אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

פולגאר לא נשאר חייב לו תשובה. מדבריו למדים אנו באיזו מידה זכה המכתב של הכותב עלום־השם שהיה מיועד לקרדינל, אדוניו של פולגאר, לפרסום רב ב״עיר זו״ (טולידו). בכך הועלה הויכוח למדרגה שבין קרדינלים וארכיהגמונים. האחד-מקבל מכתביו של פולגאר, ארכיהגמונה של סביליה, והשני-מקבל מכתביו של המחבר עלום־השם, ארכיהגמונה של טולידו. ואמנם ידוע שפדרו גונסאליס די מנדוסה תמך בטורקימדה ובגישתו בשאלת האנוסים. פולגאר נפגע מדבריו של מאשימו: ״אם ימנה הלה את חטאיו האמיתיים יתקן את עצמו, ואם אין הוא אומרם שיתקן הוא [המאשים] את דרכו״.

פולגאר סולח לו לכותב ברוח נוצרית מובהקת על העלבונות שהעליב אותו, מבקש ממנו שיגלה את זהותו ולא יסתתר ויפיץ ברבים האשמות שאינן מבוססות. פולגאר מוסיף ומצטדק על האשמה שהאשימו האלמוני בכתיבת דברי־היתול.והוא אומר, שגם אישים רמי־מעלה ואצילים הרבו לכתוב בסוג־כתובים זה. עתה שאל את מאשימו על שום מה אסור לו להתלוצץ בשעה שאינו פוגע בשום איש? פולגאר מכחיש את דברי המאשים כאילו אמר שהאינקויזיטורים במעשיהם בסביליה טועים, וכאילו טעתה המלכה בשעה שמינתה אותם לתפקידם זה! והגם שייתכן שהמלכה תטעה במינויה והס שיטעו בדרך פעולתם, איש מהם לא היו לו כוונות רעות. טובה היתה כוונתו של המלך דון חואן (השני) בשעה שמינה את פדרו סרמינטו על העיר טולידו, אך הלה, בהשפעתם של אנשים רעים, הרים את ידו במלך! מלכתחילה טובה היתה כוונת המלכה בשעה שמינתה את מרטין די סיפולבידה על מבצר נודאר, אך הוא מרד בה ומסר את המבצר למלך פורטוגל-הנה טעתה המלכה מתוך כוונה טובה. והוא עצמו חלילה לו לומר את דבריו מתוך כוונה רעה.

חלוקות דעות החוקרים על זמנו של הויכוח. מאטה־קאריאסו הניח שחליפת־מכתבים זו מאוחרת היא לינואר.1481 ודאי שמכתבו של פולגאד, במיוחד זה הדן באינקויזיציה בסביליה, מבוסס על פעולתו של בית־דין שם, ואם מביאים אנו בחשבון כשני חדשי־חסד עד לראשית פעולת בית־הדין, ואחר־כך ודאי תקופה כלשהי של פעולת בית-הדין, הרי שהדעת נותנת שאין להקדים את המכתבים למחצית שנת 1481. וכבר הצביע קנטירה שלאחר סוף 1481 אין פולגאר פעיל בחצר־המלכות, ומכאן ואילך מונה למשרת הכרוניסטן של המלכות. הדעת נותנת שמחמת חליפת־מכתבים זו ראו צורך להרחיקו מכל פעילות והשתתפות בפוליטיקה הפנימית והדתית של המלכות.

הרעיונות שהועלו במכתבים מלמדים אותנו שנמצאו במלכות אישים שלא השלימו עם דרכה של האינקויזיציה. המכתבים הם למעשה העדות היחידה להשקפות של ימים ראשונים, ורצון לערוך חשבון-נפש. הם הד אחרון של הגנה על אנוסים ובקשת רחמים עליהם. אך למקרא תיאור התנגדות זו אפשר היה לשער מראש ידו של מי תהיה על העליונה. ונוכח אלה ייתכן שקולו של פולגאר הוא נסיון לפנות אל מתנגדי סיעת טורקימדה ילהזעיקם על הסכנה שבכל מעשי סיעתו. צעד נכון עשה פולגאר בפנותו אל אישיות כנסיתית ראשונה במעלה במלכות, אישיות שדעתה אולי היתה שקולה כנגד דעת טורקימדה וארכיהגמונה של טולידו. עם זאת נסיונו שלו ליצור דעת־קהל עלה בתוהו. מכאן ואילך נדמו הקולות, ולא נמצא מי שיפצה פה בשעה שהמוקדים בסביליה, ולאחר־מכן בסיאודד ריאל, אכלו בכל פה.

האפיפיור סיכסטוס הרביעי ופעולתה של ׳האינקויזיצקה!

נצחון דרכו ושיטתו של טורקימדה

הד מעשיהם של האינקויזיטורים, השפעתם של קונברסוס בחצר האפיפיור ותלונות שהושמעו מצדדים רבים, הביאו לידי נסיונות מצד סיכסטוס הרביעי לנסות ולהגביל את כוחה של האינקויזיציה הספרדית. בתחילה התנגד שהזכות שניתנה למינוי אינקויזיטורים בקסטיליה תחול גם על מלכות אראגון. כן בא לתבוע לשתפו במוסד החדש באמצעותו של ההגמון (או שליחו) בתפקיד של שופט אורדינריוס. – הוראה שנתקיימה מאז ואילך : אך יש לציין שלתפקיד זה היה ההגמון או הארכיהגמון, ממֶנה את אחד האינ'ויטורים מחברי בית הדין שבמקום. מכאן, שלמעשה בטלה השפעתו של האפיפיור. –  הוא אף אסר הקמת אינקויזיציה לאומית במקומות שבהם קיימת אינקויזיציה אפיפיורית.

 ב־18 באפריל 1482 טען שוב על הפעולות החמורות שנעשו בקונברסוס. בולה זו, שבאה להתיר ערעור על פסק־הדין לפני האפיפיור ושהתירה לשופט־האורדינריוס לתת כפרת עוונות לכופרים המתחדשים על מעשיהם, באה גם להסדיר כמה ענינים שבפרוצידורה. האפיפיור טען נגד השימוש בעדים בלתי־מהימנים להרשעתם של נתבעים לדין, עדים שהם משרתיהם ולעתים שונאיהם בנפש של המובאים לדין. הללו הם שמביאים על אנוסים שהם נוצרים טובים צרה של דין ואף פסק־דין של שריפה.

אם דבריו אמורים על אראגון, ולנסיה, מיורקה וקטלוניה, מקומות שלכאורה נתקיימו בהם בתי־דין של האינקויזיציה האפיפיורית, הרי שהדעת נותנת שהתכוון לאנדלוסיה בכלל ולסביליה בפרט. לכן בא לחייב פרסום שמותיהם של העדים, קבלת הוכחות נאמנות, מתן אפשרות לבחירת סניגור, כפרת עוונות לכל מתודה, שלא יועמד לדין. הסמכות לכפרת עוונות תהא לאינקויזיטורים, שיסורו למרותם של ההגמונים, ועל האינקויזיטורים לקבל תמיד מתודים שעה שהם באים להתודות. כלומר, בא האפיפיור להמליץ על ביטול תקופת־החסד, בסיסה הראשון במעלה של כל פעולת האינקויזיציה בכל בית־דין.

מכלל טענותיו והגבלותיו יוצא שלמד ממעשי בית־הדין שפעל על אדמת אנדלוסיה. פרנאנדו לא איחר בתשובתו. ב־13 במאי 1482 כתב מקורדובה אל האפיפיור שלא יציית להוראותיו. לדעתו פעלו האינקויזיטורים, שהאפיפיור בא לפסול אותם, כשורה, ועל־כן אין הם רצויים לקונברסוס. ואף הוסיף הזהרה לאפיפיור שלא ישים אבני־נגף על דרכם של חוקרי־המינות: ״עבודת האל וכבוד הדת הנוצרית דורשים שהאיניקויזיטורים יתמנו על־ידי המלך, וכל עוד לא התערבה המלכות בעניני האינקויזיציה פשתה המינות עד כדי כך, שאנשים שהיו מקובלים כנוצרים טובים אינם דבקים בשום דתי/⁸³האינקויזיטורים צריכים להיות נאמנים למלך ומקובלים עליו, כדי שיוכל לבטוח בהם. ולא בא פרנאנדו אלא להכריז בגלוי את דעתו על חובת תלותה של האינקויזיציה בכתר וברצון המלכות.

ב־10 באוקטובר 1482 חזר בו האפיפיור משום-מה מתביעותיו שתבע במכתבו אל פרנאנדו ב־18 באפריל.1482 הוא הטיל על ועדת קרדינלים לבדוק מחדש את מכתבו, ואם יהיו בו דברים מנוגדים, יתקן אותם. בינתים ביטל את המכתב וציוה על האינקויזיטורים לנהוג בפעולתם נגד הכופרים לפי החוק הקיים. אין ספק שויתור זה, והיענותו של סיכסטוס לבקשותיהם של המלכים איזבל ופרנאנדו, נעשו בלחץ הקרדינל רודריגו די בורחה, מי שעתיד היה להיות האפיפיור אלכסנדר הששי, אחד מאפיפיורי הרנסנס.

באותם ימים עצמם ביסס טורקימדה את המוסד וקבע את דמותו לדורות. ב־2 בפברואר 1482 קיבל הוא, ועמו הנזיר פדרו די אוקאניה, את המינוי לשמש כאינקויזיטור. סיכסטוס נכנע איפוא בכל לרצונם של פרנאנדו ואיזבל. האיש שהביא את שמו של טורקימדה לפני האפיפיור היה אמברויסיוס די םן-סיפדיאן (פרובינציאל לעתיד במסדר הדומיניקני בשנות 1486-1483). הוא שיצג את המלכים הקתוליים לפני האפיפיור, ואין ספק שעשה את רצונם בענין זה. זוהי הרשות הרשמית לפעולתו של טורקימדה. האיש, שבא לסמל יותר מכל את האינקויזיציה ואת שיטתה, נמצא בין האחרונים ברשימת המוצעים למינוי זה אצל האפיפיור.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

צעירי יפו נענים לקריאת א. מויאל ומתארגנים להתישבות עירונית בערים הערביות

לגרעין התישבות קראו בעת ההיא "מנין". בחול-המועד סוכות שנת תרמ״ז (1886) חברו צעירי יפו אשר גדלו על רעיון שיבת ציון וישוב הארץ, ונענו לקריאת ק. ז. ויסוצקי להקים ישובים יהודיים בערים ערביות נוספות על יפו.

בבית אג'מאן התאספו אברהם מויאל,יו״ר מרכז חובב-ציון בארץ,אליעזר רוקח, חיים אמזלג, א. בן-יהודה, יצחק מטלון, שלום מויאל, ז. ד. לבונטין, ד"ר הרצברג, יוסף בן מויאל, ר' אהרן שלוש, ראש הקהילה, ור׳ משה אלקיים, ויסדו שלושה מנייני התישבות להתישב בשלוש הערים הערביות, ובשלב הראשון: עזה, לוד ושכם. בפגישה זו השתתפו רבים שבאו להצטרף למשימה באותו מעמד, וכל אחד הודיע לאיזו עיר הוא מעונין לעלות. קהילת יפו הבטיחה להם ספרי תורה לבתי-הכנסת, והלוואות ללא רבית למי שיבקש. אברהם חיים שלוש ונסים אלקיים קיבלו על עצמם לארגן את המנין לעזה ולעמוד בראשו.

פרק שני – 1886 -1896

תוכניות ההתישבות בערים הערביות בסכנת ביטול

פטירתו הפתאומית של אברהם מויאל, יו״ר"חובבי-ציון" בארץ

בעוד ההכנות להתישבות בלוד, בשכם ובעזה היו בעיצומן, הועמדה כל התוכנית בסכנת ביטול עקב מותו הפתאומי של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ. אברהם מויאל, שהיה הכוח הדוחף במפעל ההתישבות והיה אהוב ונערץ על אנשי יפו, היה חולה סכרת ומת אחרי ניתוח ברגלו. המנינים עסקו באותו זמן בהכנות שלפני התישבות, חיסלו עסקים, גבו ושילמו חובות, ערכו קניות של כל הדרוש להם להעברת משפחותיהם למקום החדש. פעילותם קפאה פתאום וכאמור היתה סכנה שכל תוכנית ההתישבות בערים הערביות תבוטל.

אולם הן לא בוטלו. חמישה שבועות אחרי מותו של אברהם מויאל, זימן שלום מויאל, אחיו הצעיר ועוזרו של אברהם, את הנוגעים בדבר ועודד אותם לצאת כפי שתוכנן. הוא היה יד ימינו של אחיו אברהם וגם מילא את מקומו בתפקידו במושבות בעת מחלתו. גם הוא היה עשיר כאחיו ומפורסם באהבתו לעמו ולארצו.

בפגישה שזימן השתתפו אליעזר רוקח, ר' אהרן שלוש, חיים אמזלג, ר' משה אלקיים, יוסף בק מויאל, ד. ז. לבונטין, א. בן-יהודה ושמואל הירש, שהיה המועמד למלא את מקומו של אברהם מויאל ז״ל, וכמובן ראשי וחברי המנינים. שלום מויאל הבטיח לקיים את כל מה שהתחייב אחיו הנפטר וראשי הציבור ביפו. האנשים שהשתתפו בפגישה קיבלו גם את ברכתו ועידודו של ר' משה אלקיים, ראש הישיבה ביפו, אשר בירך אותם בברכת: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"; וברכת הדרך: "ויעקב הלך לדרכו ויפגשו בו מלאכי אלוהים". והמגינים המשיכו בהכנות כפי שנקבע.

נסים אלקיים סיפר למתפללים שאברהם מויאל הבטיח, שכעבור שנה יתחילו לשלוח עולים חדשים שיבואו מרוסיה להתישב בעזה, והביע תקווה שחובבי-ציון יעמדו בהבטחתם. בינתיים מתישבי עזה יצאו לבדוק את אפשרויות הפרנסה בעיר.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט

דבר יחיד־במינו?

מדוע נהגו בחילופים ממשיים אלה של אוכלוסיות ערביות ויהודיות שלא כדרך שנהגו בכל חילופי־האוכלוסים האחרים? כמעט כל נדידות הפליטים ההמוניות – לרבות אלו שחד־סטריות היו ולא הדדיות, כדרכם של חילופי־אוכלוסים – נפתרו על־ידי יישובם המחודש של הפליטים או קליטתם בארץ המארחת הראשונה או באיזור אחר שנבחר לכך.

רשימת תנודות־האוכלוסים האומללות בעולם מסתכמת במספר מדהים של פליטים: מ־1933 עד 1945 נעקרו בםך־הכל 79,200,000 נפש ממקומן: עוד ()100,000,00 איש לפחות נעשו פליטים מאז מלחמת־העולם השניה. אנשים שנתע­רער בטחונם בזמנים של סיכסוך במהלך ההיסטוריה כולה היגרו לאיזורים שבהם חשו עצמם בטוחים יותר. רובם שוב אינם פליטים, מפני שהציבוריות העולמית ראתה ביישובם ובשילובם של זרמי פליטים אלה על ידי הארץ המארחת את קו־הפעולה התקין וההומאנטיארי. באורח עקיב נדרשת לכל הפליטים הזכות ליהנות מן התקדים המשפטי הבינלאומי, המעניק לפליטים את הזכות לחיות בכבוד כאזרחים בארצות־מקלטם. לא היתה שום החזרה מוצלחת של קבוצת פליטים כלשהי למולדתה אלא לאחר נצחון צבאי; זאת ועוד, במקרים של חילופי פליטים אין כל בסיס – לא הסטורי, לא מוסרי ולא אחר – לשיבה חד־סטרית.

החילופים בין הודו לפאקיסטן בשנות ה־50 למאה שלנו היו אדירים בהיקפם: 8,300,000 סיקים והינדוסים מפאקיסטן ברחו להודו, ולערך 6,500,000 מוסלמים עקרו מהודו לפאקיסטן. אפילו ב״מערב־בנגאל הצפופה, המוצפת מים״, לדברי הניו-יורק טיימס, שאליה נהרו פליטים ממזרח־פאקיסטן, ״נראה היה [לפליטים] כי תקוותם היחידה לנחמה היא בקרב אנשים הדוברים בלשונם, בעלי אותם הרגלי־תזונה, השותפים במנהגיהם ובמסורותיהם״. חילופים אלה לא התבצעו בדרכי שלום. כמו שנמסר בטיימס הלונדוני.

מוסלמים רוצחים הינדוסים וסיקים, הינדוסים וסיקים רוצחים מוסלמים. כל צד מאשים את זולתו בשצף־קצף ומסרב להודות שאנשיו הוא אשמו פעם במשהו.

 אולם, בניגוד לעמדותיהם של הערבים, הודיע נשיא פאקיסטן, מוחמד איוב ח׳אן, במסיבת־עיתונאים שקיים בקאהיר ב־1960, כי הורה לאנשיו לטפל בפליטים שלהם, בלי ״כל תמיכה של ממש מאחיהם המוסלמים ברחבי העולם״; הוא חיווה דעתו כי העובדה שפאקיסטן יישבה קרוב לשבעה מיליוני פליטים שבאו אליה מהודו תוכל לשמש דוגמה ל״שלושת־רבעי מיליון הפליטים מארץ־ישראל״ בארצות הערביות.

בדורותינו נקבע התקדים ב־1913, כאשר החלו תורכיה ובולגריה בחילופי׳ אוכלוסים שווים ביניהן; וב־1923 החליפו תורכיה ויוון ביניהן 1,250,000 יוונים כנגד 355,000 תורכים. בי1930 נחתם הסכם שוויתר על שומות אישיות תמורת חיסול־חשבונות סיטוני בדרך פיצוי בסכום עגול חד־פעמי בין יוון לתורכיה.מאחר שהממשלות הנוגעות בדבר נטלו לידיהן כמעט את כל רכושם של ההודים והפאקיסטנים שהחליפו מולדות ועשו שימוש באותו רכוש, ממילא הוצרכו גם הודו ופאקיסטן להגיע בסופו של דבר לפתרון דומה.

מיליוני פליטים שעזבו את בתיהם מחמת לחצים דתיים, אתניים או מדיניים יושבו מחדש בהצלחה. עוד הרבה מיליונים נקלטים־והולכים עכשיו בהדרגה בחיי ארצות־המקלט אשר איוו להם. הוועדה האמריקאית לפליטים (USCR) פירסמה לא מכבר (1982 ) מספר רשמי האומד כיום את מספר הפליטים ״בעולם כולו״ בלמעלה מ־10,000,000. כמו שדיווחה אותה ועדה, ״…מעטים מן הפליטים שיושבו נזקקים שוב אי־פעם לעזרה מן האו״ם״, אף־על־פי שלשכת הנציב־העליון־לפליטים של האו״ם ״מגדירה אנשים שיושבו כפליטים עד שהם מקבלים נתינות חדשה״.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מחצב הנשמות

מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.

אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.

משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.

ר' שמואל פינטו

בנו של ר׳ דניאל היה הגאון ר׳ שמואל פינטו. ר׳ שמואל הלך בדרכי אבותיו, והיה תלמיד חכם וגאון מפורסם, בכך השלים את החוט המשולש שלא ינתק. ר׳ שמואל מילא מקום אביו, וכיהן ברבנות ארם צובה.

בשו"ת מהר״ם חביב (סימן קל״ח), מובאת תשובתו לר׳ שמואל פינטו, שנכתבה בשנת ת״ן, דהיינו שנים מועטות לאחר עלותו לכס הרבנות. המהר״ם שהיה גדול אותו דור, מכנהו: ״החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין״. התשובה דנה בעניינה הסבוך של עגונה מארם צובה, שר׳ שמואל העלה להתירה. המהר״ם מביא את כל דברי ר׳ שמואל, ונושא ונותן בדבריו בכבוד רב ובאריכות מרובה. בתשובה זו ניכרת בקיאותו וחריפותו של ר׳ שמואל, יחד עם כוחו הגדול בפסק. מעניין לציין, שב״ השאר, מסתמך ר׳ שמואל בדבריו, גם על דברי ר׳ יאשיהו זקנו בתשובותיו, שהיו מצויות תחת ידו ככל הנראה.

קהילת ארם צובה באותם ימים היתה בשנות הזוהר שלה, רוב רובה של הקהילה היו תלמידי חכמים צדיקים וחסידים, ועל כולם התנשאה דמותו של ר׳ שמואל כפי שניתן ללמוד מן המובא להלן.

בספר תפלות כמנהג ק׳׳ק ספרדים יצ״ו (עמי ג׳) כותב כך:

"ותקעתי אהלי של תורה בעיר הגדולה, רבתי עם, רבתי בדעות, קהל קדוש צובה היא סוריא פרוור שבירושלים, עיר שכולה חכמים חסידים אנשי אמת שונאי בצע ודרשתי בקהל רב. ולסעודה שלישית זימן אותי ראש המדברים המפורסם, שתדלן הגדול, חסיד ועניו כמהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי העיר, ובתוכם היה אחד מיוחד שבעדה, החכם השלם, חריף ונקי, תני ומתני, מדייני העיר. שלשלת הייחוס כמהר״ר שמואל פינטו יצ״ו וכוי, ופלפלתי עמו בחכמה איזה חידושים״.

ובהקדמתו לפירושי המשניות כותב: ״והוכרחתי להעמיד אהלי של תורה במקום נאמן, ק׳׳ק ארם צובה, היא סוריא, ועשאוה כארץ ישראל לעבדי הי, בית יעקב עיר ואם בישראל, יותר מארבעת אלפים בתים, ורובם גאוני ארץ, אנשי אמת, שונאי בצע, ודרשתי בקהל רב. והייתי בבית של הגביר החסיד ראש המדברים, שתדלן הגדול כמוהר״ר שלמה רג׳ואן יצ״ו, ומצאתי בביתו חכמי עיר, ובתוכם היה המאור הגדול, שלשלת היחוס, המופלג, חד מן דייני העיר הנ״ל, כמוהר״ר שמואל פינטו נרו״, עכ״ל.

בידינו נותרה עובדה אחת מענינת המעידה על חסידותו המופלגת. כידוע סוריה היתה אחת מהארצות שכבש דוד המלך, וחכמינו ז׳׳ל גזרו שינהגו בה כמה מהמצוות התלויות בארץ (רמב״ם פ״א מהלכות תרומות הלכה ג׳ ודי). ספקות רבים נוצרו מכך אצל קהילות סוריה במאות השנים האחרונות, באשר לא היה ברור עד כמה נוהגות גזירות חז״ל גם בזמן הזה. בשו״ת נבחר מכסף לזקנו ר׳ יאשיהו בהגה"ה סימן כ״ג) מובא, שר׳ שמואל שהיה צדיק וחסיד, ירא לנפשו, ולפיכך נהג להפקיר את כל פירותיו, משום החשש שמא חייבים הם בתרומות ומעשרות.

רבי שמואל חיבר חיבורים רבים, שו״ת ודרשות, אך לא נדפסו. מקצת מדבריו הובאו בספר חזון עובדיה (הנזכר לעיל), בפרשת קדושים (דף קו. מדפי הספר), ובסימן א' מהחלק  הנקרא חזון למועד. גם בספר ברכת אליהו (דרושים עה״ת, ליוורנו תקנ"ג –  לרבי אליהו דוויך הכהן מרבני ארם צובה – אחד מצאצאי צאצאיו, מובא בפרשת תולדות(אות י״ב) דבר תורה מפיו.

כמו כן בספר דברי יוסף לרבי יוסף אירגאס (ליוורנו תק״ב), מובא פסק דין משנת תע"ה, ( שנכתב – ככל הנראה ־ זמן קצר קודם פטירתו שהיתה בכסלו באותה שנה, בענין נוסחאות התפילה, בו חתום ר׳ שמואל יחד עם חכמי ארם צובה.כמו כן נמצא חתום בספר ״חנן אלקים״ על פסק דין בענין איסור אכילת עלי גפנים יחד עם שאר רבני העיר. עוד מצאנו בספר התשובות חיים ביד לר׳ חיים פאלאג'י ( סימן צ״ח), בתוך תשובה ארוכה בענין העברת המת מקברו, שכתב: ובאותו זמן אינה ה׳ לידי ספר שו״ת מהרב מוהר״ש פינטו ז״ל בכתב יד, ושם ראיתי תשובה אחת שהורה להתיר״.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

האח יעקב לא היה תלמיד־חכם, אך בנו, ר׳ שאול היה תלמיד־חכם ואף הוא תבע לרשת את חלק אביו בשררה. ר׳ שאול זה ודודו סעדיה הנ״ל הם נושאי פסק־הדין שבספר ״אהבת הקדמונים״ משנת תע״ה, המתפרסם כאן. לימים נתמנה ר׳ שאול לדיין בבית־דין של חמישה, שמינה ר׳ יעקב בן צור (יעב״ץ). שנת פטי­רתו, לפי רשימה שב״דברי הימים״, היא תקכ״ט. ר׳ שאול זה הוא בעל הרשימה בכ״י בודליאנה, שהבאנו לעיל. לא הניח בנים אחריו כי אם בת, שהיתה נשואה ליעקב ן׳ דנאן וילדה לו בן, ר׳ סעדיה, שהיה תלמיד־חכם ותבע חלק סבו ר׳ שאול, אבי אמו, בשררה, הוא נושא פסק־הדין של ר׳ אליהו הצרפתי, והוא כנראה מחברו של הפיוט ״אבוא ביתך למחנה שכינה״, שהיו רגילים לאמרו בכל בוקר בבית־הכנסת של התושבים. ר׳ סעדיה זה הוא המתואר על־ידי ר׳ דניאל ן׳ צולטאן בספר ההספדים שלו שעדיין בכ״י ״סבא קדישא זה סיני ענותן ושפל ברך״. נפטר זקן בתמוז תקע״ט.

בניו של ר׳ אברהם אבן דנאן: ר׳ מנשה (הראשון)—לא שימש כדיין, מתואר ״איש אלקים קדוש״ ונפטר בשנת תקכ״ז; ר׳ ש א ו ל (הבכור ?) — מדובר בו בפסק־דין של ריב״ע ויעב״ץ המתפרסם כאן, והיה ש״ץ בבית־הכנסת של התו­שבים. הוא, כנראה, בן גילו של בן דודו ר׳ שאול בן יעקב. זמן פטירתו אינו ידוע, וכנראה נפטר צעיר.

בנו של ר׳ מנשה (הראשון) — ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה חתנו של רבי אליהו הצרפתי. בזמנו היתה תביעתו של ר׳ סעדיה (בן יעקב ן׳ דנאן), בן בתו של ר׳ שאול, לקחת חלק בשררת בית־הכנסת של התושבים, כמו שבא בפסק־הדין המתפרסם כאן. נפטר בשנת תקנ״ח, בחיי רבי אליהו חותנו.

בנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן, ר׳ מנשה (השני), היה דיין והוסמך על־ידי סבו אבי אמו ר׳ אליהו הצרפתי. חתום על פסק־דין משנת תקס״זעם ר׳ חיים דוד סירירו ובית־דינו.

ר׳ שמואל, בנו של ר׳ מנשה (השני), דרשן ומטיף בבית־הכנסת של התו­שבים. נפטר בשנת התרל״ב. הניח אחריו שני בנים: ר׳ יצחק, ששימש דיין וחיבר ספר ״ליצחק ריח״; ר׳ משה, נפטר בחיי אביו והשאיר בן יחיד ר׳ שלמד. ן׳ דנאן, דיין בפאס ובעל ״אשר לשלמה״, ואביו של ר׳ שאול ששימש כראש אב בית־הדין העליון של מארוקו בשנים 1919—1965 ובעל שו״ת ״הגם שאול״. (פאס, תשי״ט). הוא החותם את רשימת המנהיגים ממשפחה זו בפאס. עלה ארצה ונפטר בירושלים בשנת תשל״ב.

דמות נוספת היא שמואל ן׳ חיים דנאן, נגיד ושר וטפסר, עשיר ומקורב למלכות. איננו יודעים מאיזה ענף של המשפחה היה. אך חתום ראשון על תקנה משנת תקצ״ח, עם בנו ר׳ חיים (חתום שלישי) ועם רפאל מנחם הצרפתי, בן רבי אליהו. ר׳ חיים היה רב ומוהל, מנכבדי הקהל ומקורב למלכות. ״בית־הכנסת בן דנאן״, שנעשה בשנים האחרונות בית־כנסת של המשפחה, כנראה נבנה על־ידיו או על־ידי בניו, החכמים ר׳ אליהו, ר׳ משה, ר׳ שמואל ור׳ סעדיה שנהרג ביום כיבוש פאס בידי הצרפתים בשנת 1912 (ביום השלל בח׳ אייר תרע״ב).

ודאי הוא שענפים רבים היו במשפחה זו. לא העלינו כאן אלא הענף המשתלשל בבירור מר׳ שמואל ן׳ דנאן— רשב״ד. האחרים אין בידנו לעמוד לעת עתה על רצף ייחוסם, ולכן לא הבאנום כאן.

התקנה אצלי בכתב־יד. הוא התכתב עם ר׳ יהודה אלבאז בצפת ; ראה: ״קהלת צפרו״ (הע׳ 61 לעיל), תעודות, א, עמי 209, 263, 209. וכבר בחייו של ר׳ אליהו צרפתי לפני תקס״ז נמנה שמואל בין נכבדי הקהל ; ראה: שם, ב, עמי 112 במכתב הרב שיש״א. לא מצאתי מי שיתן לי מידע על בית־הכנסת של ר׳ דנאן מי בנאו. ברשימת בתי־ הכנסת שב׳יחס פאס׳ (הע׳ 21 לעיל), לא מצאתי זכרו, אבל היה גדול ומפואר. ראה : ״מלכי רבנן״, ערך ׳רח חיים׳, דף טל ע״ב.

סוף המאמר

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

״מבצע בזק״

אחרי טביעת ״אגוז״, חששו אלכס גתמון וראשי ״המסגרת״ שיהודי מרוקו יירתעו מלצאת מן המדינה בסיועה וההגירה החשאית תיפסק. לכן חיפש גתמון שעת כושר להכריח את השלטונות המרוקנים להשלים עם העובדה שאין להחזיק בעל כורחם יהודים במדינה, אפילו מתוך כוונות טובות. שלא כעמדת מפקדו בפריס, אפרים רונאל, גתמון תמך במדיניות אקטיביסטית, ובהתאם לתפיסה זו לחץ לקיים את ״מבצע בזק״, שמטרתו לנצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנטגוניזם בין היהודים לשלטונות ולחדש בעקבותיו את מבצעי ההגירה הבלתי חוקיים. מיד אחרי אסון ״אגוז״ התבקשו השליחים לפנות לראשי הציבור היהודי ולהסביר להם ש״המסגרת״ אינה אשמה בטביעה, ושהאשמה מוטלת כולה על השלטונות המרוקניים.

הערת המחבר – לדברי פנחס קציר, התגובות של ראשי העורף הציבורי היו שקטות ומאופקות. כשהודיע לסלומון בן־ברוך על הטביעה הוא לא מחה בפניו על מעשי ״המסגרת״, דבר שעשה כעבור זמן בספרו, שם הזכיר שיחה בינו ובין השליח דב שומרוני, בפניו התלונן על הפרובוקציות שמבצעת ״המסגרת״ במרוקו

אחד הלקחים האופרטיביים מפרשת הטביעה הייתה ההחלטה לנטוש את הנתיב הים־תיכוני ולחפש מסלולי הברחה חדשים בחוף האטלנטי. לפיכך ביקש השליח יוסף רגב מראשי סניף קזבלנקה, אליאס כהן ושרלי אביטבול, לאתר בחוף מקומות הברחה חדשים שלא יהיו רחוקים מן הריכוז היהודי הגדול בקזבלנקה. הנסיעות הארוכות מאזור זה לאלחוסימה, כ-700 ק״מ, התישו את היוצאים ואת המתנדבים והמקום ממילא כבר נחשף.

אך המניע המובהק ל״מבצע בזק״ היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה בעת ביקורו של נשיא מצרים עבדאנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת בלט שטיפלה בתנועות הנוער, מבצע בזק עמד במרכזו של ויכוח נוקב בתנועות הנוער וגם בין תנועות הנוער ובין מפקדי ״המסגרת״. עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל במטה בפריס דחה את התכנית.

הצעה אחרת הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה ״המסגרת״ בפריס ובמטה המוסד בישראל.³³ מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה, שכן סבר שלא מתפקיד ״המסגרת״ לעסוק בנושאים שאינם קשורים ישירות להגירה וגם חשש לסכן לשווא את ביטחון המתנדבים המקומיים. הוא גם צפה שאם המבצע ייכשל, תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש. לעומתו, ביקש גתמון ליזום מבצע ראווה נועז ״כדי לעודד את רוח היהודים״ ובעיקר להפגין נוכחות, וגם להפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו, ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודים. באותם הימים הוקרן הסרט ״מיין קמפף״ באחד מבתי הקולנוע בעיר, וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

כתגובה לסירוב זה של רונאל הודיע יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם ״המסגרת״ לא תיזום את הפצת הכרוזים, ייעשה הדבר על אחריות תנועות הנוער ״ותהיינה התוצאות אשר תהיינה״. רון ציין שהתנהל משא ומתן במשך שבועות אחדים על עצם פרסום הכרוז וגם על תוכנו וניסוחו. גתמון שוב חידש את פנייתו לרונאל, והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז מטעמם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת ״אגוז״ הכריעה את הכף לטובת פרסום הכרוזים. רונאל השתכנע שיש להרים את המוראל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

ביום השלושים לחללי ״אגוז״ הופצו בעריה המרכזיות של המדינה כעשרת אלפים עותקים מן הכרוז שנוסח בעוד מועד בידי גתמון ובהם נכתב בצרפתית הנוסח הזה:

לאחינו היהודים במרוקו. ארבעים וארבעה מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב־ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל יחד מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו. יתכן שיד הארמון אינה מעורבת בגל הרדיפות האנטי־יהודי המציף אותנו בזמן האחרון. אנו יודעים שהאנטישמיות מנוגדת לעקרונות האסלאם. אך יש שונאי ישראל שגמרו אומר בחשאי לרודפנו ולהשפילנו עד עפר. על אלה נאמר שסופם יהיה מר כסופם של עמלק, המן הרשע, היטלר ואייכמן.יד הגורל תשיגם. רשימת צוררינו ארוכה, אך אנו לא לבד. כל קהילות ישראל בעולם מבכים את מתינו ונאבקים על זכויותינו וחירויותינו. ראו את הסערה האמיתית שקמה בעיתוני העולם כולו, בארגונים היהודיים והלא יהודיים ובבתי הנבחרים. מחר, לרגל השלושים למות יקירינו, נתייחד לשתי דקות לזכרם. זאת רק פעולתנו הראשונה. אל תיפול רוחכם, חזקו ואמצו! המאבק למען זכויותינו וחירויותינו רק מתחיל!

הכרוז נפתח באזכור האסון שבו יהודים ״נטרפו בלב־ים״. אין הכרוז מספק מידע על נסיבות האסון ולא מזכיר מי הם האחראים להפלגה. יש להניח שמנסח הכרוז היה ער לטענות בציבור על אחריות גורמים ״ציוניים״ בהפקרת ביטחון מהגרים בספינה רעועה. כדי להזים טענה זו, דאג המנסח להציב את האסון כחלק מן השאיפה המוצדקת לעלות לישראל מול כוחות רשע, שזהותם מטושטשת, המונעים עלייה לגיטימית זו. המנסח העמיד זו מול זו שתי תקוות. מצד אחד תקוות היהודים שראו במרוקו את מולדתם, תקווה שנכזבה, ולעומתה כמשקל נגד מוזכרת ״התקווה בת שנות אלפיים״, כדברי ההמנון הלאומי. כיוון שנציגי ישראל ניהלו זה זמן מה מגעים עם יורש העצר, הקפיד המנסח להפריד בין ארמון המלוכה ובין אויב בלתי מוגדר שידו הייתה בגל הרדיפות האנטי־יהודי בימי ביקורו של נאצר, דבר נכון בפני עצמו. גם דת האסלאם זכתה להערכה בהדגשה שעקרונותיה מנוגדים לאנטישמיות. בסוף הכרוז, זהות המנסח השתנתה והוא מאיים על ״שונאי ישראל״ שצפוי להם סוף מר ושסופם יהיה כסופם של רשעים מן המסורת המקראית (עמלק והמן) ובסופם של צוררים נאציים (אייכמן והיטלר). הזיהוי של מתנגדי ההגירה החופשית ממרוקו עם צוררי היהודים נועדה לגרום להסלמה במאבק במתנגדי ההגירה, שכן דמויות אלה מזכירות אסון ושואה ליהודים. הכרוז מסתיים ברמז לדברי שרת החוץ במליאת הכנסת: ״אתם לא לבד״. הוא הזכיר את הערבות ההדדית בין כל היהודים בעולם וסיים בתערובת של איום או אזהרה: ״יבואו עוד פעולות״. מנסחי הכרוז היו אמורים להיות לכאורה ראשי הקהילה היהודית הפונים לחברי קהילתם.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

משה ומוחמד

״לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב׳.״

אלוהים מנע ממשה עושר, אך חנן אותו בערמה רבה. ובאין למשה משלח יד התפרנס מערמתו. מדי ערב עבר בכל המספרות בעיר, אסף את השערות שהתגלגלו על הרצפה ומלא בהם שק. בפי השק הוא שם צמר. בשוק מכר את השערות הגזוזות כצמר טהור. איש לא חש בתרמית, ומשה הרוויח כדי פרנסתו בדחק.

ובעיר זו חי רמאי שני, מוסלמי בן מוסלמים ומוחמד שמו, שאף הוא חי בחסר. מדי יום היה ממלא כדים בחול – ובשפתם היה מורח מעט חמאה, ומוכרם לבריות ככדי חמאה.

באחד הימים מוחמד לא הצליח לרמות אף קונה ומשה אף הוא לא מכר את שקי השערות. בערוב היום נזדמנו יחד : ״סלאם עליכּום, יהודי״ ״עליכּום הסלאם, בן מוחמד״. ״ומה, רצונך בכד חמאה?״ שאל מוחמד. ״רצוני בכד חמאה שיפטור אותי משקי צמר אלה, באין לי מזומנים״ ״אם כך, נעשה חליפין״ אמר המוסלמי

״רגע אחד, איפה נשמע ששווי כד חמאה מגיע לשוויו של שק צמרי ידידי, רצונך בכד צמרי טוב ויפה. הוסף מעט פרוטות על כדך״ אמר משה.

״הרי לך״ נתן מוחמד למשה מספר פרוטות, ומסר לו את כד החמאה.

בדרכו לביתו הרהר משה : ״אכן, רימיתי את בן הכלבים. שה תמים זה קיבל שק שערות תמורת כד של חמאה ועוד הוסיף לי פרוטות. מלך הרמאים אני.״ כשהגיע משה הביתה ראה שכד החמאה אינו אלא כד מלא חול. שבתה השמחה במעונו וקדרה נפשו.

ואף ראשו של מוחמד מלא היה הרהורי חטא נעימים בדרכו לביתו: ״אכן, הצלחתי להערים על בן־ הכופרים הזה. שק צמר כה גדול קיבלתי תמורת כד מלא חול. אמנם הוספתי פרוטות שחוקות, אולם שק צמר זה שווה פי כמה״. משהגיע לביתו והתיר את השק וגילה מהו תוכנו האמיתי, לא היה קץ לתוגתו.

הבין מוחמד שמשה הוא זווגו מן השמיים, והבין משה שאין טוב ממוחמד כשותף. הלך הזרזיר אצל העורב: עוד באותו היום תקעו כף ונהיו לשותפים.

החליטו לצאת לעיר הקרובה השכם בבוקר על חמוריהם. התארך המסע, ירד עליהם הלילה והחליטו ללון על אם הדרך. בחצי הלילה קם מוחמד, ניגש אל חמורו של משה ושיסע את שפתו העליונה. נראה החמור כצוחק ומגחך. הלך ונרדם.

קם משה, ומשהביט אל חמורו, נדמה היה לו שהוא מחייך אליו. נזף בו ואמר: ״מה לך בן אתונות כי תחייך?״ ניגש אל החמור, הביט בו והבחין בשפה השסועה. שלף את סכינו, כרת זנב חמורו של מוחמד, ושב לשנתו.

בבוקר המשיכו בדרכם, רכובים על חמוריהם. מוחמד בראש ומשה אחריו. פנה מוחמד לאחוריו, הביט בחמורו של משה ואמר: ״מוסה, מה לחמורך, כי יצחק כל הדרך ?״

״על האחוריים החשופים של חמורך הוא צוחק, יא מוחמד״ ענה משה. ירד מוחמד והביט על אחוריו של חמורו. ראה שנעלם הזנב. ידע כי יד משה על העליונה ואמר לו: ״יא מוסה, אם נכנס העירה עם בהמות אלו ילעגו לנו. נרד מחמורינו, נכנס העירה רגלי ונקנה לנו חמורים אחרים בשוק.״

קיבל משה את עצתו של מוחמד, ירדו מחמוריהם והמשיכו רגלי. עוד הם הולכים, והנה שומעים אב אומר לבנו: ״ בני, רד לבור והוצא חלק מכספנו כדי שנקנה לנו כמה עצים היום.״ ירד הבן לבור, הוציא משם חלק מהכסף, והלכו העירה.

״מוסה, שמעתי רד מהר לבור והוצא את הסכום שנותר!״

״יא מוחמד, וכי טיפש אני בעיניך? אם ארד לבור ואוציא את הכסף תישא אתה את רגליך עם הכסף ותשאיר אותי בבור לאנחות.״ ״נפיל גורל״ הציע מוחמד.

עשו השניים כעצת מוחמד, והפור נפל על משה. מוחמד שלשל חבל, ומשה ירד בלית ברירה לבור. לקח משה את השק בו צרור היה הכסף, נכנס לתוכו וקשר אותו לחבל. אחר צעק: ״יא מוחמד משוך מעלה את שק הכסף.״

כיוון שנוסף לכסף היה גם משה בתוך השק, נאנק מוחמד מכובד המשא שמשך למעלה. אלא שלבו נמלא שמחה , כי חשב על ההון שצפוי ליפול בחלקו. משהעלה את השק, נשא אותו על שכמו וצעק לתוך הבאר: ״ משה! תרקב ותתפגר בתוך הבאר.״

רץ מוחמד דרך ארוכה מפחד, שמא ישיג אותו משה. לבסוף התעייף, שכב על הארץ ונרדם. יצא משה מתוך השק, נשא אותו ורץ אל ביתו. אמר לאמו: ״ סיפקי כף אל כף, פתחי בזעקות, והכריזי שבנך מת. קיברי אותי, ועשי חור בקבר. כל יום בשלי דייסה טעימה ועשירה, ושיפכי אותה דרך החור אל פי. את הכסף מחביא אני כדי שלא יוכל איש למצוא אותו.״

משסיים את דבריו יצאה האם אל הרחוב, ספקה כף אל כף , מרטה שערותיה ובכתה:״ הו יהודים " בני מת.״ נזעקו השכנים והספידוהו. כשהגיע מוחמד העירה, שמע יבבות קינה ובכי עולות מביתו של משה. כשבא סיפרו לו, כי משה נפטר ועתה יצאה הלוויתו.

אמו של משה עשתה בדיוק כמצוותו. היא הלכה לבית הקברות ולחשה אל החור שבקבר:״ משה בני, פתח פיך״ ושפכה לתוך החור את הדייסה החמה והטעימה. היא לא הבחינה במוחמד, שעקב אחריה אל הקבר.

למחרת בא מוחמר השכם בבוקר. בידו החזיק קערת דייסה דלוחה ודלילה, שטעמה טפל. חיקה מוחמד את קולה של אם משה:״ משה בני, פתח פיך״. שפך את הדייסה הדלוחה לתוך פיו דרך החור. ירק משה את הדייסה ואמר:״ אמא, מדוע טעמה של הדייסה כה טפל היום, והיא כה דלוחה ודלילה ?״ ענה מוחמד: ״בני, הכסף שנתת בידי אזל״

״ אם כן, אימי, את הסכום הנותר תמצאי במקום פלוני״

שמע זאת מוחמר והלך משם. מספר רגעים אחריו באה אימו של משה ואמרה:״ משה בני, פתח פיך״. נדהם משה ושאל :״ לא את באת לפני שעה קלה ״ ״לא בני״

״אם כך, אימי, הרסי את הקבר מהר לפני שמוחמד יספיק לקחת את כספנו.״ אך הכל היה לשוא, כי מוהמד הספיק לקחת את כל הסכום עד לפרוטה האחרונה.

ספר כף נקי – נוסח סידור התפילה והליכות התפילה

להרב הגאון מעו"מ המלוב"ן וכו' כמוהר"ר

רבי כליפא בן מלכא

זצוקללה"ה

ההדיר מכתבי יד, הוסיפו הערות ומראי-מקום

משה חלמיש ומשה עמאר

אורות יהדות המגרב

לוד תשע"ב

מי יתן אפו ויכתכון מלי מי יתן פפפר ויחקו.

איוב יט כג-כד

כשערי ספר

במה אקדם ה׳ אכף לאלהי מרום (מיכה ו ו), אשר מיום עומדי על דעתי שם בלבי אהבה לתורתם של רבותינו הקדושים חכמי המגרב, תורה שנותרה גנוזה כאבן שאין לה הופכים. בה ביליתי מיטב זמני, וזכותם עמדה לי, לההדיר עשרות ..רבות ״מחיבוריהם מכתבי יד כ״י, עם הארת דמויותיהם, פעולם והליכותם בקודש. וגם לסייע ולעודד אחרים לקחת חלק במלאכת קודש זו.

זה לי כארבעים שנה שנתתי דעתי לעשות בתורתו של רבנו הגדול, מעוז ומגדול, המלומד בנסים, איש האשכולות, רבעו כליפא כן מלכא זצוקללה״ה, אשר שימש את גדולי דורו, בראשם רבינו הגדול מוהריב״ע זיע״א, ואורו זרח בעיר אגאדיר ואגפיה, וברוב ימיו זכה לתורה וגדולה. העתקתי את כתבי היד של חיבורו ׳כף נקי" ופירסמתי חלקים מתוכו, אך בירור מקחו של צדיק נדחה מזמן לזמן. כבר רבינו בחייו שאף להעלות הגיגיו בדפוס, ושלח את הארותיו בנוסח הסידור והליכות התפילה לקרוב משפחתו ה״ר יצחק ב״ר שלמה ישורון לאמשטרדם, ומשום מה לא יצא הדבר לפועל. הוא ביטא את רצונו זה גם בסוף הקדמתו ״ואם יהיה עמדי אלהים, לתת חנו בעיני איש משכיל ירא אלהים. אשר ידו משגת במאודו, למלאת בו את ידו. להדפיסו כי קטן הוא, הנה שכרו אתו ופעולתו לפני אלהים ירצהו״. רבינו כליפא לעת זקנתו חס על ילדי רוחו הראשונים והאחרונים, אסף את הכל לקובץ אחד לשמרם, בתקוה שיבוא יום וימצא להם גואל, כפי שהוא עצמו מתאר ב׳פרפראות לחכמה׳ -מה ע״ם:

שבתי ואראה כי זקנתי ושבתי ואין אדם יודע קצו, אמרתי אלקטה נא ואספתי באמרים וניידים שכבר בלו ונתגלגלו, לחברם כסדרן או שלא כסדרן, עד שיחנינו הי״ת להשלימם ולסדרם על נכון. ואם לא ירצה האדון ב״ה, לפחות יהיו לדוגמא והתחלה לאיש נבון הבא אחרי למלא בו את ידו ולהשלימו, ויהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

3 –  בערי אלג'יריה

בערי אלג'יריה.

אלג'יר העיר.

לעומת תוניס יש באלג'יר משהו מדמותה של פאריס בזעיר אנפין, הן במראות רחובותיה ורבעיה, הישנים והחדשים גם יחד, והן בהלכי הרוח של אוכלוסיית היהודים, שהם בעלי אזרחות צרפתית מלאה. אין להכחיש, כי תקופה שלמאה עשרים וחמש שנות שלטון צרפתי בארץ, הטביעה את חותמה גם בדמותם של המוסלמים –לפחות ביישובים העירוניים.

לפני עשר שנים הוענקו להם הזכויות של אזרחים צרפתיים, הנהנים בכל זאת ממעמד מיוחד בענייני השיפוט האישי, שנשאר כפוף לחוקי הדת המוסלמית. על שלושת המחוזות אלג'יר, אוראן וקונסטונטין הוכרז, שהם מחוזות צרפת ממש, והם מיוצגים במוסדות המחוקקים של צרפת. עם זאת הוגבל מספר הצירים שהם שולחים לגופים אלה והוקמו שתי דרגות של בוחרים. בענייני פנים ניתן לאלג'יריה שלטון אבטונומי מסויים.

אלג'יריה נכבשה בחרב, בקרבות, מסעות כיבוש לאזורים מרוחקים ודיכוי צרידות, שנמשכו שנים רבות ( בעיקר 1830 1848 ), והצרפתים נהגו בה לפי דיני מלחמה, ממש כפי שנהגו המוסלמים בכיבושיהם.

ובכל זאת מוזרה ההרגשה התוקפת את התייר שבא מארצות המזרח, בראותו מסגדים שנהפכו לכנסיות בארץ שתשעים אחוז מתושביה מוסלמים הם, בתוך ערים ושכונות המיושבים מוסלמים.

בעולם היהודי נודע שמה של אלג'יר ( שהיה צורה שחוקה של המילה אלג'זאיר – האיים, בלשון ערבית, ונהפכה באספניולית ל " ארגיל " ). החל מסוף המאה הי"ד, כשהתיישבו בה מגורשי ספרד ומיורקה של שנת 1391.

בראשם עמדו שני חכמים מפורסמים, הרב יצחק בר ששת פרפת ( ברפט הוא שיבוש ) והרב שמעון בן צמח דוראן, שנטלו לידיהם את רסן המנהיגות הרוחנית בכל צפון אפריקה, ועשו גדולות בארגון החיים של עדות המגורשים והתושבים גם יחד. כי אכן קשה מכל הבחינות היה מצבם של אלה שבאו מארצות חצי האי הפירנאי ומאיי הים התיכון. וחמורות ניו הבעיות שנתעוררו  – גם ביחסיהם עם אחיהם שישבו כאן זה מאות שנים רבות.

מלכתחילה נבדלו אלה מאלה  אפילו במלבושיהם ובכיסוי הראש. הספרדים נקראו בעלי ה " כפוס " או ה " קפרון על פי הכומתא שחבשו לראשם, והתושבים היו בעלי המצנפת. השתלטות הטורקים על צפון אפריקה יצרה תנאי חיים נוחים, ובמיוחד משכה אלג'יר אליה זרם בלתי פוסק של מתיישבים. סוחריה היהודים שעסקו בסחר ים, ביצוא וביבוא, היו כנציגים בעיניהם של סוחרי מארסיי.

אלה ראו בהם מתחריהם המסוכנים ביותר, בגלל קשריהם עם האנגלים וההולנדים, ואת המכשול היחיד להשתלטותה של צרפת , באמצעות לשכת המסחר של מרסיי, על הסחר של אלג'יריה.

 בימי פלישתו של נפוליאון למצרים שימשו שני סוחרים יהודים מאלג'יר, ( בקרי ובוג'נאח, הידוע בשם בוסנאג' ), כספקי הגייס הצרפץי, והסכסוכים שנתעוררו בין הדאי האלג'ירי לממשלת צרפת, על רקע תשלום החובות עבור אספקה, היו אחד הגורמים לפלישתם של הצרפתים לאלג'יריה בשנת 1830.

הרב יצחק בר ששת פרפט. דף 1277 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

הרב שמעון בן צמח דוראן.  דף 2239 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

מאור הגולה, חכם מופלא, : גדול המורים ( הרב החיד"א, בספרו יעיר אוזן ) גאון תלמודי, נולד במיורקה בשנת קנ"א לאביו הרב צמח

בקצבה.

בכל אותה תקופה ישבו היהודים ברובע מסוים הצמוד לקצבה, שנקרא " חארה ", כלומר השכונה. עם כניסתם של הצרפתים התחילו לאט לאט נוטשים את המקום ועוברים לשכונות אחרות, שנוסדו עם הרחבתה וגידולה של העיר. החארה עברה כולה לרשותם של המוסלמים ונדמתה לקצבה מכל הבחינות. אמנם, בסמטאותיה הצרות, שרוחבן לא עלה על מטר וחצי, שני מטר, נשארו עדיין מהתקופה הטרום צרפתית בתי כנסת אחדים, כגון בית הכנסת יעיש, בית הכנסת החארה, אבל השכנים כולם מוסלמים הם 

בית הכנסת הגדול, שהוקם לפני שמונים שנה בכיכר הנושאת את שמו של הרב בלוך, רבה של אלג'יר באותם נימים, עומד שומם וגלמוד ברחבה שבה מתרכזים עתה מרכזי הדגים והירקות הערביים. רק בשבת בבוקר מצליחים לאסוף כאן מניין לתפילה בציבור. בסיורי במקום ראיתי ילדים רובצים על המדרכה שלפני בית הכנסת, ממיינים דגי סרדינים, רוטשים ומנקים אותם ממש על אבני הריצוף.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

לאחר העלאת סדרת טיעונים על הנזק הרוחני והחמרי של היהודים לתושבים הנוצרים באוראן, על הסיכון שבקשריהם עם אויבי המחוזות ועל חוסר התקווה שחלק מהם יבואו לחיק הכנסיה — שכן מעולם לא נשמע באוראן שאחד מהם המיר את דתו— המליצה הוועדה להוד מעלתה על גירוש לאלתר, ללא פגיעה פיסית במגורשים. מאוחר יותר, בשני מסמכים נוספים, אחד מה־12 ביולי תכ״ח (1668) ואחד מה־16 בספטמבר תכ״ט (1668), שבה הוועדה וחייבה את הצורך בגירוש, הפעם תוך התייחסות לפרטי הביצוע, שכן היא נתבקשה לתת את דעתה על דברי מועצת המדינה ועל הצעת המרקיז די לוס ויליז מה־13 ביוני תכ״ח (1668). זה המליץ להוד מעלתה להוציא פקודת גירוש, תוך מתן שהות של חודשיים למגורשים כדי שיתארגנו לחיסול רכושם: אפשר יהיה להשאיר שניים מהם כמיופי כוח, שידאגו לסילוק כל החשבונות. הוועדה יעצה למלכה להוציא פקודת גירוש מבלי להעניק כל שהות, ומבלי ליטול מהיהודים את נשקם בפרק זמן כלשהו לפני הוצאת הפקודה. נראה היה לחברי הוועדה, בניגוד להצעת המושל, כי טוב יהיה שלא לתת בכלל זמן להתארגנות, אלא להשאיר שלושה או ארבעה מיופי כוח, ללא בני משפחותיהם, שידאגו לכל ענייני החיסול. להובלת המגורשים ישמשו שלוש או ארבע ספינות העוגנות בקאדיס (Cadiz), או אחרות החבורות לדון היפוליטו סנטוריון(Hipolito Centurion). על הספינות לשאת חילות משמר, והוצאות מסע המגורשים לליוורנו ימומנו מרכושם.

החומר הועבר לעיון ולידיעת מועצת המדינה על פי צו מה־24 באותו חודש, וזו החליטה כשבוע לאחר מכן (30 בספטמבר), בעניין הנסיבות שעל פיהן נתקבלו היהודים באוראן, שמריבוי החקירות בנידון זה עלולים היהודים להבין מיד כי החיפושים קשורים בתכנית גירוש: הדבר אינו רצוי, שהרי בייאושם עלולים הם לפגוע בנוצרים תושבי אוראן ולשתף פעולה עם האויב לכיבושה. יוצא אפוא שמועצת המדינה אימצה את המרכיב הבטחוני כגורם דאגתה, והרגיעה את חשש הכתר באשר למקום קליטתם של המגורשים.

הערת המחבר :   ב־13 באוקטובר תכ״ח (1668) חזרו חברי מועצת המדינה וציינו בפני המלכה כי, למעשה, הימצאותם של היהודים באוראן היתה רק סמל לסובלנות, וכי אפילו היו כתבי זכויות בידי שבעה או ארבעה־עשר הראשונים שבהם, בכל זאת אין הוד מעלתה מחויבת לקיימם, למען בטחונה של אוראן ושלמותה של הדת הקאתולית הקרושה. על כן עליה לגרשם ולהשאיר בידם ההחלטה על מקום מושבותיהם, כמובן, בעדיפות לארצות הנוצרים.

מעניינת העובדה כי המועצה סמכה גם על תזכירם הנרגש של מנהיגי קהילת אוראן אל המושל מה־20 במאי תכ״ח (1668), שבו הם מונים את שירותיהם הטובים של בני הקהילה היהודית (סיוע כספי להחזקת המחוז, הלוואות לכתר, תרומות למנזרים ולאגודות נוצריות, פדיון שבויים נוצריים מאלג׳יר, ואפילו סיוע לאינקוויזיציה על ידי הסגרת בני אנוסים שברחו מספרד דרך אוראן לברבריה)! הם גם מביעים חשש לא רק מעקירת משרת התורגמן מחזקתם, אלא גם מפני גירוש אפשרי של היהודים מן המחוז. הדעת נותנת כי כשם שעשה לאחר מכן יעקב קאנסינו, ששלח העתק מן האיגרת ומזכרת היוחסין לחצר במדריד ב־30 ביולי תכ״ח (1668), כן עשו עתה מנהיגי הקהילה שמואל בן יאהו ששפורטש ואברהם ב״ר יעקב קאנסינו; לפיכך היתה מועצת המדינה מודעת לחששם של היהודים.

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

מקדם ומים כרך ז

ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו

איסר הראל

מראשית ימי המדינה תהיתי על השאלות הקיומיות הקשורות בהיותנו מדינת היהודים, וזה על רקע העבר הקרוב — השואה. בין השאר שאלתי את עצמי: מה יהא על הפזורה היהודית באזורי מצוקה וסכנה? מה תהא חובתה של מדינת היהודים כלפיהם? האם היא תעמוד מנגד, או תיחלץ לעזרתם בכל דרך אפשרית? תשובתי הייתה: מדינת ישראל לא תוכל לעמוד מנגד, ולעולם לא תנהג כך. את דעתי ותורתי זאת הצגתי בראשית שנות החמישים, משעה שנתמניתי ראש המוסד למודיעין ופעולות מיוחדות, בפני ראש הממשלה דוד בן גוריון. הוא הסכים בנפש חפצה לתורתי זאת, ואישר את בקשתי לייעד את המוסד למטרה לאומית זאת. ומאז עד גמר שירותי כראש המוסד וכמנהל שירותי הביטחון הייתה משימה זו ייעוד לגיטימי ומעשי, בצד הייעודים הביטחוניים של השירותים החשאיים של ישראל. הדברים שלהלן יעסקו ביהדות מרוקו.

בשנת 1954 עמדו הצרפתים לנטוש את מרוקו ואת תוניסיה. באותה עת נמצאו הנאצריזם והלאומנות הערבית בסימן עלייה, מפלגת האסתקלאל במרוקו הייתה גורם עוין ומאיים לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי היהודים.

אז החלטתי לבדוק האם באמת קיימת סכנה ליהודי צפון אפריקה, במיוחד במרוקו, נוכח עזיבת הצרפתים. החלטתי לשלוח אדם שיבדוק את המצב וישיב לי על שלוש שאלות: ראשית, האם יש צורך בארגון להגנת היהודים במרוקו? שנית, אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה חיובית, האם גם היהודים עצמם שם סוברים כך? ושלישית, האם יש שם תשתית אנושית (במיוחד נוער), שאפשר לבסס עליה את המשימה הזאת? את התפקיד הזה הטלתי בנובמבר 1954 על קצין של צה״ל, והוא יצא מיד למגרב. כעבור מספר חודשים הוא חזר ומסר לי תשובות חיוביות לשלוש השאלות. יש אמנם צורך בארגון הגנת יהודים, גם היהודים סוברים כך, והעיקר — הוא מצא במרוקו נוער יהודי מצוין שאפשר היה לבנות מתוכו את הארגון הזה.

עשרים איש, יוצאי צה״ל, דוברי צרפתית וערבית (ביניהם יוצאי מדינות אלה או מדינות ערביות אחרות), רוכזו לקורס צבאי ולפעילות חשאית. באמצע 1955 הם יצאו לדרך.

בראשית 1956 התחילו הפעולות המעשיות בשטח. קמה ״המסגרת״, התמנו מפקדים במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה, אבל בעיקר במרוקו. גויסו מתנדבים מן הנוער המקומי, במיוחד מקרב תנועות הנוער הציוניות. כל המאבקים והתחרות שהיו בין התנועות השונות נפסקו לחלוטין, וכולם פעלו על בסיס ממלכתי מובהק ללא כל הסתייגויות. נשכחו מריבות העבר. כל תנועות הנוער היו מוכנות מיד להתגייס בהתלהבות — לב אחד — למשימה הלאומית הקדושה.

התחלנו לארגן קורסים למתנדבים המקומיים: תחילה שלחנו אותם לצרפת, ואחר כך באופן סדיר לישראל. במסגרת צה״ל הם קיבלו הכשרה צבאית, ומאחר שהם היו צריכים לפעול בצורה חשאית בארצות היעד, הם למדו במסגרת ״המוסד״ את תורת הפעילות החשאית: מחתרת, קשר, סליקים למסמכים ולנשק.

היה לי שותף נלהב וחשוב מאד לכל המבצע הזה — דוד בן גוריון. כאשר ראש הממשלה שמע ממני על הפעולה הזאת, הוא התפעל מאוד ורצה לראות במו עיניו את הצעירים המופלאים ממרוקו, והוא רצה גם שהם יראו אותו. גם הם התפעמו מהמפגש עם ראש הממשלה היהודית ומקים המדינה.

נטען כי בתקופה שקדמה לפעולת ״המסגרת״ היו חיכוכים בין המנהיגים המקומיים ובין שליחי העלייה והסוכנות. אני לא הכרתי ולא ידעתי זאת. בתקופת ״המסגרת״ נוצר מצב שונה לחלוטין. אנשינו לא נחשבו כשליחים שרצו לכפות את דעתם על הקהילה המקומית. הם נתקבלו כנציגים ביטחוניים של מדינת ישראל, ונוצרה שותפות נפלאה בין שתי קבוצות אלה. נציגי הקהילה היו העסקנים המקומיים, ובראשם הרבנים. הדבק היה הנוער המקומי. המנהיגות הציבורית המקומית לא הסתירה את תחושתה שעם ״המסגרת״ הרגישו בני הקהילה מוגנים, הנוער המקומי גילה מסירות ותושייה בלתי רגילות והשרה אווירה של אמון מוחלט בשליחים שבאו מישראל, והקהילה סמכה עליהם והייתה גאה בהם. אני עצמי לא העליתי בדעתי כי נמצא נוער נפלא כזה כמו שנתקלנו בו במרוקו.

בראשית 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובסוף אותה שנה נסגרו שערי היציאה ליהודים לישראל. היו דיונים בממשלה, בסוכנות ובמוסד לתיאום על גורל יהודי מרוקו, והחליטו שיש הכרח להוציא אותם בדרכים בלתי שגרתיות. את התפקיד הזה הטילו על מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות, זלמן שרגאי. הוא פנה אליי וביקש ממני שאני כראש ״המוסד״ אטול על עצמי את המשימה הזאת. נוצרה פה שותפות בלתי רגילה. אנחנו לא הכרנו מקודם, אבל גיליתי בו אדם דתי, נציג של מפלגה דתית, פטריוט ממדרגה ראשונה הוא שם את כל משקלו על הצלת יהודים ועל הוצאתם בלי כל חישוב אחר. ובניגוד למה שמקובל בארץ מעולם לא היו מחלוקות, אי־הבנות או התחרות על היוקרה בין שני המוסדות האלה — בין המוסד הביטחוני שלנו, הממלכתי, ובין מחלקת העלייה של הסוכנות. שרגאי אף היה מוכן להעמיד לרשותנו את המנגנון שלו, את הצעירים שהיו בקיאים בענייני עלייה בתקופה קודמת, כדי שישתלבו במאמץ המבצעי. אנשי ״המסגרת " במרוקו קיבלו את המשימה בהתלהבות רבה. עתה הגיעה שעתם של האנשים ליישב את ההכשרה שרכשו לקראת שעת חירום. והנה הגיעה השעה. וכך החל מבצע מופלא. שנמשך שבע שנים והניב פרי הילולים — פינוים של למעלה ממאה אלף איש ואישה זקן וטף, והעלאתם לישראל.

בסוף 1956 התחילה הפעולה המעשית בהוצאת היהודים באמצעות ״המסגרת׳ תחילה עשינו זאת בדרכונים צרפתיים ישנים. לצורך זה השתמש המוסד במומחים שלו לתיעוד. אחר כך, כאשר נגמרו הדרכונים הצרפתיים, השתמשנו בדרכונים מרוקניים תוצרת ישראל, והם לא נפלו בטיבם מהאורגינלים המרוקניים.

אבל לא הסתפקנו בזאת. התחלנו להוביל יהודים אל המובלעות הספרדיות סיאוטה ומלייה ואל המובלעת הבינלאומית טנגי׳ר ביבשה, ברכבות, באוטובוסים, במכוניות פרטיות, במוניות ובסירות, משם הברחנו אותם, מתוך סיכון, באניות מעבורת לספרד, ומשם למרסי, וממרסי לארץ.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

העלייה מזרח אירופה בשנים 1948 – 1951.

מתוך כ-1.300.000 יהודי מזרח אירופה עלו בתקופת העלייה ההמונית משם – פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ובולגריה – 194.348.מצבן הביטחוני בתקופה זו היה טוב., ואף הוקמו ציריות ישראליות בכמה מן הארצות הללו.

אך היה חשש שמדינות הגוש הקומוניסטי יסגרו בקרוב את שעריהן בפני יציאת היהודים עקב לחץ ערבי. על כן עשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית ככל יכולתן להעלות את כל יהודי מזרח אירופה החפצים בכך. אלא הרצון לעלות לארץ לא היה מנת חלקם של כל יהודי מזרח אירופה, כך, למשל, דיווח ציר ישראל בפולין בספטמבר 1949 :

" בפולין – היהודים – מתחלקים לשלושה סוגים, האחד, מיעוט שמנוי וגמור איתו להישאר בפולין. השני, מיעוט שמנוי וגמור איתו לעלות לארץ, שלישי, רוב גדול או קטן הפוסח על שני הסעיפים ".

גם מרומניה רצו רק כ-30% מהיהודים לעלות, ומתוכם 65% בלתי פרודוקטיביים – זקנים וחולים. על העלייה מרומניה אמר ראש מחלקת הקליטה, היודה ברג'ינסקי, כי מרומניה עלו זקנים, אך הצעירים לא באו : וראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל התבטא : " לגבי רומניה אין שום הגבלות מצידנו, ואם חס וחלילה יעכבו את העלייה משם מצפוננו יהיה טהור.

מארצות מזרח אירופה עלו אפוא בתקופת העלייה ההמונית 194.348 עולים ללא שום סלקציה – ואילו מצפון אפריקה עלו 45.248 עולים מקרב כ-500.000 יהודים. ברירת העולים מצפון אפריקה – החל בשנת 1950 – מתבטאת גם בגיל העולים הצעירים – בהשוואה לגיל הצעירים ממזרח אירופה, כמבוטא בטבלה הבאה.

טבלה 16: גיל העולים בשנים 1948 – 1951 ממזרח אירופה ומצפון אפריקה.

ממזרח אירופה                                                   מצפון אפריקה

הגיל         מספר העולים       %                           מספר העולים              %

0-14         53.013            18.3                        14.978                    33

15-29      75.921             25.8                        20.087                    44

30-44      80.071             27.5                         6095                      13.3

45-64      65.966             22.7                         3136                      7.0

65+         15.558             5.7                           305                         0.7

סך הכול     294.348           100.00                      45248                    100.00

אך הסלקציה מצפון אפריקה החלה רק בשנת 1950, ניתן לראות את ההבדלים המשמעותיים באחוזי הצעירים מצפון אפריקה ביחס לאלה ממזרח אירופה ; 77% מהעולים מצפון אפריקה היו עד גיל 29 – לעומת 44.1 בלבד ממזרח אירופה ; ורק 7.7% מהעולים מצפון אפריקה היו בגיל 45 ומעלה – לעומת 28.4% ממזרח אירופה. 

השינוי הדמוגרפי.

עם הקמת המדינה לא חששה הנהגת היישוב לדמותה האירופית העדתית של מדינת שיראל, שכן למנהיגיה – שכולם יוצאי אירופה – הייתה שליטה מלאה הן בממשלה והן בסוכנות היהודית ; רובם המוחלט של תושביה היהודים של הארץ היו יוצאי אירופה ואמריקה – 84.9%; ופוטנציאל העם היהודי בתפוצות היה ברובו המוחלט באירופה ובאמריקה – למעלה מ-80%. הטבלה הבאה מראה זאת היטב.

טבלה 7 : חלוקת העם היהודי לפי יבשות בשנת 1946

היבשות            מספר היהודים                    % מכלל היהודים

אירופה             2.850.000                               25.9

אמריקה            6.000.000                               54.6

אסיה                1.400.000                                13.1

אפריקה            672.000                                  6.0

אוסטרליה          38.000                                      0.4

סך הכול             11.000.000                              100.00

העלייה ההמונית ערערה את המצב הדמוגרפי בארץ. תהליך הכרסום ברוב המוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ היה מדורג : בעוד בשנה הראשונה למדינת ישראל – 1948 – היה הרוב המוחלט של העולים מקרב ארצות אירופה ואמריקה 85.6% – ירד חלקם של עולים אלה בשנת 1951 ל- 29.2% בלבד, כמוצג בטבלה הבאה.

טבלה מספר 8 : עולים יוצאי אירופה-אמריקה לעומת עלים יוצאי אסיה-אפריקה בשנים 1948-1951 באחוזים.

השנה                 יוצא אירופה-אמריקה                 יוצא אסיה ואפריקה

1948                             85.6%                              14.4%

1949                              52.7%                             47.3%

1950                             50.5%                              49.4%

1951                             29.2%                             % 70.8

בתום תקופה העלייה ההמונית ירד חלקם של יוצאי אירופה ואמריקה בארץ מ 84.9% ל – 63.1% בלבד

תחזיותיהם האופטימיות של המנהיגים בממשלה ובסוכנות לא התממשו אפוא, ומכמה סיבות : מצד אחד – חוסר רצונם של רוב יהודי אירופה לעלות לארץ ; ומאידך – סגירת שערי מזרח אירופה בשנת 1951 על ידי השלטונות הקומוניסטיים שם.

האכזבה הגדולה ביותר נגרמה להנהגה בארץ מחוסר רצונם המוחלט של יהודים ממערב אירופה ומאמריקה – רובו של העם היהודי – לעלות לארץ. היטיב לבטא אותה ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

במערב – אמריקה ומערב אירופה – בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן. הציונים נשארו במדינות ההם, וגם מנהיגי הציונות.

יהודים אלה שמצבם הכלכלי, החברתי והפוליטי היה טוב, לא רצו לעזוב את " סיר הבשר " ולהיכנס להרפתקה של הקמת מדינה עם בעיות כלכליות וביטחוניות קשות.

בשלוש וחצי שנות העלייה ההמונית עלו ארצה רק 7.630 יהודים מארצות מערב אירופה, ו- 1947 עולים מארצות צפון אמריקה.

לקראת תכנון העלייה לשנים הבאות ניצבו בפני ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 כמה עובדות :

1 – אחוז יוצאי אירופה ואמריקה בקרב תושביה היהודים של הארץ ירד מ – 84.9% ל – 63.1% בלבד.

2 – שערי מזרח אירופה נעולים, ואין יודע עד מתי.

3 – יהודי הארצות השלוות באמריקה ובמערב אירופה אינם רוצים לעלות לארץ.

4 – חיסול גלויות עיראק, תימן ולוב הושלם ברובו.

5 – המקור היחידי לעלייה המונית היה מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה 

6 – הריבוי הטבעי של יוצאי אסיה ואפריקה גדול יותר מריבוי הטבעי של יצאי אירופה ואמריקה.

לאור עובדות אלו החליטו ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית לעשות הכול, על מנת לעצור את עליית יהודי צפון אפריקה – המקור היחידי לעלייה המונית – שכן עלייתם ארצה תגרום לשינוי דמוגרפי ; רוב תושבי מדינת ישראל ישתייכו אז ליוצאי ארצות האסלאם, והארץ עלולה להפוך ללבנטינית נחשלת.

סוף פרק שני.