מורשת יהדות מרוקו

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

מרוקו באותה תקופה הייתה תחת חסות צרפת. מהצרפתים זכינו ליחס של כבוד, והאנטישמיות התפרצה מדי פעם. יחסינו עם המוסלמים, לעומת זאת, התאפיינו בכבוד הדדי, אך תמיד חששנו מתגובתם. לא היו התנכלויות לשמן, אך תמיד קיימת הייתה דאגה רבה מהעתיד.

מצבנו הכלכלי בבית היה סביר; לא סבלנו ממחסור. התקיימנו מעבודתו של אבי כסופר סת״ם. כאשר יהודי היה זקוק למזוזה או לתפילין שילם תמורתם כמה שלבו היה חפץ.

למדתי בבית ספר ״אליאנס״, סיימתי בו לימודי תיכון.

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הייתי בן 13. החלטתי לעלות ארצה ופניתי ליהודי בעל חנות לחומרי צבע במלאח, לא רחוק מתחנת המשטרה של ״באב מראכש״, ואמרתי לו, ״עזור לי לעלות לישראל״. סירובו היה מוחלט, והוא דרש שאביא אליו את הוריי לחתום על טופס בקשה. ובהיותי בן יחיד בין ארבע בנות לא היה כל סיכוי שאמי תחתום. צערי היה גדול. משה אוחנה, חבר ושכן, הציע לי כנחמה להצטרף אליו ללימודי השפה והשירה העברית המודרנית. השיעורים התנהלו במחתרת בגג בניין בגטו היהודי בהנחייתו של בחור בשם רפאל. זכורני, שהשיר הראשון שלמדתי אצלו היה ״מעל פסגת הר הצופים״.

הגעגועים למדינת ישראל גברו כאילו הייתי שם שנים. בתחילת שנות החמישים הצטרפתי עם עוד מספר חברים כאלי בן לולו, מרדכי שריקי, מאיר סלוק ועוד לתנועה הציונית ״הבונים״, שהייתה אז תנועת נוער חוקית. ״מינו״, היום ד״ר שלמה אלבז, היה המדריך שלי. גם שתי אחיותיו הלן ורהט היו חברות באותה תנועה.

הצטרפתי לגרעין ״ברור חיל״, שעמד לעלות ארצה לקיבוץ באותו שם. הייתי חבר בגרעין זה עד 1954. הגרעין התפרק, ואינני יודע עד היום מדוע התפרק.

גבולות מרוקו היו פתוחים לעלייה ארצה. עשה זאת כל מי שחפץ בכך בתנאי שהתגבר על חוקי ״הסלקציה״ שהכריזה הסוכנות היהודית באמצעות משרדה במרוקו, ״קדימה״. נתקלתי אז בתגובות של שכנים ומכרים שנפסלו לעלייה. הזעם היה גדול, והרצון של היהודים לעלות הלך וגבר עד כדי כך שהתפתח שוק שחור לאישורים רפואיים. כמו כנפיים שחורות של עוף רע תלווה הסלקציה ההיא את יהודי מרוקו. ואולי שם מתחילה תחושת הקיפוח, שלפעמים דומה היה כי עצמתה אינה עומדת בשום יחס לתנאים המעשיים — מה שניתן לעולי מרוקו או מה שלא ניתן להם ביחס לעולים אחרים.

1956-1955: התארגנות

המלך מוחמד החמישי הוחזר על ידי הצרפתים מגלותו בחודש נובמבר 1955, ובמרס 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה. באותה שנה החלו הצרפתים לעזוב את המדינה, שבה ישבו יותר מארבעים שנה.

האי־ודאות של יהודי מרוקו הלכה והתגברה: האם נשקפת סכנה של ממש לקהילה היהודית? לחשש זה היה בסיס: כאשר לוחמי החירות המרוקאים נלחמו בצרפתים הם שרפו חנויות של יהודים בתואנה זו או אחרת, ובנות יהודיות נחטפו.

איסר הראל, ראש ״המוסד״, שאל את השאלה הזו עוד בשנת 1954, ושיגר שליח לבדיקת תנאי הקמת מחתרת יהודית בשלוש ארצות צפון אפריקה, שמטרתה להגן על הקהילות היהודיות שם.

בחודש ספטמבר 1955 הגיעה המשלחת הראשונה של ״המוסד״ למרוקו, תשעה סוכנים, ובראשם סגן אלוף שלמה יחזקאלי ז״ל. הייתי בין מגויסיה הראשונים של משלחת זו. הוטל עליי לגייס נוער יהודי למחתרת שקמה ולהקים תאים. בתוך זמן קצר יחסית גייסתי מטובי הצעירים בקזבלנקה, והקמתי חמש חוליות. גם חבריי שגויסו נרתמו למלאכה זו — שהייתה קדושה בעינינו.

אין לזלזל בסכנה שהייתה טמונה בהסכמתי להתגייס לארגון החדש הזה. מיד הוסבר לי כי מדובר בהקמת חוליות שיצוידו בנשק חם, ואין כל ביטחון שלא נצטרך לצאת לרחוב להגן על היהודים; אך אהבתי למדינת ישראל ולציונות התגברה על כל החששות.

הייתי אז בן עשרים, וניהלתי בית מלון בקזבלנקה שבעליו היה יהודי. כאשר נודע דבר עיסוקי לחבריי מ״המוסד״ הם הגיבו בהתלהבות: מלון לפעילות מחתרתית מאפשר הזדמנויות בלתי מוגבלות. הסברתי להם שכוונתי היא להמשיך בלימודיי, ואני נמצא במלון על מנת לחסוך מעט כסף ללימודים אלה. הסברים אלה לא הועילו, וטובת המחתרת גברה על רצוני להמשיך בלימודיי. לאחר שנים לא שללתי החלטה זו, כי המלון תרם רבות לפעילות ״המסגרת״ — הקמת סליקים בו, העברת מזוודות נשק דרכו ועוד פעילות חשאית. מאז גיוסי ל״מוסד״ באוקטובר 1955 ועד מעצרי בשנת 1961 השתתפתי במבצעים רבים, חלקם מסוכנים. לפני גיוסי ל״מסגרת״ רכשתי באופן עצמאי ומכספי אקדח ורובה על כל צרה שלא תבוא.

לא היו כל הפסקות בפעילותי בין השנים האלה, ולא פעם כאבתי את כאבם של חברים שעזבו את ״המסגרת״ מסיבות משפחתיות או אחרות. לפעמים גם כעסתי עליהם.

ב התחלה השתמשנו בנשק באקדחים, תת־מקלעים ורימונים. על המחלקה שפיקדתי עליה הוטלה ההגנה על יהודי המלאח, כולל שכונת ״הברכה העירונית״(La Piscine Municipale). מפקדי החוליות ואני למדנו את השטח, וגייסנו כל ספר וחייט יהודי בעל חנות עם טלפון. מקומות אלה שימשו מאוחר יותר למפגש החוליות בזמני חירום; ביקור של 4־5 בחורים אצל הספר או החייט נראה טבעי בהחלט.

הייתה זו נקודת המוצא, וממנה הסתעפה העבודה לכיוונים שונים. העבודה במחתרת התנהלה לפי כללים של מחתרת, וכל מה שמקופל במילים הגנה והצלת יהודים היה בטבעה של עבודה זו. היא חייבה לארגן הגנה ולהבריח יהודים אל מעבר לגבול בדרכם לישראל. חייבה להחדיר תודעה של גאווה, וגם חייבה ללכת למאסר.

היהודים במרוקו רחשו כלפינו אמון בלתי מוגבל, והלכו אחרינו בעניים עצומות. השנים 1956-1955 היו שנות התארגנות, יצירת הכלים וקשירת הקשרים.

בשנה הראשונה אגרנו נשק, בנינו סליקים, ארגנו מטווח ראשון באחת החורשות והקמנו מסגרת להגנה על יהודי מרוקו, שקיבלה את השם ״גונן״. עסקתי בשנה זו בחיפוש דירות להשכרה. דירות מסתור אלה שימשו את החוליות למפגשים וללימודים. לכל מחלקה המורכבת ממספר חוליות הייתה דירה משלה. כמו כן לימדתי את המגויסים ממחלקתי(בדרך כלל רק את ראשי החוליות) פירוק והרכבה של נשק, מעקבים, תורת המפגשים בדירות וברחוב, כיסוי למפגשים ועוד… הקשרים בינינו לבין השליחים היו מצוינים, ורוב הזמן ידידותיים מאוד.

בשנת 1956 נתבקשתי עם חבריי לסייע בהעלאת יהודים בשיטות חשאיות בתגבור לשלוחת העלייה שקמה.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

המלאך הגואל

יהודי מכובד ומוכר היה מר יחיא הכהן מקזבלנקה. לכל דבר שבקדושה היה הוא ראש וראשון, והיה מוקיר תלמידי חכמים. כשביקש רבי פנחס הכהן, נין ונכד לרבי דוד בן ברוך, להשתטח על קבר הצדיק רבי כליפא מלכה, התנדב יחיא הכהן להסיעו. הם נסעו ממראקש, והיו בדרכם לאגאדיר. הכבישים באותם ימים היו בעיקר לשימוש עגלות, והמכוניות של אז טרם היו מתקדמות דיין. כך קרה, שבאחד מעיקולי הדרך התהפכו השניים במכונית שלוש פעמים. הגילגולים הסיטו את הרכב מהכביש, והשניים הבחינו לחרדתם כי גילגול נוסף עומד להפיל אותם לתוך התהום. מייד צעק רבי פנחס הכהן ״זכות הצדיק רבי חיים פינטו תעמוד לנו, ולא נמות בתהום הזו״. באותו רגע חשו השניים, כאילו כוח עלום מסיט את המכונית ומושך אותה לכיוון הנגדי.

לאחר שנרגעו מעט שאל רבי יחיא הכהן את עמיתו מדוע זעק בתפילתו והזכיר את הרב פינטו, בשעה שיכול היה להזכיר את סבו המלומד בניסים, רבי דוד בן ברוך, הקרוב אליו ממש, ולהינצל בזכות אבות זו.

. ענה לו רבי פנחס, כי בניהם של צדיקים חייבים להאמין בכוחם של צדיקים אחרים, שאינם בני משפחתם ממש. שכן, לא תמיד פנוי אותו צדיק לסייע לקרובו. ״כשהיינו בצרה ורציתי לקרוא לזקני, היה הוא עסוק באותה שעה בלימוד זכות על אשה, שעמדה אז בתפילה. לכן פניתי לרב פינטו, וזה מיהר לסייע בכך שעף כמלאך ומיהר להטות את המכונית, ומחמת קוצר הזמן לא פנה לריבונו של עולם וביקשו לבטל את רוע הגזירה״.

מעשי מופת

רבי חיים פינטו הגדול זצ"ל

עניים בני ביתך

אחד מבני משפחת הרב היה מאיר פינטו, מחשובי העיר מוגאדור ומפרנסיה.

באחת משנות הרעב, שהתרגשו לרוב בימים ההם, קיפחו אנשים רבים את חייהם, כמו שנאמר ״מי ברעב, ומי במגיפה״. באותה שנה הגיע הרב חיים פינטו לבית הכנסת של רבי מאיר בן עטר, והוא עייף ורעב, ובעודו שם חטפה אותו תנומה.

השר מאיר פינטו ישן באותה שעה בביתו. והנה, בעודו ישן, הופיע בחלומו רבי שלמה פינטו זצ״ל, אביו של הר״ח, ורבי משה טאחוני, ושניהם הוכיחו אותו על כך שרבי חיים ישן רעב בבית הכנסת. ״דע לך״, אמרו לו, ״כי הוא עדיין צעיר, אומנם, אך בבוא היום יצא ממנו אור גדול״. קם השר מאיר פינטו ממיטתו, והלך לחפש את הר"ח. באותו זמן הופיעו שני הצדיקים גם בחלומו של הר״ח, ובישרו לו כי בקרוב יגיע אליו מאיר פינטו, ועל הר״ח ללכת איתו וללמוד איתו תורה. כדי שיידע שהכל אמת הודיעו כי הם מעירים אותו משנתו ומתייצבים לפניו בהקיץ.

וכך היה. התעורר הר״ח, ראה את השניים מולו, ואלה נתנו לו שלום ובירכו אותו. לא חלף זמן רב והשר מאיר פינטו הגיע למקום, ונקש על הדלת.

״מי שם?״ – שאל הר״ח.

 ״אני, מאיר פינטו״.

״תגיד את המזמור ויהי נועם, ואז אאמין לך כי אתה אכן הינך״, אמר לו הרב. הוא חשש כי מאחורי הדלת עומד שד, ואלה ניזוקים מאמירת ויהי נועם.

אמר רבי מאיר את המזמור וסיימו, ואז הכניסו הר״ח. הוא סיפר לרבי מאיר כי אביו ניגלה אליו בהקיץ וסיפר לו הכל. צמרמורת חלפה ברבי מאיר כששמע את הדברים, והוא מיהר ולקח את הר״ח, שהפך אצלו לבן בית, ושם ישב ועסק בתורה.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בתקופה זו במרוקו נמצאת על הכוונת של המעצמות, שכל אחת מהן לטשה עיניה לזכות בה להשפעה גדולה יותר. באותה עת עמדה על הפרק, חלוקת השפעות מדינות אירופה על אפריקה. זה מה שעניין אותם, ולא מה שקורה שם עם היהודים.

גם לאחר כניסת הצרפתים למרוקו, כל עוד שלא ביססו שם את מעמדם, מצבם של היהודים היה בכי רע ונתון בעליות וירידות.

בערוב ימיו של מולאי אלחסאן, נראו סימנים מדאיגים של יתר שינוי המצב לרעה. ומותו הייתה מכה קשה ליהודים. חילופי השלטון שהתעכבו בן גברא לגברא, יצרו חלל שנוצל לשוד וביזה בשכונות של היהודים. מולאי אלחסאן הראשון מת ביולי 1904.

מותו הביא לגל עכור של ביזה ושוד, הרב של בתי כנסיות, גזירות של עבודת כפיה בשבתות, וחוקים דרקוניים של מושלים מקומיים. את מקומו של מולאי אלחסאן תפס בנו מולאי עבד אלעזיז. עליו מסופר שהתחנך בחברת ידידים יהודים, ורחש להם חיבה וידידות.

אבל היה צעיר מדי וחסר ניסיון. גם בימי שלושת המלכים האחרונים, אשר עליהם נאמר שהיו מחסידי אומות העולם, לא חסרו רעות ופרעות ביהודים. זאת מהעדר שלטון מרכזי שיוכל לכוף מרותו על כל המדינה.

לכן בתקופה זו מצבם של היהודים, היה שונה ממקום למקום. הכל תלוי היה במושל המקומי וביחסו ליהודים שתחת חסותו. יהודי סאלי, רבאט, אנתיפה, ועוד, המשיכו לסבול מהתנכלויות לחייהם, מעמדם ורכושם. בנוסף לעבודות כפייה אנשים ונשים שהוטלה עליהם גם בשבתות.

זאת חרף התערבות לטובת היהודים של שגרירים ושליחים ממשלות אירופה, ובראשם צרפת שהייתה ראש הדוברים לטובתם של היהודים. מדינת מרוקו בעת ההיא הייתה משוסעת ומפולגת מבפנים. ימי מלכותו של מולאי עבד אלעזיז היו כארבעים שנה.

הוא עלה למלוכה בהיותו כבן ארבע עשרה. בהיותו קשוב לרוח הקידמה של תרבות אירופה, שאף להצעיד את ארצו לעידן המודרני. אולם חוסר הניסיון המדיני היה בעוכרו בדרכי הנהגת המדינה, וזה הביא להתקוממות עממית נגדו. הוא נטה לשמוע ליועציו האירופיים, שלא לקחו בחשבון את הפגיעה בגאוותם הלאומית והדתית של האוכלוסייה המרוקאית.

הם ראו בהתנהגותו של המלך, פגיעה בוקה המבוססת על חוקי הקוראן. בראש המורדים עמד אדריס זילאלי, מטיף דתי שעשה את מסעות ההסתה שלו רכוב על אתונו, ועקב כך היה ידוע בכינויו " אבו חמארא ". כלומר בעל האתון.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.

מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.

ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.

והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.

למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.

עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.

ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת.   אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.

במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.

פיוט לכבוד אדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל וזיע"א

סימן אני יחייא אדהאן חזק חזק אמיץ – נועם בר יוחאי יסוד עולם

אנכ"י אספר"ה. בשבח רב נהורא. יעקב אביחצירא. ברשות יי מלך

נט"ה לסב"ל ע"ל תור"ה. בקדושה ובטהרה. ועל שכמו המשרה. על ישראל הוא מלך

ימי"ו כולם שלמי"ם. בלילות ובימים. עבד חי העולמים. קבל עליו עול מלך

יו"ם יו"ם משכי"ם ומערי"ב. בכל בוקר וערב. גם היה קולו ערב. לדבר עם המלך

חצו"ת ליל"ה לעול"ם. היה בריא כאולם וגם עשה לו סולם. לעלות אל המלך.

יח"ד כ"ל החכמי"ם. מסוף על העולמים. אמרו מודים לתמים. צדיק ישר ומלך

יחו"ד ענו"ה הי"א ב"ו. קדוש ברוך סביבו. ליראה ולאהבו. ביד השם לב מלך

א"ף חבורי"ו היקרי"ם. מאירים ומזהירים. בפרדס מסודרים. בתוך היכל המלך

א"ב לתור,ה ךתעוד"ה. צדקותיו בלי מדה. בעיני כל העדה. נשא חן כמו מלך.

דיני"ו דינ"י הצד"ק. מדקדק היטב הדק. להצדיק את הצדיק. כי כן ראוי למלך.

הו"א רא"ש גול"ת אריא"ל. היה בכוח ואל. לעיני כל ישראל. היה בישורון מלך

אמ"ת בפי"ו נחתמ"ה. בדעת ובמזימה כיעקב שלמה. כי בו בחר המלך.

נסי"ם נפלאו"ת עש"ה. בעזר רם ונשא. גם בארץ קדושה. קבלוהו למלך.

חש"ק ב"ה וגם או"ה. להשלים התאוה. בתקון כלה נאוה. להביאה למלך.

זר"ז עצמ"ו ללכ"ת. גם בהצנע לכת. עד הגיע ללכת. ולא רצה המלך

קד"ש עצמ"ו בטהר"ה. וקבל הגזרה בדמנהור היא קבורה. סמוך להיכל מלך.

חסידות"ו גדול"ה בנסתר ובנגלה. לא זז יומם ולילה. מכל ימי המלך

זק"ן יש"ב בישיב"ה. מנעוריו עד שיבה. ביראה ואהבה. להקביל פני מלך.

קד"ש עצמ"ו במות"ר. מאס בפגול נותר. תפלתו כעתר לכון אל המלך

אשר"י שרא"ה פני"ו. בכל ימיו ושניו. חכמתו תאיר פניו. כאור פני המלך

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים

ממקו"ם ר"ם נשמת"ו. מעולה מדרגתו. מכל אנשי חברתו. המשרתים פני מלך

יה"י רצו"ן בזכותי"ו. יקים את שכינתו. מעפר לאדמתו. אדמת קדש המלך

צמ"ח צדי"ק במהר"ה. יקבץ זה פזורה. אל ארץ הטהורה. היא חצר בית המלך

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך……..

הקצה שאין מאחוריו דבר

דן אלבו

דן אלבו הוא משורר היסטוריון וחוקר תרבות. בתחילת שנות התשעים יסד וערך עם המשוררת גבריאלה אלישע את כתב העת שלם. הוא עוסק באמנות פלסטית, עבודותיו הוצגו בתערוכות ובגלריות בארץ, בגרמניה, באנגליה ובצרפת…..שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית ספרדית ויפאנית. פרסם מאמרים בתחום האדריכלות, הספרות והשירה, בין היתר תרגם מסות, שירים ונובלות מצרפתית לעברית. 

ישראל תשע"ג – 2013 

כרמל-ירושלים