ארכיון יומי: 6 בינואר 2014


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.

אין כל תאריך במכתב, אולם הסיפור על השייכים בני צטרוח ועל האיבה בין קאבס למהדיה רומזים לימים סמוך לפני פלישת רוג׳ר לאפריקה. הסכסוכים בין מושלי שתי העדים הללו היו אחד הגורמים למלחמה זותולדות. הירשברג.

לפי תדירות הכינוי אל־לבדי, כלומר מאנשי לבּדה היא הנמל  LEPTIS MAGNAהרומי שמוצאים אנו בין התעודות מהגניזה מסוף המאה הי״א ועד מחצית המאה הי"ב׳ וכן מהעובדה כי היו ביניהם אנשים ידועים מחוץ לתחומי עירם וסוחרים חשובים יש להסיק כי גם שם היה יישוב יהודי נכבד.

מערי חוף אjרות ידועות לנו: ברקה, שאחד מבניה ישב בירושלים בשנת תתי״ח .1058 המסחר בתוצרת חקלאית ובסחורות יבוא פרח כאן תראה. כי העדה היהודית היתד׳ חשובה. פעם נשלחו שבויים יהודיים לברקה — כנראה כדי שהיהודים במקום יפדו אותם .

 קרוב לה שכנה רמאדה, וגם אליה הביאי שודדי הים הערביים שבויים מביזאנטיון . האיזור סבל קשות בימי פלישות הנוודים הערביים בני הלאל ובני סולים, שהחריבו את הערים ואת הכפרים באחת•

בפנים הארץ היו קהילות אחדות בהר נפוסה, רמה נישאה, שבמערב טריפוליטאניה. בין יהודי טריפוליטאניה במאה העברה נפוצה הייתה, הדעה, כי בהרי אלה,שנקראו אז פאסאטו, מקורם של יהודי הארץ.

 הידיעה הראשונה על יהודים בנפוסה היא מהמאה העשירית לסה״נ, בתשובתו של ר׳ חנינאי גאון מפומבדיתא. אנו למדים ממנה דרך אגב כי נפוסה נחרבה במלחמה — אולם לא ברור אם הכוונה למקום מסויים באיזור או לכל היישובים.

. במאה האחת־עשרה ועד מחצית המאה השתים־עשרה נזכרים אנשי נפוםה, ג׳אדוא, מיסין פעמים אחדות, והגיאוגראפים הערבים מציינים, כי באיזור זה מרובים היהודים. נראה׳ שהם עסקו במסחר ואולי גם בחקלאות, אבל גם משורר מוצאים אנו ביניהם, וגם רב שנקלע בימי ר׳ בנימין מטודילה לניאפוליס שבאיטליה, וגם סופר שהעתיק מסכת כריתות מתלמוד בבלי .

 האורחות מערי החוף לתוניסיה היו עוברות את הר נפוסה והדרך היתה קשה מאוד, אבל לכאורה פחות מסוכנת מאשר נתיב הים, שבו נשקפו סכנות רבות גם בשל הסערות וגם בשל שודדי הים.

על הגבול בין טריפוליטאניה לתוניסיה (של ימינו) שוכנת הנאה הגדולה גדאמס. גם היא היתד, מיושבת יהודים באותה תקופה, כפי שיש להסיק מכינויו של ר׳ משה גדאמסי ״").לאחר סטייה זו עלינו לחזור לתקופת חמייחדים ולכיבושם את תוניסיה וטריפוליטאניה.

כבר הזכרנו למעלה שלמאורעות אלה, קדמו ניסיונותיו של רוג׳ר הנורמאנדי, מלך סיקיליה, להשתלט על איזור חוף זה. את הדם, כפי שהגיע עד לעדן שבחצי־אי ערב הדרומי, אנו שומעים במכתבו של הסוחר אברהם בן פרחיה בן יג׳ו, מאנשי מהדיה, אל אחיו מבשר השוהה עדיין בעיר זו.

אברהם חזר זה עתה לעדן(תשרי א׳ תס״א, כלומר תתק״י/ 1149 ) לאחר מסע ארוך להודו וכאן נודע לו אשר אירע לקהילות שבחוף אפריקה: טראבלס, ג׳רבה, קרקנא ספאקס׳ מהדיה, סוסה. הוא מבקש להודיע לו מי מת ומי חי, כדי שתנוח דעתו.

בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).

אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז). 

השמועות על ההתרחשויות לא היו ברורות, כי הרי אברהם חושב להשיא את בתו הנמצאת אתו לבן אחיו(השני) או לבן אחותו ושוקל את האפשרויות, שאולי יוכלו להשתכן גם באחד המקומות: מהריח, אפריקה, תוניס או קיראן

נראה, שבהזכירו את השם אפריקה — בעוד שהוא עובר בשתיקה על סוסה וםפאקס — התכוון אברהם לחבל הצר בין סוסה לספאקס דווקא, שנותר לפליטה בידי בני זירי . ואכן לא נודע לנו דבר על פגיעות ביהודים בימי פלישתם של צבאות רוג׳ר הסיקילי אל אפריקה, ולכן אין כל אפשרות לבחון את מידת האמת בשמועות שנפוצו בעדן.

ידוע רק, שהכובשים הטילו על תושבי השטחים את הג׳זיה, כלומר מס הגולגולת ״ 1). אבל מס זה לא היה שום חידוש לגבי היהודים, שהיו משלמים אותו לפני כן למוסלמים. אגב זאת נציין, כי בין קטעי הגניזה נשתמר מכתב,שנשלח למהדיר. בשנת תתקי״ב 1522

כאמור למעלה בא המסע של גיס המייחדים בראשותו של עבד אל־מומין אל אפריקה, שבעקבותיו נכנע לו האיזור מטריפוליטאניה ועד ברקה שבקירינאיקה׳ בתגובה על נצחונם של חילות סיקיליה על המתקוממים במהדיה.

במסעם זה 1159 – 1160 נתקלו המייחדים בהתנגדות נמרצת רק לפני —המבצר הימי מהדיה, שהמצור עליו נמשך חדשים מספר, והעיר עברה לידי עבד אל־מומין לאחר שהסכים לתנאי כניעה מכובדים בשביל חיל המצב הסיקילי.

עבד אל־מומין הרתיע את השליטים הזעירים בערי השדה מפני מלחמה אתו ביחסו החמור כלפי תושבי תוניס שלא רצו להיכנע. מחצית רכושם של המוסלמים בעיר זו הוחרמה לאוצר המייחדים, והיהודים והנוצרים הועמדו לפני הברירה: להמיר את דתם או למות.

כאחת הבטיח עבד אל־מומין את שלומם ואת רכושם של המשפחות, ששלחו אליו משלחת לפני כן כדי להשלים אתו. כתוצאה מזה נכנעו יתר הערים עוד לפני שהגיע הגיס המארוקאני אליהן .

מסורת מקודשת באיסלאם מימי מוחמד והכליפים הראשונים קובעת, כי תנאי האוכלוסיה הנכנעת לפני שהתחילו בפעולות מלחמה נגדה טובים ונוחים בהרבה מאלה שזוכים בה לאחר קרבות — ומה שחשוב ביותר הוא, כי באמת המנצחים היו מכבדים הסכמים שנעשו.

כן נהג גם עבד אל־מומין. הוא אישר את השליטים שנכנעו מרצונם, והרשה להם להמשיך בתפקידם — אף כי צירף אליהם אנשים מהימנים מהחוג הפנימי שלו. אולם לא היה בזה משום הפליה,

כי בחשדנותו הרבה נהג כן גם לגבי בניו.

בטריפוליטאניה נשאר על כנו אחד השייכים מבני מטרוה, שהתמרד במלך סיקיליה ומיהר לבוא עם משלחת נכבדים אל מהדיר, הכבושה. הוא נתקבל ברצון על ידי עבד אל־מומין והמשיך שנים רבות במשרתו כמושל הארץ .

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain david bensoussanDavid Bensoussan

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

david bensoussanDavid Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.

LES RENEGATS

Qui furent les renegats?

Le terme renegat designe generalement une persorme qui deserte sa religion et a une connotation negative. Dans les recits d'epoque, ce terme est traditionnellement associe a ceux qui ont renie leur foi chretienne pour se mettre au service des Mahometans. Ils furent suffisamment nombreux pour jouer un role militaire, beaucoup moins important que celui des Janissaires de l'Empire ottoman, mais cependant notable.

Les janissaires (en turc Yeniçeri ,en turc ottoman يكيچري, yényitchéri, littéralement « nouvelle milice ») formaient une secte militaire très puissante composée d'esclaves d'origine chrétienne et constituant l'élite de l'infanterie de l'armée ottomane à l'apogée de l'Empire ottoman.

Les janissaires appartenaient à la classe des esclaves de la Porte, qui occupait les postes les plus influents dans l'administration et l'armée

Les memoires de Germain Menat titrees La vie aventureuse d'un enfant d'Auvergne jettent un eclairage sur le type de personnes qui s'exilaient pour se mettre au service des Mahometans. Ne en 1711

Germain Menat se trouva implique dans sa jeunesse dans une algarade ou il y eut mort d'homme. II prit la fuite, frequenta des mauvais garcons et fut recherche par la marechaussee de Guyenne. II s’embarqua dans un hauturier en partance pour les Indes, qui fut attaque par les pirates barbaresques. Ces derniers tuerent pres des trois quarts de son equipage et ramenerent Menat blesse a Mogador qui, a cette epoque, n'etait qu'un repaire de corsaires.

Pour ameliorer son sort et probablement echapper a l'esclavage, Menat se convertit a l'islam et se mit a la solde des pirates. II conta ainsi les fagons d'operer des pirates

 des qu'un bateau etranger etait repere par l'equipage de petites barques de surveillance, les bateaux corsaires qui etaient de grandes barques pontees a la rame et a la voile foncaient sur le bateau etranger et l'attaquaient de toutes parts au sabre et a la hache. Le butin etait partage par le ca'id de la ville qui se reservait deux grosses parts, dont l'une etait en principe remise au sultan. Chaque homme recevait une part, les blesses une part et demie a deux parts suivant la gravite de la blessure et les morts trois parts que le Cai'd conservait et destinait aux families des defunts.

Quant aux renegats, bien que convertis a l'islam, ils ne recevaient qu'une demi-part. Mais precisait Menat, au bout de peu de temps, d'excellents pretextes etaient inventes pour supprimer cette redevance. Menat prit femme. II survecut a une epidemie et decrivit l'effroyable misere qui sevit dans la bourgade, les cadavres devenant tout noirs et les gens des alentours n'apportant plus de victuailles tant ils craignaient la contagion. Au bout de quinze ans, Menat abandonna sa femme et ses deux enfants et revint en France. II fut rehabilite et condamne a lire chaque annee une messe a la memoire du guetteur de nuit decede lors de la rixe dans laquelle il avait ete implique dans sa jeunesse. Pour cela, il devait assister pieds nus, en chemise, la corde au cou et agenouille pendant la duree de 1'office. II finit ses jours en bon chretien repenti et ecrivit ses memoires.

suite……

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר

מרידות ומהומות.

מותו של מוחמד אל מנצור, קורבן מגפת הדבר שהשתוללה במרוקו בשנת 1598 עד שנת 1607, פותח אחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות המדינה והסובלים הראשונים היו היהודים. לאחר מות המלך המהולל נתפלגה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך החזיק בפאס ובמגרב הפנימי ומולאי זנידאן ובניו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. ברור שהפילוג היה מלווה סיכסוכים, מלחמות אחים ונסיגה כלכלית. ואם לא די בכך, אכלו הדבר והרעב הנותר :

אמר שאול בן דוד סירירו : " אם אמרתי אספרה קצת מן התלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל האוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת שס"ד – 1604 – עש שנת 1606. בני פאס היקרים נפוחים כנאד מחי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות ובתולות שהימרו דתם.

והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב והיוצא לחוץ לעיר יפול בחרב. וידל ישראל עד מאוד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי כל אלה שעסקו תורה, אין דורש ואין מבקש. אין לך שיום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים. ולא די לנו הצער שאנו בו, כי נתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה ועתה היא מחוללה ( מתוך ספר " דברי הימים " )

תיאור מזעזע זה של צרות הקהילה היהודית בפאס אינו צריך להטעות במובן זה שהאסונות ךא פקדו רק היהודים אלא היו מנת חלקם של כל פלגי האוכלוסייה. נראה לנו שכאן המקום לשלב אזהרה שכוחה יפה לכל התקופות ואשר עמד עליה בצדק ההיסטוריון חיים הירשברג ( בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה כרך ראשון ).

" תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלךו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של השריפים, כאילו רק בנשים ובבנותיהן התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והטילים כבדים. ולא היה. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו המצה הפרוע של האנרכיה הפנימית. מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר ולסבל של כלל האוכלוסייה.

לאור הערה זו, שכוחה יפה לא רק לתקופה זו, נוכל להמשיך בסיפור התלאות שפקדו את המגינה בימי יורשי מוחמד אלמנצור. המלחמות שניהלו האחים ביניהם חייבו למצוא מימון להחזקת הצבאות, וכאשר המסים הנרגילים לא מספיקים למלא את קופת המח'זן, קרי הממשל, יורדים ההיטלים והקנסות על האוכלוסייה האומללה ומקומם של היהודים לא נפקד.

ביום ח' לתשרי 1611 בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אונקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול המללאח, ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים. והתחילו לגבות ולא הספיק היום. בא למחר ואמר שיתנו עשרים אלף אונקיות. ןתהי צעקה גדולה ותהום כל העיר, באחד עשר לחודש תשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה, ונכנס מולאי עבדאללאה לעיר והלך הנגיד רבי יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. למחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. שמה ושערוריה הייתה בארץ, אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו את כל רכושם וכמה שיירות נחמסו, אוי מכל עבר ומכל פינה, ושמועות רעות הביהילונו שבאו בחודש זה – חשון 1622 – כי קבוצת יהודים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך.

ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה מעיר לקצאר, כי קצתם ביוקר השערים וקצתם ירדו מנכסיהם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת, מקאיים א' ואחד ושמו סי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשתי אונקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית 32 יהודי מרוקו בקנדה בהוצאת אות ברית קודש עורך : אשר כנפו

 

ברית 32

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודשברית 32

עורך : אשר כנפו

חברי המערכת :

פרופסור אריאל כנפו

נורברט בל-אנז'

נסים קריספיל

ד"ר מאיר נזרי

 ברית 32 - 1

 

 

 

לפני עשור, ביקרתי לראשונה במונטריאול. הגעתי לשם כיושב ראש הנהלת התזמורת האנדלוסית הישראלית. התזמורת הוזמנה להופיע בהרכבה המלא בערב גאלה שנעל את הפסטיבל המקומי שנקרא "קנזיין ספרד", Quinzaine Sepharade  כלומר "שבועיים של יהדות ספרד".

"שבועיים של יהדות ספרד" הם פסטיבל שנערך במונטריאול על ידי הקהילה היהודית- ספרדית אחת לשנתיים. במשך השבועיים האלה מתקיימות מידי יום ביומו עשרות פעולות תרבות. בין הפעולות היו העלאת הצגות שנכתבו על ידי מחזאים מקומיים ובוימו במיוחד לצורך הפסטיבל, ערבים מוסיקליים מכל הסוגים החל בגיאז, דרך קונצרטים של מוסיקה קלאסית וכלה במופעי מוסיקת לדינו או מוסיקה ה'אלהז. למוסיקה האנדלוסית היה אז נציג מקומי מן המעלה הראשונה, רבי שלמה אמזלאג ז״ל, הלא הוא סמי אל־מוגרבי האגדי שבחר לגור במונטריאול אחרי שניסה לשווא להתאקלם בארצנו. היו שם הרצאות בנושאים שונים ומגוונים ובמיוחד על יהדות מרוקו. ערב מיוחד התקיים לכבוד תריסר מחברים מקומיים שהציגו את ספריהם החדשים שנכתבו במהלך השנתיים שקדמו לאירוע. תערוכות רבות של אמנים מקומיים ואמן אורח התקיימו במקומות שונים בעיר. ראויה לציון תערוכה גדולה במיוחד שהתקיימה בספרייה של הקהילה הספרדית. זאת הייתה תערוכה מקיפה על מרוקו, ההיסטוריה שלה והתרבות שלה. בתערוכה הוצגו מאות מוצגים עתיקים ממרוקו: כתבי יד, מסמכים, ספרים עתיקים, פרטי לבוש מהודרים, כלי קודש, תכשיטים וחפצי אמנות. כל המוצגים נשמרו היטב במשפחות שעלו ממרוקו והושאלו למארגני התערוכה. בתוך התערוכה הגדולה הייתה תערוכת כתובות מרהיבות ממוגדור שבמרוקו. מצפייה בתערוכה הזאת נולד שיתוף הפעולה שלי עם אחד ממארגני התערוכה, דוד בן שושן, לימים נשיא הקהילה. משיתוף פעולה זה, נולד ספרנו המשותף, אלבום הכתובות: חתונה במוגדור שיצא לאור בירושלים בשנת 2005.

כל מה שראיתי מסביבי במסגרת הפסטיבל הזה עורר את התלהבותי ואפילו את קנאתי. כן, קנאתי בשפע העצום של הפעילויות. איך קהילה שמונה רק שלושים אלף נשמות (אני מתכוון לקהילת יוצאי מרוקו) הצליחה במה שמאות אלפי יוצאי מרוקו בישראל לא הצליחו? שאלה זאת הטרידה אותי מאוד. ליהדות מרוקו בישראל יש ללא ספק הצלחות גדולות. יש לנו שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, גנרלים, פרופסורים וכן הלאה וכן הלאה… מה שחסר לנו, זו פריצת דרך תרבותית. מה אנו עושים עם כל העושר של עברנו? היכן באה לביטוי התרבות שלנו? מה אנו מורישים לילדינו מתוך אוצרות הרוח של אבותינו? כל אלה הוזנחו בצורה קשה מאז הגיעו גלי העליה השונים מהארץ. הסיבות להזנחה זו הן רבות ולא כאן המקום לפרטן, אבל עבודות רבות כבר הוקדשו להן.

קהילת יהודי מרוקו שראיתי במונטריאול במהלך ביקור זה ובביקורים שבאו אחריו, היא קהילת מאוחדת, סולידארית וגאה, המתעקשת לחנך את בניה לכבד את הוריהם ואת מורשתם, לאהוב את עם ישראל ואת ארץ ישראל.

לא ייפלא אפוא שמערכת ברית מצאה לנכון להקדיש גיליון מיוחד לקהילה המופלאה הזאת, הקהילה הספרדית של מונטריאול. אשר כנפו

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושליםהרב צוף דבש

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

למידת הכבוד והערכה שרחשו לו גדולי הדור ההוא, תשמש העובדה, כי במחלוקת שפרצה בחברון בשנת תרל״ט (1879) בין הרבנים רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פראנקו וסיעותיהם — מחלוקת שזעזעה את הישוב היהודי באותן הימים דרש הרב החרי״ף (חכם רחמים יוסף פראנקו), מהראש״ל דאז רבי אברהם אשכנזי, ומהרב פאניז׳ל שעמד בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, כי יקיימו דיון בעניינו, ובבית דין שבו ישבו לדון, יצרפו את ״רבם של האשכנזים הרב הגאון כמוהר״ר שמואל סאלנט יצ״ו ורב עדת המערבים הרב המופלא ח״ק לישראל כמוה״ר דוד בן שמעון יצ״ו ורב ספרדי הרב המופלא רבין חסידא כמוהר״ר שלמה חזן.״״.

במחלוקת אחרת שפרצה כמה שנים קודם לכן בירושלים וזעזעה את הישוב. היה זה בשנת תרל״ד (1874). כאשר רש׳׳ב הכהן מקהלות האשכנזים וחבר מרעהו, הצליחו לצוד ברשתם כמה מגדולי האשכנזים תמימי דרך וחברו יחדיו לפרסם בכתב עת ה״חבצלת״ דברי חרוף וגדוף נגד אחיהם בקהלות כללות הפרושים ודברו סרה על שני גדולי הדור, הגאון רבי מאיר אוירבאך (בעהמי׳ח אמרי בינה), ורבי שמואל סלאנט זצ״ל.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי פרסם מכתב בשם ״שפת אמת״ בו מגנה את הפרסומים בחבצלת ״ששלחו יד בקדשי עליון ונתנו ירושלים לשמצה״. למכתבו זה, הצטרפו גדולי וגאוני ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד והוקיעו את המסיתים והמדיחים, ״כי כל הכת ההיא כת קטנה של מתפרצים היא, ובעלי החבצלת עמם, וכבר הודענו בצירוף חו״ר גאוני וראשי ק״ק הספרדים הי׳׳ו בקצרה, כי כל דברי המבזים אין להם שרש אמת וענף צדק…״.

הרב צוף דב״ש, שהיה בן החכמים המפורסמים לשם ולתפארת בקהלות ירושלים. ומכובד על כל העדות והקהלות. אף הוא יצא בקריאה נרגשת לחדול מהפרסומים, הגורמים לחילול ה׳ וחילול הקדש. וזה לשונו בכרוז ״שפת אמת״ (דפוס יואל מ. סלומון, ירושלים תרל״ד).

ואלה דברי כבוד ידיד ד׳ ועמו הרב הגדול הצדיק המפורסם כוי כו׳ מוהר״ר דוד בן שמעון הי׳׳ו ראש ורב לעדת אחינו המערבים פעה״ק ת״ו.

אחי ועמי! אביעה אומר במר רוחי, כי כן בקדש חזיתי השטן מרקד, לדכא תחת רגליו את דגל התורה, ולתת לשמצה וקלות את שוחריה, זה לי ימים אשר כאב עצורה בעצמותי. לקול צללו שפתי, משמוע חרפה ובוז על רבני וגאוני דורינו המפורסמים לתורה ולתעודה, כותבי עתים מבית ומחוץ, אשר אין מעצור לרוחם, וגבול ללשונם לא שמרו, לדבר תועה על אתני עולם, מוסדי אה׳׳ק בתורה ובחכמה וביראת חטא. פלצות אחזתני, וחלחלה מלאו חדרי בטני! האמנם כשאני לעצמי עמדתי משמים מחריש ומשתאה, לדעת מה יענו גאוני ירושלם ורבניה, אשר עיר הקדש תתנוצץ ביפעת הדרם, ותהלתם מלאה הארץ, אשר להם יאתה לדבר עם אנשי ריב בשער, ואם המה מנגד יתיצבו, מי זה ערוב לגשת לדבר דבר וחצי דבר. האח י האח ! חמותי ראיתי אור כהיום הזה אשר רבני עיקו״ת ק״ק הספרדים והאשכנזים יצ״ו התעוררו, ורשפי אש להבת כבוד תורתינו וכבוד ארצנו מלבותם התמלטו, מפיהם לפידים יהלוכו להודיע נאמנה נגד אחינו שבגולה, כי טהורים המה מהקיקלון אשר שפכו על כבודם, כאשר תחזינה עינינו בכתב גלוי מאת עט״ר הרב הגאון ראשון לציון יצ״ו ודישרן סמיכין עלוהי הרבנים הגאונים הג׳ כו׳ מוהר״מ אוייערבאך נ״י ומוהר׳׳ש סלאנט נ״י, ויתר הרבנים גדולי הספרדים והאשכנזים ישמרם צורם.

על כן אמרתי אף יד תכון עמהם ובקול גדול אקרא, נא אחי חכמי לב, אל תשיתו לב לקול מלחשים, המטילים מום בקדשים, ואת שם ירושלם לכם יהיה לתפארת כל הימים, כאשר עוזה וכבודה יקר מאד בעיניכם מאז, דרשו את שלום ירושלם, כי בשלומה יהיה לכם שלום, והוא ברחמיו ישלח גואל צדק והיתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד, כי״ר, הלכ״ד הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלם ת״ו, בח׳ טבת ש׳ לא ישמע עוד חמס בארצך לפ׳׳ג ושלום הצב׳׳י דוד בן שמעון נ״י. (מקום חותמו).

הגאון מופת הדור רבי חיים פאלאגי׳ זצ״ל העריך מאוד את גדולתו של הרב צוף דב״ש, ובירך עליו, ברון שחלק מחכמתו ליראיו. וכך הוא כותב עליו בספרו ״ארצות החיים״(סוף שער י) ״ומכאן מודעא דעתה, האיר וזרח ס׳ נחמד ונעים שער החצר להרב המופלא בדורנו נר המערבי איש ירושלים כמוהר״ר דוד בן שמעון נר״ו יחי שמו לעולם אמן, דהפליא עצה הגדיל תושיה, מדובר בו נכבדות במעלות ארץ ישראל דק ותשכח, ולא הניח פנה וזוית מפי סופרים וספרים בפלפולא אריכתא, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו…״ ובנו אחריו החזיק בלשון אביו הק׳ ובספרו יפה ללב(ח״ג סי׳ רס״ה אות י׳׳ח מכנה את הרב צוף דב״ש בתואר ״הרב נר המערבי״.

מעט דב"ש

גולת הכותרת של מידותיו התרומיות, היא מידת הענוה שבו, שלמרות גדולתו וגאונותו בתורה, עסקנותו ופעילותו הציבורית במימדים ענקיים, לא גבה לבו ולא רמו עיניו, בשלום ובמישור הנהיג את העם והשכיל לסול מסילות בלבבם. כל הנהגתו היתה בדרכי נועם בדברי חיבה וריצוי. צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אופייני לענותנותו הגדולה, נהג לחתום את שמו ״מעט דב״ש״. אכן, הוא מיעט את עצמו ואת ערכו הרם בפני ובעיני זולתו. הוא סלד מהפירסום ומהכבוד ולא נתן חשיבות למעשיו הכבירים. גם בחיבוריו לא חתם את שמו עליהם. וכאשר היה עורך תשובה בהלכה לשואלו דבר, היה נוהג להקדים דברי התנצלות על שפנו אליו.

״מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר״.

על מדת ענותנותו היתירה, תעיד העובדה במעשה שהיה כך היה.

בשנת תרל״ו, עלה לאה״ק הרב יצחק בן נאיים זצ״ל(אביו של רבי יוסף בן נאיים בעהמ״ח מלכי רבנן.) כדי להשתטח על קברי הצדיקים. בהיותו בירושלים, התאכסן בביתו של הרב צוף דב״ש. כעבור כמה ימים נודע להם כי נמצא למכירה ספרי קודש מעזבונו של תלמיד — חכם אחד. ומתוך אהבתם לספרים הלכו שניהם יחד כדי לקנות איזה ספרים מהעזבון ההוא. והנה, מכלל הספרים הרבים שהוצאו למכירה, היה בניהם הספר ״שער החצר״. פנה הרב צוף דב״ש לרבי יצחק בן נאים והציע לו לרכוש את הספר הזה, בהיותו מדבר בשבח ארץ ישראל. ומענותנותו הגדולה לא גילה לו שהוא המחבר. הרב יצחק בן נאים קנה את הספר וכמובן שלא ידע מי מחברו, עד שחזר לעירו פאס. אז, נודע לו שהרב צוף דב״ש עצמו הוא המחבר. (מעשה זה הביאו הרב מלכי רבנן, בכבוד מלכים אות ש,, בערכו של הסי שער החצר עיי״ש).

באוטוביוגרפיה של ר׳ יוסף בן נאיים מוסיף ר׳ יוסף לספר: ״וזכורני שהיה מר אבי מגיד לי בענינים שראו עיניו, מכלל, הוא נתאכסן בעיה״ק ירושלים בבית הרה״ג מו׳׳ה דוד בן שמעון זצ״ל שהיה רב לעדת המערביים, וביום שב׳יק בתפילת המנחה נכנס לבית הכנסת להתפלל חכם אחד קצר קומה וזקן, ומו״ה דוד הנז׳ רגש וחרד מפניו, וקם מלוא קומתו, ושאל אותו מר אבי מה כל החרדה הזאת? ואמר לו: זה חכם מעיר תוניס, והוא בא לדור פה, ושמו ר׳ שאול נטף, והוא חכם גדול, ומכלל חכמתו יודע שלש מאות תשובות הרשב׳׳א ז״ל בעל פה״. (ראה בנספח בסוף ההערות לפרק זה).

גם כאשר חות דעתו ההילכתית היתה מופנת לאחד מגדולי הדור, היה הרב צוף דב׳יש כותב מתוך הכנעה והתבטלות עצמית, ולפניהם היה נמנע מלהכריע ולהחליט. כך הוא מסיים את אחת מתשובותיו הרבות להראש״ל הרב אברהם אשכנזי זצ״ל.

״וכאשר כתבתי לעיל כן נראה לי לעניות דעתי אם יסכים עמדי עטרת ראשינו גאון ירושלים ראשון לציון שיחל״א. ואם כה יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים. חדאי נפשאי את שמ״ח דוד, ואם לא ישרו בעיניו והיו כלא היו, וכאשר יגזור אומר כן יקום…״ (ומצור דבש חיוי׳ד סי׳ כ״ז).

אף בשירתו אשר נבעה ממעייני נשמתו הקדושה והטהורה, היה הרב צוף דב״ש מבטל את ה ״אני״ שלו, ומה גם כאשר הדברים היו מופנים כלפי שמיא. כך היה משתפך לפני בוראו.

״כלתה נפשי נכספה, להודות את שמך, לבי יענה, למה אלם תרון לשונך:

חדל אישים ובשפה, יפטירו כל רואיך, כסיל שונה, רבו מלמנות פשעיך :

הלא דוד שירתו צרופה, וערוכה, אין בלשוני, מלה סח ברוח נמוכה:

דומי נפשי מעפר, ישחו אמריך, ותענה, אל תהלה דומיה לך״:

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר