ארכיון יומי: 12 בינואר 2014


המקובלים במרוקו

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

ישעיה הכהן

. תחילת המאה ה-18. מחכמי מראכש, ומתלמידי רבי אברהם אזולאי. נמנה עם רבותיו של רבי שלום בוזאגלו, בהקדמה ל " מקדש מלך ". שם נזכר בברכת המתים משמי, נפטר לפני התק"י.

כליפא בן מלכא.

 בערך המאה ה-17. בספר " מאור ושמש " כתוב : " וכבר נתעורר בזה מור זקינינו ריש מתא וריש מתיבתא, פטיש החזק, עמוד הימני, הרב המובהק הדר חסידים, כבוד הרב רבי כליפא בן מלכא זצ"ל בספרו הבהיר " כף נקי " עדיין בכתב יד. ושם האריך חמעניתו.

לפי בן נאיים, ספר זה הוא פירוש על התפילה, החיד"א כתב בעניין הלכי מסויים : " וראיתי בכתבי החכם החשוב החסיד המלומד בנסים כבוד הרב כליפא בן מלכא ז"ל מעיר אגאדיר, הוא אבי אמו של ידידי המשכיל כבוד הרב שמואל הכהן נר"ו.

מאיר די אבילה.

 1700 בערך. מחכמי צפרו, תלמידו של רבי משה בן חמו, חיבורו " קבוץ גלויות " שהוא פירוש למאמרים ופסוקים, מכיל גם דברי קבלה. הספר נדפס בפאס. רבי מאיר הריץ שאלה אל רבי יעקב אבן צור, כדי לברר מנהגי קבלת שבת של אביו.

מנחם עטיאה בן רבי יצחק

, בערך 1700. לפי בן נאיים, תואר כ " שר בית הזוהר ", וחיבר פירוש על התורה. ראיתי ספר דרושים שנדפס בירושלים בשם " נר המערב " חלק ג', והוא מכיל מעט דברי קבלה, המחבר מכונה " ראש על ארץ תיטואן "

לפי הקדמת רבי יעקב בן יוסף כלפון, נדפס הספר לפי העתקה שנעשתה בשנת תר"ו. מתוך כתב יד מטושטש.

מסעוד אלחדאד.

 בן דוד הכהן. מרוקו. נמנה עם גדולי החכמים בירושלים, ואף זכה לעמוד בראש ישיבת " בית אל " חיבורו הקבלי : " שמחת כהן, ירושלים, שאלות ותשובות בקבלת האר"י. בראשו נדפס לראשונה " דרוש חפצי בה' " של רבי יוסף טבול, שהיה תלמידו של האר"י, יש המייחסים את הספר לרבי חיים ויטאל, והרחבה על כך בספרו של רבי חיים " ספר החזיונות ".

כן נדפס ספר דרושים שלו בשני חלקים. חלק ראשון נקרא " כח מעשיו הגיד לעמו " וחלק שני " בן מכבד את אב " . הספר מכיל גם שאלות ותשובות אינו קבלי. ברם מובאות שאלות שנשאלו בבית המדרש " בית אל " ועניינן קבלי.

מסעוד בן בוזיד.

 ב " מאור ושמש " כתוב …" קדמון מצוחצח צח, והם הם שרמז המשורר מסעוד בן בוזיד ז"ל בבקשתו " נראה אפוא שמשורר זה היה מקובל, לפחות בעל ידיעות קבליות. אכן דוד קורקוס כותב עליו שהיה מקובל, שחי כנראה בסאפי.

מסעוד בן טביב.

 ראה " מאור ושמש "

מסעוד בן מרדכי ביטון

. ראה " מאור ושמש " 

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן נא

למעלת החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו.

שלשום הגיעני מכתבו עם סך ארבעים צורום, על ידי ציר אמונים כה"ר שמואל עטייא בי"ו, ואני תכף לקבלת מכתבו הראשון, נגשתי אל העבודה, ולא יכולתי להשיג משום אחד מבעלי בתי הכנסיות שום שטר מקנה, כי כולם אמרו, צריכים לזה חיפוש מחפוש, ואפשר שלא ימצאו, כי כולם ירושה להם מאבותיהם, ובכן אספתי המעומרים של כתבים בלויים הנמצאים תחת ידי ומלוחות הכתובים משני עבריהם בכתב יד ישן נושן, התוליים באיזה בתי כנסת.

