ארכיון יומי: 9 בינואר 2014


ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

עם עלייתם של המייחדים לשלטון באפרי

קסאר אולאד אסולטאן

קסאר אולאד אסולטאן

קה ובספרד נותקו לזמן־מה הקשרים הרוחניים והמדיניים ההדוקים, שהיו קיימים בין שני הקיבוצים באפריקה ובאנדלוסיה (ספרד המוסלמית), שרק מיצרי הגבראלטאר הפרידו ביניהם. הקיבוץ באפריקה נשאר לכאורה ללא מנהיגים, כי בהתאם לקריאתו של הרמב״ם באגרת השמד (הקרויה גם ״אגרת קידוש השם״) לנטוש את ארץ השמד ולבקש מקלט בארץ שלא נוהגת בה גזירה זו, עזבו רבים את מארוקו והתפזרו בתפוצות. אלה שלא היה הסיפק בידם לצאת כליל את ערי מארוקו, נמלטו דרומה אל ההבלים הגובלים עם הצחרה. לעומת זאת פנו היהודים מאנדלוסיה ברובם המכריע צפונה, אל המדינות הנוצריות, שנחלצו בכל עצמתן הגוברת והולכת למלחמת ״הריקונקיסטה״, כיבושם מחדש של השטחים שהיו עדיין בידי המוסלמים. המהגרים והפליטים היהודים מאנדלוסיה היוו במלחמה זו בני־ברית רצויים שעסקו בפיתוחן הכלכלי של המדינות הנוצריות בספרד, ולכן היחס אליהם היה חיובי. אמנם גם בקרב יהודי ספרד הנוצרית הוותיקים עדיין ערים היו רגשי הקרבה והמורשת המשותפת עם אחיהם במגרב האפריקאני, ומיד עם חלוף שלטונם של המייחדים נקשרים מחדש הקשרים הכלכליים, המדיניים והרוחניים בין שני הפלגים — וזאת בעידודם של המלכים הנוצריים, המשתמשים ביהודים, יודעי השפה הערבית והתנאים המדיניים באפריקה הצפונית, כסוכנים דיפלומאטיים, שתפ­קידם למלא שליחויות ומשימות שונות במגרב. מתעוררת גם תנועת הגירה דו־סטרית: משפחות ממארוקו מוזמנות על ידי שליטי ספרד להתיישב בארצותיהם וניתנות להן זכויות מיוחדות, ויהודים מאיי הבאליארים וגם מיבשת ספרד עוברים אל ערי הנמל שבחופיו הדרומיים של הים התיכון. וכך מתחדשות העדות במקומות, שנטשו אותן בימי הרדיפות. העדויות על תנועה זו אינן מרובות והן נשמרו ברובן בארכיונים של המדינות הנוצריות והכנסיות, ובמיעוטן בספרות השאלות ותשובות.

אין בידינו אפילו אומדן גולמי של מספר הפליטים, שעזבו את ספרד ואת מאיורקה בימי רדיפות קנ״א, ומצאו מקלט במגרב. מכל מקום נדמה שהוא לא היה רב ומסתבר שהסתכם במאות משפחות אחדות; בוודאי היה זעום לעומת המספרים שנוקטים בנוגע למגורשי רנ״ב. בהגיעם לערי החוף מוצאים הם כאן פליטי קנ״א יוצאי ספרד, שהקדימום בשנים מספר. עד מהרה מתהדקים גם היחסים עם ה״תושבים״, בחבלים המרוחקים שבפנים הארץ, שהצליחו להינצל כמעט בדרך נס הן מרדיפות המייחדים והן מטמיעה בין שכניהם הלא־יהודים, ברברים וערבים כאחת, כשלכאורה הם מנותקים ניתוק מוחלט מהעולם היהודי.

ה

פעם ראשונה אנו נתקלים בקיום שתי שכבות בהברה היהודית במגרב בספרות השו״ת של פליטי קנ״א: התושבים ״בעלי המצנפת״, והמגורשים ״בעלי הקאפוס״. כפי שהם מכונים במקורות. לא מן הנמנע שאלה האחרונים היו בחלקם צאצאיהם של בני המגרב הספרדי והאפריקאני, שעברו בימי הרדיפות מצד המוסלמים לחלקה הנוצרי של הארץ. עדיין נשמדו אצלם קווים משותפים של המורשת התרבותית היהודית־ ערבית, שהתבטאה גם בכושר השימוש בלשון הערבית, בניבה המגרבי. אבל אין להתעלם מהפער שנוצר בין שתי השכבות במשך דורות אחדים, בעיקר מבחינה כלכלית ותרבותית. הפליטים מחצי־האי האיברי ומהאיים הבאליאריים חיו לכל המאוחר החל מהמאה השלוש־עשרה במדינות נוצריות, שהצליחו להדוף במלחמות הריקונקויסטה שעל אחרי שעל את הכובשים הערביים והברבריים מחצי האי. היהו­דים חיו כמאתיימ־שלוש מאות שנה ואף למעלה מזה בדרך כלל בשכנות טובה עם הנוצרים, שהופרעה רק החל ממחצית המאה הארבע־עשרה בשל קנאת הכנסיה הקא־ תולית, שהסיתה בשיטות שונות את העם הפשוט ואת האצולה נגד היהודים, בהצביעה על עמדותיה הכלכליות והחברתיות של שכבה דקה ביניהם. הפליטים שמספרם לא היה רב השתייכו בעיקר לשכבת הסוחרים האמידים, שגם בהתיישבם באפריקה הצפונית המשיכו לעסוק במסחר סיטונאי מעבר לים, בעיקר עם ספרד, או היו בעלי מקצועות חופשיים — רופאים, סופרים, דיינים. בתנאי החיים של האוכלוסיה המקומית במגרב, היהודית והמוסלמית כאחת, נעשו הרופאים מחוסרי פרנסה, כי תושבי הארץ לא הסכינו להיזקק לשירותיהם של רופאים בעלי מקצוע, מומחים ומלומדים בשבע חכמות. רק מעטים מביניהם זכו להתקבל כרופאי חצר של מלכים או השרים. גם הדיינים נאלצו לקבל שכר בטלה, לאחר שאזלו האמצעים שהצליחו להצילם. ואילו היהודים תושבי הארץ הוותיקים היו בעלי מלאכה עלובים ורוכלים מסכנים, שבקושי פירנסו את בני ביתם בלחם עוני. ואולם בולט במיוחד הפער ברמת ההשכלה התורנית והכללית בין המגורשים לתושבים. הרמב״ם הוא הראשון שעמד על תופעה זו ונתן לה ביטוי בצורה חריפה למדי, בהזהירו את בנו בל יהיה לו מגע עם היהודים השוכנים מזרחה לתוניס. הם טיפשים ואין אצלם ״זכות מוח״, כי הושפעו הרבה ממנהגיהם הנפסדים של שכניהם הברברים ומהקראים. בלשון מתונה שומעים אנו אותם דברים מפיו של ר׳ חי״ד אזולאי(החיד״א) המספר על ר׳ שמעון ן׳ לביא (הי במחצית המאה הט״ז), שהיתה דעתו לנסוע לאלץ־ישראל ״וכשבא לטריפולי (המערבית) ראה שלא היו יודעין דת ודין ואפילו תפילה וברכות כתקנן״. הוא החליט להישאר בתוכם וקירבם לתורה ״והצליח כמעט לגיירם״ (עיין שם הגדולים בערך). ועוד נעמוד על משמעותן של תופעות אלה בהמשך הדברים.

אמנם התמונה המשתקפת מתוך חיבורי החכמים שהגיעו לחופי אלג׳יריה ולעיר אלג׳יר אינה כה קודרת משום בחינה. אין בתשובות שנשלחו אל קהילות התושבים אף שמץ של הגאווה ״האנדאלוסית״ הבולטת באגרתו של הרמב״ם, תוך הסתייגות ואף התבדלות מהעם הדומה במדותיו לברברים. ובדרך כלל— חוץ משנים־שלושה מקרים אין בהן כל רמז, שהתושבים הוותיקים היו בחינת תינוקות שנשבו בין הגויים, עד שהיה צורך לגיירם. אמנם השאלות ששאלו קהילות התושבים וחכמיהן מעידות על רמה נמוכה של בקיאות בתורה — אבל גם באזורים אחרים של תפוצות ישראל המצב מבחינה זו לא היה משופר. אכן עשו רבות להפצת התורה בין קהילות אלג׳יריה ר׳ יצחק בר ששת, שבא מספרד, וחברו הצעיר ר׳ שמעון בן צמח דוראן, תושב מאיורקה לפנים, ר׳ שלמה בנו של הרשב״ץ, נכדיו וניניו, בין מצד זכרי ובין מצד נקבי, וכן חכמים אחרים, שהגיעו יחד עם הדור הראשון של פליטי קנ״א, או אף לפניהם. הספרות בת הזמן עדיין לא נחקרה, ובחלקה היא בכ״י ומצפה לגואלים. היא כוללת חיבורי שאלות ותשובות, פיוטים ופירושים, העלולים להדגים את חיי החברה ביתר בהירות. אם לשפוט על פי הספרות שהגיעה אלינו לא נמצאו בין המחברים אנשים שנטו אחרי דעות פילוסופיות חפשיות.

המשך…………..

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " הקוראן2222

הה׳ליף

הח׳ליף הוא מחליפו של השליח מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי של האומה המוסלמית. אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח׳ליף ארבעה מידידיו. הראשון היה חותנו אבו בכר, השני היה חותנו עומר,( בשנת 638 כבש עומר את ירושלים וגם את העיר קסטיפון, היא העיר הגדולה מהוזא שבבבל (על־יד בגדד בימינו), שנודעה בחכמי ישראל שישבו בה) והשלישי – חתנו עות׳מאן. כשנרצח עות׳מאן, פרצה מלחמת אחים בין תומכיהם של שני הטוענים לח׳ליפות: עלי, חתנו של מוחמד, ומועאויה בן אבי סופיאן לבית אומיה. אחרי שנרצח עלי בשנת 661, השתלט מועאויה על האימפריה המוסלמית.

לפי תפיסת האורתודוקסיה המוסלמית, היה מוחמד נביא, כמעט חסין מטעויות, ומגלם כמעט את השלמות האנושית. הח׳ליפים ־ לדעת הסונים ־ הם כשאר בני אדם ויכולים לטעות בהנהגותיהם. לדעת השיעים היה רק עלי, חתנו של מוחמד, ראוי להיות הח׳ליף. לדעתם עלי וצאצאיו, שנולדו לו מבת מוחמד, פאטמה, נולדו עם נשמות גבוהות מאוד, מלובשים הם ברוח הקודש, והם היחידים שראויים לח׳ליפות. השיעים, וכן גם הרבה סונים, מאמינים בביאת ה׳מהדי׳, ה׳משיח׳ המוסלמי, כשם שהנוצרים מאמינים בחזרת בואו של ישו, וכשם שהיהודים מאמינים בביאת משיח בן דוד.

האורתודוקסיה המוסלמית וגישתה לקוראן

חוקרי האסלאם, מוסלמים ומזרחנים, ניצבו בפני שאלות ותהיות רבות איך לפרש עניינים בסיסיים בקוראן. כגון פשר הפסוקים, כוונותיהם, והרקע ההיסטורי לכתיבתם; האם הקוראן הוא ספר שנוצר בזמן מוחמד או שהוא קדמון כמו הבורא עצמו; כיצד קיבל מוחמד את הספר: בחלום או בהקיץ, על־ידי גילוי מלאך או גילוי שכינה: למי היה מיועד האסלאם: האם לעם הערבי ולעובדי אלילים או גם ליהודים ונוצרים; האם כל פסוקיו הורדו על־ידי ישות אלוהית, או שחלק מהקוראן הם דברי עצמו: האם דבריו נאמרו לדורו ולדורות עולם, או שדבריו יכולים להתבטל או להשתנות במשך הזמן.

האורתודוקסיה המוסלמית, שהתגבשה במהלך מאות השנים הראשונות לאסלאם, נוקטת עמדה שמרנית בכל הקשור לפרשנות הקוראן: עשיית המצוות בין אדם למקום, משפטי ממון בין אדם לחברו, וכן כלפי סוגיות תיאולוגיות. הקוראן הוא יצירה אלוקית ונצחי כבורא עולם עצמו. הוא היה חקוק אצלו ב׳לוח גנוז׳,אל-לוח אל-מחפוט׳. המקור השמימי לכל כתבי הקודש היה קיים מאז ומתמיד, וכי הנביא מסר את תכניו ובשורותיו לאנושות. מה שנותר לחכמי ההלכה היה רק להציג את האפשרויות הרבות לפרש ביטוי או פסוקים שלמים בקוראן, ולהכריע ביניהם.

המציאות של הצעות פרשנויות רבות ושונות מוכיח שאין מסורת מהימנה בעניינים הקשורים לערש האסלאם והקוראן. יש להניח שביאורים וסיפורים, הנחשבים בעיני האורתודוקסיה אותנטיים, אינם כאלה אלא הסתפחו בדורות מאוחרים יותר.

במאות השמינית והתשיעית החלה ההלכה המוסלמית-סונית, השריעה, להתגבש באמצעות ארבע אסכולות משפטיות: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפִעית. הדיון והפסיקה העצמאיים, ׳אג׳תהאד׳, המשכו עד המאה העשירית בלבד, באופן שלא הותיר לחכמי ההלכה המאוחרים אלא ללכת בעקבות כתביהם הקאנוניים קודמיהם. מאז ועד המאה התשע־עשרה כמעט לא חל שינוי באורתודוקסיה המוסלמית-סונית.

تعريف الاجتهاد الاجتهاد في اللغة العربيه : عبارة عن بذل المجهود واستفراغ الوسع في تحقيق أمر من الأمور ولا يستعمل إلا فيما فيه كلفة ومشقة فيقال : اجتهد في حمل حصى الرحى ولا يقال : اجتهد في حمل خردله.

تعريفه عند علماء الأصول (أصول الفقه وعلماء الدين) من أهل السنة هو عملية استفراغ الوسع في درك الأحكام الشرعية العقلية والنقلية من مصادرها المقررة، كالقرآن والسنة والإجماع والقياس وغيرها. وبعبارة اخری، هو بذل الجهد لاستنباط واستخراج الأحكام الشرعية الفرعية من أدلتها التفصيلية

. אג'תהאד (מילולית: מאמץ שכלי), הוא מונח אסלאמי המתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי הלכה בסוגיות לגביהן לא קיימת הכרעה ברורה בספרות ההלכתית הקיימת. האג'תהאד עושה שימוש ב"אצול אל-פקה", מקורות חוק שמשמשים מקור לגזירת הלכה: הקוראן, הסונהאג'מאע (קונצנזוס) וקיאס(אנלוגיה). במאות הראשונות לאסלאם התנהל מאבק בין גורמים שתמכו בהכללת הדעה האישית (רַאְי) כמקור הלכתי לגיטימי (ע"י עקל– שכל) לבין גורמים שגרסו כי רק הידע המועבר מפי הנביא וחבריו, ודברי האל החיים שבקוראן, ראויים לשמש כמקור לגזירת הלכות (כנקל – ידע מועבר). במחנה הראשון נמנו בעיקר בני האסכולה המועתזלית ומנגד התייצבו בני האסכולה הט'אהרית והחנבלית. המאבק בין הגישות הגיע לשיאו בזמן האינקוויזיציה של הח'ליף העבאסיאל-מאמון (בין 814833) בשאלת נבראותו של הקוראן, והוכרע לבסוף לזכותם של המצדדים בידע המועבר.
המונח אג'תהאד משמש גם לציון פסיקה הלכתית חדשה בסוגיה קיימת בשל כורח המתעורר משינויים במצב החברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי. דוגמאות בולטות: השימוש בכלי תחבורה ואמצעי תקשורת מודרניים שלא היו קיימים בימי הנביא, היחס לשתיית קפה ועישון, ותכנון משפחה בשל הגידול הדמוגרפי שאינו בר-קיימא בעולם האסלאמי בעשורים האחרונים.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

בבואו לפרש פסוק זה כתב הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה : " ויוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעגירוש ספרדת אתה ואבותיך ", כפי שאירע בימי הבית הראשון, " ועבדת אחרים ". אף רבי יצחק נהר התייחס לנבואה זו בפירושו לישעיה נג :

" ….מצוים כיום רבים מזרע ישראל במקומות רבים תחת שלטונם של נסיכים עריצים, העובדים לפסלים בדרך הראויה רק לאלהים ובהם מתקיימת הנבואה " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ( דברים שם סד )

על הקשר שבין הקללה הזו לבין מציאותם של אנוסי ספרד אומר די באריוס דברים מפורשים יותר : " בספר דברים פרק כח פסוק סד ואילך מתוארות הזוועות הפוקדות את ישראל בקצוות הספרדיים של העולם משם הוגלו לאזורים רבים בעולם הזמנים שונים מימות המלך פירוס שהביאם שבי לקצה הארץ, לעיר ומחוז אַסְטָה, הנראת היום חָרֶס, שהייתה אז בקצה הארץ "

על אגדה זו בדבר קדמות היישוב היהודי בספרד בספרו של שלמה אבן וירגה " שבט יהודה " " ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל שביה לספרד הישנה, היא אנדלוזיאה, ולעיר טולדו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא וגם משם הלכו לגראנדה " דבריו מבוססים על דברי יצחק אברבנאל בסוף פירושו לספר מלכים. העיר  ASTA הוקמה על ידי הרומאים.

והפיצך ה' בכל העמים וכו…ואף כי עובדים הם לפסלים בחיצוניותם, חיים הם תמיד בחרדה ופחד מפני האינקוויזיציה האכזרית……ובחיבור אחר הוסיף :

        אלה המודים שהלכו לקראת ה', אלה הם המתחרטים מהעבודה הזרה, המכריזים על אחדות האל והמתים כקדושים; בפסור סה מספר דברים פרק כח נוּבאו הזוועות, הפחדים, החרדות והאכזבות שפקדו את המתייהדים באוטוס דה פה הנוראים בקסטיליה ובפורטוגל :

" ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " שם, שם, סה – סז.

שפ בין הפמיליארים של האינקוויזיציה הנוראים, כורעים בני משה הנפחדים, בגינונים מדומים, בפני הפסלים ובכאב עמוק דורשים את אלוהי האמת, אשר בצדק מענישם בעבודות אלילים מאונס בארץ נוכריה, תחת אשר עבדו מרצונם לפסלים אחרים בארצם…" עץ ואבן " …הוא הצלב….

" יזבלו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום חדשים מקרוב באו אל שערום אבותיכם " ( דברים לב, יז ) ….השדים , הלא הם הפמיליארים, כי שם זה ניתן לשדים, הדוקרים בנפשות היהודים בעלה הזית ובחרב, שהם סמל האינקוויזיציה, ואלה הנופלים אל תוך בתי הכלא הנוראים, מתוודים ומכשילים אחרים על מנת שגם אלה כפי שנאמר בספר הרביעי של התורה :

 " ורדף אותם עלה נדף ונסו מונוסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו מפני חרב ורודף אין לו ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם " ( ויקרא כו, לו – לח )

ובהמשך הוא מפרט :

" האובדים אינם אלא המעמידים פנים שהם הולכים בעקבות תורת הכנסיה כי בלשון הקודש ABAD ( ראש מנזר בספרדית ) פירוש אַבָּד, ואבַדָּיִם הם הכמרים ואדמת ספרד אוכלת את היהודים, כי כל המתייהד בה נקרא פושע, ונוצרים חדשים מכונים אלה מבני משה שנשארו בפורטוגל, אשר מרוב עינויים מודים בעוונותיהם ובעוונות אבותיהם, אך כל זה מן הפה אל החוץ, כי בתוך לבם ממשיכים להיות נאמנים ליהדות וכך הזהירם המלך הקדוש " והנשארים בכם ימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם יימקו, והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.

או אז יכנע לבבם הערל…ובארצות אליהן הם יוצאים מפורטוגל, הם מצליחים לקיים בגלוי את תורת משה, שאת שמירתה מכנים האינקוויזיטורים האכזריים עוון וזה העוון שבני ישראל רוצים בו ביותר כפי שנוּבא בספר ויקרא " ואז ירצו את עוונם.

אישור להשקפתם, שעכל תופעת האנוסים ורדיפתם בידי האינקוויזיציה נתנבאו נביאי ישראל עוד בימי קדם, מצאו בישעיה פרק נג. על הפסוק : " ניגש והואנענה ולא יפתח פיו וכו….( ישעיה נג, ז ), דרש רבי יצחק נהר : " ובפירושנו ….לא ימצא כל קושי מי שמכיר את מצבו האומלל של העם, שלא ניתן לו לומר אף לא מלה נגד מדכאיו.

ובעיקר אלה הנמצאים תחת עול האינקוויזיציה. ועל הפסוק " ויתן רשעים קברו ( שם, ט ) אמר רמ"ר ד'אגילר : " ואין לך קבר רשעים שאלה קברים של אלה, אשר נטבחו במשך דורות רבים על ידי בית דין האיטנקוויזיציהף כי לאחר שגופותיהם נהפכו לאפר מכריזים עליהם כעל נבלות, נטולי כל תארים, זכויות וכבודים, ונידונים בהכרזות פומביות ככופרים ומינים לעיני המון רב המתכנס לשמוע כל אלה.

אברהם מיכאל קארדוזו גרס, שהמשיח ייאנס בעל כורחו שלא לקיים את התורה, ובעונשו זה יכפר על עוונות כלל ישראל. גרשום שלום כבר נתן את דעתו לעובדה, שמאחורי קביעה זו עמד רצונו של קארדוזו להעניק לחיים באונס משמעות דתית ומשיחית.

אין ספק, שכוונה דומה משתמעת מפירושיהם ודרשותיהם של חכמי אמשטרדאם האומרים : אך בניגוד להשקפתו של קארדו, שגרס שעיקר הסוד שאנחנו חייבים מן התורה להיות כולנו אנוסים קודם שנצא מן הגלות, ראו הם באנוסי חצי האי האיברי את מגשימי נבואת התוכחה שעל בשרם מתקיימים דברי הפסוק : " ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן ", בעל כורחם הופכים האנוסים למקיימי שליחות למען עם ישראל כולו, למקיימי " המצווה באה בעבירה, שבלעדיה לא תוכל הגאולה להתממש.

נראים פני הדברים, ששיבתם של האנוסים אל חיק היהדות נתפסה בתודעתם כאות וסימן לראשית תהליך הגאולה. האנוסים עוזבים את ספרד ומצטרפים לעדת ישראל – בהם מתקיימים  דברי הנביא " ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם " ( יחזקאל כ, לט )

על פסוק זה דרש רבי יצחק נהר : " עד שתתגשם נבואתו של יחזקאל, ולא בזכותנו, אלא בזכות שם אלוהים המחולל בעיני הגויים, יבוא הזמן שבחר בו בפסק דינו הקדוש – אז נצא מהגלות הארוכה הזו

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן- העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח

 

ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכמחקרי אליעזר ספרל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום. 

אל לנו לראות את העלייה לירושלים בתקופה ההיא כעליית חכמים בלבד. יהודי שלוניקי מכל השכבות, לרבות סוחרים ואומנים, עלו והשתקעו בירושלים. כך מספר לנו רבי יצחק חנן, נפטר בשנת תמ"ה – 1685, על גרדון באבני, אומן של ניפוח זכוכית, שעלה לירושלים יחד עם אמו.

אלא שלא שפר חלקו על זה : אשתו נשארה בשלוניקי, משום שסירבה לחיות ביחד עם חמותה, והוא נאלץ לחזור לעירו.

יש שגמרו אומר לעלות לצמיתות או ל " זיארה ", מהם בעקבות נדר שקיבלו על עצמם, אך סופם שנאלצו לחזור בהם מחמת סיבות אישיות, ויש שמלכתחילה עלו ארצה לזמן קצר בלבד וחזרו לאחר זמן לשלוניקי או לארץ אחרת.

כך מספר אחד מגדולי תלמידיו של רבי יצחק רוסו, רבי חסדאי הכהן פרחיא, נפטר בשנת תל"ח – 1678, על אברהם סידיס, שנדר לעלות ל " זיארה ", אך כיוון שהיה בעל בשר וחשש מטלטולי הדרך לארץ – ומה גם שניסה כוחו במסע קצר יותר ונצטער מאד – הקדיש את הכסף המיועד להוצאות הדרך לטובת הדפסת ספרו של רבי חסדאי, " תורת חסד " שלוניקי תפ"ג.

עדות מופלאה על עוז רוחם של העולים, שלא נרתעו מסכנות דרכים אף לאחר שנשבו וטולטלו, עולה אלינו מתוך איגרת שנשלחה מאנקונה, ככל הנראה בין השנים תמ"ו – תמ"ח – 1686 – 1688. ומעשה שהיה כך היה : קבוצת עולים משלוניקי מורכבת מן החכם רבי אהרן פירירו ובנו, רבי אליהו ביבאש, אחריו, אשתו ושני בניו – הפליגה בדרכה לארץ ישראל.

בהיות הנוסעים יהודים בלב ים יעצם רב החובל לרדת לסירות מחמת הסערה התקרבת ומחמת סכנת הטביעה הנשקפת להם ; אפשר שמזימה הייתה כאן מצידו, כדי שיפלו ביד שבאים. ואמנם, בהיותם בסירות עברה על פניהם קבוצת שבויים מובלת בסירות.

אף הם נישבו ונמכרו מיד ליד ארבע פעמים, עד אשר ניפדו על ידי יהודי אנקונה. הללו הפצירו בהם להישאר בעירם, בהבטיחם לתת לכל אחד כדי פרנסתו ; אך בני שלוניקי השיבו פניהם ריקם. הם עמדו על רצונם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים נידרם, והאמינו שהנס ששמר עליהם עד עתה, יוסיף ללוותם עד בואם ארצה.

" בפה מלא אמרו, אין זאת אלא נדרנו נמלא, ולהר ה' עלה נעלה, ואם מצאתנו על אלה, פלא ונסים ייעשו לנו כאבותינו "

על העובדה, שנצרכים רבים עלו גלים-גלים משלוניקי במחצית הראשונה של המאה הי"ח, אפשר ללמוד מן השאלה שהובאה בשנת תצ"ג – 1733, לפני הראשון לציון רבי משה מזרחי, נפטר בשנת תק"ט – 1749 – וזה תוכנה :

כיוון שיהודי שלוניקי שולחים תרומות בגדים לאחיהם בני עירם היושבים בירושלים, כלום רשאי גבאי ההלבשה לחלקם לכל עניי שלוניקי בעיר, לרבות הוותיקים, כלום, או שמא הכוונה רק לאלה שעלו בשנה האחרונה ?.

החכם פסק, כי הכל זכאים לבגדים, ללא הבדל תאריך עלייתם, שהרי המנדבים רצו שייהנו כולם, חוץ מאלה שאינם בני שלוניקי.

עדות ממקור זר על יהודים העולים משלוניקי לארץ במאה הי"ח מצויה במסמך ששיגר סגן הקונסול הצרפתי באי כיוס אל שר הימיה של ארצו ב-31 בדצמבר 1761. המסמך הוא דו"ח על תנועת אוניות שהגיעו לנמל כיוס בנובמבר של אותה שנה.

אחת מהן, כך נרשם בדו"ח, באה משלוניקי ומפליגה ליפו, ועל סיפונה עולי רגל יהודים. נראה, שעצם ציון הפרטים הנ"ל מצביע על כך, שמספרם של העולים היה ניכר. 

המשך……

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר