אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן מז
סדר נשוא.
ידידי החכם החשוב וכו', כהה"ר יעיס עטייא הי"ו.
מכתבו הבהיר הגיעני, בו שאלני כבודו, מדוע נמנו הלוים מבן ל' שנה ומעלה וישראל מבן עשרים ? ידידי, דבר זה הוא מפורש ברש,י פרשת במדבר ד', לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלשים לא נתמלא כחו, מכאן אמרו בן שלשים לכח, ויותר מבן חמשים כחו מכחיש, עיין שם.
ועוד מצינו מקרא אחר שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתבו בפרשת בהעלותך ח', ועיין מה שכתב שם רש,י ז"ל, והראב"ע והרמב"ן ז"ל. אבל לענין המלחמה, לא בענין חוזק האברים, אלא גבורת הלב, ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ ( משלי כ"ד ).
ודברים אלו, מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה, ולכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלוים עד בו חמשים, כי שנא זה מזה, וכמו שכתוב, ושלום
המעיר אני היו"ם ס"ט
דברי הימים למכנאס.
סימן מח
למעלת החכם החשוב החוקר הנכבד, כמהר"ר שלום הלוי ישצ"ו.
שלשום הגיעני מכתב כבודו על ידי האיש כה"ר שמואל עטייא הי"ו, כולו רצוף אהבה, וענות צדק, תורה רבה אדוני על רוב אהבתך אלי, אף כי לא עשיתי עמך חסד, רק טיילתי עמך ממבוי למבוי, ונתכבדתי בחברתך לעיני הרואים, נוסף על שכרי בפועל עובד, ואך כך היא דרך טהורי הלב לחשוב מעט להרבה, האל יגמלך כל טוב סלה אמן.
מה שכתב כבודו לעבוד עמו עבודה קלה, והשכר הרבה, לערוך לפניו בכתב מפורש את דברי ימי כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבעיר עז לנו מכנאס יע"א, ימחול נא אדוני, אין זן עבודה קלה, רק כבדה וארוכה, ואי אפשר להגיע עד תכליתה, כי צריך לזה הרבה שאלות לזקני העיר, וחפוש מחפוש בכל שטרי זכיות של בעלי בתי כנסיות מיד מ י קנו ראשונה.
ואי אפשר להשיג מבוקשי על נכון ועל נקלה, רק צריך עדן ועדנין, ועם כל זה למען אהבתיה דמר, אטרח עמו בעבודה הזאת, ואך לאט לאט, כל שבוע אמסור לו דברי ימי אחת, כאשר תשיג ידי יד כהה, ואך : יען כבודו נוסע ממקום למקום, צריך תמיד להודיעני לאיזה מקום וליד מי אשלח, ושכרי על פי עבודתי, וכפי נדבת לבו הטהור, ושלום.
הצעיר, אני היום ס"ט.
החכם הלזה, הוא מערי תורקייא, ובא לחקור על ענייני ישראל בכל ערי המערב הפנימי והחיצון.
סימן מט
סדר בהעלותך
ידידי החכם החשוב, כהה"ר יחייא איפרגאן הי"ו
מכתבו הבהיא הגיעני, אודות העורות והיריעות והדיו, ותקון סופרים, הכל שלחתי לך אתמול לעיר פאס עם החמר, למסרם לידי רבי שמעון הסופר הי"ו, ותכף לקבלה שלח הכסף, שהוא ארבעה צורוס דמי הכל, עם שכר שליח.
עוד בקשתני לכתוב לך תשובתי, על מה שהקשה כבודו באותה הלילה שנתאכסן בביתי, על מה שכתוב במסכרת קמא דף פ' ע"א, מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, והביאו עז וקשרו לו בכרעי המטה, לימים נכנסו חבריו לבקרו, ישבו ובדקו ולא מצאו לא אותו עון של אותה העז.
ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא אותה העז, שעברתי על דברי חברי, עד כאן לשונו. והקשה כבודו, איך יכלו לבדוק את מעשיו שעשה בסתר ובגלוי, מי ספר להם, ומי הגיד להם ?
ואם היה דבר על דעת סוד ה' ליראיו, לא הול"ל ישבו ובדקו דמשמע על ידי בדיקהו ולא ברוה"ק ? וגם על דברי עשמו קשה, דאים יוכל אדם לדעת את כל אשר עשה מנעוריו עד יום מיותו ?
על זה השבתי בשני פנים, האחד על דפירוש ישבו ובדקו, דהיינו באותם יסורים, אם יש בהם צער גדול כדי למרק ולכפר לו, אם עשה איזה עון, והחליטו, שיש בהם כדי לכפר, ואם כן לא נשאר בו עון, זולת של אותה העז, לפי שאף בעת יסוריו הוא עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, שהלב יודע מורת נפשו, וידע והכיר דרוב צערו וכאבו כפרו לו אם עשה איזה עון זולת וכו'…, כמו שכתוב.
הפן השני הוא, כי ידוע מה שכתבו רז"ל, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומזה למדו המפרשים במכת ברכות דף ה' ע"א, אם ראה אדם שיסורין באין עליו יפשפש וכו…עיין שם במפרשים. שבכל אבר שיחטא האדם, בו מלקין אותו, וכל אברי האדם, יש להם עבירות מיוחדים לכל אבר לבדו. כגון גזל וגניבה וכיוצא לידים, ראיית רע לעינים, שמיעה לאזנים, דבור לפה, וכן כלם.
אבל הלב מיוחד רק למחשבות, ועליהם אין האדם נענש, שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למחשבה, כמו שכתוב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ( קדושין דף מ' ע"א ). ועוד אפשר להביא עוד ראיה, מהכתוב, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו – ישעיה ג' – זולת על מחשבת ע"ז, האדם נענש, שכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם.
וכן בעון בטול תורה ילקה האדם בלבו, לפי שלמוד התורה הוא בכל האברים, כמו שכתוב כל עצמותי, וכאשר יתבטל, ילקה בכלם, או באחד מהם, יהיה מה שיהיה ( צל הכסף בהקדמה ).
והנה אם כן נוכל לומר, שפירוש ישבו ובדקו, דהיינו אם יש בו עון המקביל לחולי לבו, ולא מצאו, לפי ששני עונות הם אשר ילקה הלב עליהם, מחשבת ע"ז, ובטול תורה, ושתים רעות אלה לא נמצאו בו, מחדבת ע"ז, לא תסק אדעתיו ח"ו, בטול תורה, בדקו ולא מצאו שום עת שלא בא לבית המדרש, ואם כן יסורין אל למה ?
הוי אומר, יסורין של אהבה הם, שאינן באין אלא לצדיק גמור שלא חטא, כדי להרבות שכרו לעולם הבא. ואם כן ודאי שאין בו שום עון, זולת של אותה העז, שעדיין עומד בו, וכן נפרש דברי עצמו, יודע אני בעצמי שאין בי עון משתים רעות הנזכרות המקבילות לחולי הלב, ואם כן ודאי, יסורין של אהבה הן, והם יוכיחו שאין בי עון זולת של אותה העז.
זהו הנראה לעניות דעתי, ושלום.
הצעיר, אני היו"ם ס"ט
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.
אם אין קמח אין תורה
ממון רב היה דרוש לכל ספר שהיה מוציא רבנו, ובפרט שרבנו השתדל מאוד שהספרים יהיו תורה מפוארה בכלי מפואר, ולכך הדפיסם באותיות מאירות עיניים על גבי נייר משובח ובכריכה נאה.
לשם כך השתדל רבנו ביגיעות רבות אצל נדיבי עם, ופעמים היה הדבר דורש ממנו נסיעות מעיר לעיר, כדי לדבר על לבם של אחינו בית ישראל, שיתנדבו לצורך מטרה קדושה זו. תודות לה׳ יתברך המתנדבים בעם הזילו את כספם לעבודת הקודש להדפסת תורת רבני העדה הקדמונים.
הבא ליטהר מסייעין אותו
באחד המקרים שהיה לפלא בעיני רבנו: מספר רבנו שהגיע אליו שליח המתעניין לעשות צוואה לאשה, ושרוצה היא לעשות עתה איזה מצוה מנכסיה, שתועיל לה לאורך ימים ושנים. רבנו לתומו אמר לו להגיד לה משמו שתצוה לעשות ס״ת, או להדפיס ספר שיראה בעיני רב העיר (שהוא רבנו). והנה עברו שנתיים ונפטרה האשה, והביאו לפניו נוסח הצוואה כתוב וחתום, ״שהאשה ציותה לתת שלוש מאות אלף פראנק לכתיבת ס״ת או להדפסת ספר להרב הקדוש מלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. וזה היה לפלא בעיני רבנו שבדיוק באותו הזמן נתן דעתו להוציא לאור את הספר רב הכמות והאיכות ״רב פנינים״ מכתבי המלאך רפאל. והפלא היה יותר שרבנו לא דיבר עם אותו השליח כלל על הדפסת ספרי המלאך רפאל.
והסירותי מחלה מקרבך
סיפור דומה סיפר רבנו בהקדמה לספר ׳דברי יוסף׳ (שהוא אחד מהספרים שהדפיס רבנו מכתבי רבי יוסף בירדוגו זצ״ל) שקרובי משפחה של חולה אנוש שביקשו ממנו שיברך את קרובם, אמר להם רבנו שחושב הוא שהמשפחה צריכה לעשות איזה מצוה שבכוחה יהיה לעזור לפדיון נפשו, ותיכף אמרו לו כל אשר תאמר לנו נעשה, חשב רבנו ואמר להם שאם יקבלו עליהם את הוצאות ההדפסה של הספר שצריך הוא להדפיס, ברור לו שזכות המחבר תגן בעדו, ותיכף השיבוהו שיעשו בשמחה, וברכו ברכת רפואה שלימה, ומאותו היום נראו בו סימני רפואה עד שנתרפא ונהיה לאיש חזק ושלם בדעתו יותר משהיה. לרוב עבודות הקודש בהם היה רבנו עסוק, לשם כך היה רבנו חוטף מהזמנים הקצרים שנשארו לו לצרכי עצמו לטרוח בכל הקשור להוצאות הספרים, ואף בזמני חולשה, ולכך היו ספרים שנשארו אצל הרב שנים רבות עד שהדפיסם, אולם כל הזמן היתה נפשו נכספת ומחכה, מתי יבוא היום, ויזכה להדפיסם לרגל איכותם ויקר תפארת גודלם, ולעשות חסד עם סבותיו המחברים, ולזכות את הרבים מתורתם.
בעבודת קודש זו עסק רבנו כל חייו, גם בהיותו אב״ד בקזבלנקא, וגם בארץ לעת זקנותו שב ויסד את חברת דובש״י, ורבים מן הספרים גם חזר והוציאם במהדורה שניה, וחלק השתדל שאחרים ידפיסום.
כמה וכמה פעמים, תלה רבנו את האריכות ימים להם זכה ומתוך בריאות, וכן מה שזכה להדפיס את ספריו ־ ובכלל לכל מה שזכה, שזה בזכות הטרחה שטרח להוציא לאור את כתבי הרבנים, והאמין בזה רבנו באמונה שלימה.
וזו רשימה חלקית של הספרים של רבני המערב הקדמונים שהשתדל רבנו בהדפסתם:
תורות אמת דברי משה דברי יוסף נופת צופים לב מבין
פני מבין דברי שלום דברי מרדכי רב פנינים דעת זקנים
קדושת שבת גבול בנימין מי מנוחות ויאמר שמואל כתונת יוסף ג׳׳ח
חיים עמוקים שופריה דיעקב ח״ב שו"ת עדות ביעקב משמחי לב שלל רב
שו״ת משפטים ישרים (לא מכת׳׳י) שרביט הזהב (כתב היד היה שמור אצלו כשלושים שנה)
רבנו היה מתייחס למצוה זו כהוצאת אסיר ממסגר, וכמשים קץ לחושך. וכעוסק
במצות מת מצוה, כל ספר שיצא שמח עליו שמחה עצומה, כל ספר היה לו כמו
ילד שעשועים, רבנו היה מכנה את חברתו ״דובשי״ מלשון יערי ודבשי, כי היתה
לרבנו הנאה מיוחדת, לראות שעמלם של אחרים לא נפל לטמיון. ובכל מקום
התקבלו הספרים בשמחה עצומה. רוב הספרים הם כת״י של רבני משפחתו
ובראשם כתבי המלאך רפאל בירדוגו זצוק״ל שלא היה להם גואל, והוציאם
לאור עם עוד כמה וכמה ספרים.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
ג. ועידת קסוביץ עמוד 36
הקמתה של ״אגודת ישראל העולמית״ בוועידת קטוביץ מסמלת את מיסוד המאבק הפוליטי של היהדות החרדית הכלל עולמית, כפי שהתנועה הלאומית התמסדה באמצעות הקמת ההסתדרות הציונית העולמית. מה שהאיץ את התמסרותה של האגודה היתה הקמת תנועת ה״מזרחי״. יהודים חרדים ורבנים ידועים לקחו באותה עת חלק פעיל בחיים הציוניים, השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ואף שיתפו פעולה עם הציונים הכלליים במאבקם נגד ה״קולטורה״ בחינוך היהודי. בשנת 1902, לאחר הקונגרס הציוני החמישי (1901) שבו הונהגה ״חובת הקולטורה״ על כל ציוני, זימן הרב יצחק יעקב ריינס כינוס בעיר וילנה. בכינוס השתתפו שבעים ושניים חרדים ציונים וביניהם עשרים וארבעה רבנים מליטא. מטרתו היתה להקים הסתדרות ציונית־חרדית בתוך התנועה הציונות העולמית. כך הונחה התשתית ליסוד תנועת ״המזרחי״.
הציונות של תנועת המזרחי הוגדרה במונחים דתיים בלבד, ומולה השתתפו באותו כינוס ציונים אחרים שהוגדרו ״מדיניים טהורים״. ממפגש זה ואילך עתידים הזרם ״הדתי״ והזרם ״המדיני״ להתנגש ביניהם במהלך כל השנים. תנועת ״המזרחי״ נמנעה באותן שנים מלהציג עצמה כמפלגה ציונית דתית. התנועה אפשרה לחבריה לעסוק בפעולות חינוך ותרבות ב״רוח האורתודוקסיה״ ושאלת התנהגותם הפרטית של חברי התנועה נשארה מעורפלת. יהודים חרדים רבים, ובהם רבנים ונציגי ישיבות גדולות בליטא, השתתפו בוועידות הגיבוש השונות של תנועה זו שהתקיימו במינסק ב־1902, בלידא ב־1903, ובפרסבורג ב־1904. תהליך בנייתה של תנועת ״המזרחי״ התאפיין במאבק התדיר בין אלו שטענו שיש להנהיג פיקוח ושליטה בתהליך הציוני על ידי חיזוק הדת, לבין אלו שביקשו לחזק את הציונות תוך השתחררות מסוימת מכבלי הדת. ככל שהתנועה הציונית שמה את הדגש על הפן הלאומי בלבד, כן רבו ההרהורים והספקות בלבם של חרדים רבים. הדברים הגיעו לידי כך שרבים החלו להביט על הדת ועל הלאומיות כעל שני מושגים שונים שאין קשר ביניהם והם שרויים אפילו בניגוד.התפשטות והשתרשות ״המזרחי״ יצרה חזית מאוחדת של מנהיגות חרדית במזרח ובמערב שלא הצטרפה לתנועה הציונית. בשנת 1907, שלוש שנים לאחר ועידת פרסבורג, הונח היסוד לארגונה של ״כנסת ישראל״ ברוסיה, ארגון שהקיף את מרבית היהדות האורתודוקסית. חמש שנים לאחר מכן, ב־1912, הוקם הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״.
הכינוס בקטוביץ סימל את שיא המאבק וההתארגנות של היהדות החרדית באותה עת. האגודה ראתה את עצמה בתוך המחנה החרדי כאחראית על איחוד כל נאמני הדת במטרה להאבק בציונות, בהשכלה וב״מתקני הדת״. ״אגודת ישראל״ הצהירה על עצמה כארגון גג החובק את כל שלומי אמוני ישראל. למרות שיהודי צפון אפריקה לא לקחו חלק בוועידה, אף הם כלולים בהגדרה זו. ניתן ללמוד זאת בין השאר מתוך ההדגשים החוזרים ונשנים בהודעות האגודה על כלליותה: אגודה אשר תכיל בכנפיה אפסי ארץ נעלה מעל טנדנצים זמניים מקומיים… מוגשת לשם ה׳ ממזרח שמש ועד מבואו לפתח את כל ענייני היהדות על בסיס הדת וללא כל טנדנץ פוליטי… בין הבאים יהודים ממזרח וממערב מצפון ומתימן…
למרות שמרבית זמנה של ההתכנסות הגדולה בקטוביץ הוקדש לטיפול בשאלות של יהודי מזרח אירופה, מערבה, ויהודי ארץ־ישראל, הוזכרו בה גם יהודי צפון אפריקה. בירחון דרך, ביטאונה הרשמי של ״אגודת ישראל״, שהודפס בפרנקפורט על מיין בשנים תרע״ג־תרע״ד (1914-1913), הופיעו באופן תדיר ידיעות על סניפים חדשים ואגודות המצטרפות לתנועה מכל רחבי אירופה, ארצות־הברית וארץ־ישראל. כמו כן הופיעו בו ידיעות על מגעים לפתיחת סניפים בצפון אפריקה: ״אחינו הספרדים באפריקה כשהגיעה אליהם השמועה על ״אגודת ישראל״ התעוררו לתת יד לאחיהם הרחוקים לבנות יחד בית ישראל״.״
הדאגה ליהודי צפון אפריקה העסיקה חוגים רבים באגודה. בוועידה הראשונה של ״צעירי אגודת ישראל״ בפרנקפורט נשא הרב אייזעמאן דרשה וטען שקהילות מרוקו, אלג׳יר, תוניס, טריפולי ומצרים מצויות במצוקה גדולה וחובה על הסתדרות האגודה להושיט יד ולעזור יותר משעליה לעשות בארץ־ישראל.
פעולות ״אליאנס״ בצפון אפריקה לא נעלמו מעיני הרבנים החרדים, והעיתונות החרדית עקבה מקרוב אחרי מעשיה. העיתון האורתודוקסי מוריה, שהודפס בירושלים, פרסם בכותרתו הראשית ב־19.2.1912 ובכתבה מפורטת את דבר הפילוג שחל בתוך ״אליאנס״ בין הסניף הגרמני לבין המרכז בפאריז עקב בחירתו של ריינך (יהודי מתבולל) לנשיא הארגון בצרפת. הדיווח מפרט את החלשותה של רשת ״אליאנס״ (תוך גילוי שמחה לאיד): …אפשר לראות בו מעין הקדיש יתום שאחרי ה״אליאנס״ זו החברה הכללית ובעלת הכוח היחידה שהתקיימה יותר מיובל שנים. ה״אליאנס״ אמנם לא תבוטל ע״י כך, אבל היא נחלשה. פירוד זה ואנגליה הקדימה לעשות לחצאין, הנה חדלה האליאנס להיות כללית ומקפת ולהיות חובקת בזרועותיה את כל תפוצות ישראל שרק זה היה יסודה העיקרי בשעת הווסדה…
בהמשך הדיווח תוקף העיתון את השימוש בשפה הצרפתית כשפת חינוך בבתי הספר היהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות שמחוץ לצרפת. העיתון טוען ש״אליאנס״ ופעולותיה מונעים רק משיקולים פוליטיים שיקדמו את האינטרסים של צרפת במזרח הקרוב.
בכינוס בקטוביץ הותקפה ״אליאנס״ גם בגין מהותה היהודית וגם בגין רצונה לייצג את כלל היהודים. הדובר המרכזי היה נציג הונגריה, שבה ניהלה האורתודוקסיה מלחמה מוצלחת ביותר נגד המתקנים למיניהם, ומלחמתה שימשה דוגמה לכל המלחמות נגד ״היסודות הצוררים״. כך אמר הנציג ההונגרי: הדגל הנכון והאמיתי של הנאמנים לברית התורה היא האורתודוקסיה. את הדגל הזה מחויבים לפרוש על פני האגודה כדי שלא תשאיר מקום למשמעויות שונות, כי אם תהיה האדרת פרושה למרחב ויתגנבו לתוכה אלמנטים כאלה שעתידים לסמם גם את חלק הגוף הבריא. יפה הוא השם ״אגודת ישראל״ אבל אי אפשר להסכים שתהיה האגודה העולמית הזאת ׳אה לה אליאנס איזראליט אוניברסלי שמתקבל בו כל יהודי שהוא איך שלא ישקף את הדת…
החרדים ראו ב״אליאנס״ מתחרה בשטח נוסף. ״אליאנס״ טענה שהיא המייצגת את כלל ישראל, בשעה שהיהדות החרדית ייעדה את עצמה למטרה זו. שני הארגונים ביקשו לעצב את גורלו ואופיו של כלל ישראל כשהם ניצבים על אותו ציר, אך כל אחד משך לכיוון ההפוך. מסיבה זו ראתה היהדות החרדית ב״אליאנס״ אויב מהותי המסכן את היהדות, לפעמים עד כדי גיחוך. בכתבה שהופיעה בעיתון היהודי (The Jew}וסקרה את דיוני הכינוס בקטוביץ, מצוטט הרב רוטנבורג מוואדוביץ. לטענתו, האליאנס איזראליט והציונים שלחו שליחים סמויים לוועידה על מנת להפריע בעבודתה ולהחדיר לפרוגרמה שלהם את עבודת הקולטורה. אין פלא אפוא שלימים התפתחה שנאה תהומית של החרדים כלפי ״אליאנס״. השנאה היתה כה עזה שהיא קיימת עד ימינו למרות ש״אליאנס״ ירדה מגדולתה ואיבדה זה מכבר את מעמדה וכוחה. אולם מעמדה כ״סמל״ הסכנה שריר וקיים עד היום.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-ונדאלים וביזנטים
מבוא
תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.
הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.
שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.
פרק שלישי – ונדאלים וביזנטים
הוָנדלים, גרמנים במוצאם, שנתאחזו בספרד מאז שנת 406, בהנהגת מלכם גנזריך, החליטו לעזוב את חצי האי ולכבוש את אפריקה הרומית הדשנה. במאי 429 ירדו באוניות בטָריפה שבספרד ועברו לחוף שמנגד : הם הכנסו לעיר אוראן וחיש מהר שׂמוּ פניהם מזרחה, אל נומדיה העשירה.
הם שׂמו מצור על היפוני, שם מת אוגוסטינוס הקדוש, ב-28 באוטגוסט 431; ב-19 לאוקטובר 430 לכדו את קרת חדשת. נפילתה של קרת חדשת ציינה את ראשיתו של שלטון, שנמשך מאה שנה עד שנת 533 התפשט בהדרגה על פני המגרב כולו.
עם מותו של אוגוסטינוס הקדוש לא נותר לנו אלא פרוקופיוס, שיאיר את עינינו באשר למאת השנים זו של שלטון ונדאלי. בעיקרו של דבר, אין הוא בא אלא לפאר ולרומם את נצחונו של המלך בליזאריוס, ידידו הנאמן.
הרי זו, אפוא, מאה אילמת, שאין אנו יודעים עליה אלא מתוך רשומותיהם של אויבים, מתוך אי אלה מטבעות שנמצאו בקרת חדשת, מתוך אותו מונומנט יחיד במינו, שהוקם כמדומה ביוזמת הונדאלים – המרחצאות החמים של ג'יבאמון – שנתגלו על ידי הרב ארדיטי ליד מסגד זיתונה. עם זאת ראוי לעמוד על שתי עובדות העשויות לשפוך קצת אור על תולדות היהודים תחת שלטון הונדאלים.
מסגד א-זיתונה הוא מסגד השוכן במרכזה של עכו העתיקה, ופונה אל רחבה השוכנת מדרום לו. ככל הנראה הוא קרוי על שמו שלעתי זית שלפי המסורת ניצבו בעבר בחצרו. כיום ניצבים בחזיתו ארבעה עצי דקל
המסגד הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר באמצע המאה ה-18 והוקדש לווקף. הוא ניצב על שרידיה של כנסיית מריה הקדושה מיהושפט שניצבה במקום בתקופה הצלבנית. באמצע המאה ה-19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב-1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה בקרבת מקום. לפי אחת הגרסאות, מקור שמו של המסגד בשיבוש שמם של השזילים.
עובדה ראשונה : בניגוד לרומאים, היו הונדאלים מהרסים ובוזזים. פרוקופיוס מספר שיום אחד, כאשר שאלו את גנזריך לאיזו ארץ חדשה ישים פניו, השיב לאמור : " לארץ האלוהים רוצה להענישה בחמתו "
פרוקופיוס מקיסריה (~500 – 565?), היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא הידוע בליסאריוס.
ואכן, הונדאלים השחירו ערים והחלו להחריב את המפעל הציביליזטורי הכביר, שעליו שקדו הרומים. חורבן זה, שבעיקרו נגלה רק על ידי צרפת, כעבור אלף וחמש מאות שנה, נתן דחיפה מחודשת לתופעת אב בהיסטוריה האפריקאית – הנוודות.
ליתר דיוק על ידי המשלחות הארכיאולוגיות שעתידות היו לחשוף לעין השמש את הערים הרומאיות, שאחדות מהן, כגון טינגאד, יכולות להתחרות עם הריסות פומפיאה. לערך בשנת 508 החריבו הונדאלים את טינגאד.
תימגאד (ערבית تيمقاد; צרפתית Timgad) הוא אתר ארכאולוגי בצפון-מזרחה של אלג'יריה, הידוע בשרידיה הרומים של העיר תמוגאדי (Thamugadi), או בשמה המלא "קולוניה מרקיאנה טריאנה תמוגאדי" (colonia Marciana Traiana Thamugadi).
השם תמוגאדי אינו לטיני ומוצאו מברברית, ואילו השם "מרקיאנה" מנציח את אחותו של הקיסר טריאנוס אשר ייסד את העיר בשנת 100. העיר השתרעה בתחילה על שטח של 12 הקטאר, והתפשטה עד לשטח של 50 הקטאר. בשנת 1982 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמי.
השבטים הנוודים ה " בותר ", כלשון מונחיו של אבן ח'לדון, התחזקו מזמן שהתפשט שימושו של הנמל באפריקה הרומית, החל במאה שלישית.
האנרכיה הונדאלית נתנה משנה תנופה להתפתחותם. בברית עם בליזאריוס, קיסק ביזנץ, הנחיתו את מכת המוות על שלטון הונדאלים.מיד לאחר שעזב ביליזאריוס את קרת חדשת קמו נגד ביזנץ, ומשך שבעים שנה עמדו כחומה נגד פלישה הרבית.
בליזריוס נולד ככל הנראה בגרמאניה (Germania), עיר קדומה ששכנה בדרום מערב בולגריה של ימינו, בשנת505 למשפחה ממוצא יווני ותראקי.
עוד בצעירותו התגייס בליזריוס לצבא הביזנטי ושימש כאחד משומרי ראשו של הקיסר יוסטיניוס הראשון. לאחר מותו של הקיסר בשנת 527 ועלייתו לשלטון של אחיינו יוסטיניאנוס הראשון בליזריוס מונה לפקד על כוחות הצבא שהיו מוצבים בגבולה המזרחי של האימפריה והוטל עליו להדוף את התקפותיהם של הסאסאנים, למרות היותו במיעוט מספרי הוא הצליח להביס את הפרסים וכך בפעם הראשונה נתן ביטוי לכישרונו הצבאי.
בליזרוס המשיך לפקד על הצבא כנגד הפרסים גם במהלך המלחמה האיברית, הוא הצליח להביס את הפרסים בקרב דרה שהתרחש בשנת 530 אולם שנה לאחר מכן הובס על ידם בקרב קליניקום. כישלונו בקרב הוביל למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם שלום בין ביזנטיון לפרס.
כתוצאה מהסכם השלום בליזריוס הוחזר לקונסטנטינופול בשנת 532 והיה הקצין בעל הדרגה הגבוה ביותר בבירה. עם פריצת מרידת ניקה באותה שנה, שאיימה על שלטונו של יוסטיניאנוס, בליזריוס הוביל את חייליו בדיכוי המורדים תוך שהוא טובח 30,000 מהם.
ואולם, כפי שראינו, תכופות היו שבטי בותר אלה שבטים יהודיים מתייהדים. מנהיגיהם נקראו לעתים קרובות בשמות עבריים, כגון אותו גבעון, שיצא לקרב נגד חילות הנודאלים.
כוח זה נסתייע ודאי בכל גילויי ההתנגדות הקתולית לכפירה האַריאנית, שהונדאלים תמכו בה. במאת שנים זו של שלטון הונדאלים חלה פריחתה הגדולה של הנוודות, שבלעדיה אין למצוא הסבר להתפרצויותיה שתכפו והלכו.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת וארא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 35◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' (ו, ב).
הרב אסולים הי"ו
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, מגדולי רבני מכנאס, ידוע דשם אלהים הוא דין ושם הויה רחמים, והקב"ה בא להודיע למשה שהדין שהיה על ישראל כבר רצה הוא עכשיו להופכו לרחמים. וזהו שאמר "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה" היינו, אע"ג דכבר הייתי במידת הדין שהוא אלהים, עכשיו אני ה' שנתהפכתי ממידת הדין למידת רחמים. כי אני ה' גימטריא אלהים, והאלף המיותרת באה לרמז, כי הדין עצמו נהפך לרחמים.
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי (ו, ה).
כתב רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל. נאקת אותיות קנאת, דהיינו ראיתי קנאת בני ישראל שנתקנאו ונצטערו על צער השכינה. ואע"פ שמצרים מעבידים אותם, הניחו צערם ולא חשו על עצמם, אלא על צער השכינה. וכיון שראיתי כן, ואזכור את בריתי, היא שכינתי, וממילא זכרתי את בנ"י דזה תלוי בזה.
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים (ו, ז).
כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, וזאת על ידי שתדעו שגאולתי אתכם. ואם תאמר הרי אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קי:), כל הדר בחו"
ל דומה כמי שאין לו אלוה", ובאותו זמן היו בחו"ל בארץ מצרים. לזה אמר (שמות ו, ח), והבאתי אתכם אל הארץ וכו', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח), לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים (ו, יג).
כתב הרב מימון בן עטר זצ"ל בספרו טעמי מקרא, יש לדקדק אם ציוום אל פרעה להוציא את בני ישראל מארצו, מה צורך היה לצוותם גם לבני ישראל, אלא שכבר בגלות הראשונה הבהיר הקדוש ברוך הוא למנהיגי העם, שבבואם להוציא את עם ישראל מהגלות, מלבד להשפיע על השליטים כי יסכימו לשלוח את בני ישראל מארצם, יצטרכו עוד להשפיע על בני ישראל כי יסכימו לעזוב הגולה.
אלה ראשי בית אבותם בני ראובן בכר ישראל חנוך ופלוא וכו' (ו, יד).
כתב הרב רבי ישועה הלוי זצ"ל בספר אוצר חיים, כתב כאן ובכתובים הבאים ג' שבטים, ראובן שמעון ולוי. ומובא במדרש: כי ג' שבטים אלו, לא עבדו עבודה זרה ושמרו את יחוסם, והשאר עברו על שניהם, ויתכן כי ישרא"ל ראשי תיבות: ר'אובן ש'מעון ל'וי ש'מרו י'חוסם ל'א ר'דפו א'לילים. ואפשר לפרש מה שאמר הכתוב (שמות ה, ב), לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כלומר גם את אלו שלא ידעו כי אם עבודת ה' שלא שייכים למצרים כלל, גם את אלו לא אשלח.
ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' (ז, י).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, הטעם שכפל הכתוב "ויעשו כן", ו"כאשר צוה", התכוין לשני דברים. האחד, שעשו הדברים כן. והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות, כאשר צוה ה' (שמות ז, ט), ועוד יותר חביב על הצדיקים לעשות מצוות ה' מכל רצון שבעולם, ואין דרך הצדיקים להקל מעליהם המצוות, אף על פי שמתיגע טורח ועייף, כי אדם לעמל יולד בעמלה של תורה.
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (ו, ז)
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרבצי התורה בעיר מרכש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז ולקחתי אתכם- נפש רוח ונשמה של הצדיק ל' נוטריקון לעשות יחוד. ועוד לעם פירוש לכפר על הדור. ועוד טעם אחר. והייתי- עכשיו השכר. לכם – משלכם. לאלהים – פירוש מן הדין. ועוד טעם סלוקו ב"מ. וידעתם כי אני ה' אלהיכם – פועל הטוב הוא פועל הרע על דרך נירא אלהים ממקדשיך. ועוד טעם אחר. המוציא אתכם מארץ מצרים- על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה (ו, ח).
והבאתי אתכם – אפשר לרמוז. והבאתי אתכם- עכשיו. אל הארץ – העליונה על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרם. אשר נשאתי את ידי – פירוש נשבעתי בשעת ביאתך לעולם והראתי לך מקומך בגן עדן. לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב- פירוש בגלגול ראשון ושני ושלישי כי פעמים שלש עם גבר. ונתתי אותה לכם- משלכם. מורשה- פירוש ירושה שאין לה הפסק כי אינך חוזר בגלגול. אני ה'- נאמן לשלם שכר. או עכשיו נעשה יחוד למעלה וזהו. אני – מתחבר עם. הוי"ה- כנודע ליודעי חן.
מעשה רב: ישוב הארץ.
הצדיק סידנא בבא חאקי זצ"ל (רבה של רמלה לוד). עלה לארץ, אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב התייצב בתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו ברכבם את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…
Le Maroc est caracterise par l'Atlas : trois chaines de montagnes qui traversent le pays en lui donnant de grands avantages economiques. Le Bas Atlas se situe sur le cote sud-ouest du pays, le Moyen Atlas au centre, et la chaine du Haut Atlas divise le pays du Nord au Sud. Le Haut Atlas debute a Agadir sur les cotes de l'Atlantique, et culmine au Mont Toubkal a 4167 metres. Des forets primaires, constitutes surtout des cedres, couvrent la montagne dont les cimes sont recouvertes de neige tout au long de l'annee. Cette chaine, nommee Adrar N'dewen (la montagne des montagnes) par les Berberes a ete declaree Parc national du Pays. Ces montagnes descendent vers le sud-est et les regions du Sous, la "Table", Ouad Noun et Ouad Ghris, toutes tournees vers l'Algerie. C'est la region du Tafilalet.
Dans cette chaine, trois passages strategiques : le passage "Tiz-N’tiska" (passage des bergers) domine par la tribu Glawa, le passage Tiz-N'test (le haut passage) domine par les tribus Goundafas et enfin le passage Imi-N'Tanout (notre passage) sous la domination des tribus Moutgawa. Les tribus berberes qui commandent ces passages habitent dans des centaines de villages-casbahs dissemines entre les cours d'eau et les lacs ; c'est "la region des mille casbahs" comme la nomment ses habitants. La, pendant de nombreuses generations ont vecu des juifs parmi les berberes.
L'axe principal va du Nord du Maroc a la region du Tafilalet; il descend de la ville de de la ville de Fes, remonte et traverse le Moyen Atlas en se faufilant entre les forets de cedres, passe des collines, descend des gorges et des oueds jusqu'a la petite ville de villegiature d'Ifrane. De la, il descend vers la ville de Midelt, remonte vers les montagnes du Haut Atlas, puis vers la petite ville de Rich a l'entree de la plaine fertile du Ziz.
L'axe passe ensuite par les villages d'Ai't-Daoud ou Moussa, Ait- Messaoud et nombre d'autres villages tous juches a plus de 3000 metres comme le Djebel Timtrout qui lui s'eleve a 3447 metres
Plus loin, l'axe passe par la ville A-Rachidia (Ksar-Souk) de la, vers la gauche, commence une route longue de 70kilometres vers le village Toulal, les villes Gourama, Boudnib. Elle revient vers le sud jusqu'a Erfoud. Elle continue ensuite jusqu'a la ville de Rissani, chef-lieu de la region, a l'extremite de l'axe. Une autre route se detache pour aller vers l'ouest vers la region de Ghris aux environs des villages Tiluin, Gulmima et la region d'Ouarzazat jusqu'a Agadir. En continuant vers le sud, la route nous mene vers les dunes de Marzoga, a la lisiere du Sahara. Dans toutes ces villes et ces villages ont vecu des communautes juives tres anciennes jusqu'a leur depart en Israel pendant les annees 1960
La plupart des noms de villes et de villages du Sud marocain sont des noms berberes au feminin caracterises par la lettre T au debut et a la fin du nom, comme : Tafilalet, Tafrouat, Taroudant, Tamghrot, Tarzoualt, Tamlilt, Taourirt… Les noms des monts et des collines commencent par le mot Tizi comme Tiz-N'Tamatert, Tiz-N'Tachidirt, Tiz-N'Test etc.
La principale langue des berberes de cette region est le Tachelhit ou Tamzight qui veut dire hommes libres. En effet, cette region du Sud marocain est surnommee Blad a Siba (la region desordonnee) a cause des difficultes qu'a le gouvernement, siegeant au nord du Maroc, a administrer cette region lointaine. Malgre les efforts deployes, il existe encore des villages que l'administration centrale du pays n'a pas encore atteints. Ces villages continuent a vivre selon les lois berberes de leurs ancetres. II existe au Maroc, la loi berbere. Elle leur permet d'etre juges selon le code berbere d'avant l'arrivee de l'lslam au Maroc. II existe encore des communautes entieres qui ne reconnaissent pas le gouvernement central. Dans chaque region, il y a deux ou trois families importantes qui ont autorite sur toute la tribu. La culture berbere se distingue de celle des musulmans, par ses fetes, ses chants, ses danses, ses villages, ses casbahs construites en briques d'argile, entourees de hauts remparts, vestiges des guerres qui eclataient couramment dans la region. Pendant les cinquante dernieres annees, grace aux nouvelles routes, des grandes transformations se produisent. L'electricite et les moyens de communication, la construction d'etablissements scolaires et le tourisme, tout cela apporte des changements dans la culture, la vie sociale et politique.
Si l'Egypte est un don du Nil" comme l'a ecrit Herodote l'historien grec 425-434 avant notre ere), le Maroc est le cadeau de l'Atlas. La region est riche en eau et en terres fertiles qui en font une oasis convoitee.
De plus, son importance strategique et economique a provoque des combats entre les tribus pour la mainmise sur ces territoires. Quand fondent les neiges du Haut Atlas, les fleuves deversent sur la region d'enormes quantites d'eau qui arrivent des parties sud-est de la montagne. Des fleuves tels que le Toud'a qui commence a Imilchil et passe par A-Rachidia, Erfoud et le Sud marocain ou comme le Dades qui vient de Msemrir font de cette region l'une des plus riches du Maroc sur le plan agricole. Le climat chaud pendant l'ete tres long et l'abondance d'eau permettent la production de fruits subtropicaux destines surtout a l'exportation
D'ailleurs, le Maroc est un des principaux exportateurs de produits agricoles vers l'Europe. La region est riche en puits, sources et cours d'eau qui se deversent dans les Oued Ziz, Oued Guir, Gaouz, Haroum et Zrigat et fournissent les besoins d'une industrie florissante au pied de la montagne. Les eaux abondantes irriguent sur leur chemin toutes les villes et casbahs, sur des centaines de kilometres. Grace a ses eaux, l'Atlas fait vivre la region du Tafilalet et d'autres grandes parties du Maroc. La planification nationale des surplus d'eau etant absente, de grandes quantites d'eau se deversent dans le desert, y sont absorbees et disparaissent a jamais.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
יסודות האמונה הבסיסית בקוראן תואמות את אלה שביהדות
עיקרי האמונה האסלאמית, כפי שעולים מן הקוראן, זהים באופן כללי לאלה שבכתבי הקודש של היהדות. היסודות החוזרים ונשנים בקוראן הם: אחדות הבורא, שליטתו הבלתי מוגבלת, השגחתו על בני האדם ומעשיהם, תשלום שכר ועונש – שכר טוב לצדיקים בגן עדן, בעולם הבא ובזמן תחיית המתים, וייסורי גיהנום לחוטאים. הוא מזכיר גם את מלחמת גוג ומגוג.
יש בו אזהרות גדולות מפני יום הדין הגדול והנורא; תיאור התקיעה בשופר גדול בעת תחיית המתים, תיאור המשפט שבו כל באי העולם יעמדו לדין לפני הבורא ובית דינו, ובמהלכו ייפתחו ספרי זכויות וחובות – דבר שהוזכר הרבה פעמים בתנ״ך ובתלמוד. הקוראן רומז כי בספרים, שהשם משתמש כדי לחרוץ את דין בני האדם, נמצאת חתימת כל אדם: הדבר מרומז גם בתלמוד. הרבה מדברים אלו חוזרים ונשנים בקוראן פעמים אחדות, ומובאים פעמים רבות בדברי נביאי ישראל ובתלמוד. הקוראן אכן מציין שעניינים אלה מוזכרים בכתבי אברהם ומשה ובמזמורי תהלים של המלך דוד.
מצוות הקוראן
הקוראן מזהיר ומצווה לירוא מבורא העולם; לא לשתף לו אל אחר; להתפלל אליו ולהללו ולשבחו; לכבד אב ואם; לרחם על גר, יתום ואלמנה; לתת צדקה לעניים: לשפוט צדק: לרדוף אחר השלום ולהתרחק ממחלוקת. הוא מזהיר לא לרצוח – לכל הפחות את המאמינים – ולא להרוג תינוקות; לא לנאוף; לא לשכב עם זכר; לא לגנוב; לא להישבע לשקר: לא להלוות בריבית; לא להונות את הזולת במסחר; לא לקסום; לא להמר משחקים למטרת רווח כסף. כל הציוויים הללו מוזכרים גם בחומש ובתלמוד. כן יש בקוראן כמה הלכות בענייני חיתון, הפרדת אישות וירושה.
הקוראן מציין שבני ישראל נצטוו במצוות נוספות, והוא מזכיר את חיובם לשמור את יום השבת, איסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה וכן כמה סוגי חֵלֶב בהמה.
לפי הקוראן, התיר ישו הנוצרי – הוא נחשב בקוראן לנביא – חלק מץ המאכלים שנאסרו ליהודים, וכיום הצטמצמה רשימת המאכלים שנאסרו ליהודים, והיא כוללת רק אכילת חזיר, דם, בשר נבלה, וכן הנשחט לכבוד אלילים – מאכלים שלדברי הקוראן נאסרו גם על אלה שאינם יהודים.
הקוראן קורא למלחמת־קודש, הג'יהאד, נגד הכופרים באללה ובנביאים. נתינים יהודים ונוצרים, המקבלים עליהם את עליונות האסלאם, ישארו בחיים אבל מחויבים לשלם מס הנקרא גיזיה: הכסף יינתן למוחמד או לעניים. בעת מלחמת מצווה הותר לכובשים המאמינים במוחמד לקחת מהשלל, ממנו עליהם להפריש חומש למוחמד ולעניים. מותר למוסלמי לקחת אישה מ׳עמי הספר׳ ־ ביטוי קוראני ליהודים ולנוצרים.
מיהו מוחמד
מוחמד נולד בחצי האי ערב לקראת סוף המאה השישית לספירה. בשנת 610 לערך התחיל לדרוש בפני ערבים בני שבטו במכה. המסר העיקרי בדבריו נגע לחובה לעזוב את ריבוי האלים ולהאמין בבורא העולם לבדו ובתורת משה. הוא הפחידם בעונשי יום הדין העתיד לבוא. אם לא ישמעו בקול אללה ־ הזהירם מוחמד – עלול הבורא להפוך את מכה כפי שהפך את סדום ועמורה ולהעניש את תושביה, כפי שהעניש את דורו של נח שמת במבול. דרשותיו בעירו מכה נמשכו עד שנת 622. לאחר שבני שבטו הערביים הציקו לו, היגר מוחמד ועמו קבוצת תומכים לאל-מדינה, עיר המרוחקת כ־300 קילומטר מצפון למכה. שם המשיך בדרשותיו לבני עדתו, ואליהם הצטרף קהל גדול של ערבים מתושבי העיר. במדינה התגוררה קהילה יהודית גדולה, ומוחמד ניהל אתם ויכוח קשה, אך לא הצליח לשכנעם להאמין בו כנביא אלוקים. לבסוף אילץ את רובם בכוח הזרוע לעזוב את העיר, ואת חלקם הרג לפי חרב; בניהם ובנותיהם נלקחו כעבדים, שפחות או נשים לחסידיו. הוא גם פנה להפיץ את בשורתו ברחבי חצי-האי ערב, ובנה לעצמו בסיס-כוח פוליטי וצבאי. לאחר שהתכתש כמה פעמים עם תושבי מכה ובני-בריתם, כבש בשנת 630 את העיר. מוחמד נפטר בשנת 632 בעיר מדינה. לפי הקוראן, מוחמד הוא ח׳אתם אל-אנביא, חותם הנביאים, הנביא האחרון.
העתר המחבר : הפסוק הקוראני העיקרי, אשר דן במס זה, קובע: ״הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוקים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוקים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת ־ אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג׳זיה במו ידיהם בעודם מושפלים״ (כט, ט). פסוק סתום זה זכה בפרשנות הקוראן והספרות המשפטית לפירושים שונים, בייחוד לגבי הביטוים ׳במו ידיהם׳(ען ידן) ו׳מושפלים׳(צאגרון).
[1] קוראן ה, קה, ובמקומות אחרים. ׳עמי הספר׳ הם בני הדתות המונותיאיסטיות, המחזיקים בכתבי-קודש אלוקיים. הכוונה בעיקר ליהודים ולנוצרים עכ"ל
תהליכים ראשוניים בהיווצרות הקוראן
ספר הקוראן מחולק ליסודות׳, פרקים או פרשיות, המתחלקות לשתי קטגוריות: נאומים שנאם מוחמד במכה משנת 610 עד 622; ואלה מאז שהיגר לעיר מדינה ועד מותו, משנת 622 עד 632. הקוראן עצמו לא סיווג אותם לפי מקום אמירתם, אך המוסלמים והמזרחנים הגיעו ברוב המקרים לעמק השווה באשר למקום בו הדרשות התבצעו, וכי יש ובכמה פרקים השתרבבו קטעים שככל הנראה אינם שייכים לתקופה המיוחסת לשאר הפסוקים שבאותו הפרק. מכל מקום, הקוראן לא נתחבר כספר בימיו של מוחמד, אלא כעשרים שנה לאחר מותו, ביוזמת חתנו עות׳מאן, הח׳ליף השלישי. על שמו של הח׳ליף נקרא נוסח הקוראן הקיים בידינו כ׳מצחף עות׳מאן.
קיימים הבדלים בין הסורות משתי התקופות. המסר העיקרי של הסורות המכאיות הוא הקריאה לאמונה באלוקים אחד, בנביאים ובחיי עולם הבא. מוחמד מזהיר את קהל שומעיו לחיות חיי מוסר ויראת שמים, לעשות צדקה וחסד ולהימנע מגזל וחמס. תוכנן זהה לעיקרי היהדות, והוא חופף למצוות שלפי דעת התלמוד נצטוו כל אומות העולם.
אין בנאומי מכה דבר הסותר את היהדות. לעומת זאת שזורות הסורות מתקופת מדינה במושגים מן הברית החדשה, וכן מובאות בהן האשמות חמורות נגד היהודים. אין ספק כי סורות אלו הושפעו מן הנצרות, כמו שנבאר עוד.
יש הבדל נוסף בין הסורות, הנוגע לתולדות חייו של מוחמד במכה. אף שהערבים לעגו לו, הפגין מוחמד שליטה עצמית וענה למבקריו בשלוות נפש; אבל בהיותו במדינה היה סר וזעף, דיבר ברוגז, והרבה להשמיץ את הכופרים ואת הספקנים. בסורות ממדינה גם מסופר כיצד החל לנקוט פוליטיקה של כיבוש ויצא בחרב נגד יהודים ונגד ערבים כופרים. המכאיות גדושות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס על צדק ויראת אלוקים. במדיניות הטון רשמי ופחות תיאטרלי, ומופיעות בהן הלכות המוסברות בלשון יבשה ועניינית.
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
קבר אור החיים הקדוש
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״.
משה בן עטר היה גאוות המשפחה ונערץ על רבים. גבר במיטב שנותיו, יפה־תואר, היודע למצוא נתיבים אל ליבותיהם של הבריות. אפילו את ליבו של המלך ידע לקנות בתבונתו ובהומור שלו. בשיחותיו עם המלך, שכולם רעדו מפניו, נהג להתייחס בלגלוג חביב כלפי אכזריותו.
באוזני בני משפחתו תיאר את דרכו זו בעזרת משל: ״למה הדבר דומה? לאיש התוחב את ראשו בלועו הפעור של האריה. מה עליו לעשות כדי שהאריה לא יתקע בעורפו את מלתעותיו? עליו לדאוג לכך שהאריה לא יפסיק לצחוק. כל עוד האריה צוחק, ייוותר פיו פעור והאיש ייוותר בחיים. ״אולם היה ברור שמאחורי צחוקו, היה משה שרוי כל העת בפחד. כלוליין המהלך על חבל, ידע משה, שצעד אחד שלא כהלכה והוא מתרסק. כמה שנים קודם כמעט קרה הדבר, כאשר הסתכסך עם ר׳ אברהם מימראן. בימים ההם חזר משה משליחות מדינית בצרפת, בה הביא לידי סיום מוצלח משא־ומתן בעניין קשרי מסחר בין שתי המדינות. כפרס על הצלחתו, ביקש משה זיכיון מאת המלך לייצא תכשיסים לאצולה הצרפתית. אולם אברהם מימראן המקורב למלכות דרש מן המלך לדחות את הבקשה, שכן משפחת מימראן עסקה אף היא בסחר בתכשיטים. הסכסוך בין השניים, שלא הוסיף כבוד לאיש מביניהם, שיעשע את המלך. לבסוף איים בן עטר, שאם לא ייכנע לו אברהם מימראן, יסית את יהודי סאלי לסרב לשלם את המם המשולם למשפחתו של יריבו עבור כל סחורה המיובאת אל תוך מרוקו. הזכות לנכות אחוז אחד מערך הסחורות הנכנסות למרוקו — שניתנה למשפחה מימראן על־ידי השולטנים, עוררה התמרמרות בקרב הסוחרים היהודים, שרבים מהם העבירו את הסחורות דרך נמלי סאלי וראבאט תאומתה. על כן, היה בדבריו של משה בן עטר משום איום של ממש, שהרי השפעת משפחתו בשתי ערים אלו היתה רבה.
אברהם מימראן ידע שאם קרה הדבר עלול המלך לבטל זכות זו לחלוטין. על כן דרש בכל תוקף להעניש את יריבו החצוף.
מולאי איסמאעיל לא היה מעוניין להתנכל לשגרירו הצעיר והמוכשר. אך יחד עם זאת רצה לרצות את יועצו ואיש סודו. ״איך מרגיעים שגי כופרים משתוללים?״ שאל את עצמו. הוא זימן את שניהם אליו ואמר להם: ״נכבדים, קצה נפשנו מן המריבות הקטנוניות ביניכם. אנו אוהבים את שניכם, ולא נוכל להסכים שתבזבזו את כשרונותיכם במלחמות ביניכם, שעה שאומתנו שרויה בסכסוך מלחמה נגד שולטן תורכיה, וכל משאבינו חייבים להיות מופנים כלפי המאמץ המלחמתי. לכן החלטנו ברוב חסדנו לפשר בין שניכם, ולקשור אתכם בעבותות קשרי משפחה. אי־ לכך, גוזרים אנו שאתה אברהם מימראן תיתן את בתך שהגיעה לפרקה למשה בן עטר, ויאוחדו שתי משפחות מפוארות. התחילו מייד בהכנות לחתונה שתיערך באגף ארמוננו.״ שני היהודים נותרו פעורי־פה. המחלוקת ביניהם נשתכחה בן־רגע. הם התחבקו ביניהם וכך נוצרו קשרי חיתון בין המימראנים ובני עטר. מקשר נישואין זה נולדה פאסוניה, אשר ברבות הימים, היתה לאשתו של חיים בן עטר.
בזכות קשריהם הטובים של בני משפחתו עם המלך, יכול היה שם־טוב בן עטר להימלט את בירת הארץ, שעה שסר חינו בעיני מושל העיר סאלי. וכך, כשהתייצב שם־טוב בן עטר בחצרו של מולאי איסמאעיל וביקש את חסותו, לא היסס המלך לתת לו אותה, על אפו ועל חמתו של מושל העיר סאלי.
חיים נחל אכזבה ממכנאם. בסאלי נהגו המבוגרים להזכיר את שם עיר המלכות בהערצה, אך הילד לא יכול היה להבין מה מצאו הגדולים להלל את המקום. בסאלי, שרוב תושביה יהודים, היו אלה פזורים בכל העיר, ובתיהם הקטנים והנאים פתוחים לשמש ולרוח הים הנעימה. במכנאס היו היהודים מכונסים ברובע מוקף חומה ושמו ״מלאח״. ״על כן קרא שמה מכנאס, שיהודיה מכונסים!״ השמיע באוזני המבוגרים את פרשנותו, והם צחקו וטפחו לו על לחיו.
בבואם למכנאס, מצאו בני משפחת בן עטר מקלט אצל שתי משפחות נכבדות בעיר. ר׳ שם-טוב בן עטר ומשפחתו השתכנו בבית חותנו של בנו משה, הלא הוא אברהם מימראן נגיד היהודים, ואילו ר׳ חיים בן עטר הזקן העדיף להשתכן בביתו של ר׳ יצחק די־אבילה. משפחת די־אבילה לא היתה עתירת נכסים ומקורבת למלכות כמשפחת מימראן, אבל התורה שכנה במעונה, ור׳ חיים קיווה להמתיק את גלולת הגלות מעירו על־ידי שקיעה בעולמה של תורה. ר׳ יצחק די־אבילה, בנו משה ונכדו בן השבע־עשרה שמואל, שמחו לשכן בביתם את גאון־התורה מסאלי. ואכן, הזקנים הסתגרו בינם לבין עצמם, פתחו את ספר התורה, או ספר ״הזוהר״ האוצר בו את חוכמת הקבלה, והפליגו אל עולמות רחוקים והשאירו את המציאות מאחוריהם. המציאות היתה קשה וקודרת. הרעב עוד השתולל בארץ, ומספר העניים והחולים התרבה מיום ליום. באותו חורף, חודשים מספר קודם, התפרצו עבדי המלך ל״מלאח״, ובתואנה שבאו להגן על היהודים מפני זעם ההמון, שדדו בעצמם כלי בסף וזהב. כשפנה אברהם מימראן והתלונן באוזני המלך, הורה הלה להחרים את כל השלל שנגנב מידי היהודים ולהעניש את הבוזזים. אולם כלי הזהב והכסף לא חזרו לידי בעליהם, אלא נשארו בידי המלך.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
הקדמה
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
ו. מי ומי השולח?
בימי שלטון רומא היה השולח הנשיא, ומטרת השליחות היתה החזקת הישיבה. לאחר ביטול הנשיאות הוטל איסור על השליחות מטעם השלטונות, אבל לא פסקה השליחות למעשה, אולם אין אנו יודעים בשם מי נשלחו השלוחים אז. משהתכונן שוב המרכז בירושלים לאחר הכיבוש הערבי, נשלחו השלוחים ע״י הגאונים ראשי הישיבה המרכזית, ישיבת ״גאון יעקב״, והמטרה היתה שוב בעיקר החזקת הישיבה, אבל גם צרכים כלליים שלוחי של הקהילה, וביחוד תשלום מסים לשלטונות. אמנם כבר אז אנו מוצאים שליחויות למטרות מיוחדות. כך, למשל, שלחו במאה האחת־עשרה החולים שנתקבצו לחמי טבריא כדי להתרפא, שכינו את עצמם בשם ״המיוסרים״, שלוחים ליהודי מצרים כדי לבקש עזרה. בתקופה שבין גירוש הצלבנים מהארץ ועד הכיבוש התורכי אנו מוצאים שוב רק שלוחים מטעמי הישיבות, כגון ישיבת ר׳ יחיאל מפריז בעכו במאה השלש־עשרה או ישיבת הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל בירושלים. גם במאה השש־עשרה נשלחו שלוחים מירושלים, צפת וטבריה מטעם הישיבות שבערים אלה.
רק בסוף המאה השש־עשרה, משהורע מצבה של צפת ע״י מגיפות ובצורת, וביותר ע״י שליטים עריצים, מתחילים לשלוח שליח בשם העיר כולה, ומטרת השליחות היא קיום הישוב בעיר. וכן מנסים אז לבסס ולהרחיב את הישוב בירושלים ע״י עזרה כללית מארצות הגולה. (טבריה התרוקנה מישובה בשנת ת״ד (1644) לערך, והישוב לא נתחדש בה עד שנת ת״ק (1740) ! בחברון היה הישוב אז קטן ולא שלח שלוחים מיוחדים).
שלוחי כולל
במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה כבר התגבשה שיטת־שליחות קבועה משלש ערי־הקודש ירושלים חברון וצפת, שנקראו יחד בסימן ״יח״ץ״ על שם ראשי התיבות של שמות הערים האלה. כל אחת משלש הערים שלחה בקביעות פעם בשנים אחדות שליח משלה לכל אזור מאזורי השליחות שנזכרו בפרק הקודם. שליח כזה נקרא בשם ״שליח כולל״, או ״שליח כוללות״, והמלה ״כולל״ או ״כוללות״ פרושה קהל או קהילה (ולא כמשמעה בדורות מאוחרים ״עדה״ או יוצאי ארץ מסוימת), והכינוי בא לציין שהשליח נשלח מטעם הישוב כולו בעיר השולחת. חברון התחילה לשלוח שלוחים משלה בשליש השני של המאה השבע־עשרה, לאחר שנתקבץ בה ישוב הגון. ומשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) הצטרפה גם טבריה לערים השולחות שלוחים, והיו יחד ל״ארבע ערי הקודש״, שמהן שלוחי־כולל יוצאים לארצות הגולה.
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
שלוחי עדות
תחילה הקפידו מאד, שלא יהיה שום פירוד בעיר לענין השליחות, ושלא יצאו שלוחים מטעם מוסדות או קבוצות־אנשים אלא רק מטעם ה״כולל״ כולו. יוצאים מכלל זה העדה האשכנזית בצפת ובירושלים והעדה האיטאלייאנית בצפת, שהיו רשאיות לשלוח שלוחים משלהם לארצותיהם לקיום בני עדתם בא״י. בתקנה שהותקנה בירושלים בשנת שפ״ג (1623) נאמר: ״להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלם… ומחכמי ורבני צפת ת״ו, שלא יהיה רשאי שום אחד יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק״ק יצ״ו, לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה, זולת ק״ק אשכנזים, ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק״ק יצ״ו ולא על הפרנסים המטפלים בצרכי העיר, וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הברית, עתה אנחנו חתומים מטה חזרנו לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת״.
בצפת הורשתה גם עדת בני איטליא (״ק״ק איטאלייאני״) לשלוח שליח משלהם לאיטליה, ושליח כזה יצא בראשית המאה השבע־עשרה, ונשתמרה אגרת של מנהיגי העדה הזאת משנת ש״ע (1610) אל ר׳ אהרן ברכיה ב״ר משה ממודינא, מחבר ס׳ ״מעבר יבק״, שבה הם מודים על העזרה שנתן להם בידי שלוחם ר׳ יוסף חיים. העזרה המיוחדת מאיטליה לבני העדה הזאת בצפת נמשכה גם אחר־כך, כפי שמעיד מכתב שכתב להם ר׳ יהודה אריה ממודינא בויניציאה בשנת שצ״ט (1639), שבה הוא מודיע להם! ״על משמרתנו נעמוד כל השנה כלה לקבץ יד על יד היותר האפשר להעלות נדבה למעלותיהם מדי שנה גשנה״.« שליח לארצות אשכנז מטעם עדת האשכנזים בירושלים לא מצאתי לפני שנת שפ״ז (1627), אבל אין ספק ששלחו שלוחים כאלה עוד בסוף המאה השש־עשרה, כפי שמעידה תשובה אחת בענין מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים בירושלים, שהספרדים דורשים החלק הששי מכל מה שנשלח לאשכנזים ע׳יי שלוחים ושלא ע״י שלוחים, בהתאם לתקנה שהותקנה ע״י ר׳ בצלאל אשכנזי ותלמידיו ר׳ אברהם ירושלמי ור׳משה ן׳ שושן, תקנה שהאשכנזים סירבו לקיימה לאחר פטירת ר׳ בצלאל, שנפטר בין שנת שנ״ב (1592) לשנת שנ״ד (1594). ויש להניח ש״מעות עניי א״י״ שנאספו ע״י ועד ארבע ארצות בפולין ושאנו מוצאים זכר להן משנת שפ״ז ואילך היו מכוונות בעיקר לעדת האשכנזים בירושלים.
הסיבה שגרמה לנהוג לגבי האשכנזים והאיטאלייאנים לפנים משורת הדין ולהרשות להם מה שלא הרשו לשום קבוצה אחרת, היא, שהללו היו עדות־עולים, ובניגוד לתושבי הארץ הקבועים שהיו ביניהם רבים שהתפרנסו ממסחר וממלאכה ולא היו זקוקים לתמיכה אלא לגבי צרכים כוללים או בשביל תלמידי־חכמים ועניים גמורים, היו רוב העולים מאשכנז ומאיטליא זקוקים לתמיכה לעצם פרנסתם, מהיותם בלתי־בקיאים בלשון הארץ ובתנאי הארץ. ועוד ידעו מנהיגי הישוב בארץ, שרשות כזו שתינתן לאשכנזים תמשוך לעזרת הארץ קהילות וארצות שלפני כן קשה היה לבוא אתן במגע, ומשיתחילו לתמוך בבני־ארצם סופם שיתמכו בארץ־ישראל בכלל. ונוסף לכל זה קיבלו קהילות א״י חלק מסוים מהתמיכה המיוחדת הזאת שנשלחה לא״י, כפי שמוכיחה תקנת ר׳ בצלאל אשכנזי שנזכרה לעיל.
בשנת תל״ח (1678) הורשו החכמים מבין עולי צפון אפריקה שבירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, אבל לא כדי לאסוף כסף לבני עדתם שבירושלים, כי על ההכנסות הגדולות מ״שליחות המערב״ לא יכלו בני ירושלים לוותר בשום פנים, ומה שהרשו לאשכנזים לא יכלו להרשות למערביים, אלא השליח נשלח שליחות חד־פעמית כדי לאסוף קרן לשם ייסוד ישיבה מיוחדת של חכמי־המערב בירושלים. אבל גם זה היה יוצא מגדר הרגיל.
מאחר שכל אחת מארבעת ערי הקודש בא״י שולחת שלוחים לעצמה ומקבצת כסף לעצמה׳ ומאחר שבקהילות רבות בגולה נמצאות קופות וקרנות ומגביות המשותפות לכל הישוב בארץ, נקבע בהסכם ארבעת ערי הקודש מפתח שעל־פיו מתחלקים ביניהן הכספים המוקדשים לארץ־ישראל סתם. ובהתאם למפתח זה מקבל שליח כל עיר ועיר את החלק המגיע לעירו מתוך הכספים הכלליים. בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה היה נהוג מפתח זה! הכספים המיועדים לארץ ישראל סתם מתחלקים לעשרים וארבעה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים שבעה, צפת עשרה, חברון שלשה, טבריה ארבעה. לאחד שהישוב בירושלים גדל וטבריה הרבה ערערה ירושלים על חלוקה זו ותבעה להגדיל את חלקה.
לאחר שנחרבה טבריה כליל עלתה בכלל השאלה מה לעשות בקרנות ובהקדשות המיועדים לטבריה ובחלקה של טבריה במעות אי׳י סתם, ובענין זה נכתבו שאלות־ותשובות רבות, וההכרעה היתה לטובת צפת, לפי שאנשי טבריה עברו אליה ולפי שהיא שומרת על המקומות הקדושים בטבריה. בפולין חילק ועד ארבע ארצות את מעות א׳יי בין ארבע ערי הקודש.״ עם גידול הישוב בירושלים ובחברון עלה חלקן בכספי א״י. בשנת ת״ל (1670) לערך היתה החלוקה כך! ירושלים שנים־עשר, צפת שמונה, חברון ארבעה.
אולם חברון לא הסתפקה בחלקה, ובשנת ת׳׳ס (1700) ויתרה ירושלים על חלק אחד מתוך שנים־עשר חלקיה לטובת חברון. חלוקה זו עוד היתה קיימת באמצע המאה השמונה־עשרה. עם חידוש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) נקבע שוב חלק לטובת טבריה. בראשית המאה התשע־עשרה היה מפתח חלוקת כספי א״י כך! הכספים מתחלקים לעשרים ושמונה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים אחד־עשר חלקים, צפת שבעה, חברון ששה, טבריה ארבעה.״ אף על פי שלאשכנזים בירושלים — ואחר עלית החסידים ותלמידי הגר״א גם בצפת ובטבריה — היתה רשות לשלוח שלוחים מיוחדים משלהם, לא פסקו החיכוכים ביניהם ובין הספרדים, שהם היו היסוד העיקרי בערי א״י. על השתלשלות היחסים האלה ידובר בחלק אחר של חיבורנו. באמצע המאה התשע־עשרה התגבשו היחסים ונקבעו גבולות מוגדרים ואף מפתח מפורט על חלקה של כל עדה בהכנסות הארצות שאליהן לא נשלחו אז שלוחים כלל, ארצות אירופה המערבית, ושבהן שלחו הקהלות עצמן את תרומותיהן למרכז באמשטרדם.
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
קדיש לערב שבת בלחן הפיוט תורת אמת – איתמר מלכא – הקרדיט והתשבוחות למר איתמר מלכא…הי"ו
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים
מתוך עשרות הארצות שאליהן נסו עשרות מיליוני פליטים לתור להם מקלט המקרה היחיד שבו ״סירבו הארצות המארחות״, כגוש אחד, לתת סיוע נאות, או אפילו לקבל סייע בשיקומם הקבוע של פליטיהן, אירע ב״ארצות הערביות״. במרס 1976 אמר מנהל הוועדה־האמריקאית לפליטים כי אם גם ״הכל חייבים לקבל את פליטיהם – זה המצב בעולם; בכל־זאת ״הפליטים הערבים הם מקרה מיוחד״.מדוע מתייחסים לבעיה של ״פליטי ארץ־ישראל״ כאילו היא מקרה מיוחדי המומחה הדגול של הכנס־הקאתולי-לארצות־הברית, ג׳ון מקארתי, ניסה להעמיד את מצבם של הפליטים הערבים בהקשר הרחב יותר, על סמך עשרות־שנות נסיונו האישי בעבודה עם פליטים בעולם כולו. הגורמים השונים שבהם היה מקארתי קשור באורח פרטי – הוא חבש ״כמה וכמה כובעים״ במוסדות ליישובם של פליטים מטעם הקאתולים – השיגו את יישובם של קרוב למאית אחת מכלל מאה מיליוני הפליטים שנשארו חסרי-בית בעולם מאז מלחמת־העולם השניה. אגב ראיון בדצמבר 1978 שאלו אותו:
ש: האם העולם מוכן באמת לקבל את התקדים של מציאת בתים חדשים לפליטים? מקארתי; ב־30 השנים האחרונות יישבנו כמיליון איש. כיום יש לנו מדרום־מזרח אסיה – אנו יכולים לספק בתים ומקומות־עבודה לי7,000 איש בחודש, בלי התחשב בגזע, דת, לא־חשוב־ מה. אין בזה כל בעיה – זה פועל. אנו מבצעים תכניות התיישבות בקנדה, שווייץ, אוסטריה, גרמניה, ארצות כורדיות, גם בניו-זילנד, באוסטרליה – כולם מדרום־מזרח אסיה. אנו עובדים עם מצרים, ומחוץ לאירופה אנו מטפלים באתיופים, כורדים, עיראקים, ואנשים מכל מסך׳ הברזל. זאת אומרת שיש לנו תנועה גדולה למדי. אין שום בעיה. תמיד זה פועל – אם אומרים להם במה דברים אמורים, כמו שצריך. עליך לזכור שבכל מסגרת – שחורה, לבנה, ירוקה, צהובה – יש תמיד מידה של התנגדות לחדש שמקרוב-בא. אם אנו יכולים להוכיח שהאנשים האלה יכולים לתרום – שלאנשים האלה יש בעיה, שהאנשים האלה טובים – אם אנו יכולים להוכיח שהאיש הוא אחיך, הרי זה פועל.
שאלה; במקרה של הפליטים הערבים הפלשתינאים – מדוע שם זה לא פעל?
מקארתי – זה פעל שם.
ש: כוונתך לומר, בצורה בלתי רשמית ?
מקארתי – אתה חייב לזכור – זאת מסגרת פוליטית סבוכה כל־כך. אני עבדתי במסגרת הפלשתינאית, וניסיתי לומר, ״הבה ניישב את האנשים האלה״. הממשלות במצרים וכך הלאה, כולן אמרו, ״חכה מעט״, או ״לא, אנו לא מוכנים לזה. הם יתיישבו רק במקום אחד, בחזרה בישראל, בין אם זה צודק ובין אם לאו״. אתה חייב לזכור – כי־כן – האנשים האלה הם פשוט כלי־משחק.
שאלה – מה אפשר לעשות?
מקארתי – אנו יכולים לעשות מעשים בבני-אדם אם אנו מקבלים את עזרתן, רק את רשותן של הממשלות. אבל דבר אחד אתה חייב לזכור: הארצות הערביות אינן רוצות לקבל ערבים. בזה הן מפלות לרעה את עצמן-ובשרן… התפקיד היחיד שלנו הוא לברר אם אנו יכולים ליצור אפשרויות־חיים חדשות. החשוב ביותר הוא להשיג את יישובם של הפליטים, של האנשים. ״התיישבות־קבע״ עודנה גם המטרה הכללית של ממשלת ארצות־הברית. אף־על־פי־כן דו־השיח הנוכחי אין בו זכר לשיקומם של הפליטים הערבים־ הפלשתינאים גם לא ליישובם המחודש. על ״זכותם של הפלשתינאים למולדתם״ חוזרים בלי הרף.
ניצול הפליטים לרעה, העובדה שמ־1948 והלאה שוללים מהם ״זכויות אנוש״ לאמיתן, והמניע האמיתי שמאחרי דחייתם על־ידי העולם הערבי – כל אלה הושתקו על־ידי סיסמות והשמטות של תעמולה. קולות הומאניטאריים של חרדה ל״מצוקתם של בני־אדם״ ולכבודם־העצמי נבלעים עכשיו בתרועות הקולניות יותר, והמשתררות יותר ויותר, על ״זכויות הפלשתינאים״ ל״שיבה״.
בתוך אותו מסע־תעמולה אמרו פקידים אמריקאיים, בתקופת ממשלו של קארטר, על ההכרה המאוחרת בפליטים ה״אחרים״ של המזרח התיכון, היהודים, שהיא ״סיבוך״ שלא־בעתו.לתועלתו של מנגנון־התעמולה הערבי, ואולי לרוע־מזלם של הרבה פליטי־תמיד ערביים, לא שקדה ישראל על זכות־התביעה של פליטיה היהודים שלה: הישראלים אומרים כי השאירו את הענין של חילופי־אוכלוסים לשיחות־שלום כוללות, אף־על־פי שהעלו את החילופים בשעת דיונים בתשלום פיצויים לפליטים, ועל במות כבמת האו״ם.
אולם, אף שהישראלים בחרו למעשה להתעלם מן התועלת התעמולתית שיכלו להפיק מניצול הפליטים שלהם, הערבים לא כך חזו. אולי בגלל ניצולם הפוליטי של הפליטים על־ידי העולם הערבי עצמו, היו ערבים שביקשו להקדים רפואה למכת השימוש שיעשו הישראלים בדבר שהערבים רואים בו תביעה כבדת־משקל לטובת ישראל והפליטים היהודים שקלטה מארצות ערביות ויישבה בתחומיה.
נשמעו אזהרות חכמניות שקיומם של אותם מאות־אלפי פליטים יהודים שברחו ממדינות ערביות לישראל יכריע את ״הקלף התעמולתי״ של הפליטים הערבים. עוד בטרם ימיר הקו התעמולתי את המונח ״פליטים ערבים״ במונח ״פלשתינאים״ הודו רבים בעולם הערבי שהדרישה ל״שיבת״ הפליטים הערבים לישראל אינה מתקבלת על הדעת: ב־1966 נדפס בעתון מצרי חשוב מאמר־מערכת שבו נאמר כי ״כולנו יודעים שההשפעה הציונית… הביאה לידי העברת אלפי יהודים מתימן לישראל… וכן אלפי יהודים מרוקאים, ואותו הדבר נעשה בתוניסיה, וגם סוריה ניסתה לנקוט אותה מדיניות…״
כתוצאה מכך, גרס אותו מאמר־מערכת, יכולה ישראל לטעון שאם ״רבבות יהודים שחיו בעבר בארצות הערביות״ יושבים עכשיו בישראל, ״מדוע לא יושיבו את הפליטים הערבים על מקומם?… הצעה זו… יכולה לשמש קלף־תעמולה שיעורר ענין בדעת־הקהל העולמית״.
ב-1974 שוב נזקקו הערבים לשאלה זו בעקיפים – כשבא עתונאי ישראלי יוצא ארץ ערבית לראיין את ראש משלחת אש״ף באו״ם בעת ההיא, ד״ר נביל שעת׳. שאל העתונאי הישראלי: ״מדוע שלחתם את אנשיכם להרוג אנשים חפים־מפשע במעלות ובקרית־שמונה… והרי ידעתם שרוב התושבים במקומות הללו הם מיהודי המזרח, שאתם קוראים להם אחים?״ לשמע הדברים על הפליטים היהודים יוצאי הארצות הערביות אמר ד״ר שעתי: ״על זה אין לי תשובה. אני עצמי אעלה את השאלה בארגון שלנו כשאחזור לביירות…״
כעבור חדשים העניק איש אש״ף ד״ר שעת׳ ראיון נוסף, ששימש לו הזדמנות למתן תשובה: שעת׳ קרא ל״מגילת־זכויות לאזרחים ערבים בני הדת היהודית״.כעבור זמן קצר התחדשה שורת ה״הזמנות״ מן העולם הערבי ל״יהודיו״.
סימן לדאגתם הנמשכת של הערבים ניתן במאי 1975 במאמר גלוי־לב במידה בלתי־רגילה בעתון הביירותי אל-נהאר. צברי ג׳רייס, שהוא חוקר וסופר ערבי וחבר המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, חניך ישראל, כתב כי ״הערבים מילאו תפקיד פעיל מאד״ בהקמתה של ישראל, אם גם
ספק אם זה המקום לתאר איך גורשו יהודי המדינות הערביות מבתיהם העתיקים… הוגלו בצורה מבישה לאחר שהוחרם רכושם או נתפס על־פי ההערכה הנמוכה ביותר שבגדר האפשר… כך היה על רוב היהודים הנדונים. ג׳רייס הזהיר כי ״ישראל עתידה להעלות את הסוגיה הזאת… בכל משא־ומתן שינוהל בנוגע לזכויות הפלשתינאים… ישראל אוספת את הפרטים הקטנים ביותר על היהודים שעזבו את המדינות הערביות אחרי 1948… כדי שיוכלו להשתמש בהם בבוא השעה״. בסיום דבריו אמר ג׳רייס
הישראלים עתידים להציג את התביעות האלו: …״אפשר… שאנו הישראלים הבאנו לגירושם של כ־700,000 פלשתינאים…
״אולם אתם הערבים הבאתם לגירוש אותו מספר של יהודים מן המדינות הערביות… לכן למעשה התרחשו… ׳חילופי אוכלוסיה ורכוש׳, וחייב כל צד לשאת בתוצאות.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמ
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
י צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בא כוח האשה טען שבמשך ארבעה חודשים מאז שנישאו היא טבלה שלוש פעמים. הוא לא הצליח לבתק בתוליה. אחותה, בת שש, באה ללון אצלם רק פעם בשבוע. לדבריו, הבעל נבדק על ידי שלושה רופאים, וכולם הגיעו למסקנה שהוא עקר. אם בית הדין ירצה, ייבדק על ידי שלושה רופאים אחרים. היא לא מוכנה לחזור אליו, אלא אם כן ישכור דירה רחוקה מהוריו.
המזכיר קרא את האישור הרפואי שהביא הבעל, לפיו האיש בריא וחזק וראוי להוליד. בפסק הדין כתבו החכמים שיש תקדימים לכך שלוקח זמן עד שבעלים באים על נשותיהם בצורה נורמלית ״ויש שהם נקשרים בכישוף וכו ומשתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים וכו ומתרפאים״. לכן אין למהר בגירושין. על האשה לגלגל עמו עוד שישה חודשים מיום שתשוב לביתו, ובזמן הזה ייקח תרופות מתאימות. ושלא יהיה עמהם בחדר ״שום נברא גדול או קטן, ואפילו תינוק״.
החכמים פסקו כי הבעל אינו חייב לשכור לה מדור לעצמה, כי היא מודה שהוריו אינם מציקים לה (״פאת ים״, סי׳ כח).
כיוון שהנושא רגיש, העלה ר׳ יעקב בירדוגו בפסק דין בשנת תרח״ם (1888) כמה אפשרויות, בעקבות חכמים שקדמו לו(כמו ר׳ חיים בנבנישתי בעל ׳הכנסת הגדולה׳ לשו״ע), כדי לא לפגוע באדם הסובל נפשית מהעובדה שאינו פורה. הוא הציע כיצד לפנות לאשה – שמא תוך שלווה תהרה. כי ידוע שיש קשר בין הצד הנפשי ובין הריון. הוא גילה רגישות, ומצפה שבית הדין יגלה הבנה לנושא העדין המעיק על הצדדים המעורבים. הוא נשאל על אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים מיום שנישאה, האם כופים אותו לגרשה? החכם הציג את השאלות שיש לברר, והצעותיו:
א. אם עברו עשר שנים מנישואיה, ואינה תובעת כתובתה, ״וגם שאין לנו שום דבר במה לתלות תביעתה״, כלומר אין לה כל כוונה שלילית או סחטנית כלפי בעלה, אזי כופים לגרשה.
ב. אם טען שרוצה לישא אשה אחרת ״ואבדוק את עצמי״ – כלומר שמא האשמה בה, ואצל אשה אחרת יוכל להוליד – שומעין לו.
ג. אם היא אומרת בפני הבעל ובפני בית הדין שאינו יכול לבוא עליה כלל, כופים אותו לגרשה מיד ולא יתן לה כתובה (לפי שו״ע, אהע״ז, סי׳ קנד, ס ״ק ז).
ד. אם אינו רוצה לגרשה – ״אין כופין אותו בשוטין אלא כותבין עליו אגרת מרד ויכולין בית דין לאיים עליו בדברים, ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו…״
ה. ״ומכל מקום בית דין באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר. ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה״.
ו. ״ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם, אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו, מבקשים מן הבעל לגרש״. ואם לא רצה – כופין אותו ליתן כתובה, אבל אין כופין אותו לגרש, אלא יכולין בית דין לאיים עליו״.
ז. הכפייה היא בדברים ״כגון לקרותו עבריין שעבר על דברי חכמים, ולא מנדין.
החכם סיכם כי ״צריך להיות בית דין ראוי והגון שראוי לסמוך על הוראתו והכרעתו, מה שאין כן בבית דין הדיוטות, אין לנו לסמוך עליהם״.
המשך……
Lucienne Saada UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Un type d'archive "Les Chansons de Geste"
En realite tous les noms juifs hilaliens seraient a etudier, car meme au sujet du nom Allal, l'ouvrage sur les Juifs dיAfrique du Nord deja cite, ecrit voila 44 ans ne reagit nullement aux assonances du mot et rapproche ce terme d'un nom d'homme 'Allal; il rapporte en outre le privilege accorde a Salamo Benafrahim Benallel par Pedro IV, privilege d'etre le seul fabricant de savon de la ville et de la province de Majorque…
C'est l'etude de la geste qui a permis de localiser le lieu encore visible aujourd'hui dit Bir Ghilan, ou Qasr Ghilan et la source proche de ce lieu-dit denomme 'in Rabbaw; Ghilan etait ce chamelier juif hilalien, heros de la Geste IV, amoureux de ses chameaux, les soignant avec science et astronome repute dans sa societe, ou l'on parlait du comput de Ghilan (hsab Gilan) comme de quelque chose d'infaillible. II mourut ecrase par ses betes; ceux qui vont encore a cette source affirment qu'ils entendent la voix de Ghilan dire: uzz uzz, incitant ainsi ses chameaux a se desalterer.
Les chameaux de ce heros hilalien etaient marques d'un ghain suivi d'un afif; et de nos jours on dit a un vendeur de chameaux exigeant quant au prix: ce n'est quand meme pas un chameau de Ghilan! Comme on dit: c'est un sac drid, grara dridiyya pour un sac de belle contenance.
A propos du Roi Juif sam'un que ]'heroine hilalienne Zazya aurait epouse avec repugnance dit-on, on ne sait pas grand chose sinon qu'il continue de hanter les reves des femmes pieuses musulmanes de To- zeur.
Voici quelques noms de personnes recitant la geste et que l'enquete m'a permis de rencontrer:
l'anonyme de Sers bien connu de M. Menna'i et qui la recitait aux Arabes; chaque fois qu'il entendait des vers d'un autre recitant qui lui avaient echappes, il les inscrivait, de peur de les oublier, sur la lisiere de son pantalon.
M. Mordekhai Saba qui en connaissait une bonne partie el qui la racontait egalement aux Musulmans; il est decede a 96 ans (enquete effectuee avec son fils Moise ne en 1912 )
M. David Mimouni, oncle de Jacob Mimouni de Testour qui en connaissait le texte in extenso, et qui lui aussi l'a communique a M. Abd Errahman Guiga a Testour.
Madame Touitou de Nefta qui reside actuellement a Tunis et qui en connait quelques passages tandis que sa mere en savait d'avantage.
Conclusion
Si les informations concernant les Juifs nomades delivrees par les sources hilaliennes ne sont pas negligeables, l'ensemble de ces corpus poetiques oraux et meme ecrits sur la geste peuvent nous foumir des elements tres utiles sur l'etude d'une langue qui, je persiste a le croire par sa forme, a vise a un but pratique d'expansion, et par ses sens, un but polemique ou un discours de dissuasion.
Et puis il faut avoir present a l'esprit que les etudes hilaliennes sont tout a fait jeunes; mais telles qu'elles se presentent la, les gestes avec leurs variantes, leurs glossaire, leurs milliers de vers, leurs acteurs, leurs differents types de discours, les differentes facons de les narrer, leurs lacunes, les etudes geographiques qui leur ont servi de cadre et meme de point de depart, la localisation actuelle des Drid et l'extension de la notion de geste concourent a la constitution d'un lieu social et technique "producteur et transformateur de sens".
De plus, cette facon d'ecrire l'histoire est d'abord performative et, en ce qui me concerne, c'est a travers elle que je me suis pose pour la premiere fois la question du rapport entre l'analyse historique et le reel et surtout de la nature du discours historique que Michel de Certeau definit comme acte de pouvoir au titre d'un savoir.
A partir de cette recherche qui pourrait etre pleniere a l'interieur des cadres que l'on a fixe, on serait amene a conclure que non seulement il y a lieu dans ces examens multiples pour des developpements ulterieurs de ce type d'archives mais qu'il y aurait place pour un enseignemcnt que l'on peut appeler provisoirement de "gestologie."
Je suis satisfaite de presenter en Israel ce sujet neuf car, sauf erreur de ma part et d'apres mon enquete il n'y a pas encore de recherches sur la question. Au moment ou on assiste a un eclatement de la discipline historique, ce qui est important ce n'est pas l'etude exhaustive de cette socio-litterature; a la limite son authenticite n'est pas perti nente, ce qui est important c'est le fait qu'elle joue le role d'organisateur de recherche.
Fin de l'article