ארכיון יומי: 8 בינואר 2014


Simon Schwarzfuchs LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD

Communautes juives des marges sahariennes du Maghren

Edite par M. Abitbol

Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient

סהרהYad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem

Simon Schwarzfuchs

LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD

Depuis quelques annees, les Sheelot-u-teshuvot — les questions et reponses — occupent une place de choix dans le renouveau des etudes consacrees aux Juifs des pays d'Orient. Les consultations rabbiniques, qu'il est devenu d'usage de designer du terme un peu restrictif de responsa, sont desormais promues au premier rang des sources susceptibles de nous eclairer sur la vie des communautes juives d'Afrique du Nord en particulier. II est vrai que les chroniques sont rarissimes,et que nous n'arrivons pas a definir d'une maniere satisfaisante l'encadrement chronologique des lois, ordonnances, reglements, jugements, etc. qui permet, pour l'histoire de la majeure partie des communautes juives d'Europe, une organisation du temps historique qui nous echappe tres souvent pour le juda'isme nord-africain

 Celui-ci n'ayant, de ce point de vue, que peu ou pas d'histoire, on en est venu a adopter comme principe de la recherche son immobilite: il ne se serait rien passe en Afrique du Nord, ou en tout cas pas grand chose, et sa societe juive est une societe traditionnelle, immobile et figee, que peu de drames brutaux, de vagues de fond ont agitee. Le meme point de vue se retrouve dans son application implicite a l'analyse des responsa: serait il justifie, qu'il ne dispenserait pas d'en fournir la preuve.

Mais comment definir les responsa? ils relevent de genres tellement divers qu'il parait a premiere vue tres difficile de les regrouper sous une seule definition. II semble cependant qu'il soit permis de poser qu'un responsum est la reponse ecrite donnee a une question ecrite par une autorite rabbinique reconnue. Une telle definition suscitera un certain nombre de questions, les unes imposees par les problemes de la critique habituelle de tous les documents historiques, les autres particuliere et reservees a cette categorie particuliere de documents, et, dans le cadre de cette etude, aux responsa originaires d'Afrique du Nord.

On se demandera d'abord si les responsa nord-africains sont nombreux.

Le chercheur ne peut qu'etre surpris par le nombre restraint, voire la rarete des responsa nord-africains, tout au moins jusqu'a la fin du 18e siecle. Leur nombre grandira singulierement au cours des deux siecles suivants. II suffira de se rapporter a la bibliographic des responsa marocains, dont nous sommes redevables a M. Zafrani, pour constater qu'il a recense 48   recueils, dont plus de la moitie datent des 130 dernieres annees. A part un auteur du 16e siecle, il faut bien con- naitre que presque tous les grands maitres du judai'sme marocain sont du 18e ou du debut du 19e siecle.

Une these recente consacree au judai'sme d'Algerie procure une liste des rabbins algeriens et de leurs ceuvres. A part les auteurs classiques des 14e et 15e siecle — Isaac ben Sheshet Perfet, dit Rivach, ou la dynastie des Duran — nous trouvons bien peu de chose. La seule figure qui emerge est celle du rabbin Juda ben Ayach qui resida longtemps a Alger avant de se rendre en Terre Sainte. On citera encore quatre ou cinq rabbins algeriens, ou des environs, sans oublier ceux dont les consultations encore manuscrites nous sont connues.

Le resultat est encore moins impressionnant en Tunisie: la quantite des responsa connue n'y est pas tres grande.

 

ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס..ד"ר דן אלבו החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש דן אלבוהיקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

פתיחת בית  ספר היהודי-צרפתי(1'EcoIe Franco-israelite) בוואזך.

לוחמת הגרילה של שבטי האזור נגד צבא צרפת עיכבה את מועד כניסת כי״ח לוואזן. מאידך דווקא משום שהאזור נחשב בעייתי ומועד מבחינה בטחונית רוכזו בו כוחות צבא רבים ובעיר נבנו שלושה בסיסי צבא גדולים, ביניהם בסיס הטירונים המרכזי של צבא צרפת במגרב, אשר בוגריו הוצבו גם באלגייריה וטוניסיה. בסיס חיל אויר ששירת את הצבא הצרפתי במהלך מלחמת הריף ־משימות סיור ותקיפה', ובסיס של חיל האלטילריה. שלושת הבסיסים תרמו תרומה כבירה ־כלכלת העיר ולהיקף החשיפה של הקהילה היהודית לתרבות ולשפה הצרפתית.

מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי(DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה המקומית בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג לא התייחסו לתכנים דתיים או בעלי זיקה לדת של תלמידיו.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי״ח התערערה, היקפי הגיוס ־התרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, הייתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי(DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידי Mr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה(1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי־יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.

המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי״ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו״ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני(..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי״ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים)ENIO Ecole Normale Israelite Orientale )בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israelites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה חי. אין להסיק מכך, שהיו ששה חדרי לימוד. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.

בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אליהו אלחדד בנו של הסוחר מכלוף אלחדד נשלח בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ללימודים בקזה בלנקה, או בנים להורים שההשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית גם בתנאים של מחסור, כך היה המקרה של יוסף עמרם ואחיו יעקב עמרם שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי משה לוי, שלח את בניו בתחילת המאה ללמוד בבית ספר זה. שמואל מרגי בנו של סוחר שמן שלא נמנה בתחילת המאה העשרים על עשירי הקהילה שלח את בנו שמואל ללמוד במסגרתו, אליהו בן חיון, מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן ויעקב דרעי ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות האמידות.

בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנגייר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן־דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות.

חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל

חיי היהודים במרוקו.

 

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.הועתק 65

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

אביאו בע"ה במלואו, ככתבו וכלשונו, וכמובן בצירוף התמונות המרהיבות שנמצאות בספר, דבר שיצריך הרבה סריקות, יישור וחיתוך התמונה, כולל ההסבר שיהיה ערוך בצורה אחרת על ידי, לנוחיותכם כמובן, ולנוחיות הגולשים המתעניינים במורשת יהודי מרוקו.

לחובבי המורשת, מומלץ לצלם את התמונות ולשומרן במחשבכם. תעודות נדירות, שמרוכזות בספר אחד.

אלי פילו

את המזמור " למנצח מזמור שיר " תהלים סז- נהגו לכתוב במרוקו בצורתמנורה בעלת שבעה קנים, מעליה " דע לפני מי אתה עומד – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה "…ו " שיוויתי לנגדי תמיד "…..נוסף על המזמור היו כותבים את ראשי התיבות של " אנא בכוח " וכו'…..ציור זה שנעשה על גבי קלף, נקרא " מנורה " באירופה כונה ציור מסוג זה " שיוויתי " ) .
המזמור נאמר בתפילת שחרית של ימי חול, לפני ברוך שאמר, וגם בסידורי התפילה הוא מופיע בצורת מנורה. אלא שמדקדקים לא קראו אותו מתוך הסידור, כי אם מעל הקלף, שכן יש בו קדושה כמו בספרי תורה. בשעת התפילה מונח הקלף בתוך הסידור, אלא שהפסוק " שיוויתי " בולט ממנו, וכך לא יסיח המתפלל את דעתו מן התפילה

" מנורה " דומה, אך גדולה יותר ונתונה במסגרת הייתה מצוייה בכל בית כנסת ; בקהילות מסוימות היו תולים אותה גם בבית. היו כתובים בה שמות של מלאכים כדי לשמור מפני מזיקים ושדים.

 

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתהמיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

בשובו של מוחמד מקרב ׳אוחוד׳ התאחדו שוב פזורי כוחותיו החבולים שנמלטו לכל עבר לאחר התבוסה הקשה.

תוך פרק זמן קצר לאחר החלמתו והחלמת רבים מלוחמיו מפצעיהם הגופניים והרוחניים, החלו שוב בפשיטותיהם על שיירות האספקה למכה והמשיכו במעשי שוד וביזה בהתעלמות גמורה מהתבוסה המרה שנחלו בקרב ׳אוחוד׳. מוחמד היה נחוש בדעתו להשיג את מטרתו היחידה שהתמקדה סביב כיבוש מכה והפלת משפחת קורייש.

הוא לא עסק במהות חלומו ושכח את נושא שליחותו, שכביכול נועדה לקרב את עובדי האלילים לחיק האמונה המונותיאיסטית, דהיינו להנהיג בקרב הכופרים את שורשי האמונה באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.

אולם, מוחמד לא מילא את ייעודו ואת המשימה שכביכול הוטלה עליו וכל ימיו באל-מדינה עסק במעשי שוד וביזה ובגיוס לוחמים למלחמות שהיו עקובות מדם לא לשם הפצת התורה המונותיאיסטית אלא לשם כיבוש מכה והפלת מנהיגיה שהיו שנואים עליו ביותר.

מלחמות אלו התרחשו אך ורק לשם פולחן האישיות ולא לשם קירוב בני האזור לחיק אלוהי השמיים. מוחמד התמקד אך ורק בהתקפותיו על העיר מכה והתנכל באכזריות למקורות האספקה והפרנסה של תושביה, ובכל ימי מאבקו מאל-מדינה לא היפנה את כוחותיו אפילו ליום אחד להילחם בעובדי האלילים השוכנים בישובים ובערים הסמוכות לחבל חיג׳אז שבחצי האי ערב.

חסרונו הגדול ביותר של מוחמד מושרש בטיב אופיו העיקש שלא בחל בשום אמצעי פסול להשגת מטרותיו. הוא הצליח תוך זמן קצר להטיל את אימתו על כל מובילי שיירות האספקה למכה כתוצאה ממימוש אכזרי בכוח החרב נגד מתנגדיו לשם השגת יעדיו המדיניים והצבאיים.

מערכת הפשיטות לשם שוד וביזה על שיירות האספקה למכה לא נועדו כמאבק נגד עובדי אלילים או למען הטיית אמונתם של הכופרים לאלוהים אלא נועדו למעשי נקם נגד מנהיגי מכה, למילוי האוצר המוסלמי ׳בית אל-מאל׳* ולהגדלת כוחו הצבאי.

הערת המחבר : ׳בית אל-מאל׳ פירושו בערבית ׳בית האוצר׳, דהיינו ׳האוצר׳ בו שמרו חלק משלל המלחמות והמיסים שגבו משבטים שנכנעו לאיסלאם.

סיסמתו של מוחמד בדרכו המדינית הייתה חדה וברורה, ׳דין החרב׳ לכל יריביו ובדרכו העקלקלה אותה אימץ עם חלוף הזמן, לא נקט כלל בפשרות. דרך הביניים הייתה זרה לו ולאופיו הלוחמני.

התבוסה המרה בקרב ׳אוחוד׳, אובדן לוחמים רבים, אובדן כלי מלחמה ואי הצלחותיו האחרונות בפשיטותיו על שיירות האספקה, הביאו את מוחמד ואת לוחמיו אל סף הקיום מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית, הופעה קשה שחייבה את מוחמד ואת צוות יועציו לנקוט באמצעי כלשהו להצלת מחנה לוחמיו מפירוק.

מוחמד ולוחמיו היו זקוקים לממון רב כדי להתאושש מהמפלה וכדי להיבנות מחדש. כוחות הצבא הרבים שהעמידו מנהיגי מכה כהגנה על תוואי דרכי הגישה של שיירות האספקה איפסו את הצלחותיו של מוחמד בהחרמת סחורות ושלל הפשיטות שהיווה בסיס לגיבוש כוחותיו לפנים התמעטו ללא הכר.

בשנת 626 לספירה, ראה מוחמד בעצה אחת עם יועציו את השעה כשרה להאשים את מנהיגי השבט היהודי ׳בנו אנדיר׳ על ביזיון התגלותו כנביא ועל תכנון חשאי להתנקש בחייו והכריז עליהם מלחמה.

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה

האשמת כזב זו נועדה לגרוף את ממונם של יהודי ׳בנו אנדיר׳ כמפלט אחרון לפני התפזרות כוחותיו ופיצולם לכל עבר. מוחמד הורה לכוחותיו לתקוף את בני השבטים היהודים שהיו עשירים ביותר מכל יתר השבטים באזור במקנה, בכסף ובזהב, בבתים ובאדמות מרעה, כגמול וכעונש על שלא סרו למרותו ולא קיבלוהו כשליח ה׳.

בני בריתם של השבטים היהודיים עבדאלה אבן-אובי ומנהיגי השבט הבדווי ׳עטפאן׳ לא נקפו במקרה זה אצבע להגנתם כפי שנהגו לפנים בהתקפת מוחמד על השבט היהודי בנוקינוקאע.

מוחמד וכוחותיו צרו על השבטים היהודים, שבט ׳בנו אנדיר׳, שבט ׳ג׳שם׳ ושבט ׳בני אל-אוס׳ וציוו על תושביהם, כפשרה, לצאת ולהשאיר את כל רכושם כשלל בתמורה לחייהם. בני השבטים, על פי לקחי העבר, צייתו להוראותיו ללא ערר.

היו קנדי, חוקר תולדות האיסלאם, מציין בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ שהשלל הרב שהותירו אחריהם בני השבטים היהודים חולק ברובו בין תומכי מוחמד ממכה ה׳מוהג׳רון׳ וכך הפכו ה׳מוהג׳רון׳ ומוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות ולממון רב בנאות אל-מדינה.

בהיסטוריה המוסלמית ממעטים להעלות ולהתייחס לחורבן חיי היהודים ביתר׳ב עם עלות האיסלאם ואף ממאנים להודות בהשמדת היהודים בחצי האי ערב, בעיקר בעיר יתר׳ב.

בסורה* 26 – 27 בבשורת בעלי הברית בקוראן כתוב, מצטט:

אך למאמינים די היה באללה כי הוא עזוז וחזק, הוא אשר הוריד ממבצריהם את אלה מאנשי הספר היהודיים אשר עזרו לכופרים והכניסו מורא בלבותיהם. חלק מהם הרגתם וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם עם שטחים שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם כי אללה הכל יכול.

סוף ציטוט

זהו אחד הרמזים בקוראן על העוול שנעשה ביתר׳ב לעם היהודי. ישנם רמזים נוספים וברורים יותר כגון: סורה 23 – 20 בשורת הניצחון, סורה 5 1 בבשורת הגלות וסורה 8 – 6 בבשורת הגלות.

היסטוריונים מדגישים במחקריהם אודות התפתחות האיסלאם כי השבטים היהודים באל-מדינה נפלו קורבן לכל אורך הדרך על מזבח ההישגיות של מוחמד בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי ומעל לכל לשם ביסוס מעמדו כמנהיג.

כל הפרשנים וחוקרי תולדות האיסלאם תמימי דעים שההון היהודי שנשלל הוא אחד המרכיבים העיקריים להצלחתו של מוחמד להגשים ולהגיע לייעודיו המדיניים שהתאפיינו בכיבוש מכה.

שוב מתעוררות השאלות:

♦          מי הסמיך את מוחמד לגרש את בני השבטים היהודים מעל אדמתם ולגזול את רכושם?

♦          האם, כשליח ה׳, הוא קיבל הוראה זו מאלוהים?

מוחמד התנכל באכזריות לחיי היהודים מחד ומאידך ביקש מעובדי אלילים להצטרף לשורותיו בברית במסגרת מלחמתו נגד בני קורייש ממכה.

מדוע לא תקף מוחמד שבטים פגנים עובדי אלילים ולא גזל את רכושם של הכופרים, כי אם התנכל אך ורק לחיי היהודים שהאמינו באלוהים? רצח חפים מפשע ושדד את רכושם למטרותיו הפסולות ללא כל התגרות מצד מנהיגי השבטים היהודים כלפיו.

♦           ישפטו המאמינים ובעלי המצפון והיושר, אם בנסיבות אלו ראוי מוחמד להתיימר כשליח ה׳

למרות העושר הרב שנפל בחלקו כשלל מרכושם העצום של שבטי היהודים, עדיין לא הצליח מוחמד בגיבוש צבאו ובחיזוקו כראוי לקראת ההתמודדויות הצבאיות שהיו עלולות להתרחש בעתיד בין כוחותיו לכוחות הצבא ממכה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר