשמים. קדושים רבים התנבאו על מותם הם, והמסורות הקשורות למעמד זה חוזרות על עצמן. לרוב נפטר הצדיק ביום שישי. כאשר הוא מרגיש שהסוף קרב, מכין הצדיק את עצמו ועושה טבילה, גוזז צפורניו, לובש תכריכיו וקורא קריאת שמע. אם הוא נמצא מחוץ לבית, בשדה, מעיין עשרי לפרוץ לידו כדי שיעשה טבילה, כפי שקרה לר׳ דוד ומשה ור׳ מרדכי מול אל־עין; גם תכריכין יכולים לרדת מן השמים מוכנים עבורו, כפי שסופר על ר׳ דוד ומשה; לפעמים יורד הקדוש לבד לקבר והקבר נסגר עליו. לעיתים יש לקדושים בקשות לפני מותם. ר׳ יוסף אלמליח התנבא שימות בדמנאת וביקש שיקברו אותו שם. ר׳ יוסף באג׳איו ור׳ יוסף בךעלי נפטרו בתאביה וביקשו להיקבר בנטיפה; ר׳ יסו איבגי מת בכפר מולדתו, כפר תיזי וביקש להיקבר בתאזנאכת׳: מולאי איגגי ביקש מאנשי החברא קדישא לחפור, הכין את עצמו, והקבר נסגר עליו מעצמו! ר׳ שלמה חמיאש התנבא שקבורתו היא באיית רחאל, ליד מולאי איגגי, ולכן נסע לשם עם אשתו, ואכן שם נפטר ונקבר. ר׳ עמרם בן־דיוואן ביקש להיקבר ליד העץ הנמצא עד היום ליד קבורתו. כאשר ר׳ רפאל אנקאווה וחזן איזו התפללו לגשם לפי בקשת היהודים, ניבאו שימותו כאשר הגשם ״רד: ר׳ יחייא לחלו ביקש למות לאחר מותו של יהודי שהוא קילל, ור׳ שלמה בן־לחנס לאחר שנודע לו על מות מורו ר׳ מרדכי בן עטר.
הקדוש שולט בכוחות הטבע ושליטתו עליהם מוחלטת, גם בחייו וגם לאחר מותו. מסורות רבות מספרות על יכולתם של הקדושים לעצור את מהלך השמש. תמיד נעצרת השמש ביום שישי כדי לגמור פעולה מסוימת לפני החשיכה ולמנוע חילול שבת. במקרה אחד עצר ר׳ יהודה הלחמי את השמש ביום שישי, כדי לאפשר לשוחט יהודי למצוא את סכינו ולשחוט את העופות ליהודי הכפרים הסמוכים לפני כניסת השבת. בכל המקרים האחרים, השמש נעצרת ביום שישי כדי לאפשר לקבור את הקדוש שנפטר באותו יום, לפני כניסת השבת. כאשר נפטרה לאלה סוליכה ועקנין, המשיכה השמש להאיר עד גמר טקס ההלוויה, ואז נכנסה השבת באופן פתאומי. נס עצירת השמש קרה למספר קדושים שהתנבאו על מותם, וביניהם ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, מולאי איגגי, מול אל־חאזדה אל־מנזורה, ר׳ עמרם אביחצירא, ר׳ עמרם בן־ריוואן, ר׳ רפאל הכהן, ר׳ שלמה בךלדונס, ר׳ שלמה בן־יצחק ור׳ שלמה סויסה.
הערת המחבר – בין הקדושים שהתנבאו על מותם אנו מוצאים חזן איזו, רבי יוסף אלמליח, רבי יוסף באג'איו, רבי יוסף בן עלי, רבי יוסף דהאן, רבי יחייא אלחלו, רבי יסו איבגי, רבי יצחק אביחצירא, רבי יצחק דאבילה, מולאי איגג'י מו אל־חאזרה אל־מנוורה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם אביחצירא, ר׳ עמרם בך דיוואן, ר׳ רפאל אנקאווה, ר׳ שלמה ק־יצחק, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ שלמה חמיאש, ר׳ שלמה סויסה.
יוצא מן הכלל הוא ר׳ שלמה בן־יצחק שהתנבא שימות בחג מוסלמי.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
תחינה לעצירת מטר. שיר בן ארבע עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה(מעין מדריך) בראשו, בכל מחרוזת ארבעה טורים – שלושה טורי סטרופה וטור אזור.
חריזה; א/א ב/ב/ב/א ג/ג/ג/א וכו׳.
משקל: בין תשע לאחת עשרה הברות.
כתובת: תחינה יסדתי בהעצר שמים ולא היה מטר, לתפ״ץ (= לא תקום פעמים צרה).
נועם ׳אל חי יפתח אוצרות שמים׳.
סימן: אני דוד בר אהרון חסין.
מקור: ק- ד ע״ב.
פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
אוֹצָרְךָ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם
אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה
מֵחַרְבוֹנֵי קַיִץ נוֹתְרָה עֲרוּמָה
5 – כְּאַיִל תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ בַצָּמָא
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמָיִם.
נוֹתְרָה אֲדָמָה בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה
מִתְאַוֶּה וָאַיִן, מִשְׁתּוֹקְקָה
לְאֵד מִן הָאָרֶץ יַעֲלֶה וְהִשְׁקָהּ
10 – תִּשְׁתֶּה מַיִם לִמְטַר הַשָּׁמַיִם.
יָדַעְנוּ רִשְׁעֵנוּ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ
פָּסְקוּ וּמָנְעוּ הַטּוֹב מִמֶּנּוּ
וְאַתָּה ה' הַעֵדֹתָה בָּנוֹ
הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם.
דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע
15 – תֹּוצֵא הָאָרֶץ תְּגַדֵּל פֶּרַע
נִטְפֵי מַיִם מִמֶּנָּה אַל תִּגְרַע
גֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם.
וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֱלֹהִים תּוֹשִׁיעַ
הֵן עִם אֶחָד לַמָּוֶת הִגִּיעַ
20- בּוֹכֶה וּמְבַכֶּה, מִתְפַּלֵּל, מַפְגִּיעַ
וְכַפָיו פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם.
- 1. פתוח תפתח: על-פי דב׳ טו, ח, יא. 3. ארץ הנשמה: על-פי יח׳ לו, לד. הנשמה: השוממה. 4. מחרבוני… ערומה: תה׳ לב, ד. הארץ נותרה ערומה מן ה 1. פתוח תפתח: על-פי דב׳ טו, ח, יא. 3. ארץ הנשמה: על-פי יח׳ לו, לד. הנשמה: השוממה. 4. מחרבוני… ערומה: תה׳ לב, ד. הארץ נותרה ערומה מן החורב ומן החום של הקיץ. 5. באייל… אליך: תה׳ מב, ב. הארץ הצחיחה צמאה למים, כאייל שעורג למים. 6. ואתה… השמים: מל״א ח, לב ועוד. 7. נותרה… ומבולקה: נחום ב, יא. בוקה… ומבולקה: מרוקנת, חורב ומן החום של הקיץ. 5. באייל… אליך: תה׳ מב, ב. הארץ הצחיחה צמאה למים, כאייל שעורג למים. 6. ואתה… השמים: מל״א ח, לב ועוד. 7. נותרה… ומבולקה: נחום ב, יא. בוקה… ומבולקה: מרוקנת, חרבה ושוממה. 8. מתאווה ואין: על־פי מש׳ יג, ד. 9. לאיד… והשקה: בר׳ ב, ו. 10. תשתה… השמים: דב׳ יא, יא. 11. ידענו רשענו: על-פי יר׳ יד, כ. 14-13. ואתה… והשמים: דב׳ ד, כו; שם ל, יט. העדות: דב׳ יא, יז: ׳ולא יהיה מטר…׳. 15-14. דשא… הארץ: בר׳ א, יא. תגדל פרע: על-פי במ׳ ו, ה. 16. נטפי… תגרע: אל תמנע מן האדמה את טיפות המים. על-פי איוב לו, כז. 17. גשם… השמים: יש׳ נה, י. 19-18. אם…הגיע: הבצורת קשה מאוד, ואם לא ירד הגשם מיד, נגיע עד לשערי מוות. 20. מפגיע: מפציר ומתפלל. 21. וכפיו… השמים: מל״א ח, נד.
דַּלִּים וּשְׁפָלִים, אֶבְיוֹנִים, עֲנִיִּים
גְּמוּלֵי חָלָב וְיוֹנְקֵי שָׂדָיִים
נוֹאֲקִים, צוֹעֲקִים, מְבַקְשִׁים מַיִם
25- מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם.
בְּקָרָאִי עַנְנֵי, יָדִי מָטָה
לָרָשׁ אֵין כֹּל, כָּלְתָה פְּרוּטָה
בֵּיתִי רֵיקָן ה',הַשְׁקִיפָה, הַבִּיטָה
מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם.
30- רַחֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל הַבְּרִיּוֹת
עֵינֵיהֶם אֵלֶיךָ צוֹפִיּוּת תְּלוּיוֹת
אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹפוֹת וְחַיּוּת
אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם
אֱלֹהִים, אַל תִּבְזֶה לֵב נִדְכֶּה וְנִשְׁבָּר
35- הָרִים וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָּר
גַּם יִרְעֲפוּן דֶּשֶׁן נְאוֹת מִדְבָּר
כִּי גָּדוֹל חַסְדֶּךָ מֵעַל הַשָּׁמָיִם.
הָב לַן חַיֵּי, הַב לָן מְזוֹנֵי
בְּצִדְקַת נִגְלֵיתָ אֵלָיו בַּסְּנֶה
40- טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם.
23-22. דלים…שדיים: העם בדלותו על עולליו ויונקיו. 25. מאת… השמים: בר׳ יט, כד. 26. ידי מטה: על-פי וי׳ כה, לה. ופירושו – התרוששתי. 27. לרש… כל: שמ״ב יב, ג. כלתה… פרוטה: מתוך יוקר הבצורת לא נותר כסף. על-פי סנהדרין צ״ז ע״א: ׳אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס׳. 28־29. ה׳… השמים: דב׳ כו, סו. 32-31. עיגיהס… חיות: כל בעלי החיים, אדם ובהמה, מצפים לגשם ההצלה. 34. אלוקים… ונשבר: תה׳ נא, יט. 35. הרים… בר: תה׳ סה, יד. כלומר: יתכסו בתבואה, שתצמח עם בו הגשם. 36. ירעפון… מדבר: תה׳ סה, יב. ירעפון: יזלו, יטיפו. 37. בי גדול… השמים: תה׳ קח, ה. 38. הב…מזוני: תן לנו חיים, תן לנו מזונות, על-פי מ״ק כח ע״א. 39. נגלית…בסנה: בזכות משה, על־פי שמ׳ ג, ד. בצדקת: על-פי הפיוט לתיקון הגשם ׳אל חי יפתח אוצרות שמים׳. 40. טרם… תענה: יש׳ סה, כד. 41. אלה… השמים: בר׳ ב, ד.
רַב הַעֲלִילִיהָ וּגְדוֹל הָעֵצָה
עָמָל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה
כִּי טַל וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אַרְצָה
45- בְּהֵחָסֵר, בְּהֵעָצֵר שָׁמָיִם.
וַיְהִי יָדֵינוּ עַד בּוֹא שֶׁמֶשׁ אֱמוּנָה
צָוְחִינַן, צָוְחִינַן וְלֵית מַשְּׁגַּח בַּנָּא
מִמַּאן דְּאִית לֵיהּ קָא בְּעֵינָא
קוֹנֶה אֶרֶץ וְשָׂמִים.
50- נָא אִם גָּדוֹל מִנְשׂא עֲוֹנִי
כְּכֶלֶב וְעוֹרֵב פַּרְנְסֵנִי
אִם הַעְלֵם תַּעֲלִים עַיִן מִמֶּנִּי
זוּלָתְךָ מִי לִי בְּשָׂמִים
חָסִין בְּטוּבוֹ מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ
55- יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יִתֵּן בְּעִתּוֹ
כָּל הָעָם יָרֹנּוּ לְקוֹל תִּתּוֹ
הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמָיִם.
- 42. רב… העצה: כינויים לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 43. עמן… פרנסה: ברכות ג ע״ב. 44. ומטר… ארצה: שמי ט, לג. 45. בהעצר שמים: מל״א ח, לה. 46. ויהי… אמונה: שמי יז, יב. כלומר: מתפללים אנו עד הערב. 48-47. צוחינן… בעינא: ׳אנו צווחים ואין משגיח בנו. ממי שיש לו אנו מבקשים׳, ועל כן אנו מקווים כי ניענה. 49. קונה… שמים: בר׳ יד, כב. ועל כן הוא כל יכול. 50. אם… עווני: בר׳ ד, יג. 51. ככלב… פרנסני: על-פי ב״ב ח ע״א: ׳פרנסני ככלב וכעורב׳. 53. מי… בשמים: תה׳ עג, כה. 54. חסין בטובו: מתוך התפילה ׳אנא בכוח׳, והוא כינוי לקב״ה. 55. יורה… בעיתו: דב׳ יא, יד. 56. כל… ירונו: וי׳ ט, כד. 56-57. לקול… בשמים: יר׳ י, יג. במחרוזת האחרונה מביע המשורר בטחונו, כי ה׳ ייענה לתפילת המבקשים על הגשמים.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת בראשית ◆ מס' 21
לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
בראשית ברא אלהים (א, א).
הרב אברהם אסולין היו
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר (תהילים לג, ו), בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים רוח. ללמדך
שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.
כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל (פסחים נד.), כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד. ועוד כתב "בראשית" – אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק (ישעיה מג, ז), כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים. "את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן(א, ט).
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו). איתא במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב.
ויובן על פי הזוהר הקדוש (בלק, רב, א), בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית מן הקרבן, כמו (במדבר כח, ב), את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר (ישעיה נה, א), הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה (בבא קמא, יז), כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה. ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא (ברכות ה), ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם(א, כז),
יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה. וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה (מאור החיים).
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים(ב, ד).
כתב הרב ישועה הלוי (התרע"ט), בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יב, טו), כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ" כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם.
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל(ב, טז).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים (ח"א). לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר".
לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו(ב, יח).
כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד, נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב (בירמיה נ, לו), "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו".
וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה (ה'תר"מ – ה'תשכ"ג), אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל (יבמות סב:), "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב (משלי ד, ב), כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר כנגדו". ובגמרא (שם), כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר (איוב לא, כד), "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז:), שנאמר (בדברים ה, כו), "שובו לכם לאהליכם". והנה מילת "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת(ג, ז).
קבלה ביד רבותינו (אבות דרבי נתן נוסחא א, לא), שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. (מלל אברהם אנקווא. התק"ז – התקפ"ב).
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (ו, ו).
הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר "כי עשה את האדם בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. (דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח).
שבת שלום ומבורך,
הרב אברהם אסולין
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית מספר 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
מן המערכת
הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט.
עוד בגיליון זה נקרא בין היתר לראשונה על סוגיית הרופאים במרוקו באמצעות מחקרו של פרופ׳ אליעזר בשן, נכיר עם משה עובדיה דמויות מוגרביות מירושלים של ראשית המאה העשרים, אמנון אלקבץ חקר את תופעת ה״חמלאת די צפרו״ ומספר לנו על כך, נבחן את סוגיית ה,סלקציה״ באמצעות מאמרו של יגאל בן נון, נעיין בפיוט של רבי כליפא מלכא עם שלמה אלקיים ונקנח בסיפור יוצא מן הכלל על מעברת באר שבע מאת דן וקנין. הגיליון נפתח במאמרים על הסתלקותו של אחד מגדולי זמרי מרוקו ר׳ שלמה אמזלג הוא סמי אל מוגרבי ז״ל ועם סגירת הגיליון התבשרנו על פטירתו ללא עת של הפייטן המצוין רבי יוסף אלבז לו הוקדש שיר הספד המצטרף להספדים לדוד אטיאס ז״ל ולצדקת רחל כנאפו ז״ל שעזבו אותנו שלא בעתם.
בכבוד רב
העורך
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
מן המערכת
הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט.
עוד בגיליון זה נקרא בין היתר לראשונה על סוגיית הרופאים במרוקו באמצעות מחקרו של פרופ׳ אליעזר בשן, נכיר עם משה עובדיה דמויות מוגרביות מירושלים של ראשית המאה העשרים, אמנון אלקבץ חקר את תופעת ה״חמלאת די צפרו״ ומספר לנו על כך, נבחן את סוגיית ה,סלקציה״ באמצעות מאמרו של יגאל בן נון, נעיין בפיוט של רבי כליפא מלכא עם שלמה אלקיים ונקנח בסיפור יוצא מן הכלל על מעברת באר שבע מאת דן וקנין. הגיליון נפתח במאמרים על הסתלקותו של אחד מגדולי זמרי מרוקו ר׳ שלמה אמזלג הוא סמי אל מוגרבי ז״ל ועם סגירת הגיליון התבשרנו על פטירתו ללא עת של הפייטן המצוין רבי יוסף אלבז לו הוקדש שיר הספד המצטרף להספדים לדוד אטיאס ז״ל ולצדקת רחל כנאפו ז״ל שעזבו אותנו שלא בעתם.
בכבוד רב העורך
משה עמאר
אחת מתגובות חכמי בוראכם במאה הי״ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין
העיר מראכש וחכמיה
העיר מראכש היושבת לרגלי הרי האטלס בתוך יער דקלים, נוסדה במאה הי״א. סמוך לייסודה נמצאה בה קהילה יהודית מסודרת. גורלה של הקהילה היהודית במראכש היה כגורל יהדות מרוקו כולה, גם היא תכופות סבלה מרדיפות הקנאים המוסלמים, והיו תקופות שנאסרה ישיבתם של יהודים בעיר.
רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים אשר עזבו את ספרד בגל הפרעות של שנת קנ״א (1391). הוא ביקר במראכש בשנת קנ״ג ורשם בחיבורו את התרשמותו ממצב היהודים בעיר זו2. וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת, ועברנו על שער השר המושל בעיר. והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשטתחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהייתה…
מדבריו אנו שומעים, על מעמדם הירוד של היהודים בעיני הסביבה הנוכרית, ועל ההשפלה ממנה סבלו, שבמרכז העיר לאור היום, בתוך קהל ועדה, עבד כושי הרשה לעצמו ללא היסוס, להכות רב יהודי מכובד בלא שהתגרה בו; גם על אי יכולתם של בני הקהילה להגיב ולהגן על עצמם, כי אם בהכנעה ובבקשה תחינה ופיוס.
ואולם קושי השעבוד והגלות לא פגעו בתלמוד תורה ובשגשוגם של תלמידי חכמים במקום. דבר זה משתקף באמרת כנף הנפוצה במרוקו האומרת: "שאין תלמוד כמו התלמוד של חכמי מראכש". ידועים לנו שמותיהם של חכמים ושמות יצירותיהם, שפעלו בכל התקופות בעיר, וחיבוריהם מקיפים כל ענפי פרד״ס התורה.
גלי היהודים המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו בשנת רנ״ב (1492), לא פסחו על מראכש, והקהילה היהודית במראכש הפכה מרכז לשיבתם ליהדות של האנוסים. אם כי שלא בדומה לערים אחרות, בהן היו המגורשים רוב מנין ורוב בנין של הקהילה, במראכש המגורשים היו מיעוט ביחס ליהודים המקומיים. ושני קהלים התושבים והמגורשים התקיימו זה בצד זה, וכל קהל שמר על יחודו ומנהגי אבותיו.
הפריחה הרוחנית שהקיפה את יהדות מרוקו החל מהמחצית השניה של המאה הי״ז ואילך, לא פסחה על הקהילה במראכש, ובמאה הי״ח התפרסמו חכמים גדולי תורה והוראה בעיר זו. חכמי מראכש גם העמיקו לחקור בתורת הנסתר, והיו מראשי המדברים בחכמת הקבלה, ותרמו תרומה חשובה בתחום זה. ידועים חיבוריהם של הרבנים: ר' אברהם אזולאי, ר' יעקב פינטו, ר' אברהם פינטו, ועוד. רבי שלום בוזאגלו מחבר "מקדש מלך" שהוא הביאור הראשון שנדפס על ספר הזוהר, רכש את ידיעותיו בחכמת הקבלה מחכמי עיר זו. וכה כתב בהקדמתו:
ותורה מחזרת על אכסנייא שלה, ועיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים. ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא קדישא, המקובל האלקי כמוהר״ר אברהם אזולאי זלה״ה, לרב לי עשיתי, וממנו זאת החכמה למדתי ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי… ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי… הלוא הם מעלת החכם השלם המקובל האלקי כמוהר״ר יעקב פינטו יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו…
כלומר לאחר מאה וחמשים שנה מביקורו של ר' אפרים אנקאווא במראכש, נזדעזע גם ר״ש בוזאגלו ממצוקתם הקשה של יהודי העיר: עניות מרודה, היטלי מם כבדים, ורדיפות בלתי פוסקות על לא עוול בכפם; עד שהוא רואה את יכולתם להתקיים במצב זה לפלא ולנס גלוי. למרות מצבם הקשה לא פסק קול התורה מיהודי העיר, ואף הלך והתחזק. רבי שלום מעיר סאלי בא למראכש, כדי ללמוד מחכמיה את תורת הנסתר.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
אפשרויות להתיישבות: שלילת הכבוד־העצמי
במרוצת שלושים השנים האחרונות ולמעלה מזה הוצעו הרבה והרבה תכניות, סופקו כספים ממקורות בינלאומיים ונערכו מחקרים, שהצביעו כולם על הברכות שיפיקו הפליטים הערבים אם ייקלטו בתרבויות־האחיות של הארצות הערביות המארחות. במרוצת השנים הוקיעו גופים בינלאומיים וקולות ערביים בלתי־תלויים למיניהם בפירוש את עמדתם של הערבים השוקדים על המשך ניוונם של המהגרים הערבים שנכנסו לעבודותיהם: לפרקים גם הובע צער על כך שהמדינות הערביות סוטות מן התקדים המקובל על כל העולם החופשי: להעניק לפליטים בכל פינות תבל את הכבוד העצמי של יישוב מחודש בתוך סביבה הולמת, שבה יכולים הם להיעשות אזרחים מועילי הערביות אפשרויות נרחבות למעלה מכל שיעור המבוססות על שיקומם של הפליטים, אפשרויות שיכלו לסייע בפיתוח הפוטנציאל האדיר של ארצותיהן במסגרת תכניות־הסיוע המוצעות. מומחים בינלאומיים מסרו ופירסמו הוכחות שאין חולקים עליהן, שלפיהן עתידים קליטתם ויישובם של הפליטים, אם יוגשמו בידי כלל האומות הערביות, להצמיח ברכה לא רק לפליטים הערביים אלא גם לאיזורים דלילי־האוכלוסים בתוך העולם הערבי, שזקוקים היו לתוספת כוחות־עבודה לצורך קידומם. הרבה מומחים באיזור סברו שעיראק וסוריה מתאימות מאין כמוהן ליישוב הפליטים הערבים אחד המימצאים מסוג זה היה הדו״ח שהגישה המועצה־המייעצת־לפיתוח־בינלאומי שליד הנשיא טרומן. מועצה זו, שבראשה עמד נלסון רוקלפלר, קבעה שבמסגרת פיתוח הולם תוכל עיראק לבדה לקלוט 750,000 פליטים ערבים. לדברי הדו״ח,
…ישראל [אשר] בשלוש שנות קיומה קלטה פליטים יהודים, שמספרם שווה בערך למספר הפליטים הערביים… שנמלטו מן הארצות המוסלמיות במזרח התיכון ובצפון־אפריקה, אינה יכולה לקלוט מחדש את הערבים שברחו מגבולותיה, אבל יכולה היא להציע, אף גם הציעה, את עזרתה למימון יישובם של הערבים. חבר־הלאומים צידד בשעתו בהחלפת התושבים הערבים של ארץ־ישראל בתושביהן היהודים של הארצות הערביות… וראה בכך דרך יעילה לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל. חילופים כאלה התרחשו למעשה. יישובם של הפליטים הערבים… היא פשוט הרבה יותר… בארצות הערביות.
עוד אחד מן המחקרים המוסמכים דיווח לאמור:
עיראק תוכל לתרום יותר מכל לפתרונה של בעיית הפליטים. היא תוכל לקלוט גם חקלאים. דבר זה יצמיח ברכה לפליטים ולארץ במידה שווה. בהצביעו על כך שעיראק יאה במיוחד ליישובם המחודש של פליטים, ובניגוד לטענה הערבית שהפליטים הערבים ״אינם ניתנים לתעסוקה״, הדגיש אותו מחקר כי בשנים 1951-1950 עזבו את עיראק 100,000 מיהודיה… הם השאירו פער גדול בחייה של העיר. רבים מהם היו חנוונים, אומנים או עובדי צווארון לבן, ואילו 15,000 נמנו עם בעלי-היכולת… אפשר לסתום את הפער… שוב תצמח ברכה גם לעיראק… בסיכום המחקר נאמר כי ״הארצות המארחות מן הדין שתקבלנה לידיהן במוקדם ככל האפשר את האחריות לפליטים״, וכי ״חלוקתם המחודשת של הפליטים בין הארצות האלו היא צורך ראשון במעלה״.
לדברי עוד מחקר אחד, מאת ס.ג׳ ת׳יקנס, היו לעיראק ״הסיכויים הטובים ביותר לטווח ארוך״ ליישוב הערבים מארץ-ישראל. הרברט הובר חיווה דעתו כי ״בכך תפונה ארץ־ישראל… להגירה יהודית גדולה…״
אל-בלד, יומון ערבי שהופיע בירושלים העתיקה כשהיתה בידי ירדן, הדגיש עד כמה בריחת היהודים מעיראק חשובה לערבים, שהרי ״לערך 120,000״ פליטים יהודים ברחו מבגדאד לישראל והניחו אחריהם את בתיהם ואת כל אשר להם.צלאח ג׳בר, מי־שהיה ראש־ממשלה בעיראק ומנהיג המפלגה הלאומית־ הסוציאליסטית של עיראק, אמר כי
יציאתם של 120,000 יהודים מעיראק לישראל יש בה ברכה לעיראק ולערבים הפלשתינאים משום שהיא מאפשרת למספר דומה של פליטים ערבים להיכנס לעיראק ולתפוס את הבתים היהודים שם.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
200 – אשחאל מן עתקייא, תפכּו מן אל־הג׳לייא.
כמה בחורות רווקות, ניצלו מאלמנות.
בתולה זקנה, ולא אלמנה. (פתגם צרפתי)
اشحال من عتقييه ـ تفكو من هزليه
201 אל־בנת אידא כּברת, גּייר־להא וואכ׳א עבד
. בת שהתבגרה, גייר בשבילה אפילו עבד.
البنت ادا كبرت غيير ليها وخا عبد
בתך בגרה, שחרר עבדן ותן לה. (פסחים קיג׳)
בתך בגרה, בוא והשיאה. (ויקרא רבה פרק כאי)
מהר להשיא את בנותיך, פן תנשאנה לטוב בעיניהן. (ויליאם ססיל)
צמר ובנות, לא טוב להשהותם בבית (לוח הארץ תשי״א)
הבנות והתפוחים לא טוב להשהותן בבית(הן נרקבות מהר)(פתגם צרפתי)
איזהו עני, רשע ערום? זה המשהה בתו בוגרת. (סנהדרין ע׳)
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
תשמע חלום לפתור אותו
סיפור מעניין נוסף עובר במסורת המשפחה 
מדור לדור:
בעיר סלוניקי, גרה נערה בת עשירים, שהתייתמה מהוריה בילדותה. נאה וצנועה נבונה וחכמה היתה, ואת כל העושר שהיה לאביה ירשה. בהגיעה לפרקה, חפצו רבים מאנשי העיר להשתדך עמה, אולם למרבית הפלא השיבה לכולם בסירוב מוחלט. כאשר חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, ניסו קרוביה לדבר על ליבה שתגלה להם את טעמה, אך היא סירבה, והעדיפה לנצור את טעמה בליבה.
השנים נקפו ועברו בזו אחר זו, והיא הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לסביבות גיל ארבעים. כמובן שעם חלוף הזמן הלכו ופחתו בני העיר אשר חפצו לשאתה, אולם הדבר לא ערער את החלטתה, ולכל הצעה השיבה בשלילה.
באותו זמן התאלמן יהודי יקר, נכבד ונשוא פנים, ר׳ אברהם שאמוט שמו, ירא שמים וישר דרך, היה האיש. ר׳ אברהם שעבר כבר את שנת הארבעים, חפץ לשאת אשה בת גילו, שיוכל להקים עמה בית מפואר, מיוסד על אדני התורה. לאחר שחכך בדעתו, החליט, כי השידוך המתאים ביותר עבורו הוא, אותה יתומה בוגרת. בלבו סבר כי מאחר והתבגרה כל כך, בודאי הבדידות וחוסר התקוה מעיקים עליה. ואין ספק כי תיאות להינשא לו.
סמך האיש מעשה למחשבה, ותיכף ומיד שלח אליה שליחים שידברו עמר. משעמדה בסירובה, הפצירו בה שליחיו, בתארם את טוב לבו ומעלותיו הרבות, אך היא בעקשנות בלתי מובנת עמדה בסירובה.
כששבו אליו שליחיו בידים ריקות, עמד ר׳ אברהם משתאה. בלבו גברה התמיהה, שבגילה המתקדם ובמצבה העגום, תסרב להצעה כה מפתה? בתבונתו הבין כי בודאי יש דברים בגו, ודבר סתר עומד מאחרי הסירוב העקשן. שמא מחלה ממארת או צוואה נסתרת שהשאירו לה הוריה. סקרנותו הלכה וגברה, ובצדה התעוררה גם חמלה, שמא זקוקה עלובה זו לאיזה סיוע, אולי חולה היא ואין איש יודע, הלא בודדת היא בעולם. "עלי לעזור לה״, הרהר. לאחר שחשב בענין, לבו ההחלטה כי עליו לברר מה עומד מאחרי סירובה, ובאם יתברר כי אין סכנה :בדבר ישכנעה להינשא לו.
נטל רבי אברהם כובעו ומעילו וניגש לביתה. הקיש על הדלת, ומשפתחה לו, החל לשוחח עמה על מצבה. שאל שאלות על בריאותה ועל עסקיה, האשה השיבה לו כי בריאותה טובה, וכי עסקיה רבים ומגוונים, ולא חסר לה דבר.
" אם כן מדוע לא תינשאי לאיש כדרכו של עולם״ – שאל, ״הלא מה׳ אשה לאיש, וכך ציוונו הבורא בתורתו הקדושה, להקים בתים עם דורות ישרים שחעבדוהו ויעשו רצונו, ואין חפצו בחיי תוהו ללא המשכיות״ – טען.
האשה התחמקה ממתן תשובה ברורה.
שמא חולי נסתר מקנן בך? או שמא הוריך ציווך לא להינשא״? – התעניין.
בהחלט לא״ – ענתה. ״יתומה אני, אין מי שדואג לי באמת, ואיני חפצה להינשא לאיש״ – השיבה ביובש.
רבי אברהם בחושיו הדקים הבחין, כי מתחת לאותה דחיה קרירה פרוש עצב רב, לפיכך המשיך וטען ברגש: ״איני מבין את דעתך, הכי טוב לך חיים אפורים וערירים כאלו, נטולי תוכן ושמחה אמיתית, בבדידות וללא עתיד?״
במשך שעה ארוכה הוסיף ר׳ אברהם לדבר עמה בנועם ורכות, וניסה לשכנעה שתסכים להינשא לו, אולם ללא הועיל, האשה הקשתה ערפה, ועמדה בסרבנותה ללא כל תזוזה.
כשראה אה את פני הדברים, הבין כי בודאי סיבת כבדת משקל גורמת לה למאן בכל תוקף. וביקש ממנה כי לכל הפחות תגלה לו מהו טעמה. משזו סירבה בכל תוקף, התגברה חשדנותו, ובלהט סקרנותו, השביעה בשבועה חמורה בשם ה׳ שתגלה לו טעמה.
האשה נחרדה. בהיותה יראת שמים, פחדה מן השבועה, ומיראתה פן יבולע לה, סיפרה לר׳ אברהם, כי ראתה בחכמת האיצטגנינות, שכל בן או בת שיצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם עשרים שנה.
״גם אני עז חפצי להינשא לאיש, אבל למה לי להתחתן ולצער את בעלי, אשד ישכל את כל ילדיו״, טענה בעצב, ״לכן אינני מסכימה להינשא לאיש, למרות כל טענותיך הנכונות ללא ספק״ – סיימה דבריה
.״יש תקוה לאחריתך״ – הכריז ר׳ אברהם.
״אכן טענתך נכונה, וחששך מוצדק, אבל רק כלפי הגויים ואומות העולם. אך אם בני אברהם יצחק ויעקב, יודעים כי יש מנהיג לעולם, והוא החותך חיים לכל חי וגם אם הינו משפיע השפעתו דרך הכוכבים והמזלות, לא הם הקובעים את מידת חייו של האדם, אלא הבורא יתברך הוא הקובע, ואם יעלה רצון לפניו, תיכף ומיד ישנה את מערכות הכוכבים והמזלות כפי רצונו, ולנו היהודים נתן הבורא את האפשרות לעורר את רצונו לשנות את קביעת המזל" – הסביר.
״האמנם אפשר לשנות קביעה זו״? – קראה האשה בקול, ופתיל תקוה ניצת בעיניה.
״כן! בודאי!״ – השיב ר' אברהם בנחת, מרוצה מכך שהצליח לפענח את הסוד, ולבקוע סדקים בסירובה.
״כיצד?״ – תמהה בקול רועד.״חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה יח.), שגם אדם שנגזר עליו למות בצעירותו, אם יעסוק בתורה יחיה ארבעים שנה, ואם יוסיף לעסוק גם בגמילות חסדים יחיה ששים שנה, ואולי גם יותר. לכן, כל שעליך לעשות הוא לגדל ילדיך בדרך התורה והמצוות, ובמיוחד גמילות חסדים, כך יתרצה הקדוש ברוך הוא להחזיקם ולהחיותם בעולמו, ויאריך ימיהם בטוב ונעימים״ – יעץ והסביר בטוב טעם.
האשה שמעה, הבינה כי הצדק עמו, ואור נדלק בעיניה. לאחר שאמר לה, כי חפץ הוא לשאתה לאשה למרות מה שגילתה, התרצתה להינשא לו, ולאחר זמן קצר נשא ר׳ אברהם שאמוט אותה לאשה.
כעבור שנה נולד להם בן, ר׳ אברהם ואשתו ערכו ברית מילה וסעודה מפוארת כידמלך, בה השתתפו רבים מבני העיר. הרך הנולד נקרא בשם אהרון, המשתתפים סברו כי נקרא כך על שם אבי האשה. אך להורים המאושרים היה טעם נוסף, אותו שמרו בלבם: הרי עליהם לגדל את ילדם לתורה ומעשים טובים,ואם חפצם שיאריך ימים עליהם לדאוג שירבה בגמילות חסדים, כעצת ר׳ אברהם. תרו אחר עצות וסגולות שיעזרו להם בכך, ומכיוון שאמרו רבותינו (יומא "שמו של אדם גורם למעשיו״, לכן קראו שמו כשם אהרון הכהן, שהיה גומל ומטיב לעמו, מתוך תקוה וציפיה ששמו ישפיע עליו, ואכן ירבה בעשית חסד.כך יחפוץ בו הקב״ה ויבטל מעליו את גזירת המזל.
אברהם ואשתו גידלו את בנם על אדני התורה והיראה, והדריכוהו בדרך המצוות, במצות צדקה וגמילות חסדים. לשמחתם הרבה, אהרון בנם, צעד בדרך שהתוו לפניו, שקד על תלמודו, והרבה בגמילות חסדים. וכך בהגיעו לגיל שבע עשרה, כאשר חשו כבר בטוחים יותר בדרכם, השיאו לו אשה, ונולדו לו ילדים.
מתוך אחריות לעתידו, גילו לבנם את מה שנגלה לאמו, והסבירו לו כי עליו להרבות בלימוד התורה, בעסק הצדקה וגמילות חסדים, כעצת אביו. אהרון שמעלקול הוריו, עשה כפי שיעצוהו, הרבה בתורה וצדקה, וחי את חייו במנוחה ובטחון. בהגיעו לגיל ארבעים חשש אולי יצא רק ידי חובת לימוד תורה, ולא ידי חובת צדקה וגמילות חסדים, לפיכך כל אותה שנה פחד שמא ימות בה. משעברה אותה שנה וראה שהמשיך לחיות, הבין כי מעשי הצדקה וחסד שעשה, טובים לפני הקב״ה, לכן שינה את מזלו, ונתן לו חיים במתנה. מתוך הבנה זו, המשיך בלימוד־תורה ובמעשה הצדקה וחסד ביתר שאת ויתר עוז.
כך האריך ימים כעצת אביו, עד הגיעו לשנתו הששים. בשנה זו פחדו גבר כי בה ימות, משום שבדברי חז״ל לא ניתנה ההבטחה רק עד גיל ששים. גם הוריו שהאריכו ימים מאד, ובזמן זה כבר היו בשנת המאה לחייהם, פחדו מאד מכך, וחששו שמא לא יוכלו לעמוד במיתת בנם לעת שיבתם המופלגת. ר׳ אהרון הרבה בשנתו זו במעשי צדקה וחסד מעבר לכוחו, וציפה כי בכך תתבטל ממנו הגזירה.
אך למגינת לבו, בערב יום הכיפורים נפל למשכב. למחרת התעורר משנתו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ״ (בראשית ט, י). ר׳ אהרון שהיה תלמיד חכם, ידע את דברי הגמרא (ברכות מ:): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה״, לפיכך הסיק כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לאחר שהתבונן בתוכן הפסוק, התמלא חרדה וחלחלה, להבנתו, נאמר לו, כי הוא עומד למות וכל נכסיו ירדו לטמיון.
ר׳ אהרון סיפר לבני ביתו על חלומו, וכולם נתקפו באימה ובעצבות נוראה. מתוך היותם יראי שמים, שבו בתשובה שלימה, והתפללו וזעקו לה׳ שיושיעם, ויחונן את ר׳ אהרון מרדת שחת.
אולם למחרת כאשר התמוטטו האורווה הרפת והלול שהיו ברשותו, וכל החיות שבהם מתו, גבר פחדם של ר׳ אהרון ובני ביתו שבעתיים. הם הבינו כי רומזים מן השמים, ששעת היפרדו של ר׳ אהרון מהעולם הולכת ומתקרבת. פחדם וצערם הרב גרמו להם דכדוך נפש, דווקא באותם ימים בין יום הכיפורים לסוכות, בהם היהודים עוסקים במצוות שמחים וטובי לב.
בדיוק באותם ימים נקלע לעירם, סלוניקי, ר׳ יאשיהו. אנשי העיר רגשו לכבודו. קבלוהו בכבוד מלכים, וארחוהו בכבוד רב.
הרי״ף בחר להתארח בבית ר׳ אברהם שאמוט הקשיש, אשר הזמינו להתאכסן בביתו.
בהיותו בבית ר׳ אברהם שאמוט, חש הרי״ף, כי אוירת נכאים שורה על הבית. ר יאשיהו שחפץ לסייע למארחיו היקרים, שאל מהי הסיבה לעצבות בה הם נתונים. בני הבית ששמעו על חכמת ר׳ יאשיהו, קיוו כי אולי בחכמתו יוכל להושיעם מצרתם, ולכן סיפרו לו את כל סיפור חייהם מתחילה, החל ממה שנגלה לאמו של ר׳ אהרון שאמוט בחכמת האיצטגנינות, את עצתו של ר׳ אברהם, וכמה שהשתדלו לקיימה בכל כוחם, ולבסוף סיפרו לו על חלומו של ר׳ אהרון שחלם בערב יום כיפור, ואת מה שארע אחר כך.
ר׳ יאשיהו האזין לסיפורם בקשב רב, ולאחר ששמע הכל, חייך ואמר:
״פתרון החלום הוא להיפך ממה שחשבתם! אדרבה! אותו פסוק שנפל בפיך הוא המבשר לך כי תמשיך לחיות. פסוק זה תחילתו בתיבת "ואת״, שהיא ראשי תיבות "ו׳א׳תן ת׳חתיך״, וגילו לך מהשמים כי יתנו תחתיך את כל נפש החיה אשר אתך. אותם חיות שמתו, תחתיך מתו, והם היו כפרתך, ובכך התבטלה הגזירה מעליך, ועליך לשמוח".
דבריו המרגיעים של ר׳ יאשיהו, נפלו על אזניהם השמוטות, כמים קרים על נפש עיפה. בני הבית חשו כי חכמת אלקים שוכנת בקרבו של ר׳ יאשיהו, וכפתרון יוסף הצדיק בשעתו, אשר פתר לשר המשקים את חלומו לטובה, כך פתרונו של הרי׳׳ף פתרון אמת הוא, ובודאי כדבריו כן יהיה. ר׳ אהרון ומשפחתו הרגישו בהקלה מרובה, והחליטו להתחיל בהכנות לחג הסוכות בלב שמח ובוטח.
לאחר מכן פנה הרי״ף בשאלה לר׳ אהרון: ספר נא לי ידידי, איזה מעשה טוב ־ בעשרת ימי תשובה, שככל הנראה בזכותו נקרע רוע גזר דינך.
רבי אהרן התרווח בכסאו והחל לספר:
בליל ז' בתשרי קמתי כמנהגי באשמורת הבוקר, ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות. היות וקורי השינה עדיין לא סרו מעיני, לא השגחתי שטעיתי טעות וכי השעה היתה רק חצות הלילה, הרבה זמן לפני תחילת אמירת הסליחות. התלבשתי, ויצאתי מביתי.
לכתי בסמטאותיה החשוכות של העיר, שמעתי לפתע בתוך דממת הליל, קול בכי וזעקה בוקע מאחד הבתים. בזריזות פסעתי לעבר מקור הבכי, ולהפתעתי הבחנתי כי קול בכי בוקע מביתו של שלמה לפאפא, הידוע כאחד מעשירי העיר,ומבעלי הצדקה וחסד שבה.
מכיון שחששתי שמא אסון ארע שם וזקוקים לעזרה, הטיתי את אזני לשמוע היטב מהו מקור הבכי החזק, והנה שומעות אזני כי הבוכה הוא שלמה לפאפא בעצמו. פליאתי גברה מאד, טיפסתי חרש, והצצתי מבעד לחלון המטבח. לעיני נגלה מחזה מרטיט: שלמה יושב בין התנור לשולחן, לידו פנקסי חשבונותיו הפתוחים, וממרר בבכי נורא לפני בורא עולם. תפילתו וזעקתו היו, שיחוס וירחם עליו, וישלח לו אוצר מן השמים, משום שמזלו התהפך לרעה, והוא ירד מנכסיו ונשאר בעירום וחוסר כל. נושיו הרבים שאינם בני ברית, קמו עליו, והינם חפצים לבולעו חי, ואין בלבם קורטוב רחמים עליו ועל בני ביתו.
בשומעי את זעקותיו ואנחותיו, לא היססתי לרגע, ורצתי לביתי כחץ מקשת, תי מאוצרי אלף זהובים, הכנסתים לארנק, ורצתי לביתו של שלמה לפאפא. כשהגעתי לשם שמעתי אותו עדיין בוכה ומתפלל, חפשתי אחר חלון פתוח, ומשמצאתיו, השלכתי דרכו את הארנק, ונסתי לביתי כל עוד נפשי בי. רק כשחזרתי לביתי הבחנתי כי השעה מעט לאחר חצות. שמחת המצוה שעשיתי מילאה את לבי, והודיתי לבוראי. הבנתי שמשמים דאגו להעיר אותי מוקדם מהרגיל, כדי לזכות אותי במעשה חסד שכזה.
לאחר כמה שעות, מעט קודם אשמורת הבוקר, הקדמתי והלכתי לאמירת סליחות בבית הכנסת.
בבואי לבית הכנסת, הבחנתי בשלמה לפאפא אשר עמד ליד ארון הקדש, ואמר הלל הגדול בדביקות ובשמחה גדולה. כריתי את אזני לשמוע את שיחתו, ושמעתי אותו מודה ומשבח להשם יתברך, על כך ששלח לו בדרך מופלאה אוצר שיוכל לפרוע ממנו את חובותיו. בלבי הבנתי היטב את הסיבה לכך, ושמחתי גדלה כפלים כשראיתי את האור בעיניו, אך שתקתי ולא ספרתי על כך לאיש.
כשסיים את סיפורו, קם הרי״ף ונשקו על ראשו, ואמר לו אשריך שזכית לעשות מעשה כה נאצל, אין ספק כי מעשה זה אשר עשית שגרם לשנות את מזלו ששלמה לפאפא, הוא שגרם לשנות גם את מזלך שלך, והוא העביר מעליך את רוע הגזירה, מעשים כאלו מזכים אותך בחיי עולם הזה ועולם הבא גם יחד.
במשך כל ימי חג הסוכות שהה ר׳ יאשיהו בביתם של משפחת שאמוט, אשר מאותו יום היו שרויים בשמחה כפולה ומכופלת, על פתרון החלום שפתר להם ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הרי״ף הקדוש. במשך ימי החג ערכו יהודי העיר סעודות לכבודו של הרי״ף, אחת מהן ערך שלמה לפאפא, כהרגלו בקודש לארח כל תלמיד חכם שנקלע לעיר.
באותה סעודה סיפר חרש לר׳ יאשיהו על הנס שארע לו, ששלחו לו אוצר מהשמים. הרי״ף נענה לו בחיוך: ״אלף זהובים היו בארנק, נכון?״
שלמה לפאפא קפץ כנשוך נחש, מנין נודע כן לכבוד הרב? הלא לא גליתי כן לאימי אין זאת אלא רוח הקדש השרויה עם כבוד הרב.
ר׳ יאשיהו חייך, ואמר: ״לא רוח הקדש גילתה לי, אלא בן אדם רגיל הנעלה מכל בני מינו גילה לי כן״.
לאחר שמארחו הפציר בו רבות, ביקש ר׳ יאשיהו ממארחו, שלמה לפאפא, שיבטיח לו שלא יגלה לאיש מהיכן הוא יודע. לאחר שהבטיח, גילה לו, כי אכן מן השמים גלגלו ושלחו לו אוצר להצילו מצרתו. אמנם לא על ידי מלאך ממרומים, אלא על ידי בשר ודם הדומה מלאך, הלא הוא מיודענו ר׳ אהרון שאמוט…
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
הדת
א) מקומות של פולחן
החוקים בנוגע למקומות של פולחן דתי נבעו ממצב הכיבוש ומתנאי החוזים. הקמת כנסיות, מנזרים ובתי־כנסת חדשים היתה אסורה על־פי דין, אבל הותר שיפוצם של מבני־פולחן שמלפני האסלאם, כפוף לסייגים מסוימים ועל־תנאי שלא ירחיבום גם לא ישנו אותם מעיקרם.
גזירות אלו שנגזרו על הדתות הלא־מוסלמיות שיקפו אולי איזה רצון להגן על דתו החדשה של הכובש, שהואיל וזרה היתה ועדיין לא נתמסדה, ממילא היתה ידה על התחתונה לעומת הדתות המבוססות יותר של בני־המקום המשועבדים. הבדווים, שרבים מהם היו עובדי־עבודה־זרה שנתאסלמו לא מכבר, עלולים היו להימשך אחר תרבויותיהם של העמים הכבושים, שבתוכם לא היו אלא מיעוט בלבד. השפלתן של הדתות האחרות, כמו גם זכויות־היתר שהוענקו לכובשים, סייעו אפוא להרגשת־העליונות של הערבים המוסלמים. ההפליות הדתיות, שנבעו מן־הסתם מצרכי ההתנחלות, קנו להן תוקף של מנהג. אף שתכופות בטלו הסייגים האלה למעשה, בכל זאת תבעו העולמא להפעילן מחדש, גם לאחר שהצליחה ההתנחלות הערבית למחות את התרבויות המקומיות הוותיקות.
רק לעתים רחוקות כובּדו מקומות־הפולחן של הד׳ימיס. מותר היה לבֹז אותם, לשרפם או להרסם כפעולת־תגמול נגד עדת הכופרים, בתואנה שאחדים מבניה חרגו מגדר המותר להם. מבחוץ נראו הבניינים האלה מטים לנפול, והעליבות המופלגת של פנימם ותכולתם היתה לפעמים תוצאת מעשי־שוד, או שנבעה ממדיניות מכוונת של הד׳ימים, במגמה להחליש את תאוות הביזה של צורריהם. מצב זה של התפוררות ושקיעה מוזכר לעתים קרובות אצל רושמי־קורות מבני הד׳ימה והוא מתואר על־ידי קונסולים אירופיים, וכעבור זמן על־ידי תיירים זרים. ב־1852 שיכנו חיילים את חמוריהם וסוסיהם דרך־קבע בבית־כנסת שבטבריה. ב־1855, כאשר שופץ בית־כנסת אחד בירושלים, נאסר על הרחבתו וקישוטו של המקום. בתצלומים מאמצע המאה הי״ט נראה מצבה העלוב של כנסיית־הקבר בירושלים; מתוכם גם מתברר שרק שנים אחדות אחרי צו שיווי־הזכויות של 1856 ניתנה רשות להציב צלב על כיפת הכנסיה. תייר שנקלע ב־1909 לסולימאניה שבכורדיסתן סיפר שהחיילים תפסו אחד מחדרי בית־הכנסת ומילאוהו סחי וזוהמה. הואיל וגם כלכלתם של החיילים היתה מוטלת על הד׳ימים, נעשה הדבר פתח להרבה עוולות. על־פי תעודות מן המחצית השניה של המאה הי״ט, ממארוקו, מלוב ומארץ־ישראל, היו הד׳ימים צפויים למעשי התעללות, שוד וביזה, ופעמים אפילו להרג, עקב איכסונם והחזקתם של החיילים.
תיירים אירופיים מן המאה הי״ט מעידים שיהודים ונוצרים כאחד היו צפויים לעונש־מוות אם נכנסו למסגד. טבעם הטמא היה משחית כביכול את המקומות הקדושים למוסלמים, שאליהם אסור היה להם אפילו לגשת. בתוניס היה מעשה בינואר 1869 ביהודי שעבר ליד המסגד הגדול ג׳מאל־זיתון ונרצח לאחר שטפלו עליו שביקש להיכנס פנימה. באצפהאן העלילו ב־1888 על יהודי שהיכה מוסלמי וחילל את קדושתו של מסגד, וכל יהודי העיר נענשו עונש קיבוצי וכמעט נטבחו. ב־1910 ציין י. צמח, שלוחה של חברת כי״ח, כי יהודי שנכנס למסגד בתימן לא היה יוצא ממנו חי. כנגד זה הרי בממלכה העות׳מאנית התאמצו השלטונות, במחצית השניה למאה הי״ט, להחדיר באוכלוסיה עמדה סובלנית יותר.
רק הודות ליחסים המיוחדים שנוצרו בין תורכיה לבריטניה הגדולה זכה הנסיך מוולס ב־1862 להיות הנוצרי הראשון מאז 1266 שהורשה להיכנס למערת־המכפלה בחברון. בימי המנדט הבריטי (1948-1922) יכלו הנוצרים לגשת באין מפריע אל קברותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, אבל היהודים הורשו להיכנס לבנין פנימה ולהתפלל שם רק ב־1967, אחרי מלחמת־ששת־הימים: ביטול ההפלייה הדתית הזאת, שנהוגה היתה שבע־מאות שנה, העלה את חמתם של הערבים־המוסלמים והביא לידי מהומות שבמניעיהן לא נבדלו כמעט כלל מאלו של ימי־הביניים. חברון היא דוגמה קלאסית להשתלטותם הגמורה של מוסלמים על מקומות־פולחן מרובים שבעבר היו יהודיים או נוצריים.
ב. הליטורגיה
התקיעות בשופר, הצילצול בפעמונים, והצגתם של צלבים, איקונים, דגלים ושאר חפצי־פולחן ברשות־הרבים, היו אסורים.
אף שעל־פי הד׳ימה שנכרתה עם מוחמד היו היהדות והנצרות נסבלות, הרי למעשה לא כיבדו את חופש־הפולחן. עם זאת, ברור כי בראשית הכיבוש לא היה הצבא המוסלמי, שחש עצמו נכרי בתוך האוכלוסיה, יכול לאסור את עריכת הפולחן ברחבי השטחים הכבושים. אי־הסובלנות גברה והלכה ככל שהתחזק היסוד הערבי־המוסלמי.
היו תיאולוגים שהתירו תהלוכות־דת של ד׳ימים, אבל רק בערים שבהן היו רוב. במאה הי״ד, כאשר שמע הנוסע אבן בטוטה בפעם הראשונה את צילצול הפעמונים בכאפה, אחד מנמלי הים השחור, נחרד עד כדי כך שביקש להשמיע את הקוראן ממרומי המסגד היחיד שבעיר.
כל הפגנה של פולחן שאינו מוסלמי היתה לצנינים בעיני המוסלמים. אם לפעמים הצליחו הד׳ימים לקנות להם אי־אלו זכויות בכסף מלא הרי לעתים קרובות היתה האוכלוסיה מתקוממת ומכשילה כל נסיון לליבראליזציה. הואיל וכך נמצא הד׳ימי עומד במרכזו של מאבק בין חמדת־הבצע של הרשויות לבין אדיקותם של ההמונים, שבהנהגת העולמא (חכמי־הדת) תבעו להקפיד על קיומם של חוקי־ההשפלה.
מדיניות מעין זו של הפלייה עודדה מתן שוחד ושלמונים והעשירה את השליטים. כל כמה שהיה הדיכוי טורדני כך היה מכניס־רווחים יותר. חובה היתה להבדיל בין קברי מוסלמים לקבריהם של ד׳ימים, כדי שלא ייכשל מוסלמי ולא יתפלל בשוגג על קברו של כופר. הד׳ימים היו חייבים לקבור את מתיהם בדומיה בלי להתאבל עליהם. בתי־הקברות שלהם, שהיו כביכול בתחומו של גיהנום, לא זכו ליחס של כבוד. לעתים קרובות הרסו אותם כליל וחיללו את הקברים שבהם — מנהגים שנשתמרו בעינם עד עצם ימינו אלה.
פושע שהתאסלם היה יוצא נקי מכל חטאיו. דברי מינות או ניאוץ כנגד האסלאם, הנביא או המלאכים היו גוררים אחריהם עונש־מוות. ד׳ימי שהואשם בניאוץ, בין אם היתה זו אשמת־אמת או אשמת־שווא, לעתים קרובות היו מוציאים אותו להורג מיד. המקרה המפורסם ביותר במאה הי״ט היה זה של יהודי בשם שמואל ספס, שהוצא להורג בתוניס ב-1857 עלילות של חילול־השם גררו אחריהן שפטים קיבוציים ביהודים בתוניס (1876), בחמדאן (1876), בחלב (1889), בסולימאניה (1895), בטהראן (1897) ובמוצול (1911).
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
موقع اسرائيل بالعربية
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
פגישה עם פרופסור ח.ז.הירשברג
כ"א אייר תשט"ו – 13.5.1955
נפגשתי עם הסופר פרופסור חיים זאב הירשברג, ושוחחנו על היהודים הכפריים שבהרי האטלס. הסופר בא למרוקו לשם השלמת מחקר על יהדות צפון אפריקה.
בקשה להקמת מושב שיתופי.
כ"א באייר תשט"ו – 13.5.1955
ביום שישי הגעתי למזאגאן, עיירה הנמצאת במרחק כ-100 קילומטר מקזבלנקה. בשבת לאחר התפילה כשכל יהודי העיירה היו מרוכזים בבית הכנסת דיברתי בפני מתפללים אשר הקשיבו בדריכות לדברי. לאחר מכן נועדתי עם שלושים משפחות והרציתי בפניהן על צורות ההתיישבות. בין הנוכחים היו גל בעלי אמצעים אשר רכושם נאמד בחמישה מיליון פראנקים צרפתיים.
לאחר שאלות ותשובות הביעו רצונם להקים מושב שיתופי. יעצתי להם להחליט על כך בארץ לאחר שיווכחו בעצמם מה רצוי להם יותר, והוספתי כי מבלי להביע עמדה עקרונית בנושא, הרי יותר קל יהיה להפוך מושב עובדים רגיל למושב שיתופי מאשר להיפך
סיוע לעליית המעמד הבינוני
כ"ו באייר תשט"ו – 18.5.1955
נפגשתי עם מר וירט – בא כוח חברת רסקו. ביררנו שננו שטחי פעולה בהם נוכל להיעזר אחד בשני. באותו יום ביקרו אצלי הא"א וירט וצדיקוב, וביקשו ממני לעזור להם בארגון עולים להתיישבות מקב אנשי המעמד הבינוני באמצעו חברת רסקו.
כ"ג בנסן – 13.6.1955
שוחחתי עם מר צדיקוב, בר כוח חברת רסקו, בקשר לארגון אנשי טאנאכט וטאמאזרט כיחידת התיישבות של המעמד הבינוני, במסמיה שליד באר טוביה.
הסברה ולא תעמולה
בד בבד עם הקמת הארגונים להתיישבות, הייתי מרבה בדברי הסברה ועומד במיוחד על הקשיים הכרוכים בחיי ההתיישבות. מעולם לא נתפסתי לתעמולה ורודה. העדפתי להגזים בקשיים בכדי לא להביא את המתיישבים העתידים לידי אכזבה.
בעניין זה כותב ד"ר מתן – נציג משרד הבריאו, לתנועת המושבים בתאריך י"ח טבת תשט"ו – 10.1.1955 :
הייתי בסיור עם מר גרניקר בנשך 24 ימים, ביקרנו ב-26 כפרים ובכמה ערים נפגשנו עם כ-5000 איש. ידוע לי שמר גרניקר הסביר למועמדים לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ, אפילו היה מגזים בקשיים אלה כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל.
לא שמעתי אף פעם שמר גרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפרוה מן המציאות.
אינני שייך במישרין לענייני חקלאות. אבל נהירים לי די קשיי הקליטה ובמיוחד בחיי ההתיישבות. אני מרשה לעצמי לאמר כי מר גרניקר עושה את עבודתו בשם תנועת המושבים, בשטח ההסברה, בצורה הרצינית והאחראית ביותר.
עלי להוסיף כי מכתבי זה הוא ספונטאני והנני כותב אותו לפי יוזמתי אני "