ארכיון יומי: 11 בינואר 2014


טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד – 

גידול שערות.

במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלבי

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

ש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.

שרשרת שום.

מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.

בישום החדר.

משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.

דגים מלוחים.

חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך

במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.

מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.

חתול.

אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.

וולד טאסור.

מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.

כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.

ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.

הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.

בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.

גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.

לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.

גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.

קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.

אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.

מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.

המשך……

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 
הווי ומסורת

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בו זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך…..

מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) 1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו

 

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו

בשנת 1957 סגר השלטון במרוקו יותר ויותר על הדרכים ועל העושים במלאכת העלייה. נאבקנו על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה: דרכונים מזויפים, דרכי יבשה שונות לעבר המובלעות הספרדיות סאוטה ומליליה ודרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. שיירות עולים וגם בודדים נתפסו ועברו עינויים. לא תמיד הצלחנו. לעתים נתפסו שיירות של עולים ועמן פעילי המסגרת, וחלק מן העצורים עונו ונשפטו למאסר של כמה חודשים. גם בשדות התעופה של מרוקו נתפסו עולים עם דרכונים מזויפים.

קורם ראשון בישראל

בשנת 1958 נשלחתי עם עוד 16 חברים לקורס בחיל הים הישראלי משולב עם ״המוסד״. הקורס התקיים בבית ספר מבואות ים במכמורת. מפקד הקורם היה דב מגן (ברצ׳יק) והמדריך לפעילות ימית היה סגן צעיר בשם אלי, לימים תת־אלוף אלי לוי, ראש מחלקת המודיעין בחיל הים. זכורני שהיו אתי בקורס: ג׳ורג׳, לימים פרופ׳ ג׳ורג׳ וקנין, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים איכילוב; אלברט, לימים הרב אברהם בוהדנה, היום באשדוד; ״מרסל״, הוא אליאם כהן, שלצערי ירד מהארץ ונמצא היום בארצות הברית; ז׳אק (שושן), גם הוא ירד לצרפת, היה ספורטאי ושחיין מעולה. מדריך הספורט היה בחור בשם שלום מלכה, תמיד חייכן, סלבני וסובלני אתנו. הוא נהרג לפני שנים בתאונת דרכים.

כאשר עזבנו את מרוקו והגענו לצרפת בדרכנו ארצה לקורס, נלקח ממני דרכוני וקיבלתי מסמכים אחרים. הכיסוי היה שמהיום אני חייל צרפתי המגיע ארצה לאימונים. מטרת הקורס הייתה הכשרה ימית לסיוע בפעולות הברחת היהודים ממרוקו דרך הים. משתתפי הקורס לא ידעו איש על רעהו, ואסור היה לשאול שאלות אישיות. בבית לא ידעו על מקום הימצאי האמתי. מכתבים הביתה נכתבו על גלויות צרפתיות, ואלה הועברו לצרפת ונשלחו משם ליעדם.

איש לא ידע עברית. הקשר התנהל באנגלית ובמעט המילים שאני מגמגם בצרפתית. ברצ׳יק, מפקד הקורס, היה שבע רצון ממראה עיניו. לקראת הסיום ארגנו תצוגה לצמרת חיל הים.

אווירת ייעוד ושליחות כפי שהייתה בקורס זה קשה למצוא. כל קושי וכל גזרה התקבלו ברצון, בהתלהבות, כמובנים מאליהם. לא יכלה להיות מוטיבציה גבוהה מזו שהייתה שם, והמעט שהתפרסם על מעשיהם מעיד כי עמדו בייעודם ובשליחותם. כולם הראו תבונות מנהיגות. כל המשתתפים היו שקטים, תרבותיים וממושמעים.

רעייתי רחל גויסה ל״מוסד״ רק שנה לאחר שנישאנו, וכינויה היה שנטל. היא פעלה במסגרת חוליית ״חברות המסגרת״, שתפקידן היה העברת נשק מסליק לסליק באמצעות עגלות תינוקות או מתן עזרה ראשונה במקרה של תקריות אש או אחרות. בשנת 1960 נשלחה לישראל לקורס מ״מ (מפקדים מתקדם) של צה״ל ו״המוסד״.

חוליות החוף

בחזרה מהקורס הימי הוטל עליי לאמן חוליות חוף מכל רחבי מרוקו. במשימה זו נעזרתי בז׳אק שושן. האימון הראשון נערך בחוף העיר מוגאדור בסיועו של מפקד ״המסגרת״ בעיר זו, מאיר בן־דוד, בעל סירה גדולה. חיי המחתרת לא היו קלים וחייבו אותנו להמעיט במגעים ובהיכרות, כלומר חייבו לקיים מידור.

לחבריי ולי, חברי ״גונן״, הייתה הרגשת צוותא וגאווה על פעילותנו. פעלתי עם חברים נהדרים. אזכיר אחדים מהם: חביב אביטבול (וידאל), רפי וקנין ז״ל, יהודה אטיאס־דורון (מוכתר), חיים בן־שטרית(הרולד), מרי בן־חמו, שמעון קורקוס(קרן), מישל פריינטה, דוד בן־שושן, אליאס כהן, יהודה אלבז, רפאל בן־חיון ז״ל, אדמונד סעדון, מוריס בן־הרוש, ועוד חברים נהדרים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר אותם.

באותה תקופה קשה היה לי ולחבריי לדעת מה יהיו ההתפתחויות במרוקו. העתיד צפן נעלמים שונים, והיה בהחלט יסוד לחרדה.

כאשר פעלו חוליות גונן ושלוחת עלייה ב׳ ביחד היה צורך בתגבור, ולכן גויסו חברי תנועות הנוער הציוניות ונדרשו להיכנס למשטר של מחתרת. תפקידם של נערות ונערים אלה היה לבוא בדברים — עם המשפחות בערים ובכפרים, והם הביאו אלינו ידיעות ראשונות על המשפחות. ידיעות אלה עזרו לנו בתכנון הפעולות.

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.אמין אל חוסייני

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ביוגרפיה של המופתי שהופיעה בברלין בשנת 1943 מבהירה, מנקודת מבט גרמנית, את הדמיון שבין האידאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית לזו האיסלאמיסטית. עצם קיומו של ספר זה ראוי לציון, כיוון שהוא מלמד שהיקסמותו של המופתי מהגרמנים הייתה עניין הדדי; אולם מעניינת במיוחד ההערצה שהמחבר מביע לניסיונן של כנופיות המופתי בשנות ״המרד הערבי״ לכפות על האוכלוסייה אורח חיים איסלאמי. השורות הבאות, מתוך הביוגרפיה, ממחישות מה הייתה לדידן של התנועות הנאצית והאיסלאמיסטית משמעותו של ״מאבק שחרור״:

בשדרה בעיר העתיקה של ירושלים מצאה המשטרה שני ערבים שוכבים ופניהם כבושים בקרקע. ניכר היה שהם נורו בגבם, אך פצעי הכניסה כוסו בקפדנות בכיסוי הראש המוכר באירופה כ״פז״ ובמזרח כ״תרבוש״. אחד המתים היה עורך דין ידוע, וחברו היה בעל קרקעות עשיר […] שניהם היו ערבים, והם נורו בידי ערבים אחרים. פשעם היה שהם התעלמו מהוראותיה החדשות של הנהגת המרד, שנתלו בכל פינה בירושלים: ״בשם אללה הרחמן והרחום! מפקדת המרד הערבי מזכירה לכל ערביי פלסטין שהתרבוש אינו כיסוי הראש הלאומי האמיתי של הערבים. על ערביי פלסטין להסיר מיד את תרבושיהם, לבושם של מדכאינו לשעבר, ולחבוש כאפייה לאומית. מי שלא ישעה לאזהרתנו ויתעקש להוסיף ולחבוש תרבוש ייחשב אויב, ויטופל בדרך שבה טופלו אלו שהשתתפו בלוחמה פעילה נגד צבא המרד המפואר. על החתום: מנהיגם של הערבים המורדים״. עם פרסום הצו נעלמו התרבושים מהרחוב הערבי בן לילה. באופן דומה, על נשות הארץ נאסר לחבוש כובעים בסגנון אירופי, שהיו חביבים על המעמדות הגבוהים – ושוב, בן לילה שבו הנשים הערביות אל כיסוי הראש הערבי המסורתי. כך נעלמו התרבושים והכובעים של אופנת פריז מרחובות הערים, ואיתם גם הסימנים החיצוניים שבעזרתם ביקשו המשכילים והעשירים להיבדל מפשוטי העם.

כמעט כאילו תיאר מופע תאטרון, צייר כאן המחבר הנאצי במדויק את מודל האוטופיה הדיקטטורית־שוויונית שחזו האחים המוסלמים במצרים: חיסולה של כל אינדיבידואליות המנסה להרחיק את עצמה מהקולקטיב המחניק. צוין כבר שהאחים המוסלמים השתמשו בתסיסה בארץ־ישראל כדי לקדם את תעמולתם האיסלאמית והאנטי־יהודית, אולם מעורבותם במאורעות שם לא הסתכמה בכך: הם נטלו חלק פעיל במאבקם של החוסיינים בנשאשיבים. הם ראו בנשאשיבים בוגדים, ״בדלנים״ וסוכנים בריטים, מנעו את הגעתו של סיוע מצרי אליהם, וקראו לציבור הפלסטיני, בשם אללה, לטבוח בהם ובתומכיהם. לטרור של המופתי, לעומת זאת, הם העניקו תמיכה מוחלטת, והיללו אותו על היותו ג׳יהאד. לא בלי הצלחה; שיתוף הפעולה בין אל־בנא ואל־חוסייני הוביל בשנת 1938 לכינוס הוועידה הבין הפרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם, שהוזכרה לעיל, ועידה שהגיבוי הממשלתי שהוענקה לה סימל את שידוד המערכות במדיניות המצרית.

לונדון, שנוכח התקרבותה המאיימת של המלחמה החשיבה מאוד את שימור היחסים הטובים עם העולם הערבי, צפתה בדאגה רבה בהתקרבותה של מצרים לתנועה האיסלאמית ובהשתלטותו של האיסלאם הקנאי על ערביי ארץ־ישראל. ארבעה שבועות לאחר ועידת קהיר, ב־9 בנובמבר 1938, היום שבו בערו בתי הכנסת בגרמניה, אחזה הפניקה בממשלת בריטניה. היא החליטה לדחות את מסקנות ועדת פיל לחלוקת ארץ־ישראל, המסקנות שהיהודים קיבלו ואל־חוסייני דחה. לדברי ההיסטוריון הרמן מאייר־קרונמאייר, הסיבה הישירה להחלטת הבריטים הייתה שבוועידה הבין פרלמנטרית בקהיר איימו ממשלות ערב ״לכרות ברית עם מעצמות הציר״.

עוד עשר שנים תעבורנה עד שהאו״ם יציג, בשנת 1947, תכנית חלוקה חדשה. בעשר שנים אלו התחוללה השמדתם של יהודי אירופה.

עיתונות במרוקו-יהודית וכללית

 

L'Avenir Illustré [צרפתית]

מקום פרסום: קזבלנקה (מרוקו)    שנות פרסום: 1926-1940
תדירות: בשנים: 1926-1929 ירחון; ובשנים 1929-1940 דו-שבועון    עורך: יונתן טורש

l'avenir illustre
L'Avenir Illustré היה העיתון היהודי הראשון במרוקו שהאריך ימים. העיתון נוסד במרוקו שתחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בעיצומו של תהליך המודרניזציה, והוא ניסה להנחיל לעילית המתמערבת שבקהילות היהודיות ערכים ברוח יהודית-לאומית. מקימו ועורכו של העיתון היה מהגר יהודי אשכנזי, יונתן טורש (Thursz) (1976-1895), יליד פולין שהתחנך בבלגיה, אשר התיישב במרוקו ב-1923. השלטונות הקולוניאליים ראו בעין רעה פעילות ציונית, אך לא יכלו להתנגד להופעתו של העיתון שהתנער מתווית ציונית ושרוב חברי המערכת שלו היו נתינים של מעצמות אירופה ונהנו מחסינותן. העיתון היווה אופוזיציה למנהיגות היהודית הרשמית והוותיקה, חתר ללכד סביבו את הצעירים המקומיים, חניכי מוסדות כי"ח וקוראי הצרפתית. הוא ביקש לעודד פעילות ציבורית לטובת הקהילות המקומיות, ולמען העניין היהודי ברחבי העולם בכלל והמפעל הציוני בארץ ישראל בפרט.

העיתון מכיל מידע עשיר ביותר על חיי הקהילות היהודיות במרוקו בתקופת הופעתו, והוא מצטיין בכמות התצלומים והפרסומות שנדפסו בו. במיוחד משתקפות בו בעיות החברה היהודית של קזבלנקה – עיר הנמל המתפתחת הסובלת מהתפוצצות אוכלוסין – בעיות דיור ותברואה. העיתון שימש במה לתכניות רפורמה שונות ופתח את שעריו בפני כמה מראשוני העיתונאים היהודים המקומיים, ובראשם יעקב אוחיון (נפטר 1940). קשה לדעת מה היתה תפוצת העיתון (מן הסתם מאות ספורות בלבד של מנויים), אך הוא סימן ציון דרך במודרניזציה התרבותית של יהודי מרוקו ובהפצת האידיאולוגיה הלאומית בקרבם. יש חוקרים הרואים רק את פניו הציוניות, אך לאחרים, ובראשם הגר הלל שהקדישה לו מחקר גדול, בולט במיוחד דיוקנו הפנים-קהילתי, והם מעדיפים לזהותו כעיתון רפורמיסטי-לאומי.

 

http://jpress.org.il/publications/Lavenir-he.asp

 

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

Música Andalusí – Núba Al-Istihlál

המוסיקה שלי – קישורים לשירים

 

Música andalusí – Li Habibi

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר