ארכיון יומי: 16 בינואר 2014


רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו

שלשה המה הספרים שנתחברו בדורות האחרונים ונתקבלו בכל תפוצות ישראל, יחס הקדושה אליהם מתבטא גם בשם שנקראו בפי שלומי אמוני ישראל. מחבריהם, והם ילידי חוץ לארץ שעלו אל הקודש ונתקדשו בקדושתה של ארץ ישראל: אלשיך הקדוש, של״ה הקדוש, ו״אור החיים הקדוש״. 

״המלכים האלה!״ קרא שמואל בן השבע־עשרה באוזני חיים בן התשע ואחותו הגדולה ממנו בשנתיים, ״לעולם אינך יכול לצפות מראש את מעשיהם. הם חשים שההשגחה העליונה הרעיפה עליהם זכות לעשות כעולה על רוחם. לעתים תוהה אתה מדוע אין השם יתברך מעניש אותם.״ אורח דיבורו של שמואל היה מדוד וחגיגי מעט. תוך עת קצרה הפכו חיים הקטן ואחותו למעריציו המושבעים. איתו טיילו בסמטאות הצרות של ה״מלאח״, כששמואל מורה להם את דרכם: ״סמטת מוכרי התבלין והבשמים… שם המקווה… בית־הקברות…המגדל. שם סמטת השער החסום… ואם נטייל לאורך החומה נגיע לשער של ה׳מלאח׳.״

״אתם כמו בבית־סוהר בין החומות האלה!״ טען הילד בהתרגשות.

״אתה קצת מגזים, חיים,״ הגיב שמואל בחיוך. ״ל׳בית־הסוהר הזה לעתים מעלות לא מבוטלות. בלילה סוגרים את השערים האלה, ואז יודעים היהודים שהם מוגנים. כל מיני ארחי־פרחי ומרעין־בישין, המשוטטים בעיר המוסלמית, נשארים בחוץ. החומות החונקות אותנו, בדבריך, הן גם שמעילות אותנו. בייחוד בימים אלה, כשהרעב משבש דעתם של הבריות.״ ״אילו היה אחי…״ אמר חיים לעצמו בהביטו בהערצה אל שמואל יפה־התואר ונעים־ההליכות. הוא היה רוצה אח כשמואל זה. עינו נפלה על אחותו. גם היא הביטה בשמואל בהערצה כמעט גלויה. לפתע הבריק בו הרעיון: ״אם לא אח, אז לפחות גיס!״ הוא ידע שהוריו כבר שקודים בחיפושים אחרי חתן לאחותו בת האחת־עשרה. לא שמואל ולא הילדה לא הבינו את פשר החיוך המסתורי שהציף את פניו של חיים…

אולם עוד בטרם הגיעה העת לחגוג, ירד אבל על משפחת בן עטר: שם־טוב בן עטר, אשר כל חייו נשא בעול המנהיגות, ותמרן על אותו חבל דק המתוח על־פני תהום, כרע לבסוף ונפל. ר׳ חיים בן עטר הזקן הספיד את אחיו הצעיר ממנו, ויהודים מכל קהילות מרוקו באו ללוות את שם־טוב הנגיד בדרכו האחרונה. יותר מכולם בכו יהודי סאלי שאבד להם מנהיג. גם המלך מולאי איסמאעיל ופמלייתו באו להעניק כבוד אחרון לנגיד הנכבד.

לפתע הוכו הכל בתדהמה: בין מנחמי האבלים הבחינו במושל העיר סאלי, האיש שבגינו נטש שם־טוב בן עטר את עירו האהובה, ושאולי גרם בעקיפין את מותו החטוף. עוד בטרם ניתן למישהו להגיב, קרא אליו השולטן את המושל ואת שלושת בניו של המנוח — את משה, את אברהם ואת יעקב, וציווה עליהם להתפייס. הוא הזכיר לבל הנוכחים, כי על אף שהמנוח נטש את סאלי העיר בגופו, הרי בנשמתו נותר נאמן לעירו ולקהילתו המפוארת. גם הוא מצידו, המולאי, נמנע מלמנות נגיד אחר במקומו, כי ציפה שבכל רגע יאפשרו התנאים למנוח לחזור לשאת בעול משרתו הרמה, אלא שאללה הרחום לא נתרצה לתפילת עבדו.

 אולם דווקא פטירתו בטרם עת, הזדמנות היא לכולם לשכוח מחלוקות ישנות, ולחדש את הברית הקדושה בין עם המאגרב לבין העם היהודי. באותו מעמד הכריז רשמית על מינויו של משה בן עטר לנגיד בסאלי, והבטיח לו בעתיד עוד תפקידים רבים ומגוונים בשירות האומה והמלך. גם לאברהם וליעקב הבטיח תפקידים ממלכתיים. עוד אמר, כי הוא מצפה שמשפחת בן עטר תדע להעריך את מחוותו, ותעזור לו ולאומה המרוקאית, שהיו כה נדיבים אל היהודים בכלל ואל משפחת בן עטר בפרט, לעבור את הימים הקשים האלה על־ידי גיוס כמה מאות כיכרות כסף בקרב היהודים. המלך ניצל את נוכחותם של מנהיגי קהילות פאם, מאראקש ושאר ערים, לאיסוף התרומות לאוצרו.

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד  ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

יוצאי צפו אפריקה הפכו לגורם בולט בחברה הישראלית. גלי העלייה ההמונית מצפון אפריקה הומרצו ונישאו על כנפי החזון הנבואי של קיבוץ הגלויות וחידוש העצמאות היהודית, חזון שנשתמר בחיוניותו במשך הדורות ואשר הגשמתו נראתה מתרחשת בעליל.

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקדיהודי מרוקו

נכון שהיה בהעדרי בתקופת החג הפסח כלשהו של מידע, אך ההזדמנות שניתנה לי לנהוג על־פי הערכים הבסיסיים של החברה המארחת, העניקה לי את האפשרות להבין טוב יותר היבטים חברתיים ותרבותיים של חברה זו. לעתים חשתי שאנשי רוממה היו גאים בישיבתי בתוכם, דווקא משום שאני שונה מהם מבחינות רבות ומזוהה עם בני העדה האשכנזית הוותיקה. יחסינו הקרובים היה בהם כדי לסמל את הגשמת השאיפה למיזוג גלויות. הם עמדו על כך שאוכל אצלם כאחד מהם, ובמיוחד רצו שאשתתף אתם בשתייה בשבתות, בחגים, ובהזדמנויות רבות אחרות. שיתוף זה היה בבחינת גשר על הפער החברתי המפריד בינינו. רצונם העז של מארחי להבטיח את המשך הידידות בינינו מחוץ לתפקידי בתקופת עבודת־השדה במקום, נתגלה בדאגתם הכנה ובתקוות שהביעו תכופות, כי אשא לי אשה בקרוב. הם אף ניסו להפגישני עם נערה, קרובת־משפחה רחוקה של אחד מאנשי רוממה, המתאימה לי לדעתם; שכן הנערה היא בת למשפחה ממוצא עירוני במרוקו ובעלת השכלה. ציפייתם של אנשי רוממה שאשא אשה נבעה בקצתה מן התפיסה היהודית המסורתית לגבי מצוות הנישואין. עם זאת ידעו כי אשכנזים, ובעיקר בעלי השכלה שבהם, נישאים לעתים קרובות בגיל מאוחר יותר. ואולם נראה לי, שאחת הסיבות העיקריות לרצונם זה נבעה מההנחה, שרק שינוי במעמדי המשפחתי יאפשר ביקורים הדדיים וקשר קבוע גם לאחר גמר עבודת־השדה שלי. אמנם הם לא הניחו שאשתקע בכפרם וסבורים היו שאתגורר בוודאי בקירבה לאחת האוניברסיטאות. מכל מקום, ברור היה להם שבכל מקום שבו אשב — עתידו של הקשר בינינו יהיה מותנה בעובדת היותי נשוי או רווק. אנשי רוממה רגילים לנסיעות ארוכות כדי לבקר אצל קרוביהם וידידיהם הפזורים בארץ. ביקורים אלה מאופיינים בשפע הכיבוד והמאכלים שאותם מגישים לאורחים ואשר הוכנו לרוב על־ידי המארחים בחופזה, שכן אנשי רוממה נוהגים בדרך כלל לצאת לביקוריהם בלא הודעות מוקדמות. רק אדם נשוי, היכול לסמוך על זריזות אשתו ומומחיותה במלאכת הבישול, יכול להשתתף כשווה בנוהג זה של ביקורים וביטויי־ידידות. על כל פנים, עם תום עבודת השדה, כאשר נפרדתי מאנשי רוממה ונסעתי לאנגליה, לא היתה זו פרידה סופית. אמור הייתי לחזור לישראל כעבור פרק־זמן מוגבל, וסביר היה להניח שבארץ כה קטנה ניפגש שנית.

כבר בראשית תקופת שהייתי בתוכם עמדו מארחי על כוונתי להעלות על הכתב את מחקרי ברוממה ולתת פרסום לקהילתם. הללו — אף שבאו מסביבה שבה ההשכלה היתה נדירה, כבר מילדותם הוחדר בהם יחם של כבוד ללימודים וליצירה שבכתב. בהיותי בעיניהם מייצג את תושבי הארץ הוותיקים ומסוגל להשוותם אל עולים ממקומות אחרים, חשו בתחילה מבוכה מנוכחותי במקום. ואמנם בראשיתה של תקופת־שהייתי במקום היו אנשי רוממה רגישים לאותם תחומי־התנהגות, שהיו עלולים לדעתם לפגוע בשמם הטוב. אחדים מהם, בעיקר הללו שהספיקו לקשור עמי יחסים קרובים, ביקשו ממני שלא לכתוב למשל על ההפרעות שאירעו לעתים בשעת התפילה. רק לאחר־מכן, משהתרגלו לנוכחותי שהפכה לחלק מהנוף החברתי המקומי, פסקו מלהעיר על עניין זה, וסמכו, כפי הנראה, על הבנתי וידידותי. ואמנם כשהתחלתי להעלות על הכתב את עבודת־מחקרי, חשתי הרגשת אחריות כבדה כלפי מארחי מרוממה. השיטה המקובלת של החלפתם של שמות היישוב והאנשים הנחקרים, שיעילותה מוטלת בספק במקרים רבים, נראתה לי פחות יעילה כאמצעי־הסוואה בחברה הישראלית הקטנה והצפופה. היה עלי לשקול את האפשרות, שרשימותי עלולות להעליב את אנשי רוממה. סביר היה להניח שהנחקרים לא יתייחסו לניתוח המופשט של ההתנהגות החברתית, אלא יתעניינו בעיקר בפרטי התיאור בתחומי הפוליטיקה, הדת והמשפחה, ואולי יפרשו תיאורים אלה כמעידים על ליקוי בהתנהגותם ובפגיעה בשמם הטוב. במאמציהם להשגת הערכה חברתית מצד הקבוצות והמוסדות השונים בחברה הישראלית, עלולים אפוא אנשי רוממה להאשימני, שאגרום במחקרי לחשיפתם בפומבי. גם חששתי שיזהו אותי כמייצג את השכבה האשכנזית הוותיקה, הנוהגת בהם כביכול ביוהרה ובשרירות־לב. כך, לדוגמה, כשהתחלתי לסכם את תצפיותי מצאתי עצמי מתקשה בניסוח הרקע ההשכלתי של מארחי, שכן ידעתי עד כמה רגישים היו בנושא זה. הם חיו במשך דורות רבים באזורים הנידחים ופרועי־החוק של הרי־האטלס, מבודדים ממרכזי היהדות במזרח ובמערב כאחד. ניתוק זה השפיע כמובן על נכסי ההשכלה שאנשי רוממה הביאו עמם, בהשוואה לנכסי ההשכלה של קהילות מסוימות שעלו לארץ ממקומות אחרים. מסירת העובדות האובייקטיביות על מצבם הכללי של אנשי רוממה באזור הרי האטלס, אפשר שהיתה מתפרשת על־ידם כעלבון. הנה כי כן, החובה שחשתי כלפי אנשי רוממה עשויה היתה לגרום לכך, שבהצגת הדברים אעדיף ואדגיש את האיפיונים הנראים כחיוביים וכמחמיאים, ובכך אעוות את המציאות הנחקרת במידה שיקשה על הקורא לעמוד עליה. בעת הכתיבה, שעה שהייתי מתחבט בבעיות אלו, עלה בי הרעיון להחליף את שם משפחתי בשם עברי הקשור בתולדות האנשים הנחקרים. החלטה זו הקנתה לי הרגשה של חופש בכתיבתי על אנשי רוממה, שכן סבור הייתי שמבטאת היא את תחושת הזדהותי עמם ואת האהדה העמוקה והכבוד שאני רוחש להם. קוויתי שגם הם יעמדו על כך. ואמנם שמי החדש, שסימל את קשרי העמוקים עם החברה הנחקרת, הפחית במידה ניכרת את היסוסי בהצגת הנתונים, וכן איפשר לי למלא את אחריותי המקצועית ולדווח בפירוט על האירועים שהייתי עד להם.

הפתרון שנקטתי, ושניתן היה לקיימו במסגרת המוסכמות והתרבות של החברה הישראלית, בא לענות על בעיה שאולי מלכתחילה היתה בעיקרה בעיה אישית של החוקר. הריני מאמין ומקווה, שדברי על רוממה ישמשו עדות נאמנה לתקופה רבת־תמורות־ומשברים בחיי יושביה. על אף כל הקשיים מחוץ ומבית ועל אף חולשות אנוש, שבהן כולנו לוקים, הצליחו הללו להקים קהילה משגשגת בחומר וחזקה ברוח, ועשויים הם להיות דוגמה ליכולת ההתמודדות עם קשיים עצומים ולכוח הליכוד בעת מצוקה, למרות גורמי הפירוד בחיי היום־יום. 

המשך……

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם

רבי אליהו- קזבלנקה

הקדוש יכול להופיע בחלום בדמות אדם אחר הנושא את שמו: אב מודאג, הפונה לר׳ דוד בן־ברוך, חולם עם חבר בשם דוד, וזה מודיע לו כי בתו החולה תבריא תוך שלושה ימים: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע בדמותו של חכם ממראכש בשם ר׳ דוד הלוי הלחמי, ומודיע לחולם שאיננו רוצה שירצפו את מקום הקבורה, כפי שהבטיחו לו, אלא מבקש שיבנו שם בית־כנסת: אדם חולה פונה לר׳ דוד ומשה, וחולם עם קרוב משפחה בשם משה, שנותן לו כוס מים, והוא מבריא: בחור, שהטיל ספק בניסים של ר׳ עמרם בן-דיוואן, חלם עם אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. לפעמים משתלבות שתי התופעות, והקדוש מופיע בדמות אדם הנושא את שמו של השומר שלו: אשה שפנתה לר׳ שלמה בתאמצות לשם ריפוי בתה, חלמה עם אחיה בשם מאיר, שהביא לה מגשים מלאים לסעודה ובישר לה שבאותו לילה בתה תחלים. מאיר היה שמו של השומר של הקדוש. העובדה שמבקר בשם מאיר הגיע למקום באותו בוקר, והביא איתו סעודה, חיזקה בלב האם את האמונה שבקשתה נעתרה,

דמויות נוספות יכולות לבטא את הקשר עם הקדוש אליו פונים: אשה שפנתה לר׳ אברהם דרעי, חלמה עם אשתו שנתנה תרופה לבתה החולה, והיא הבריאה: בחורה שהשתגעה נלקחה לקברו של ר׳ יצחק בן־וואליד. ושם חלמה עם חמיה, וזה היה הסימן של הקדוש: אדם לבן כמו שנהב, לבוש שחורים, מורח בחלום משחה לילדה, ואומר שהוא מרפא אותה בזכותו של ר׳ שלום זאווי: לאלה מרים הופיעה בחלום לאשה משותקת בדמות אחות שרחצה את ידיה ואת רגליה במעיין, ולמחרת הבריאה האשה: מקרה קיצוני הוא של אשה שילדיה מתו, ופנתה לסידי בועיסא וסלימאן, ובלילה חלמה עם נחש, שנתן לה נענע וכוס חלב (לגביה זה היה הנחש של הקדוש), ואחר־כך נולד לה בן שנשאר בחיים.

הביקור אצל הקדוש — ההילולה

ההילולה היא אחד האירועים המרכזיים בחיי היהודים בצפון־אפריקה, ונוהרים אליה אלפים רבים של חוגגים

הערת המחבר – מובן המילה חתונה בארמית. מתמיהה העובדה שתופעה כה חשובה כמו הילולה בגלגוליה השונים לא זכתב לבירור יסודי ואף לא לערך באנציקלופדיות השונות. ייתכן ויש קשר בין ההילולה ובין חגיגות " מיומס " שהיו לכנענים ולעמים אחרים באגן הים התיכון. לפי ויקרא רבא ( פר, ה,ג ) כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו.

בדרך כלל קשורה המשפחה היהודית במרוקו באופן מיוחד לקדוש אחד. קשר זה נוצר כתוצאה מסיוע שקיבלה מן הקדוש, או כשאחד מבני המשפחה חלם איתו, או בגלל הקירבה הגיאוגרפית אליו. אותו קדוש מוזכר כל השנה על־ידי הדלקת נר לכבודו, פעם בשבוע או כל ראש חודש, ובחיי היום יום כשקוראים בשמו בעת צרה. הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הקדוש. כאשר הקדוש נמצא בקרבת מקום, נהגו המעריצים ללכת אליו פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי או במוצאי שבת, ולהדליק נר ליד קברו: קבריהם של ר׳ אהרון הכהן בדמנאת, ר׳ יונה דאוודי בתיקרית, ר׳ יחייא לחלו ליד קצר אל־סוק, ור׳ משה חביב בתונדורת זכו למשל בביקורים בימי שישי;5 ביקורים בקבריהם של קדושים מדי מוצאי שבת נערכו בעיקר בערים הגדולות, כמו בקזבלנקה אצל ר׳ אליהו, ר׳ דוד אלשקר ור׳ יצחק חדידה, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן ובסטאט אצל ר׳ מימון אלגרבלי:

כל שבוע הלכו יהודי פאס לקבריהם של ר׳ יהודה בן­-עטר, ר׳ אביר הצרפתי ולאלה סוליכה, הקבורים זה ליד זה: כל ערב ראש חודש ביקרו היהודים בקבריהם של קדושים רבים וביניהם ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה חביבלפעמים הביקור היה רק של צאצאיו של הקדוש, כמו אצל ר׳ רפאל ברדוגו שבן משפחה נהג להדליק אצלו נר כל ערב שבת, ערב ראש חודש וערב חג. הקשר המיוחד עם קדוש אחד אינו מונע קשר עם קדוש אחר או עם קדושים אחרים. כאשר קדושים מספר קבורים באותו בית־קברות, נהוג היה לבקר אצל כולם, בדרך כלל בסדר המתחיל מהקדוש החשוב ביותר: בקזבלנקה התחילו בביקור אצל ר׳ אליהז, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן, בפאס אצל ר׳ יהודה בן־עטר וכן'.

כאשר הקדוש, שהוא הפטרון של המשפחה, נמצא במקום מרוחק, ביקרו תכופות אצל הקדושים החשובים בעיר, או אצל קדוש אחר, מי שלא היה יכול להגיע למולאי איגגי, ביקר אצל ר׳ דוד אלשקר בקזבלנקה,12 ואלה שלא יכלו לנסוע לר׳ עמרם בן־דיוואן, ביקרו  בקברו של מול אזבאל אל כביר.3, נערכו ביקורים גם במקומות אחרים בהם נמצא הקדוש לפי המסורת, ומעריצי ר׳ עמרם בן-דיוואן גהרו לחדרים שעל שמו בסאלי ובצפרו או ליד החומה בקצר אל־כביר, ושם הדליקו נרות

 

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, דבדו 100000התלמוד. 

משפחת כולילף

צדיק יסוד עולם, בר אבהן ובר אוריין, בנן של אראלים ותרשישים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, הרב המקובל האלהי, בקי בקבלה מעשית, (מגידי אמת אמרו לנו שהאדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא ז״ל למד בצעירותו בדברו אצל המקובל המלוב״ן רבינו יעקב בן סוסאן ז״ל), ידו הייתה תקיפה ״על העליונים ועל התחתונים״, החסיד הרב יעקב הנקרא ״ די כולילף ״ הניח ברכה: שלמה, אברהם, יצחק (מגידי אמת ממשפחת בן סוסאן מסרו לי סדר דורות זה ועליו סמכתי. סיפרתי להם שיש אומרים שאביהם של שלמה, אברהם יצחק, הוא גם יצחק! והם דחו סדר זה).

החבמ השלם והכולל, אור גולל, רועה צאן קדשים, מרביץ תורה ברבים.. רבא דעמיה, סבא דמשפטים, ראב״ד מקודש, הדיין הרב שלמה הוליד: אברהם, ישראל, זהירא, אסתר, עווישא.

אור נערב, נר המערב, טובייאנא דחכימייא, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ״מפתח לחושן משפט״ (חיבר פסקי דינים וליקוטי דינים יקרים), הדרא דקרתא דבדו עיר מולדתו, עמוד ההוראה ומקים שם עולה של תורה, המורה הדגול, הדיין המובהק, אב״ד ק״ק דבדו, מו״ץ בעיר תאזא, ראש ישיבה במרכאש ראב״ד ק״ק בעיר מוגאדור, האדמו״ר הרב אברהם ( נתבש״מ שנת תש״א ) הוליד: חיים דוד, מאיר יעקב, ג׳וויהרא, מרימא.

החבם השלם בנן של קדושים, שלשלת יוחסין, מרביץ תורה ודיין בק״ק עיר מולדתו דבדו, דיין בעיר מוגאדור, ראב״ד קזבלנקה, סבא דמשפטים, אוחז במדת השתיקה והמתינות, החסיד הרב חיים דוד

הוליד:״ יוסף־שלמה, אליהו־שמעון, מאחא, נונא.

הרב אליהו-שמעון שימש בתפקיד רק קהילה בעיר ליון (צרפת) והוא חיבר ספר מרפא לנפש ועוד, הרב אליהו שמעון ז״ל הניח ברכה בנים

ובנות הי״ו.

השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ר׳ מאיר־יעקב הוליד: אסתר.

הצדיק, תם וישר, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב ישראל הנ״ז נתבש״מ בלא זרע ב״מ.

שלשלת יוחסין, בנן של קדושים, הצדיק העניו, החסיד, מתחסד דגם קונו, ירא ושלם, צדיק תמים, רודף צדק וחסד ר׳ אברהם (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: דוד, צלטאנא, קמירא.

גברא יקירא, אבן יקרה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, גדל בשם טוב ונפטר בשם סוב, הזקן הבשר רבי דוד הוליד: יעקב הי״ד, זהירא, מרימא.

הצדיק, הנכבד, רחים ומוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקות, ראש חברת רשב״י זיע״א, הקדוש הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום נקמתו הוליד: דוד, משה, אברהם, אפרים, סליטנא, סאעודא, עווישא,

הזקן הכשר, מנא דכשר, זקן ונשוא פנים, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים, רבי יצחק בן סוסאן (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: יעקב, פנחס, יוסף.

החבם הותיק, בנן של קדושים, מלמד תורה לילדי ישראל, שוחט ובודק, חכם בתורת ה׳, מרבה ישיבה מרבה חכמה., מלא חסדים, משביל אל דל, הרב יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, חיים, יצחק, חנה, זהרא.

החכם השלם, בישראל להלל, מאד עניו, מאושר בכל ענייניו, חכם ונבון בתורת ה׳, חבר בחברה קדישא, מר קשישא, הצדיק ר׳ פנחס בן סוסאן הנד הוליד: דוד, יצחק, סליטנא, סתירא, סאעודא.

היקר, צדיק כתמר, נקי כעמר, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: רחמים, חנינא, מאחא, עיושא.

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain david bensoussanDavid Bensoussan

il-etait-une-foisIl etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matièred'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.

En se convertissant a l'islam, un captif ameliorait sa condition

Oui, sinon qu'en principe, il est impossible de se defaire de sa condition de musulman selon la juridiction musulmane en cours. Un musulman qui abjure est passible de mort. Lorsque le prince Mohamed Ben Abdallah (futur Mohamed III) rentra dans la ville de Sale en 1755 , il fit mettre aux fers des citadins importants qui avaient incite la ropulation a ne pas lui obeir tant que le souverain Moulay Abdallah etait encore en vie. Les chretiens de la ville furent emprisonnes pour avoir verse les frais de douane aux habitants rebelles de Sale. Realisant ces sevices, le vice-consul anglais prit peur et se fit musulman. Mohamed III offrit a l'Anglais de se recuser car il ne voulait pas d'une conversion imposee. L'Anglais ne se dedit pas, mais rentra chez lui et se pendit a une fenetre.

Mais les renegats faisaient partie du contingent militaire marocain

Cela est exact. La plupart des renegats qui servirent le sultan lui offrirent une contribution militaire de prime importance et leur courage au combat fut souligne par de nombreux narrateurs. A titre d'exemple, le chirurgien anglais Lempriere rapporta a la fin du XVIIIe siecle : « Les renegats que l'on voit au Maroc sont presque tous des Espagnols qui se sont enfuis de Ceuta afin de se soustraire aux chatiments qu'ils ont nerites.» Le Frangais M. du Saulty, officier d'artillerie a Alger en 1840 s'enfuit avec la femme de son capitaine a Tunis puis se refugia a Tanger. I se mit au service du sultan Abderrahmane, se convertit et dirigea l'artillerie cherifienne.

L'ARMEE DE METIER AU MAROC

Comment etait articulee la levee de l'armee au Maroc?

 II faudrait bien comprendre la revolution qui se tint sous le regne de Moulay Ismail ( 1672 – 1727 )

 Ce fut une ere parmi les plus stables au Maroc et la puissance militaire du sultan joua un role determinant a cet egard. Traditionnellement, le contingent alaouite etait compose de .soldats issus de la region du Tafilalet d'ou naquit la dynastie. Rappelons qu'au XIe siecle, le Calife fatimide du Caire ne pouvant faire regner l'ordre au Maghreb, se defit de tribus arabes cantonnees en Haute Egypte, les Hillal, les Solem puis les Maqil. A ces derniers vinrent s'ajouter par la suite d'autres groupements affilies a la dynastie alaouite. Originaire de Yanbu en Arabie, le clan des Alaouites vint s'etablir au Maroc au XIIIe siecle. Ce clan beneficiait d'une aura mystique car sa genealogie remonterait au Prophete.

Pour revenir a la question posee, lors d'une expedition punitive, le sultan pouvait ordonner la levee d'une armee ou Harqa. Les tribus devaient lui fournir des combattants et assumer l'intendance. Les raids militaires assuraient des gains materiels, le butin, ou meme l'obtention de lots de terrain. Cependant, il n'y avait pas d'armee professionnelle. Les dynasties precedentes eurent recours aux services de renegats mercenaires, ou meme du jaish, c'est-a-dire un service militaire de membres d'une tribu qui recevaient en contrepartie des terres et des esclaves.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר