אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.

ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום.

המקורות לחקר סוגייתנו הם, בראש וראשונה הספרות הרבנית – בעיקר ספרות השאלות והתשובות, אך גם דרשות, ספרי מוסר, אגרות ויומני דרכים. נוסך לכך, ניתן למצוא הדים לעליות גם במקורות חיצוניים, אירופיים ותורכיים כאחד.

גורמים רבים – פוליטיים, דתיים וכלכליים – חברו יחדיו ליצירת התנאים לעליות בדורות שאחרי כיבושה של ארץ ישראל על ידי העותמאנים : היחס הליברלי של השלטון אל היהודים ; הציפייה לגאולה ; והתחושה שחבלי משיח הנה באו.

זו ניזונה ממאורעות התקופה. כיבושה של קושטא בידי העותמאנים בשנת 1453, שהביא קץ על מלכות הרשע, היא ביזנטין ; גירוש ספרד ; והמאבק בין המעצמה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, וספרד הקתולית בראשם – כל אלה נתפשו כמלחמה גוג ומגוג, שאחריה יבוא המשיח.

אכן, אין זה מקרה שרבים מן העולים בחרו לשבת בצפת שבגליל, שלפי המסורת יתגלה בה המשיח. על אלה יש להוסיף את השיפור שחל הן במצב הביטחון בים, בדרך שבין הבלקן וארץ ישראל, והן בביטחון הפנים, לאמר, בהגנה מפני בידואים מתנפלים.

גם האפשרויות הכלכליות בארץ ישראל הלכו והשתפרו בימי סלים הראשון – 1512 – 1520, ויותר מזה שלטונו של סלימאן המפואר 1520 – 1566, שיזם פעולות בנייה ושיקום בארץ, בייחדו בירושלים. ואמנם שנות העשרים עד השבעים של המאה הט"ז נחשבות שנות פריחה ושגשוג ליישוב היהודי בארץ ישראל, שעיקרו מרוכז בשתי ערים : צפת וירושלים.

יהודי שלוניקי ממגורשי ספרד, בעלי יוזמה במסחר מקומי ובינלאומי ומיומנים באומנויות ומלאכות, כגון ייצור אריגים, מצאו בקעה להתגדר בה. 

העליה משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח

אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.

במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.

עידוד לעלייה.

חכמי שלוניקי עודדו את העלייה לארץ בתקופה ההיא. עדות לכך אתה מוצא בתשובותיהם לשאלות על רקע רצונו של אחד מבני הזוג לעלות ארצה לעומת סירובו של השני – בדרך כלל, הסירוב בא מצד האישה.

כך, למשל, כותב רבי שמואל די מדינה – הרשד"ם, מחשובי חכמי שלוניקי במאה הט"ז – רס"ו – חשון ש"נ – 1506 – 1589, בהקשר למקרה זה :

"איש הירא וחרד אל דבר ה' נדבה רוחו…לעלות לארץ ישראל ואשתו מוחה….פשיטא שגורעין במי שמוחה לבעל שלא יעלה, אחר שאמרו ז"ל שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. עוד אמרו, המהלך ד' אמות בארץ ישראל עוונותיו נמחלין.

וכל שכן בזמן הזה אנו רואים רבים והולכים לארץ ישראל, ואחר שהכל תחת ממשלת אדוננו המלך תוגרמה, הסכנה אינה על כך "

ברוח דומה כותב רבי משה בן יוסף מטראני ( המבי"ט ר"ס – ש"ס 1500 – 1580 ) שעלה משלוניקי לארץ ישראל והתיישב הצפת.

מתוך כתביהם של חכמי שלוניקי ושל חכמים אחרים ניתן ללמוד, כי במאה הט"ז, כמו בדורות הבאים, רבים עלו או ניסו לעלות ארצה גם ממקומות אחרים בבלקן : ממונסטיר, מלאריסה ומטריקלה, מלפנטו ומסופיה, מוולונה ומן האי כיוס, וכיוצא באלה.

סיבוכים אישיים שהתעוררו ביישובים אלה בהקשר לעלייה, כגון הצורך בהתרת נדר או בכפיית אישה לעלות עם בעלה אם היא מסרבת, וכדומה, הופנו אל חכמי שלוניקי. יש ואיזכורי העליות לארץ מופיעים ללא ציון שם המקום שממנו מבקשים לעלות, ויתכן שגם באלה הכוונה לשלוניקי.

צפת.

המרכז הרוחני והכלכלי בצפת במאה הט"ז ביבנה במידה רבה הודות לעלייתם של יהודים משלוניקי. רבים ממגורשי ספרד שהתיישבו בצפת היו ילידי שלוניקי או עברו דרכה, מהם שלמדו או לימדו בישיבותיה, והמשיכו את חיי התורה בגליל.

בין העולים, חכמים שהורישו יצירות חשובות בהלכה, בפרשנות המקרא והתלמוד, בקבלה ובשירה, שמממימיהם אנו שותים עד היום הזה : רבי יוסף קארו, מחבר ה " בית יוסף " וה " שולחן ערוך ", שבא לצפת בשנת רצ"ז בקירוב – 1537.

חברו לבית דין רבי משה בן יוסף מטראני שהוזכר לעיל ושעלה ארצה בגיל י"ח, בשת רע"ח לערך – 1518, ופעל בה עד פטירתו בשנים ש"ס – 1580. תלמידו רבי יוסף טאיטאצאק, וביניהם רבי אברהם שלום, רבי שלמה בן משה אלקבץ, שהתפרסם בפיוטו " לכה דודי " וחיבר פירושים למגילות.

רבי אליעזר אשכנזי, ורבי שמואל עתיה, מחבק פירוש לתהלים. מבין גורי האר"י ז"ל בצפת יש להזכיר את העולה משלוניקי, רבי יוסף בן משה בנבנישתי די שיגוביא.

כמה וכמה קווים משותפים להן לצפת ולשלוניקי, בשתיהן מצויים היו מרכזי התורה החשובים של אותה תקופה ; בשתיהן הייתה תעשיית האריגים הבסיס העיקרי של חיי הכלכלה ;  בשתיהן התחילה ירידה הדרגתית כשפגע המשבר בתעשייה זו. שני במרכזים ניזונו זה מזה ובשניהם ישבו חכמים שהיו גם אנשי מעשה ועסקו ברפואה, המלאכות ובמסחר.

בין העולים לצפת היו גם בני קהל האשכנזים בשלוניקי. אחד מהם היה הגביר יהודה אבירלין, שעלה בשנת שכ"ד – 1564. הוא נודע מחמת הפולמוס שנתעורר סיבו, כשרצה להטיל מסים על תלמידי חכמים, שהיו בדרך כלל פטורים מתשלום מס, וזאת על מנת להקל על האמידים.

מקורותינו דנים על פי רוב בעליית בודדים, משפחות, או נשים, אף מפשוטי העם ולא רק מקרב תלמידי כחמים ואמידים. לעומת זה, נדירות הידיעות על קבוצות גדולות שעלו משלוניקי. ידיעה אחת מספרת על שמונים מיהודי שלוניקי שמגמת פניהם לצפת, אלא נישבו בידי אבירי מלטה בשנת שי"ד – 1554. 

المسلمون وموقفهم من التوراة الشريفة

اأقلام القراء / بقلم: كمال الصفري

https://mail.google.com/mail/h/si0qkwmdbor6/?&v=c&th=14106f027e943e62

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

רבי שלמה הכהן ב"ר מרדכי אלכלאץ

מרבני סאלי ומחכמיה, היה ו"צ וחי במאה החמישית למניינינו נזכר מכבר כמה פעמים בחיבור זה בשם רבי שלמה הכהן ולפעמים גם בכיניויו אלכלאץ.

רבי שלמה נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " סימן רס"ב. הוא נתן הסכמה ל " חפץ ה' " לאוהחה"ק וכן ל " כתר תורה " לרבי שמואל דאבילא. נזכר רבות באיגרות ובפסקי דין ממנו ומחבריו.

רבי שלמה הלוי

מחעמי סאלי במאה החמישית

נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " – ח"ב סימן נ"ד

רבי שמואל אזאווי ב"ר משה

שוחט ובודק במאה החמישית למניינינו. נתמנה לדיין בסאלי. נראה חתום על פסק דים עם רבי יוסף צבע ורבי שלמה הכהןמשנת התצ״ח.

לרבי שמואל היו מחלוקות קשות עם חבריו הדיינים מעירו, רבי יוסף הצרפתי, רבי שלמה הכהן, ורבי שמואל קארו. המחלוקת הקשה, סביב הנהגתו כדיין הגיעה לפז ולמקנם וחכמי ערים אלו יצאו גם הם נגדו.

שיא המחלוקת היה כאשר היעב״ץ שלח אליו איגרת בצורת שיר בעניין המחלוקת ובאיגרת זו(א) הוא מדבר נגדו. איגרת זו פותחת במליצה ״איש היה בארץ סאלי״. חבריו ביקשו להורידו מכם הדיינות אך הוא עמד מולם בתוקף רב.

בשנת התפ״ו שבה המחלוקת והסעירה את סאלי וסביבותיה.

הוא כנראה סבו של רבי שלום אזאווי הצדיק המלוב״ן מרבאט(ב).

ב״לשון לימודים״ שהזכרנו, באיגרת ט׳, מובאים דברי היעב״ץ באיגרת ששלח לרבי שמואל אזאוי בשנת התס״ד:

״איש היה בארץ סאלי יע״א איוב שמו. טבח מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום באו קצת מהת״ח יראי ה׳ חושבי שמו, היושבים במדינה הנזכרת, לבדוק סכינו ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול דהיינו הפרדת חלק מחלק.״ (שם מביא היעב״ץ עדויות על כך).

מאוחר יותר, שלחו רבי יעקב ביבאס ומהר״י צבע, דייני סאלי, איגרת ליעב״ץ ובה לימדו זכות על רבי שמואל אזאווי.

רבי שמואל אזולאי

רב ומו״צ בסאלי, נראה פסק דין מחודש טבת שנת התפ״ו ובו חתומים רבי שמואל אזולאי, רבי אהרן הצרפתי ורבי יהודה הלוי.

אמירת סליחות עם אמיל זריהן – נוסח מרוקאי – היכל השבת

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.

אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.

מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי

הקדמה

הספר המוגש בזה עוסק בהיסטוריה הרוחנית, כלומר במכלול העובדות, התהליכים והבעיות המתכנה בשם "יצירה רוחנית״ ושבמרכזו עומדים חיי הרוח של האומה. הספר מוכיח, כי אפשר שתהיה יצירה רוחנית וחברתית עצמאית ותוססת, בהיעדר חיים מדיניים עצמאיים; מתברר, שגם בימים שנדמה היה שהקשרים של הקהילות בצפון אפריקה עם המרכזים היהודיים כאילו נחלשו או ניתקו, לא חדלה הרוח היהודית לפעום בלבם של יחידי סגולה ולפעמים בקרב חוגים רחבים יותר, כדוגמת כינון הישיבה בתוניס, שהיתה דוגמה ומופת ליצירה חברתית משותפת.

בחיבור שלפנינו שני חלקים: בחלק הראשון מתוארת השתלשלות הספרות הרבנית בצפון אפריקה בשנים 1984-1700, ובחלק השני מובאת ביבליוגרפיה מוערת על היצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה בשנים אלו. חיבור זה מציג את הנושא הצגה ראשונית בלבד; הוא מכוון לתת תשתית ראשונה לכל המבקש להכיר את היצירה הרוחנית שנכתבה שם במאתיים וחמישים השנים האחרונות עד להקמת המדינה ועד קיבוץ חלק נכבד מחכמיה בתוכה. לפנינו מבחר מייצג של היצירה הרוחנית בשנים אלו, המבוסס בעיקרו על הספרים האצורים בספרייה של מכון בן־צבי.

הספר מיועד הן למבוגרים והן לצעירים. מקווה אני שהדור הצעיר, בני ישיבות שיודעים פרק בהלכה או בפרשנות המקרא ושבלבם פועם רגש כלפי המורשת, יתוודע לספרות זו שהיתה מונחת בקרן זווית. אין הספר מתיימר להציג את הנושא בהצגה כוללת; חסרים כאן ספרים רבים וחשובים בני התקופה הנסקרת, שאנו נרמזים על קיומם, אך הם אבדו מאתנו. הקובץ משקף את מצב חקר יהודי צפון־אפריקה על הישגיו, אך לא פחות מזה על חסריו. תיאורנו מבוסס על מגעישיר עם המקורות הרבים שיש בידינו. מי יתן שחיבור זה יועיל לקידום המחקר וההוראה בשדה זה, שעדיין רבה בו העזובה.

מבקש אני להודות לכל שעזרו לי בעבודתי: לפרופ׳ מיכאל אביטבול שעוררני עם שני עמיתים לרשום את כל הספרים שבספרית מכון בן־צבי העומדים בבסיס הספר הזה; נשענתי על עבודתם בתחום של מר ישראל מימראן ואחי ד״ר מאיר מ׳ בר־אשר שאף הם רשמו פריטים רבים. כמו כן אני מודה לפרופ׳ ישראל תא־שמע, שביקשני לכתוב מאמר על היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה, שלימים הפך למבוא הרחב לחלק א׳ של הספר, ולפרופ' חגי בן־שמאי, מנהל מכון בן־צבי, שהסכים לפרסום הכרטיסיות של רישום הלקסיקון שבחלק ב׳.

חייב אני תודה לד״ר יעקב הדני שעודד וחיזק אותי לפרסם את הספר, לראש מינהל החינוך הדתי, מר מתי דגן, ולגב׳ מלכה שטיין על שהעמידו את הכלים לפרסום הספר; תודה מיוחדת למר יצחק הקלמן, עורך הספר, ולשושנה שחר הסדרית שעשתה מלאכה נאה ומתוקנת.

שלום בר-אשר

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שטר־פיטורין:

זה כבר ידוע היה נוסח שטר־פיטורין כזה בקויו הכלליים, כי הנוסח מצא חן כל־כך בעיני יהודי תונס עד שהעתיקו להם בפנקסם לזכרון נוסח שטר כזה, בהשמטת הפרטים המיוחדים, כגון שמות האנשים, המקום והתאריך. ולפי תכנו יש לשער שהוא מהמאה השמונה-עשרה. וזהו נוסחו: ״הן עתה מודים אנחנו הבאים על החתום חכמי ומנהיגי ופקידי פעה״ק ת״ו בכח המסור בידינו משרי וטפסרי ורבני קושטא יע״א העומדים על הפקודים ובכח המסור בידינו מחכמי ורבני תקיפי ארעא, איך אנחנו פוטרין את פלוני השד״ר הי״ו מכל טענה ותביעה ותלונה ותואנה, לא כסף ולא שוה כסף, לא שבועה ולא ג״ש [גלגול שבועה] ולא דו״ד [דין ודברים- ולא שום תרעומת כלל ועיקר, יען את הכל עשה יפה בעתו, ולפעלא טבא אמרין ישר, ומעתה ומעכשיו אנו מוחלים לו מחילה גו״ש [גמורה ושלמה] וחלוטה מלב ומנפש מחילת שמים, מחילת בריות, מחילת עלמין, דלא להשנאה ודלא למיהדר מינה לעלמין, ואנחנו פוטרין אותו משבועה קלה וחמורה וחרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ובכן הוא פטיר ועטיר מכל דבר כלל ועיקר וחומר וחוזק שטר פיטורין דא כחוו״ח [כחומר וחוזק] כל השטרות הכשרים דנהיגי בישראל העשויים כהוגן ותקוני חז״ל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכר ובפיסול וכוי ע״ד הרשב״א זלה״ה ולא יודע וכו', אלא הכל יהיה נידון לזכות ויפוי כח השד״ר ע״ז, וידו על העליונה ויד המערערים כנגדו על התחתונה, ועל דבר אמת וצדק ולראיה ביד השד״ר הנז׳ חתמנו שמינו פה… ״״

אולם בזמן האחרון הגיעו לידינו בכתב־יד כמה שטרי־פיטורין כאלה, וביניהם שטר־פיטורין שניתן בירושלים לר׳ חזקיה יוסף קובו, שליח ירושלים למרוקו בשנת תקס״ה (1805), ובו גם קצת פרטים על השליח ותנאי שליחותו. וזו תמצית נוסחו: ״בהיות שאנחנו הח״מ חכמי ומנהיגי ופקידי עי״ק ירוש׳ ת״ו זה שנים אשר מנינו שליח מצוה בעד כר עה״ק ירוש׳ ת״ו למעי הרב… כמהר״ר חזקיה יוסף המכונה בכור קובו הי׳׳ו… לכל ערי מערב החיצון… ובפרט עיר אושדא ודיבדו ועיר מאלטה יע״א לאסוף ולגבות ולקבץ… לכו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… עפ״י התנאים… אשר עשינו עם מע׳ הרב שד׳׳ר הנז' ככתוב ומפורש בשטר התנאים, הן עתה מכאן מודעא רבא היות אמו״ץ [אמת וצדק] איך מע׳ הרב שד״ר הנז׳ נתכשר במלאכתו… זריז ונשכר עשה והצליח את הכל יפה בעתו וברך על המוגמר וחזר לחיים ולש׳… והן הבאנו את כל הבא לידו משליחותו מהערים הנז׳… חשבון נקי ובר מהכנסה והוצאה וראה ראינו הכל הולך בדרך הישרה… והגדיל לעשות בשליחותו ביראת ה׳ טהורה ונאמנות גמורה. גם בעד סך מה שנטלנו מיד מע' השד״ר… פטרנו אותו משבועתו שבועת השותפין… הן עתה מודים אנחנו… איך לא נשאר לכו׳ עי״ק ירוש׳ ת״ו על מעלת הרב שד״ר הנז׳ שום טענה ותביעה ותואנה ושום דררא דממונא כלל וכלל, יען כל הנעשה בדמי״ם מפרי שליחותו… בין מקצבות ונדבות ומתנות וקופות ונדבות… וצידה לדרך הכל במשלם עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה] עלה ובא לכיס כו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… גם מבארים אנחנו…איך קבלנו…חלק הנוגע מפרי שליחותו לכו׳ הת״ח הי״ו כמנהג… באנו על החתום… ״

אולם מלבד התפקידים שמטילים השולחים על השליח, עליו למלא כמה וכמה תפקידים אחרים, והם לעתים קשים מהראשונים, תפקידים הנובעים מעצם שליחותו וסמכותו או מוטלים עליו ע״י קהילות ישראל שאליהן הוא בא — ועל התפקידים הללו יחבר בפרקים הבאים.

שטרות אחרים:

בצאת השליח לנסיעתו הארוכה, משתמשים השולחים ואנשי־העיר בשעת הכושר כדי להטיל עליו גם שליחויות פרטיות שונות, כגון להעביר מכתבים ומתנות לקרובים, לגבוה חובות בחו״ל, או לקבל לרשותו בחו״ל ירושות שנפלו בחלקם של בני א״י. כמובן, שבמקרים כאלה מקבל השליח שטרי־כוח־הרשאה המייפים את ידו לכל אלה. כשיצא ר׳ אברהם קאריגאל לאיטליה בשליחות ירושלים בשנת תלייה (1675) לערך, ייפתה אלמנת ר׳ שבתי באר (אף הוא שליח ירושלים שנפטר בדרכו באיטליה) לגבות שם חוב ע״פ המחאה ממצרים. כשיצא ר׳ יוסף דוד עייאש בשליחות ירושלים לצפון־אפריקה בשנת תקפ״ה (1825), הוטל עליו לקבל לידיו-בעיר תלמסאן את עזבונו של ר׳ ברוך ב״ר יוסף קובו, שליח ירושלים שנפטר שם בדרך־שליחותו, וניתן לו שטר כוח־הרשאה על כך. היו שלוחים שלפני צאתם לדרך מינו אפוטרופוס על נכסיהם למשך כל ימי היותם בדרך, וכתבו שטר־אפוטרופסות מתאים. כך עשה ר׳ מאיר יום טוב נסים פרחי, בצאתו בשליחות ירושלים בשנת תר״ט (1849). ומפי השליח הישיש ר׳ יוסף חיים שרים ז״ל שמעתי, שבאמצע המאה התשע־עשרה נהוג היה בירושלים, שכל שליח היוצא לדרך, ביחוד לארצות המזרח שדרכיהן משובשות, נותן גט לאשתו, שלא תישאר עגונה אם ימות בדרך, וחוזר ונושאה בשובו. לפיכך לא התרצו תמיד כהנים לצאת בשליחות, כי הכהן לא יוכל להחזיר גרושתו.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

בה׳ קידוש החודש״ פרק ה, ג, שעד ימי אביי ורבא קידשו על־פי הראייה,״ שזה היפך הגמרא בסנהדרין׳ שעוד בימי רבא נשלחו איגרות על קביעת העיבור מארץ ישראל. אכן לפי נוסח איגרת שלנו מתורצת קושיית הר״ן על הרמב״ם. ואין ספק שזו היתה גירסחו של הרמב״ם בסנהדרין» שלחו ליה לרבה בה״א. ולא נצטרך לדחוק כמו שכתב בעל ״מחזיק ברכה״, אורח חיים, סימן שצג, שמה שכתב הרמב״ם עד ימי אביי ורבא עד וע

הרב יעקב משה טולידאנו

ד בכלל־ אמר, מכיון שהוא גורס בסנהדרין רבה ולא רבא, אלא שמר עוקבא,. ראש הגולה׳ הנזכר כאן אינו עוקבא הנזכר בסנהדרין לא, ב, ובירושלמי־ מגילה א, ח, שהיה בימי רב ושמואל (עי׳ מועד קטן טז, ב), אלא זהו מר־עוקבא השני, ששמו עוקבן ברבי נחמיה׳ שגם הוא היה ראש הגולה בימי רבה ורב יוסף (עי׳ שבת נו, ב, ובבא בתרא נה) והוא שנקרא גם נתך דצוציתא ואליו נשלחה איגרת זו ולרבה ריש מתיבתא בפומבדיתא.

האיגרת נכתבה בשנת רס״ז לחורבן, שהיא ד״א צ״ט׳ וזה מתאים עם זמן נשיאותו של הלל השני, שחי בין ד׳׳א פ — קכ״ה, לפי דעת גרץ,- אכן אין זה מתאים לזמן נשיאותו של רבה בפומבדיתא, שרב שרירא גאון־ כותב שמת בשנת תרלי׳א לשטרות, שהיא ד״א ע״ט. אמנם התאריכים שבאיגרת ר׳׳ש גאון וגם הגבלת זמן נשיאותו של הלל הנז^,, אינם מוסכמים ויש חילוקי דעות בזה. ואין לנו ליכנס בסבך זה, שבכל אופן לא נוכל לפסול האיגרת מבחינת התאריך המסופק. ולהיפך, על פי איגרת זו יש לנו להבהיר כמה דברים המוטלים בספק עד עכשיו.

ואין לתמוה על כך׳ שהלל בעצמו, שקבע סדר העיבור והקביעות,. הוא בעצמו שלח שלוחים לבבל ולגולה להודיע הקביעות ולא סמך על חשבונו. הרי זמן האיגרת הוא שנח ד״א צ״ט וחשבון העיבור שקבע הלל^: היה בשנת תר״ע לשטרות, שהיא ד״א קי״ט. אם כן בזמן שנכתבה האיגרת, לא תיקן עוד הלל חשבון העיבור. ומלבד זה הרי כבר הוכיחו רבים׳ שגם לאחד שתיקן הלל חשבון העיבור, המשיכה הנשיאות ובית הוועד בטבריה, לשלוח אנשים לגולה להודיע קביעות החגים והעיבוד. ועיין: ר׳ אפרים זלמך מרגליות בית אפרים, חלק אורח חיים, סימן נא, וגרינוואלד, שם, עמי 15. '־בהערה.        

וסיוע לדבריהם׳ כדאי להביא בזה מה שפירסמתי ב״השקפה״, תרס״ח*. גליון ה, מתוך קיצור ספר הקבלה להראב״ד, שקיצר דבי יצחק בן ישראל מטוליטולא, תלמיד הרא^״ש׳ שראיתי בכתב־יד׳ שבסיפור על רבי משה

[1] כעת ראיתי מב״דקדוקי סופרים" הביא הנוסח רבה נהיא. ועי׳ בם׳ חידושי הסנהדרין לסי דעת הרמב׳ט מריא מימון, ירושלים תשי״ז, עמי מוז.

צאון השבוי שנמכר בקורדובה, הוא כותב, שבבל שנה קיבלו אנשי ספרד ״יעניין עיבור השנים מארץ־ישראל. וכשבא רבי משה לספרד לא שלחו ׳לירושלים לשאול על העיבור ותמהו אנשי ירושלים ושלחו לשם, שאם יעברו על פיהם שינדו אותם, ואנשי ספרד שלחו להם, כי זה רבי משה היה מעבר. ושלחו להם חכמי ירושלים גליון גדול חתום ואין כתוב בו אלא ״כי״ וכשבא לידם הביאוהו לרב משה. ובראותו אותו לקח גליון ,וכתב בו ״לא״ וחתם ושלחו להם. ומכאן ואילך שתקו ועיבדו על־פי חכמי ספרד. ואחר כך חכמי צרפת וכל הגלויות עיברו במקומותיהם על פי חכמיהם כי היה להם פתחון פה מהרב משה.

ורבי נתן הדיין וכל התלמידים יתמהו על מה ששלח ושאלו אותו! שלחו לך אנשי ירושלים אות ״כי״ ומה היא תשובתך באות ״לא״ והוא השיב להם בלשון רכה, שהם כתבו לי: יכי מציון תצא תורה. ואני השיבותים לא בשמים היא. הואיל… ביניהם מה איכפת לן לעשות על פיהם כי הלא בבבל עיברו בימי הגלות כמו -שכתוב בסנהדרין. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וכר. מזה נראה״ שעד אז ישלחו מארץ ישראל קביעות העיבור לכל הגולה אף לספרד ולצרפת ולא – רק לבבל ועיין מה שהעיר על דברי אלה רב אחד ב״השקפה״, שם, גליון פה.

האיגרת מתחילה בנוסח לקדושת ראש הגולה וכו'. ובנוסח כזה נשלחו ;אז איגרות לגדולי הדור בחוץ לארץ. עי׳ ירושלמי נדרים פרק ז, הלכה יג, מיסנהדרין פרק א, הלכה ב! לקדושת חנניה וכו'

שלוחה ביד אמון לעם אמן

לקדושת ראש הגולה מר עוקבא וריש שורא שמיה רבה לעיר..

שלום עליכם וכל קהלכם… פומבדיתא

 לכל החברים והתלמידים ועוזריהם וכל אחינו בני ישראל בתוך הגולה דירושלם… אמן

ממנו עמוסי ירכי ששון שנתחזקו[?] ובקשנו… לקבוע נציב אחר ולא הניחן הארמי הלז ונאספו בעלי אסופות ןקבעו?] את הנציב בירח שמת בו אהרן הכהן קדושתו תצילנו נא.,. ודרך!?] חייכם שם בזמן השבור הזה ידענו!?! לנו טוב מטוב?) תקותנו יחד בחיינו!?] אהבה ישכן בפורינו ובתלמידים ירבה גבולנו ולבם יהגה חכמה ותבונה באור התורה לדור דורים וממרום יגיע שיר א… ש… לומות יהלל פינו ואחריתנו תהיה טובה בארצנו לקדש m שמים.

אנחנו יושבי יהודה והגליל בחדש זיו בשנת מתים וששים ושבע לחרבן הבית השני. אני הלל השני בן

אדוננו ורבנו יהודה השלישי הנשיא.

תורת אמך ◆ הלכות חג הסוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו ◆ לוב ◆ תוניס ◆אלג'יר

מאת הרב אברהם אסולין שליט"א

יב. במוצאי יוה"כ בברכת ההבדלה לא מברכין על הבשמים אף אם חל יוה"כ בשבת.
נהגו העם (יום הכיפורים אות כח(.

יג. ל מחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה
מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה
שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים.
כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד) – ויום טוב היה עושה הכהן גדול לאוהביו
בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

תורת אמך הלכות חג סוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו, לוב, תוניס. אלג'יר. מס 5
מאת הרב אברהם אסולין מתוך הספר גנזי המערב שיצא בס"ד בקרוב

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כ

בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוצאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מב), ודרשו
חכמנו. כי בסוכות הושבתי, ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ור"ע אומר ענני כבוד
היו ולכן היום אנו יושבים בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לעננני הכבו שהקיפם
הקב"ה. ואיתא בספרי וענן ה' עליהם יומם, שהעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות
העולם, ענן למעלה, וענן למטה, וענן אחד מלפניהם, וענן אחד מלפניהם, הגבוה
מנמיכו, והנמוך מנמיכו, והנמוך מגביהו,

והורג את כל שבעת הימים עושה אדם את
סוכתו קבע, ואת ביתו עראי, שנאמר בסוכות תשבו. כעין תדורו. כנהוג בקהילות
ישראל, מיד בצאת יום הכיפורים, היו עורכים ברוב עם 'ברכת ילבנה', ובסמיכות היו
נאספים בני משפחת הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל להתחיל בבניית הסוכה. בבניית הסוכה התעסק כל אחד
ואחד כשרבינו מנצח על המלאכה ומחלק תפקידים, יש שהלכו לנהר לקטוף קני סוף
שישמשו כסכך, ויש שהיו נשארים ובונים את הסוכה, כך במשך הלילה לא היו ישנים
עד שהשלימו את בנית הסוכה.
וכתב הטור (סימן תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחודש תשרי, ולא בחודש ניסן,
שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחילת הקיץ, ודרך כל אדם
לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו
השי"ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה
והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית
לישב בסוכה, ובבזה יראה לכל שאנו עושים כן בשביל מצות המלך שציוה עלינו לעשותה..

עידי הסוכה.

נהגו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים יותר
מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה

היה בכפרים במרוקו שם
היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים, וכך כל
מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום גבאי
שליט"א רב העיר מרקש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת אכסדרה,
שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה עמודים,
שנמצאים בארבע פינות הסוכה. זוכר ברית אבות (עמוד 319). ובספר אם הבנים שמחה (סוכות), הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם
הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי לוב (מפי הגאון הרב ציון באורון). וכן מנהג יהודי
אלג'יר (מפי הרה"ג רבי גדז).

מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה.

וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים
חיים (ח"א סימן רס), פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף שיש לקוצר
לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. וכן כתב ר"י עייאש בשו"ת
בית יהודה (סימן יז), שמותר לסכך תחתן סריגי הברזל שנמצאים בחצר, אע"פ שאין ג'
טפחים בין שיפוד לשיפוד, ולא אומרים לבוד להחמיר, וכן מותר לסכך על גביהם, וכן
פסק בשו"ת גנת ורדים (כלל ד. סימן ח), שמותר לעשות סוכה תחת שבכה של פשתן או של
נחושת, או לסכך על גביה ממש. עכ"ד מתוך הספר דברי שלום ואמת (ח"א מאמר יג). וספר
לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל טולדאנו, וביושבו בסוכה
ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את ראש הישיבה בדבר זה,
ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג דבר המקבל טומאה.

.
קישוטי הסוכה.

את הסוכה היו מקשטים בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים. וצריך להתנאות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא
מותר להשתמש, כגון שנרטבו הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזרוקן לאשפה שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדים שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. (חתם סופר או"ח סימן קפו).
בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת. ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד (חו"מ דף רט ע"ג), ובשו"ת נופת צופים בירדוגו (דף ד ע"ד).ולדינא אם נעשה מותר בקניה.

.
מנהגנו שמכנים כסא לכבוד שבעה רועים.

וכתב החיד"א במורה באצבע (אות רפט), שיש
להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה כסא לכבוד
אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא אתי. וכך
נהגו בצפרו, מארכש, פאס ועוד (מפי הגאון רבי יהושע מאמן). ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר (סימן לב אות ה). וכ"כ מנהג
יהודי אלג'יר (מפי הרה"ג רבי אליהו זיני). וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ז עמוד יג), וכן המנהג בארץ
ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
אתרוגי מרוקו.

האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכ"ו. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (תימני), שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.

.
המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים,

כמנהג מראכש. ואמר לי רבי
מאיר אסולין שגם בהרי האטלס, ובדימנאת, נהגו להרבות בהדסים, מהטעם זה אלי
ואנוהו. וכתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז ה"ז), וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה
מוסיף, ונוי מצוה הוא. וכתב הריטב"א מסכת סוכה (דף לא), "והטעם לפי שלא נתנה באחד
מארבעת המינים שיעור למלעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות
ומשלשה הדסים ואתרוג אחד ובהכי סגי ליה, ואם רצה להוסיף מוסיף, וליכא משום בל
תוסיף, ומצינו שדורשים לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ארבע, ואף על פי כן מוסיפין
עליהם כדאמרינן בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמונה, ולישנא נמי
מוכח הכי דקתני אין מוסיפין עליהם כלומר מינים אחרים שיהיו חמשת המינים כשם
שאין פוחתים מהם שיהיו שלושה וכן מנהג העולם שמוסיפים בהדס וערבה, לפי שאינו
אלא לנוי אבל בלולב ואתרוג לא נהגו להוסיף לפי שאינו דרך נוי.
וכן הרשב"א בתשובה (סימן עה), כתב, דהדס רשאי להרבות בו, לפי שמוסיף בנוי, ואין
בזה משום לבל תוסיף. ועין עוד בספר וזאת ליהודה טולידאנו (עמוד קלו). ובספר זוכר
ברית אבות (סוכות עמוד  317), כתב שכן המנהג במראכש. והביא שו"ע (או"ח סימן תרנא סעיף טו). וז"ל לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק נט), וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה
שירצה. והרה"ג אליהו אריאל אדרי ציין שיש רמז לכך בפיוט "סוכה ולולב", שכן
כתוב סביביו מיניו גורן עגולה. והרה"ג אברהם חפוטא הסביר שכנראה היה קשה
להשיג הדסים משולשים בשיעור ההלכתי, לכן הרבו בהדסים עכ"ד. ולכאורה מוכח
מהרמב"ם בהלכות לולב שהטעם מצד זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי תימן כתב
מהרי"ץ בעץ חיים (ח"ב דף נט ע"א), העלה סברת הרמב"ם,
והגאונים רב פלטוי, ורבנו סעדיה, ורב נטרונאי, והמנהיג, והאגור בשם רב יהודאי
גאון, ובעל הדברות, ורבנו יונה, ורב האיי, ושבלי הלקט, ומהר"י אבוהב בעל מנורת
המאור. דכולהו סבירא להן להוסיף בהדס. עריכת השולחן (ח"ט עמוד צב). וחסידי חב"ד.
וכן נוהגים אדמורי באבוב, טשערנאביל, וכתב במקור חיים (סימן תרנא), שטוב להוסיף
בהדס וערבה. וכן מנהג אשכנז. והב"ח כתב שלא יוסיף ערבה אלא בהדסים. ובספר
מנהגי וורמיישא (אות קסו הערה 3). וכן בלקט יושר (עמוד 317 ), כתב בשם תרומת הדשן שאינו
מקפיד אם יהיה ארבע או חמש בדי הדס.

.
קישוט הלולב.

מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו
מניחים כדור צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם "זה אלי
ואנוהו". וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה), היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי
משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש
לחציצה. וכך נהגו יהודי אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה (עמוד לז), תניא
אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (חוטיםזהב). ונחלקו התנאים האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה
סבר שלא יקשטו את הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט
גם במקום אחיזת היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי
הלולב, והרי"ף פסק כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט
במקום אחיזת הידים. (דברי שלום ואמת דף 421). וכן מנהג יהודי אלג'יר. הצדיק סידנא בבא
סאלי נהג אחר חג הסוכות היה לוקח את הסרט שהיה מעטר את הלולב, ותופר
אותו במו ידיו בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה. ראה בספר ישראל סבא (עמוד 12).

ספרא וספרא דדיינא.

בשנת התנ"ג – 1693, בהיותו כבן עשרים, התמנה היעב"ץ לתפקיד סופר בית הדין. כפי שנפרט להלן, מעמד זה – סופרי בית הדין חרג הרבה ממסגרות התפקיד הטכני הפשוט של העתקה או אפילו ניסוח שטרות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

הייתה זו אפוא הזדמנות נאותה ליעב"ץ להתמודד עם סוגיות בהנהגת החברה : הייתה זו גם הזדמנות לרוות את צמאונו הגדול ללמוד ולדעת, כדבריו באחד מפסקיו :

" והנה מוכרח אני להודיע תהילות לאל כל ימי גדלתי בין החכמים, הרבנים המובהקים כבוד הרב וידאל הצרפתי זלה"ה וכבוד הרב מנחם סירירו זלה"ה, ובפרט משנת התנ"ג ואילך שנתמניתי סופר בית דין זלה"ה, ובכל יום הייתי הולך אצלם פעמים שלוש והייתי שואל להם ספיקותי.

וגם לרבות הייתי משגיח ומבין היאך היו דנים בכל עניין ומעשה רב, והייתי רואה שכך היו רבותי הנזכרים דנים, בכל מיני חובות בין לגבי אלמנה בין לגבי יורשים, גדול וקטון שם הוא. אלה הנוהגים לכתוב הכתובה כמנהג המגורשים, אם מת הבעל ויש עליו חובות, יש לפרוע קודם את כל החובות ורק אז יתחלק הנשאר בין האלמנה ליורשים.

ואחר כך אחרי מות קדושים הנזכרים בשנת וגם אתה תדי"ן התס"ד את ביתי, נתמניתי דיין עם מורי הרב הגדול מהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה, והרב מהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה. וכך היינו דנים כל הימים, ועוף לא צווח צפור לא צפצף.

פשוט הוא שרבותי הנזכרים לא היו דנים כן, אלא על פי מה שקיבלו מרבותיהם זלה"ה. ונמצא שכבר פשט המנהג כך וכמה דורות ואין לשום אדם להרהר אחריהם, וכל המהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה חס ושלום.

הוא גם מונה לסופר הכתובות. בפנקרס מזכרת סופרי בית הדין בפאס הנמצא בבית מדרש לרבנים בניו יורק, מצויים כמה שטרות בכתב ידו. היעב"ץ כיהן כסופר בית הדין כאחת עשרה שנה, ותקופה זו הייתה כנראה היפה ביותר בימי חייו.

הוא מרבה להזכיר אותה בקורת רוח מיוחדת : " כפי מה שראיתי דנים רבותי…בהיותי יושב לפניהם בקרקע ", " והנה זכרתי ימים מקדם בימי רבותי הרבנים הגאונים…." " ומה שחשבתי הוא כפי מה שקיבלתי מרבותי…בהיותי יושב ודן לפניהם בקרקע קודם התמנותי לדיין.

בתפ]קיד זה תרם היעב"ץ תרומה נכבדה למושא עיסוקו, דאג לשפר ולתקן כל הטעון תיקון במלאכת הסופרים, ללא היסוס, לבין ביות שהתעוררו; עיין ודקדק בנוסחאות של השטרות שהיו בידי הסופרים שקדמוהו, הגיהן ותיקנן.

בתקופה זו כנראה חיבר את הספר " עט סופר ". ייתכן שחיבר את חיבורו זה לאחר ראותו שרוב הספרים בימיו אינם בקיאים במלאכה זו לפרטיה, ועל כן הרבה להתריע :

" דהא קחזינן דספרי דהאידנא אע"ג דקביעי למיכתב שטרי מ"מ רובייהו לאו דווקני אינון ולא פקיעי בדיני " ועינינו הראות שסופרי בית דין הקבועים עצמם מיעוטא דמיעוטא הם הבקיאים ורובא דמינכר לא בקיאי וכמה מכשלות יוצאות מתחת ידם אפילו בדברים פשוטים, ודאי דחיישינן לסופרים טועין "

חוסר בקיאותם של הסופרים הייתה, כנראה, בין הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה בשנת התק"א – 1741, האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא המלכה ( התייעצות ) בבית הדין וקבלת הסכמתם של חברי בית הדין.

כל שותפות שלא תיעשה שהמלכת בית הדין ובהסכמת חבריו בטלה. מן הספר " עט סופר " מצויות כמה העתקות בכתב יד, המלמדות על השימוש הרב שנעשה בו. הספר כולל נוסחאות לש שטרות למיניהם, שטרי אישות, כתובות וגטין, סדר גט וחליצה, שטרי שליחות, קניין ומכר, משכונות, עסקה ושותפות, שטרי מינויים וכו….עם פירוש מושגים של השטרות השונים ותמצית הדינים הכרוכים בכתיבתם ותוכנם.

רבי אברהם אנקאווה, בהקדמתו לספרו " כרם חמר " חלק א, כותב שהוא מספח לספרו את " ספר התקנות מרבני קסטילייא זיע"א ועט סופר מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זיע"א " ואכן בספרו " כרם חמר ", חלק שני, אחרי " ספר התקנות " הדפיס את ספר " עט סופר ", אולם מתברר שהדפיס רק כמה שטרות מהספר " עט סופר " של היעב"ץ.

השטרות האחרים הם, כנראה, נוסחי שטרות שרבי אברהם אנקאווה עצמו אסף, וחלקם הגדול הוא מאת רבני איזמיר. אשר גולאק בספרו " אוצר השטרות " ( ירושלים התרפ"ו ) פרסם כשישה עשר שטרות מהספר " עט סופר " ליעב"ץ, שטרות שמצא בהם חידוש הן מצד צורתם וסגנונם והן מצד תוכנם המשפטי והמעשי.

כאמור לעיל, מעמד הסופרים למעשה היה תלוי בכישוריהם וכישרונותיהם של חבריו. בין הסופרים הקבועים היו גם סופרים תלמידי חכמים, שהציבור ראה אותם כדיינים ולעתים הפנה אליהם בעיות משפטיות.

היו סופרים שהרשו לעצמם לחרוג מסמכותם לדון ולפסוק בבעיות שבין אדם לחברו, בדיני ממונות ועוד. זו אחת הטעות שהוטחו על ידי צד אחד, בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי הדור לבין רבי שמואל אזאווי, וכן בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי פאס לבין רבי יעקב בן מלכא.

עוד בהיות היעב"ץ ספר בית הדין יצא שמו כתלמיד חכם רשום וכבא אז פנו אליו בשאלות. אמנם מתוך דבריו נראה שמעולם לא חרג מסמכותו, ואף משכתב פסק דין מסר אותו לחברי בית הדין לחוות דעתם אליו : " ועל פי זה כתבתי אני אז פסק דין לכבוד הרב דוד אמוזג נוחו עדן בהיותי סופר בית דין ולחתמו לו בית דין זלה"ה ואחרי כן כתבתי לשאר אנשים פרטיים ממדינה זו ומשאר מדינות והיו חותמין להם בית דין הראשונים זלה"ה.

פסק דין יסדתיו אני צעיר התלמידים יעקב אבן צור יס"ט – יהי סיפי טב – וחתמו עליו בית דין נר"ו. " וכבר ת"ל ( תהלה לאל ) היינו רושמים ואפילו הכי היינו צריכים לימלך עם אחד מהבית דין אשר היו בימים ההם ".

אולם למרות ההקפדה לקבל אישור לפסקיו, למעשה, משרה זו כבר הקנתה לו דריסת רגל בעולמם של תלמידי חכמים המעורים בבעיות הציבור, והציגתו בפני הציבור כמי שיכול להתמודד עם בעיותיו.

היעב"ץ התפרסם בכושר הבעתו בכתב, בסגנונו החריף, הבהיר והמלוטש בכל כללי הדקדוק, ובמליצתו הנאה, עד שרבנים גדולים היו מבקשים אותו לנסח להם מכתבים מיוחדים שרצו לשלוח לידידיהם מחוץ למרוקו, כתובים במליצה נאה.

כמה מהעתקי מכתבים אלה השתמרו בקובץ איגרותיו " לשון לימודים ", לדוגמא : " ולהחכם השלם כמה"ר די אוליויריה נר"ו לאמשטרדאם לדרישת האהוב כבוד הרב יוסף ביבאס נר"ו ", כתב אשר הכינותי וסדרתי לכמה"ר שמואל הצרפתי לשלוח לגביר וחכם כבוד הרב צרפתי נר"ו בגלילות אמשטרדאם  יע"א.

היעב"ץ הקפיד שכל מכתביו וכתביו יהיו כתובים בכל כללי לשון הדקדוק, וכשהגיע לידיו שטר שהסופרים לא דייקו בכתיבת השמות והחליפו בין אות ה"א לאל"ף בשם צ'ונא, כתב להוכיחם ולהעמידם על המכשול שעלול להיגרם מהזלזול בדברים מעין אלה הנראים קלים.

היעב"ץ אהב מאוד שירה ומליצה, העתיק הרבה שירים ומליצות משיריהם של משוררים ידועים, חיבר שירים בערבית, בארמית ובספרדית, כתב שירי שמחה ועצב, שירי תחינה והודאה, ועוד. חלק משיריו נדפס בספר " עת לכל חפץ ".

לבד מבקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית, שליטתו בכל אוצרות השפה לגוניהם והכישרון הרב שגילה בשימושו בה במליצותיו הנאות, שלט גם בשפות הערבית והספרדית. 

עושר ההבעה בפרוזה ובשירה, אינו מייחד את היעב"ץ. גם רבנים אחרים במרוקו עסקן בתחומים מגוונים של יצירה ספרותית; אפשר לראות תופעה זו כחלק מההשכלה המקובלת של מנהיגים רוחניים במרוקו. כישרונותיו של המחבר אינם מובעים בעצם הפנייה לכתיבת שירה, אלא באיכותה של השירה ובתכניה.

היעב"ץ לא ראה במלאכתו כסופר מקור לפרנסה, אלא מקור להנאה ולסיפוק נפשי. הוא אהב את המלאכה, התעמק בה, התכבד בה, הפרה והופרה ממנה, וכדבריו באיגרת פולמוסו נגד רבי שמואל אזאווי ( סופר שטרות בעיר סאלי ) :

 " ראיתי זכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבריך בשם סופר וכתב הסופר ועשה הסופר, ושלח הסופר וכו…ולא אותי קראת יעק"ב ….חיי ראשי אלו היית מצוי אצלי במדינה אמצאך בחוץ אשקר אנהגך אביאך אל בית ספרותי, ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני, אשקר ממין רקח הגיוני, ומעסיס רימוני, ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה, שמורה בכל וערוכה, כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות, ובה לבשו שמיך קדרות, ואכתי דחיק לך בה עלמא טובא, דלא תפסת מינה אפילו כבצק שבסדקי עריבה, או כדמסיק תעלה כרבא " 

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

הסכמות חכמי מקנאס לספר נושאות את התאריך של שנת תקמ״ב, ובשער הפנימי לפיוטי האזהרות רשומה שנת תקמ״ז, לאמור הספר היה מוכן בידי המחבר שנים לא מעטות קודם שיצא לאור. מהדורה אחרת של הספד יצאה לאוד בשנת תרצ״א בקאזאבלאנקה בהשתדלות צאצאי המשורר.

מלבד שתי מהדורות אלה.המקבצות את כלל שירי רדבא״ח, נפוצו שיריו בקבצים רבים נוספים שבדפוס ושבכתבי־יד, ומהם שנדדו, כאמור, עד למצרים הרחוקה ״.

התפוצה הרבה שזכתה לה שידת רבי דוד, והחיבה היתירה שנודעה לה אצל יהודי מארוקו עשו אותה חלק בלתי־נפרד מכלל השכלתו של כל יודע עברית במארוקו. לשון שירתו של רדבא״ח נוטלת חלק בתודעתם הלשונית של יודעי ספר — וכאלה רבים היו — שבין יהודי מארוקו; ומהם היודעים לצטט ממנה טורים שלמים ואף שירים לא מעטים בעל־פה. שימוש הלשון אצל משוררנו עשוי אפוא להשפיע על כתיבתם ועל דיבורם של בני קהילה גדולה במשך מאתיים השנים שלאחר פטירת המשורר.

אחד הדברים המעניינים בשימוש זה הוא בפנייה אל כל רובדי הלשון העברית ואף אל הארמית והעמדתם זה בצד זה, עתים דרך מיזוג מלא ועתים דרך הרכבה וצירוף, ונושא זה הוא עניינו של מאמרנו.

השימוש הנרחב בכל מקורות הספרות העברית בשימושי הלשון ובשיבוצים ספרותיים יש בו כדי להעיד על בקיאותו הרבה של המשתמש ועל למדנותו. גם הזדקקותו של רבי דוד לנושאים הלכתיים כמו בפיוטו הארוך על הלכות שחיטה מעמידה דמות של תלמיד־חכם מובהק. מקור אחר לעניין זה הוא בעדותו של רבי משה מאימרן בהקדמה למהדורת אמשטרדאם: "… ועם שידיו רב לו בכל הש״ס, ובמדרשי האגדה שפתותיו שושנים, שנה ופירש כל דבר הקשה הלא הם כתובים על ספר כמוסים באוצרותיו…״. לאמור: יש לפנינו עדות על כתבים של רבי דוד בהלכה ובאגדה שלא הגיעו לדפוס, והעד משבח את הכתבים ואת הכותב (״שפתותיו שושנים״).

תיארנו עניין זה שכן השימוש ברובדי הלשון תלוי במוחלט בהיקף ידיעותיו ובלמדנותו של המשתמש. ואם נרצה לפרט יותר נוכל להיעזר בשירי השבח, ולהבדיל בשירי המספד, שכתב רבי דוד על תלמידי־החכמים, שבהם הוא מציין את המקורות שתלמיד חכם בקי בהם: מקרא משנה ותלמוד, ספרא וספרי ותוספתא, רש״י ורבנו תם, רבנו נסים והרי״ף, הרא״ש והרמב״ם, הרשב״א, הריב״ש והארבעה טורים, כללו של דבר, המעגל המקיף של ספרות ההלכה והאגדה והפרשנות עליה.

 עניין נוסף הקובע בשימוש ברובדי הלשון הוא באופי השירה ובעיקר בז׳אנר השירי העומד לפנינו, שכן לשונו של שיר מושפעת במישרין מן המקורות שמהם יונק השיר בענייניו. למשל, שירים העוסקים בי״ג העיקרים שואבים מספרות ההגות של ימי־הביניים הן ענייני תוכן והן ענייני לשון, ובאופן דומה נוהגים שירים המבססים עצמם על הקבלה ועל ספרות הנסתר. 

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          איגרת דומה שלח חיים קאנסינו ב־30 ביולי תכ״ח (1668), ובה הפציר במרקיז די לוס ויליז להשפיע על חצר המלוכה שימנוהו לתורגמן: ראה מאמרי, ״מזכרת יוחסין לבית קאנסינו מאוראן, אסופות — ספר השנה למדעי היהדות של ״יד הרב נסים״, ב (תשמ״ח), עמי שמה-שנח.

2           

היא Mariana de Austria, אמו של יורש העצר קארלוס השני (1700-1665), שהיה בן ארבע במות אביו המלך פיליפ הרביעי. היות שהיה נער חולני ומוגבל מבחינה שכלית כונה קארלוס השני ״המכושף״ מלכותו התנהלה בידי יועצים ושרים בכירים ממונים מטעם.

Marie-Anne d'Autriche, parfois également appelée Marianne d'Autriche (en espagnol « Mariana ») (23 décembre 1634 à Vienne – 1696 à Madrid), fille aînée del’empereur Ferdinand III et de Marie-Anne d'Autriche, infante d'Espagne, était la sœur (puis la belle-mère) de l’empereur Léopold I^er du saint-Empire.

Charles II d'Espagne (Madrid, le 6 novembre 1661 – Madrid, le 1^er novembre1700), dit l’Ensorcelé. Il fut roi des Espagnes, des Indes, de Naples, deSardaigne et de Sicile, duc de Bourgogne et de Milan et souverain des Pays-Bas, entre 1665 et 1700, après la mort de son père Philippe IV d'Espagne.

Proclamé roi en 1665 à l'âge de quatre ans, sous la tutelle de sa mère Marie-Anne d'Autriche, il fut sans cesse gouverné : par sa mère, puis par Juan José d'Autriche (fils bâtard de Philippe IV), par sa femme, Marie Louise d'Orléans, et par ses ministres. La faiblesse de son pouvoir fut la cause de la décadence de lamaison de Habsbourg en Espagne. Les guerres soutenues contre la France se soldèrent par des déroutes successives : perte de la Franche-Comté suite à lapaix de Nimègue en 1678, perte du Luxembourg avec la trêve de Ratisbonne de 1684, invasion française de la Catalogne en 1691…

Charles II reçut le surnom d'« Ensorcelé » (Hechizado) car on attribuait son lamentable état physique à des influences néfastes et même diaboliques. Les mariages consanguins successifs contractés par ses ascendants royaux en sont certainement l'origine. Il resta toute sa vie une personne rachitique, malade et débile, mais aussi stérile. Sa stérilité et son incapacité à avoir un héritier fut la cause de graves conflits de succession dans les années qui précédèrent et suivirent sa mort, qui mit un terme définitif au règne de la Maison de Habsbourgsur les couronnes d'Espagne

קבוצת המכתבים פותחת ב־22 באוקטובר תכ״ז (1666), במכתבו של המושל הכללי של אוראן, המרקיז די לוס ויליז", שדיווח לחצר במדריד כי משרת התורגמן הראשי ללשון ערב נתפנתה במות יעקב קאנסינו ב־19 בספטמבר תכ״ו(1666). משרה זו היתה מוחזקת בירושה במשפחת קאנסינו כאות הוקרה על נאמנותם של בניה.

משום כך חייב היה המושל לפי שעה, למנות את חיים קאנסינו, בנו של הנפטר, אף על פי שלאמיתו של דבר חתר למנות נוצרי ספרדי למשרה. על כן נקב במכתבו למלכה העוצרת בשמותיהם של שלושה מועמדים שנראו לו מתאימים: חיים קאנסינו ושני אנשי צבא בכירים מבאי ביתו, והם: Capitan Capitan Don Diego Merino Don Diego Alonso De Angulo. נראה בעליל כי היה ברור למושל שתחילה עליו לגרש את היהודים מאוראן וכיוון שידע על כשלונות קודמיו נזהר שלא לנקוט לשון ברורה, אלא דיבר בתחילה בשבחם של המועמדים הנוצריים והיהודי כאחד.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

הראשון הידוע לנו ממשפחה זו הוא רבי סעדיה בן דנאן מגרנצ׳ה. דומה שמגירוש קנ״א באה משפחה זו למערב. אף־על־פי שאין ראיה לדבר רגליים לדבר״. על כל פנים, ר׳ סעדיה היה בפאס בשנת רכ״ח^. ומשם עבר כנראה לגרנצ׳ה. לפי מ

סלאת אלפאסיין

סורת משפחתית, בא ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה לאוראן בגירוש רנ״ב, ושם מתו הוא ואביו, רבי מימון, במגיפה של שנת רנ״ג. למשפחת בן דנאן בפאס קשר בטוח לר׳ סעדיה מגרנצ׳ה, אבל החוליה המקשרת בינם לבינו נתרופפה בינם, ויש כמה גרסות לשחזורה^..

 הערת המחבר : צ״ה אידלמן, ״חמדה גנוזה״, 1856, עמי xvn, כותב: ״ראיתי בספר היוחסין כת״י הנמצא בעיר אקספארד, כי משמד טוליטולה… ברח הר׳ מימון אבי ר״ס הגז׳… עם ריב״ש, והתשב״ץ ובאו לאלגזאיר״. וממנו שאבו כנראה טולידאנו ובךנאיים. אבל בכת״י היוחסין, היחיד שבאוקספורד, שעל פיו הוציא שנה לאחר מכן צ. פיליפובסקי את היוחסין השלם שלו, אין זכר לדברים אלה, ושם כתוב: ״ואז באו לאלגזייר ולוהראן… ור׳ מימון בר סעדיה נגאר בא לקוסטנטינה…״. נתחלף לו כנראה לאידלמן מימון בר סעדיה נגאר בסעדיה בר מימון ן׳ דנאן. אבל אף שראייתו מופרכת הרי העובדה שאנו מוצאים קשרים בין בני משפחת דוראן לבין בני משפחת ן׳ דנאן, מרמזת על קרבה מיוחדת שהיתה ביניהן, שמקורה כנראה בכד שהגיעו לאלג׳יר בצוותא. הרשב״ד נפגש בפאס עם ר׳ שלמה דוראן ומתכתב אתו (ראה: ״פאס וחכמיה״ [הע׳ 21 לעיל], ב, עמי 110) ; ר׳ סעדיה ן׳ דנאן מגראנאדה נפגש בפאס עם ר׳ שמעון דוראן בשנת רכ״ח (ראה: ר״ד עובדיה, ״קהלת צפרו״, ב, ירושלים, תשל״ה, עמי 143) ; הספר ״משיח אלמים״ של ר׳ יהודה כלאץ מאלג׳יר, שבכתב־יד, נמצא בספרייתו של רשב״ד. נראה אפוא כי יש אמת בהשערה הזאת, שבאו בשנת קנ״א למערב. ור׳ סעדיה נסע לגרנצ׳ה רק אחרי רכ״ח.

תעודה מספר 519 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל " קהלת צפרו כרך שני ".

519

מרכ׳׳ח

מ״כ בכ״י כמוהר״ר סעדיה ן׳ דנאן זלה״ה                         

שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס יע״א מעשה אירע בימי חכם אחד מהחכמים הקדמונים נ״ן ז״ל שהגמון אחד נתוכח עם החכם ואמר לו אני אראה לך מן התורה כי יש״ו הוא המשיח אף בשם רע שכניתם אליו, אמר לו החכם אמור היכן מצאתיו ויענה ההגמון ויאמר ייבוא ש׳ילה ו׳לו ר״ת יש״ו, מיד ענהו החכם עכשיו שאתה מביא ראשי תיבות אף אני אענך ממקום שבאת ואני דורש את כל המקרא בר״ת לא יסור שבט מיהודה וכו' ר״ת ל א ייסור שבט י ש מיהודה ומחוקק מבין ר״ת מום רגליו עד ר״ת רע כי יבוא שילה ולו ר״ת כישו יקהת עמים ר״ת יוד עין ישחקו עצמותיו באותה שעה שתק המין ולא מצא מענה ולבל ישכח ממני לפי שהוא כעין נבואה לכן העליתי אותו על ספר הצעיר החותם באדר השני המהודר שנת יהי מקורך ב ר ו ״ ך לפ״ק.                                     סעדיה אבן דנאן

בכתב יד רבי רפאל משה אלבאז ז״ל