ארכיון יומי: 4 בינואר 2014


סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

סאלי במקורות

להלן נביא מקורות קדומים המציינים את העיר סאלי וקהילתה היהודית. ממקורות אלו נוכל ללמוד על מצבה בתקופות שונות, על הנהגותיה וחשיבותה.

בכת״י ״דברי הימים״ של פז לרב אבן דנאן נכתב, כי בשנת התפ״ג קיימו במקנס, בסאלי ובספרו עצרת גדולה (תיקון הגשם) והוציאו ס״ת ונענו לאחר מכן וירדו גשמים גדולים. מאחר ובמרוקו הכלכלה מבוססת רבות על החקלאות, היה חשש גדול משנת בצורת, חשש שחזר על עצמו שנים רבות, משום שבצורת יכולה היתה להכביד עוד יותר על המצב הכלכלי. כמו כן ערביי מרוקו האמינו בגדלות רבני הארץ וציפו שתפילות היהודים יתקבלו. כאשר נתבטלה גזירה שכזו, היה בכך משום קידוש שם שמים ברבים והדבר הועיל ליחס השלטונות והאוכלוסיה המקומית כלפי היהודים.

בכת״י של הרב חביב טולידאנו ממקנס המתאר את מצב היהודים בשנים התפ״ז – התק״ן, הוא מספר על התלאות: ״הכותלים נפרדו איש מעל אחיו והיו הולכים ובאים ותלי״ת (ותהילה לשם יתברך), לא מת שום אדם ובעיר סלא היה ג״כ רעש ביום הנזכר״.

בתיאור אחר נכתב על רעש כבד יותר בו מתו אנשים.

בכת״י של הרב חיים טולידאנו (א) תואר הרעש הכבד: ״היה רעש גדול, בקול חזק, אבל לא התמיד כבראשונה ונתרחבו הסדקים שנסדקו ביום הרעש הראשון, אבל לא נפל שום כותל תלי״ת פה סלא יע״א״.

במקנס לעומת זאת הרעש היה נורא: ״אוי לאזנים שכך שמעו… באה השמועה ממקנס יע״א שהרעש (רעידת האדמה)… הפיל רוב הבתים ובעוונותינו הרבים היו בתיהם קבריהם ומתו מבנ״י (מבני ישראל) יותר ממאתים נפשות״.

על תהליך היווצרות המלאח (השכונה היהודית), נמצא מכתב מרבי אהרן מונסונייגו מפז, בשנת התקס״ז לרב יהודה אלבז מספרו.

במכתב הוא מספר לו על שמועה רעה: ״כי יצא דבר מלכות (גזירת הסולטן מולאי סלימאן שהיהודים ידורו בשכונה מיוחדת להם), על רוב המדינות רבאט וסאלי וטטואן וואדזאן וטאנז׳אר וצווירא לצאת מן העיר״. (א)

כידוע, נהגו בעבר בקהילות ספרד לציין בשטרות, כגון כתובות וגיטין, את שם העיר וכן את שם הנהר כדמצינו בתורה,״היושבת על נהר כבר״.

נכתב בספר ״משפט הכתובה״ שהטעם הוא, ״שמא ימצאו שתי ערים באותו שם ולא נדע לפי איזה מטבע ללכת״.

סאלי יושבת כפי שצוין על הבורוגרג.

כך נכתב בשו״ת ״זכות אבות״ על שמות נהרי – נחלי המדינות הערים הידועות לנו לצורך גיטין: ״סלא דיתבא (היושבת) על נהר בורקרק״.

סדרי המסחר בקהילה עוגנו בתקנות הדיינים כפי שנראה בשני הקטעים הבאים:

א. בספר התקנות (תקנת הקומיסאריו) נכתב כי בתשרי התק״א, ״פשט המנהג להשביע סוכנים מסחריים בפאס בתטואן ובסלא על אמיתות פעולותיהם״.

כך הכריע בפס״ד היעב״ץ שישבעו, כדי שלא תצא תקלה על ידם ולא יכשילו את הבריות. מנהג נפלא שחובה עלינו לאמץ בימינו, כשנתפשטה בארצנו תופעת הסוכנים המסחריים, המשווקים והפרסומאים.

ב. על גבי שטר נמצא כתוב: ״קהל קדוש סלא יכוננה עליון אמן. טענו שהיקר רבי יצחק ידוע ומפורסם שארץ מולדתו היא עיר סלא יכוננה עליון אמן והוא ואבותיו מפורעי המס בעיר סלא יכוננה עליון אמן ואירע מקרה שנסע לעיר ארבאט יכוננה עליון אמן והיה פורע עמהם מימים״. על זה נשאל רבי חיים טולידאנו והשיב על כך.

כפי שכבר נכתב כמה פעמים, ביה״ד בסאלי נשא ונתן בהלכה ובפסקי דין עם ביה״ד בפז פעמים רבות ובפרט בתקופת היעב״ץ ובתקופת הרב יהודה בן עטר שנחשבו לגדולי הפוסקים בדורם. כן באו בדברים עם ביה״ד במקנס, ברבאט ובתי״ד אחרים.

בכתב יד מופיעה שאלה מדייני סאלי לחכמי פז, בעניין יתומה שהשיאה דודה והעניק לה נדוניא משלו ומתה, האם ירושתה לאחיה או לדודה שהעניק לה את המתנה.

חכמי סאלי השואלים הם: רבי יעקב ביבאס, רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי. (א)

חכמי פז המשיבים הם:

רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם בן דנאן

בענין בתיה״ד במרוקו כתב היעב״ץ כי בשנת התנ״ז במשך שנה היו הרבנים מנחם סירירו ורבי וידאל הצרפתי, לבדם בדין (בפז) וכן בתקופת הרב יהודה בן עטר שהיה עם רבי שמואל הצרפתי, כלומר שני דיינים בביה״ד ולא שלושה כנדרש (שאין דן יחיד אלא קוב״ה וכדי שתהא הכרעת דין, צריך שמספר הדיינים לא יהא זוגי ולכן מיעוט הדיינים בביה״ד הוא שלושה).

ממשיך היעב״ץ: וכן במקנס ותיטואן אפילו רב אחד לבדו וכך היה המנהג בפז, תיטואן מקנס וסאלי.

היו תקופות ובהן נמצא בעיר דיין אחד ולכן כדי לא לבטל, לעכב, פסקי דין, הוטלה המשימה על דיין אחד שכמובן היה משכמו ומעלה ברדיפת האמת, בחכמת התורה ובהנהגה. די לנו להתבונן על מדריגתו של הרב משה בירדוגו שסיפר עליו אוהחה״ק, שבעת הדין היה משפיל את עיניו שלא לראות את הנידונים, שלא יושפע.

כך סופר על רבי יצחק בן ואליד מתיטואן, מחבר השו״ת ״ויאמר יצחק״, שכאשר בנו וידאל הוזמן לביה״ד לדין, כתב רבי יצחק לדיינים: ״וידאל (ודל) לא תהדר בריב״ו״. ריב״ו – רבי יצחק בן ואליד.

ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר ״פאס וחכמיה״, מופיעה איגרת: (א)

רבי מאיר דאבילא שואל את היעב״ץ על ענין ״ההתעטפות בטלית בקבלת שבת. הוא מביא את הגמרא בשבת, המדברת על קבלת שבת, ורוצה להסביר על דרך הסוד: כשאנו יוצאים לקראת הכלה, ראוי לקיים ״ופרשת כנפיך על אמתך״, ע״י כנפי הציצית. כל זאת רק בליל שבת ״וקבלתי מהרמב״ח נר״ו שעיקר מצות ציצית בע״ש, לפי שבאותה שעה מתעטף הקב״ה בטליתו כש״צ ואומר ויכלו השמים״ וכן אומר ״ופרוש סוכת שלום עלינו״, כמו שפרשנו כנפי ציצית. (כמובא בדברי הרמב״ם פרק ל׳ מהל״ש),

עוד מוסיף ומבאר רבי מאיר, עפ״י דברי תלמידי האריז״ל, כי הטלית היא סוד אור מקיף המשמר לאדם מכל רע וסוד הרחיצה בע״ש ופשיטת בגדי החול, להסיר ממשלת החול ולכן ראוי להתכסות בטלית – אור מקיף, לדחות הקליפות.

רעיון דומה נמצא בדברי הבאי״ח בספרו ״בן יהוידע״ (שבת קי״ט), בהסבירו את הקשר בין קבלת השבת בשדה להתעטפות בטלית. אמר הבאי״ח. דברי התנא – ״בואו ונצא לקראת שבת מלכתא״ הם ר״ת מלבוש.

מלבוש הוא בגמטריה חשמל וחשמל עפ״י האריז״ל הוא אור מקיף

סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.סוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סימני ההיכר האופייניים למרונים

מספרת אשה, שהיא מצאצאי המרונים ־ במשך דורות, נישאו בני דודים או משפחות קרובות אלו עם אלו, כדי לשמור על צביונם המיוחד ולא להיטמע בין הנוצרים. אולי זוהי הסיבה לכך, שרבים מן המרונים דומים במראם החיצוני ־ הם בהירי עיניים ושיערם חום. מספרד הם הגיעו למכסיקו ומשם עברו במאות ה-18,17 לניו-מכסיקו. הם המשיכו לשמור על מאכלים ושירים ספרדיים-יהודיים. הם הולכים למיסה בכנסייה, אבל בבית, אומרים תפילות יהודיות. כשהם כביכול מצטלבים, הם אומרים את שם ה׳ ובמקום להצטלב עוצמים את עיניהם ונוגעים בעפעפיהם.

את החגים, הם חוגגים בתאריכים מוקדמים או דחויים. בין החגים העיקריים שהם חוגגים, נמצא את חג הפסח, אותו הם מכנים ״פסקואה״ או ״חג הכבש״. במקום לקרוא מההגדה, הם קוראים מהתנ״ך.

בבלמונטה, מכנים המרונים את המצה בשם ־ ״לחם קדוש״. כל מנהג יהודי, נעשה בתוך הבית. הם זוכרים מנהגים, אבל אינם יודעים להסבירם. כמו – הדלקת נרות-שבת בחדר המיטות או אפילו באמבטיה. או אכילת מאפה ארוך מיוחד, שנאכל פעם בשנה במשך ימים אחדים.

חיפשו ומצאו קשר בין המלה הפורטוגזית מזורה – למזוזה ונזכרו בסבתות שהיו מנשקות את הצד הימני של משקוף הדלת. היו ששמרו במשך דורות, כוס לקידוש, פמוטים וכ״ד. בפורטוגל, ניתן למצוא כ-600 משפחות מרונים ומשפחות נוספות במכסיקו. בספרד ישנם רבים.

יש הסבורים, שמקור השם מרונים, בא כנראה מהשורש מאראנו-חזיר.

היום הם יוצאים מסודיותם ומגדירים עצמם – כיהודים קתולים. הולכת וגוברת נטייתם, לחפש ולחקור את שורשי מנהגיהם, השונים מאלו של הקתולים ומתברר להם שאלו הם שרידי מנהגים יהודיים. ניכר קשר בין מנהגי המרונים בגרונה שבספרד, לבין אלו של בלמונטה בפורטוגל.

הצ'ואטס –  האנוסים באי מיורקה

על צאצאי האנוסים באי מיורקה, שמענו ממשה שאול, מנהל המדור לשידורים בלאדינו ״בקול-ישראל״ ועורך כתב העת ״אק״י ירושלים״ – כאן ירושלים – בלאדינו.

נפגשתי עם אדם מהצ׳ואטס שבאי מיורקה, מספר משה שאול, הוא מזדהה עם היהדות ואומר, שהוא נוצרי בראשו אבל יהודי בלבו. הוא רשום כנוצרי, הולך לכנסייה, אבל בלבו מרגיש כיהודי. הוא יודע שיש לו קשר ליהדות, גם אם אין זה מתבטא בקיום מצוות. בימי הביניים, הייתה באי מיורקה, קהילה יהודית מאת משגשגת. לאנשים היו עמדות גבוהות בחיים הכלכליים.

100 שנה לפני גירוש ספרד, כבר החלו הפרעות ביהודים בדרום ספרד

הפרעות התפשטו גם לאי מיורקה, שהוא האי הגדול בקבוצת ארבעת האיים הבלאריים שבים התיכון.

עם ההסתה והפרעות, נאלצו יהודים שרצו להציל את נפשם, להתנצר. אבל, גם כאן, הופיעה תופעת האניסות.

התנצרות כלפי חוץ ושמירה בסתר על האמונה היהודית, כל זאת, תחת רדיפות והשגחת בלשי האינקוויזיציה, שליחי הכנסייה, שביקשו לדעת מי ״מהנוצרים החדשים״ שומר עדיין על מנהגי היהדות. עד תחילת המאה ה~20 היו צאצאי ה״נוצרים החדשים״ מנודים, אף על פי שהם נולדו כבר למשפחות שנהגו כנוצריות. הנוצרים לא ראו בהם נוצרים, לא התחתנו עם בניהם ולא איפשרו להם להשתלב בחברה.

הם הלכו לכנסייה, אבל הופלו לרעה, לכן, גם כינו אותם בכינוי צ׳ואטס, ידעו שהם צאצאי היהודים, גם אם לא קיימו מנהגי יהדות והם ידעו שהם ממוצא יהודי, בגלל שהפלו אותם לרעה. הצ׳ואטס, מונים כיום אלפי אנשים. הם יודעים שיש להם עבר יהודי, אבל הידע שלהם מאוד מעורפל.

יש שם כ-13 משפחות, עם שמות משפחה מסויימים, הידועים כשמות של צאצאי האנוסים. עד תחילת המאה ה-20 הם נרדפו.

בתחילת המאה, כשהאי מיורקה הפך למרכז תיירות והחלו לבוא לשם גם תיירים יהודים, הפכו התושבים המקומיים ליותר ליברליים. בעוד קודם לכן, לא גייסו את הצ׳ואטס לצבא ולא הכניסו אותם למסדרי הכנסייה וגם לא איפשרו להם להגיע למשרות גבוהות, הרי שכיום, מאפשרים להם להשתלב בכל התחומים. אולי משום שבעולם הגדול חל שנוי מהפכני, היום הם אינם מופלים לרעה, אבל הם יודעים שהם מצאצאי האנוסים, בגלל מסורות העוברות במשפחות אלו מדור לדור.

יש כיום בין הצ׳ואטס, משפחות, שלא רק יודעות שהן מצאצאי האנוסים, אלא אף מחפשות קשר ליהדות. הם יודעים שיש להם קשר חזק לעם היהודי וכי אינם נוצרים לכל דבר. יש ביניהם שכבר ביקרו בארץ, אבל זהו עדיין מספר מועט. רובם עדיין נרתעים מהנושא. כששואלים אותם אם הם יהודים, הם אומרים-לא, מה פתאום ? אנחנו נוצרים.

ניתן למצוא באי מיורקה, שרידים לתשמישי קדושה יהודיים. יש מגילות רבות שנשתמרו. בכנסייה הגדולה שבאי, נמצא ויטראז׳ ענק, עם מגן דוד יפהפה. באחת הקתדרלות שלהם, ניתן למצוא, רימונים של ספר תורה, נהדרים ביופים.

ישנם בניינים שידוע כי שמשו כבית-כנסת והיום משמשים ככנסיות.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

בספר מלכי רבנן(עמי מז) מובא סיפורמסמך ממכנאס, והוא: שהיה גוי אחד בעיר תוניס שעשה שותפות עם יהודי אחד, והיהודי הרויח הרבה והעשיר עושר גדול. והגוי היה מחזיק את היהודי לאיש אמונו, ולא נשאר ביניהם שום ראיה של כתבי יד, שהגוי מלווהו ונושה בו. אזי היהודי כפר את הגוי בכל מה שהיה נושה בו. והגוי לא מצא כח ולא ראיה לתבוע מהיהודי את ממונו, ואמר לו: תשבע לי בצדיק רבי יהודה בן עטר שהוא בפס. אמר לו היהודי זה לא אוכל בשום פנים. כאשר ראה הגוי שאיננו רוצה להשבע בשם רבי יהודה בן עטר, ואחר ששוב עברו בין שניהם דברי ריבות, לחץ הגוי על היהודי, עד שנשבע בשם הצדיק רבי יהודה בן עטר.

והיהודי הלך שמח וטוב לב, בי התפטר מהגוי, והרויח הרבה בסף. מרוב שמחתו עשה סעודה לקרוביו, ובתוך הסעודה ירד היהודי למרתף שבחצירו, למלאות כלי יין עבור המסובין. ובכלל הסחורות שהיו באוצר — היה שם גפרית שרף, ועוד מהדברים הדליקים. וכשיצא מהאוצר שכח הנר דלוק בתוך האוצר, ונשרף כל האוצר והחצר, וגם כל בני הבית נשרפו רח״ל.

כששמע הגוי את כל זה שמח שמחה גדולה, ונסע מעירו ובא לפס ובידו מנחה גדולה לתת לרבי יהודה בן עטר, וכשראה הגוי את הרב נפל לפניו והשתחוה וסיפר לו כל הענין, והביא לפניו מנחתו ואמר לו, קח את מנחתי, ולא רצה הרב לקבל המנחה בשום אופן, וחילק אותה לעניים…

בהקדמת ספר מנחת יהודה הביא רבי יוסף בן נאים את המעשה הבא: פעם אחת לפני חג הפסח נאספו איזה בני אדם ונמנו על בהמה אחת לחלקה ביניהם במנהגם, ושחטו אותה ביום י״ג לחודש ניסן, והחכם הבודק הורה שהיא טריפה, ובעלי הבהמה נשתוממו ובאו והראו הספק להבודק הגדול המומחה מוהר״ר רבי יהודה בן עטר זצ״ל, והוא בכוחו התיר את הבהמה, וחתך חתיכת כבד ממנה וצלאה לעיניהם ובירך ואכל, והלכו ואמרו לשוחט והוא ענה אחריו, אמן.

אחר כך בליל י״ד בניסן היה רבי יהודה בן עטר בודק החמץ כנהוג, והניח מנעליו במפתן הבית, וכשגמר הבדיקה חזר ולא מצא כי אם מנעל אחד. וחפשו בכל החצר ולא מצאוהו כלל, ונצטער הרב על זה, ולהפיס את דעתו אמרה לו נוות ביתו, למה כל הצער הזה על מנעל בלוי, והוא השיב שאינו מצטער על המנעל — אלא על המעשה.

הרב ישן בלילה, וראה בחלומו איש אחד עומד נגדו והמנעל בידו, ואמר לו… רבי תדע, כי זה כמה זמן שאני מגולגל בבהמה שהכשרת היום. וכשהטריף אותה הבודק, אז אמרתי אבדה תקותי, ואתה כשהכשרת אותה, וברכת עליה שהכל, הסכימו מן השמים על ידך, ואני נתקנתי. ותיכף באתי ונטלתי את המנעל שלך, לנשק אותו לפני מלאכי מעלה, ועכשיו החזרתי אותה למקומה. ותנוח דעתך, כשם שהנחת אותי ותקנת אותי. וכן היה, בבוקר מצאו המנעל מונח במקומו…

בספר מלכי רבנן סיפר בשם אביו, ששמע בשם חכמים ראשונים, שפעם אחת השיג החכם רבי אליעזר על פסק דין שכתב רבי יהודה בן עטר, וכשהיה כותב השגותיו, הרים את עיניו, וראה אריה רובץ לפניו. אזי נרתע לאחור מפחדו, עד שכמעט נטלה דעתו ממנו, וברח מבית המדרש וצעק, שאריה בא לשורפו, נכנסו בני אדם לבית המדרש ולא מצאו את האריה, ותמהו עליו, כשנתיישבה דעתו, שאלוהו חכמי דורו איך היה, ומה היה עושה באותה שעה? אמר להם שהיה לומד מתון פסק דין של מוה״ר יהודה בן עטר זיע״א, והתחיל לכתוב השגה עליו.. והנה האריה מופיע. אמרו לו, שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב ״גור אריה יהודה״, ואחר כך מצאו שכתוב על ההשגה שהשיג — ר׳ אליעזר — ״גור אריה יהודה״ ולא ידעו מי כתב.

גם לאחר פטירת הרב ארעו מעשי נסים למתפללים על מצבתו. או לנשבעים בשמו, הרב זצ״ל חיבר הרבה ספרים בכל מכמני התורה, אבל רובם נשארו בכתב יד. ביניהם חידושים על הש״ס, פסקי דינים מפוזרים בספרי חכמי דורו.

בספר ״מקור חיים״ (תרנ״ח) נדפסו ממנו הלכות טרפה, וספרו ״מנחת יהודה״ על התורה היה מונח בכתב יד למעלה ממאתים שנה, והועתק על ידי ידידו רבי יעקב בן צור זצ״ל.

באחד הימים מצא רבינו רבי ברוך בביתו של מאן דהוא כתב יד זה — צרור עלים צהובים, אכולי עש, ממורטים וישנים שהועלו מהמרתף. רבינו יסד למטרה זו חברת ״דובב שפתי ישנים״ אשר שמה לה למטרה להוציא לאור כתבי רבנן קדישי מארץ המערב.

חברת ״דובב שפתי ישנים״

ספרו זה של רבי יהודה בן עטר היה הראשון נטל על עצמו להוציא לאור, לא קל היה הדבר כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שהכינו לדפוס,וכסף אין ובפרט שהדפוס באותם ימים היה יקר מאד, רבינו כיתת  את רגליו עד שאסף את הסבום הדרוש. והספר יצא לאור. במקנס — בשנת ת״ש.

וכך כתב רבינו בפתח הספר: שוב זיכני ה׳ אני הצב"י עבד לקוני רפאל ברוך בן הרב כמוהר״ר יעקב זצוק״ל להוציא לאור הדפוס בשנת תרנ״ן לשוני צדקך לפ"ק… יהי רצון זכות הצדיקים הנז' תעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם אכי״ר. מקנס יע״ע.

לאחר שיצא הספר לאור רבים מבני הקהילה ומחוצה לה קנוהו. והצטבר בידי רבינו פדיון נאה הספר — רווח כשר לכל הדעות.

אבל רבינו לא רצה להנות מכסף זה — הוא חיפש אחר צאצאיו של רבי יהודה בן עטר — ואכן מצא נכד בן נכד שהיה תלמיד חכם, ירא שמים ועני מרוד, ואתכסף הפדיון מסר לו בשלימות, ורבינו לא הותיר לעצמו אף פרוטה.

נקי כפים ובר לבב

אף באוצרותיה של משפחת טולידאנו נותרו גנוזים בלי חמדה — חבוריהם של אבותינו הקדושים, מיום עומדו על דעתו היה רבינו מצטער ודואג על גורל הספרים שהיו עדיין בכתבי יד — והיו טמונים באמתחת המשפחה, ומהם שהיו טרף לשיני הזמן והריקבון.

קשה לתאר כמה היתה היגיעה בסידור כתב יד ישן, מקולקל ומעופש, רבינו נטל על עצמו את המשימה, וכאמור יזם את הקמתה של חברת ״דובב שפתי ישנים״ והדפיס את הספר ״חק ומשפט״ — ספרו של הגאון רבי חיים טולידאנו — המהרח״ט.

אחר הוציא לאור — ספר ״השמים החדשים״ — ספרו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ״ל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר