ארכיון יומי: 28 בינואר 2014


התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש

שבתאי צבי

שבתאי צבי

מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו.

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם מזרח אירופה, תורכיה, יוון ופולין ומעט עם מערב אירופה : אמסטרדם, ליוורנו והאמבורג, ואילו מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח נראית התנועה מרוחקת כרחוק מזרח ממערב. ולא היא. 

ר׳ יוסף בן־טבול נשאר אלמוני. עזב את צפת ונדד לארצות צפון אפריקה, כשד״ר כנראה, בשליחות עדת המקובלים ״או מסיבת הגלות מגזירת הרב״, וגם שם נשאר אלמוני. בדרך נדודיו הוא נקלע לתוניסיה ושם נפטר ונקבר בעיר אלחאממה. במשך שהותו בתוניסיה התפרסם כבעל נם ומלומד בנסים ואגדות וסיפורים לרוב נרקמו סביב דמותו. אך על קורותיו ועל עברו לא ידעו דבר, פרט לכך ששמו ר׳ יוסף המערבי. והראייה, בשנת תדש״א הארץ דשא, היא שנת 1945, הביא לדפוס ר׳ אליהו דמרי זצ״לבג׳רבה ספר של אביו המנוח, הרה״ג ר׳ פראג׳י דמרי בשם ייוסף חי״ (נר רבי יוסף המערבי). בדברי ההקדמה אומר החכם דמרי ־על אדונינו הרב הגדול הצדיק ר׳ יוסף המערבי זיע״א הקבור בעירנו אלחאממה יע״א״. ושואל החכם דמרי:

א. ״אך מיהו ר׳ יוסף מערבי? האם הוא מילידי העיר אלחאממה ומארא דאתרא או מעיר אחר?

ב. ״איזהו ומי הוא? האם הוא מהרבנים החדשים הקרובים או מהחכמים הראשונים או מהגאונים?

ג. ״באיזה זמן היה חי וכמה עבר זמן משנת פטירתו עד היום הזה״ (1945)? עד כאן לשון הרב דמרי.

קרוב ל־400 שנה היה קבור ר׳ יוסף מערבי באלחאממה, וכלום לא נודע עליו לאנשי תוניס, לא על קורות חייו ולא על מורשתו הרוחנית, לא על ספריו ולא על משנתו. ידעו רק שהיה חכם שבא מירושלים (כלומר ארץ־ישראל) ושהיה מקובל ובעל נס. בתור כזה פקדו את קברו וערכו לזכרו הילולה כל שנה בראש חודש טבת – נר שביעי של חנוכה ״ובאים מכל ערי התוניסי והכפרים הקרובים והרחוקים להשתטח על קבר הצדיק ־לשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק״… ורק לפני כ־30 שנה קם רב בעירו ורצה להתחקות על מוצאו של ר׳ יוסף המערבי.

אומר הרב דמרי: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי לא מצאנו באיזה ספר מידיעתו, אם אמרתי מזקנים אתבונן בהגדה על פה, ואין קול ואין עונה. אחרי רב החיפוש והחיקרות זאת מצאנו כתנות אור יוסף, מה שהובא בספר ׳שבחי האר״י׳ ז״ל שנים שלושה סיפורים ומהם תבין כי אדמו״ר ועט״ר הרב׳׳ג(אדוננו מורינו ורבינו ועטרת ראשנו הרב הגדול) ר׳ יוסף מערבי זיע״א(זכותו יגן עלינו אמן) הוא אחד מתלמידי אדמו״ר הרב האר״י חי זלל״הה וזיע״א.״

גם היום ״אחרי רוב החיפוש והחקירות״ של הרב דמרי זצ״ל אין יודעים הרבה על ר׳ יוסף המערבי ואין מזהים אותו עם ר׳ יוסף בן־טבול המערבי שעלה לצפת ממרוקו והגיע לתפוס מקום בכותל המזרח בין תלמידי האר׳׳י, שני בחשיבותו בלמדנותו ובחריפותו אחרי ר׳ חיים ויטאל.

יוצאי תוניס בארץ מכבדים את זכרו עד היום וב־א׳ בטבת פוקדים את קברות הצדיקים ועורכים לי הילולה כדת ובדין.

הארכתי את הדבור על ר׳ יוסף בן־טבול, מפני שהוא אחד מני רבים שהיו בזמנם סיני ועוקרי הרים וירדו לתהום הנשיה, ועקבותיהם כמעט נמחקו מתולדות עם ישראל.

ההסטוריה תכיר בודאי תודה לחוקרי קורות עם ישראל על רצונם לעשות צדק עם גדול שנשכח ולנסות להחזיר לפנתיאון הלאומי של עם ישראל, את אחד האנשים הנהורים אשר ידו רב לו בנגלה ובנסתר, בהלכה ובאגדה, בדרוש ובחקירה.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאליים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. בח' בתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים באו לעולם. והתחיל הנגף והמתים עד ה' בתשרי יותר ממאה וחמישים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתיים וקטנים מארבע שנים ומטה יותר משלוש מאות, ולא נשארו כי אם ארבעה או חמישה עשירים, ובם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים, ועליהם נאמר " עשירים מלאו חמס ".

פסקה אחרונה זו מ "ספר דברי הימים ", מקפלת בתוכה את אחת התוצאות המעציבות של תלאות וצרות אלו : מריבות פנימיות בתוך קהילת פאס על השאלה הגורלית, מי ישא בעול נטל המסים. אם בעת רגיעה המסים קבועים וידועים מראש, בעת צרה היה כורח לגייס מיד הקנס וכל מי שעלה בידו להשתמט ניצל את קשריו עם שרי הממשלה, הדים למחלוקות אלה אנו מוצאים בתקנה שתקן המעמד ( רבנים וגבירים ) בשנת 1608 וזה לשונה :

" בהיותנו אנו החכמים מקובצים עם אנשי המעמד עייננו בתיקון צורכי ציבור של קהילות הקודש פאס יע"א וראינו עוון גדול בינותינו שעל דבר זה מלאה ידנו חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו והרבה יש להם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באילי הארץ גויים אלמים ופוערים פיהם לבלי חוק לבלתי שאת משא מלך ושרים כחוק מוטל על כל בר ישראל.

וכמה בני אדם חלושי הכוח והממון שאין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל גובי המס חלקם. ובראותינו צער הקהילות ותוקף המסים והארנוניות בכל יום ויום. לכן בהסכמה ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ"ו בחרו מכל קהילה וקהילה שלושה אנשים והם יחקרו וידרשו בפנקס המס ויעריכו מה שראוי לכל אחד לתת. וכל מי שכתב בפנקס ולא יתן מה שקצבו עליו מלבד שיודע לו שאנו מחרימים אותו, הנה אנו נותנים רשות לנגיד למוסרו ליד המלכות לעונשו בגופו ובממונו.

כך היה המצב בשנים אומללות אלה בפאס אם להסתמך על עדות כותבי " ספר דברי הימים. אין לנו ידיעות על המצב בקהילות אחרות ויש לשער שלא היה שפיר יותר אם כי בגלל חלוקת המדינה לשתי ממלכות, אחת בפאס ואחת במראכש. יתכן שהמצב בדרום המדינה היה חומור פחות. בכלל ידוע שכותבי הזכרונות, כמו העיתונאים בימינו כותבים רק על מאורעות מסעירים ומתקבלת על כך תמונה מעוותת כי גם בתקופה סוערת זו היו לבטח פרקי ארגעה כפי שאפשר ללמוד מחיוניות חיי המסחר והרוח.

שגרירים וסוכנים.

הפתיחות היחסית של בני סעד לעולם החיצון פתחה בפני האליטה היהודית מעמד חדש של " יהודי החצר ", שגרירים, סוכנים דיפלומטים, מיופי כוח השלטונות, תרגומני החצר, סוחרי המלך, חוכרי המכס וכו'….משני פלגי המדינה – פאס ומראכש – היה זה דווקא בדרום שמספרם ומעמדם היה נכבד יותר, במיוחד תחת הסולטאן מוחמד זידאן 1603 – 1618.

בראשית שלטונו של מלך זה נזכרים שני יהודים הממונים על האוצר, אברהם בן ואעיש ויהודה לוי. אברהם היה גם ממונה על גביית מס המעשר ויהודה חוכר מכס בסאפי. אולם למעמד הרם ביותר ולהשפעה הנמשכת זכתה משפחה ממגורשי ספרד אשר מסמלת העידן החדש : משפחת פלאג'י.

מוצאה של המשפחה בפאס. מייסד השושלת והמפורסם שבאחים, שמואל, נולד גם כן בפאס, אולם לרגל עסקיו השתקע בתיטואן משם יצא לאירופה, תחילה לספרד ולאחר מכן בסוף המאה ה-16 לארצות השפלה. בשנת 1596 אנו מוצאים את שמואל ואחיו יוסף יושבים באמסטרדם והם נמנים עם מייסדי המניין " הפורטוגזי " הראשון שהיה מתכנס בביתו של שמואל. בשנת 1608 הוא חוזר למרוקו כדי להביאת את משפחתו ולשכנע את מולאי זידאן למנותו כסוכנו הרשמי בארצות השפלה בהבטחה שיפעל לפתוח המסחר בין שתי הארצות.

שמואל חוזר לאמסטרדם ובאמתחתו המינוי הנכסף של " עבדינו וסוכנינו ". התואר הרשמי של שגריר ניתן לאחד ממקורבי הסולטאן, אבל במעשים היה שמואל השגריר האמיתי בעל ההשפעה הן בעיני מולאי זידאן והן בעיני ההולנדים. בזמנים ההם לא הייתה הפרדה כלל בין מסחר ודיפלומטיה ותפקידו הראשון של השגריר היה לפתח המסחר.

הפרדה גם לא הייתה בין טובת הכלל וטובת הפרט וכך יצא שהנהנה הראשון מהחוזה המסחרי שנחתם בין שתי הארצות בשנת 1610 היה שמואל עצמו, גם סוחר וגם כוכן דיפלומטי בעל מונופול המסחר עם הולנד. חתימת החוזה הייתה מאורע היסטורי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמרוקו חתמה חוזה שלום ומסחר עם מדינה נוצרית.

עם אחיו יוסף , שהיה ממלא מקומו בעת העדרו, נתן שמואל תנופה גדולה ליחסי המסחר בין שתי ארצות לשביעות רצונם של שני השליטים שנתנו בו אמון מלא. עזר בידם גם משה, בנו של יוסף ששימש מתורגמן השגרירות. נוסף על כישוריו המדיניים והמסחריים המזהירים, היה שמואל גם בעל נטיות הרפתקניות ברות התקופה.

גם בשוד ימי עסק והיה תוקף ספינות ספרדיות עמוסות משא בדרכן מאמריקה למולדת. נוסף על הרווח בכך מתנקם בספרדים השנואים שגירשו את אבותיו וניהלו מלחמה נגד שולחו מלך מרוקו. ברור שהספרדים ביקשו הזדמנות להתנקם באויבם בנפש. זו ניתנה להם כשסערה בים אילצה את שמואל לבקש מקלט בנמל האנגלי פלימות, ואתו שלוש ספינות ספרדיות שדודות.

השגריר הספרדי לחץ על שלטונות אנגליה אשר עצרו את שמואל בסוף שנת 1614. פרשת מעצרו ומשפטו מרתקת ביותר אולם מחוסר מקום נסתפק בסופה הטוב. חסינותו הכפולה, כסוכן מלך מרוקו וכאזרח ארצות השפלה, עמדה לו כנגד השוחד וההסתה האנטי יהודית של השגריר הספרדי ומלך אנגליה בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב, לשחררו ולטהר את שמו.

על גדולתו בעיני בני ארצו המאומצת, תעיד העובדה שבהלוויתו בשנת 1616 הלכו אחרי מיטתו הנסיך מוריס ונציגי אסיפת המעמדות ועירית אמסטרדם. אחרי מותו המשיכו בניו בשירות השריפים וארצות השפלה, יצחק ישב בסאלי, שהייתה מעין רפובליקה של שודדי ים, ועסק בפדיון השבויים הנוצרים, ויעקב קרלוס היה הסוכן הדיפלומטי של מרוקו בדנמרק בסוף המאה ה-17.

יוסף המשיך לאחר מות שמואל לייצג את מולאי זידאן אשר בשנת 1602 הטיל עליו לבנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים. כתשלום בעד האוניות שלחה מרוקו את מוצרי היצוא האופייניים שלה לאותה תקופה, עורות, חיטה, חנקן אשלגן, לייצור אבקת שריפה ולתחמושת, וסוכר. למרות חילופי המלכים במראכש המשיך יוסף לייצג בנאמנות את השריפים עד מותו בשנת 1638.

לאחר מות יוסף מילא את מקומו אחד מבניו, דוד, אשר הרחיב את שדה פעולתו לצרפת, ובשנת 1631 הוא הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בין שתי המדינות. דוד נשלח לפאריס והמלך לאווי ה-13 אישר את החוזה והוטל על דוד פליאג'י, להעביר החוזה החתום למראכש. אולם במקום לפנות למרוקו העתכב דוד לזמן מה בהולנד.

מלך מרוקו שחיכה לשווא למסמכים וסבר שלא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש בגלל הזנחתו של דוד כמעט והמיט שואה על המשפחה ודוד נאלץ להימלט ךקלן שבגרמניה. אולם לאחר כמה שנים, ועם עלייתו לשלטון של מלך חדש במראכש, מולאי השייך אל סג'יר, חזר דוד למלא בנאמנות שליחויות ולדאוג לאספקת הנשק ולשיגור בעלי מקצוע ליציקת תותחים.

אחיו הצעיר משה עבר בשנת 1619 להתגורר במראכש ונעשה מתורגמנם של השריפים, הוא השתתף עריכת חוזה השלום עם צרפת ועם אנגליה. הוא היה הנציג  האחרון של משפחה מהוללת זו שלאחר הסתלקות שושלת השריפים פסקה מלמלא את תפקידה ההיסטורי. אולם מפורסמת של שתהיה לא הייתה פליאג'י היחידה בשירות השריפים.

בשנות העשרים של המאה, התגבר זרם הנשק מהולנד לסאלי ולמורדים, שיגר מולאי זידאן להולנד את איש סודו, ימין בן רמוך, נצר למשפחת מגורשים ידועה מפאס, לאמסטרדם לשכנע השלטונות למנוע הברחת נשק לאויביו. לאחר מכן באותה משימה את יעקב בן רוש.

 אולם נסיונותיו של מולאי זידאן לבלום את המרידות נגדו לא עלו יפה ואחד המורדים, מוחמד אל עיאשי השתלט על כל צפון המדינה. גם לו היו סוכנים יהודים ואחד מהם בנימין הכהן, צאצא למשפחת מגורשים מפורטוגל שישבה בסאלי, הצליח למרות התנגדות משפחת פילאג'י, להשיג רשיון יבוא לנשק מהולנד.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם

 

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ג. רדיפות והמרות־באונס

הקוראן אוסר על המרות־באונס, אך בגלל המלחמות וצרכי ההתנחלות הופר איסור זה. הח׳ליף וליד הראשון (715-705) אסף את אצילי ארמניה בכנסיית גריגוריוס הקדוש בנכיצ׳וואן ובח׳ראם (על הנהר אראקסיס) והעלה אותן באש (705), אחרים נצלבו ונערפו, ונשיהם וטפם נלקחו בשבי. מ־852 עד 855 השתולל בארמניה מסע עקוב־דמים של רדיפות נגד הנוצרים. למעלה מ־6,000 יהודים נטבחו ב־1033 בפס ובגרנאדה  בתימן אולצו היהודים ב־1165 וב־1678 לבחור בין האסלאם לבין המוות. במגרב ובספרד המוסלמית הביאו רדיפות האלמנחידים (1212-1130) כליה על שארית־הפליטה של היישוב הנוצרי.

היהודים, שנאלצו להמיר את דתם, נעשו המון של ״אנוסים״, מומרים ששמרו אמונים במחתרת לדתם הישנה. אנשי האינקוויזיציה האלמווחידית, שפיקפקו בכנותם, לקחו מהם את ילדיהם וגידלו אותם כמוסלמים. בתימן היה חוק דומה לזה, שגזר המרת־דת על כל יתום יהודי. לאחר שביטלו התורכים את החוק הזה בתקופת־הכיבוש הקצרה שלהם אחרי 1872 שב האמאם יחיא והנהיגו ב־1922 וחזר ואישר אותו ב־1925. ב־1896 נאלצו הארמנים בסביבות בירג׳יק על נהר פרת לקבל עליהם את האסלאם, והיה עליהם לגלות למקום אחר כדי לשוב שם אל דתם הישנה.

 בעת השחיטות הגדולות של 1915-16 הצליחו מעטים להישאר בחיים על־ידי שקיבלו עליהם את דת האסלאם. מתעודות הנוגעות למארוקו, לאלג׳יריה ולתימן אנו למדים שבזמנים של אי־יציבות וחילופי־רשויות היו בוזזים תמיד את השכונות היהודיות, שוחטים קצת מן הגברים, ואילו הקלגסים או השבטים היורדים מן ההרים סביב, היו חוטפים את הנשים וגובים כופר־נפש. עדים תיארו איך נהרסו רבעי היהודים בפס שבמארוקו ב־1912, בתחילת משטר־החסות הצרפתי, ובצנעא שבתימן לאחר שנרצח האמאם יחיא.

 תלאות מעין אלו הביאו לידי המרות־דת לרוב במרוצת הדורות. הנה כי כן ידוע לנו שמספר שבטים יהודים־ברבריים מהרי־האטלס ומשפחות מוסלמיות בפס הם יוצאי־חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם ב־1165, 1275, 1465, וי92—1790. בטריפוליטאניה ובשאר מקומות יש מוסלמים שהם צאצאי יהודים שנאנסו להמיר את דתם בתקופות שונות. יהודי תבריז נאלצו להמיר את דתם ב־1291 ו־1318 ויהודי בגדאד ב־1333 וב־1344. המרות־דת באונס בפרס מן המאה הט״ז ועד לראשית המאה הנוכחית עשו שמות בקהילות הנוצריות, ובעיקר בקהילות יהודיות. תחת שלטונו של השאה עבאס השני(1666-1642) יצא חוק שעל־פיו היה יהודי או נוצרי שהתאסלם יורש לבדו את נחלת משפחתו. חוק זה, שהומתק לגבי נוצרים בהשתדלותו של האפיפיור אלקסנדר השביעי, עמד בתקפו לגבי יהודים עד סוף המאה הי״ט. קזס מזכיר שגם בתוניסיה היו חוקי־ירושה דומים שנשאו פנים למתאסלמים.

הפרדה והשפלה

הד׳ימה חייבה להשפיל את הד'ימים, שנאשמו בהפצת גרסות־כזב של הברית הישנה והחדשה על־ידי שגנזו, עיקמו והשמיטו כביכול אותן נבואות שבישרו את שליחותו האלוהית של מוחמד. התעקשותם בטעות נחשבה סימן לאופי שטני, ובשל כך צריך היה להפרידם מכלל המוסלמים ולבזויתם.

 מימי־הביניים והלאה נקבעו לכופרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכונות מיוחדות, ונאסר עליהם לרכוש בתים או קרקעות מחוץ להן. חייבים היו לגור בבתים הנחותים מאלה של המוסלמים, הן בחזותם והן במידותיהם. לעתים קרובות היו הורסים את בתי הד׳ימים אם היו גבוהים מכפי המותר.

עם זאת, היו חריגות פה־ושם. חוקים אלה לא היו קיימים בספרד המוסלמית. בתוניסיה שתחת שלטון החפצים היו ליהודים שדות ובתים נאים. עם הכיבוש התורכי החלה תקופה סובלנית הרבה יותר, ובזכות כך השתפר מצבם של הד׳ימים מאד במחוזות השלטון העות׳מאני, במיוחד במאה הט״ז. אי־אפשר היה לו לדי'מי להיות אדונם של משרתים מוסלמים. אסור היה לו גם להחזיק בנשק. אך דומה כי נהגו לפנים משורת הדין בכמה שבטים יהודיים שבהרי־האטלס של מארוקו ובאסיה התיכונה. כשביקר וולני בהר־הלבנון ב־1785, שבו לא שועבדו המארונים, ולפיכך לא התייחסו אליהם בדרך־כלל כאל ד׳ימים, תיאר את הנוצרים ההרריים הללו בזו הלשון:

מכוח הרגֵל המיוסד על אי־אמון ועל מצבה המדיני של הארץ הרי הכל, שיח׳ים ואיכרים כאחד, מתהלכים תמיד כשהם מזוינים ברובה ובפגיונות. יש בזה אולי משום אי־נוחות, אבל בזכות כך אין הם טירונים בשימושם של כלי־נשק כשעליהם להשתמש בהם(להגנת מולדתם) כנגד התורכים.

להלכה גם אסור היה לד'ימים להתקרא בכינויי־כבוד ערביים וללמד את הקוראן. רצוי היה שלא להזדקק לרופאים ולרוקחים מבני־הד׳ימה, שחשודים היו בדרך כלל בהרעלתם של מוסלמים; אולם בזכות כשרונותיהם הצטיינו הד׳ימים לעתים קרובות בחצרות הח׳ליפים. נישואים או יחסי־מין בין ד׳ימים למוסלמיות היו עוונות שענשם מיתה, אבל מוסלמי רשאי היה לקחת לו אשה מבנות הד׳ימה. בכורדיסתן אפשר היה להטיל מסים על יהודים, נסטוריאנים וארמנים ולגזור עליהם עבודת־אנגריה בלי הגבלה. בתוניסיה אפשר היה לשלוח יהודים לעבודות ציבוריות לסוגיהן (חפירת בורות־מים, בניית גשרים וכוי) והיה עליהם לספק לצבא בגדים, אהלים, וכל דבר אחר שנדרש לו.

המלאכות הבזויות ביותר הוטלו על הד׳ימים. בתימן נגזר על היהודים לסלק נבלות ולנקות את בתי־הכיסא הציבוריים, אפילו בשבת. צו זה משנת 1806 נשאר בתקפו עד שקמו היהודים ועלו לארץ־ישראל ב־1950. בתימן ובמארוקו היו הד׳ימים מצווים להוציא את מוחותיהם ולהמליח את ראשיהם של אויבי הסולטאן ולהוקיעם אחר־כך על חומות הערים. וכך מספר לואי פראנק, רופא הביי של תוניסיה בתחילת המאה הי״ט:

כאשר תורכי [מוסלמי] נדון למיתת־חנק שולחים להביא מן העיר כמה פונדקאים נוצרים או יוונים וכופים אותם לשמש תליינים. שנים מהם כורכים על צווארו של הנדון חבל שנמשח היטב בסבון: עוד שנים תופסים בחבל וקושרים אותו לרגליהם; וכאיש אחד מושכים הארבעה בידיהם וברגליהם עד שיוצאת נשמתו של הנדון.

בדרך־כלל הביי פוקד לקצץ את ידיהם של גנבים. משעה שניתן פסק־הדין מוליכים את הנדונים לניתוח בבית־החולים המאורי, ושם יהודי מוציא את פסק־הדין לפועל וכורת את היד כמיטב יכולתו בסכין גרוע בפרק כף־היד.

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

קשה היה עוונו של ד׳ימי אם רכב על בהמה אצילה כגמל או סוס. מחוץ לערים מותר היה לד׳ימי לרכוב על חמור: אך בתקופות ידועות צומצם היתר זה למקרים מיוחדים בלבד. התייר עלי ביי (כינויו של הספרדי דומינגו באדיה אי־לֶבּליך), ששוטט וכתב בתחילת המאה הי״ט, סיפר שבדמשק לא היה שום יהודי ושום נוצרי רשאי לרכוב אפילו על גבי פרד. כשבימי הכיבוש המצרי הסובלני, ב־1833, הורשה הקונסול הצרפתי החדש לרכוב בחוצות דמשק, פרצו שם מהומות. איסור הרכיבה על סוס או על גמל עדיין עמד בתקפו ב־1948 בתימן, מקום שם נקבע במפורש שחייב יהודי לשבת על אוכף־צד כשהוא רוכב על חמור.

עד לראשית המאה הנוכחית היה יהודי בתימן ובכפרי מארוקו, לוב, עיראק ופרס חייב לרדת מעל חמורו בראותו איש מוסלמי. אם שכח, רשאי היה הלז להשליכו ארצה. אסור היה לד׳ימים להתקהל בחבורות ולגלגל שיחה ברחוב. מצווים היו להתהלך בעיניים מושפלות ולעבור משמאלם של המוסלמים, והללו יאה היה להם לדחפם הצדה.

הערת המחבר : על פי מסורת המיוחסת לנביא נקבע הכלל שאסור להקדים שלום לד׳ימי אלא יש לדחוק אותו לצד הדרך כדי להשפילו.

״אל תהיו הראשונים לברך את היהודים והנוצרים לשלום. וכראותכם מישהו מהם בדרך דחקו אותו לצד הצר שלה״.

אבן־קאים אל־ג׳אוזיה, אחנאם אהל אד׳ ד׳ימה, ביירות 1981, כרך א׳, עמי 192.

בתימן אם פיזל איש מבטו בראותו מוסלמי בעירומו היה הדבר נחשב עבירה. הד׳ימי שעמד במחיצתו של מוסלמי לא היה רשאי לדבר אלא בקול חרישי, ורק משקיבל רשות לכך. עד לאמצע המאה הי׳׳ט היו מתקלסים ומתעללים ביהודים בחוצות ירושלים, חברון, טבריה וצפת, וגם בהמשך המאה סיפרו תיירים על מנהגים דומים במגרב ובתימן. נ. סלושץ מציין כי בבו־זיין שבג׳בל־ע׳ריאן (לוב) היו ילדי הערבים נוהגים לזרוק אבנים על יהודים עוברי־אורח. הקנייתה של משנת הבוז בגיל כה רך לא נתייחדה לחבלי־מדבר בלבד גם לא היתה מכוונת נגד יהודים בלבד. מיסיונרים אנגליים שביקרו בירושלים ב־1839 כתבו לאמור:

בשעה שהתכופפנו מעל לחומה [של בריכת בית־חסדא] והָגינו בימים עברו התחילו כמה נערים מוסלמים לאסוף אבנים וליידותן בנו, תוך שהם צועקים: ״נצראני״ (נוצרים). התקרבנו לשער המסגד יותר מן המותר לרגליהם של נוצרים.

בפרס ובתימן ציינו זרים בתחילת המאה ה־20 את הדלתות הנמוכות שאילצו את הד׳ימים — השפלה נוספת! — להרכין ראש או להתכופף בכניסתם אל בתיהם. בצנעא היה הרובע היהודי שרוי בלילות בחשכה — בניגוד לשאר חלקי העיד — ולא היו אוספים בו אשפה. בבוכארה היה היהודי צריך לתלות סמרטוט על ביתו כדי להבדילו מבתי המוסלמים, שגם גבוהים היו יותר משל היהודים. יהודי בוכארה, שבתקופות מסוימות נאלצו ללבוש שחורים בלבד, הוצרכו להשתופף בחנויותיהם כדי שיראו לקוחותיהם המוסלמים רק את ראשם ולא את גופם, זכר למנהג המאה הי״ד בדמשק שבה היו מפתני חנויותיהם של יהודים ונוצרים נמוכים מגובה הרחוב. השערים הנעולים של שכונות הד׳ימים לא תמיד גוננו על יושביהן מפני שוד ואונס. בתימן היו בתיהם של יהודים דומים למבוך של תאים, שבו היו הנמלטים על נפשם יכולים להתחבא או לבלבל את רודפיהם. מתוך פנקסי־קורות יהודיים מן המגרב יכולים אנו לעמוד על מצוקתן של השכונות האלו כמו גם על האימה והפחד שפקדו את יושביהן, שתכופות נעשו קרבנות חסרי־מגן לשוד וטבח. המגבלות שנגזרו על תנועותיהם של הד׳ימים ומקומות־מגוריהם השתנו מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. היו גם מקרים של גירוש והגלייה מכמה ערים וחבלים, אך הללו לא היו שכיחים.

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

لمتحف اليهودي في الدار البيضاء.. الوحيد في العالم العربي ومحافظته مسلمة

شاهد على التعايش بين اليهود والمسلمين في المغرب.. وأكثر زواره أميركيون وإنجليز

 
بعض مقتنيات المتحف اليهودي في المغرب
الدار البيضاء: فؤاد الفلوس 
المتحف اليهودي الوحيد في العالم العربي تحتضنه مدينة الدار البيضاء، وقد يكون ذلك إشارة دالة على استمرار تعايش اليهود مع المسلمين في المغرب، وهذا يتجلى أيضا في وجود الملاحات (الأحياء اليهودية) والنوادي والمدارس، والمقابر اليهودية أيضا.في عام 1995 كان المتحف اليهودي باكورة أعمال مؤسسة التراث اليهودي المغربي، وهي مبادرة خاصة أطلقها مجلس الطائفة اليهودية في المغرب بدعم من الحكومة المغربية. وقامت المؤسسة بترميم وصيانة «البيعات»، أماكن الصلاة لدى اليهود، التي تتميز بطرازها التقليدي والمعماري مغربي، وتجميع التحف اليهودية داخل المغرب وخارجه. ومن مهام المؤسسة أيضا التعريف بالتراث اليهودي المغربي داخل المؤسسات التعليمية والتربوية والجامعات، وتنظيم معارض تعرف بتاريخ المغرب واليهود، إضافة إلى طباعة الكتب والمنشورات، وجمع تسجيلات حول ما أنجز من أفلام وثائقية عن اليهود، ووثائق، وخاصة الأغاني.

جرى الافتتاح الرسمي للمتحف عام 1997، وكان المبنى قبل ذلك دارا للأيتام اليهود في عام 1948. وكما سبقت الإشارة إلى ذلك فإن أهم ما يميزه عن باقي المتاحف كونه الوحيد من نوعه في العالم العربي، كما أن ما يميزه عن غيره أن محافظته المسلمة الوحيدة في العالم التي تدير متحفا يهوديا. وحتى المتاحف اليهودية الكبرى في أوروبا وأميركا وإسرائيل فجميعها تدار من قبل يهود. ويرأس المتحف حاليا بعد وفاة شمعون ليفي، عضو المكتب السياسي لحزب التقدم والاشتراكية (الشيوعي سابقا)، في ديسمبر (كانون الأول) 2011، جاك توليدانو.

وقالت زهور رحيحيل، محافظة المتحف، لـ«الشرق الأوسط»: «ليس لدي أدنى مشكلة في أن أخدم في التراث بصفة عامة سواء بالنسبة للتراث العربي الإسلامي أو التراث اليهودي المغربي أو الأمازيغي». وزادت قائلة «أن تكون في موقع للتعريف بالثقافة والحضارة فهو أمر جد صعب، ذلك أنه يتطلب جهدا وفيرا ونضالا ثقافيا». وعدت رحيحيل ذلك فرصة لها من أجل اكتشاف التراث والثقافة، مضيفة أنها عرفت العديد من الأشياء التي كانت تجهلها بفضل عملها في المتحف. وترى أن هناك العديد من القواسم المشتركة في ثقافة اليهود والمسلمين، مثل الختان والصوم وارتداء القفطان والحناء والمأكولات مثل الكسكس والطاجين، إلى غير ذلك من العادات والتقاليد. وأشارت رحيحيل إلى أن المتحف يزوره المغاربة والأجانب، ونفت زيارة اليهود الإسرائيليين له بسبب قلتهم، وقالت إنهم يزورون فقط عائلاتهم القاطنة في المغرب، ومقابر أقاربهم، مبرزة أن الأكثر زيارة للمتحف من الأجانب هم السياح الأميركيون والإنجليز.

يقع المتحف في أكبر مدينة في المغرب، كانت ولا تزال تضم أكبر تجمع لليهود بصفتها العاصمة الاقتصادية للبلاد، حيث شكلت مركز عمل معظمهم، رغم تقلص أعدادهم حيث أصبحوا لا يتجاوزون خمسة آلاف يهودي في جميع أنحاء المغرب، لكن 2000 منهم يعيشون في الدار البيضاء.

يذكر أن اليهود في المغرب كانوا موزعين على جميع المدن والأرياف والجبال، وكل المدن الكبيرة كانت لديها ملاحاتها مثل فاس ومكناس ومراكش والصويرة وطنجة وأصيلة وتطوان ووجدة والرباط وسلا وآسفي والدار البيضاء وأبي الجعد ووزان ودبدو، أما اليوم فلم يعد لهم حضور في معظم المدن.

وعزت رحيحيل أسباب تقلص اليهود في المغرب إلى سلسلة من الهجرات منذ نهاية عقد الثلاثينات من القرن الماضي، خاصة عند الإعلان عن تأسيس دولة إسرائيل سنة 1948، بينما ارتبطت باقي هجراتهم بالحروب العربية – الإسرائيلية.

ويحتوي المتحف الإثنوغرافي بعض مكونات التراث المغربي اليهودي المحلي. بالنسبة للأزياء والألبسة التقليدية مثلا، هناك بعض الفروقات البسيطة التي تهم القفطان والجلباب من حيث اللون وبعض الإضافات مثل العمامة السوداء. كما يعرض المتحف الحلي والمجوهرات وكل ما يتعلق بالعبادات والتقاليد الدينية المحلية لليهود المغاربة، ذلك أن التقليد اليهودي في المغرب يختلف كثيرا عن غيره في ألمانيا وأميركا ودول أخرى، بيد أن السياق الثقافي للحضارة المغربية كان له تأثير قوي على الممارسة الشعائرية والدينية لليهود. ومثال ذلك أن اللباس الذي يرتديه «سفر التوراة» ذو طراز مغربي مطرز بخيوط ذهبية تسمى في المغرب «الصقلي»، إذ بمجرد مشاهدته تعرف أنه لباس «التوراة المغربية»، كما أنه يحتوي على عمودين مزينين بطريقة مغربية، إضافة إلى «الكيسان»، أو ما يسمى بالقناديل أو المصابيح التي تضيء البيعات، تلك القناديل لا يمكن إيجاد مثيل لها في بلاد أخرى إلا إذا كان أصلها مغربيا، وهذا راجع بالأساس إلى تأثير الثقافة المغربية على اليهود.

يتوفر المتحف اليهودي أيضا على جميع تسجيلات المغنين اليهود وأعلام الطرب والغناء اليهودي في المغرب مثل سليم الهلالي وسامي المغربي وزهرة الفاسية وماكسيم كروتشي. وتوجد فيه مجموعة من الأفلام الوثائقية والأفلام السينمائية عن اليهود المغاربة، كما يحتوي على مجموعة من المخطوطات المغربية المكتوبة بالدارجة المغربية لكن بحروف عبرية، ويعتبر ذلك تقليدا عند كبار اليهود في المغرب.

وتتوافر في المتحف كتب قديمة جدا، مثل وثيقة عزوز كوهين، وهي الوحيدة في العالم وتوجد فقط في هذا المتحف، وقد كتبها تقريبا سنة 1933، وهي مكتوبة بالعربية المغربية بحروف عبرية.

يقدم المتحف اليهودي جولات ثقافية للزوار والطلاب، ويحتوي على مجموعة كبيرة من الصور، والمجوهرات التقليدية المغربية وفساتين الزفاف اليهودية من مناطق مغربية المختلفة.

«الشرق الأوسط» تجولت في المتحف وعاينت مقتنياته، وهو يحتوي على قاعة كبيرة تسمى «فضاء المعارض المؤقتة والدائمة»، حيث تنظم فيها المعارض حول الفن التشكيلي والصور والرسومات وكل ما هو خاص بالثقافة اليهودية المغربية أو المغرب، وقاعات أخرى تعرض فيها مجموعات متحفية خاصة بالديانة اليهودية ذات طراز محلي، حسب محافظة المتحف.

ومن بين المجموعات المتحفية التي توجد في المتحف اليهودي هناك سفر التوراة، وتسمى بـ«كابوجيم»، أي التفاحات التي تزين رؤوس سفر التوراة بطريقة مغربية، على خلاف تفاحات الطراز الألماني أو الأميركي أو البلغاري، لأن التفاحات ذات الطراز المغربي فيها تأثر بالهندسة المعمارية المغربية، وتشبه أحيانا كثيرة تصاميم صوامع المساجد المغربية. وأيضا الكيسان، وهي المصابيح أو القناديل في البيعات المغربية ويسمونها بـ«كيسان الشعيل»، لأن المصباح على شكل كأس توضع فيه فتيلة وزيت فيشعل ويضوي على خلاف اليهود الأوروبيين الذين يستعملون الشموع.

الدكانة أو قبة النوم، مصدرها ملاح فاس، ويتعلق الأمر بسرير مرتفع بعض الشيء يغلق بواسطة ستار ويطلق عليه بالدارجة المغربية لأهل فاس «الدكانة»، أما الجزء الأسفل فيسمى «الطارمة»، ويلاحظ أن ديكور إطار الدكانة من الخشب المنقوش، ذو لون أخضر. وهذا النوع من الإطارات كان سائدا في ملاح فاس طيلة القرنين الماضيين.

إلى جانب ذلك، هناك مقتنيات تعكس الحرف اليهودية. إذ كان الصناع اليهود يمارسون مهنا أخرى، مثل صناعة النحاس الأصفر التي يمتهنها «الصفارون»، وصناعة الخيوط، والنسيج مثل صناعة الألبسة الجاهزة، والموشاة والمزركشة الغالية التي يخيطها الخياطون، الذين يسمون بالعبرية بـ«الحياطيم»، وصناعة المشط لنفش الصوف، ويطلق على أهلها «القراشليين».

وتشهد وثائق أخرى على ممارسة يهود المغرب لمهن يدوية أخرى مثل صناعة «ابزيمات» الحزام، وتطريز السروج، والحدادة، كما كانوا يخرطون الخشب ونجارة العربات. وعلاوة على الخياطين كان هناك صناع القبعات أو الشاشيات والأحذية؛ أحذية للنساء تعرف بـ«الشربيل» مطرزة بالذهب أو الفضة. كما كان يوجد حرفيون في صناعة الحرير «تاحرارت» وتطريز الثياب وصناعة العقد والأحزمة.

هناك أيضا الصناعة الحرفية مثل الصياغ، ويطلق عليهم في النصوص العبرية اسم «صورفيم»، وبالعربية «الذهابين» على من يشتغل بالذهب. وكذلك يطلق اسم السكاكين أو الصياغين على من يشتغل بالفضة. وكانت صناعة خيط المعدن الثمين والأشغال المتنوعة التي تستعمل هذه المادة الأولية الثمينة من أكثر الصناعات اليهودية ازدهارا، وهذا ما تعنيه المصادر باللفظة العبرية العربية «مليخت اصقلي» (مهنة الصقلي). ويطلق على أرباب العمل والعمال الذين يمارسون هذه المهنة اسم «الصقليين».

ويبدو أن اليهود الأندلسيين نقلوا معهم هذه المهنة إلى المغرب. ولا يزال اسم كوهين الصقلي منتشرا في المغرب، ويعود أصل العائلات التي تحمله منذ قرون إلى اشبيلية. ويروي الرابي يوسف مساس أن الرابيين الذين يحملون هذا اللقب ورثوه عن أجدادهم، وأن الرواية الشفوية جعلت من أهل «كوهين الصقلي» ذرية الصناع الذين كانوا ينسجون بخيط الذهب ملابس الكاهن الأعظم. ومن المحتمل أنهم من اليهود الذين اعتنقوا الإسلام. وبالنسبة لتجارة الذهب، يمارس «الصرافون» هذه التجارة، وتطلق عليهم اللفظة العربية «الصرافون» أو اللفظة العبرية «الشولحنيم».

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר