עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
מבוא לספר מאת חנניה דהאן
העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכי
ונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )
הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.
העליה – הצלה מכליון
ג' באלול תשט"ו 21/08/01955
לקראת ישיבת הועד הפועל הציוני שעמדה להתקיים בירושלים, יצא עמוס רבל – מנהל מחלקת העליה במרוקו – בכדי להביא בפני הוועד הפועל הציוני את הבעיה של עלית יהודי מרוקו. ניצלתי הזדמנות זו ומסרתי לידו מכתב ליהודה ברגינסקי ז"ל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית.
במכתב נתתי הסברה מקיפה על בעיית העליה של היהודים הכפריים במרוקו והדגשתי שאין לראות בעליית יהודים אלה סתם עליה לשמה אלא עניין של הצלה מכליון.
מצב מתוח
ד' באלול תשט"ו 22/08/1955
לפי התוכנית הייתי צריך לבקר היום, יחד עם צוות המיון, בכפר קצר א-סוק ( באזור תפילאלת ), אך בגלל המצב המתוח ששרר באותם ימים, עקב הטרור והחבלה של תנועה מקומית, במרוקו בכלל ובכפרים בפרט, נאלצנו לדחות הביקור לימים רגועים יותר.
אזעקת הצלה.
ו' באלול תשט"ו 24/08/1955
בתכניתנו היה לצאת למכנאס, לפתע קיבלנו קריאת אזעקה והצלה ממאזאגן ( אג'דידה ). מתברר שאחרי הפרעות שהיו במקום נותרו כמאתיים פליטים שיש לטפל בהם בהקדם, בטרם יהיה מאוחר. קבל הרשיון מהשלטונות לקחה לנו כיום שלם לבסוף הצלחנו לקבל אותו.
בפרוע פרעות בישראל.
הגענו למאזאגאן, מצאנו את הפליטים מכונסים בבית הספר של א.י.מ.ק.ה. מתוך 240 משפחות שטיפלנו בהן אושרו לעליה 75 מש]חות שמנו 609 נפשות – השאר נפסלו, לצערי, מחמת חוקי הסלקציה שהוכתבו על ידי הסוכנות היהודית בארץ, ושלא היה ביכולתי לנהוג נגדם. אודה שגם במיון 75 המשפחות נהגנו בגמישות רבה.
באותו ביקרנו במללאח וראינו תוצאות הפרעות שהתחוללו שם יומיים לפני בואנו : בתים שרופים, שוד והרס בכל פינה, משפחות רבות נשארו בערום ובחוסר כל. הוספתי מראה זה בדמיוני על פרעות היהודים באוקריינה ובארצות מזרח אירופה. אכן נאד הדמעות של העם היהודי מתמלא על גדותיו.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
C'cst autour de ccs "Toujar as-Soultan". dix families cn tout, que se constitua la communautd juive dc Mogadoe. Un de ces favorises du sort, Aaron Aflalo, avait emmene avec lui un parent, R. Yahiya Aflalo, qui devint le premier dayyan de la jeune communaute "'. Aaron Allalo reserva au culte la plus vaste salle de sa maison. Ce fut la premiere synagogue de la ville; elle existe encore.
II s'eleva des contestations au sujet de cette nomination. Le "Tajer as-Soultan" Chalom Delmar, tres en faveur aupres du souverain, finit par imposer R. Moche Elkeslassi. Ce dernier dut, a son tour, abandonner son poste au profit de R. Jacob Bibas de Rabat, soutenu par les Levi-Bensussan et les Levy-Yuly. On lui adjoignit R. Jacob Benbenisty de Marrakech. Le groupe des gens de Tetuan ayant pris de l'importancc, on fit appel a R. Abraham Coriat, 1'auteur de Zckhut A bot, qui, du reste, avait une nombreuse parente dans la ville. R. Abraham Coriat, a la demande des Livournais fixes a Mogador, partit pour Livourne dont il devint le dayyan.
Les "Toujar as-Soultan" avaient amene avec eux un certain nombre d'assistants, des auxiliaires charges de la correspondance et des comptes, tous Juifs, et dont beaucoup devaient devenir les alter ego de leurs patrons. Ils amenerent aussi des serviteurs, hommes et femmcs, et des hommes de confiance, musulmans quelquefois, charges surtout de la surveillance des marchandises au port et a 1'entree et a la sortie de leurs entrepots. Puis vinrent des artisans et des boutiquiers juifs dont quclques-uns formerent une corporation d'intermediaircs, al-Bassaria, avec a leur tete un chef ou amin. Aucune transaction interne n'etait possible sans l'intervention de ces courtiers.
Mogador etait alors partagee en plusieurs quartiers separes les uns des autres par de hautes murailles crenelees pour leur defense. Le quartier ou furent loges les "Toujar as-Soultan" englobait la residence du gouverneur, les maisons dc quelques haut-fonctionnaircs. des consuls et aussi des marchands Chretiens. Un petit palais pour le sultan y fut egalement construit. Ce fut la kasaha al-kadima. Le reste de la ville, comprcnait les quarties des bouakhur, soldats noirs du sultan, des renegats chretiens (derbe al-Euleuj}) un corps dc 200 hommes charges de la defense dc la ville, des marches pour toutes sortes de produits du pays et enfin la medina. Ce quartier etait tres populeux. Tous les Musulmans, les Juifs et les Chretiens qui n'etaient pas des soldats ou qui n'appartenaient ni au corps consulaire ni au haut-commerce y vivaient meles les uns aux autres.
Notre manuscrit indiquc le chiffre de 1875 Juifs vivant dans la medina en 1770/1 Ils avaient six synagogues installees, naturellement, dans des maisons privees. Sauf en ce qui concerne lc paiement de la Jcziya, ils n'etaient astreints a aucunc des obligations qui pesaient sur la majorite des Juifs du Maroc. Des les premieres annees de l'etablissement de cette communaute, celle-ci donna a la ville un caractere juif qu'elle garda, d'ailleurs, jusqu'a ces dernieres annees. Des le vendrcdi soir, la ville entiere prenait un air de fete; le samedi et les jours de fetes juives, personne n'achetait ni ne vendait, tout lc monde, Musulmans, Chretiens et naturellement les Juifs se reposaient.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו ע
מם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
ה׳כבלה׳, כינוי למשכן האלילים ה׳כעבה׳ שבמכה, בתחילה התפללו המוסלמים כשפניהם כוונו להר הבית בירושלים כפי שנהגו בני ישראל אולם לאחר הסכסוך בין מנהיגי היהודים למוחמד שינה מוחמד את הפניה לירושלים וקבע שהמוסלמים יפנו את פניהם לכיוון כעבה בשעת התפילה למרות שבכעבה שכנו באותם הימים כ-300 אלילי עובדי אלילים.
הוא העתיק ואימץ רבים מחוקי המסורת הפגנית שהיו מקובלים בקהיליית עובדי האלילים ללא כל שייכות לתורתו המונותיאיסטית אותה אימץ בתחילת דרכו. הוא הורה לתומכיו לכבד את צום הרמדאן על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ ולהתפלל כשפניהם מופנות אל ה׳כעבה׳ (ה׳כבלה׳) ולקוד קידה ׳רקעה׳ במהלך התפילה כש׳כעבה׳ הייתה גדושה בשלוש מאות אלילי עובדי האלילים.
זעמו כלפי היהודים בא לידי ביטוי בשינוי כללי האמונה היהודית שאימץ לפנים. הוא נטש את אלוהי השמיים שהכיר דרך חכמי היהודים ודרך בן-דודה של חדיג׳ה אשתו, ורקה אבן-נפול, ושב חזרה לחיק אלילי ה׳כעבה׳ שסגד להם לפנים.
♦ האם אדם כמותו יכול להתיימר להיות שליח ה׳ על פי מעשיו המגונים ועל פי החלטותיו המשונות!
מוחמד מתואר על ידי חוקרי דת האיסלאם כאדם בלתי יציב בעקרונותיו הדתיים ובהחלטותיו שגובשו בעיקר על פי הלך רוחו ויחסי הגומלין שלו עם יריביו, ללא כל התחשבות בכללי האמונה המונותיאיסטית.
הוא היגר ליתר׳ב כי מצא באזור המיושב כמעט כולו במאמינים יהודים כר דשא נרחב ונוח להגשמת מטרותיו.
הערת המחבר – ה׳עשורא׳ – כינוי ליום כיפור בפי הערבים.
י* ה׳ראג׳ה׳ – כינוי לחודש הרמדאן אשר השבטים הפגנים נהגו לצום אף כי היה מותר להם לאכול כל הלילה עד אור הבוקר.
הוא לא היגר ליתר׳ב כשליח ה׳ ולא יזם כל פעולת בוררות בקרב שני השבטים הפגנים אווס וחזרג׳, על פי השערותיו של ההיסטוריון אבן- הישאם.
הוא אף לא השקיע כל מאמץ להטות את אמונתם של שבטי אווס ייוירג׳ וכל יתר שבטי האזור להסתפח לחיק האלוהים שבשמיים, אלא בראש ובראשונה החל בגיוס כוחות למטרותיו הצבאיות, דהיינו גיוס לוחמים לשם הפשיטות התכופות שביצע על שיירות האספקה למכה למטרות שוד, ביזה ורציחות אכזריות של מתנגדיו בשדה המערכה.
כאסטרטג מעולה, מגובה בדחפי נקם, תכנן להטיל תוך זמן קצר מצור על דרכי הגישה לשיירות האספקה למכה והחל להטיל בכוח החרב ובעזרת תומכיו שהתעשרו ממעשי השוד והביזה אימה על האזור כולו.
אובדן שיירות האספקה בדרך למכה גרם למחסור במזון בעיר שם שכנו גם חלק מבני משפחתו ורבים מבני משפחות תומכיו וידידיו שהתגוררו עדיין במכה.
השוד והביזה שכפה מוחמד על שיירות האספקה למכה הביאו את הצדדים לידי מלחמות עקובות מדם בין כוחות מכה וכוחותיו של מוחמד, כמו מלחמת ׳באדר׳ שהתרחשה בין כוחות מכה וכוחותיו בשנת 624 לספירה. כוחותיו של מוחמד גברו אז על הצבא ממכה לאחר שמנהיגם אבו-ג׳הל נפל בקרב.
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.
ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
ניצחונו של מוחמד בקרב ׳באדר׳ על הצבא של מכה הוציא אותו מאלמוניותו בחבל חיג׳אז ובהגיעו לאל-מדינה עטור תהילה ושלל רב, החל לבסס את מעמדו כמנהיג שאין להטיל ספק במעמדו.
לאחר תקופה קצרה של מנוחה וחשבון נפש הורה מוחמד, בעצת יועצו המדיני עבדאל רחמן אבן־עוף, לתקוף את השבט היהודי הגדול ׳בנו-קינוקאע׳ ואת שבטי היהודים הקטנים שבסביבה: שבט ׳בני עוף׳, שבט ׳בני אלמג׳אר׳ ושבט ׳בני סעאדה׳, להרוג את כל בני השבטים ולהחרים בכוח החרב את רכושם הרב.
ההוראה להשמיד את בני השבטים היהודים ללא כל מעשה התגרות מצדם העלתה את חמת בני בריתם: עבדאלה אבן-אובי, ובני השבט הבדווי " עטפאף ".
הם פנו בצוותא אל מוחמד בדרישה לבטל את הגזרה אך לא השיגו יותר מאשר את המתקת גזר הדין מהשמד להגליית בני השבטים והחרמת רכושם.
מוחמד תקף את בני השבטים היהודים כנקמה על הביקורת שהטיחו בפניו על מעשיו. כל גבר שהתנגד נהרג וכל אישה שהתנגדה נלקחה לעבדות וכל היתר הוגלו מעל אדמתם בכוח החרב וללא כל עוול בכפם.
מוחמד, בשיתוף פעולה עם יועצו, עבדאל רחמן אבן-עוף, חילק את הרכוש הרב שנפל כשלל לידיו, ראשית לשם יצוב מעמדו כמנהיג נדיב ושנית למען מתן אחיזה לתומכיו, בעיקר לאלה מקרב המוהג׳רון שלא היו להם עדיין בתים באל-מדינה. אין תיעוד אותנטי בקשר לגורלם של יהודי השבטים לאחר ההרג והגירוש.
♦ האם מעשי הגירוש הבלתי אנושיים כלפי יהודי השבטים שהאמינו באלוהים יאה לאדם המתיימר להיות שליח ה׳
הספק הגדול באמיתות שליחותו של מוחמד מתגלה ביריבותו ובמעשיו האכזריים דווקא כלפי היהודים.
ניצחונו של מוחמד בקרב ׳באדר׳ עודד אותו ואת כוחותיו להטיל את מרותם על בני השבטים באזור ולהגביר את מעשי האיבה, השוד והביזה נגד שיירות האספקה למכה ללא הפסק.
מעשי ההתנפלות על שיירות האספקה הביאו את מנהיגי מכה לידי החלטה לתקוף את מוחמד ואת כוחותיו. ליישום הפעולה מונה אבו־ סופיאן, אסטרטג ומצביא צבאי בעל כושר הנהגה ושליטה מעולה על כוחותיו הלוחמים. כוחות מכה, בהנהגתו, התמקמו על אם הדרך למכה, על גבעת ׳אוחוד׳, ליד באר-המים והמתינו לשעת העימות.
מוחמד יצא לקראתם ללא הצטרפותם של עבדאלה אבן-אובי, מנחיג השבט הגדול מאל-מדינה, ואף ללא הצטרפות בני השבט הבדווי עטפאן או השבטים היהודים ששמרו על ניטרליות.
חוקרים רבים בעבר, ואף בעת החדשה, הגיעו למסקנה שאי הצטרפותם של בני השבטים מאל-מדינה לכוחותיו של מוחמד מוכיחה עד כמה רחוק היה מוחמד מלהיות מקובל על תושבי אל־מדינה כמנהיג שאין עליו עוררין.
על פי המשוער, התעמתו כוחותיו של אבו-סופיאן ממכה עם כוחותיו של מוחמד בשנת 625 לספירה על גבעת ׳אוחוד׳ – ׳קרב אוחוד׳. בקרב זה נפלו חללים רבים מקרב צבאו של מוחמד שנסוג משדה הקרב פצוע וחבול ואף איבד את בן דודו חמזה שהיה גיבור חיל ואהוב עליו מאוד.
מוחמד, שחייו היו בסכנה, נמלט עם מעטים מכוחותיו אל אזור הררי מכוסה בסלעי בזלת בקרבת אל-מדינה.
מפקד הפרשים של כוחות מכה, אבן-אל-ווליד, ששירת תחת שרביטו של המנהיג הדגול, אבו-סופיאן, נמנע מלהמשיך ברדיפה אחר כוחותיו של מוחמד באזור הסלעי וההררי ובכך ויתר על תבוסתם המוחלטת של כוחות מוחמד בשדה הקרב.
בשעה שנסוגו כוחותיו החבולים של מוחמד בבהלה משדה הקרב, פנה אליו אחד מנתיניו בשאלה: ״הרי אתה אמור להיות נביא ה׳ הכל יכול, אנא בקש מאלוהים שיעשה נס וננצח בקרב״. תשובתו הנחרצת של מוחמד הייתה ״אינני נביא״. קרב ׳אוחוד׳ הסתיים ללא הכרעה, אף כי מטרתם החלקית של כוחות מכה הושגה בהשפלתו ובהחלשת אישיותו של מוחמד שהצטיירה בעיני רבים כמנהיג בלתי מנוצח לאחר ניצחונו בקרב באדר.
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.
רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.
יעקב בירדוגו.
המאה ה-18. בשירתו ישנה השפעה קבלית, אך לא בספרו " מים עמוקים "
אנציקלופיה ארזי הלבנון 1116
יעקב בן מארגי.
1700בערך. מקובל נודע, חברם של רבי אברהם בן מוסא, ורבי אברהם ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו " שהחשוב בחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר"יט ז\,ל היה חוגו של רבי יעקב בן מארגי בתיטואן. ממנו יצאה השפעה של המקובלים בסאלי.
רבי יעקב הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז"ל בכתב יד ( חיד"א )בסוף ספר " הדרת זקנים ", פירושו על "אידרא זוטא קדישא ". הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת נאר"י ז"ל.
הגהותיו נדפסו ב " שערי בינה " לרבי יצחק צבע. קונטרס קבלי לוריני מובהק, ששלח לרבי רפאל אבן צור, הועתק לספר " סובר הרזים ". עוד מובא מאמר קצר בשמו ב " מערת שדה המכפלה ".
ארזי הלבנון 1148
יעקב בן צור בן ראובן.
יליד פאס, יום שבת כ"ז באייר תל"ג – ליל שבת א' בטבת תקי"ג . פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו רבי יהודה בן עטרהיו מן הבולטים ביותר שבחכמי מרוקו. תלמיד חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו לבד משאלותותשובות " משפט וצדקה ביעקב ".
ידוע שהיגה כתב יד של ספר " ירח יקר ", פירושו של רבי אברהם בן רבי מרדכי גלאנטי ל " זוהר ". הגהותיו ל "אוצרות חיים " נזכרות הרבה ב " סובר הרזים " בכתב יד ניו יורק. באו הגהותיו ל " ספר הכוונות " החיד"א מציין כי " היה לו יד בקבלה מעשית ".
יעקב נסים בן שבת .
נפטר י"א בתשרי תרי"ח. מחכמי גיברלטאר. ספר פיוטיו " יגל יעקב ". משתמש בו במונחים קבליים. בדף טז מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום.
" והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור ( כנראה מערת אופראן ) וכמה רבנים נקברים במערה …חמשים צדיקים…והאחרון…הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט.
יעקב מלכא.
נפטר תקל"א בתיטואן. מורה צדק בפאס. בהקדמת שאלות ותשובות " זרע יעקב " שם, תואר כמקובל האלוהי.
יעקב נחמאס. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים " הרב הקדוש המקובל " וכיוצא באלה.
יעקב פינטו בן ראובן.
מחכמי מראכש. ומתלמידי רבי אברהם אזולאי בן ישראל, חברו של רבי ישעיה הכהן. וכנראה שחיברו שלושה כרכים פירושים על הזוהר. הגהותיו ל " ספר הכוונות " נדפסו ב " שערי בינה "
יעקב ששפורטאש.
1610 – 1698. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג'יר. היה רב ראשי בתלמסן, אחר כך בפאס ובסאלי. " נכנס לפרדס בימי שבתו שם במרוקו ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו.
ספרו " ציצת נובל צבי " יצא במהדורה מדעית בידי י תשבי. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש ל " הילכ הקודש " לרבי משה בן אלבאז המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת רבי משה קורדובירו דווקא.
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בס
בל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
ב " כיוון סוציו-אקונומי "
אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.
גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.
פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.
הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.
סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.
ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
הנצרות
הנצרות החלה ככת שפרשה מהיהדות, ובסוף הפכה לדת חדשה בפני עצמה בהשפעת יהודי בשם שאול התרסי, הנקרא בפי הנוצרים ׳פאולוס הקדוש׳. לאחר ששאבה את יסודותיה מן היהדות, נוספו לנצרות רעיונות אליליים־הלניסטיים ומוטיבים מדתות אחרות.
הערת המחבר : כגון עבודה לאלוהים שעמד לתחייה ועבודה לאמו של אלוהים – אמונות שרווחו בקרב עמי המזרח הקדום.
כתבי הקודש הבסיסיים של הנצרות הם התנ״ך, ובנוסף לו גם הברית החדשה. זו כוללת את ארבעת ספרי הבשורה, האוונגליונים, כמה אגרות ועוד ספרים אפוקריפיים. האוונגליונים מכילים חלק מסיפור חייו של ישו הנוצרי, דבריו ופועלו, ומיוחסים לארבעה מתלמידיו או תלמידי תלמידיו. גם האגרות נכתבו על־ידי תלמידיו או תלמידי תלמידיו הנקראים ׳שליחים׳, והמפורסם שבהם הוא פאולוס הנ״ל.
הערת המחבר : האפוקריפים הם ספרים חיצוניים של היהודים, שלא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, כמו ספר יהודית, טוביה, מכבים , בן סירא ; ויש לנצרות ספרים אפוקריפים נוספים, אשר בשל התנגדות הכנסייה הודחו מן הברית החדשה. עכ"ל
כתבי הקודש של הנצרות נקראים ׳הברית החדשה׳, מתוך ההשקפה, שלפיה כרת בורא העולם ברית חדשה עם מאמיני ישו, והיא באה במקום ׳הברית הישנה׳ של בורא עולם שנכרתה עם עם ישראל. לפי אמונתם, ירשו מאמיני ישו את מקומה של היהדות. הנצרות מכירה בקדושת התנ״ך, אך מפרשת אותו על־פי אמונתה ובשונה מהיהדות.
למן המאה הרביעית נעשתה הנצרות לדת השלטת בארצות אירופה. בעקבות סכסוכים פוליטיים ודוגמטיים התפלגה הנצרות לכתות רבות. שתי כנסיות גדולות שלטו על ארצות הנוצריות: המערבית הקתולית, שראשיה ברומא; והמזרחית, שעיר בירתה היתה עד שלהי ימי הביניים קונסטנטינופול הביזנטית.
האסלאם
האסלאם נוצר כ־600 שנה לאחר יצירת הנצרות, בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים. דרשותיו של השליח מוחמד נלקטו ונסדרו לספר ־ הוא הקוראן, ספר היסוד של הדת. ההשקפה המוסלמית גורסת, כי הקוראן הורד לעולם באמצעות התגלויות אלוקיות לנביא מוחמד. הספר יחיד במינו, לשונית ותכנית, נכתב בערבית טהורה, ואי אפשר לחקותו (אעג׳אז). גם לא ראוי לקוראו בשפה אחרת או ללמדו על־ידי כופרים. כאמור, מלבד ספר הקוראן מושתת האסלאם גם על החדית׳ – המסורת שהועברה בעל־פה מדור לדור והועלתה על הכתב מאמצע המאה התשיעית ואילך. ההלכה המוסלמית גיבשה קריטריונים לבדיקת האותנטיות של מסורות אלה, וסמכה ידה על כשבעה קובצי חדית׳ כאותנטיים.גם ספרי הביוגרפיה של מוחמד וחבריו הם בעלי חשיבות רבה. החדית׳ כולל עובדות, חוקים, מופתים, דברי חוכמה, פסקים ופתגמים, המיוחסים למוחמד ולתלמידיו. הללו מהווים תשתית לסונה הקדושה, המדריכה ומכוונת את ההתנהגות הנכונה של המוסלמי המאמין ושל המשפט האסלאמי, השריעה.
הערת המחבר : ארבעת יסודותיה של השריעה הם: הקוראן: הסונה – במשמע הלכות חייו ואמירותיו של מוחמד ובני דורו ישרי-הדרך: ההיקש (קיאס) מהלכה אחת לאחרת: והסכמת הכלל (אג׳מאע). ראו י׳ מירון, הדין המוסלמי כראיה השוואתית, ירושלים: מאגנס, תשס״א, עמי 25 ואילך. יש המוסיפים גם את מנהג המקום (ערף או עאדה) כיסוד הלכתי חמישי. ראו ג׳ בכור, בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי, הרצליה: מפעלות המרכז הבינתחומי, תשס״ב, עמי 19-18.עכ"ל
הערת המחבר : הקריטריון העיקרי, לפיו הוכרזה מסורה אותנטית, היה שרשרת המוסרים שהעבירו אותה מדור לדור (אסנאד). חכמי ההלכה של ימי הביניים חקרו אחת לאחת אלפי מסורות שכאלה, כדי לבדוק אם היו המוסרים יכולים, כרונולוגית ופיזית, להיפגש זה עם זה ולהעביר להם את המסורה. כן נבדקה אישיותם של המוסרים הללו בכל הקשור לאדיקותם, מהימנותם ואורחות חייהם, כך שיימצאו ראויים להעביר את דברי מוחמד. ראו ח׳ לצרוס-יפה, ״התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה באסלאם״, בתוך: ח׳ לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 159-158. המזרחן היהודי יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר, הנחשב במערב לאבי ביקורתו המודרנית של החדית׳, גורם כי מסורות רבות זויפו כך שתתאמנה לאינטרסים פוליטיים, כיתתיים ואתניים של קבוצות-עניין באסלאם הקדום. כך יותר משהיא משקפת את אמירותיו ודרכי התנהגותו של מוחמד, מעידה ספרות החדית׳ על התפתחות האסלאם במאתיים השנים הראשונות. ראו את הדיון אצל י׳׳י גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי״א, פרק שני. עכ"ל
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
גלגולי הפירוש על עין יעקב
ספרו המפורסם ביותר הוא: ״מאור עינים״ – ״הרי״ף״ דעין יעקב. על ספר זה כתב החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים, אות מ): ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו על כנפות האר״ש״. בספר זה פירש את אגדות חז״ל בחריפות נפלאה. מטרתו היתה לבאר כל כיצד למדו חז״ל את דבריהם מתוך הפסוקים, לבאר מה הוקשה להם, וכיצד מתיישבים הדברים בדקדוק רב לפי דרשתם.
לאחר שנדפס חלקו הראשון של הספר בוונציה בשנת ת׳׳ג בשם ״פירוש הרי״ף״, חזר ונדפס באמשטרדם בשנת תמ״ד, על ידי הגאון ר׳ יצחק מאיר פרנקיל מחבר לספר ״קיקיון דיונה״, אשר קבע את מקומו בעמוד הספר מתחת לדברי הגמרא, לצד פירוש המהרש״א. מאז נהפך פירוש ״מאור עינים״ – הרי״ף, לחלק בלתי נפרד ::ספר ״עין יעקב״.
חלקו השני של הספר עבר כמה גלגולים, ככל הנראה, סבר ר׳ יאשיהו להדפיסו יחד עם החלק הראשון, ובעת הדפסת החלק הראשון בוונציה הובא גם חלק זה לשם. מסיבות שונות לא נדפס מיד, והופקד בתחילה למשמרת בידי החכם ר׳ שמואל מסעוד מרבני וונציה. לאחר כמה שנים (בערך בשנת תט״ו), ביקש ר׳ דניאל פינטו בנו של הרי״ף, מר׳ שמואל אבוהב (מרבני וירונה וונציה) שישלחנו אליו יחד עם כמה עותקים מהספר הראשון שנשארו שם.כנראה, מבוקשו התמלא, וכתב היד נשלח אליו בחזרה.
כתב היד היה מונח בגנזי ר׳ דניאל, שם ־ לאחר כמה שנים מצאו החכם ר׳ יעקב בליליוס מדייני ורבני וונציה והניחו אצלו. כתב היד היה מונח למשמרת, עד שבשנת ת״ק קם ר׳ שלמה יקותיאל זלמן מדייני העיר גלוגא, ובמהדורת העין יעקב שהדפיס באמשטרדם, הוסיף גם את החלק הזה. בכך הושלמה הדפסת פירוש הרי״ף על העין יעקב, ומאז ועד ימינו נדפס במהדורות רבות יחד עם ספר עין יעקב.
החלק השני נדפס גם במנטובה בשנת תק׳׳ג, על ידי החכם ר׳ משה נאג׳ארה, אשר מצא כת״י של החלק השני בבית מדרשו של הגאון ר׳ שמואל לאנייאדו, בהוצאות ההדפסה השתתף עמו הגביר ר׳ נסים פרובינצאל.
פרי צדיק עץ חיים
זרע ברך ד׳ השאיר אחריו ר׳ יאשיהו, מלבד בנו ר׳ יוסף אשר נפטר בצעירותו כמסופר לעיל, נולדו לו גם בניו ־ ר׳ יהודה פינטו, ור׳ דניאל פינטו, ובתו שהיתה נשואה לר׳ שמואל ויטאל.
על ר׳ יהודה פינטו אין בידינו שום פרט, מלבד תאריך פטירתו ח׳ בכסלו תי׳׳ב. וכה כותב גיסו מהר׳׳ש ויטאל בספר תשובותיו באר מים חיים (סימן י״ז), בתחילת התשובה מתאריך י״ז בכסלו תי״ב: "עם היות כי נשבר לבי בקרבי, רחפו כל עצמותי, ורוחי אין בקרבי, מפרידת מחמד עין חתני הראשון, בנן של קדושים הרי״ף ז״ל, וזאת ליהודה׳׳.
ר׳ דניאל פינטו היה גאון מופלג, וכך כותב אליו הגאון ר׳ שמואל אבוהב זצ״ל – רבה של וירונה וונציה שבאיטליה באותה תקופה, בעל שו״ת דבר שמואל, ומגדולי אותו דור:
״ישישו בני מעי, ובשמחה יגילון, גילה אחר גילה, בזמן שצדיק בא לבית מלוני, וכמו נגיד אקרבנו. ומה גם צדיק בן צדיק, בר אוריין ובר אבהן, יאי ויאי, אשר בערכו שמחתי ושימחתי בו, כי זיו איקוני אביו שבשמים – לו ניתן, וחרות על
לוח לבי. ומוקירו הייתי לשעבר, על פני מראה ברק חכמתו הגדולה, ועכשיו ביותר, בראות כח הבן יכבד אב בחכמה ובכשרון, ה׳ ישמרהו ויחיהו ".
הערת המחבר : אגרת זו נמצאת בכת״י מונטזינוס שבספרית בית המדרש "עץ חיים" של הספרדים והפורטוגזים באמשטרדם, וצילומה במכון בן צבי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים. הובאה גם במאמרו של מ. בניהו בספר סיני כרך ל״ד עמוד קצ״ת.
אין בידינו פרטים רבים על קורות חייו, מלבד זאת, שלאחר פטירת אביו עבר —.נורר בארם צובה, וכיהן בה ברבנות.
הערת המחבר : כך מספר ר׳ אליהו חי ששון המו״ל הראשון של שו״ת נבחר מכסף, בתולדות המשפחה שצירף שם. יש לציין שבסוף האגרת הנ״ל מברך ר׳ שמואל אבוהב את ר׳ דניאל שיזכה לשבת על כסא רבנות אביו ויאריך ימים על ממלכתו.
כמו כן, חיבר ספר דרושים בשם לחם חמודות, אשר לא נדפס. גרגר ממנו מובא בספר חזון עובדיה להרב עובדיה מזרחי הלוי מרבני ארם צובה (דרושים עה״ת, ליוורנו תקמ״ז), בפ' כי תצא (דף קפא:), בשם ספר לחם חמודות כתב יד.
רבי דניאל נפטר בט״ו באב תמ״א (1681). על מצבתו נחרתו המילים:
״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, טוב סחרה מסחר כסף, נבחר מכסף מזוקק, ודניאל עלה לביתיה, בית מועד לכל חי, לחם חמודות לא אכל, החכם השלם, כמוה״ר דניאל פינטו זלה״ה, יום ו׳ טו״ב לאב שנת ה׳ – אמ״ת״.
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.
אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעש
י " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.
באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".
אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.
אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.
אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.
במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.
הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו.
אבידוב, יאני
נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.
מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.
בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.
אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.
1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "
2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית – קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.
בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.
3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.
4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .
ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .
ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.
" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.
רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "
מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "
דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ".
על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן ף מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……
כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.
איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.
אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.
המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.
זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.
בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורנו הרב אברהם שלם מדרעא זצ"ל
הוא היה מחבל דרעא וחי בחצי האחרון מהמאה השלישית ובראש המאה הרביעית והיה מקובל, וספרו אודותיו כי היה גדול הדור ויודע עתידות.
כהה"ר אברהם רותי ז"ל.
אחד מחכמי פאס וניתנה לו משרת הנגידות אחרי רבי שאול בן רמוך הוא חי במאה השלישית ופעם אחת כשנכנס לפאס המלך עבד אלמלקי והטיל על היהודים מס גדול וביחוח הטיל על רבי אברהם הנזכר מס גדול כי הוא היה עשיר ובעל הון.
מורנו הרב אברהם הכהן ז"ל
בן רבי יצחק מחכמי פאס חי במאה הרביעית בדור השני להתיישבות המגורשים והיה בימי מוהר"ר זעדיה בן רבוח זצ"ל וראיתיו חותם עם כמה רבנים בשנת שנ"א, עוד ראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה רבנים בשנת שמ"ד ליצירה.
כההר"ר אברהם הכהן ז"ל
בן מורנו הרב רבי יהודה הנזכר , להלן בתואר מארי מתניתין
מורנו הרב אברהם אבן צור זצ"ל
בנו של מורנ הרב משה זצ"ל, הוא אחד מרבני סאלי והוא חי במאה הרביעית, וראה בספק התקנות בתקנה המתחלת לפי שרבי אברהם אבן צור נ"ע, ומורנו הרב יצחק צבע זצ"ל מסאלי כתב בהקדמתו לספר קרני ראמים שלמד לפני מרונו הרב אברהם הנזכר.
מורנו הרב אברהם בן פאלקון זצ"ל
בן החכם רבי שלמה אחד מרבני פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מורנו מורה"ש דוראן זצ"ל. ראה שאלות ותשובות הרשב"ש זימן ת"ו ת"י.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
אין מקום לפקפק באמיתות דבריהם של סופרים ערביים המזכירים את התיישבותם של יהודים בקירואן זמן קצר לאחר היווסדה (ב
מחצית השנייה של המאה הז'). אולם לא נמצאה תשובה לשאילה מהיכן באו והתלקטו אנשים אלה!־ אין להניח שהם הגיעו מבבל, מארץ־ישראל או ממצרים, והקרוב והמתקבל על הדעת, שאלה היו פליטי הגזירות של הרקליוס וקודמיו, שנמלטו לפנים הארץ, לחבלים המדבריים, אשר שם זרוע השלטון לא יכלה להשיג אותם, בתחילת המאה הטי מגיע אלינו הדם של אנשי אפריקה באגרתו של פירקוי בן באבוי תלמיד־תלמידו של רב יהודאי גאון. מדברי הכיבושין שלו, בהם הוא מוכיח את הנמענים, יש להסיק כי יהודי אפריקה היו שולחים תלמידים לישיבת ארץ־ישראל, ואלה היו מביאים עמהם ״מנהגי שמד״ — כפי שפירקוי בן באבוי מכנה אותם — הנוהגים שם. כלומר בראשית המאה הט׳ יש עדות לזיקתם של יהודי המגרב לארץ־ישראל ולישיבותיה, ולפי שעה אין הם נזקקים לישיבות בבל.
אולם החל מאותו פרק זמן מתהדקים הקשרים בין קהל קירואן (אפריקה) ובין גאוני בבל. נדמה שבניגוד לדעה המקובלת לא גדל בעקבות זאת מספרם של המהגרים מעיראק שהתיישבו באפריקה הצפונית. ר׳ נחום בן יוסף החזן הברדאני הוא האישיות היחידה שרישומה ניכר במקורות ספרותיים מימי הגאונים ושהתיישב באפריקה הצפונית — לפחות לזמן מה. אמנם נזכרים ״זקני בבל״ בקירואן, אבל בחליפת המכתבים הערה ובתשובות המרובות של הגאונים שנשלחו למגרב נעדר כל רמז לקהילות הבבליים (״עיראקיין״), שהיו מצויות בערי סוריה, ארץ ישראל ומצרים, והן מאורגנות בבתי כנסיות לפי מוצאם. עובדה זו אומרת דרשני.
זיקתם של חכמי המגרב ובתי־הדין של קהילותיו לישיבות בבל ולתורתן היא מן המפורסמות. אולם אין כל רמז בספרות התשובות הענפה, שהיתה בידי גאוני בבל סמכות כלשהי למנות את הדיינים בבתי־הדין או להשפיע על הסדרים הפנימיים בישיבות. גט סמכותה של ההנהגה הרוחנית בארץ־ישראל לא השתרעה על בתי־ הדין במגרב. אין אנו יודעים כיצד ועל ידי מי הוסמכו החכמים לשמש דיינים וראשי בתי־הדין. הרי אין לראות בתארים אלוף, סנהדרא רבא, הרב הראש וכדו׳ יותר מאשר תוארי כבוד ויקר, שהיו מעניקים ראשי הישיבות לפקידים, כלומר הממונים מצדם ואישים מכובדים אחרים, שדאגו לצרכיהן של ישיבות בבל וארץ־ישראל. הסמכות היחידה וללא ספק החשובה ביותר שבידי הגאונים לגבי חו״ל היתה סמכות התורה, וזו השתרעה על מחן תשובות והכרעות בענייני דת ודין. אף אם נקבל את ההשערה הנראית רחוקה, שרב האי הוא שהעניק לנגיד קירואן תואר זה, לא ממנו קיבל רב אברהם בן נתן ועמאן את הסמכות המעשית להיות נגיד בתוניסיה, כלומר העומד בראש כל היהודים בארץ — ולייצג אותם לפני השליט המוסלמי.
ר׳ אברהם בן דאוד (עמי 51 בהוצאת ג, כהן) מספר כי ב׳׳גליון״ (כתב מינוי), שמסר המלך השאם השני, קורטובה סוף המאה הי/ לחצרנו יעקב בן ג׳ו היה כתוב ״שנשאו על כל קהלות ישראל, שיש מן סגלמאסא עד נהר דויירה, שהיה קצת מלכותו ושהוא שופט את כלם ושהוא רשאי למנות עליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מם וכל פרעון שעליהם. והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לובשי פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן וכתבו לו הסכמה בנשיאות וכתוב בה: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וכו׳ ״. לפני כן (שם, עמי 48) מתאר הראב״ד את בואו של ר׳ משה בן חנוך (אחד מ״ארבעת השבויים״) לקורטובה, וכיצד הציע ר׳ נתן הדיין לאנשי עירו למנות את ר׳ משה לדיין עליהם. משני התיאורים יש ללמוד משהו גם על דרך מינוים של הנגיד ושל הדיינים במגרב האפריקאני, ומתקבל על הדעת שהנוהג היה דומה כאן וכאן: השליט המוסלמי היה ממנה איש שהיה בשירותו — כרופא או כיועץ — לנציגם של היהודים בחצרו והיה מטיל עליו תפקידים שונים בעדה היהודית — כולל מינוי דיינים. אגב זאת יש להזכיר, כי בבבל ובארץ ישראל היה מסמכותם של ראשי הישיבות וגם של ראשי גולה למנות את הדיינים שברשויותיהם. נדמה כי בהעדר נגיד היד. הקהל ממנה את הדיין *. מכל מקום ברור, שאם בימיהם של רב שרירא ורב האי בפומבדיתא ור׳ שמואל בן חפני בסורא לא היה המגרב כפוף למרותם מבחינת מינוי מנהיגיו החילוניים והדתיים, על אחת כמה שאין להניח כי נשתנה המצב בימי חולשתן של שתי הישיבות, ובמיוחד לאחר ירידת סמכותן הרוחנית של הישיבות בבבל ובארץ־ ישראל. כורח המציאות אילץ חכמי המגרב הספרדי המובהקים ומוכרים במאות הי״א—י״ב, כגון ר׳ יוסף בן מיגאש, תלמידו של ר׳ יצחק אלפאסי, לחדש את מנהג הסמיכה של תלמידים הראויים להיות דיינים ומורי הוראה (אבל לא לתפקידים אחרים, שהיו כלולים בסמיכת חז״ל) ולשגרם למארוקו—שבה לא נמצא כפי הנראה רב וגדול בתורה, שתהיה לו האוטוריטה לסמוך חכמים. מתקבל על הדעת, שבאותו פרק זמן התחילו במגרב כולו להתקין תקנות מתוך מאמץ להסדיר עניינים הטעונים הסכמת הקהל. ייתכן שגם דרך מינויו של ר׳ משה בן חנוך וגם חידוש הסמיכה (המוגבלת כאמור להוראה ולפסיקה בדיני ממונות) יסודן בתקנות והסכמות כאלה. מכל מקום מתוך ספר השטרות של ר׳ יהודה אל־ברג׳לוני משתקפת יהדות המגרב כחטיבה חברתית בעלת משטר חברתי ותרבותי עצמאי — ולא גרורת האגף המזרחי. אמנם בשל מיעוט המקורות ואף העדרם בשביל פרקי זמן או חבלים מסויימים, נוכל לפי שעה רק לשער השערות על מהותה של חברה זו, המבוססות על מקורות ספרותיים מאוחרים או על הקבלה עם הידוע לנו מאזורים אחרים— אבל כאמור נרחיב את הדיבור על זה בדיון מיוחד. כאן נרמוז רק כי המקורות הספרותיים הם פרי עטם של חכמים, פליטי קנ״א שהתיישבו באלג׳יריה או צאצאיהם עד המאה הט״ז, כלומר מימי המפגש באגף המערבי, שהוא בעל אופי שוגה מזה. שבמזרחו של האזור.
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
שמואל לוי הסוחר.
עליו מספר רבי חיים משאש, חי בימים בין השנים תר"ג תרס"ד 1843 – 1904, את המעשה הבא : " ומעשה רב אירע במינו באיש אחד ירא אלקים וסר מרע שמו שמואל הלוי שהיה סוחר גדול במדינת הגויים בחנות אחת גדולה שהייתה שכורה בידו מישמעאלי אחד קרוב למלכות יותר משלושים שנה.
ואחר כך נתקנא בו גוי אחד שריף, ושונא ישראל והלך ושכר את החנות מיד בעליה, ועברו ביניהם דברי ריבות קרוב לשישה חודשים. וסוף דבר הגוי ניצח, ויום אחד באו משרתי השררה ונכנסו לחנותו פתאום והוציאו לו כל סחורותיו החוצה, וגרשוהו בעל כורחו, והייתה מהומה גדולה בעיר, כי היהודים שכניו וקרוביו ואוהביו חם לבם בקרבם ויכו את משרתי השררה.
והגויים עזרו למשרתים ונתלקחה מחלוקת גדולה ביניהם, והודות לאל כי שוחד בחיק כפה חימה עזה, ונגמר הדבר בכי טוב, והיהודי שמואל שכר חנות במקום אחר, ואחרי שלושה ימים נתיישב במקומו והגוי נכנס לחנותו וסיידה לתקנה וישב בה ומלא אותה סחורות שונות.
וביום העשרים לישיבתו היה יום השוק, והיית החנות, והייתה החנות מלאה ערביים קונים. ופתאום נפלה עליהם תקרת החנות ומתו כמה גויים, גם בעל החנות שני בניו, ונאבדו הסחורות.
ונתקדש שם שמים ברבים ואז הכיר האיש שמואל הלוי חסדי ה' אשר הגדיל עמו שחשבם תחילה לרעה חס ושלום, ועשה סעודה גדולה וחילק צדקות וקרא הלל הגדול, כל זה מורה על השגחת ה' הפרטית. שמואל הלוי הנ"ל אין שהוא ממשפחת אבן יולי ובני בנו אברהם הם כיום בישראל.
כולם עלו ארצה מאז קום המדינה. בביקור שערכתי אצלם לא נמצאו אצלם כתובות או מסמכים שעל ידיהם ניתן לעמוד על הרצף המשפחתי. שמואל לו ( בן יולי ) בן אברהם נולד בתרמ"ה גר בקרית אתא. יצחק לוי אחיו גר בקרית ים והוא בן 75. אחיהם הגדול יעקב אבן יולי, נפטר הוא ובנו חיים, במכנאס.
נכדו אברהם לוי גר במושב רנתיה בישראל. קשר זה שקישרנו בין עבר להווה במשפחה זו, ממחיש את הכלל " גלגל הוא שחוזר בעולם ", דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. תחילתה של המשפחה בנבכי העבר ואחרית בארץ שיראל.
והמעט שאנו יודעים עליהם מתרכז רק בענף אחד של המשפחה, זה שחי ופעל במכנאס. ואלה שחיו במוגאדור ואספי נשארו כספר החתום בשבילנו לעת עתה, ומי יתן ויעלה בידינו למצוא דברים עליהם ולהעלותם על ספר.
סוף הפרק משפחת הלוי אבן יולי.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.15 לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,16 בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.
עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:
בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.
הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.
הערת המחבר : ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.
ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.
הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:
הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
יש ספרים הנקראים מנהגי מרוקו, אך הדיוק ואחריות פעמים לא מועטות, הם לוקחים דוגמא מאחד השו"ת ובציטוט זה מרעשים עולמות שכן מנהגנו,
שלוש דוגמאות.
תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת יאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.
ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ),וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.