ברית מס31- תפילאלת..סיכום הביקור במלאחים של וויעילאן, ארארא ובוזמילה
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
סיכום הביקור במלאחים של וויעילאן, ארארא ובוזמילה
הראשון וויעילאן, קצאר שעדיין מוקף חומה מכל עבריו ושער כניסה מרכזי לו בצד מזרח. מעניין שכל השערים שנצפו בשלושת המלאחים, פנו לכיוון מזרח והם בנויים באותו דגם. כל השערים הובילו לסמטה מזוגזגת שממנה התפצלו סמטאות הקצאר. טכניקה שאמורה לבלום את האויב העתיד לפרוץ לתוך הקצאר. אמצעי בלימה זה ננקט בתקופות הקדומות במהלך תכנון של ערים מוקפות חומה. ראו שער שכם הקרוע בחומה המקיפה את העיר העתיקה ירושלים. הכניסה דרך השער אל הסמטה הראשית יוצרת את צורת האות הלועזית ־ Z . בקצאר ארארא המוקף בשתי חומות הטכניקה הזו חוזרת על עצמה פעמיים.. בשער הכניסה לשלושת הקצארים נבנו ספסלי ישיבה שעליהם ישבו זקני הקצאר בהתוועדויות, בעת שלום ובעת מלחמה. גם היום משמשים השערים מקום התוועדות וישיבה לזקני הכפר, בעיקר בימות הקיץ. השער מהווה אגן ניקוז למשבים קרירים של רוחות הזורמות מהסמטאות הקרות – חוצה, או מחוץ לחומה פנימה. הסמטאות החשוכות והאטומות לאור משמשות בתעלות איוורור. בפני המבקר בקצאר הקדום עומדות שאלות רבות: כיצד נבנה הקצאר, בשלבים? בבת אחת?
מי תכנן אותו? מתי נבנתה החומה ההיקפית? מי נשא בעול בניית החומה, השערים? האם היה גיוס של תושבי הקצאר לעבודה? איזה חלק נטלו היהודים בבניית הקצאר, או שהם באו להתגורר במוכן?
המלאח היהודי של וויעילאן הנחשב לגדול במיוחד, נבנה לאורכה של החומה הדרומית. המלאח נשען על קיר החומה. החדירה של שבטים פושטים לא הייתה אף פעם דרך שערי החומה. במלחמות הבין שבטיות, הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחדור לתוך הקצאר הייתה דרך בקע אותו פרצו בחומת הבוץ. מכאן יובן שתושבי קצאר וויעילאן הציבו את היהודים שהיו ניטראלים במלחמות הבין שבטיות, כיבשר תותחים' בסמוך לחומה. הבקעת החומה מדרום, היתה מובילה את האויב ישר אל בתי היהודים. ואולי בשל התפקיד הניטראלי שמילאו, הם הוצבו בכל הקצארים לצד החומה או בהתפצלות הראשונה היוצאת משער החומה. להערכתי, המיקום המיוחד הזה נועד גם להבדיל את היהודים מהאוכלוסייה המקומית ולאפשר להם ולאוכלוסייה המקומית לנהל אורח חיים עצמאי – דתי. במלאח של וויעילאן יש שורה עוקבת של בתים, אבל מול שורת הבתים, כלומר, בצד השני של הסימטה, לא נבנו בתים. הבנייה הקיימת היום מול בתי היהודים התבצעה אחרי שיהודי המלאח עזבו אותו. בית הכנסת של המלאה נראה גדול במיוחד, כיאה למלאה שאכלס הרבה יהודים. הוא עדיין עומד על תילו. היום הוא משמש כמחסן עצים. למעט ספסלי בוץ שנותרו בו וגומחת ארון הקודש, לא נותר בו דבר המעיד על עברו כבית כנסת.
לגבי בניית הקצאר: היקבילה, – מטה השבט, נושא בנטל של בניית החומה והשערים. כל בית אב מפריש פועלים וימי עבודה. בתקופת ה"סיבה, – באין שלטון מרכזי, לא בנו בתים שנשענו על החומה כי חששו פן יקעקע האויב את החומה ויכנס ישר לבתי הקצאר. בתום בניית החומה, בתי האב בונים את בתיהם בתוכה. את קירוי הסמטאות מבצעים בעלי הבתים, כל אחד מקרה את תחום הבית הנשען על הסמטה.
יהודים שחיו במחוז התפילאלת, הצטיינו במלאכות שהיו אופייניות רק למחוז זה. אחת מהן היא ה-" טלאווה – מלאכת עשיית דליים מעור. סביר להניח שמקור השם 'דלי' בעברית הוא בכלי הקדום שהקדמונים היו מטליאים מפיסות עור ובאמצעותו היו דולים מים מהבאר. האות ט' התחלפה עם השנים באות די. צורתו של הדלי שעשו כאן המטליאים הייתה כעין קרן או שופר. צד אחד של הדלי היה מחודד וצידו השני רחב. לצד הרחב הם הכניסו טבעת עץ שחוזקה בצלב כדי שהוא יהיה פתוח לקליטת מים.. לשני הצדדים של הדלי חיברו חבלים שבאמצעותם העלו את המים מהבור. הבורות נחפרו בחצרות הבתים או מחוצה להן. עומק הבור היה תלוי בזמינותם ובעומקם של מי התהום. למרבה הפליאה, לא פגשתי את המלאכה הזו אצל יהודים שחיו בנאת הדראע. שהרי שתי הנאות התפילאלת והדראע, חיו על אפיקי נהרות שהזרימו את מימיהם מהאטלס הגבוה. בשתי הנאות התפרנסו מחקלאות שלחין וניהלו אורח חיים דומה. מדוע בתפילאלת נדרשו לדליי עור בעוד שבדראע לא היו כאלה?
שאלה זו ניקרה בראשי זמן רב, עד שיום אחד פגשתי מלצר שעבד במלון'אסמה' הסמוך לריצאני. ושטחתי בפניו את שאלתי. המלצר אמר לי ש 'אידר' (די דגושה מאוד) בתשלחית פירושו " חי תמיד ". מכאן גם נובע שמו של עמק הדראע-'החי תמיד ", כי הוא ניזון בדרכו ממעיינות רבים ואפילו כאשר מי הגשמים הזורמים מהאטלם וזרימת מי הפשרת השלגים נפסקים, הוא לא מתייבש, הוא ממשיך לזרום. בעוד שנהר הזיז הזורם בעמק התפילאלת, תלוי בחסדי שמים והוא אינו ניזון ממעיינות. מימיו מתייבשים בקיץ ובשל כך התושבים שחיו לאורכו הסתייעו בבורות מים שחפרו לשכבת מי התהום ונזקקו לדליים כדי להעלות את המים.
ה׳בנאי' (בנייה) הייתה המלאכה השנייה שעסקו בה יהודי התפילאלת. היא הייתה נדירה במחוזות אחרים. יהודים על פי רוב, לא בנו את בתיהם. הם קבלו אותם מן המוכן. השייחיים – מנהיגי הכפרים, הזמינו יהודים לגור בקרבם, ביודעם שמקום שיש בו יהודים, שורה בו הברכה. הם בנו להם את בתיהם ושיכנו אותם בקרבם. ישיבתם במגזרים חקלאיים, הייתה חיונית מאוד עבור האוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה בלעדיהם. הם עסקו בכל המלאכות המסורתיות – משרוך נעל ועד ללהב המחרשה – שבן-הארץ נזקק להם.
במחוז התפילאלת אנו פוגשים לראשונה בעל מלאכה שנקרא 'בנאי׳ שבנה בתים גם ליהודים וגם למקומיים.
'קסאסה' – 'גוזזי צמרי. הייתה מלאכה רווחת באזור זה. יהודים היו עוברים מבית לבית כשהם מצוידים במספרי גז שנעשו מן הסתם על – ידי חרש ברזל יהודי. וגוזזים צמר מן הצאן.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 
נָשָאשיבים נגד חוסיינים
קווי החיכוך בין יהודים לערבים בארץ־ישראל היו ברורים פחות מכפי שנהוג לחשוב. בפתח המאה העשרים היה אפשר למצוא זעם ערבי כלפי היהודים בעיקר בעיתוניהם של הערבים הנוצרים דווקא, שכן הללו היו נתונים להשפעתם של אנטישמים צרפתים וישועים. אמנם רוב הפלסטינים דחו את הצהרת בלפור, אולם בגל המהומות האנטי־ציוניות של אביב 1920 הרחיקו עצמם רבים מראשי הכפרים הערביים ממעשי האיבה, ואף חתמו על עצומות שתמכו בהגירה יהודית לארץ.
הלל כהן, במחקרו החלוצי על ״משת״פים פלסטינים בשירות הציונות, 1948-1917״, מונה את המניעים שגרמו לערבים פלסטינים לשתף פעולה עם ציונים. חלקם עשו זאת לשם רווח אישי – כהכנסה נוספת או בתעסוקה עיקרית. אחרים שיתפו פעולה משום שסברו שהדבר יהיה לטובת השבט שלהם, הכפר או אף האומה כולה. המניע של קבוצה שלישית ״היה מוסרי־הומני: הם עמדו בקשרי ידידות ושכנות טובה עם יהודים, וסלדו מהדרך האלימה שנקטה התנועה הלאומית״.
מתוך 970,000 נפש שאכלסו את שטח המנדט הבריטי בשנת 1931, 70 אחוזים היו מוסלמים, 10 אחוזים נוצרים וכ־20 אחוזים יהודים – ילידים ומהגרים. למוסלמים היה ייצוג יתר באזורי הכפר, ואילו רובם המכריע של הערבים הנוצרים התגוררו בערים והשתייכו למעמד הבינוני־גבוה: עורכי דין, רופאים, עיתונאים וכיוצא באלו. חלוקה זו השתקפה גם בשיעורי האוריינות. 70 אחוזים מהנוצרים, ורק 25 אחוזים מהמוסלמים, ידעו קרוא וכתוב. המעמד השליט בחברה הפלסטינית הורכב מאפנדים: בניהן של כמה משפחות מרכזיות בעלות קרקעות, כמו אל־חוסייני, נשאשיבי, ח'לידי ודג׳אני. נכבדי העיירות הערביות היו קשורים היטב לעילית הזאת ולנציגיה המקומיים, ואף תלויים בהם. דיבורה המעמדי ופילוגה החמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית הם שעיצבו את מהלך העימות עם התנועה הציונית.
בהקשר זה בולט במיוחד המאבק המר בין שתי החמולות המשפיעות ביותר, נשאשיבי וחוסייני. הן החזיקו בעמדות שונות בתכלית כלפי העולים היהודים ושלטונות המנדט הבריטי. כבני חוסייני, גם בני נשאשיבי ביקשו להגביל את העלייה היהודית ולמנוע מהיהודים להיות הגורם הדומיננטי בארץ.
אולם בכל שלבי העימות צידדו הנשאשיבים במדיניות מתונה יותר כלפי הציונים והבריטים, ותמכו בשיתוף פעולה מוגבל עם הראשונים והאחרונים גם יחד. ראגב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בשנים 1934-1920, מינה סגן יהודי וסגן נוצרי. ״לקראת סוף שנות העשרים, נכבדי העיירות והערים צידדו בנשאשיבים״, כותב ליונל ון־דר־מוילן. ״האיסלאמיות המודגשת של החוסיינים הדאיגה קבוצה זו, שלמעלה משליש ממנה היו נוצרים. הם חששו שהנהגה בראשות המופתי תגזול מחירותם ומהשפעתם יותר מכפי שתעשה זאת הנהגה חילונית ובעלת נטייה ערבית לאומנית דוגמת הנשאשיבים״.
המשך….
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.
בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצ
שבתאי צבי
ת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.
בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא.
אשר לר׳ יוסף בן־טבול המוגרבי, נביא כאן דברים בשם אומרם, דבריו של גרשם שלום: ״אבל תלמיד חשוב אחד של האר״י נשאר, שהיה בו כוח רוחני רב ושהוא היחיד שהשאיר לנו הרצאה סיסטימטית על קבלת האר״י על דעת עצמו ולא על דעת הרח״ו (ר׳ חיים ויטאל) והיעדרו בין חותמי השטר הזה אומרת הרבה. זהו ר׳ יוסף בן־טבול המכונה גם ר׳ יוסף המערבי או המוגרבי…״ ״מוזר מאד״ – ממשיך גרשם שלום – ״שאיש מן חוקרים לא שם את לבו אל החכם הזה. הרי אין ספק שאחרי ויטאל הוא הוא התלמיד החשוב ביותר של האר״י. היה בו גם כוח השגה בענינים נעלמים וגם כוח סיכום והרצאה שיטתית. שני הכשרונות צרופם נמצא בחוג הזה רק ברח״ו (ר׳ חיים ויטאל) ובו (ר׳ יוסף בן־טבול). בקצור הוא מתחרה (ההדגשה במקור) אפשרי בעיני הרח׳׳ו המבקש להשתלט לבדו על המסורת הקוריאנית (של האר״י) ולהיות הפוסק היחיד בכל מה שנוגע לתורת רבו… יתכן שרח״ו לא נתקל בקשיים רבים אצל שאר התלמידים שהבינו שאין כוחם ככוחו. אבל ברור מכל המקורות שנשארו בידינו שלא השיג רח״ו רצונו זה אצל ר׳ יוסף בן־טבול וברור שהיתה מתיחות ידועה ביניהם. ר״י בן־טבול לא היה מוכן לחתום על תנאי השטר שלפנינו כי הוא עצמו מהווה מרכז למסורת לוריאנית ואינו מוכן להכנע לחברו ולקבל את מרותו.
לא מפיו של ר׳ חיים ויטאל הוא חי. יש לו דרך משלו בהבנת הקבלה החדשה של רבו. הוא נחבא אל הכלים ולא יצא בראש חוצות לדרוש על קבלת האר״י אבל לא בא להסתיר אותה (ההדגשה במקור), ממש כמו ר׳ חיים ויטאל. אדרבא, הוא מוכן לפרסמה אף אם בתנאים קשים בין יחידי סגולה גם שלא מבין תלמידי האר׳׳י. הוא מלמד אותה בצפת לאחרים (ההדגשה במקור) ומכאן המתיחות בין שני החכמים הניכרת בכתביהם. כשרבי חיים ויטאל הלך לדור בירושלים, נשאר בך טבול בצפת ולימד שם את קבלת האר״י.״ עד כאן לשון ג. שלום.
הנה כי כן ר׳ יוסף בן־טבול היה התלמיד היחיד מן הכת הראשונה של חבורת האר״י שלא קיבל את מרותו של ר׳ חיים ויטאל תלמידו הראשי והסמכותי של האר״י. ר׳ יוסף לא נכנע לו מפני שראה את עצמו לא רק שוה להרח״ו אלא אף מתחרהו ומתעד לדעותיו. ואין זה מן הנמנע שההחתמה על שטר ההתקשרות היתה מכוונת נגדו. כתביו של ר׳ יוסף בן־טבול מפוזרים בכתבי־יד רבים, אך עיקרם מרוכזים בשני ספרים: האחד בשם ״דרושים״ והשני בשם ״חפצי בה״. בשניהם כלולה תורת רבו האר״י בצורה קצרה מתומצתת ומסודרת.
חלק מן ״הדרושים״ של ר׳ יוסף בן־טבול – טוען ג. שלום – יוחסו לר׳ חיים ויטאל ורק לאחר־מכן הוכרה זהותם שהם למעשה שייכים לר׳ יוסף בן־טבול. ומסיים ג.שלום: ״כתב ההתקשרות, עם תנאי הלימוד שבו, הוא תעודה נכבדה ומלאת ענין – לא רק מפאת חתימות החברים הנמצאות בו, אלא גם מפאת היעדר חתימתו של היחיד מבין תלמידי האר״י שהיה בו כוח לעמוד ב״היכל המלך״ מבלי לשעות לר׳ חיים ויטאל וליצר ההשתלטות שלו, ושבזכותו ישנה בידינו עדות בלתי תלויה ובת סמכא על תורתו האמיתית של האר״י.״
כזאת היתה דמותו של אחד המקובלים הגדולים מבני העילית אשר עלה ממרוקו לצפת, והצליח לכבוש מקום ראשון במעלה בין חבורת המקובלים.
פלאים דרכי כותבי קורות העתים. בשעה שהתלמיד הראשון של האר״י, ר׳ חיים ויטאל, זכה לתהילת נצח ולפרסום עולמי, התלמיד השני בחשיבותו, התלמיד אשר טרח ועמל בניסוח תורת רבו, נשכח כמעט מלב. נכון שהיה צנוע, נחבא אל הכלים, ולא דאג לפרסם את עצמו ואת תורתו, אך מכאן עד ירידה לתהום הנשיה, הדרך ארוכה.
מקדם ומים-כרך "ז "-ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו איסר הרא
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
ארגון ההעפלה והעלייה ממרוקו
איסר הראל
אני מוכרח להדגיש שגם אם הארגון הזה היה יעיל, הרי אלמלא אותה התלהבות של היהודים עצמם, תחושתם הכמעט משיחית ומסירות הנפש שלהם, לא היינו יכולים לעשות את הפעולה הזאת. והיה משהו מופלא: היהודים באו לא רק כשאנחנו חיפשנו אותם; לעתים קרובות היהודים חיפשו אותנו. אני זוכר שהגעתי פעם להרי האטלס, אל עיירה קטנה של חמישים משפחות יהודיות. חיפשנו את רב הקהילה — לרוב היו אלה הרבנים שייצגו את הקהילות — והוא לא היה במקום; אמרו שהוא נסע למראבש. וכשעמדנו לצאת משם, בא בבהילות אדם צעיר, וזה היה הרב. הצגנו את עצמנו לפניו כקבוצה יהודית פילאנתרופית. והוא אמר: ״אל תספרו לי מעשיות, אני יודע מי אתם, מתי תוציאו אותנו?! הרי לשם זה הלכתי לחפש אתכם במראכש״. בתוך כמה ימים כל הקהילה הזאת הועמסה על משאיות והובלה עד המובלעות והגיעה לארץ, בלי תור. זה היה ב־1958.
אני רוצה לעמוד על תופעה שראויה לציון: במובלעות היה שלטון ספרדי. והנה נתקלנו שם בתופעה מרנינה של יחס אוהד וסובלני מצד הספרדים — גם מצד הפקידות וגם של יחידים. ואני גיליתי במשך הזמן שזו לא הייתה רק גישה אישית אלא נראה שזה בא מלמעלה, משליט ספרד — פרנקו. וכשניסיתי להבין את התופעה עלה בדעתי שאולי זה המצפון שהעיק עליהם על גירוש יהודי ספרד. אותו דבר קרה בגיברלטר. הבאנו את המעפילים גם לגיברלטר, ושם נתקלנו ביחס סובלני ואוהד מצד השלטון הבריטי. וכשראיתי תמונה של חייל בריטי בגיברלטר סוחב מאנייה ילד יהודי כדי להביאו למקום מבטחים, נזכרתי בתמונה ההפוכה של תפקיד החיילים הבריטים לפני הקמת המדינה. אחת הבעיות העיקריות הייתה הצורך להעביר משפחות שלמות, שהרי משפחה יהודית מרוקנית לא ניתן להפריד אותה. או כולם — או אף אחד לא. ולכן היו צריכים לקחת את כולם, גם את הזקנים וגם את החולים, ולהוביל אותם בדרכים עקלקלות מאות קילומטרים, בצורה קונספירטיבית, תחת ברזנטים, בתנאים קשים מאוד, וזה תוך פעולות עוינות מצד השלטונות. אלה לא התייחסו למעפילים בידידות יתרה. מספרים עכשיו על היחס האוהד של המרוקנים! זה לא היה בתקופה ההיא. המשטרה המרוקנית התייחסה אז באכזריות למעפילים. במיוחד לחברי ״המסגרת״ שנפלו לידיהם. אלה גם עברו עינויים קשים ביותר.
ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, התחזקה השפעתו של האסתקלאל, והתגבר הלחץ נגד הגירת יהודים לישראל. בוצעו חיפושים ומעצרים מלווים בעינויים. על רקע זה נסעתי בקיץ 1958 למרוקו בזהות שאולה. ביקרתי כמעט בכל רובעי המלאח היהודיים בערים הגדולות במדינה זו. לא הכרתי את יהדות מרוקו לפני כן. בערב שבת הלכתי לבית הכנסת בקזבלנקה, והתרגשתי לראות את התנהגות הקהל בזמן התפילה: קהילה שלמה יושבת עם הילדים, וכולם שרים יחד. איזו חגיגה! לעולם לא אשכח זאת.
אבל לא רק זאת. הם כנראה הבינו שאותה קבוצת אנשים שהגיעו לפתע לבית הכנסת אינם סתם תיירים אמריקנים, צרפתים או אנגלים. הם הבינו מיד שמסתתר פה משהו אחר. באותו זמן המשטרה המרוקנית כבר הייתה בעקבותינו, והיו כאלה שיעצו לנו מיד להסתלק משם, ואני אמרתי ״לא״. אני ראיתי בעיניהם וידעתי בתוך ההמון הזה אין איש אשר יסגיר אותנו לשלטונות. הנאמנות של היהודים הייתה ללא דופי, והאמון שלהם ב״מסגרת״ היתה מעל ומעבר. ידוע מה פירוש הדבר למשפחה מרוקנית־יהודית למסור ילדים כדי שהם יעברו באופן בלתי לגלי לארץ אחרת ויגיעו לישראל, שיאמינו לבחורים הצעירים שבידיהם הם מוסרים את הילדים. והדבר התרחש במציאות, במאות ואלפים של מקרים.
בעקבות הביקור שלי במרוקו נערכו דיונים גם בסוכנות וגם בדרג הממשלתי ובמוסד לתיאום. בדיונים השתתפו מלבדי נחום גולדמן, בן־גוריון, גולדה מאיר וזלמן שרגאי. גולדמן, כמובן, על פי דרכו, דיבר על זהירות, על חוסר התכלית שיש בעלייה הזאת, על שתדלנות; ואילו בן גוריון, גולדה ושרגאי תמכו בדעתי כי הפתרון היחידי ליהודים ממרוקו הוא עלייה. לא לבודדים. לכל הקהילה. וכך הוחלט רשמית.
המרוקנים היו מודעים למה שמתרחש. הם לא אהבו זאת, והחליטו שכדי לעצור את התהליך צריך להפסיק את הקשר בין היהודים המרוקנים בארץ ובין היהודים במקום. הם הפסיקו את קשרי הדואר לישראל. הייתה זו מכה קשה בשבילנו, אך עד מהרה התאוששנו והקימונו מערכת של דואר עצמאית שפעלה בצורה יוצאת מן הכלל.
ואז בינואר 1961 בא עלינו האסון של טביעת האנייה (״אגוז״). הייתה זו מכה קשה ביותר לכולנו, ומכה קשה למפעל העלייה שלנו. חוץ מההתרגשות שלנו מעצם האסון הזה חששנו מתגובת היהודים: האם ימשיכו ללכת או לא? והייתה פה תופעה שאני חושב שהיא ייחודית ליהודי מרוקו. האמון שלהם בעבודה שלנו, האמונה המשיחית שלהם — לא רק שהם לא הפסיקו, אלא דווקא המשפחות והקרובים של המשפחות שטבעו, וביניהם היו חברים פעילים ב״מסגרת״, הם שהביאו לאניות החדשות שהפעלנו את הקרובים שלהם כדי להוכיח לכולם שהנה הפעולה נמשכת, ולא נרתעים. זו הייתה אחת התופעות כמעט היוצאות מהכלל שנתקלתי בהן.
בעקבות האסון החלטנו על דרך חדשה בפעילות הימית שלנו: אניות גדולות יותר ובפיקוד ישראלי. את הפיקוד הזה השגתי מצה״ל בפקודת בן גוריון, שר הביטחון, וברצון טוב מצד הרמטכ״ל. נתנו לנו אנשים מחיל הים, ונתנו לנו אנשי מילואים של חיל הים, ואלה גם בחרו את האניות החדשות וגם פיקדו עליהן על מנת שנימנע בכל דרך מחזרה על אותו האסון שירד עלינו.
עד אותה תקופה שאני מדבר עליה הספקנו להוציא 25,000 איש. זה כמעט שלא הדביק את הריבוי הטבעי של היהודים במרוקו. ואילו היעד שלנו היה להוציא ממרוקו ולהביא לישראל את רוב הקהילה הזו. לכן הגעתי למסקנה שמוכרחים להביא לידי הידברות עם השלטונות. אחד האמצעים היה להפוך את המקרה של ״אגוז״ למנוף תעמולתי בין־לאומי נגד השלטונות. להאשים אותם שהם נושאים באחריות לזה שיהודים שרוצים לצאת כבני אדם בני חורין מוכרחים לפנות לדרכים מסוכנות כאלה. התהליך הזה החל במגעים סודיים עם דרגים גבוהים בממשל המרוקני. זה גם היה קשור בשלמונים. אבל בעיקר נוכחו שלטונות מרוקו לדעת כי אינם מסוגלים לעצור את הפעילות שלנו, והם חששו שהדבר ישמש אות מסוכן לאופוזיציה שהיתה חריפה במרוקו.
כדי להקל על המרוקנים, התחייבנו שכלפי חוץ הפעולה הזאת תבוצע תחת כיסוי יהודי־אמריקני. סוכם עם המרוקנים על חברת ההגירה היהודית־האמריקנית האיאס. אמריקנים אלה, לא ציונים, שיתפו פעולה אתנו בצורה הטובה ביותר. הם היו מוכנים לתת את הכיסוי והסכימו שאנחנו ננהל את המבצע בשמם, שאנחנו נהיה אנשי האיאס במקומם. הם נטלו על עצמם גם את האחריות הפוליטית להסדר עם שלטונות מרוקו. נוכח עוינותם של גורמים בתוך מרוקו ובעולם הערבי בכלל הגענו אתם להבנה, שיהיו דרכונים קולקטיביים. אנחנו היינו ממלאים את הרשימות של הדרכונים הקולקטיביים, והם היו נותנים להם לעבור. והאנשים, משפחות ובודדים, יצאו במטוסים לאירופה, ומשם לארץ. היו אמנם רגעים קשים מאוד כאשר פתאום הפעולה הזאת הייתה נפסקת תחת הלחץ של נאצר והליגה הערבית, אבל המרוקנים עמדו בהסכם, חזרו והמשיכו לתת לנו ללכת בדרך זאת.
בפעולה הזאת — קראנו לה ״יכין״ — יצאו 75,000 איש. בתקופתי, מ־1956 . כשהתחלנו את הפעולה, ועד שהתפטרתי ב־1963, הוצאנו 100,000 יהודים: 25,000 בפעולות מחתרתיות ו־75,000 בדרך של הבנה שקטה עם המרוקנים.
אבל מלבד זאת, ובמקביל לזה, היו פעולות נוספות: ארגנו חופשות קיץ לבני נוער באירופה, קייטנות לילדים בשווייץ, השתתפות במשחקי כדורגל בחוץ, ועוד, בכל מיני שיטות משיטות שונות שהמציאו ״המסגרת״ והאנשים שעבדו אתנו — כמו אנשי מחלקת העלייה — בהוכיחם את הכישרון היהודי. מאחורי כל הפעולות האלה עמד כסלע איתן ראש הממשלה דוד בן גוריון.
הייתה לי בעיה בקשר לסלקציה. אמרתי לבן גוריון, כי אנחנו לא יכולים להוציא יהודים ממרוקו כשיש גזרת סלקציה. במרוקו עולה משפחה שלמה או איש לא, ואנחנו לא נגיד למישהו שישאיר ילדים או שישאיר זקנים, וגם חולים. ורק בהשפעתו של בן גוריון בוטלה הסלקציה הנוקשה. אני זוכר שבאתי לבן גוריון וסיפרתי לו על מקרה של אלמנה אחת, אלמנה עם עשרה ילדים, אני בעצמי ראיתי אותם, הלכתי לראות את המשפחה הזאת. ואישה אלמנה זאת עם עשרה ילדים היו צריכים להישאר שם מפני שלא היה מפרנס עיקרי למשפחה. חזרתי לארץ ואמרתי לבן גוריון: ״אתה רוצה שהאישה הזאת והילדים האלה יישארו במרוקו, או שאנחנו נראה אותם פה?״ ואז הוא הכריע. ביטלו את העניין הזה של כפיפות למפרנס עיקרי במשפחה.
ההסכם עם המרוקנים, כפי שאמרתי, היה קשור גם עם שלמונים. ויום אחד, לפני תחילת הפעולה של ״יכין״ צריך היה לתת סכום כסף גדול מאוד כמקדמה. ושר האוצר לוי אשכול אמר ״אין לי״. כן אמר לי ״מניין לי שהם לא ירמו אותנו, שהם ייקחו את הכסף ולא ייתנו ליהודים לצאתי!״ הבאתי אותו לבן גוריון, גם בן גוריון שאל את השאלה הזאת. ואמרתי לו, יכול לקרות כדבר כזה, אבל דבר אחד בטוח לגמרי: שאם לא ניתן את הכסף — את היהודים לא נראה. והכסף קיבלתי — והיהודים יצאו.
על רקע זה, כאשר פה נמצאים הצעירים ממרוקו בקורסים שלנו, וההתלהבות אצלנו גדולה, בא עניין ואדי סאליב. אני יכול לתאר לכם את עגמת הנפש שלנו, של כל הקבוצה שלנו, אנחנו יודעים שנוצרה ממש אחווה בלתי רגילה בין הישראלים ובין יהודי מרוקו, שהישראלים במסירות נפש ממש עשו את הדברים האלה, ופתאום אמרו שהיהודים המרוקנים כאן בלתי רצויים, ובן גוריון אמר לי: ״הרי אתה יודע יותר מכולם עד כמה הדבר הזה לא נכון״. ואני רוצה להגיד לכם, שבמסקנות של הוועדה שנתמנתה לבדוק את אירועי ואדי סאליב השפיעה לא מעט העובדה הזאת של הפעולה שלנו.
אני מסכם עכשיו: בני העליה הזאת, המאה אלף האלה, כולם עלו לארץ ונשארו בה. הם התיישבו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח, ולמרות הקשיים הם נקלטו בכל מערכות המדינה, ותופסים מקום של כבוד ואחריות בחברה הישראלית.
סוף המאמר…….
Tehila le David.R.D.Hassine..SYNAGOGUES
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
SYNAGOGUES
Au XVIIIe siecle, l'activite creatrice des juifs marocains est incessante, meme aux heures les plus sombres de leur histoire. Aux exactions de toutes sortes qui appauvrissent et deciment la communaute, repond une veritable effervescence intellectuelle, comme si le judaisme marocain meurtri se refugiait dans l'etude, trouvait sa consolation, et la justification de son existence, dans la production d'oeuvres qui affirmaient sa foi dans la perennite et la gloire d'lsrael. Chaque sage se croit litteralement investi de la mission sacree de transmettre la parcelle de l'enseignement divin qui lui a ete revele.
Au debut du siecle, Fez reste le centre inconteste du juda'isme marocain. Ses savants eminents, Yehouda Ben 'Attar (1655-1733) et Ya'aqov Abensour (1673-1752) sont reconnus dans tout le Maroc comme les autorites spirituelles supremes. Meknes beneficie quelque temps du prestige de ces maitres, puisque Yehouda Ben 'Attar s'y refugie en 1701 et de 1721 a 1724 tandis que Ya'aqov Abensour y exerce les fonctions de president du Tribunal rabbinique de 1718 a 1729 A la mort de Ya'aqov Abensour, Fez perd peu a peu sa place preponderate au profit de Meknes, la nouvelle capitale du Maroc sous Moulay Ismail, qui connait un essor intellectuel sans precedent pendant la vie de David Ben Hassine.
Comme tous les rabbins du Maroc, ceux de Meknes s'interessent particulierement au droit hebraique, a la halakha. Presque tous composent des recueils de jurisprudence et de responsa. Les responsa sont des reponses ecrites donnees par des autorites rabbiniques reconnues, a des questions qui leur sont posees sur divers aspects de la halakha, et qui font jurisprudence. Ces responsa constituent souvent des sources inestimables pour l'histoire de la societe juive de l'epoque. A Meknes, ce domaine est particulierement illustre par les oeuvres de Moshe Berdugo, dit Ha-Mashbir, Hayyim Toledano, Mordekhay Berdugo, dit Ha- Marbis, Moshe Toledano, Rephael Berdugo, Binyamin Elkhrief, Petahia Mordekhay Berdugo, et Mimoun Berdugo.
Les rabbins de Meknes ecrivent aussi des oeuvres d'exegese de la Thora et des autres livres de la Bible juive, sans doute basees sur les lecons et sermons qu'ils prodiguent aux fideles. L'exegese du Talmud est relativement moins frequente, car, comme chez la plupart des rabbins sephardis, l'etude du Talmud est surtout consideree comme un moyen d'arriver a des conclusions halakhiques pratiques. Parmi les oeuvres publiees, les plus marquantes sont celles de Moshe Berdugo, Yehouda Berdugo, Moshe Toledano, Rephael Berdugo et Petahia Mordekhay Berdugo.
Pour la premiere fois dans l'histoire des letters juives, l'oeuvre poetique complete d'un paytan marocain, replace dans son contexte historique et litteraire, fait l'objet d'une etude systematique, destinee aux specialistes comme au grand public.
A Meknes, comme dans les autres grands centres de culture juive, les rabbins gardent une conscience aigue de l'heritage spirituel des Megorashim, dont ils se considerent comme les continuateurs historiques directs. Deux dayyanim illustres le proclament hautement en 1720:
Mordekhay Berdugo 1705 – 1762' דברי מרדכי Meknes 1947.
Moshe Toledano 1724 – 1773 השמים החדשים Casablanca 1939
Rephael Berdugo (1747-1821): משפטים ישרים (Cracovie,1891 תורות אמת (Meknes, 1939).
Binyamin Elkhrief (mort apres 1798 op. cit.
Petahia Mordekhay Berdugo (1764-1820): נופת צופים (Casablanca, 1938).
Mimoun Berdugo (1767-1824): לב מבין (Meknes, 1940); פני מבין (Meknes,
144. Moshe Berdugo: ספר ראש משביר, commentaires talmudiques (Livourne, 1845); כנף רננים, comm. de la Thora (Jerusalem, 1976).
Yehouda Berdugo (1670-1742): ספר מים עמוקים וספר מקוה המים, commentaires de la Thora (Jerusalem, 1978). Ses commentaires des cinq מגילות sont encore inedits.
Moshe Toledano: מלאכת הקדש, sur-commentaire de רשיי sur la Thora (Livourne, 1803). Deux autres commentaires de la Thora, ספר משחת קדש et נזר הקדש, sont encore inedits.
Rephael Berdugo: מי מנוחות, commentaire de la Thora (Jerusalem, 1905 et Djerba,
- ; שרביט הזהב, commentaires talmudiques (Jerusalem, 1975 et 1978); שלל ריב, commentaire de la Haggada de Pessah (Lod, Israel, 1992). D'autres commentaires de la Thora, מענה לשון et משמחי לב, ainsi qu'une traduction en judeo-arabe des passages difficiles de la Bible juive, sont encore inedits.
Petahia Mordekhay Berdugo: פתוחי חותם, commentaire du Talmud (Jerusalem,1980).
"Ainsi ont enseigne nos Maitres de l'Exil, les sages de Castille, dont nous suivons scrupuleusement les directives … dont nous sommes les descendants, et dont nous buvons les paroles avec avidite".
L'influence des kabbalistes de Safed se fait encore sentir a Meknes au XVIIIe siecle. De nombreux rabbins marocains sont profondement influences par la doctrine mystique de Rabbi Yishaq Louria, dit Ha-Ari Ha-QadoshM Des societes d'etude et de lecture liturgique du Zohar reunissent partout de fervents fideles, meme parmi ceux qui ne comprennent pas le sens des textes. Dans l'un de ses poemes, David Ben Hassine fait allusion a la science de son compagnon d'etude, Zikhri Ben Messas, "verse dans les mysteres des disciples du ARI. Les deux grands maitres marocains de la mystique juive, dont le renom s'etend dans le monde entier, Abraham Azoulay et son disciple Shalom Bouzaglo, sont originaires de Marrakech.
Enfin, au XVIIIe siecle, presque tous les lettres composent des piyyoutim, que l'on retrouve disperses dans d'innombrables anthologies manuscrites ou imprimees. Les grands poetes marocains sont Moshe Abensour et son fils Shalom, de Sale, Ya'aqov Abensour, de Fez, David Ben Hassine, dont nous analyserons l'oeuvre en detail, et Shelomo Halewa, de Meknes.
Lors de sa premiere reunion pleniere en 1947, le Conseil Annuel des Grands Rabbins du Maroc rappelle solennellement cette "influence immense de la culture juive espagnole, dont les puissantes communautes, avec leurs rabbins erudits et leurs savants, vinrent s'etablir au Maroc, ou ils assurerent notre gloire intellectuelle. Ces guides religieux dignes de foi dirigerent le peuple juif dans tous les domaines … de generation en generation, jusqu'a aujourd'hui" (cf. המשפט העברי במרוקו, op. cit., p. 212). Voir de meme Ya'aqov M. Toledano, נר המערב, p. 102, et Yossef Ben Nairn, מלכי רבנן, p. 2a.
- Les 48 regies de conduite mystique, diffusees au Maroc par les kabbalistes de Safed des la fin du XVIe siecle, sont encore pieusement recopiees a Meknes en 1746 (cf. Ya'aqov M. Toledanoאוצר גנזים, op. cit., pp. 48-51)
- Sur cette lecture rituelle du Zohar, voir Abraham Stahl, "Ritualistic Reading among Oriental Jews", Anthropological Quarterly 52 (1979): 115-120.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
בא כוחנו, חבר מרכז " החלוץ " בפולין, וחבר נשיאות המשרד הנ"ל, נלחם בכל כוחו נגד הגזירה. וכך, בעוד הוויכוחים נמשכים, חלף המועד לנסיעתנו ברכבת המהירה לטרייסט, להגיע לאונייה המפליגה אחת לשבוע לארץ ישראל.
הייתה גם אונייה אחרת, כעבור ימים אחדים, שאמורה הייתה להפליג מצרים. לבסוף נכנעה הנשיאות והסכימה להרשות את עלייתנו בתנאי שנתחייב בכתב שלא נבוא בטענות נגד התנועה הציונית, אם ניפגע בדרך לארץ או בכניסה אליה. מיהרנו לרכבת.
יצאנו בשעות הצהרים ועמנו שלושה שליחים מארץ ישראל, שחזרו אז לארץ. נכנסנו דחופים ובהולים לקרון והתערבנו בין שאר הנוסעים . משהצצנו מבעד לחלון ראינו שאלפי אנשים עומדים על הרציף ומריעים לכבודנו.
העריכות את מספר המלווים על הרציף הצר בעשרות אלפים. משיהו דחק בי שאשא נאום בפני הנאספים, אך לא נמצאו מלים. הקהל צעק ושר ונשים ניגשו לחלונות הקרון שלנו והמטירו עלינו ממתקים. וכך חזר המחזה בכל תחנות הביניים עד לגבול.
בתוך הקרון הביטו בנו הנוסעים, רובם גויים, בתערובת של תימהון והערצה. פועל רכבת אמר לחברו : " הם נוסעים להילחם ". למען האמת לא עשינו כלל רושם של לוחמים. מפוזרים היינו ודחוקים בין הנוסעים. מבולבלים מן ההתפתחות המהירה של המאורעות. זכורני, חברה אחת, שלא הספיקה להכין לה מזוודה, ישבה ולידה על הספסל חבילה עטופה במטפחת ראש גדולה.
לפני הגבול הצ'כי, התברר שדרכונה של אחת מאתנו לא היה רשום על שמה. לא יכולנו להגניבה את הגבול בשם זר, כי היה לה סימן היכר מיוחד – עין אחת כהה ועין אחת בהירה. בכל זאת הצלחנו לקחתה עמנו עד וינה, ושם, לפי עצת המרד הארצישראלי שבמקום, נשארה והמתינה לדרכונה.
שהינו יום אחד בווינה, לילה אחד ברכבת – ואנחנו בטרייסט. צעדנו קילומטרים אחדים, חפצינו על גבינו, עם הפקיד המקומי של המשרד הארצישראלי, שלא דיבר אלא איטלקית, והובלנו לאיזה מקום לארוחת בוקר, כוס קפה ופרוסת לחם לבן שלא השביעונו.
חיש מהר עלינו באונייה. היו בה שתי מחלקות בלבד " מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים. אנו היינו נוסעי סיפון, דבר זול ולא נוח, ובלי מזון. הסתדרנו על מכסה הבד של פתחת מחסן הסיפון, והבנות המעטות שבינינו, התחילו לטרוח בהכנת ארוחת הערב.
בצאתנו לדרך צוידנו בסל נצרים גדול מלא אוכל. משפחתנו אותו מצאנו נקניק טרף, זול, רך, ונוח להתקלקל. אכלנו ממנו פעמיים ביום, ושטנו אותו אל קרבנו במים חמים חינם מדוד הקיטור של האונייה. היינו שוכבים לישון אחר חצות, משסיימו הנוסעים את טיוליהם על הסיפון.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
לא יכולנו לפרוש כלי מיטה והסתפקנו בשמיכות קלות. ב-5 לפנות בוקר היו הסיפונאים, שוטפי הרצפות, מעירים אותנו. במשך כל ימי הפלגתנו לארץ לא התרחצנו ולא החלפנו בגדים. אחדים מאתנו הגיעו לארץ כשעורם מגורה ב " חררה ".
החיים באונייה התנהלו כסדרם : חגיגות והופעות. אנו הורשינו להיכנס לאותם אירועים ולפעמים ערכנו חגיגה לעצמנו, שרנו ורקדנו ומשכנו אלינו קהל צופים. פעמיים ביום היינו אצים אל לוח המודעות שבאונייה, להיוודע על הנעשה בארץ.
החדשות היו מזעזעות. הארץ הייתה אחוזת אש : מאות הרוגים יהודים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים. לפעמים היה נדמה לנו שאין לנו לאן לנסוע, שלא נמצא איש ולא נמצא דבר על כנו. באחד הימים הוזמנו אל יוסף שפרינצק שנסע עמנו באונייה – שלושת השליחים החוזרים ואנוכי.
התכנסנו בתאו ושוחחנו. לא היה בידו כל ידיעות נוסף על מה שקלטה האונייה ברדיו. וכך דיברנו סתם והשתדלנו לעודד והתעודד. שפרינצק היה אז ראש מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית. באחת השיחות אמר בפתוס :
" עכשיו נחוצה עלייה, עלייה גדולה, נדרוש מהאנגלים לתת לנו להעלות בזמן הקרוב 100 איש ! " זה הכל ? תמהנו. מינימליזם שכזה הייתי מאוכזב.
אונייתנו הייתה אוניית פאר ושטה צעד אלכסנדריה שלושה ימים וחצי. שם התחילו תלאותינו. עברנו לאוניית משא והפלגנו בה לפורט סעיד. שהינו יממה וחצי והאונייה הוטענה מלט. היינו אפופים ערפל של אבק מלט. הנקניק שהיה מזוננו היחיד החל להבאיש.
רצינו לזרוק אותו לים, אך הפועלים הערבים קנו אותו מידינו ואנו קנינו בתמורה ענבים. באלה ובמעט לחם ניקודים הגענו כעבור יומיים ליפו. פקידי משרד הבריאות עלו על הסיפון וחששו להתקרב אלינו, מחשש מחלות מדבקות.
על כבש האונייה, עמד מלח בריטי חמוש, במדים לבנים ומגוהצים מאוניית הוד מלכותו " אסקס ". הלא קרא אלינו במבטא אנגלי : " בואו, בואו, והורה לנו לרדת.
עלייתי שלי לארץ הייתה אופיינית לתמונה הכללית. נמצאנו אז בראשית חורבן כלכלתם של יהודי פולין. עלייה מבוהלת של עשרות אלפי יהודים מפולין החלה בשנת 1925. מרבית העולים היו חסרי אמצעים, מקצתם בעלי אמצעים מוגבלים, ביסודם לא היו אנשים עובדים. הם לא רצו לעבוד עבודה גופנית ולשנות את אורח חייהם.
בשל אי היקלטותם של עולים אלה בארץ, נסגרה העלייה לשלוש שנים בהתערבותו של גורם זר, של ממשלת המנדט. עם פתיחת הסדק בחומת ההסגר לעלייה קטנה, מחודשת, לא ראה התנועה הציונית ליהודי פולין לעלות.
להיפך, אנשי נשיאות המשרד הארצישראלי ובהם מנהיגי התנועה הציונית שם, במקום לחוש בדופק ההיסטורי, במקום לקרוא לעם להתעודד ולהתארגן, במקום לקרוא לצעירים להגשים אישית ולעלות – חששו מאשון או מפגיעה שמא יצטרכו לשלם דמי נזיקין.
קם אז מולנו כוח עוין לנו ולמפעלנו בארץ – הערבים – שחרתו על דגלם את סיסמת השמדתנו.
הפרידות המסוערות והנהדרות של המוני יהודי פולין שליוו אותנו בתחנות הרכבת, היו ביטוי להרגשה עמוקה בנפש העם לגודל המומנט ההיסטורי, ולהזדהות. אך ללא הגשמה עצמית, ללא קריאה של הנהגת התנועה הציונית לא נעורו ההמונים לתזוזה.
אנו, בני התנועה החלוצית, ידענו את המוטל עלינו – לעול. ורק מעטים, בשולי התנועה, לבם נפל בקרבם והם נשארו מאחור. לקח הדברים שאירעו אז, בשנת 1929, נרשם בלבנו.
300 הסרטיפיקטים נוצלו כולם והחלוצים נקלטו רובם בתנועה הקיבוצית ובכיבוש העבודה. שוב ניתנה אז מכסה זעומה של רישיונות עלייה לחצי השנה הבאה, וכך נמשך הדבר כשנתיים. אפשר לומר בוודאות שלולא נקלטה העלייה החלוצית בעבודות כיבוש, לא הייתה נקלטת כליל.
להנהלה הציונית לא היו אז תקציבים להתיישבות, לארץ לא הגיע הון פרטי. ערכה של העלייה הזעומה הנ"ל לא נמדד על פי ממדיה, כי אם לפי עצם קיומה. נכבשו אז לעבודה עברית מקצועות אחדים בסקטור הממשלתי והפרטי, ומאז נשארו בידי יהודים.
השלטון המנדטורי הביט בתמיהה על התופעה הבלתי מובנת לו : מדי חצי שנה מגיעים לארץ מאות יהודים והם נקלטים בלא עזרת השלטון ובלא סיוע של המוסדות היהודיים. כיבוש העבודה הוא שפתח המשך לעלייה, עד שהגיעו זמנים יותר טובים.
בשנת 1932 התחילה עליית יהודי גרמניה. ראשוני העולים היו יהודים שהגישו שהקרקע בוערת תחת רגליהם ושם שאפו לבנות להם בית במולדת החדשה. עולים אלה הין אמידים יותר, היו בהם בעלי מקצוע וסוחרים, והפעילות הכלכלית בארץ גברה.
מכסות העלייה החלו לגדול משי חצי שנה. מאידך, בארצות מזרח אירופה, החלה הכלכלה היהודית להתמוטט, ובמקומות אחדים, בעיקר בפולי, היו התפרצויות אלימות נגד היהודים. הפרעות ביריד בעיירה הקטנה פשיטיק, סימלו את התגברות האנטישמיות וחוסר האחיזה ליהודים במזרח אירופה. בשנים, 1933 – 1934, הגיעו ממדי העלייה להיקף שלא חלמנו עליו לפני כן.
אך בשנת 19356 בא שינוי לרעה. אטליה הפאשיסטית תקפה את חבש, והעבירה לשם מאות אלפי חיילים דרך תעלת סואץ. כתוצאה ממלחמת איטליה – חבש התחוללו שינויים גדולים במצב הפוליטי באירופה ובעולם כולו.
הפאשיזם והנאציזם קמו בכוח רב בזירה הבינלאומית, הערבים, שהתעוררות לאומנית פקדה גם אותם, ראו סיכויים חדשים. האנגלים עמדו בפני שינוי ערכים ומבנים פוליטיים חדשים. הם מצאו פתרון בפיוס הערבים על חשבון העלייה היהודית. העלייה צומצמה באופן קיצוני ובד בבד עם זאת החלה אבטלה.
התמורה בממדי העלייה בשנים ההן הביאה להתפתחות חשובה פנימית אצל היהודים. קליטה רבה של עולים ללא עזרת השלטונות וללא תקציבים נוספים מההון הלאומי, יחד עם כניסת הון פרטי מסוים הוכיחו שגם בלא מימון מובטח מראש, תיתכן קליטת יהודים בארץ.
באון שנים שמעתי מפי אליהו גולומב ף דווקא בשנים שמגיעה עלייה גדולה לארץ, עלינו לעשות פעולות נוספות, להביא בעצמנו יהודים לארץ, נגד רצונם של בעלי הבתים האנגלים. עלינו להרגיל אותם לממדים גדולים יותר של עלייה.
ואכן, אז באו לעולם שתי האוניות הראשונות, הבלתי לגאליות, בקיץ 1934 – " וולס " ו-" וולס 2 ". כיודע ניסיונה של " וולס 2 " נסתיים בכישלון, והעולים שעל סיפונה לא הגיעו ארצה. בכך נגרם ז גם הפסד כספי גדול למבצעים – " החלוץ " בפולין : והוא איבד כל אפשרות להמשיך בפעולות של העלייה הבלתי לגאלית במשך שלוש שנים…..
במשך חודשים אחדים נטלתי חלק בניסיון בלתי שגרתי – להפעיל את " וולס 2 " על אנשיה ולהביאה לארץ.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
אלא שנישול הקהילה מנכסיה לא תם. ב־1484 נעשה ניסיון ליטול מן הקהילה את בתי הכנסת, בתי התפילה ובית הקברות שלה. המנשלים טענו שיש בידיהם בולות והוראות מאת האפיפיור שמותר להם לעשות זאת. על כך אנו למדים מפניית יצחק אטיה (Atia; עטיה), המורשה (פרוקורדור) של קהילת סיגוביה, שהסתמך על צו שהשיג בשנת 1479 יעקב קאצ׳ופו, איש סיגוביה ומורשה מטעם קהילות קסטיליה. נאמר בתלונה שהיהודים חששו מנישולם מנכסי הקהילה. הכתר ראה שתושבים אלה הרחיקו ללכת וציווה על יורש העצר, ראשי הערים והאצולה לקיים את הצו שהשיג יעקב קאצ׳ופו ב־9 במארס 1479." רשימת הנמענים בצו זה מלמדת שדברים דומים לאלו נתרחשו בעוד מקומות.
בשעתו דנו בפירוט רב כיצד הוצאה ההפרדה אל הפועל. במיוחד הצבענו על האכיפה האכזרית של ההפרדה בגואדלחרה, שבה עסקו בפועל נזירי מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה, חואן די טרוחיליו ודיאגו מנריקי. נראה שתמורה פנימית זו במלכות שעסקה בהעברת אוכלוסין מאזור מגורים אחד למשנהו באותה עיר (אפילו אם הקיפה את כל המלכות), לא היה בה כדי לשנות את מטרות גיבושו של השלטון לגבי המשימות הגדולות שעמדו לפניו: ביסוס האינקוויזיציה וההכנות לקראת מסע המלחמה נגד גרנדה וטיהורה של אדמת ספרד מן המאחז האחרון של השלטון המוסלמי על אדמת חצי־האי האיברי. על אף זאת נתקיימה תזוזת אוכלוסין זו עד כמעט לסוף שנת 1491. בעיותיה המקומיות גרידא של תזוזה זו היו בסופו של דבר ניתנות לפתרון לפי דחיפותן המקומית, אפילו אם האוכלוסייה הנוצרית סבלה מתנאים סניטריים קשים שנתהוו בעקבות החליפין במגורים. הכתר הוא שראה את כלל שאלת המגורים היהודית (והמוסלמית) בשכונותיהן, ועיקר דאגתו היתה למנוע מתיחות מיותרת באוכלוסייה ותוצאות בלתי רצויות לשלטון המרכזי. לפיכך ראה הכתר להקפיד עם הרשויות המקומיות, והמבקרים־הקומיסרים, הממונים על ההפרדה, הם שהיו עיניו של השלטון בכל מקום; אלה פעלו ביד אחת עם הכמורה המקומית ועם ההרמנדאד. צד חלש נוסף ביהדות קסטיליה נמצא בהיעדר הנהגה כל ארצית, ודרכו של אברהם סניור לא ביטאה את טיפולו הנמרץ בשאלת ההפרדה. יוצא שכל קהילה וקהילה לעצמה נדרשה למצוא את אמצעיה ולהיערך בכוחה שלה לשם עמידה במשימות שההפרדה במגורים הטילה עליה. אך היו עיירות שבהן חזרו היהודים על דעת עצמם למקומות מגוריהם הקודמים ולסדנאותיהם לפרנסתם, כפי שעשו יהודי קוראל די אלמוגיר הסמוכה לאוקניה, אלא שהתושבים הנוצרים, כיוון שראו מהי מגמת השלטון מינו עצמם מפקחים על ההפרדה במגורים ופנו אל הכתר בתלונות על היהודים. ברי שהכתר קיבל מידע זה ופעל על פיו לרעת הציבור היהודי, והוא נפגע פעם נוספת.
בד בבד עם הפעילות העירונית בהפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, החל מוסד האינקוויזיציה פורש כנפיים על פני כל המדינה. האינקוויזיציה ידעה לכלכל את מעשיה לא רק בכוח התארגנותה אלא גם במתח הדתי שהצליחה ליצור במדינה בשל מעורבותם של היהודים ומה שתואר בהשפעתם המזיקה על האנוסים. כידוע, היה הרוח החיה במוסד זה תומס די טורקימדה, שב־2 בפברואר 1482, לאחר שהיה בין האחרונים ברשימה שהוגשה לאפיפיור לאישורם כאינקוויזיטורים, נתמנה לתפקיד אינקוויזיטור. איננו יודעים אלו היו מעשיו, אך ב־17 בנובמבר 1483 נתמנה לשמש ראש האינקוויזיציה במועצה המיוחדת Concejo de la Suprema y General Inquisition (בקיצור: הסופרימה). הוא היה spiritus rector של המוסד שהניח את יסודותיו והתווה את דרכו. האינקוויזיציה הצליחה להוכיח במשפטים שניהלה נגד אנוסים מה היה חלקם של יהודים בהדרכת אנוסים באורח החיים היהודי בכוונם אותם להתייחדות גלויה. היא כפתה את רצונה על יהודים שיעידו בבתי דיניה על אנוסים מקיימי מצוות, שעה שאותם יהודים עצמם שהניעו את האנוסים לקיומן לא נידונו על־ידה. לאינקוויזיציה לא היתה מעולם זכות שיפוט על יהודים, ועם זאת קיבלה מהם עדות בשבועה יהודית. ב־10 בדצמבר 1484 הורה פרנאנדו לפקידי המלכות בארגוניה לאכוף על יהודים, שידעו על אנוסים שקיימו מצוות, בחרם שיטילו רבני ישראל להעיד בפני בתי דין האינקוויזיציה. ואם כי ההוראה יצאה לארגוניה היא תפסה גם לגבי מלכות קסטיליה. רשת בתי הדין שהוקמה היתה מחושבת ביותר.
האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שהחלה את דרכה בסביליה, היתה למוסד העליון שהוביל לפתרון שאלת היהודים והאנוסים כאחת. על אופי פעילותה ומטרותיה נאמרו דעות רבות, ואיננו צריכים לחזור עליהן.73 היא היתה מוסד מדינה שבראשו הועמדו אנשי כנסייה שקבעו את מגמותיה ואת דרכי הגשמתן של אותן מגמות. עושיה היו נזירים דומיניקנים, שראו עצמם שומריה של האמונה, כפירוש שהיה מקובל בימי הביניים על תפקיד המסדר. המוסד הוא שהתחקה אחר אורח חייהם של האנוסים על שלא ניתקו עצמם מעברם היהודי ומשום שנמנעו מלהיטמע בחברה הנוצרית הסובבת. המוסד הזה הוא שהצליח להפוך את כלל האוכלוסייה הנוצרית לעיניו, אזניו, ובלשיו, והיא שהיתה שותפה במטרותיו. הנאמנות לדת היתה קריטריון עליון. ברם, בצורך להקים מוסד מסוג זה וגיוס החברה לשירותו, היתה למעשה הכרה בכישלון המעשה של המרתו של עם שלם בכפייה. את כישלונם תלו הכנסייה והשלטון ביהודים שנשארו נאמנים לעמם ולאלוהם. עצם קיומם כיהודים הוא שהביא אנוסים להתחרט על היענותם בחולשת רגע ויציאתם מכלל ישראל. תיקי האינקוויזיציה הרבים שהגיעו לידינו, והם אפס קצהו של כלל הנחקרים והנידונים של האינקוויזיציה, הם העדות לרצונם של האנוסים וצאצאיהם, אף לאחר דורות של חיים בשמד, לשוב אל עמם ואל עברם היהודי. שלומי אמוני ישראל אלה לא ביקשו טובת הנאה בעולם הנוצרי שנכפה עליהם, ויש להבדילם מאותם מומרים שחיפשו דרכים להתבולל בעולם הנוצרי ולאבד זיכרם ועברם היהודי. בדבקותם באמונתם בתורת משה נשתוו קטנים וגדולים, עשירים ועניים, פשוטי עם ומשכילים, נשים וגברים כאחת. קיומה של האינקוויזיציה מאות בשנים, פעולתה הארוכה והמתמשכת לעקירת האנוסים שהתייהדו הם עדות ראשונה במעלה לכישלון השיטה כולה במלחמתה נגד היהדות.
לא הכנסייה ולא השלטון החילוני מוכנים היו להכיר בכישלון ההמרה שכפו על היהודים מסוף המאה הי״ד ואילך. עם עלייתם של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה היתה אפוא הקמת האינקוויזיציה חלק בתכנית הממלכתית לפתרון בעיית האמונה במדינה. על הצורך בייסוד אינקוויזיציה לאומית הטיף בשעתו אלונסו די אספינה. בתומם די טורקימדה יש לראות ממשיך דרך ותלמיד נאמן. הדעת נותנת שבמגעיו עם המלכה איסבל, בימי גלותה במצוות אחיה אנריקי לסיגוביה, עלתה בידו להעמידה על דבקותם של האנוסים בעברם היהודי ועל הצורך בפתרון לאומי לשאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית.
המשך……..
נר המערב-י.מ.טולידנו-גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )
החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.
פרק שביעי.
גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……
מעט קט וליהודי ארץ מערב, לא היה נשאר עוד זכר ושארית להם בספרות ישראל, אותם המאורעות האחרונים שאירעו בקהלה המרכזית והחשובה, בפאס, כמעט כבו את הגחלת האחרונה וידפו את הנטע הרך שזה קרוב החל לעשות פרי אחרי התבוסה האלמווחידית.
קהלת פאס זו נקודת הכובד של כל הקהלות במרוקו הכתה על ידי מאורעות שנת קצ"ח – 1438 ורכ"ה – 1465 מכה נמרצת, שהביאה בעקבותיה דלדול והתרוקנות, ירידה וכליון חרוץ, ולהיהדות בארץ המערב בכלל, לולא שעד מהרה נראו לה בגואלים המגורשים מספרד, שבריבוים ובחכמתם וחריצותם יכלו להשיב להיהדות המערבית את כבודה ולחדש את יפעתה.
ובכן בה בעת שהיה לנו למתוח הקו האחרון על ספרות יהודי המערב, בה בעת ההיא נפתח לנו מעבר חדש ואופק רחב על ידי גירוש ספרד שקרה אז. אמנם יכול יכלו המגורשים, למלא תפקיד גדול יותר, ונכבד כל כך בארץ מקלטתם זאת במרוקו, ולהראות השפעה יותר מרובה ויותר רחבה, בהיות כי מרוקו היא הייתה הארץ המושלמנית האחת היותר קרובה והנשענת על יד ספרד, ואשר גם מושליה היו מושלי חסד אז.
ויראו חבה וידידות להמגורשים מספרד, אך ההשגחה העליונה כמו עמדה מנגד להם ותפריע בעד התיישבותם של רוב גולי ספרד במרוקו. מקרים רבים ורעים התחוללו האחד אחר משנהו על ראשי ההמון הגדול והעמום ההוא של המגורשים שחפצו להתיישב במרוקו.
ויהמו אותם להכחידם ולגרשם בחזקה, ובזה נשללה היכולת מרבים מהם מהשאר בארץ, ועמהם אבדה היהדות במרוקו חלק נכבד וחשוב שיכלו הרבה להביא אליה ברכה רבה וכח חדש, יותר מאשר קיבלה מאותו החלק המועט אשר התיישבו בארץ.
עוד בדרוך רגלי המגורשים בשערי הארץ, מיד בעוברם במעברות מרוקו בערי החוף, פגשו אותם תלאות וצרות רבות על ידי הנציבים הנוצרים אשר הופקדו שם מטעם ממשלת פורטוגל, שלה נחשבו אז הרבה מערי החוף של מרוקו.
הנציבים הנוצרים ההם שנאו תכלית שנאה את היהודים ויתנהגו עם המגורשים באכזריות נוראה. רבי אברהם ב"ר שלמה אדרוטיל אחד ממגורשי ספרד שבאו ישר למרוקו, יספר את מעללי הניצבים ההם ויתר הפגעים הנוראים אשר מצאום להמגורשים שעברו דרך ערי החוף ההם, ואלה הם דבריו :
לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו קצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי שיך שקבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב.
ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאש, והערל גליאן, ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמהם, עד שבא למדינת פאס, ןמהם שנכנסו למדינת ארזילא על ידי נמרוד הרשע ביסורים גדולים ועינויים אכזריים הוא הטמא שליש מלך פורטוגל ממונה על ארזילא קונדו די בורבא.
על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול, ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.
ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים, מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות…ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה על העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים…."
המקובלים במרוקו
ארזי הלבנון 1199
יצחק כהן בן אברהם.
נפטר לפני שע"ט מחבר " גנת ביתן " מבוא לתורת 
הספירות. כן כתב פירוש לעשר הספירות, היה תלמידו של רבי משה אלבאז.
יצחק סוויסא.
1800 בערך, מקובל מתאמראת אשר בסוס, עלה לארץ ישראל, בהשתדלותו נדפס " מערות שדה המכפלה " של רבי משה אבן צור.
מכפר תמאמנארת בחבל סוס במאה השישית לאלף השישי – 1800 בערך. רב ומקובל שעלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, בה הדפיס את סדר " מערת שדה המכפלה " לרבי משה אבן צור. חיב רספר " ויזרע יצחק ", חידושים ורמזים ומאמרים.
רבי יצחק צבע,השני
בן יהודה, מצאצאי רבי אברהם סבע, לפי עדות עצמו. בן נאיים מונה רשימת חיבורים ארוכה. ספרו " שערי בינה " הוא פירושים לקבלת האר"י. יסודתו בהררי קדש רבנן קדישי לעיונין תקיפי ארעא וגאוני רבני המערב קמאי ובתראי ובר אבהן החכם השלם…הרב העצום כבוד הרב יצחק צבע נר"ו.
הספר,שנדפס אלוניקי, בשנת תקע"א. קיבל את הסכמות רבני תוניס, אבי יצחק טייב ורבי יהודה נגאר. הספר מכיל הגהותיהם של רבי יעקב פינטו, רבי יעקב בן מארגי, ורבי אברהם פינטו. וכן : לקוטי הרב הגדול כבוד הרב משה זכות זלה"ה על סדר אלפא ביתא, ונקרא בשם ספר אם לבינה.
ברם, חלקו הראשון של " שערי בינה " נקרא בשם " מקום בינה ", ומכיל הגהות ע"ח, אוצ"ח, מבו"ש. הספר נדיר מאוד.
ארזי הלבנון 1325
יצחק קורייאט.
הראשון " רב במראכש סביב לשנות ש"מ, חיבר כנראה ספרים אחדים והוא היה גם מקובל ". כך מוכח משאלות ותשובות " זכות אבות ", העתקתי מכתב יד ישן נושם מהרב המפורסם האלוהי איש אלקים קדוש הוא מר וקינינו אבי היחס כבוד הרב יצחק קורייאט ז"ל.
ארזי הלבנון 1328
יצחק קורייאט.
השני, בן יהודה הראשון. נפטר י"ז בכסלו תקס"ה. ארחי תק"ן התיישב בירושלים, והוכרח לנדוד משם.בהסכמות לחיבורו התלמודי " מעשה רק"ם " הוא מכונה אספקלריא המאירה הרב הכולל חין ערכו מי ימלל במקובל האלוהי כבוד הרב יצחק קורייאט ז"ל.
ארזי הלבנון 1328
ישועה שמעון חיים עובדיה.
מכונה : " ישמח ". בהקדמה לספר " אבני שיש " של רבי שלמה אביטבול, שנכתבה בצפרו בשנת תר"ץ, הוא מתואר כסוה"ר. בקונטרסו " חסד ואמת " ענייני חברה קדישא, של חברת אליהו בצפרו, ג'רבה, יש כמה טעמים קבליים.
ישעיהו בקיש.
המחצית השנייה של המאה ה-16. רב ומורה צדק ומקובל גדול. תלמידו של רבי יהודה עוזיאל, רבו של יוסף בן שמואל, מי שהביא לראשונה את " ספר הישר " לדפוס בונציה.
יוער, כי בן נאיים כותב במקום אחד " הוא היה מקובל גדול ונמצא ממנו כתב ידי בעניין זה " ואילו במקום אחר , " כבוד מלכים " הוא כותב : " גם חיבר איזה עניינים בקבלה ולא נשאר זכר למו.
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Festival d'Essaouira des Andalousies Atlantiques 2012 – Samedi 29, 1
Alliance Israelite Universelle.Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle.
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Jean-Claude Kuperminc
Conservateur de la Bibliotheque de l'Alliance Israelite Universelle a traite de « Ecrire l'histoire de la communaute juive de Tunisie a partir des archives de l'Alliance Israelite Universelle ». La bibliotheque et les archives de l'A.I.U. sont depuis longtemps une source essentielle a la recherche sur l'histoire des Juifs du Bassin mediterraneen et des Balkans. Les archives ont ete rendues disponibles pour la periode 1860 – 1940 depuis le milieu des annees 1960 . Dans les dernieres annees, de nouveaux fonds sont apparus : archives recuperees de Moscou apres leur pillage par les nazis, ouverture des archives depuis 1945 , et quelques fonds prives. Les developpements autour des nouvelles technologies se ooursuivent pour rendre plus accessibles les documents conserves par l'A.I.U. Concernant les archives des ecoles de L'A.I.U. en Tunisie, il y a 49 boites microfilmees, les series comprennent les comites locaux ou regionaux, la situation generale des Juifs, le sionisme, les revues de L'A.I.U. et des photographies.
Shmaya Levy
de l'universite de Tel-Aviv, a evoque Les archives de la direction des Ecoles de l'A.I.U. deposee aux Archives centrales pour l'histoire du peuple juif a Jerusalem.
Classees par Georges Weill, elles regroupent des documents de la Direction des Ecoles fondees en 1878 de l'ecole de la rue Malta Sghira, des ecoles de fllles de la Hafsia et de la Mechnaka, de l'ecole de Djedeida 1895 -1917, de la comptabilite de la Caisse de Retraite du personnel de l'A.I.U., et les comptes des immeubles de l'A.I.U. Les sujets evoques sont les suivants
les relations entre la Direction des Ecoles et la Direction Generale de l'Instruction Publique, le projet de contrat propose par
l'Education Nationale de la Republique Tunisienne en Fevrier 1959,les relations entre la direction des ecoles et la communaute Israelite de Tunis, l'incident de Bizerte, la guerre , la guerre de 1967 1956 et les dernieres annees de l'A.I.U. en Tunisie de 1957 a 1967
Retenons les dossiers importants de la boite 4 convention entre DIP (Direction de l'Instruction .publique) et A.I.U. en mai 1945
Rene Cassin au Ministre de l'Education Nationale en juin 1956 Weill au Ministre de l'Education en avril 1957
le Secretaire d'Etat a l'A.I.U. en octobre 1958
Vitalis Danon au Secretaire d'Etat le 29 Octobre 1958
et le memoire du 7 janvier 1959 sur l'enseignement de la langue francaise
Lucille Nataf-Nouchi
docteur en pharmacie, dans sa communication sur « les correspondances des enseignants » a presente, leur role au sein de l'A.I.U., l'instruction donnee, Taction sociale, comment ces enseignants ont-ils envisage leur role et leur responsabilite, l'education et la pedagogie, les rapports avec la communaute juive et avec le rabbinat et avec le regard des enseignants sur leurs coreligionnaires tunisiens.
La troisieme seance, « La scolarisation des Juifs de Tunisie » a ete presidee par Yosef Chetrit, professeur a l'universite de Haifa.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-מנהגים – למחזור השנה
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
משא ומתן הלכתי בין חכמי דברו לחכמי מרוקו
בין הרד״ך לבין הר׳ אבני שיש.
בין ר׳ אברהם מרציאנו לבין הר׳ ליצחק ריח.
בין ר׳ אליהו בן גיגי לבין חכמי דורו
בין הרש״ך לבין ר׳ יוסף משאש.
בין הרש״ך לבין ר׳ שמואל מרציאנו.
ספרים ששיקפו את מנהגי דבדו הם ספרי קהילות מערב אלג׳יריה ונדפסו בווהראן, ליוורנו או ג׳רבה כמו: רינה וישועה על פסח, רינה וישועה על מתן תורה, רינה וישועה לברית מילה, חסד ואמת על דיני ביקור חולים ופטירה, שבוע טוב. שירים ופזמונים לליל מוצאי שבת קודש. שנדפסו בקהילות הנ׳׳ל.
בית דין דברו
מאז ומתמיד היה בדבדו בית דין של שלושה כפי שהזכיר הרש״ך ״ובאנו על החתום תרי מגו תל״ת וכוי. ר׳ שלמה כהן זאגורי כתב: חברי בית דין דבדו ״לא באו בשכר כלל רק חנם אין כסף היו יושבים בבית דין לדון ולהורות. עבודה זו לשם שמים היתה קיימת בתחומים כגון בהוראה בתלמודת תורה: הרבנים לא תבעו תשלום שהוא עבור עבודתם שהיתה על בסיס מה שאמרו חז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, מלאכת קודש זו היתה לשם מצוה. אך היו הורים ששלחו לרב מידי פעם תשלום מה. סופרי סת״ם הקדמונים אשר כתבו לרוב על עורות אלים דוקא, כתבו את הספר התורה, בלי הזמנה מראש או באמצע הכתיבה. בסיום כתיבת ספר תורה הלכו לערים אחרות למצוא קונה לס״ת (ויקץ שלמה, עמי ר״ג). אנשי חברה קדישא עבודתם המסורה היתה חינם אין כסף. וכן המוהלים ועוד.
פרק 10: מנהגים
1 למחזור השנה
חודש אלול! יום יום בשיעור אחרי הצהרים למדו בחבורה בספר הזוהר, בתיקוני הזוהר, במקום הנקרא עליית הזוהר ובבית הזוהר. יש שקראו תהילים בבתי כנסת. בלילי שני וחמישי נשארו ערים כל הלילה לעשות תיקון כרת ולאמירת סליחות. בראש השנה וביום כפור אמרו אזכרה מיוחדת לנפטרים.
ו נדפסה בסוף ספר ויקץ שלמה. וזה לשונה מתוך כ״י יהודי דבדו — אוטאט הנמצא תחת ידי.
נחות נפשן ורחמי נפשן, ורחמנותא מעלייתא, בחסדא וטיבותא וחולקא טבא לצדיקייא בגן עדן, תהי נשמתהון גניזא, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת נפש רבותינו אצילנו כתרי ראשונו ומחמדי עינינו, החכמים הרבנים הדרשנים החזנים מלמדי תינוקות ראשי קהילות וגבאי צדקות וכל מתי ישראל אנשים ונשים גדולים וקטנים ומי שעזבו נפשם והפקירו רוחם ביראת הי, והנהרגים והנשרפים והנחנקים והנסקלים על קרוש הי, ומתי מדברות, אכולי חיות, וטבועי ימים ונהרות, ומי שמתו ברעב ובצמא, המלך ברחמיו יחוס עליהם, ויסתרם האל בסתר כנפיו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידם ומנחל עדניו ישם ויצרור בצרור החיים נשמתם, וישים כבוד מנוחתם, ובגן עדן תהיה מעדנם, ובמחיצת מלאכי השרת תהיה מנתם ה׳ הוא נחלתם, ילווה אליהם השלום ועל משכבם יבוא שלום ותהא עמדתם בתחיית המתים קרובה עם צדיקים וחסידים ובעלי תשובה, ובעת יתקע בשופר יקיצו יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל ומיתי עמך ישראל בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון אמן.
יום כפור: אור לתשעה בתשרי היה זמן לשחיטת התרנגולים, המולה רבה בשכונה סביב השוחט, בקושי הוא חילץ עצמו מן הקהל. ערב יום כפור נקרא ״סבע אפטור״ (שבע הארוחות). יש מיקירי הקהל שלא ישבו משך ליל כפור ויום כפור כולו על סמך הפסוק כי למשפטיך עמדו היום, יש אשר לא דיברו כלל לבד מאמירת התפילות. הקטנים באו לבית הכנסת ופרי החבוש בידם מקושט ונעוץ בעצי ציפורן, כל אחד קישט קישוט אחר על הפרי. במוצאי יום כפור לא נהגו לברך בורא מאורי האש על אור הנר ששבת ביום כפור. למחרת יום כיפור הכהנים ערכו סעודות חג ממש ונקרא ״יום לגופראן והוא יום שמחת כהן לזכר הסעודה הגדולה שערך הכהן הגדול במוצאי יום כפור. נהגו לעלות, למחרת יום כפור, לבית העלמין להתפלל על קברי צדיקים וקרובים.
חג הסוכות: עיטרו הלולב בחוטים צבעוניים, ובראש הלולב ארגו עטרה מחוטים צבעוניים שונים.
אנשי חברה קדישא נהגו בחול המועד סוכות כל שנה ללכת הרחק מהישוב, למקום מחצבות, חצבו בסלע אבנים גדולות שתהיינה מצבות לקברים.
הושענא רבה: אוירת הושענא רבה היתה קרובה מאד לזו של יום כפור — שחטו תרנגול זכר לכפרה להדגיש גמר החתימה. כן נהגו לטבול ערב הושענא רבה, ולא בבוקר היום. לפני תפילת שחרית, אנשים וטף כמו בערב כפור. נהגו להביא להקפות במיוחד את הבן הרך שנולד בשנה החולפת. ילדים גדולים החזיקו בידיהם פמוט עם נר דלוק או מקלות מקושטים בתפוח ובתוכם נר דלוק. הנשים עמדו בפתח בתי הכנסת כי ברוב בתי כנסת לא היתה עזרת נשים. הנשים ליוו את ההקפות בקריאות שמחה ״זגארית״. מנגינת הסליחות של הושענא רבה מיוחדת ולא דמתה לאלה של סליחות הימים הנוראים בכלל. אחרי חיבוט הערבה איחלו אחד לאחר שנה טובה ומבורכת כמו בליל ראש השנה ממש. לאחר גמר ההושענות השירו את העלים מן הלולבים ונתנו אותם לבניהם לשחק בהם. בחג הסוכות הילדים עסקו בתחביב: בניית סוכות לנוער.
בשלוש רגלים תרגמו את ההפטרות כל פסוק עם תרגום יונתן בן עוזיאל וכן עם תרגום לערבית יהודית. וכן תרגמו את התפילה ״אין כאלקינו״ לערבית יהודית. מפי זקן אחד שמעתי שהוא זוכר מימי בחרותו תרגמו בבית כנסת בדבדו תפילה זו לספרדית.
תנוכה: נהגו להרבות בשמחה ובמאכלים ביום א׳ וביום ח׳ של חנוכה. בליל א׳ של חנוכה קראו ממגילת אנטיובוס, מעשה יהודית ועוד. (מוזכרים בסידור בית עובד ליוורנו תרכ״ב ״עושה פלא״, ליוורנו ועוד).
פורים: דמי פורים חילקו לכל המושיט ידו ואפילו גויים קיבלו צדקה בחג פורים. בדורות קודמים נהגו מלמדי תשב״ר לאסוף ביצים מהורי התלמידים ובערב פורים חילקו אותם לתלמידים נזקקים. בחג הפורים נהגו לאפות בלחמניה שתים או שלוש ביצים בקליפתם. הביצה סימלה את עין הרע של המן וכאכילתה כוונו לפצח עין הרע.
ראש חודש: בליל ראש חודש הדליקו נר של ראש חודש לכבוד קדושת היום וכן הכינו לליל ראש חודש תבשיל מיוחד. תבשיל זה מיוחד רק לראשי חודשים כמו כן הדליקו נרות ואלה הישרו אווירה חגיגית. יש נהגו לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועשו ״זריית דם״ הזאת דם על סף הבית.
בליל ראש חודש ניסן הניחו טבעת או עגיל של זהב בתוך כוס שמן שהדליקו לכבוד ראש חודש.
פסח: הכנת החג החלה מט״ו בשבט, הנשים הוציאו החיטים מהכרים לניפוי ולבדיקה. החטים למצה שמורה נשמרו בכדים בצריף בשדה הקציר. מיד אחרי פורים טחנו את החיטים, ניפו את הקמח מהסולת ושימרוהו שמירה גדולה. כל משפחה קבעה תור לאפיית המצות בתנור של הקהילה. כל עקרת בית הזמינה שכנות או קרובות משפחה לסייע לה באפייה. הזריזה בלישה סייעה בלישה, הזריזה בעיבוד בצק סייעה בעיבוד בצק וכו'. צורת המצות היתה עגולה, כמו בשאר קהילות צפון אפריקה לפי הכתוב: ״עגות מצות כי לא חמץ״ מלשון עג עוגה. המשפחה האופה מצות הכינה ארוחות ליום אפיית המצות בדרך כלל הכינה חמין מיוחד.
יום אפיית המצות היה יום שבו היו שיתוף ועזרה הדדית בין בני הקהילה לזכר הכנות חג הפסח בזמן הבית. שררה אווירת אחוה ושמחה בין המשפחות עוד לפני התקדש החג. ויחסים מתוחים שהתקיימו נעלמו כלא היו. לעומת המחלוקות החריפות הקיימות בקהל מה נהדר ויפה היה שיתוף הפעולה הלבבי להכנת חג המצות כאשר משפחות רבות מכינות בצוותא צרכי החג.
הכינו שני סוגי המצות מצה דקה ומצה עבה: הדקה נקראת בושייאר, ויש אשר הכינו בושייאר בימי החג גופא, המצה העבה נקראת רגאייף ואותה הכינו בכמויות, לפני החג.
ערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום על ידי ישראל.
ליל החג: לפני אמירת ההגדה אמרו הקדמה בלשון ערבית יהודית, מעין פתיחה כדי לחבב מצוות סיפור יציאת מצרים. רבים נהגו שלא להיעדר מן הבית בליל הסדר וכן הקפידו שהפתח לא יהיה נעול, ״לסימנא טבא״. בליל הראשון לספירת העומר כל אחד החזיק מעט מלח ביד כסגולה ובשמירה.
ה״ל: האקדא קצם אלאה לבחר, עלא תנאש טריק, עלא יד סידנא ונבינא, ושריפנא מוסא בן עמרם, עליה סלאם ורדא, חין פתהום וגאתהום, מן אלבדמא אצעיבא לראחא, ומן תנכאד אלפרחא, ומן לחזן לנהר מליח, מן דלמא לדוו קביר, האקדאק יפקנא ויגיתנא, למען שמו הגדול והנורא אמן בבהילו יצאנו ממצרים… הא לחמא עניא…
חול המועד: בחול המועד פסח הדביקו על מזוזת פתח הבית חמישה כדורים קטנים מחרוסת כסגולה. בחול המועד פסח התאספו ילדים, חבורות חבורות לבשל ארוחות ״כאלוטא״, את הארוחות בישלו בכלים קטנים חדשים שקנו במיוחד לצורך זה לפני החג, כל ילד הביא ירקות, או ביצים, או בשר, ובשותפות ביחד בישלו, מכאן השם ״כאלוטא״ או תערובת. טעם למנהג זה: לתת לילדים אווירת החג, חבורות חבורות, כפי שהתורה ציוותה.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סרט אמריקאי
[anti-both]
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
סרט אמריקאי
להם יש הכל, הם יפים, חזקים, מנצחים, לנו אין כלום. אנחנו קטנים, חיוורים, ביישנים, מתרוצצים כל היום בחצר בית ספר שלא היה קיים יום לפני שהיגענו, עם מורה לדקדוק, שמלמד טבע ומה שיש לו לומר על הנחליאלי זה נחליאלי, נחליאלך, נחליאלו, מורה לתלמוד שמלמד חשבון ובמקום שברים ואחוזים נותן גימטריאות ונוטריקונים והם – ארול פלין, גרי קופר, קלארק גייבל, האמפרי בוגרט דוהרים חופשיים כל היום על הסוסים, בלי שיעורים בתלמוד וחשבון, תמיד מנצחים את הרעים וזוכים בבנות הכי יפות, מזל שיש לנו את קולנוע ״כרמל״ וכשהסרט מתחיל אנחנו יורדים בחבל כמו טרזן מעל החומות, בורחים מהסדרנים ונעלמים בתוך הקהל, רוכבים עם זורו ועלי־בבה, מציצים לאוצרות שלהם ובסוף חוזרים הביתה לישון עם האהובות שלהם, מריה מונטיז רוקדת מולי עם שבעה צעיפים,מתחלפת לי עם בת שבע, דלילה, רחב ויעל, הרמון שלם באישה אחת, אני כבר מוריד לה את הצעיף האחרון והכל עומד לקרות ואז אני מתעורר, האור נדלק, המסך כבה, וסדרנים לא־נראים מוציאים אותך מהחלום, פלא ממש איך לפני שבוע ראיתי אותה בהפסקה, יותר גבוהה מכולן, בתוך הרעש של הילדים בחצר, עומדת לה רצינית ושקטה, אומרים שהיא עולה חדשה, לכן היא שותקת, אפילו שהם עצמם הגיעו לארץ רק כמה שבועות קודם, קוראים לה רות ט. עם צמות בלונדיניות, עיניים כחולות וגומות בלחיים, אני רוצה לעשות עליה קסם כמו שגרי קופר וטיירון פאוור עושים על החברות שלהם, הם רק מביטים להן בעיניים וכבר כובשים את ליבן, אני רק עמדתי מולה וקפאתי, לא יודע מה אומרים ואיך נוגעים, מאז אני מתגנב כל לילה וכותב לה על הקיר מול הכיתה שלה מכתבי אהבה, כמו סירנו דה ברז׳רק, גם חותם בשמות אחרים וכדי שלא תרגיש רע אני כותב גם לבנות אחרות בכיתה, בבוקר המסדרון רועש בצחוקים וצריחות, כולם רוצים לדעת מי הסופר, אך לא מצליחים, כי אני משנה כל הזמן את הסגנון ואת כתב היד ומרגיש ממש כמו המשורר הביישן ההוא עם האף הארוך. זה לא עוזר לי לגלות את ה״אופן סיזאמי״ ללב שלה, עד שיצאתי בשבת בצהרים לקולנוע ״הדר״ לעמוד בתור ל״מקום תחת השמש״ עם ליז טיילור ומונטגומרי קליפט, ההצגות מתחילות מאוחר במוצאי שבת, אבל כמומחה לתורים אני יודע שמי שרוצה להשיג כרטיסים למוצאי שבת כדאי שיקדים ויטרח בשבת, כי הראשונים בתור קונים את כל הכרטיסים, כדי למכור לאחרונים יותר ביוקר, אני האחראי אצלנו לתורים, כשההורים רוצים לקנות לנו מכנסי חקי או סנדלים נותנים לי כסף להצגה שנייה, וכשהסרט בקולנוע ״אורה״ נגמר בשעה שתים עשרה בלילה אני רץ ישר לעמוד בתור ליד חנות ״אתא״, בחצות אני תמיד ראשון בתור, אבל כשהדלת נפתחת בשמונה בבוקר אני תמיד אחרון, אני לא יודע איך זה קורה, כזה קסם אין אפילו בסרטים, למזלי אין אף אחד לפני ליד הקופה, אני ממש לבד בין הברזלים ומסתכל על התמונות של מונטגומריקליפט, איך הוא עומד על הסירה מסכן נורא ומביט בשלי וינטרס העצובה, בתמונה אחרת ליז טיילור עושה לו עיניים, אני יודע מחברים שקליפט הכניס להיריון את שלי וינטרס ועכשיו רוצה להטביע אותה כדי ללכת עם טיילור היפה והעשירה.
לפתע מאחורי ממש אני רואה אותה כמו בסרט קולנוע עם עיני התכלת שלה וצמות הזהב, גבוהה ומחייכת ובשמלת שבת מצוירת פרחים, ממש יצאה מתוך סרט, ועוד לבד, לא בתוך הבלגן של בית הספר, אפשר ממש להריח אותה, לשמוע את קולה הצרוד מדברת בעברית עם שגיאות על סרטים ושחקנים כרמן מירנדה, הדי לאמאר, גרטה גרבו, אינגריד ברגמן, ריטה הייוורת, מה היה עושה עכשיו ארול פלין? וטיירון פאוור? וג׳ון ודן? את דומה לסילוונה מנגנו מ״האורז המר״ אני חושב לומר לה, אך לפני שהספקתי היא אמרה שאני דומה לויטוריו גאסמן, גאסמן היה הזכר שמפתה את סילוונה מנגנו באותו סרט, לפני רגע רציתי להגיד לך שאת דומה לסילוונה מנגנו, אמרתי לה, אך היא מתגלגלת מצחוק ואומרת שהיא לא מאמינה לי, לפתע אני שם לב שכבר לילה ומשונה שאנחנו לבד בתור בין הברזילים והקופה בכלל סגורה, רק אז אני רואה לידנו שלט גדול: ״כל הכרטיסים נמכרו״, כבר מאוחר למצוא סרט אחר וחבל שאנחנו נפרדים אבל אז קרה מה שקורה רק בסרטים, היא שואלת אם אני מוכן ללוות אותה הביתה, איזה מזל נפל עלי היום! אני מרגיש ממש כמו מונטגומרי קליפט ב״מעתה ועד עולם״ שלורן באקאל, אשתו של ברט לנקסטר, מתאהבת בו. בדרך לבית שלה בתחנת הכרמל אנחנו עוברים ליד בית הספר, חושך גדול, אך השער פתוח ואנחנו נכנסים. בשעות כאלה אני מתגנב לכתוב את מכתבי האהבה שלי והנה אני חוזר למקום הפשע עם האהובה ביד, היא מושכת אותי אחריה עד לקיר, נשענת על מכתב האהבה שלי, מרימה את היד ומלטפת אותי כאילו היתה מורידה מעלי את המסיכה של זורו, זה אתה היא אומרת, תעשה לי את כל מה שכתבת. אני יכול לנשק אותך? אני לוחש והיא סוגרת לי מיד את הפה בשפתיים רטובות. בשבת שאחרי אנחנו מטפסים יד בידמתחנת הכרמל למקדש הבהאיים, השמש נעימה והברושים נוגעים בשמים, ליד השער הנעול אנחנו משתרעים על הדשא, היא על הגב, מביטה בשמים, ואני לידה רואה דרך מחשוף שמלת הפרחים שלה את שני השדיים הקטנים רוטטים כמו שתי ציפורים בכלוב, אני עוצם את עיני ומזעיק שוב את ברט לנקסטר, פרנק סינטרה וגם את גרי קופר, מה עושים? מה אומרים? אחרי זמן אני שומע את עצמי לוחש: אני יכול לנשק את השדיים שלך? היא לא עונה לא כן ולא לא, רק פותחת באיטיות את שתי הצמות ומפזרת את שיער הזהב שלה על הדשא, האם זה כן או לא? אני מחכה לתשובה פשוטה כמו: ״אני מרשה לך לנשק את השדיים שלי״, אבל זאת לא באה. בדרך הביתה אני כועס איך לא זכרתי שויטוריו גסמן ב״האורז המר״ כבש את סילוונה מנגנו בלי מילה, עם גבעול קטן בין השיניים וענף דק שבו צלף באוויר הוא לחץ אותה לאט לאט, עד שהיא כרעה לפניו. שבת אחת, שנים אחר כך, עם מדי צנחנים, כנפיים על החזה וכובע אדום אני מטפס באותו מסלול למקדש עם כיפת הזהב, עומד ומתבונן במקום עליו שכבנו ונדמה לי שאני רואה את צורת הגוף של שנינו על פיסת הדשא, האצבעות שלי מלטפות את הציור, כשבאותו רגע ממש, לא יאומן, מבין הברושים יוצאת רות ט., חיילת במדים כמוני, גדולה ויפה יותר מסילוונה מנגנו, עם גוף יותר חטוב מליז טיילור, נשית יותר מאינגריד ברגמן, מפתה יותר ממריה מונטיז, בשילה יותר מהדי לאמאר, האם חיכתה לי כאן עד שבגרתי? האם גדלה פה עם הברושים ? הושטנו יד, חייכנו זה לזה והצמדנו שפתיים, מילה לא נאמרה, הכל היה מובן כמו בסרט אמריקאי כשהשתרענו על אותה חלקת דשא זה ליד זה והידיים שהיו לנו לא הספיקו לנו.