Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés
Dans l'ouvrage publie en 1930 , Les gens du navire, ou le XIVe siecle (correspondant au XXe siecle gregorien), Mohammed Ibn Abdallah Al~ Mu'aqqit Al-Murrakushi reprouva le modernisme du siecle et se replia sur l'islam. Les gens du navire sont les Musulmans embarques dans un paquebot geant representant le Protectorat. Le courroux divin fit que ce paquebot fut defonce par un iceberg : « Chacun n'etait preoccupe que de lui-meme et de ses propres fardeaux et le souffle de la solidarite s'etait epuise. Alors meme que le besoin en etait plus pressant, chacun se derobait et il n'y avait plus place que pour l'ingratitude, la jalousie, l'egoisme, la ruse et l'exacerbation des inimities.
Dans notre tristesse, nous n'avions de recours qu'en Dieu au decret duquel nous remettions notre sort.» Les passagers furent sauves par d'autres embarcations et il sermonna les rescapes en ces termes : « Nous leur exposames ce qu'il etait advenu aux gens qui, avant eux, avaient laisse se pervertir leur nature, leurs raisons et leurs mceurs en dormant libre cours a leurs passions a l'imitation des corrupteurs dans leurs rangs. Nous leur expliquames les effets nefastes de ces comportements au plan de la sante, de la moralite et de la societe, en nous plagant du point de vue des verites expliquees enoncees par le Coran glorieux et la Loi divine. Nous leur exposions les consequences de ces maladies morales et de ces transgressions religieuses, maladie par maladie, transgression par transgression, sans ne nous epargner aucun effort.»
Muhammad Ibn Al-Jajwi fut Ministre de !'Instruction sous le Protectorat. II etait convaincu que le Maroc devait adopter la civilisation materielle de l'Occident tout en l'adaptant a l'islam. Lors de son voyage pour participer aux celebrations du 14 juillet 1919 a Paris, il rencontra une delegation soudanaise invitee a participer aux fetes de la victoire en Grande-Bretagne. Ces derniers s'enquirent de la situation au Maroc Je les informai que celle-ci etait bonne et que le pays avait progresse depuis l'occupation frangaise sur le plan de la paix et de la securite, ce qui nous a epargne le fleau de la guerre qui a frappe d'autres contrees, ensanglantant les franges des royaumes. Ils rendirent grace a Dieu qu'il en soit ainsi et m'informerent qu'il en allait de meme dans leur propre pays….
Puis ils m'interrogerent sur le comportement de la France a notre egard et me demanderent si nos mosquees etaient respectees. Je leur repondis oui, et que la France etait connue pour cela, etant le plus tolerant des Etats en ces matieres, ce qui fait qu'ils ne prennent partie pour aucune foi, laissant la pleine liberte aux fideles des differentes religions. Ce que nous avons constate, de la part des Frangais, c'est l'interet qu'ils prennent a nos mosquees et a leur entretien, superieur a ce qui existait auparavant.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יה
ועד חובבי ציון
ודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
פרק ראשזן – 1885 -1861
עזה בהיסטוריה העולמית – בעבר ובהווה
עזה היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה העולמית. היא נכבשה בידי עשרות עמים: הכנענים, הפלישתים, הבבלים, המצרים, היוונים, החשמונאים, הצלבנים, העברים, הערבים, הצרפתים, התורכים, האנגלים והישראלים. בפי המצרים נקראת עזה "עיר הכנען"; בלוחות אמרנא, נקראה"חזת"; בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל על-ידי יהושע בן-נון, נפלו עזה וחצרים בידי שבט יהודה; שמשון, סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלישתים בעזה; וחזקיה, היכה את הפלישתים עד עזה. נישבה על אם הדרך, בין ממלכות מצרים, אשור ובבל, היתה עזה עיר מסחר ונקודה אסטרטגית, שהכל נלחמו עליה.
בתקופת שלטון סלבקוס כבשו אותה יונתן החשמונאי ואחיו שמעון, והושיבו בה יהודים. עדויות היסטוריות רבות מעידות על ישוב יהודים ושומרונים בעזה, כיבושה ע״י נפוליאון בונופרטה, בשנת 1779, ועד ימינו. מספרים, שלפני הכיבוש הערבי בא לסחור בעזה האשם, דודו של מוחמר הנביא ואבי הפלג ההאשמי עליו נמנים המלך חוסיין ואביו עבדאללה. האשם מת ונקבר שם.
יהודים ישבו בעזה בכל התקופות. במאה השמינית חי בה ר' משה העזתי. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהילה יהודית חשובה.
בשנת 1170,מספר ר' עובדיה מברטנורה שעזה, גדולה כמו ירושלים, ויושבים בה 70 משפחות ושני שומרונים. אין בה קראים ונמצא בה גם רב אשכנזי. ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים, ור' משולם מוולטירה מאשרים אף הם שישבו בה 70 משפחות.
בשנת 1517 ניצח וכבש את עזה סולטן תורכיה, סלים הראשון, והגיע למצרים . מספר משפחות מספרד התישנו בה במשך המאה הט״ז, ונמצא בה המקובל אברהם אזולאי, שברח לחברון מפני המגיפה. ב-1665 היתה עזה מרכז התנועה המשיחית של שבתי צבי ושל עוזרו נתן העזתי. ב-1779, כשנפוליון בונופרטה התקרב לעזה, כולם ברחו מפני צבאו. ב-1886 החליטו חובבי-ציון וקהילת יפו, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות. שלושה גרעיני התיישבות יצאו מבני יפו והתיישבו בעזה, בשכם ובלוד. הכנסתם העיקרית באה ממסחר, מיצוא שעורה לתעשיית הבירה באנגליה, וחנדל לתעשיית התרופות בגרמניה; את החנדל קנו הבדואים במדבר באר- שבע ובמדבר סיני.
ב-1910 בנו סוחרי השעורה בעזה מזח סירות באמצאות ביח״ר שטיין ביפו. דרך מזח זה העבירו בסירות שעורה וחנדל לאוניות שעגנו בקירבת החוף. שרידי המזח עדיין קיימים. בשנת 1916, במלחמת-העולם הראשונה, חוסל הישוב היהודי בעזה וחודש ב-1918, עד שחוסל סופית במאורעות תרפ״ט (1929). עזה נכבשה בידי צה״ל במלחמת סיני (1956) ונעזבה, ומאז מלחמת ששת הימים ב-1967 נכבשה ונשארה תחת שלטון מדינת-ישראל.
במערכת המינהלית של השלטון העותומאני היה השטח, שכלל את סוריה ואת ארץ-ישראל, מחולק לפלכים, למחוזות ולחבלים. שטח א״י כלל ארבעה מחוזות (קצוות). חבל ירושלים נקרא"סנזיק", בשל קדושתו,אבל הוא היה"קדה" (מחוז).
בסנזיק ירושלים היו 116 כפרים עם אוכלוסייה של 45,000 נפש;
בקדה יפו היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 35,000 נפש;
בקדה חברון היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 55,000 נפש;
בקדח עזה היו 60 כפרים עם אוכלוסייה של 40,000 נפש;
בנוסף לארבעת המחוזות נחשבו כל הבדואים במדבר באר-שבע " לקדה " באר- שבע, עם אוכלוסייה, שהעריכו אותה ב-55,000 נפש. בסך-הכל היו ברצועת עזה ובנגב 230,000 נפש.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
התמונה הדמוגרפית העולה מן המאה ה-16 היא, שבמחצית הראשונה של המאה, יש בדרך כלל ברוב המקומות צמיחה מרשימה, עקב ההגירה המקיפה והריבוי הטבעי, אולם לקראת סוף המאה ה-16 יש ירידה במספר היהודים ברוב רובם של הערים והעיירות שבהן ישבו היהודים. ירידה זו נמשכת ומתגברת במאה ה-17, ולקראת סופה של מאה זו יש ירידה חדה במספר ביהודים בכמה מריכוזיהם הגדולים.
גורמים אחדים הביאו לכך שמספר היהודים באימפריה העותמנית ירד במאה ה-17
1- בראש וראשונה כיוון שההגירה, אשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 הייתה רחבת ממדים וחד כיוונית, הופכת להיות הגירה בהיקף קטן בהרבה, ובצידה יש גם הגירה מן האימפריה לערי איטליה ולמרכזים ספרדיים בארצות השפלה, ואפילו למרכז אירופה ולמזרחה.
2- המצב התברואתי הירוד, צפיפות הדיור ותפוצת המגפות ותכיפותן עשו שמות באוכלוסייה ההודית ובפרט בילדים ובזקנים.
3- ירידתה הכלכלית של האימפריה, התרופפות הביטחון, התרבות הנגישות של גורמים עוינים וצמצום האפשרויות הכלכליות, עקב התחרות של הנוצרים-יוונים, הארמנים והסוחרים האירופיים, הביאו לקראת סוף המאה ה-16 להעמקת הקשיים ולהרחבת שכבת העניים והרעבים ללחם. אלה לא יכלו להתמודד על מצבי אסון כגון, מגפות, תחלואים שונים ומחלות מידבקות כתוצאה מתזונה ירודה.
4- גם השרפות התכופות שבהן עלו באש בתי העץ שבהם התגוררו, רוששו המוני אדם, הביאו לאובדן רכושם ובתיהם וגרמו לעתים העתקת מגורים לשכונות אחרות בעיר או לעזיבתה, להיאחזות בפרברים, למשל באיסטנבול במחצית השנייה של המאה ה-17, או לעזיבת העיר מכל וכן, סלוניקי בראשית המאה ה-17.
5- לעתים גרמו שרפות אלו, שלפרקים נלוו לרעידות אדמה או נגרמו על ידי הצתות מכוונות לשם שוד וקורבנות בנפש, חורבן של בתי כנסת והמוסדות של הקהילה, ואף הריסתן של שכונות מגורים שלמות, כגון בסלוניקי בשנים 1510, 1545, 1620, ועוד, באיסטנבול בשנים 1570, 1633, 1660, ועוד באיזמיר בשנים 1688, 1743, ועוד הרבה.
6- המגפות הופיעו מדי כמה שנים ונמשכו תקופות ארוכות. הן פגעו קשה באוכלוסייה, ובתוכה , ביהודים. השפעותיה הקשות של מגפת הדֶבֶר החוזרת ונשנית ידועות מאיסטנבול, סלוניקי, מצפת, מקוולה וממקומות אחרים.
7- אוכלוסיית העיר, שאמצעיה הכספיים אפשרו זאת, הייתה בורחת מן העיר עם התגברות המגפות והתפזרה בכפרים ובעיירות. עקב כך נפגעה קשות הפעילות הכלכלית ושותקו המוסדות הקהילתיים.
8- סיבה אחרת להתמעטותה של האוכלוסייה היהודית בסלוניקי, באדירנה ובכמה מרכזים קטנים יותר בבלקן היא ההמרה של יהודים לאיסלאם בעקבות המרתו של שבתאי צבי. גם באיסטנבול וגם באיזמיר היו המרות. לאחר מותו של שבתאי צבי בשנת 1676 כעשר שנים אחרי ההמרה, גבר תהליך ההתאסלמות בקרב חסידי הכת השבתאית, ולפי עדויות שונות המירו בשנת 1682 כמה מאות משפחות בסלוניקי ובאדירנה ומהם ומאחרים נוצרה כת הדונְמֶה. אחרים מבני כת השבתאים עזבו את מקומם בלא שימירו , למשל מסלוניקי לאיטליה, וגם בין הממרים עצמם היו שעברו מאזור לאזור , למשל מסלוניקי לבלגרד, כדי להשתחרר מפקוח השלטונות.
חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית
חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.
הם נשאו עימם אל הארץ החדשה את תחושת הכאב והזעם ואת הייאוש העמוק של אובדן בני משפחותיהם, בפורטוגל, בצפון אפריקה ובדרכי הים והיבשה. רבים מהם תהו על גורלם האישי ועל גורל עמם, ויש שהטיחו דברים כלפי מעלה וסירבו להשלים עם האסון הכבד ולקבלו כדין צדק של האלוהים. באווירה זו ייאוש מזה והטחת האשמות הדדיות בתוך החברה היהודית מזה, הם ניסו לשקם את עצמם ולבנות את עתידם.
הטחת ההאשמות וחיפוש האשמים בגורלם ודאי הביאו למתחים ולעוינות בתוך שורת המהגרים. יש האשימו את ההנהגה באוזלת יד ויש שראו בחצרנים, בתרבותם ובאורחות חייהם את שורש כישלונם. אחרים ציינו שגם ההנהגה הרוחנית לא עמדה בפרץ ולא הצליחה למנוע את האסון. למרות כל אלה בולט גם יסוד חזק של שיתוף ואחדות גורל בכתביהם של המגורשים.
בשביל הדור הראשון של המגורשים הייתה הזהות המשותפת לכל יוצאי חצי האי האיבר, על אף ההבדלים במוצא, ארגוניזם, קסטיליאנים, פורטוגלים וכו…, פרי הניסיון ההיסטורי והסבל המשותף. רבי יוסף גרסון אחד המגורשים, מביע את דעתו על הסיבות שהביאו להצלתו של דור זה.
לפי שאני מאמין כי זכות הביטחון שאנו בטחנו בשם יתברך לבוא מקצות הארץ בין שיני האריות לבקש את דברי ה'. זה הזכות הוא הביא לנו לארצות האלו. לפי שלא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבואו כל היהודים מאותם המלכויות שבאו במעט ממון ומסרו עצמם ביד אויבים קשים והשם יתברך הצילנו מידם והביאנו לשלם…. באופן שנוכל לומר כי כל אחד ממנו היא ידיד ה' שהיה לנו אהבה עמו.
הלשון שבה הוא משתמש היא " אנו " והמשותף טמון במעשה היציאה מתוך סכנה והקרבה ותוך אמונה וביטחון בה'. לדעתו, הוא ובני דורו יוצאי ספרד ופורטוגל, שאנו מקובצים ומחוברים מצד הגירוש, הוא מרבה לפנות לשומעיו בביטוי, אנו היהודים המגורשים. בפי חצרן, המנהל דו שיח עם השלטון בייזיד השני, הוא שם את המשפטים הבאים, בשם כלל המגורשים.
ידוע למעלתך כי אם היה רצוננו להמיר דתנו, היינו יושבים בבתינו מלאות כל טוב ובממוננו ולא רצינו אלא לקיים דת יוצרינו ובאנו לחסות תחת צל כנפיך.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם
לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
אחד מאיר והוא רחום׳ רחמתים על הארץ המרחם על הבריות מרגניתא טנא אריה יאודה הרב המובהק יהי שמו לעולם כי״ר
אחדשו' קיבלתי כתב ידו דברות קדשו הביטו אלי ונהרו ורציתי להחזיר אליו וי אוקי׳ והדרי בי מפני הכבוד ואיני יבול להאריך. ברם חם לבי בקרבי עמ״ש שהשדר הכהן הגדול לקח מהקופה דבר מעט ולא פירש עד כמה פרשה וו סתומה. ומש״ה השביע השביע בי מה שיעלה מהקופה עד שנה ישלחו לו. שכח מה אמר לי כתר גופא דעובדא כי השדר ר׳ יצחק אירגס ור׳ יצחק נבון היו ב׳ בפאס וקדם ר' יצחק נבון ובא לצפת ולקח כל מה שהיה בקופה עספא׳. ואח"כ בא רבי יצחק אירגאס וראה כי לא מצא דבר יצא לטעון טעון כי מאחר שנמצאו ב׳ בפאס לא נבון ליתן הכל ביד א׳ וסוד לא לקח דבר מצד המנהג כי כל מה שיבא תחי' יקח הכל. וא״כ מאחר כי השדר הכהן גדול לקח מה שלקח מה צורך לקבל שבועתו. איך שיהיה איני מאריך ירוש׳ נדחה קראו לה ציון היא דורש אין לה שפלנו עד עפר. ואומר חלותי היא ישים עין השגחתו על ענין צ״ל (צידה לדרך) הלכוף באגמון ראשם. ואם יתנו כתף צוררת הקב״ה ישלם בדרכם וברוע מעלליהם בזכות ירוש'
ולתשובתו הרמתה אנו מצפה ושי רפאל הלוי
ס״ט
בהו׳
רצוף אהבה חיבה יתירה החכם השלם הדיין המצויין כמהרר׳ נרו׳ ושני חיי עמרם שרן לטובה עד זקנה ושיבה אכי״ר
אחדש"ו באהר וחין׳, בכתב אשר קבלתי מהנגיד המפואר זה דודי וזה רעי שם ראיתי כתוב מדוע לא מצאתי חן וכו׳, את חטאי אני מזכיר האמת אתו אמינא ולא מסתפינא כי אהבת עולם אהבתיך. ואולי יש זכות תולה כי באותה שעה חם לבי בקרבי ובודאי לעת כזאת ידע האדון מ״ש על הרי מ״א (מר אביו) אריה יהודה נ״י ומרוב הצער לא זכרתי אתך ולמדתנו רבינו אין אדם נתפס וכו', והוא רחום יכפר סלח תסלח. ולעת כזאת שמח לבי ויגל למשמע אוזן כי מן שמייא אוקמוה ליה להיות גזבר בעיר צפת עיר קטנה ואנשים בה הרבה יראי השם וחושבי שמו יהי רצון שיהיה לו בס״ט בימיו ובימינו תושע יאודה.
השתא הכא ואשלחה להניד כי לימים שעברו כתבתי על ענין צידה לדרך ולא רצו לרחם על הארץ לרחם על הבריות כי אם מתי מספר כמו עשרה והיה הנשאר נתפקרו כאשר כתר' יודע. כי כן אנשים אשר נתנו ברכתי אותם מלב ומנפש זכות עהק׳ יהיה בעזרתם להציל אותם מכל צער ונזק ישאו ברכה מאת ה׳ וחיו ולא ימותו יאריכו ימים ושנים בבנים ובני בנים ברוב עושר וכבוד, ואשר לא רצו לקיים מצות נתינה לא יאבה ה׳ סלוח להם וכל המרחם על הבריות הקב״ה מרחם עליו וכמש׳ הש״ע אין דבר רע יורד מן הצדקה וצדקה מבטל גזרות קשות, אבל אלו בני אדם חושבים בדעתם שהממון יוליכו עמם לקבר ואלו מצילין אותם בנפשם ולא מצות ומע״ט, הקב״ה יתן להם בפעלם וכרוע מעלליהם. הן אמת כי הרב מ״א נ״י וזאת ליאודה רצה בענין הקופה להטפל בזכותייהו ולוי כי הם עניים ונתדלדלו, ונשבע בכתב ואמר חי נפשי וכוי, כי נתמעטו הנותנים כי אפס כסף. ואם על פרוטה כך עלה במחשבתו לו עאכ״ו בענץ צידה אמר יאמר בפה מלא כהנה וכהנה. איך שיהיה השתיקה יותר טובה באמת חם לבי בקרבי וכמו הצער עלה׳, וכל מי שראה הכתב אחזתו פלך השתיקה ולא מצאו מה להשיב. וכדי שלא יצטער האדון הן הם הדברים בקרב לבי ועכ״פ הנני אומר אם ירצה האדון שהוא גזבר והר' מ״א הוא הדיין מהרה חושה תדברו אל כל כל עם הקהל שעדין לא נתנו את כל דברי האיגרת אמריה ממררת שאתה ואביך בכבוד א״י והרבנים והעניים ועליכם מוטל לכפות אותם זה יתנו. אם באונם אם ברצון וכדי בזיון להציל ממות נפשם. ואם תמאנו מה בידי לעשות עוד, והקב״ה ירחם עלינו ואני תפלה …. תעמוד לרחם על העניים ובשכר זאת הנה אלדינו יהיה בעזרתך והסיר ה׳ ממך כל חולי ורופא חנם ירפך מחולי העינים וזכות עהק׳ ירושלים יהיה עמך בכל אשר תלך כ״ד המתפלל בעדך מלב ומנפש הצעיר רפאל הלוי ס״ט ולתשובת כתר' אני מצפה לידע משו״ט מחולי העינים
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועויינת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
פרק ראשון
חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 – פעילותו של הרב זאב הלפרין
השינוי שהתגבש בחברה המסורתית במהלך מאבקה במודרניזציה במאה ה־19 בא לביטוי מובהק ביותר בהתהוותה של הישיבה הליטאית בליטא ובמזרח פולין. תהליך זה קשור לשני תחומים מרכזיים בתולדות עם ישראל בעת החדשה: תגובות שמרניות למודרניזציה ודרכי התפתחותם של מוסדות חינוכיים. אותו תהליך התקיים גם בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־20.
בליטא ובמזרח אירופה הוא החל להתרחש בשנת 1803 עם היווסדה של ישיבת וולוז׳ין, ונמשך עד מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הבולשביקית והתפתחותה המואצת של התנועה הציונית בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, גרמו לשינויים בעולם לומדי התורה שהתקיים במתכונתו ה״ליטאית״ כמאה שנים. כתגובה לשינויים פתחו נאמני התורה במלחמה קנאית לקיומם והישרדותם בעולם שכאמור החלו לנשב בו רוחות חדשות. מאבק זה קיים ונמשך עד היום.
כמאה שנים לאחר שהשינויים במזרח אירופה החלו להתפשט וערב מלחמת העולם הראשונה, החל תהליך דומה בקרב הקהילה היהודית במרוקו. ברקע עומדים שני אירועים היסטוריים חשובים שיצרו עמו יחסי גומלין: הראשון הוא, כאמור, החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912, והשני הוא ייסוד הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (יוני 1912). האגודה שמה לה מטרה להדק את שורות היהדות האורתודוקסית בכל הקהילות ולהאבק בכל כוחה ב״מתקנים״ למיניהם, בהשכלה ובתנועה הציונית. המאבק העיקרי התחולל על נפש הנוער, והאמצעי היה העמקת והרחבת החינוך היהודי בנוסח ״ישראל סבא״.
כשמדובר בתהליכים חברתיים או תרבותיים וההשפעות הנובעות מהם, קשה בדרך כלל להצביע במדויק על נקודת זמן בה הם החלו. אולם התגובה השמרנית באפיוניה המזרח אירופיים, שהתפתחה במרוקו נגד המודרניזציה, קשורה ללא ספק להגעתו של הרב זאב הלפרין לארץ זו ב־1912. הרב, שהוכשר בישיבת ״עץ חיים״ מוולוז׳ין, הגיע למרוקו ושינה את שיטות לימוד התורה שהיו נהוגות בה במשך דורות. בנוסף הוא הביא איתו רוח מלחמתית נגד רשת ״אליאנס״ שייצגה את התרבות הצרפתית ואורח החיים המערבי, ומצאה לה נפשות בקרב רבנים ובקרב הציבור הרחב. פעילותו של הרב הלפרין מצאה לה סדן בקרב קבוצה שמרנית במיוחד שהתרכזה בפנים הארץ – בערי המרכז שבמרוקו.
לאחר השואה, בעקבות פעילותם של רבנים ליטאים במרוקו, התחדשה התגובה השמרנית בקרב יהודי מרוקו. הזרעים שהוטמנו בתחילת המאה בידי הרב זאב הלפרין, הניבו תגובה שהואצה וקיבלה תפנית דרמאטית מתוך הדחף והלהט לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. פעילות זאת לוותה ברפורמה בחינוך בנוסח הישיבות שנוסדו בליטא, ובמקביל במאבק בהשכלה, באורח החיים המערבי ובסוכניו. הפעילות לא פסקה עם יציאתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים מהמגרב, היא גדלה והתפתחה באופן סמוי בשנות השישים והשבעים בתהליך הקליטה מחדש של יהודים אלו בשני הריכוזים החדשים – ישראל וצרפת. בשנים האחרונות פרצה התגובה השמרנית בעוצמה בכל אחת מהקהילות בנסיבות ובאפיונים המיוחדים לה.
לחורבן עולם התורה במזרח אירופה היתה השפעה מכרעת, כפי שנראה, בעיצוב היהדות החרדית של קהילת יוצאי מרוקו בימינו ואיתה היהדות הספרדית בכלל.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים מראות מהחלון
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
מראות מהחלון
אז מה האח הקטן אומר? בוא, נברח לגג, זה יותר גבוה, אבל מה אם היא תתפוס אותנו במדרגות? היא כבר מעל שערי החנויות והיא לא מפסיקה לטפס, מפלצת מוזרה שאין לה רגלים ועיניים, גם לא שומעת ולא מדברת, זה מה שמפחיד בה, אי אפשר לדבר איתה, אחי ואני מתפללים ליושב במרומים, אלוהים, אם תציל אותנו מהמבול הזה שבא מלמעלה ומלמטה נעשה רק מה שתרצה. גם אלוהים אין לו עיניים ולא רגליים, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל הוא שומע ורואה והוא יודע שאנחנו בצרה צרורה, לבד, אבא ואמא לא בבית ומה אנחנו יכולים לעשות? כל שנה בסוכות נכנסת המפלצת למללאח, לוקחת כמה ילדים ונשים והולכת. בשנה שעברה היא לקחה את הבית של השכן יהודה סיסו עם אשתו ושנים־עשר הילדים, רק הוא ניצל, כי היה בבית הכנסת. לפני שנתיים הלך הדוד רפאל להתפלל ערבית ב״סלאדתאזי״, פתאום היא באה ולקחה את כל הרחוב שלו וגם את אשתו עם ששת הילדים. כולם יודעים את הסיפור של אבא ייתאח שהיו לו שמונה ילדים ובחג הסוכות היו אצלו גם האמא של אשתו וגם בן האח שלו, והיא באה לקחה את כולם חוץ ממנו שהלך לבית הכנסת ומאשתו שנתלתה בקורות התקרה והיתה שומעת את קולו מרחוק בבית הכנסת שר את ״סוכה ולולב לעם סגולה יחד ירונו כוכבי תהילה״, ככה זה כל שנה.
בקיץ הנהר עליז, המים זורמים כמו חוטי כסף, הילדים משחקים איתו כאילו היה חבר מהכיתה, מקררים את הרגליים, בונים חומה בתוכו, ואז יש לנו בריכה ושוחים, הנהר צוחק, מחייך, אבל עכשיו הוא מפלצת, צבע המים שחור, הקול זועם, והוא עולה ועולה על גדותיו כאילו נכנס בו השד, לא מכיר אף אחד, מתפרץ לרחובות, פולש לחצרות ולחדרי מדרגות, ממלא את כל המללאח ומתחיל לטפס גבוה, גבוה, מה עשינו לו? אולי זה ששופכים לתוכו את הלכלוך והפסולת? הנשים שוטפות שם את הכלים, מכבסות, מנפצות את הצמר ואפילו עושות פיפי, הגברים בראש השנה משליכים לתוכו את כל החטאים והוא בולע הכל בלי להתנגד, כל אחד עושה בו מה שהוא רוצה בלי לשאול אותו ובלי להגיד תודה או סליחה, ועכשיו הוא מתפרע, לא חבר, ממש מפחיד, אולי הרב יצא מבית הכנסת ויעשה משהו? אולי יעלה קרבן? ישליך מצה או ישפוך שמן זית? אולי הפייטן ילך בתוך השיטפון וישיר? רק זה יכול אולי לעזור, אבל אף אחד לא עושה שום דבר נגד זה וכל שנה זה ככה, לא ממהרים, כי ״הפזיזות מהשטן״ ו״כל עכבא לטבא״ ו״אסבר חתא אלקבר״ (סבלנות עד הקבר), שרשרת אין סופית של פתגמים, שמסבירים כל דבר, או כמו שאומרת סבתה מרים: ״אלעיסה בין ספיחא אלמסמאר וואלא זממת אלקבר״, חיים בין הפרסה והמסמר ולא צפיפות הקבר, או מה שדודה סולטנה אומרת: ״די מה קדדו קברו יטלע פוקו״, מי שהקבר לא מספיק לו, שיעלה עליו, שאם, למשל הקבר שלך קטן עליך וזה קשה לך ואתה מנסה לזוז ואי אפשר – מה תעשה? אתה יכול לשנות? הרי אתה מת, אם אתה יכול תעלה עליו.
אוהפתגם של סבתא פריחה: ״די דיאקת עליה יוסעהא בלגוואת״ – מי שצר לו(המקום) ירחיב (אותו) בצעקות שפירושו: אם הבית קטן אתה יכול רק לצעוק, והכי יפה זה מה שאומר סבא אברהים: ״די כלאלו בוה וזדדו סי עקבא כאיטלעהא״ – מי שאביו ואבי אביו השאירו לו עליה, שיטפס עליה, הכוונה שכל אחד מטפס על המדרון שהשאירו לו הוריו, אתה לא יכול לבחור מדרון יותר קל, ומה שהותירו הפתגמים גמרו המשלים והפסוקים כמו: ״גולל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך״ ובערבית: ״כרכאבי עלא אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״, שפירושו: תשאיר את הכל לאלוהים, האחריות עליו, לא עליך, הוא כבר יסדר הכל, אתה שב ואל תפריע, ועל כך אולי, חרבה העיר. כל פתגם באר עמוקה כמו הבארות בכפר הברברי שלידנו, אסני, על מדרונות הרי האטלס, הפתגמים האלה, אומר אבא, הם מים נקיים ממעיינות עתיקים שיוצאים מהשלג בהרים הגבוהים שנוגעים בשמים, שעברו סינון של אלפי שנים ואין בהם לכלוך או שקר, אף אחד לא כיוון אותם ולא שיחד אותם ולא הפחיד אותם או איים עליהם, אין בהם אפילו פעם אחת שם אלוהים או תמונה של המלך שנמצאת בכל מקום ובכל חדר, כי הם לא אוהבים שיגידו להם מה לומר ולא מצייתים לאף אחד, אפילו לא למלך, ולכן אפשר להאמין להם, וחברי ועד הקהילה מומחים בעיקר לנחם, להספיד, לקונן, לערוך הלוויות, לכרות קברים, לחבר שירים על המציבות, נהנים לארגן סעודות הבראה בהם מפייטים ושרים ושותים, כששומעים את קסידת יוסף הצדיק, קורעים את הבגדים מרוב התרגשות ועל פסוק כמו ״חלצני ה׳ מאדם רע, מאיש חמסים הצילני״ שותים בקבוק ערק.
סעודות שדומות לחתונות, גברים ונשים ביחד, מנחמים זה את זה, כמו שאומר הפתגם ״מוות בין קרובים חגיגה״, ״חיים ואוכל ומוות ואוכל״ ו״מי שמת שבע, שלא יקום״ וכו' וכו', כשהמלך בא לביקור תנחומים, מקשטים לכבודו את העיירה, מנקים ומסיירים והוא נכנס על סוס לבן ומסתכל מלמעלה על הנשים והילדים, אבל האם הוא מבטיח לעשות משהו? לא. זה הנהר. מי יכול לומר לנהר מה לעשות? צריךלהודות לאלוהים שלא יותר גרוע, שהציל את המללאח מאסון גדול יותר, ובינתיים הנהר מטפס ועולה, פולש דרך החלונות והדלתות של הקומות הראשונות כמו איזה חיה נוראה, נשפך לתוך החדרים והבתים, הקירות מבפנים נפרצים וכל הרהיטים, הכלים, מיטות, ספרים, תמונות, נשפכים החוצה וגם הסוכות, עם השולחנות הערוכים, הלולבים והאתרוגים הכל זורם בזרם אדיר למטה לתוך המבול.
אם היו למפלצת אוזניים או עיניים אולי אפשר היה לדבר איתה, בבקשה " תקשיבי " אני לבד עם אחי, מה אני אשם לך? מה עשיתי? אני ילד טוב, לא עשיתי רע, אני הולך לבית כנסת, שומר שבת, מתפלל שלוש פעמים ביום, לא מזייף בקריאת שמע, אני ממש עוצם עיניים ומכוון את הלב, אני לא מדלג על שום דבר, תפילת שמונה עשרה עושים בלחש, אף אחד לא שומע, אבל אני לא מדלג על אף פסוק, למרות שיש לי חשק לגמור פעם ראשון, שכולם ידעו: הילד הזה גומר ראשון, אבל תמיד השכן ייסו ברוך צועד ראשון שלושה צעדים אחורה, מנשק את הציצית והאצבעות, אף פעם לא אצליח להשיג אותו, השני אחריו הוא רבי דוד אזולאי, אז אני כבר ב״ותחזינה עינינו בשובך לציון…״ ואני צריך למהר כדי לתפוס מקום שלישי או רביעי, אבל כמה שאני מתאמץ אני לא מצליח, והחזן כבר מתחיל בחזרה ואני עוד ב״שים שלום טובה וברכה״ אחרון בבית הכנסת! אפילו הילדים מהכיתה גומרים לפני! אלוהים, המים כבר מגיעים אלינו, מרטיבים את סף החלון, עוד מעט יחדרו פנימה, אנחנו נוגעים בהם, הקיר של בית המטבחיים ממול נופל למטה כמו על ציר וגל גדול של מים פורץ בעקבות הקיר החוצה עם פרות ועגלים מפרפרים ישר לתוך התהום, אולי כל זה בגלל החטא שלי ב״ברכת כהנים״, שהרי אסור בתכלית האיסור להסתכל על הכהנים כשהם עטופים בטליתות חוזרים אחרי ברכות החזן: יברכך ה׳ וישמרך, יאיר ה׳ פניו אליך ויחוניך, ישא ה׳ פניו אליך וישים לך שלום… ואני ממש לא יכול להתאפק, פותח קצת את העין ומציץ.
האם יקרה לי משהו? לא, לא קורה לי כלום. אז בסוף אני פוקח את העיניים לגמרי: איזה יופי, איךשהם נראים שם ליד ההיכל! הגב לארון הקודש והפנים אלינו, מתנועעים כמו רוחות, רוקדים ומסלסלים בקולם במנגינה נהדרת ומסביב אני רואה את כל המתפללים עם עיניים עצומות, אף אחד לא מעיז לפתוח את העיניים, רגע של קדושה גדולה, כל בית הכנסת, גם הילדים מהכיתה, עוצמים את העיניים שלהם, רק העיניים שלי פתוחות לגמרי מביט בכולם, בית הכנסת כולו שלי, כל העולם שלי, רק שלי, אבל הנה לפתע המים נסוגים, המבול פסק, המפלצת לא זזה יותר, זהו, כאילו במטה קסם, כמה מפליא! ואבא ואמא הופיעו לפתע מאי שם, מנפנפים בידיים, אני מביט באחי, העיניים שלו צוחקות, ניצחנו את המפלצת? היא נחלשה, מרחמת? אולי זה הפסוק שלי, ״אמתלאי בת עורבתא״ עליו חזרתי בלב שלוש פעמים, לא רק שלוש פעמים, אלא שלוש פעמים שלוש, אבא הטוב והרחום הוא שצייד אותי בנשק הסודי הזה, שהוא סוד גמור ואסור בתכלית האיסור לגלות אותו, כי אם מגלים אותו, הוא מאבד את כוחו, אז כל פעם שתתקל בצרה שאין ממנה מוצא תאמר את הפסוק בכוונת מכוון שלוש פעמים ואם המצב קשה יותר תכפיל את זה בשלוש וכך עד אין סוף.
מה הייתי עושה אילולא אבא שידע את כל הסודות האלה? הוא ממש הכין אותי לכל המלחמות בעולם. אין לי בעיות ברוך השם, חבל לי על אלה שאין להם אבא כזה, שיוצאים לעולם בלי פסוקי הגנה, מה הם עושים נגד כל המפלצות? והכוח שלי הוא שלא רואים אותו, חושבים שגם אני חלש ומתקיפים אותי, אבל אני פשוט מחוסן, שומרים עלי מלמעלה, רק צריך לעבוד בכוונת מכוון את הקב״ה, את אבי ואת אמי ואת הרב והמורה, זה הכל. לקיים את כל המצוות, תרי״ג, זה הכל, לקרוא קריאת שמע של המיטה וקריאת שמע של שחרית, מנחה וערבית וזה הכל, וכשאני רואה אילן יפה, לעמוד ולברך מה יפה אילן זה וכשרואה אישה יפה לברך הנותן מיופיו לבשר ודם וכשמריח ריח טוב לברך מיני בשמים, וכשטועם עוגה טובה לברך מיני מזונות וכך הלאה, אני כל הזמן מתפעל מהחיים, מהטבע, מאלוהים ומברך, אני מתפעל גם מהנהר ומהמפלצת הזאת, איך היא עולה ועולה ואיך היאיורדת ויורדת, מחוץ להתפעל, אין לי כוח לעשות כלום, גם לא נגד השיטפון הבא, הכל נשאר באותו מצב, אבל אני כל הזמן מתפעל, כי הרי הכל פלא אחד גדול, אני לא מחפש להסביר את הפלא, או למצוא משהו נגד המפלצת, לבנות, למשל, מעקה לנהר או להעמיק את הקרקעית או להוציא את הנהר מחוץ לעיר, זה פוגע במעשה הפלא, פשוט ראוי להתפעל! ולדעת את הפסוקים המתאימים: ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״, ״הולך תמים, ישכון בטח״, ״אללה יעטינא אסבר חתא אלקבר״, (אלוהים יתן לנו סבלנות עד הקבר), ״צדיקים לעולם ירשו ארץ״, ״כון מאפי ונעל אלביטאר״ (היה נקי ושכח חשבון), ״אלמרא בלא רככא, וראזל בלא תככא וזא אלהם ותככא״.״ וכו׳ וכו'
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
أرض المسلمين المقدسة / أقلام القراء
بقلم: كمال الصفري
ان المقالات المدونة في هذه الخانة تعبر عن اراء اصحابها, ولا تلزم الموقع بمحتواها
تحظى الأراضي المقدسة الإسلامية في الفقه الإسلامي بمكانة لا تضاهيها أية بقعة في الأرض. وقد أحاطها دون غيرها بأحكام ومناسك تسمى “أحكام الحرم”. امتثالا لما جاء حولها في القرآن الكريم:
https://mail.google.com/mail/h/1o1p5fatxrgzn/?&v=c&th=14144ca087da3ace
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המשך הספר " סלקציה " מאת חיים מלכא
וגלבלום מזהיר את ההנהגה העוסקת בעלייה :
כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהיה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלה ? – באתו מסמך שצויין לעיל.
על גלבלום אמר חבר " ועדת העלייה " מ' סורקיס:
העיתונאי הזה שם עצמו להיות השופט העליון 
של סוגי העלייה השונים בארץ, הוא היה הראשון שהתקיף את העלייה במאמריו המפורסמים על יהודי מרוקו, ואחרי זה אפשר היה לכתוב על יהודי עיראק. בעיתון " הבוקר " כתב ש' אוסישקין על עליית יהודים מארצות האסלאם בכלל, ומצפון אפריקה בפרט :
אנשים מחוסרי רצון לעבוד, מחוסרי הבנה וסבלנות כדי להתגבר יל התנאים ההכרחיים כאן. הבאת רבבות, אם לא מאות אלפים של אנשים מסוג בלתי מתאים לארץ לא הוסיפה כוחות למדינה, לא תרמה תועלת ליישוב, לא נתנה תקווה טובה יותר לעתיד "
אופיינית לאווירה ששררה אז בארץ כנגד עולי מרוקו היא הבדיחה שסיפר מנהל מחלקת העלייה בשם הנשיא וייצמן. הוא שאל את הספָר שלו לשלומו, וזה השיב לו :
" הכל כמעט בסדר, עבודה יש ב"ה, פרנסה יש, אבל המרוקנים הללו ! "
ושואל הנשיא : " כלום למרוקנים אינו צומח זקן ".
אכן, לא היה גבול לתווים השליליים שיוחסו לסטריאוטיפ של יהודי מרוקו. כפי שאמר הסוציולוג מ' ליסק : הסטריאוטיפים השליליים, התיוג השלילי, עברו על גדותיהם בתקופה ההיא "
ביישוב הוותיק עלה החשש, שמא תגרום עלייה בממדים גדולים מארצות האסלאם להרס המורשת התרבותית בארץ ולהפיכת ללבנטינית. וכך מסכם מ' ליסק חש זה :
"היישוב הוותיק נתמלא חרדה לא קטנה. חשש חריף שמא המורשת החברתית והתרבותית של היישוב היהודי בארץ הולכת ונהרסת, הכרסום נראה חמור ביותר. התריעו על חשש מפני אוריינטליזציה, מפני לבנטיזציה, והצביעו על הסכנה מפני הרס ההישגים התרבותיים, החברתיים והכלכליים בעקבות העלייה הזאת.
בין אם היה חשש זה מוצדק או לא – הוא היה קיים גם בקרב מנהיגי המדינה בממשלה ובסוכנות היהודית, והחלטותיהם בנושא הסלקציה במדיניות העלייה של יהודי צפון אפריקה הושפעו מסטריאוטיפ שיוחס ליהדות זו. כך, למשל, התבטא גיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסכנות היהודית :
יש כעת נקודות שלמות שהן מהאופי הספרדי הירוד, ירוד לפי שכלם ולפי תפיסתם.
ועוד על עולי ארצות האסלאם אמר : " אין להם נושא בעל מוסר " ; " הם לבנטינים עם החיים האפלים שלהם ". ועל יוצאי מרוקו : " אלה אנשים פרימיטיביים, זוהי עדה מפגרת ". כשאנשי היישוב דישון סירבו לקבל משפחות מצפון אפריקה משום שהם " שחורים ", אמר על כך יוספטל : " את אנשי דישון אני מבין "
לוי אשכול, שהיה שר האוצר בממשלה וראש מחלקת ההתיישבות, התבטא ביחס ליהודי צפון אפריקה : " פסולת אדם ", " חומר אנושי קלוקל ". כשסירבו יושבי מעברת כפר סבא להתפנות, אמר אשכול : " עליכם לדעת שאנשים אלה נוחים בסכינים, יש לירות על מנת לאיים עליהם במקצת ".
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, הצדיק את ההפליה כנגד יהודי צפון אפריקה : " זה נכון, יש הפלייה, זאת הפלייה מוכרחת ". אליהו דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ בסוכנות היהודית, קרא ליהודי מרוקו " שחורים " ו " פרימיטיביים ".
זלמן שזר, חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת ההסברה, אמר בדיון על העלייה מצפון אפריקה : " אנו יכולים לשלם על זה ביוקר, זוהי עלייה שלא טעמה טעם גמנסיה "
נחום גולדמן, יו"ר ההנהלה הציונית בניו יורק, כינה את עליית יהדות צפון אפריקה " עלייה קטסטרופלית ", כן אמר, שבעיניו " יהודי ממזרח אירופה שקול כפליים מיהודי כורדיסטאן ", וכי יש להחזיר 100.000 מיהודי המזרח לארצותיהם.
לגבי העלייה מעיראק אמר גולדמן, שהייתה זאת טעות לעשות חיסול גלות ליהודי עיראק, ועוד הוסיף לגבי מדיניות העלייה : " הקונסולידציה צריכה להיות גם על שטח רוחני גבוה, לא לבנטיניות ".
בדברו על ניסיון ההתארגנות של גופים ספרדיים בצפון אפריקה בהסתדרות הציונית, אמר ברל לוקר, יו"ר הנהלת הסוכנות : " החלטנו לא להתנגד להתארגנותם של ספרדים – מפני שיש הרגשת נחיתות – זוהי גם הרגשתנו שאנו אשכנזים והם ספרדים " ועל התנועה הציונית בצפון אפריקה אמר לוקר כי היא תנועה פרימיטיבית ".
שני חברי הפועל המזרחי בהנהלת הסוכנות הסתייגו מהיחס השלילי כלפי יהודי ארצות המזרח. הרב זאב גולד, ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורנית בגולה, טען כי לא כל טענות הקיפוח של יוצאי המזרח – אין בהן אמת, כפי שמאשר ברגינסקי : " סוף סוף אין אנו נזהרים כל כך, והתרגלנו כי יהודי הוא זה האוכל קוגל ומדבר אידיש, ויהודי שאינו מבין אידיש, איננו יהודי, הוא ספרדי.
אני חושב כי נצעד צעד חשוב קדימה אם נעזור ליהודים הללו. ובניסיונו להוכיח את חבריו שאין הצדקה לדימוי השלילי של יהודי ארצות המזרח, אמר מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : " הסטטיסטיקה של המשטרה מוכיחה שבפשעים אין חלקם של העולים גדול מאשר האחוז שלהם בישראל.
גם רוב הגניבות המבוצעות תוך מומחיות נעשות על ידי יוצאי ארצות אירופה ולא יוצא המזרח ". למחרת חוק השבות, שהתקבל בחודש מאי 1950, היה לדעות השליליות הללו על יהודי ארצות האסלאם משקל רב בקביעה וביישום של מדיניות הסלקציה, שכוונה כלפי יהדות צפון אפריקה.
חוק השבות.
ראש הממשלה, דוד בן גוריון, התנגד בתוקף לכל הגבלה בעלייה, ואף תקף בחריפות את התומכים בהגבלתה ; אך תוך חודשים ספורים לאחר החלת חוק השבות, ב-5 ביולי 1950 , ובהשפעת קפלן, אשכול, יוספטל וד"ר שיבא, יעמוד בן גוריון בראש התומכים בהגבלת העלייה מצפון אפריקה.
בן גוריון – הוא שיזם את חוק השבות, והביאו לאישור הכנסת ב-5 ביולי 1950. חוק זה מקנה לכל יהודי, העולה לארץ ורוצה להשתקע בה, אזרחות ישראלית אוטומטית; ומכוחו רשאי וזכאי כל יהודי לעלות לארץ – בשלושה סייגים :
1 – כאשר שר הפנים נוכח לדעת שהמבקש פועל נגד העם היהודי.
2 – כאשר העולה עלול לסכן בריאות הציבור או את ביטחון המדינה.
3 – העולה בעל עבר פלילי, העלול לסכן את שלום הציבור.
בדברי הסבר לחוק אמר בן גוריון בכנסת :
" אין המדינה מקנה ליהודי הגולה הזכות לשוב, זכות זו קדמה למדינת ישראל, והיא שבנתה את המדינה, זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם לבין המולדת ".
עוד מוסיף בן גוריון :
" אין חוק השבות מסוג של חוקי הגירה הקובעים באלו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ומאלו סוגים. חוקים כאלה קיימים בהרבה ארצות והם משתנים מזמן לזמן לאור החליפות והתמורות הפנימיות והחיצוניות. חוק השבות אין לו דבר עם חוקי ההגירה, זהו חוק ההגשמה של ההיסטוריה הישראלית.
זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל אם מפני שהוא עשוק זכויות בנכר, אם מפני שאיננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל בארצותיו, אם מפנה שהוא מוקף שנאה ובוז, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים חדשים כרצונו ואם מפני אהבתו למסורת העברית, ולתרבות העברית ולקוממיות ישראל ".
ובדיון על חוק השבות אמר חבר הכנסת י' בר יהודה : " העלייה למדינת ישראל היא זכותם הטבעית שאין איש יכול לתתה או לקחתה מהם "
בהמשך יתברר שחוק השבות הוא חוק סלקטיבי. כך, למשל, נשאל בן גוריון ביולי 1950 – ימים מעטים לאחר קבלת החוק – אם להפסיק את העלייה מרומניה, שכן למעלה מ-50% מהמפרנסים המגיעים משם הם בני 50 ומעלה, וגם מגיעים זקנים וחולים. על כך ענה בן גוריון : לגבי רומניה אין לנו ברירה, עכשיו יש חוק השבות. אך ממש באותו דיון אמר על העלייה ממרוקו : " ממרוקו לא זקנים ולא חולים "
הווה אומר : אין החוק יכול לחייב את ממשלת ישראל לקלוט את כל עם ישראל בתפוצות בבת אחת, אך הוא מהווה הצהרת כוונות מצד ממשלת ישראל לגבי זכותם של כל היהודים לעלות לארץ, ועל חובתה של ממשלת ישראל לקלוט אותם. אלא שהצהרה לחוד – ומעשים לחוד….
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
אין לו גבורת אנשים
לפי התלמוד היו אבותינו אברהם ויצח
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ק עקרים והסיבה ״מפני שהקב״ה מתאוה לתפילתן של צדיקים״ (יבמות, סד ע״ב). הדבר נתן לגיטימציה לגברים עקרים.
במשנה ובתלמוד נדון נושא זה בהקשר לדין שאם אחרי עשר שנים אין לזוג צאצא, הבעל יגרש את אשתו וייתן לה כתובתה (יבמות פרק ו, משנה ו, בתלמוד דף סד, ע״א). לפי חלק מהפוסקים (כמו הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ח) אם יש ויכוח בין הבעל לאשתו, היא נאמנה להעיד שחוסר הפוריות הוא באשמתו. זו היתה עילה לאפשר לה גירושין. למרות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, אבל היא רוצה ״בנים לזקנותה״, על מנת להבטיח את קיומה במקרה שתתאלמן. במקרה כזה, גם אם הבעל מסרב, כופים אותו לגרשה, ועליו לתת לה עיקר כתובה (שם, הל׳ י). בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז:
אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת. הרמ״א: ואפילו לא שהתה י׳ שנים. וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין. ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות [האשה] אינה נאמנת [בשם המרדני] אבל המהרי״ק [ר׳ יוסף קולון] כותב: ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת – נאמנת. בספרות הרבנית נידונים מקרים בהם הבעל היה עקר, בהקשר של מתן היתר לשאת אשה נוספת או בקשר לגירושין. השאלות שעלו: אחרי כמה זמן יגרשה? האם ישלם לה כתובתה והתוספת? מה גורל הנדוניה?
את ההסתייגות הנ״ל של הרמ״א שיש בזמן הזה חצופות לכן אינה נאמנת, לא קיבלו חכמי מרוקו בצורה גורפת, אלא רק אם הייתה הוכחה שאינה אומרת אמת, כפי שכתב ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס: ״לא נהגו קדמונינו לפסוק כהך סברא [לפי סברה זו] רק כשיש קצת רגלים לדבר שאינה טוענת אמת, וכל שאין רגלים, כופין אותו לגרש״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קכז).
מי נאמן להעיד על עקרותו – האיש או האשה?
ר׳ שלמה בירדוגו, קיבל בנושא זה את הנחת הרמ״א כי ״בז
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מן הזה נשים חצופות״(׳די השב ואם למסורת׳, דף ג, ע״ב, סי׳ כ). ולכן האשה אינה נאמנת.
גם כאשד הבעל מכחיש שהוא עקר – האשה אינה נאמנת. בתשובתו של ר׳ אברהם ריוח בעיר זטאט (Setat כ־70 ק״מ דרומית מזרחית לקזבלנקה) בשנת תרצ״ו (1936) הוא מביא את סיפורה של אשה שעמדה לדין עם בעלה ואמרה כי אין לבעלה גבורת אנשים ורוצה להתגרש ״והבעל מכחישה בפניה, ואומר שהוא כאיש גבורתו, ואם רוצה להתגרש תישבע בספר תורה שכדבריה כן הוא, ואז מוכן הוא מעתה לגרשה״. החכם כותב כי בהיותו בעיר רבאט נפגש עם הרב חיים יקותיאל בירדוגו, שציטט את דברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת״, וכי מי שהוא חצוף – חשוד לשבועה, והמסקנה – גירסתו של הבעל מקובלת (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ עב).
אשה טוענת שהוא עקר בגלל מחלתו והבעל מכחישה – אינה נאמנת. בט״ו במרחשוון תרפ״א (8 בנובמבר 1920) כתבה רחל בת משה הכהן לד׳ שלמה אבן דנאן, והתלוננה כי היא נשואה לרפאל בן חסין במכנאס, ובמשך שנים הוא חולה ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ. החכם שלח לבעל הזמנה להופיע לפניו. במכתב תשובתו הכחיש האיש את דברי אשתו. החכם חושד ״שמא נתנה עיניה באחר משום איבה, ויש אומרים דבזמן הזה דיש נשים חצופות אינה נאמנת״, והיא חייבת להישבע שדיברה אמת (׳בקש שלמה׳, סי׳ לה). ר׳ רפאל אנקאווא דן בנושא זה בשתי תשובות: במקרה אחד, בו בעל נשא אשה ואין לו כוח גברא, פסק בעקבות השו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ש״כופין להוציא״, דתן לה כתובתה ללא התוספת, ואת הנדוניה שהכניסה בעת נישואיה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קט).
אם עדות האשה על עקרותו נדחתה – רשאי בעלה לשאת אשה שלישית, בתקווה שייבנה ממנה.
היו חכמים שתלו את הסיבה לחוסר הפריון באשה. כך ניתן להסיק מפסק הדין באירוע הבא:
אדם שהיה נשוי שבע שנים ולא נבנה מאשתו, רצה לשאת אשה אחרת עליה. אשתו מעכבת בעדו באומרה שכבר נשא שתי נשים ולא נבנה מהן, ״זה ודאי לאות שהמניעה ממנו, והוא עקר שאינו מוליד״. ר׳ אהרן בן חסין בן המאה ה־20 דן בנושא זה בעיר דבדו, והגיע למסקנה שיישא אשה נוספת, ״וטענת האשה מהבל תמעט, ובלבד שלא ישא עקרה וזקנה״ (׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ יד).
אך היו מקרים בהם פסקו כי האשה נאמנת. במעשה המובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, הכחיש הבעל את טענת האשה שהוא עקר, אבל היא נאמנת ובית הדין קיבל את עדותה וכפה אותו לגרשה בניגוד לרצונו. לאחר מכן נישאה לאדם אחר וילדה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ תב).
בשנת תרצ״ד (1934) דן ר׳ שאול אבן תאן בתשובה ארוכה ומנומקת בנושא זה: זוג הופיע לפני בית דינו. האשה טענה שקרוב לארבע שנים מאז שנישאה לבעלה ״ומעולם לא בא עליה כי אין לו גבורת אנשים, ואינה יכולה עוד לסבול״. הבעל הכחיש דבריה וטען ״כי הוא איש גבור חיל ושוכב עמה תמיד כדרך כל הארץ״. האשה דרשה שייבדק על ידי רופא, ובית הדין הסכים לדרישתה. אבל הרופא אמר ״כי הבחנת הביקור לא יספיק בזה״. אין אפוא הוכחה לעקרותו. בית הדין החליט שעליהם לשבת יחדיו באהבה, וחובתו לקיים עונתה, אבל ללא הועיל. היא חזרה על טענתה, והבעל בהכחשתה. עדים העידו שהוא בריא וכי ראו אותו בגבורתו. בסיכום, בית הדין קיבל את טענתה! באשר ידוע שהבעל היה נשוי קודם עם אשה אחרת, ומעולם לא זכה לצאצא. גם עם האשה הראשונה היה ארבע שנים ולא ילדה, ועתה הבעל בן חמישים ומעלה. האשה נאמנה אפוא ״שכדבריה כן הוא [אך] הואיל והוא מכחישה בטענת בריא״, היא חייבת להישבע (׳הגם שאול׳, סי׳ ה).
בדורנו פסק ר׳ יוסף שרביט שהאשה נאמנת בנושא שהובא לפניו – זוג הנשוי מעל עשרים שנה ללא ילדים. האשה טענה שאין לו גבורת אנשים, וזה י״ג שנים אינו מקיים אתה יחסי אישות. היא דרשה גירושין וויתרה על דמי הכתובה. הבעל הכחישה, וטען שלפני כמה שנים הרתה והפילה – והאשמה בה שאינה יולדת. בפסק הדין הובע אמון בגירסת האשה, ונפסק כי הוא חייב לגרשה ולשלם לה עיקר כתובה ללא התוספת, וכן להחזיר לה כל מה שהביאה בנדוניתה, ולשלם לה מזונות כל זמן שאינו מגרשה (׳ארחות יושר׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ טו).
אם כן, היו שתי גישות מנוגדות: לפי חלק מהחכמים האשה אינה נאמנת, לעומת אחרים שכתבו שהיא נאמנת ועדותה על עקרות בעלה מקובלת. עם זאת, ההנחה הייתה כי עקרות הגבר היא תופעה נדירה. כך הניח ר׳ רפאל אנקאווא:
דסתם אנשים רובם ככולם אין שם עקרות עובר עליהם וכתב הנביא ישעיה לפי פשטיה דקרא [לפי פשוטו של מקרא] ׳רני עקרה ולא ילדה׳(נד, 1) ולא כתב רוני עקר. גם בתורה ״ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה״(בראשית כה, 21) ולא אמר עקר… בודאי תליית העקרות מצד רבקה היתה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).
למרות זאת דנו ר׳ רפאל הנ״ל וחכמים אחרים במקרים בהם הגבר עקר. בתשובה לעיר אלקצר [Ksar el Kebir, במערבה של מרוקו] דן ר׳ רפאל אנקאווא בנושא זה: אדם רצה לשאת אשה אחרת, כי שהה עם אשתו ולא נבנה ממנה, והיא טוענת ״שלא ישא בתולה אלא אלמנה או גרושה״, בהנחה שזו תלד לו. כוונתה תואמת את הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד ס״ק י׳: ״נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד״. החכם מזכיר את התקנות של חכמי פאס ״זה שהתרנו למי שאין לו זרע לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים״. כלומר, המטרה של נשיאת האשה השנייה היא להביא לו צאצאים. אבל החכם התנגד לתנאי שלה שהתנתה שלא יישא בתולה ״שמעולם לא ילדה, זה שטות… והרי כל בתולות למה לא יהיו ראויות לילד וכולן בחזקת יולדות הן״.
וכך גם לשון התקנה המתירה לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה במשך עשר שנים. ואין הכוונה ״לומר הראויה היא שכבר ילדה, אלא כל הנשים בין נשאו או עדיין לא נשאו ראוים [ראויות] לבנים קרינן בהו״. הדבר בא להוציא אשה זקנה או קטנה שעדיין אינה ראויה ללדת. אולי כוונתה ״דאולי הבעל מצדו היא העקרות דאינו מוליד״ ואם ישא אשה אחרת בתולה ולא תלד לו גם כן, אולי יתלה הדבר בכך שהיא עקרה ויבוא לישא אשה שלישית. ולכן היא דורשת שיקח אשה שכבר ילדה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.
אליעזר טויטו
החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18
תיאור תולדות החינוך בקהילות היהודיות בארצות צפון-אפריקה במאות השנים האחרונות הוא משימה קשה, מפני ש״אצל יהודי המזרח כמעט שלא נמצא ספרי תקנות לבתי־הספר והת״ת או לענייני חינוך בכלל״. החוקר נאלץ להסתמך על רמזים והערות־אגב, המצויים בספרות התורנית של התקופה ובעיקר בספרי השו״ת ובספרי התקנות של הקהילות. למרות זאת, כיוון שדמותו של החינוך היהודי המסורתי נשתנתה אך מעט במשך תקופה זו באותן ארצות, על־כן נודעת חשיבות גם לעדויות בעל־פה של ראשי הקהילה וזקניה. על יסוד שני אלה-עיון בספרות השו״ת וגביית עדויות מפי זקני הדור – חיבר חיים זעפרני מונוגרפיה מקיפה בנושא שלנו.
ברשימתנו זו אנו מתכוונים לתאר סדרי חינוך והוראה בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־18. תקופה זו היתה מרכזית בתולדות יהודי מרוקו.3 בתקופה זו קמו לה לקהילה זו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה. הם עיצבו את דמותה ואת אורחות חייה של קהילתם למשך דורות אחדים, ובעצם כמעט עד דורנו אנו ממש. עיון בכתביהם ישמש אותנו בחקירתנו.״ אנו נסכם כמה מן הממצאים, העולים מן המקורות, שנדונו כבר על־ידי זעפרני ונוסיף, על יסוד עיון במקורות נוספים, הערות בתחומים שלא נסקרו באותו מחקר חשוב ושיש בהם, לדעתנו, משום תרומה להשלמת התמונה.
עיקר החינוך-בבית־הכנסת
תחילה יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין החינוך היסודי ובין החינוך בדרגות גיל גבוהות יותר. על החינוך היסודי בקהילות מרוקו אפשר לומר על דרך ההכללה מה שכתב ש׳יד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך נעשה בתוך בית־הכנסת, על־ידי בית־הכנסת ובשביל בית־הכנסת״. תמונת מצב, שיש בד, גם מעין תקנון של החינוך היסודי באותה עת, מצאנו בהכרזתו־תקנתו של הרב יעקב אבן־ צור (להלן – יעב״ץ):
בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (= כבן שש) כבר שבע (= כבן שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשא״לת (= עשיית מסרקות ברזל לעיבוד צמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים ביד עוברי עברה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב… לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו שאין לשום אחד מהאלקראשליי״ן (= בעלי מקצוע באומנות הנ״ל) ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין, ואז רשאים האומנים לשכרם ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור…
מן הדברים האלה אתה למד, כי בעוד שגיל הכניסה לבית־הספר לא היה קבוע, ומכל־מקום היה מוקדם מאוד כנראה, הרי גיל הפרישה המקובל היה בסמוך לגיל בר־מצווה, היינו בגיל 12 לערך. אישור נוסף להשערה זו מצוי בתשובה של הרב ש״י אביטבול, אשר בה הוא כותב, כי בבית־ספר מסוים לא מצא אף לא ילד אחד, שגילו מעל ל־12 שנה. במלים אחרות, חינוך חובה הקיף את כל הבנים עד גיל 12. ככל הנראה, הביקור בבית־הספר היה סדיר ותקין בדרך־כלל ורק דוחק כלכלי גרם לעתים לנשירה. מעניין להעיר כי המוזהרים מפני הישנותה של ״שערוריית״ הנשירה הם בעלי־המלאכה דווקא ולא הורי הילדים עצמם. ולא עוד אלא גם כשמגיע הילד לגיל שבו מותר להוציאו לעבודה, על בעל־המקצוע מוטלת הדאגה להמשך חינוכו. אנו משערים כי ר׳ יעב״ץ פונה לאומנים דווקא ולא להורים, הן מפני שקל יותר היה לאתר מקרים של נשירת ילדים בבית־מלאכה מאשר בבתיהם הפרטיים של הילדים והן מפני שכוחו של בית־הדין באכיפת תקנותיו היה גדול יותר כלפי האומנים מאשר כלפי הורים סתם.
תקנה זו מרמזת בדרך אגב גם על תכנית הלימודים בשלב יסודי זה: לימוד הקריאה לשם התמצאות בסידור התפילה ולשם קריאה בחומש וכן חינוך לקיום מצוות מעשיות אלמנטריות. תכנית לימודים זו היתה מכוונת להכין את הילדים לקחת חלק בחיי הקהילה, אשר התמקדו סביב בית־הכנסת. יחד עם־זה מסתבר, כי הקהילה עצמה, כגוף ממונה ומנהיג, לא ראתה את עצמה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים. הרבנים הם שנטלו על עצמם דאגה זו, מטעמים דתיים־חברתיים ברורים.
לא הוקצו מבנים מיוחדים לבתי־הספר, שכן ענייני החינוך לא היו מסורים בידי הקהל, כאמור. הלימודים התנהלו בדרך־כלל בבתי־הכנסיות. אך במקרים לא־מעטים פתחו מלמדים כיתות לימוד בבתיהם הפרטיים. אחת התשובות דנה בתלונתם של דיירי בית משותף נגד מלמד, שפתח כיתה בביתו ובכך הפריע את מנוחת דיירי החצר. הדיין פסק לטובת המלמד, בשתי הסתייגויות: (א) שתהא עינו של המלמד פקוחה על תלמידיו ״שלא יצערו את בני הבית״. במיוחד כשהוא נעדר מן הכיתה לשעה קלה ״לצורך לקנות מידי דמיכל (= משהו לאכול) לבניו ולבני ביתו״; (ב) בסידור התורנות לניקוי הבית יהא על המלמד לקבל על עצמו לפחות תורנות אחת נוספת על חובתו כדייר הבית. אגב פסק־דין זה אתה למד משהו על סדר יומו של מלמד ועל החזקת חדר הלימוד.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודי
ם, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי
עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע״י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל־ 096 15 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע״י גסטון לוט מהשירות להוראהלמנהל לחינוך ציבוריים).
בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי.
אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים "Ecoles de fils de notables". ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העולמה במרכזים הדתיים של מרוקו שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.
נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסיה האירופית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המנהל לחינוך ציבורי (DIP). מנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר Franco-israelites האוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר ;Franco-berbere הופעלו באטלס ובמישורי הדרום ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה העירונית דוברת הערבית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית. בערים אחדות כמו במוגדור פעלו בו זמנית, בית ספר אליאנס וגם בית ספר Franco-israelites.
ברית מספר 31- תפילאלת…מלאח וויע'לאן.. נסים קריספל
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח וויע'לאן
שוכן 3.7 ק"מ דרומית למלאח של ריצאני. כיום, הכניסה למלאח היא דרך חור שנפער בצד הדרומי של הקצאר. מיד עם הכניסה פ
ביתו של הבאבא סאלי
ונים ימינה והולכים עד סוף הסימטה. בפניה שמאלה מתחיל המלאח. את הסיור במלאח ערכתי בהדרכתו של מוחמד בל חוסיין שעבר את גיל הששים וזוכר את היהודים שחיו כאן. הבית הראשון הוא של גנין. הוא שוכן ליד מגדל השמירה – הבורג', הבית השני של ווילד אישועה שהיה מוכר 'כתאן׳ – בדים. אח"כ באים אולאד הדו, אולאד עיוש. מיד לאחריה ה"חאסי", – בור המים ששימש את יהודי המלאח. מיד אחריו שלושת הבתים של אולאד הדו – משפחת אמסלם, אולד עיוש ושל יחיא אל ברדעא שהיה מכין מרדעות לחמורים ולפרדות. שורת הבתים הבאה היא של בראהם זרקא עינין – אברהם עם העיניים הכחולות. שמעון ווילד אל חזאן, אחריו בא בית הכנסת. בסמוך לבית הכנסת היה ביתה של מסעודה שטיפלה באביה העיוור שקראו לו 'אישי,. לפרנסתה הייתה תופרת בגדים. ביתו של אליהו, אחריו ווילד יעקוב וביתו של מאיר ווילד אל חזאן. אחריו וויל בוחיריס, חאכי דלאיווי, דאר רחל שהייתה סוחרת. חאג' אל חמי שישב בפתח המלאח ערך לי סדר ביחס למלאכתם של תושבי המלאח.
איצחאק בן אישו – בנאי
יחייא בן אישו – פלאח
איחיא אלהביל – בנאי
אליהו בן הדו – פלאח
יאהו בוחיריס – צורף
דויד אוחיון – בנאי
מסעוד ווילד רחל – סוחר
איגו ווילד עיוש ־ בנאיאח'ו אליהו – היה נוסע לוויהראן שבאלגייר, לא ברור למה
מעיר ווילד אלחזאן – בעל חנות
שמעון אחיו – בעל חנות
אליהו אלנג'אר – נגר
אליהו דליווי – פלאח
בראהם ווילד שלום – פלאח
יאהו ווילד הדו אולאד זוהרה – פלאל
מכלוף ווילד זוהרה ־ סוחר
איFו ווילד בחיא – גזאז – גוזז צאן
בראהם זרק אלעינין פלאח
משה אוחיון – פלאח
שאשו חיייאט דלאווי – מתקין דליים מעור
יוסף ווילד הדו – פלאח
יחיא לירארי – קסאס – גוזז צאן
ווילד אישועה אינקיירי ־ צורף
בחיא אל מדידי – גוזז צאן
בניגוד לדעה הרווחת שיהודים במרוקו לא עסקו כלל בחקלאות, אנחנו פוגשים במלאח של וויעילאן יהודים שעבדו בחקלאות כשכירים אצל פלאחים מקומיים, ובפעם הראשונה גם יהודים שגזזו צאן.
תבנית הבית במלאח וויעילאן דומה לזו של מלאח ריצאני. כאן, ארבעת העמודים התומכים את התקרה, עשויים מגזעי דקל מתומנים. ביניהם חלון המחדיר אור לבית. גרם מדרגות מוביל אל הגג. הגג פונה לעבר החדרים ומטבח קטנטן. מהקומה השנייה מטפסים בגרם מדרגות המוביל אל גג נוסף. מלאח וויעילאן שוכן בתוך קצאר – מצודה ששרתה את האוכלוסייה המקומית ואת היהודים שחיו בקרבה. בניגוד למלאח של ריצאני שיועד אך ורק למגורי יהודים. הקצאר של וויעילאן מקורה כולו. כשאתה נע בסמטאותיו, אתה הולך באפלה גמורה. לפעמים נזקקים לפנס גם ביום. קירוי הסמטאות נועד להגן על הקצאר מפני השמש הקופחת של הקיץ. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע במרחב הזה של הסהרה לכדי – 50 מעלות. הסמטאות המקורות משמשות במנהרות אוויר קר והופכות את השהייה בהן בקיץ לנעימה מאוד.
בית הקברות היהודי של וויעילאן היה ביספאלאת, ובו נקברו גם יהודים שחיו במלאחים של בוזמילה ואירארה.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit
Revue des Juifs du Maroc
Presence juive au Tafilalet
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…
Apres les invasions successives des Hilaliens, des Almoravides et des Almohades, la situation des Juifs tafilaliens a evolue de facon dramatique, puisqu'ils se sont vu appliquer le statut des dhimmis (ahl adhimma):
Les" dhimmis " sont tous ceux (Chretiens, juifs…) qui, apres la conquete de leur pays par les Musulmans, conservent la vie sauve et la liberte, moyennant une taxe annuelle appelee « djiziya » (capitation). Cette taxe ne pese que sur les sujets males, puberes, libres, doues de raison et vivant en societe avec leurs coreligionnaires.
En sont exclus les enfants, les femmes, les esclaves, les indigents, les infirmes, les vieillards, les moines et les ermites. Le tributaire est place sous la sauvegarde de la loi, mais sa liberte est soumise a certaines restrictions: il ne peut monter ni a cheval, ni a dos de mulet, mais seulement sur un ane et sans selle. II ne doit pas porter de costumes trop riches, ni sortir sans la ceinture de couleur " 'zzoumar " ' qui doit le distinguer du Musulman auquel il doit le respect. Comme l'a remarque G. S. Colin a propos du fabricant d'astrolabe qu'on appelle « le dhimmi Yacob », dans les provinces marocaines, le mot " dhimmi " avait fini par se confondre avec le mot « juif».
L'application du statut de dhimmis aux luifs du Tafilalet a marque, en meme temps que le debut du declin du Judai'sme au Maroc et dans le reste du Maghreb, une ere de soumission, d'effacement des Juifs, partout meprises, exploites, gratuitement et impunement agresses, molestes, persecutes…
C'est pour ces raisons que 1'installation de l'administration francaise, a proximite du Tafilalet, a pu attirer nombre de Juifs de cette region, a franchir la frontiere marocaine, dans l'espoir d'y trouver des garanties de justice et, pour leurs enfants, de meilleures conditions de sante et de scolarisation…
D'aucuns n'ont pas manque, evidemment, d'en donner une interpretation tendancieuse :
«L'attrait des perspectives commerciales qui s'offraient desormais a leur activite, dans une region pacifiee et accueillante, explique suffisamment ce deplacement massif d'une race que ses aptitudes proverbiales au negoce rendent essentiellement instable et migratrice»