גם מפי זקנים ישרים ונאמנים, וסידרתי הכל על נכון, כאשר עיני קדשו תחזינה, בהדוגמא הזאת הראשונה, ואם תיטב ביעיניו, אמשוך עוד את דרכי כמוה, ואם יש בה חסרון יודיעני. ומה שכתב כבודו, שאוסיף עוד לתאר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכו…

כי כן יעצהו הרה"ג כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ולידו אשלח כל המכתבים, כן אעשה בע"ה, ואך לא יאיץ ולא יגוש אותי כבודו למהר עבודתי, כי איש מהיר במלאכתו, לא תכון בצדק עבודתו, ובכן לאט לי, וה' יעזור לי. וזה יצא ראשונה :

1 – בית הכנסת הנקראת עתה על שם הרה"ג כמוהר"ר ברוך טולידאנו זצ"ל, ובפי מתי מעט, על שם כמוה"ר שמואל טולידאנו ישצ"ו, שהוא ראש לחברת גומלי חסדים תכב"ץ, היא עליה שעולין לה בעשר מעלות ועשויה כמין גם, צדה האחד בנוי על גבי מבוי קטן, שממנו נכנסים למבוי הגדול הנקרא מבוי לברגא ( מלה בערבית, והיא מגדל בעברית, על שם מגדל ישן שיש בסופו, העשוי לשמירת העיר בזמן הקודם.

וצדה השני בנוי על בית שער ובית התבשיל של החצר הראשונה שבפתח המבוי הקטן הנזכר, ובתוך הבית שער עומדים מדרגותיה, ועוד נמשכת על גבי בית שער של חצר אחרת הסמוכה לחצר הראשונה מאחריה, ואותו ההמשך הוא מיוחד לבדו, כמין חדר קטן, בכפה כמין קשת על פתחו, ושתי דלתות ומנעול, והוא גם כן בכלל בית הכנסת.

וכאשר נכנסים לבית הכנסת, נמצא החדר לצד שמאל, ובית הכנסת לצד ימין, ויש בה שני היכלות לספרי תורות ולספרי דפוס הבלויים, אחד עומד לצג דרום, נוכח החדר הקטן, ואחד עומד לצד מערב, וחלוק לרוחבו בשתי חלונות עשויות להאיר, הנשקפים למבוי לברגא הנזכר.

ובצד מזרח יש גם כן הרבה חלונות להאיר, נשקפים לרחוב גדול, וכן בצד מערב יש הרבה חלונות, נשקפים לשתי החצרות הנזכרים, וכל החלונות עשויות בלי סדר ובלי שום תואר, רק נקבים נקבים, מהם מרובעות ומהם ארוכות וצרות, ויש מהם בלא דלתות.

ויש מהם דלתות עשויות מחתיכות לוחות פשוטות בלי מנעלים, רק חתיכות עץ קטנטנות, עשויות כקולמוס משני עבריהם, תקועים במסמרים בצדם, שעל ידם הם נסגרים, ועוד יש בצד מערב חילון גדול נשקף על גג החצר החיצונה הנזכרת, אשר ממנו עולים בסולם קטן אנשי החצר ושמש בית הכנסת לגגות, להטיחם ולסודם בסיד מפני הדלף.

התיבה, היא של עץ מטלטלת, ארוכה וצרה, ועליה קובה של עץ, ופרח של עץ בראשונה, עומדת בין שתי קרנות, הגם נוכח החדר הקטן הנזכר, פני החזן לצפון, ואחוריו לדרום, גם התיבה וההיכלות הם בלי תואר ובלי הדר.

בתקרה תלויים הרבה כוסות גדולים, בשלשלאות של נחושת, רובם בכף היד של נחושת בראש השלשלת, ויש עוד עם ביצה בת היענה רקנית נקובה, אחוזה בחשוקי נחושת קלועים במקלעות פרחים ותמורות, הכוסות הם לעילוי נשמות שמביאים משפחת המת אחר פקידת שנתו, ובאמצע התקרה, יש כעין קובה עשויה מבנין, ומוקפת חלונות לגג.

ובאמצעה, תלוי פנס גדול עשוי מבדיל, מוקף זכוכית מכל מין צבע, וכתוב עליו באותיות כגולות, באשורית יפה שהוא לעילוי נשמת התה"ק, הרשב"י ורמב"ה זיע"א, ואת הכל מדליקין בערבי שבתות ויום טוב ובמוצאיהם, ובשני ובחמישי, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון.

הפנס, מדליקין בשעות שמתנדבים האנשים ונשים לעילוי נשמת הצדיקים הנ"ל, והכוסות ממלאים אותם מים עד חציים, ונותנים בהם שמן זית, ומדליקין אותם בפתילות של פשתן ושל קנבוס, הפתילות עשויות כמו קמץ הפוכה, תחתיה עב ועגול שתהא נוחה לעמוד על השמן.

והזנב היוצא מאמצעה הוא שמדליקין, אלו הפתילות עושין אותן הזקנות, ולפעמים השמשים. ועוד יש בה ארון גדול, קבוע בקרן צפונית מערבית, שהוא אוצר כל הכלים הצריכים לבית הכנסת, סל של פתילות, אגודות פשתן וקנבוס, סל של שעוות, כד של חרס לשמן זית, קערה של חרס עם כף גדול של בדיל, לתת בו שמן בכוסות.

שמרטוטים ובלאות לקנוח יד השמש, מטאטים, מסמרים, סכין בלויה לכריתת השעוות, גם נר חנוכה, מעילים ומטפחות של ספר תורה שבלו, טליטות ותפלינות בלויות, כוסות ושלשלאות שנשברו, וכל היוצא בזה.

ובתוך החדר הקטן בפנה אחת אצל המזוזה מימין, עומד כסא גדול וארוך, ארבעה עמודים עגולים תקועים בארבע קצותיו, אחוזים למעלה בזר של עץ, ועליהם קובה של עץ, הכל מעשה אומן מפותח בציצים ופרחים, והוא עשוי לכלות לנשאן בו ביום חתונתן.

לאחר שבע ברכות, מבית אביהן לבית החתן, וכל בית הכנסת גם החדר הקטן, מלאים ספסלים של עץ, ארוכים ורחבים כי הישיבה עליהם היא בקפול הרגלים תחת העגבות, מהם קבועים במסמרים עם הכותלים, ומהם מונחים באמצע, ולכלם אין שום תואר והדר, ויש מהם שמקובל בידם שישבו עליהם רבנים גדולים זה מאות בשנים.

והזקה והיושן מחופפים עליהם, ומטילים על גבם טלאים טלאים של עץ עם טסי ברזל, ועדין נדים ונעים, וקול שריקות כצרעה משמיעים, ויש ספסלים שעליהם מוצעים מחצלאות כמדתן, ויש לבדים ויש כרים, הכל בלוי מזוקן.

התקרה עשויה מקורות ארזים ארוכים מרובעים, ועליהם לוחות דקים. ועל הלוחות מעזיבה עבה, מעפר וסיד ואבנים דקים, וקרקעית הבית כנסת מרוצף באבני בנין פחותי ערך, ויש בה הרבה חפירות מלאות עפר, ומערב שבת לערב שבת מכבדין ומרבצין אותה, כל כתליה מבית ומבחוץ מסוידים בסיד לבן, אין בה שום משיחה בששר.

זמן הוסדה, חפשתי ומצאתי על חתיכת נייר דבוק על לוח עץ, שארית פליטת נייר גדול שהיה דבוק על אותו הלוח ותלוי בבית הכנסת הזאת, זמנו תשרי תקצ"ט לפ"ק  ,  והוא בלשון ערבית, והעתקתיו לך לעברית, וזה תוכנו : אבותינו סיפרו לנו, שזאת בית הכנסת נתייסדה בתחילת האף הששי, על ישי משפחת בני " דאווד אוחיון ", עדיין מהמשפחה הזאת קיים בעיר, וכלם מתפללים בה.

שברחו מכפרי המדבר סחרא מפני חמת המציק שכנינם הרעים, ובאו למכנאס הם וקרוביהם, ראש המשפחה היה שמו יעקב, ובנו בית הכנסת הנזכר, עם הסמוכה לה, אשר שניהם היו רק אחת, ונחלקו לשתיים, ונשארה בידם וביד זרעם עד שנת רנ"ו ליקב לפ"ק, שבאו הרבה אנשים חכמים ונבונים מגלות ספרד, וקנו מהם חציה.

והיו הם מנהיגיה וחזניה, עש שנת ש"ץ לפ"ק שנפלה כלה מםני הרעש שהיה בליל ט" באב, ונתפזרו קהליה לבתי כנסיות אחרים, ובשנת או"ת הברית לפ"ק באו אבותי הראשונים כמוהר"R יוסף טולידאנו, ושני בניו כמוהר"ר דניאל וחיים זיע"א, שהיו מגלות קשטילייא, ונתיישבו בפאס קרוב לעשרים שנה, ומפני המחלוקת באו למכנאס.

וקנו הבית כנסת הזאת כמות שהייתה נפולה, וחדשו אותה כמות שהייתה מקדם, וכל בני קהלה.  על כן יכולתי להעתיק מהחתיכה הנזכרת אחר עמל רב ותלאה עצומה, וחבל על דאבדין. ועם כל זה, אחר עומק המחשבה, וכפי מה ששמעתי מפי הזקנים, נוכל לגמור הדבר בכי טוב על פי השכל הישר, והוא, וכל בני הקהלה הראשונים, חזרו להתפלל בה כמקדם.

ואך הרבנים הנזכרים, הם שהיו מנהיגים אותה בכל דבר, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הרבנים הגדולים והעצומים כמוהר"ר יעקב, הידוע בשם מהרי"Y ( ראשי תיבות מורינו הרב רבי יעקב טולידאנו זיע"א, ואחיו כמוהר"ר חיים, הידוע בשם מהרח"ט ( ראשי תיבות של, מורינו הרב רבי חיים טולידאנו זיע"א ) בני כמוהר"ר משה זיע"א, שהם דור ששי לכמוהר"ר יוסף הנזכר.

ומפני איזה סכסוך שהיה ביניהם, חלקוה לשניים, בכותל מפסיק בין צפון לדרום, וקבעו מדרגות אחרות בתחילת הכניסה למבוי מקוה טהרה, מצד ימין, לעלות בהן לשניה, שנפלה בחלק מהרח"ט ה נזכר ז"ל. ובית הכנסת שאנו מדברים עליה נפלה בחלק מהרי"ט הנזכר, הוא ושני אחיו כמוהר"ר ברוך, וכמוהר"ר אהרן זיע"א, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם עד הדור הזה. שזרעם הם בעליה ומנהיגיה, ואין לשום משפחה אחרת חלק ונחלה עמהם.

שלוחי צבור שבה עתה, הם : כמהר"ר שמואל טולידאנו ובנו יחידו כמהר"ר אברהם ישצ"ו, והחכם הותיק כבוד הרב יוסף טולידאנו הי"ו, אחיו של הרב שמואל הנזכר, ובנו הרב יעקב, והחכם החשוה והכולל כמוהר"ר מכלוף טולידאנו, הוא בעל אחותי מרת מירא מב"ת, בכבוד הרב משה הי"ו, והחכם החשוב והכולל כבוד הרב משה טולידאנו בן הרב יוסף ז"ל.

כלם עוזרים זה לזה. והקהל שבה מתפללים, הם קרוב למאתיים נפש, ממשפחות שונות ומנהגי תפלתם הם כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הגדול והקדוש הזה שמש ישיבה גם כן לרבנן ותלמידיהם, ויצאה ממנו תורה ויראת שמים בכל דור ודור, מיום שנתחדש על ידי הרבנים הקדושים. כבוד הרב יוסף ובנין הנ"ל, ואפשר גם קודם להם.

והם וזרעם אחריהם הרביצו בו תורה ברבים, וגם אבותי הקדושים, כבוד הרב זכרי בן משאש, ובנו כבוד הרב מרדכי הצדיק, ובנו כבוד הרב שלום, וכבוד הרב דיד זיע"א, הרביצו בו גם הם תורה ויראה, רבות בשנים, וכמו כן עוד דודי הרב דוד הנזכר, בריש חידושיו למסכת ביצה.

זה מה שנתחדש לי בלמדי עם התלמידים בבית הכנסת הידועה הנקראת על שם הרב הקדוש מור זקני אבי אבי אמי, כבוד הרב ברוך טולידאנו זיע"א, וכמו כן עוד במקומות אחרים, והאחרון הגדיל, הוא מור אבי הרב הקדוש חיים משאש זיע"א, שהרביץ בה תורה ויראת חטא למאה וחמישים תלמידים במשך ארבעים שנה ויותר, בימים ובלילות.

וגם הוא בה למד מנעוריו אצל אחיו הנזכר זיע"א, וגם עתה בה לומדיםבני הישיבה הגדולה שבעיר אצל אדמו"ר כבוד הרב חיים בירדוגו, בימים ובלילות, יהי רצון שזכות קדושתה תעמוד, שתצא ממנה תורה ויראה עד כי יבא שילה בב"א.

זאת תורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל חקתיו וכל תורותיו, ובטחוני חזק, שיהיו דברי אלה לחן ולכבוד בעיני כבודו, והנני מחכה לתשובתו הרמתה, תכף לקבלה, למען דעת איך למשוך עוד את עבודתי, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט.

