ארכיון יומי: 10 בינואר 2014


אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמארפאס 2

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע

גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.

המשך…..

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשריגאל בן נון

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.

לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.

הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.

חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.

בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.

המשך…..

רבי דוד בוזגלו-סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות

 

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/458/272.html

סיפורו של הפנתר השחור שידליק משואה ביום העצמאות

פרופ' מאיר בוזגלו מהלך על הקו הדק שבין כור ההיתוך לקשת הדמוקרטית המזרחית, בין האמונה למדע ובין גבעת רם להר הצופים. המשואה שידליק ביום העצמאות מסמלת בעבורו את המאחדמאיר בוזגלו בין הקטבים של חייו

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

 

קריאת התורה בנוסח מרוקו בראשית ראשון

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

 פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם

אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.

מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.

גבולות חצי האי.

גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.

החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.

מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.

לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.

הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר  דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.

הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.

הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.

בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.

במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.

כופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כופה (ערבית : كوفة) היא עיר   בעיראק, המצויה כ-170  קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר  החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.

יחד עם  כרבלא ,  נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה  הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆

לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 37◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

אשירה כשירה

מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.

שעון מעורר

כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.

עומק השירה

ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.

מטרת השירה

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18). 

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).

כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.

                                                                                    שבת שלום

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                           לתגובות:a0527145147@gmail.com

 


לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה

 

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר