מורשת יהדות מרוקו

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה^,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

[1] מגלת המלחמה וישראל –

7. מגלת היטליר

חיבר אותה פ׳ חסין, מורה לעברית, הוא אשר חסין, ח״כ לשעבר, המתגורר כיום בבת ים. המגילה נדפסה בקזבלנקה, ועשויה בתבנית פיזית של מגילה(נייר מגולגל). אישור הצנזור: 2669 Visa de la Censure No. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).

היצירה כתובה בשפה העברית, והיא פארודיה על מגילת אסתר. על פי עדותו של המחבר אף נהגו לקרוא אותה בבית הכנסת. וכה דבריו אל ידידיו הקוראים: ׳חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן שאחרי שתגמר המלחמה נקבע אותו לפורים גדול.

המגלה הזאת לא למגלת התולים וצחוק תחשב כי אם למגלה רצינית, מגלה ממש, כי על פי סגנונה יכולים אתם להכיר שהיא מושפעת ממגלת אסתר שלנו ולכן צריך לקרותה בנגון כנגון מגלת אסתר. הערה: באמצע המגלה כתוב וירא היטליר כי בחדש כסליו אבל גדול היה ליהודים: מה היה?

מת רבנו הקדוש מת אליעזר בן יהודה מת הסופר הגדול יעקב אשר אברמוביץ ועוד הרבה סופרים וחכמים מתו בחדש זה… בני המן שמתו הם שנים עשר הקצינים שנאסרו באפריקא, כאשר תתחילו הקריאה ותשמעו שמות הארורים תכו ותצוו לבניכם להרעיש ברעשנים כמו שעושים בקריאת מגלת אסתר…׳

המגילה עשויה בתבנית מגילת אסתר, ופרקיה הם:

א.  ׳ויהי בימי היטליר הצבע הוא הקאפוראל המושל על כל גרמניא שבע עשרה מדינות…׳

ב.  ׳אחר הדברים האלה בראותו היהודים נסים וחמתו עודנה יוקדת בקרבו ונקמת זקניו אמר עוד לא נקמתי….׳

ג.   ׳אחר הדברים האלה גדל המושל היטליר את הימליר האגגי וינשאהו וירם את כסאו מעל כל שרי הגיסטאפו אשר לו.״׳

ד.  ׳ויהודי הערים האלה ידעו כל אשר נעשה, ויקרעו בגדיהם וילבשו שק ואפר כי יראו לנפשותם ויברחו מן הערים האלה בזעקות גדולות ומרות…׳

ה.         ׳ויהי בשנה השלישית למלחמה וילבשו האמריקאים נקמה ויבואו לעזרת בריטאניא…׳

ו.   ׳בלילה ההוא נדדה מנוחת השליט רוזווילט ויאמר להציל הערים האלה ולהגן עליהן…׳

ז.   ׳בחודש השני הוא חודש אייר בשלשה ימים בו נכנסו לתוניסיא וביזירת [Bizerte], מלטו האסורים והשביעו הרעבים…׳

לבסוף מונה המחבר את ׳עשרת בני המך, ביניהם היטלר, מוסוליני, הגסטאפו, יועצי היטלר ושונאי ישראל. הוא קובע את יום ה-11 בנובמבר ׳יום נצחון הצרפתים יהיה לחג גדול וקבוע ועתה נכפלה השמחה׳.

כידוע, מגילות ספרותיות היסטוריות נכתבו הרבה על ידי יהודי המזרח, וספרות המגילות היתה מן הסוגים הספרותיים הנפוצים הרבה בימי הביניים. וכבר עמד ד״ר צבי מלאכי בספרו ׳סוגיות בספרות העברית של ימי הביניים׳(תל־אביב תשל״א, עמי 83-11), על סוגי מגילות ספרותיות, כגון מגילת איגרת ומגילת סיפורי מעשה, ואף דן בהרחבה במגילות ספרותיות היסטוריות המצויות בספרותנו.

אין ספק שמגילת אסתר, ׳אם המגילות׳, שימשה דוגמא למחברי המגילות הנדונות כאן, שרצו לספר ספור מעשה ועלילת דברים, ובחרו בצורה הספרותית הזו, שהיתה מקובלת ונפוצה בספרות העברית, ומוכרת להם. כבודה של המגילה הותיקה שרה גם על החדשות, ואיפשר החדרתן לבית הכנסת בטכסטים דתיים. ועוד, הכתיבה בצורת מגילת אסתר, שיש לה מנגינה לקריאה בציבור, איפשרה התאמת המגילות החדשות לקריאה בציבור באותה מנגינה ידועה. בשתי המגילות נמצא מאפיינים ספרותיים דומים: מחבר המגילה אינו מופיע כמדבר בגוף ראשון, ואינו עומד במרכז המגילה. הוא מוסר את עלילת הדברים באופן אוביקטיבי לכאורה, ובלי מעורבות אישית. מאידך גיסא, בהקדמה לקורא מובעת במפורש מטרתו של מחבר המגילה: ׳בשביל זה עשיתי מגלה זו כדי לבאר את הנם הנז׳ לזכור אותו תמיד שלא ישכח גם לדורות הבאים וראוי להיות נקבע לדורות ליום משתה ושמחה.״׳(מן ההקדמה ל׳מגלת המלחמה וישראל׳). וכן: ׳…חושב אני כי חובה עלינו לקרוא מגלה זו בכל שנה ושנה באחד עשר לנובאמבר ולחג פורים קטן…׳(מן ההקדמה ל׳מגלת היטליר׳).

המגילות עשויות בתבניתה של מגילת אסתר, פרקים פרקים כפרקי המגילה, משובצים בקטעי פסוקים ממגילת אסתר. כן מופיע מניין עשרת בני המן. ׳ברכה אחרונה של המגילה׳ ו׳סיכום פסוקי המגילה׳ מסיימים את המגילה, כאילו היתה מגילה מכתבי הקודש, שיש לספור מספר פסוקיה ולתת להם סימן בגימטריא…

שתי קינות ושתי גנאיית מתוניסיה

נרחיב כאן דברים על ארבע יצירות ספרותיות עממיות, שחוברו בתוניסיה בזמן מלחמת העולם השניה ואחריה. נביא כאן את היצירות מקרא ותרגום עם הערות קצרות.

1       אברהם הטל במאמרו: על גרמניה הנאצית בשירה עממית של יהודי תוניסיה, פעמים 28 תשמ״ו, עמי 130-126, מונה שתי יצירות נוספות: ׳קינת עדאב אליהוד פי אלמאניא – קינה באלקאפיה ואלתפנין׳. [קינה על סבלות היהודים בגרמניה – קינה בחרוזים ובמליצות] מחברה הוא שמעון די יעקב הכהן, והיא נדפסה בסביבות שנת 1933. ׳קינת היתליר – קינה תוצף היתליר שיך אלאמאן ומא פעל באליהוד נאס אלאלמאן נפסהו תבקנטת מעא נפס המן ואככרתהו בלא שף חיראן׳. [קינה על היטלר – קינה על מנהיג גרמניה ומה שעשה ליהודי גרמניה שנפשו דבקה בנפש המן וסופו ללא ספק יהיה כסוף קודמו]. נדפסה בסוסה בסביבות שנת 1938.        

2     שתי תעודות אישיות בשפה הערבית־יהודית העשויות כיומן אישי, חוברו בתוניסיה, והן שופכות אור על תקופה זו: הראשונה היא: ׳תדכרת אלכדדאמה אליהוד תחת גל אלמאניה פי תונס׳, [זכרון לפועלים היהודים (במחנות העבודה) שהיו תחת עול הגרמנים בתוניסיה] מאת פרגי חי גצטון בן אליהו גז, דפוס וזאן, תוניס 1946. הספר משלב יומן אישי של המחבר עם ספר זכרון לנופלים במלחמה. מצויים בו פרסים היסטוריים חשובים כגון: תאור כניסת הגרמנים לתוניסיה, השתלטותם על היהודים, הקמת מחנות עבודה וכן רשימת המקומות בהם הוקמו, מספר העובדים במחנה וסוג העבודה, יחס המוסלמים אל היהודים, שמות הנופלים במלחמה וסיבת המוות. הספר כתוב בערבית־יהודית ובצרפתית. התעודה השניה היא של יצחק מאמו מנאבל שבתוניסיה, שתרגם בתקופת פלישת הגרמנים לעירו, את הרומן ׳עיט צבוע׳ לאברהם מאפו. בהקדמה לתרגום, המצוי עדיין בכתב יד, מתאר מאמו את קורות העיר נאכל תחת שלטון הגרמנים. התאור הוא בשפה הערבית-יהודית, ותורגם לצרפתית על ידי אברהם הטל. ראה מאמרו: Les traductions en Judeo-Arabe tunisien des oeuvres d'Abraham' 139-142 .Mapu'. REJ 1975, p

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

יצחק אורוביו טען, כאמור, שבספ

בל נהיה כה אכזרים ובגלל עניין כלשהו בנכסים שאינם בני קיימא, או מתוך חרדה לאבדם, נסכן את העיקר. כל שבידיו חייב האדם למסור למען תשועת נפשו, כדבר מלך סדום, אשר על אף היותו עובד אלילים אמר " תן לי הנפש והרכוש קח לך " ( בראשית יד כא )

אנו נוהגים להפך ואומרים לאויבינו : קחו את הנפשות והבו לנו את הרכוש. הסיבה חהשרותם של אלה היושבים באותם מקומות, אינה נובעת, כידוע לנו, מהעדר רצון טוב ואמיתי, אלא מחוסר יכולת להשיג בשכלם את ( חומרת ) החוב המוטלת  עליהם…."

לבו דואב על אלה מבני עדתו, שעזבו את חוף המבטחים ולאחר שכבר חזרו אל חיך ישראל וחונכו ביהדות – " הולכים לחפש את תקנתם באלילות " תופעה זו שהגיעה בזמנים שונים לממדים ניכרים, הדאיגה את קברניטי הקהילה הפורטוגאלית, אשר בשנת 1644 תיקנו תקנה, שחייבה את כל אלה מבני הקהילה, אשר לאחר שחזרו אל " ארצות האלילות " שבו לאמשטרדאם, לעלות בפני התיבה ולבקש מחילה קבל עם ועדה ואסרה עליהם לשמש בכל תפקיד ציבורי בקהילה בארבע השנים הראשונות לאחר שובם.

אין ספק, שיחסם של היהודים הפורטוגאלים באמשטרדאם לאנוסים היה דו ערכי : מחד גיסא לא הטילו ספק בשייכותם לכלל ישראל, ולא זו בלבד אלא שלנשרפים על מוקדות האינקוויזיציה הועידו מקום לצד קדושי ישראל מכל הדורות.

אך מאידך גיסא לא היו מוכנים להשלים עם הישארותם של האנוסים בחצי האי האיברי או במקומות אחרים, שבהם לא יכלו לחזור ליהדות גלויה, וסירבו למצוא צידוק כלשהו למעשיהם של אלה היושבים ב " ארצות האלילות " ומתמידים ב " עבודת האלילים " הנוצרית.

גם הנמלטים מחצי האי האיברי, אשר הצטרפו לקהל ישראל, לא הצליחו למחות במחי יד את הכתם שבעברם : רק " על ידי חרטה עמוקה " – כותב אברהם ישראל פרירה – " אמלט מן הכזבים בהם שקעתי. אך אוי לי ! כה טבועים הם בישותי…שבקושי אוכל להשתחרר מהדעות המסולפות שהדריכוני "

עשה שימוש בתבונה ובכוח הרצון, ואם כבר הצלחת לברוח מסכנת האינקוויזיציה ובאת לעבוד את ה', התנער מחולשת הדעת, כי זו תדון אותך לא למאסר של מאות בשנים, שבהן צפויים לך עונשים ועינויים שהקשה בהם יהיה הסתרת ה' את פניו ממך "

התשובה מבטלת את רוע הגזירה. האנוס החוזר אל חיק התורה – מצווה עליו לחזור בתשובה שלמה ולראות בה את מטרת חייו. הדעת נותנת, שתנועת התשובה העצומה, אשר שטפה את קהילת  הפורטוגלים באמסטרדם בשנת תכ"ה – 1665, בימי התעוררות השבתאית, שורשיה בחתירתם של האנוסים לשעבר לכפר על עוונותיהם מן הזמן בו חיו כנוצרים.

ביצירתם הספרותית של יהודים אלה מצויה גם השקפה על מקומם וייעודם של האנוסים בתולדות ישראל. יצחק אורוביו, בבואו לסתור את טענות הנוצרים בדבר דחיית אלוהים את בני ישראל, בשל סירובם לקבל את בשורת ישו, מעלה טענה נגדית :

וייתכן שבגלל מספרם הרב של בני העם הזה, שהפרו את הברית שכרתו עם אלוהים וקיבלו את הנצרות האפיפיורית, סובלים הם ( היהודים ) מגלות מתמשכת זו, שכן משפחות יהודיות אין ספור הצטרפו אל הכנסיה האפיפיורית בכל הדורות ואין מנזר בספרד שבו לא יימצאו צאצאי יהודים, וכן בין הכמרים, ואפילו בין האינקוויזיטורים עצמם.

כולם מוצאם מהאומה הזו או קשורים בה. וכן גם אצל כמעט כל המשפחות בפורטוגל ואצל רבות בצרפת ואין ספור באיטליה…כל עוד יתמידו בנים כה רבים של העם היהודי באלילות זו, ימשיך העם לסבול מתלאות הגלות.

ומאחר שעד לעצם היום הזה, רבים הם בני ישראל העובדים לשיקוצים המאוסים והטמאים של האלילות הנוצרית ומקיימים את מנהגיה המתועבים, מי יעז לטעון שהעם הזה לא ראוי לכל הסבל המכביד עליו ולא אחראי, כולו, לעוון הממושך הזה ?

אין ספק שדברי אורוביו מכוונים בראש וראשונה לאנוסי חצי האי האיברי. הללו משמשים אות וסימן לקיומה והמשכה של העבודה הזרה אצל היהודים, ואין הוא היחיד המחזיק בהשקפה זו. היא מצויה בכתביהם של כמה מבני עדתו, אשר ראו כמוהו בעצם תופעת האנוסים את התגשמות הקללה " ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן " ) דברים כח, לו ).

ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

העליות לירושלים.

עוד לפני כיבוש הארץ על ידי התורכים, ידוע על חכם איש שלוניקי, רבי יצחק מר שחיים שמו, שעלה לירושלים ; הוא חתום על הסכמה משנת רס"ט – 1509, הפוטרת תלמידי חכמים מתשלום מסים.

במשך המאה הט"ז עלו יהודים רבים יותר לצפת מאשר לירושלים, הגם שבפי העם הוסיפו לומר על אדם שרוצה לעלות לארץ ישראל כי הוא " עולה לירושלים ". גם אם עלתה צפת על ירושלים במספר מתיישביה, עדיין שימשה ירושלים יעד חשוב לחבורה של חכמים משלוניקי, שהבולט בהם היה רבי לוי בן חביב – הרלב"ח, בנו של בעל ה " עין יעקב ", שהיה רבו של הרשד"ם בשלוניקי.

הרלב"ח עלה דרך חלב וצפת לירושלים בשנת רפ"ה – 1525, כשהוא כבן חמישים שנה. הוא נתפרסם ברבות הימים כמי שחלק על רבי יעקב בירב, אשי צפת בעניין חידוש הסמיכה.

המפנה הגדול התחולל במאה הי"ז. מששקעה שמשה של צפת, עלתה שמשה של ירושלים. על רקע המשבר הכלכלי שפקד את שלוניקי ופגע במיוחד בתעשיית האריגים, שממנה התפרנסו רבים מיהודי העיר, הולכת וגוברת העלייה משלוניקי לארץ, אנשים מכל הגילים, ואף חכמים בגיל מופלג ביותר, עולים לירושלים ומתיישבים בה.

רבות מן הדמויות הבולטות בחיי היישוב היהודי בירושלים – רופאים, ראשי ישיבה, דיינים, שלוחי ארץ ישראל וראשונים לציון – היו מעולי שלוניקי. שמות המשפחה הללו – אבן חביב, קונפורטי, גרמיזן, פלורנטין, בארקי, אמאריליו, אבן שנג'י ועוד – מפארים עד היום הזה את היישוב בארץ.

נזכיר אחד הבולטים במאה הי"ז, הלא הוא רבי משה בן שלמה אבן חביב – תי"ד – תנ"ו – 1654 – 1696, מבני בניו של הרלב"ח וחתנו של הרב יהונתן גאלנטי. הוא עמד בראש ישיבה בקושטא והתפרסם במלחמתו בשבתאות.

עם עלותו ארצה, הוזמן לכהן כחכם, ואחר פטירתו של רבי משה גאלנטי בשנת תנ"ו – 1696, נבחר לראשון לציון.

שלוחי ארץ ישראל מעולי שלוניקי יצאו לאירופה ולצפון אפריקה לא רק בשליחותה של ירושלים, אלא גם למען חברון, צפת וטבריה, ומהם אף למען היישוב האשכנזי בארץ. כך יצויין, למשל, רבי רפאל משה הבדלה ( עבדאללה ) ששימש בראשות ישיבה בירושלים ויצא לשליחותו ביחד עם רבי אייזיק מסלוקצ, נפטר בשנת ת"ץ – 1730.

אכן, כשם שבמאה הט"ז תרמו חכמי שלוניקי לשגשוגה הכלכלי והרוחני של צפת, כך במאות הי"ז – י"ח הם תרמו לבניינה של ירושלים. היו גם חכמים שלוניקאים שעברו מירושלים לחברון. כך נהג, למשל, רבי שבתי פולאשטרו, מחבריו של רבי דוד קונפורטי, מחבר " קורא הדורות ", הוא חי בירושלים בשנים ת"ד – ת"ח 1644 – 1648, ולאחר מכן השתקע בחברון. חכמים אחרים מעולי שלוניקי פעלו בעזה ובטבריה.

לטבריה עלה לאחר שנת תקי"ב – 1752 רבי שמואל שלם, בעל שאלות ותשובות " מלך שלם ", אחרי שורה של משברים בעסקיו המסחריים. בשנת תקט"ו – 1755 יצא בשליחותה של טבריה לתורכיה ולארצות אירופה. בשובו למזרח נפטר באיזמיר. 

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר-אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

בינתיים נודע על המבצע למושל העיר פאס בן־סאלם גסוס. גסוס זימן אליו מיד את איש המוסד בעיר, עובדה שמראה עד כמה הצליחו אנשי המוסד לשמור על סודיות המבצעים. אותו נציג הגיע רועד כולו לארמון והמושל דרש ממנו לבטל את המבצע. גסוס פנה גם אלי כדי שאנסה לשכנע את אנשי המוסד לרדת מן הרעיון הזה. יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית בירושלים והתרעתי בפניהם גם על הים הסוער וגם על ההשלכות המדיניות שיכולות להיות למבצע. אולם, גולדה מאיר לא השתכנעה.

הערת המחבר :   מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עורך יוסף שטרית, אוניברסיטת חיפה. עמי 390.

אם אכן התקיימה פגישה זו באחד משלבי הפלגותיה של ״אגוז״, היא מעידה על מידת ידיעותיהם של שירותי הביטחון בנושא ההברחות.

אנדרה נידם, מפקד סניפי הצפון מטעם ״המסגרת״, שהחליף בתפקיד זה את רוג׳ה חמו התבקש לשלוח להפלגה זו של ״אגוז״ חוליה לאלחוסימה, והוא שלח קבוצת מתנדבים בראשות מישל פריאנטה מפאס. פריאנטה נולד בשנת 1932 בלערייש שבאזור החסות הספרדית ובהיותו בן שש עברה משפחתו לפאס. הוא גויס לשלוחת לביא בשנת 1956 בכינוי ״מאיס״, ושימש מפקד חוליה. ביום כיפור הקים מאגר נשק בעיר מתחת למדרגות ביתו של אחד המתנדבים. במבצע ״קלו״ פעלה חולייתו במכנאס. הוא העביר במכוניתו עשרות דרכונים מזויפים בקופסאות של אבקת כביסה ונעצר על ידי שוטרים, אך הם לא הצליחו לגלות דבר. חולייתו נטלה חלק בפעילות שלוחת מקהלה והסיעה משפחות עולים לחוף האטלנטי, לנאדור ולוואד לאו. עם רשל אסולין, רעייתו, השתתף בהשתלמות במונפליה בקיץ 1959. נטל חלק במבצעים הימיים של ״ליפי׳. בחוליה ששלח אנדרה נידם ופעלה בליל טביעת ״אגוז״ היו ארבע מתנדבות וארבעה מתנדבים: סלומון צרפתי, שרל בוחסירה, אלי לוי, פליקס מונסונגו, רשל אסולין, סוזן שכורי, סולנג׳ בן־נעים ודולי צרפתי־בורוש.

הערת המחבר : בסוף ינואר 1961 מסר פריאנטה דוח על נסיבות טביעת ״אגוז״ לראשי הסוה״י ברחוב פורטוני בפריס. פריאנטה פעל במשרדי היא״ס בקזבלנקה לפחות עד שנת 1967 בתקופת כהונת שלום ברק. באותה תקופה נעצר על ידי המשטרה ועונה אחרי שטיפל ביציאתם ממרוקו של שני אחיה של צעירה בשם ז׳וליאט זיכרי שהייתה ידידתו של קצין משטרה. נסע למובלעת איפני עם זלמן ורדי כדי לשכנע את בעלה של אישה מסבתה שביקשה להגר לישראל לתת גט לאשתו. הבעל עזב את ידידתו המוסלמית, חזר לאשתו ועלה אתה לישראל. פריאנטה עלה לישראל וחי היום בקזבלנקה שם הוא מפעיל חברה של יבוא ויצוא. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 16 באפריל 2000. עדות מ׳ פריאנטה, קנפו, מחתרת, עמי 479-477,93. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

הערת המחבר : רוג׳ה חמו(בן־עמי) נולד בפאס בשנת 1928 במשפחה בעלת אזרחות צרפתית. כינויו היה ״נורבר״(Norbert). שירת בצבא צרפת והגיע לדרגת סגן. ניהל מועדון ספורט בפאס והיה בין ראשוני המגויסים ל״מסגרת״ בשנת 1955. גויס על ידי שלמה יחזקאלי בהמלצת הסוה״י כיוון שביקש לעלות לישראל. התמנה למפקד העיר קזבלנקה ועבד עם אמיל דרמון. התמנה למפקד אזור צפון מרוקו בעיקר פאס ומכנאס. עלה לישראל בשנת 1959, החליף אותו בתפקיד זה אנדרה נידם. בשנת 1960 נשלח להדריך בהשתלמות למתנדבי ״המסגרת״ בנווה הדסה עם בן־לולו. חמו עלה לישראל אחרי שברח ממרוקו סמוך לטביעת ״אגוז״, התחתן וגר בהרצליה. המשיך לעבוד במוסד ונשלח גם לפעילות באלג׳יריה. היגר בהמשך למונטראל בקנדה. שיחה עם רוג׳ה חמו תל אביב, 4 באוגוסט 2005.

בהפלגה האחרונה של ״אגוז״ היו 43 עולים בפיקודו של האלחוטן הישראלי חיים צרפתי (1961-1932). צרפתי נולד בפאס, עלה לישראל בשנת 1951. שירת כקצין קשר בחיל הים וכקצין קישור עם יחידות האו״ם בתעלת סואץ בימי מבצע קדש לפני שנשלח לשליחות במרוקו מטעם המוסד. שימש אלחוטאי במטה ״המסגרת״ במרסיי ולאחר מכן עבר לתחנה בגיברלטר ולמרוקו וכונה בשם ״לניאל״. בזמן פעילותו בשליחות ״המסגרת״, רוב משפחתו עדיין הייתה בעיר פאס וחברתו עבדה אף היא במוסד. ב-5 בינואר נועד בגיברלטר עם גד שחר שהדריכו בארגון מבצעי ״אגוז״. צרפתי לא היה אמור לצאת באותה הפלגה גורלית, וכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לישראל. ברגע האחרון הסכים להחליף את האלחוטן אהוד דייוויס, שהעדיף לא להפליג כיוון שזה עתה התחתן.

הערת המחבר : שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998 ושיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת־חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, תשע שנים(אליעזר שושני, ״תשע שנים מתוך אלפיים״, שני חלקים והקדמה, חלק אי: ׳שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964״, – סודי – עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964), דף 115.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

מתבקשת השאלה האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר היא עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצות העליה לארץ ישראל כשהא רוצה לקחת את ילדיה ? בשאלה זו דן רבי רפאל משה אלבאז, דיין בצפרו 1823 – 1896.

בפסק דין שניתן בשנת 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי פסק זה אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה להעלותם לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עליה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג, היות ועיקר תקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שישארו עם אביהם.

החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מיחס משקל לחשיבות העליה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.

כעשר שנים לאחר מכן בשנת 1868 כותב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה, לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש להם תועלת מבחינת המזונות, הרי מגיע למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל " כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים בחו"ל רשות לעכבם.

החכם מעיד על העליה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. " ועינינו הרואות שרוב ההולכים מהכא להתם ", כלומר רבים עולים לארץ ישראל. הוא גם מאמין כי " שומר מצוה לא ידע דבר רע.. ומצוה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.

במידה שקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כך למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצוה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, ומעל הכל שבת.

ולבסוף נציים את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שמתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מותר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אשה, השאת יתומים ופדיון שבויים.

וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס – 1744 – 1821 תורות אמת, " העולם נהגו למוכרו כדי לילך לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.

נסכם הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעליה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.

עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו במאה הי:ח לעומת אלה שבמאה הי"ט ( לאחר 1830 ) אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחיד. כולם בדעה כח מצות העליה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.

היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. במאה הי"ט חלפו הסכנות בנתיבי הים וכולם דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העליה לארץ.

סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובה לעליה לארץ ישראל. 

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנ

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

חתימת הרבנים ז"ל

משפחת בן שושן

תולדות המשפחה

משפחה רמה מהמיוחסות ביותר במשפחות יהודי ספרד. דברי רבינו הרמב״ן על הפסוק ( במדבר כ״ו, י״ג ) לזרח משפחת הזרחי לשאול משפחת השאולי, מעידים על יחוסה הרם של בני המשפחה ח״ל: .״ אבל העניין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתייחסו כל יוצאי מצרים לעולם אל האיש ההוא ויקראו על שמו לכבודו… וכל ישראל הדרים בארצם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא, אבן שושאן… שלא יתערבו בגויים ויהיו ניכרים וידועים לשבטיהם… ותהי לחק בישראל… ע״כ.

מנהג בני ספרד ״ ותהי לחק בישראל ״ ( וזה אחד מסממני בני קהילות ספרד, מאז ומתמיד ) לקרוא למשפחה על שמו ולזכרו הטוב של אב קדמון: משפחת אבן עזרא נקראים ע״ש האב הראשון עזרא, ומשפחת אבן שושן לזכר מקור המשפחה הראשון: שושן הבירה, רבי אברהם ב״ר דוד אבן שושן המכונה ״האשל הגדול השר והטפסר מטוליטולא״ חיבר ספרים על הש״ס בשם עליות (ספר הקבלה להראב״ד, הוצאת נויבוער, ח״א, ע״מ 105). הרי שבני משמחת בן שושן בספרד ישבו בעיר טולידו.

ר׳ יעקב ב״ר יוסף אבן שושן דיין בטולידו בראשית המאה הארבע עשרה חתם על תקנה בברצלונה עד לימוד חכמות חיצוניות בשנת 1306.

רבי יוסף בן שושן מחכמי תורת הסוד שבספרד, היה בר פלוגתא של רבינו יצחק בר ששת ( הריב״ש ז״ל ) בעניינים העומדים ברומו של עולם, הריב״ש ז״ל טען כנגדו: ״אתם המקובלים מכוונים בברכה אחת לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת״, ועל כך ענה לו הרב יוסף בן שושן: ״חלילה שתהיה תפילתנו כי אם לשם יתברך עילת העילות״ (שו״ת הריב״ש סי׳ קנ״ז).

 כשנפטר רבי מאיר בן רבי יוסף בן שושן בשנת 1415 נרשם על הקבר: … נגנז תחתיה נשיא קהל ועדה, חכם בחושי, נשיא כישי, ממשפחת שרים וקצינים, מהות וסגנים, ואבותיו ידועים מקדם לעמוד בפרץ, נשיאים מקצה הארץ והנזר והעדות על שושן עדות… .

משפחת בן סוסאן

מאורעות הדמים של שנת קנ״א (1391 למניינם ) שהם הגורם לבריחה ולגירוש אלפי יהודים מספרד, הביאו לפריחת חיי הקהילות באלג׳יריה. רבינו הריב״ש, באלג׳יר, כתב תשובות בהלכה לרב העיר מוסטגאנם הרב יעקב בן סוסאן ( שו״ת הריב״ש, סי׳ קע״ד ).

הרב יששכר בן רבי מרדכי בן סוסאן יליד העיר פאס עלה לארץ ישראל במאה השש עשרה, וישב בעיה״ק צפת. הרב, גאון עצום בחכמת עיבור השנים וחישוב תקופות ומולדות, הדפיס ספר יסודי בנושא זה בעיר שלוניקי בשנת שכ״ד (1564) תחת השם תקון יששכר (הספר נדפס מחדש בויניציה שנת של״ח (1578) תחת השם עיבור שנים ).

משפחת בן סוסאן מתייחסת לשבט בנימין, ומי לנו נאמן יותר מרבינו יששכר בן סוסאן הכותב כך: … שמי הקטן בן השם הגדול שם אדוני אבי נר״ו עם כנוי משפחתי הצעירה מכל משפחות שבטנו שבט בנימין בן יעקב ובו מתייחסת ונודעת בין משפחות בני ישראל… (הקדמת הרב המחבר, תיקון יששכר, דף ד^׳).

 הרב יששכר ז״ל חוזר על כך גם בחיבורו השני ״השרח״ תרגום חמשה חומשי תורה לערבית יהודית: … יששכר אבן אלסתאלד אלגליל החכם המעולה כה״ר מרדכי בן סוסאן זצ״ל רג׳ול בניאמיני (ראה על כך ספר יצירה ותולדות, חוצי משגב ירושלים, עמי 24) במרוקו היו משפחות כהנים ולוים עם כינוי בן סוסאן: רבי יהודה הכהן בן סוסאן מעיר פאס, ורבי אברהם הלוי בן סוסאן מעיר סאלי.

בני המשפחה בדברו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן או בן שושן, ושמעתי לאמור שהקפידו על אדם אשר לא דייק לכתוב לפי מסורת המשפחה מדורי דורות, כמו כן בשטרות הקהילה רשום אך

ורק בן סוסאן.

המשפחה ידועה בדברו מראשית המאה השבע עשרה, החכם הראשון הידוע הוא הרב מכלוף בן סוסאן אשר חי סביב שנת 1750-1680. וכן הרב דוד בן משה בן סוסאן שחי בשנת תצ״ד (1734 למנ^׳) וכן המקובל, בעל המופתים, מומחה בקבלה מעשית הרב יעקב בן סוסאן די כולילף חי בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה (השמועה אומרת שהרב יעקב היה אחד מרבותיו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל בהיותו נער).

נאמנים עלינו דברי הגאון האדיר הרב יששכר בן סוסאן על התייחסות בני משפחת בן סוסאן לשבט בנימין ומקורם הקדמון מעיר הבירה שושן במלכות פרס, והרי שם פעל מרדכי היהודי, גואל האומה שעליו נאמר: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, וחז״ל אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה (מס׳ מגילה דף י״ג ע״ב).

מחכמי תימן הרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בת"א יפו והסביבה.

מתוך הספר "אמת ואמונה" מבחר דוגמאות של רפואות וסגולות קמיעים ולחשים וכדו' המצויים בספרים כתבי יד מתימן.

בעמוד ס"ד בספרו "אמת ואמונה" מביא הרב סיפור מהתלמוד המובא כאן כלשונו:

"ובגמרא מסכת מעילה (דף י"ז עמ
וד א' ועמוד ב') הביאו מעשה השד שנכנס בגופה של בת הקיסר, והננו מעתיקים אותו בעברית ובקיצור לפי נוסחת המפרשים ז"ל עם פירושיהם והוא:

 פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו, וכו'. אמרו מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בניסים.

ואחריו מי ילך, ר' אלעזר ב"ר יוסי וכו'. כשהיו מהלכים בדרך וכו' יצא לקראתם בן תמליון, והוא שד (רש"י ורבינו גרשום) וכמו תינוק קטן הוא, ורגיל היה בין הנשים להתלוצץ בהם (תוספות). אמר להם, רצונכם אבוא עמכם ועל ידי יבוא נס (שם). בכה ר' שמעון ואמר, שפחה של בית אבא, הגר שפחת אברהם אבינו (רש"י ורבינו גרשום ותוספות) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת, יבוא הנס מכל מקום ואפילו על ידי הדיוט זה (תוספות). אז אמר להם בן תמליון, אני אקדים לפניכם ואכנס בבתו של הקיסר ותשתגע, ולא ימצאו רופא לרפואתה, עד שאתם תבוא ותאמרו לי לצאת ואז אצא, ובאותו שכר יעשו לכם כל אשר תבקשו (רבינו גרשום) ועוד אמר להם בן תמליון בזאת תדעו שנתרפאה וזה יהיה לכם אות כשאצא ממנה, אשבר כל כלי זכוכית שיש להם בבית. וכן עשה (שיטה מקובצת. רבינו גרשום) הקדים הוא והלך לפניהם ונכנס בגוף בת הקיסר (תוספות) ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת בכל שעה הביאו לי את רבי שמעון בן יוחאי (רש"י) כשהגיעו ר' שמעון ור' אלעזר לשם אמרו לו בן תמליון צא, בן תמליון צא, והיו אומרים לו כך, בנחת ובלט, שלא ירגישו אחרים בזה, כדי שיהיו סוברים שעל ידי תפילה הוא. (תוספות) וכיוון שקראו לו, יצא והלך, אז אמר להם הקיסר, תשאלו כל מה שיש לכם לשאול, והיכנסו אל גנזי המלך לקחת כל מה שאתם רוצים.

נכנסו ומצאו אותה איגרת שכתובים בה אותה גזירות המלכות (רש"י, תוספות, ורבינו גרשום) נטלוה וקרעוה עד כאן.

והנה הוא דבר ידוע שישנם כמה מיני שדים ורוחות רעות שנכנסות בבני אדם, כמו אלה המשוגעים והשוטים שדעתם מטורפת, או בעלי מחלת הכפיה שלעתים נופלים לארץ פתאום בלווי רעדה וזעזוע…."

("אמת ואמונה" לרב יוסף צובירי עמודים ס"ד-ס"ה, ירושלים תשס"ב)

ומי שדעת חכמים אלה אינה מספקת, הנה שיטת הגמרא, שכל הכתוב בה היא אמת נצחית! בתלמוד הירושלמי.

הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני לראות יום זה בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א.

תקופת חייו שלרבי דוד ומשה

יום לידת רבנו אינו ידוע, אך ידוע שנפטר בשנת תתקכ״ב, תאריך זה נודע בדרך נס כשהתגלתה מצבתו בדרך נס, לפי מידע זה יכולים אנו לשער שרבנו חי בארץ הקודש בסביבות שנת 1100 לספירה, ידוע לנו שבתקופה זו עלה רבי יהודה הלוי זצ״ל לארץ ישראל מטולדו, וכמו כן עלה ארצה רבי בנימין מטולדה זצ״ל.

תקופה זו נקראה התקופה הצלבנית בארץ ישראל, והיא נפרסה בין שנת 1099 לשנת 1291. בשנים אלו שלטו בארץ ישראל או פלשו אליה, לפי סדר כרונולוגי: הערבים הפאטימים, הצלבנים, הערבים האיובים ממצרים (בראשם צלאת א־דין), הערבים הממלוכים, המונגולים, ושוב הממלוכים. התיקוף על שמם של הצלבנים שנערך על ידי היסטוריונים, התקבל בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, בשל שונותם ופעולות הכיבוש וההתיישבות הניכרות שביצעו במרחב הארצישראלי.

בשנת 1091 הצלבנים כובשים את ירושלים ועורכים טבח ביישוב היהודי שהתגונן בגבורה וקובעים את העיר כבירת ״ממלכת ירושלים".

בשנות התקופה כללה האוכלוסייה הארצישראלית ארבע עדות דתיות: יהודים, שומרונים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים, ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התמעטה ונחלשה כבר בטרם הכיבוש הצלבני, במשך המחצית השנייה של המאה ה-11, בעקבות כיבושי הסלג׳וקים ב-1070. מבחינה תרבותית- דתית היא הושפעה מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקבלה עליה את מרותה.

בשנים 1260-1100 הייתה העיר חברון בשליטה צלבנית, הנוצרים גרשו את היהודים מחברון והפכו את בית הכנסת שהיה במערת המכפלה לכנסיה. עם השתלטותם של הממלוכים (מוסלמים) על עיר המחוז חברון (1260-1517), חזרו היהודים לעירם בצל האבות.

מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, העול הכלכלי הכביד על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, הם עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלות שאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם. השאיפה לגאולה וישועה באה לידי ביטוי בכתביהם ושיריהם של יהודים רבים, כולל בשירתו של רבי יהודה הלוי:

"הדפוני הלמוני בני עשו וישמעאל זה טורף וזה מחרף וזה מואס וזה גועל השפילם והפילם כמו סיסרא ביד יעל והשב אֵל אֶל אריאל מגֹרָשָה ותבעל ועזרני ושימני לראש גוים בחסדך״.

סביב שנת 1100 מנה עם ישראל כמיליון איש.

תקופת חייו של רבי דוד ומשה היא תקופת הראשונים. מכנים בשם הראשונים את הרבנים והיוצרים שפעלו בין המאה ה־ 11 והמאה ה-15 לערך. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי״ף, רש״י, הרמב״ם, הרא״ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב״ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון ב-1038. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב״מעשה ארבעת השבויים״, על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה שהוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל – מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסוד יהדות גרמניה במחצית המאה העשירית.

תקופת הראשונים היא תקופה המאופיינת בדרך כלל בכתיבת פרשנות המקרא והתלמוד, השירה והפיוט, אך לא ידוע לנו על כתבים שרבנו השאיר, אם בכלל, בגלל טעמים שונים ומגוונים, אמרו חז״ל: צדיקים אין להם מנוחה, רבנו ביקש ללמוד בשלווה את התורה ולשקוד עליה ללא הפרעות, ופתאום קפצה עליו תקופה הקשה. רבנו הקדיש את רוב חייו לעם ישראל, לישועות, לחיזוק ודרשנות. כמו כן נדודיו הרבים של רבינו מא״י למרוקו ובתוך מרוקו לא הותירו לו זמן לכתיבה. טעם נוסף הוא איסוף הכספים עבור עניי ירושלים, שגזל זמן רב מרבנו.

הייתה תלות גדולה של חכמי מרוקו בחכמי ירושלים, אך גם חכמי המערבים היו תלויים בקהילות הגולה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו נזקקו לאחיהם בירושלים בפתרון קושיות גם פעוטות וגם סבוכות שלגביהן הייתה מחלוקת בין חכמי מרוקו, ולא הגיעו להסכמה, הפוסק והמחליט היה תמיד בירושלים.

השדרי׳ים שנשלחו להסתובב בקהילות ישראל בארצות פזוריהם, היו תלמידי חכמים מובהקים אשר שמם הלך לפניהם. הם נבחרו בקפידה על יד שולחיהם כי מתפקידו של השד"ר היה לייצג נאמנה ובכבוד ובהדר את שולחיו. השד״ר היה חלון ראווה למה שהוא ייצג. על כן נדרש מהם להיות ראשית לכל דבר, תלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד ויד להם בתורת הקבלה.

השדרי״ם נתקבלו במרוקו בכבוד רב, במיוחד אלו המגיעים מירושלים, שירושלים נחשבה בעיניהם כמקור החוכמה. קדושתה נובעת מכך שהיא המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו, כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש. מוכתרים במידות מוסריות, ובעלי תכונות טובות נוחות וישרות. מתוכם נבחרו אלה שגם דעתם הייתה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהווית העולם החיצון. גם הצורה החיצונית קבעה מאוד לגביהם, וזכות ראשונים נתנה לאלה שהיו בעלי צורה נאה ובעלי קומה והדרת פנים.

רבים הפעמים שהשדרי״ם נתבקשו במקום נדודיהם לפסוק בהלכות סבוכות וגם בעניינים ציבוריים של הקהילה, לא אחת נדרשו להיות בוררים בין רבני הקהילה, לתקן תקנות ולגדור פרצות. ואף להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, ולחבר שירים ופזמונים לכבוד פרנסי הקהילה.

מאות בשנים הגיעו למרוקו שדרי״ם מארבע ערי הקודש. הם כונו בפיהם ״רב דלכולל״ כלומר הרב של הכולל. ואם בעיני יהודי הגולה השד״ר סימל את ירושלים עיר הקודש והמקדש, והוא אשר הווה את הקשר האמיץ בין ארץ הקודש לבין יהודי הגולה, הרי שבעיני יהודי מרוקו משמעות הדבר באה לידי ביטוי במשנה תוקף.

מתעדי השדרי״ם של ארץ ישראל מצביעים על כך כי ארצות צפון אפריקה שמשו אחד מאיזורי השליחות החשובים ביותרלשדר״י ארץ ישראל. עם זאת יש לציין כי למרות מצוקותיהם הקשות מכל הבחינות, יהודי צפון אפריקה, בזמן שנתבעו לתרום, עשו זאת ביד רחבה לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, ובנוסף לתרומתם הכספית, הם שלחו עולים רבים לארץ ישראל בכל התקופות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בפסק דין שכתב לא נשא פנים לאיש גם כשמדובר היה באילי הארץ, ראשי העדה ונגידיה. הוא העמידם באור שלילי וכינה אותם " מוסרים ", ומתקבל הרושם שכלפיהם החמיר יותר, בהניחו שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם כדי לנשל את הזולת.

הוא לא היה מוכן לקבל, לאחר מותם, את הטענה שמא פרעו בינתיים את חובם : " אומר אני לכל הטוען על המוסר שמא פרע הוא עצמו חייב במי שפרע ", מדובר בנגיד רבי משה בן עטר, שנתבע על ידי האחים רבי אליהו ורבי שמעון בן סואן, שמסרם למלך וגרם להם הפסד ממון רב ששילמו כשוחד לשרים. הנגיד טען להגנתו, כי מאחר שהם היכו גוי אחד והדבר נודע לאחיו של הנגיד.

        כשראיתי שבן כה הדבר יגיע לאוזני המלך הקדמתי אני והגדתי לו, ועוד הלא אני ממונה מהמלכות על קהילת קודש סאלי יע"א ( יבנה עירו אמן ) ורשאי אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי קהילת קודש יש"ץ ( ישמרם צורם ) לתיקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעיהו חיים בלעו.

עוג טען להגנתו שהסכם שהפסידו קטן בהרבה מהסכום שהם דורשים. פסק דינו של היעב"ץ היה שאכן יש סמכות לנגיד להעניש, אבל זאת רק על פי ראיה ברורה וכל זה בעונשים פנימיים בתוך הקהילה, ולא למסור יהודי לשלטונות.

ומחומרת האשמה של מוסר חייב אותו לשלם את כל הסכום שהם דורשים, גם מה שלא נתברר על פי עדים, רק על סמך שבועתם. כלפי הנגיד רבי מימון בן אפרים הטיח :

        ידוע ומפורסם שלכל שהוא גרוע מאנס גוי וכל אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו כי בנפשו הדבר…ומעשים בכל יום ראינו בעינינו פעל ועשה והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו…וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו שורף כארסו של נחש או אפעה ואיש כזה שהוחזק כבר בזה הרי הוא כחיות הדורסות ומזיקות ובראייתו בלבד יש סכנה ואונס.

ועל הרב דינר טולידאנו הוא כותב :

הנה לדעתי אנשים כאלה כגון הרב דינר נ"ע וכגון אותו שהיינו דנים עליו זה כמה שנים ( רבי משה בן עטר ) לא מוסרים לבד יקראו שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים ואין הפרש בין הרב דינר נ"ע ובין שאר כלמת"ן ( שמו של שר ), שעליו היה נשען…

ואינם נחשבים אלא כמלך ושרים הפורצים ועושים להם דרך כרצונם בחמסנותא דמלכות והדבר ברור שגם אם יעמדו לדין צריך הדיין לעשות קצת מהעלמת עין דאי לאו הרי ממטו ליה ולחמירא לשחוור ובדידן הוא עובדא לולא ה' צבאות שהיה לנו.

גם הנגיד רבי אברהם מאימראן נתבע לדין לפני היעב"ץ באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, ואילו הנגיד דוד בן שמעון הואשם שנגידותו ושררתו על הקהל נרכשו באמצעות שוחד לנשי המלך.

כנראה בשל תקיפותו הגדולה, רכש לו שונאים ונאלץ, מרצונו, להפסיק לדון במשך תקופה מסוימת. נראה שזו הסיבה, שהביאה אותו לעזוב אץ העיר פאס בסוף שנת התע"ז ולעבור למכנאס. 

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי

אשר אוחיון.

יליד קזבלנקה – 1930. בוגר תנועת הצופים. עלה לארץ בסוף שנת 1948 עם גרעין הצופים שהתיישב בקיבוץ שדה אליהו, וחזר למרוקו כשליח חינוכי של התנועה הציונית, מטעם מחלקת הנוער והחלוץ, במסגרת תנועת שרל נטר – D.E.J.J .

מבחינה זאת גילם אשר אוחיון את ההגשמה המיטבית של תנועת הנוער, באשר שב לחיק התנועה ולחיק הפעילות שהצמיחה אותו, על אדמת מרוקו. הוא שב חדור שליחות לשוות לתנועה אוריינטציה ארץ ישראלית מובהקת.

אשר אוחיון היה מבין עשרים החברים של קבוצת ביל"ו, שהוקמה כאמור על ידי ז'אק לוי ( " מיסטרל " ) בשנת 1942. תנועת שרל נטר, כארגון גג המעניק תמיכה רוחנית, כספית וארגונית, קלטה אל חיקה את בילו"ו, שהפכה לתנועת הצופים.

אשר אויחיון מדגיש את הפסיפס החי של שרל נטר : מאות בני נוער זרמו לסניף שרל נטר, וכל אחד מצא את מקומו בפסיפס אנושי זה. כמו כן הוא מדגיש את ההשפעה של שרל נטר בכל רחבי מרוקו, כשהמרכז ללא ספק בקזבלנקה.

בשנת 1944 הקימה שרל נטר קבוצות של בוגרים שפעלו במתכונת של בוגרים של תנועה ציונית – הקבוצות " ז'בוטינסקי, " בן יהודה ", " טרומפלדור " . " ביאליק " ואחרות. כל קבוצה הייתה עצמאית והיה לה מרכז קבוצה. ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, ריכז את הפעילות הזאת.

אשר אוחיון מבהיר וקובע ללא כחל וסרק כי כל הקשור במרקו לתחיית הנוער ולפעילות ציונית בקהילה, יסודו בשרל נטר : " לא חשוב מה היה השם של הארגון – אם זה ג'וינט, אם זה עלייה ב', אם זה תנועת  " מגן " – בצורה כל שהיא כל החוטים הובילו לשרל נטר 

אשר אוחיון פעל כישראלי יחד עם ז'אק לוי, שהיה בעל דרכון אנגלי, בעלייה ב', במיוחד בהבאת קבוצות עולים ממרוקו למרסיי ( דרך אלג'יריה, ל " הכשרה " פיקטיבית ומשם ארצה.

בשליחותו הראשונה בת חצי שנה פעל בעיקר בארגון מחנות הקיץ לבני נוער. כאלפיים בני נוער הגיעו לאותם מחנות, בשלושה מחזורים של עשרים ואחד יום. הארגון והטיפול בהדרכה, באוכל ובלינה היה בהיקף רחב ביותר.

ההיבט של חינוך יוצר פעיל, של חינוך צופי הטבע – היה לשם דבר. בהשראתו של אלפונסו צבע טיפח אשר אוחיון את המימד היהודי ארץ ישראלי ציוני, אשר לטעמו של צבע היה קודם לכן חסר למדי. לאחר המחנות ארגן אשר אוחיון סמינרים ליהדות, למדריכים במראכש, בקזבלנקה, במכנאס ובפאס.

בשליחות השנייה, בשנת 1954, שב למרוקו על פי בקשתו האישית של אלפונסו צבע, כשליח מחלקת הנוער והחלוץ ב – D.E.J.J והצופים, בחסות שרל נטר, כאמור פעילותו הציונית נועדה לארגן גרעין עלייה שהצטרף לגרעין הצופים בארץ ישראל, בניר עציון

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרי

שא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

נועם מלכי מקדם לכבוד האדמו"ר מלך דוד אביחצירא

סימו אני יחייא חזק. שמו כשם רבו נקרא. רבי דוד אביחצירא.

אשיר לכבוד רב חברים. בן מלך זרע ישרים. אמריו מפז נבחרים. כולם אהובים ברורים. כל החכמים מזהירים. מאור תורתו ואומרים חכם עלה עיר גיבורים : שמו

נשמע דבריו בעולם. בשם טוב עולה על כולם. תורה וכהונה כוללם. לעשות שלום בעולם. מעשיו לשפ פעלם. זאת כוונתו לעולם. קדושים טהורים כולם. שמו

יפה דודי ואף נעים. לכל אהובים ורעים. כמו מסמרות נטועים. דבריו לכל השומעים. לתקן נדים ונעים. מכל חטא יהיו מנועים. אשמים וגם פשעים. שמו

יום שבת עלה בסערה. לעוטה כשלמה אורה. מאס העולם ושכרה. לחזות בנועם התורה. פניו כפני המנורה. מאיר כשמש בגבורה. ליהודים הייתה אורה. שמו

חסד ואמת נפגשו. צדק שלום נתלבשו. בארבעתם בו נשרשו. בם זכה להיכל קדשו. אהובים שאלו דרשו. לצור ישראל וקדושו. צרה ויגון ינוסו. שמו

ישב תמיד על התורה. פתח האוהל לשמרה. בשכל טוב רב נהורא. הורנו דרך ישרה. גם רישא וסיפא בתרא. בו להוביל שי למורא. לאשר יצר וברא. שמו

יראת השם היא על פניו. שם השם לנגד עיניו. שפל ברך וגם ענו. לכל קרוביו ושכניו. גם שלם בכל עניינו. בכל ימיו ובכל שניו. מלאכים שלח לפניו. שמו

יחד בוקר בבוקר. היכל יי לעקר. גם היה דורש וחוקר. באמת ולא בשקר. בלבו היה לעקור. את כל נביאי השקר. יחד כוכבי בוקר. שמו

אף במנחה היה זהיר. לבטל חרון אף מהר. בטלית ותפילין מזהיר. בתפילת ערבית מהרהר. להכניע לץ זד יהיר. משיחנו ישלח מהר. שמו

חזק וברוך חננו. למענך הושיענו. קבל את תפילתנו. פדנו מיד אויבנו. קבץ את נפוצותינו. בשמך תרום קרננו. ובמלך דוד מלכנו.

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

סוף המאמר

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

דמי הכופר והפיצויים שולמו.

בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.

בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.

דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.

סיכום.

פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.

 בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.

יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.

דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.

כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.

יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים

בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.

לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא מעמנש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.

דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.

למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 18802 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".

לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.

לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.

ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.  

יהודי שנרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.

פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.

כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.

הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.

סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ". 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מראכש

עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.

בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.

העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.

יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.

ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.

מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.

במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.