המשך

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soientרבי דוד בוזגלו מבדיל על הכוס installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

Ces rabbins ne manquent pas, par ailleurs, de composer des poèmes spécifiques aux principales fêtes religieuses (Pessah, Souccot, Chavouoth). Et ces poèmes deviennent partie intégrante du rituel. Les fidèles les connaissent par cœur parce qu'ils reviennent dans les oratoires année après année et qu'aucun office n'est envisageable sans que le public les reprenne en chœur. Il n'est pas rare que le poète lui-même prenne l'initiative de chanter à la syna­gogue le poème dont il a achevé la composition la veille même. C'est une tradition spécifique au judaïsme d'Orient. Elle est inimaginable dans les milieux du judaïsme occiden­tal. Hanania Dahan, qui a analysé l'ensemble de ces poèmes circonstanciels, écrit :

Les juifs du Maroc sont probablement les seuls dans l'histoire des communautés juives à posséder des poèmes et des chants spécifiques aux fêtes du calendrier hébraïque, mais également à des événements familiaux comme la bar mitzva ou le mariage

Cet auteur raconte qu'un jour, alors que le grand rabbin du Maroc, Raphaël Encaoua, observait un deuil – il venait de perdre son épouse -, les responsables de la synagogue décidèrent, par égard pour la douleur de leur chef spirituel, de ne pas entonner le chant spécifique à cette journée de fête. Le rabbin se dressa alors au milieu de la synagogue : « Que se passe-t-il donc ? Pourquoi ne chantez-vous pas le chant de la fête conformément à la tradition ? Le deuil qui me frappe est une affaire personnelle.

La fête, elle, doit être fidèlement observée comme à notre habitude

Il arrive aussi que le poète-chantre improvise au cours de l'office un bref chant d'hommage à telle éminence appelée à la lecture de la Loi, à tel rabbin guéri d'une maladie ou de retour d'un long voyage. Des poèmes cir­constanciels sont également chantés à l'occasion d'une bar mitzva, d'un mariage ou de la brève cérémonie au cours de laquelle on procède à la nomination d'une fille qui vient de naître au sein de la communauté. Ces chants – dont la tradition s'est aujourd'hui définitivement perdue dans toutes les diasporas marocaines en Europe et outre- Atlantique – ont pour objectif de souder une communauté, de faire oublier les querelles et les fâcheries qui peuvent éclater entre ses membres. Il s'agit de dire aux uns et aux autres que chacun est responsable pour tous au sein de la collectivité. Il s'agit enfin d'insuffler à chacun l'espérance en des jours meilleurs et la foi en l'arrivée du Sauveur.

Mais de mémoire d'homme, aucun de ces poètes ne se livra jamais à des œuvres de satire ou de moquerie. Ni humour ni ironie. Ni persiflage ni dérision. Ni railleries ni frivolités. Ils laissent volontairement à d'autres le genre léger et mordant. Ils n'ont recours ni à des jeux de mots ni à des formules percutantes contre leurs ennemis. Leurs principes religieux et moraux leur font sans doute considé­rer que la grivoiserie est inconvenante. Que l'humour est incompatible avec le service de Dieu. Aucun de ces poètes ne s'est autorisé à imiter dans sa propre communauté ce que des hommes comme Yehouda Halévy ou Salomon Ibn Gabirol se sont permis de faire dans la leur. Par exemple, se moquer de leur propre pauvreté et de leur misère. Ou bien des dignitaires et des hommes de pouvoir qui les méprisent. Ou encore des gens d'argent eux lorsqu'un pauvre se présente à eux. Pourquoi ? Parce que l'heure n'est pas à la dérision ni aux plaisanteries légères. Elle n'est pas au rire non plus. Plaise au ciel qu'elle ne soit pas à la tristesse, à la dépression et à la désolation ! Parce que l'homme a autre chose à faire dans ce monde. Parce que les psaumes du roi David ont définitivement et une fois pour toutes interdit aux juifs de s'as­socier à la compagnie des bouffons

Dans le panorama poétique des juifs du Maroc, deux noms vont s'illustrer en particulier. Ils occupent, en raison de la qualité de leurs œuvres, de la puissance de leur inspi­ration et du rôle qu'ils ont joué, une place à part dans le panthéon de cette poésie.

Curieusement, comme le poète qui nous intéresse spé­cialement dans ces pages, ils se prénomment tous deux David.

Un prénom prédestiné ?

……suite

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר