מנחת יהודה^, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

לנוכח השינויים האלה בין כתב־היד לדפוס, מתעוררת שאלה: היש לראות באחד מהם נוסח מתוקן בידי המחבר, או בידי המעתיק? ואם כן, איזה מהם הוא הנוסח המקורי? על שאלה זו אין תשובה ודאית וכל שייאמר כאן יהיה בגדר השערה, בהנחה שאין מדובר בשני מחברים שונים — הנחה שאינה סבירה כלל בנסיבות שלפנינו. תחילה יש לשלול השערה, שהשינויים שבין שני הנוסחים יסודם בהעתקה. אין להעלות על הדעת, שהמעתיק ינהג בחירות גמורה עד כדי הוספת מאמרים ארוכים מדעתו (בנוסח כתה׳׳י) או יוסיף ניסוחים חדשים (בנוסח שבדפוס), במיוחד לאור העובדה, ששתי ההעתקות נעשו עוד בחיי המחבר, שחי עד שנת תצ״ג, וההעתקות נעשו בשנות תמ״ח, תע׳׳ה. נוסיף לכך עוד שלושה נימוקים: השינויים במישור האידיאי בין שני הנוסחים קיימים רק בפתיחות לפרשיות, ואילו הרובד הפרשני בכל פרשה זהה לחלוטין, בתוכן ובסגנון, בשני הנוסחים. הפירוש החל מפרשת תזריע בספר ויקרא עד סוף ספר דברים זהה בשני הנוסחים, לרבות הפתיחות לפרשיות. מעתיקי שני הנוסחים מייחסים בבירור את החיבור לר׳ יהודה בן עטר ומכריזים על עצמם כמעתיקים בלבד, לא כמגיהים או כמתקנים. כל זה מאשר כמעט בודאות את ההנחה, ששני הנוסחים הם מאת המחבר, והשאלה היא איזה מהם הוא הקדום.

לכאורה אפשר לקבוע, שנוסח הדפוס הוא הקדום משום שיצא מידי המחבר בשנת ה־29 לחייו והועתק כ־26 שנים לפני העתקת הנוסח של כתב־היד, ואילו נוסח כתב־ היד נתחבר מאוחר יותר כמהדורה מורחבת של הנוסח שבדפוס. אולם השוואת שני הנוסחים מלמדת, שהנוסח שבדפוס משוכלל יותר הן בעריכתו והן בסגנונו, והדעת נותנת שהנוסח המשוכלל יותר הוא גם המאוחר. אין זה מן הנמנע אפוא שנוסח כתב־ היד הוא מימי עלומיו של המחבר וזכה לעריכה מחודשת ולעיבוד משוכלל בידי המחבר עצמו. בנוסח השני, זה שבדפוס, הושמט כל מה שנראה מיותר למחבר, במקום המבואות הארוכים, בעלי אופי דרשני, הובאו הקדמות קצרות ברוח הספרות הפילוסופית, שאליה המחבר מגלה זיקה. יש לשער עוד, שלפני עריכה מחודשת זו הופץ הנוסח המקורי בקרב חוגים אחדים, מה שמנע את גניזתו בידי המחבר, וכך גם הגיע לידי המעתיק של שנת תע׳׳ה. ואילו הרב יעב׳׳ץ, שהיה מידידי המחבר וממקורביו, מצא עניין דווקא בנוסח המשוכלל, שנכתב בשנת תמ״ד, והזדרז להעתיקו עוד בשנת תמ״ח.

ברם דברים המובאים בשם ר׳ יהודה בן עטר, בחיבור ׳מאור ושמש׳ מאת ר׳ יהודה קוריאט, שהוא גם כן פירוש על התורה, מעוררים בעיה נוספת לגבי שני הנוסחים של ׳מנחת יהודה׳. כותב ר׳ יהודה קוריאט:

יסוד הבניני הוא גדול אדוננו מז״ה סבא דמשפטים איש אלהים קדוש הוא האשל הגדול בוצינא דנהורא חסידא קדישא מוהר׳׳ר יהודה בן עטר זצוק״ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] זי״ע [זכותו יגן עלינו] חידושי תורה שהעתקתי מספרו הבהיר מנחת יהודה הם הרהיבוני ועוד זאת יתירה הוספתי עליהם ב׳ ג׳ גרגירים ממה שלמדתי

אכן ר׳׳י קוריאט מביא בכמה מקומות בחיבורו פירושים בשם מוהריב״ע, אבל הבדיקה מראה, ששום פירוש מן הפירושים האלה אינו מצוי באף לא אחד משני הנוסחים של ׳מנחת יהודה׳. אין לשער שקוריאט השתבש כאן כמקרה של שני יוסף בן שמעון, שכן בדברי הפתיחה שלו נאמר בפירוש, שלפניו היה מונח ׳מנחת יהודה׳ לר׳ יהודה בן עטר. יתר־על־כן, כל פירוש המובא ב׳מאור ושמש׳ בשם ר׳ יהודה בן עטר חתום בכינוי מוהריב״ע, ולא נודע איש אחר בין חכמי מארוקו בכינוי זה זולת ר׳ יהודה בן עטר בעל ׳מנחת יהודה׳. גם אין להניח שקוריאט העתיק את הדברים בטעות מחיבור אחר, שהרי מדובר כאן במובאות מרובות ואין זה סביר שלא חש בטעותו לאורך כל הדרך.

המשך…..

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

נראה, שכניעתם המהירה של מושלי הערים הללו היא הסיבה העיקרית למה לא עשו פומבי רב לכיבוש תוניסיה הדרומית וכל השטחים מזרחה לארץ זו. משטרו של עבד אל־מומין היה המור. הוא חילק את השטחים שסיפחם מהדש למדינתו מברקה בקירינאיקה ועד תלמסאן למחוזות מינהליים, ציווה

לערוך קדסטר של כל המדינה והטיל מס על האוכלוסיה בתבואה ובכסף, שממנו היו פטורים רק אנשי כת המייחדים המהימנים — בעוד שמוסלמים אחרים ואפילו מכת המייהדים, שהיו חושדים בהם כי אין תוכם כברם, נאלצו לשלמו .

קדסטר הוא תהליך של רישום ראשוני של קרקע וחלוקתו לגושים וחלקות. משמעות המילה קדסטר בשפה היוונית היא חלוקה של קרקע. בתהליך הקדסטר שמבוסס על שיטת טורנס מתבצע תהליך המדידה והמיפוי של הגושים והחלקות וגבולותיהם בישראל, מדידה זאת חייבת להיות מדויקת ולהתבסס על מערכת קואורדינטות ארצית. כאשר טווח השגיאה המותרת ברישום קרקע מפורטת בתקנות המודדים

 בהוספות על קינתו של הראב״ע, כפי שהן נשתמרו בכתב היד הטריפוליטאני ושהיה בבעלותו של ר׳ אברהם כלפון) משתקפים בנאמנות מפליאה פני הדברים, כפי שהכרנו אותם מתוך המקורות הערביים. והרי זכר הקהילות, שסבלו אז:

ואין יחודי / וגם יחידי / בבג׳איה ואל־מהדיה.

 ועל סברת / ועל טורא / תמיד עיני בוכיה

.בג׳איה דאגייא הוא שיבוש) ידוע לנו יפה ממכתבו של שלמה כהן. וכן מתקבלת ביותר על הדעת הקריאה סברת (במקום כסברא), עיירה השוכנת מערבה לטריפולי, שהיה בה נמל עוד בימי הרומאים

 קשה לזהות את טורא  וההשערה כי הפייטן התכוון לרמה הטריפוליטאנית או להר נפוםה, היא

ניחוש בעלמא.

בתוספת אחרת שבאותו כה״י נזכרו בסדר גיאוגראפי נכון: תונס, סוסא, מהדייא (פעם שנייה למען הסדר), קאבס, טראבלס והרי תוספת שלישית שם. בפנותו אל ר׳ אברהם בן עזרא במילים: ״ ולמה רבי אברהם קצת מקומות שכחת?, ,  תובע פייטן אלמוני, שידע את פרטי המאורעות בסביבה זו, את עלבונן של קהילות אחרות, שסבלו אז: 

אל־חאמה ליד קאבס), קפצא (בפנים תוניסיה הדרומית), האי ג׳רבה, צורמאן (נמל בין סברת לטריפולי), מסלאתא (רמה בפנים הארץ בין טריפולי לחומץ), מצראתא,נמל מזרחה לטריפולי.

המשורר מקונן במיוחד את גורלם של אנשי מצראתה, שעליהם הטילו מסים כבדים וחלקם גלה לג׳רבה, בעוד שאחרים פנו אל צורמאן. משמע, כי אפילו במקרה חמור זה, שעליו התעכבו במיוחד, הצטמצמו הרדיפות לנגישות בממון ולגלות. גם בהזכרת תוניס אין כל רמז לשמד או להרג. ולכן נראה, כי בדבריו של אבן אל־את׳יר (לעיל על־יד הערה .

 הוכנסו היהודים אגב הנוצרים, שעמהם vיו לעבד אל־מומין חשבונות עקב רצח מוסלמים על ידי אנשי רוג׳ר. לכאורה לא נגעו הצוררים באיזור זה בנפש אדם ולא דרשו את המרת הדת. השליטים המקומיים, שאושרו על ידי המייחדים, נאלצו ללכת בתלם:

להציק ליהודים, לגרשם לפעמים ממקום למקום, להטיל עליהם מסים כבדים; כל זה בהתאם למדיניות הכללית של עבד אל־מומין — אבל תו לא. בכלל מתעורר הרושם כי לעת זקנתו של שליט המייחדים שינה קצת את טעמו כלפי היהודים ונעשה מתון יותר אף כלפי אלה, שחיו בשטחי שלטונו המרכזיים במארוקו

. ודאי, האנוסים, שהודו למראית עין בנבואתו של מוחמד בימי הרדיפות של שנות הארבעים, נאלצו להמשיך ולחיות במסווה מוסלמים. אבל נראה, שלא בדקו את נאמנותם ולא דרשו מהם לקיים את המצוות המעשיות של האיסלאם.

זה מסתבר מהעובדה, כי בשנת 1159 או ראשית 1160 ראה ר , מימון, אביו של הרמב״ם מן התועלת לעזוב יחד עם בני משפחתו את ספרד, כדי לעבור למארוקו ולהתיישב בפאס. כאן חי אז רבי יהודה הכהן אבן סוסאן שאבותיו באו לפאס מבבל), ואשר יצא שם לו בספרד בשל חכמתו הרבה וחסידותו

. רבי משה, שהיה אז בן עשרים והמש שנה למד לפני ר׳ יהודה. באותם הימים ישב בפאס ר׳ יהודה אבן עבאס, פייטן, שעמד בקשרים עם ר ,יהודה הלוי ומשוררי קשטיליה

 בפאס כתב  רבי  מימון את אגרת הנחמה שלו , ובנו התעמק בפירושו למשנה, וחיבר פה את אגרת השמד, הנקראת גם אגרת קידוש השם. הנימה העולה מתוך שתי אגרות אלה וכן מתוך דבריו של הרמב״ם לאחר שעזב את מארוקו אינה זעקת שבר של הרג, פרעות ורדיפות דמים.

על סמך דבריו של רבינו לאברהם בנו, שהבאנו אותם למעלה, על אופיים של היהודים השוכנים בהרי ברבריה, באי ג׳רבה ובכלל באיזור בין תוניס לאלכסנדריה, שהם אמנם חזקים באמונתם, אבל דבקו בהם אמונות טפלות, מותר להניח כי מצבם הבטחוני — כפי שהננו אומרים היום — לא היה ברע.

בוודאי שרבינו לא היה מדבר על אמונותיהם בלשון כזו אילו ידע, שהם נרדפים על צואר. באגרתו אל קהל לוניל מתאונן הרמב״ם על ירידת תלמוד התורה בכלל ובערי המערב בפרט, אשר ״כבר נודע את אשר נגזר עליה״.

אותם הדברים קוראים אנו גם באגרתו אל תלמידו ר׳ יוסף בן עקנין: ״ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה וכל מבקש יי ״נחבא ואור ישראל שם כבה״ ג  כלומר עיקר הצרה היא הירידה ברמה התורנית.

לכאורה לא נשקפה סכנה מיידית לחייהם של יהודי אפריקה, אבל בישיבתם בארץ כרוך היה איום ליהדותם הם ולקיומה באיזור זה בדורות הבאים.

זאת למדים אנו מתוך אגרת השמד. כי אף־על־פי שתריפה ביותר היתה תשובתו של הרמב״ם על דברי ההתקפה הלא־מרוסנת את האנוסים, שהודו בפיהם בשליחותו של מוחמד, מצד אותו ״איש מאנשי החכמה — לפי דבריו — ממי שלא קרה עליהם מה שקרה על רב קהילות ישראל מזה השמד״, כפי שמדגיש רבינו בשורות הראשונות של אגרת השמד, הרי מסקנתו היא, כי יש לעזוב את הארץ, שבה כופים לעבור על מצוות ה׳

. ״אבל לא יעמוד במלכות אותו מלך, אלא ישב בביתו עד שיצא, ואם צריך למעשה ידיו יעשה בסתר עד שיצא״ ״. ופעם נוספת ביתר הפצרה: ״ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומהלל שם שמים והוא קרוב למזיד. אבל אלו שמסיתים עצמן ואומרים שיעמדו במקומם עד שיבא מלך המשיח ז״ל לארץ המערב יוציאם.ויוליכם לירושלים איני יודע איך יבטל מהם זה השמד וכו…

 ר׳ מימון ובניו קיימו בגופם את עצתו זו של רבינו וכן עשו רבי  יהודה בן עבאס, משפחתו של יוסף בן יהודה עקנין, תלמידו — אהובו של הרמב״ם,ובוודאי רבים אחרים

 יציאתו של הרמב״ם את ארץ המייחדים היתד, לפי המסורת בשנת תתקכ״ה/ 1165 , ולדברי ר׳ סעדיה אבן דנאן גרם לכך מותו מות קדושים של ר׳ יהודה אבן סוסאן, שדרשו ממנו ״לצאת מן הדת״ והוא קידש את השם ולא נכנע לאונס.

משפחת ר׳ מימון ניסתה להיאחז בארץ־ישראל. אולם לאחר שמת אבי המשפחה בירושלים ירדו בניו מצרימה, ושם גדל רבינו משה מאד בחכמה ובתורה ובמעלה — כפי שמסיים סעדיה אבן דנאן.

וכן קרה, שארץ המערב נעזבה בעיקר על ידי חכמי הדור שנותרו לפליטה או שהגיעו אליה כפליטים מספרד. ובכל זאת המשיכו קהילות המערב להתקיים. עדות לכך דבריו של הרמב״ם על מצבן המעונה, שהשמיעם באגרותיו שהזכרנון למעלה. וכן מעלה הוא במפורש את קהל פאס בפסקה אחת שבאגרתו ששיגרה לחכמי קהל מארשיליה, ושנכתבה לאחר שנתפרסמה כבר ברבים אגרת תימן.

יש להסיק ממנה כי בפאס נפוצה אז אגרת על ענייני המשיח, שייחסו אותה לרבינו, והוא מסביר לאנשי מארשיליה, שמא הכוונה לדברים ששלח לארץ תימן על סמך פסקה זו הושמעה לאחרונה ההשערה, שמא יש קורטוב אמת בידיעות שבאותו קונטרס מזויף על חיי הרמב״ם, לפחות בחלקו המספר על

אגרת התגלות המשיח, שהופצה בין יחודי פאסיי").

בשנת 1173 פנה הרמב״ם אל קהילות ישראל — והסברה נותנת כי אלה היו קהילות אפריקה הצפונית — בבקשה לאסוף כסף לפדיון שבויים. הרי  שמצבן החומרי לא היה דחוק. גם הגיאוגראף יאקות (הי 1179  מוסר, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעה הם יהודים

יחד עם זאת יש להדגיש, כי ימי שלטונו של עבד אל־מומין מהווים משבר חמור בהיסטוריה של יהדות המגרב. אפילה יורדת על קורותיהם בממלכת המייהדים ורק ידיעות מועטות הגיעו אלינו על מה שנעשה בזמן המומינים, בניו ויורשיו של עבד אל־מומין מייסד השושלת.

ואותו מעט שראו ההיסטוריונים כראוי לציון הוא מעציב ומעליב כאחת: הפליות מתוכננות כלפי היהודים בלבד כי הרי רק הם נשארו מבין הלא־מוסלמים בארץ. שאריות העדות הנוצריות, במידה שהיו קיימות עריץ בראשית המייהדים נמהו אז כליל

. רק היהודים נותרו — ועל אלה שפכו בני הדור השני של המייחדים את זעמם. היהודים החזיקו מעמד גם בתנאים אלה — אולם אותות המצב, שבו היו שרויים, לא נמהו. אבל פרשה זו שייכת כבר לפרק אחר.

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

תעודה מספר 274 א'

ברוכים תהיו

תערפו די אבתדיח פשבת ופלעיד הוא אסור גמור ודי עלאס קומנא כאנו אנאס נזהרים ווידא כאנו סי נאס די הומא אינם נזהרים יבדחו בשבת אוו פלעיד כאנו לחכמים ולקהל ינהמוהום וליום רכינא עלא אנהמא ה' הטוב יכפר בעד חתתא אנאס פרצו גדר וזרע אתבדיח פשבת קודש ופימים טובים התיר גמור ואין אומר השב.

עליהא נחבבו מן הי"ת ומנכום תעאוונונא נבתרו האד לאיסור, ולמנהג די נהגו יזוולו אסדדא בתדביח ירדדוה לילת לחד ותעלמו די האד לחאזא מא כיינא חתא פסי בלאד ענד ליהוד, ונאס די כא יזוו מם עי"ת פאס ומעי"ת מקנאס יע"א כא יתעזזבו די האד אסי יסר הנא ענדנא פבלאד לחכמים.

ודאבאשומע לנו ישכון בטח ודאך לערס די סי איסור מא יתעמאל פיה יכון מוצלח ודי יכון עובר וויכללי נשים יבדדחו רא חנא מא נבארכולוס ומא נכתבולו כתובה, וראחנא כא נעמלו התראה פדי יכון עובר האל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.

בכתב יד הרב אבא אלבאז.

תרגום תעודה 274 א'

ברוכים תהיו.

עליכם לדעת שאסור להכות על התוף ביום שבת וביום טוב, ובתחילת הדור שגדלנו בו היו נזהרים ואם היו איזה אנשים שפרצו גדר ומתופפים בשבת או ביום טוב היו הרבנים והקהל גוערים בהם. וכעת רפו ידינו מלגעור בעוברים.

ה' הטוב יכפר בעד. ונעשה הדבר כהיתר ואין אומר השב. לכן אנו מבקשים מן השם ומכם שתעזרו לנו לבער האיסור הזה מבניינו והמנהג שנהגו להסיר הצעיף ( מעל ראש הכלה ) בטקס שהבתולות והנשים מתופפים לא יהיה ( ביום שבת ) כי אם במוצאי שבת, והאיסור הזה לא מצאנוהו שעוברים עליו בשום עיר אחאת אצל היהודים.

עד שהאורחים הבאים מעיר תהלה פאס ומם העיר תהלה מכנאס יכוננם עליון אמן תמהים על האיסור הזה שמתרחש אצלנו בעיר הזאת עיר של חכמים ( ושל סופרים ) ומי ששומע לנו ישכון בטח.

ואותה חתונה שלא מתקיים בה האיסור הזה תהיה מוצלחת, ומי שעובר ומניח הנשים לתופף, לא נסדר לו חופה וקידושין ולא לכתוב לו הכתובה. וזו התראה למי שעובר והאל יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון

תעודה מספר 274 ב'

ברוכים תהיו

תעלמו די סמענא מן מגידי אמת די פתענית שבעה עשר בתמוז כאדא דנאס די מא סאמוס בשאט בנפש סי חאל מא דרהום וסבחו מן סבאח כא יגיירו אספרא כנהוג, לאיין הותרה הרצועה וסחאל דנסא די מא סאמוס גם כן וכל שכן לבנאת ודרארי מנאיין ראוו לכבאר פרצו גדר, חתא הומא תבעוהום ולחכמים ה"יו ושיך הי"ו מנאיין פטנו בהאד אסי קאלו יעמלו פנאס התראה עלא תשעה באב.

ותערפו יא כותנא די האד סיאמאת נביאים עליהם השלום רססאווהום עלא לחורבן די ירושלים ושריפת בית קודשינו ותפארתינו, ועלא לגלות די פאס חנא, ומדכורין פזכריה הנביא עליו השלום והאדא קלאמו " כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו….די הומא שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

ומנאניין חנא נכונו פורצים גדר פלחוואיז דדין ונפררטו פיהום ב"מ חתתא האל יתברך יפררט פינא והאד זמן נחדאזו פיה רחמי שמים בזאף באס נקדרו נעיסו עליהא נמסיוו פטרים השם יתברך בזאף באס חתא הווא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים בעינין ובעיני העמים.

והאחנא כא נעמלו פיכום התראה באיין די כרז עליה עד וואחד באיין מאסאמס פתשעה באב, כביר או סגיר מרא אוו בנת ראה יעטי אדעירא ללבאסא יר"ה וידכל ללחבס ושומע לנו חשכון בטח ושאנן מפחת רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.

                                                     בכתב יד הרב אבא אלבאז ז"ל.

תרגום תעודה מספר 274 ב'

ברוכים תהיו

אנחנו מודיעים לכם ששמענו מפי מגידי אמת על הרבה אנשים שלא התענו בתענית שבעה עשר בתמוז בשאת נפש בלתי שום מיחוש. ובבוקר אכלו סעודת הבוקר כשאר הימים, מאחר שהרצועה הותרה אצלם. וגם כמה נשים שלא צמו גם כן וכל שכן הבנות והבנים כשראו את הגדולים פרצו את הגדר הלכו אחריהם והחכמים השם יחיים וישמרם והנגיד השם ישמרהו ויחייהו כשנודע להם על זה הסכימו שיעשו התראה על צום תשעה באב.

ועלינו להודיע לכם אחינו היקרים, שהצומות הללו תקינום הנביאים על חורבן ירושלים ושריפת בית קדשינו ותפארתינו, ועל צרות הגלות, העוברות על ראשינו, ומוזכרין בספר זכריה הנביא עליו השלום וזה לשונו, כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וכו…שהם צום שבעה עשר בתמוז וצום תשעה באב.

וכאנו פורצים גדר בעינייני הדת ומזלזלים בהם בר מינן, גם השפ יתברך יזלזל בנו , ויניחנו מקרה ופגע, ובתקופה הזאת צריכים אנו לרחמי שמים מרובים שנוכל לחיות בין הגויים, וכלן עלינו ללכת יותר בדרכי השם יתברך ושגם הוא ישוב ירחמנו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים ביניו ובעיני העמים.

ולכן אנו מתרים בכם שכל מי שיעיד עליו אפילו עד אחד שלא צם בצום תשעה באב גדול או צעיר, אשה או בת חייב לתת קנס לפחה ירום הודו. ויכנס לבית הסוהר ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה וכל אחד על מקומו יבוא בשלם.

המשך…..

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדו

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעל האיטליז

היו גם מקרים מביכים, כגון יהודי מקזבלנקה בעל איטליז בשוק ״באב מראכש״ שנודע לו על קבוצת יהודים בת 35 אנשים, נשים וטף שהגיעה מדרום מרוקו ואוכסנה בבית מלון קטן בעיר. ברשות הקבוצה היו דרכונים מזויפים שסופקו להם על ידינו. בעל האיטליז שמע על הקבוצה מקרוב משפחה, פעיל שלנו, ביקר במלון, ושם התחזה לאחד מהפעילים וביקש מאנשי הקבוצה למסור לידו את דרכוניהם. הם עשו זאת בתמימות האופיינית לאנשי הכפר.

למחרת העביר אלינו יהודי זה באמצעות אותו קרוב מכתב ובו איום האומר, שאם לא נעביר לו בתוך 48 שעות סכום של חצי מיליון פרנק, שלפי טענתו חייבת לו הסוכנות היהודית עוד מתקופת פעילותה במרוקו, ימסור הוא את הדרכונים למשטרת מרוקו.

מנחם רק־עוז (הקטור), מפקד ״גונן״ באותה שנה, הזמין אותי, את רפי וקנין, ואת צ׳רלי אביטבול (חביב) לשיחה דחופה ולעדכון פרטים בפרשה זו. ארבעתנו היינו תמימי דעים שאין בשום אופן להיכנע לסחיטה זו, והצענו לנקוט ענישה חמורה. אך מנחם הציע להתחיל בשיטה שהוכיחה את עצמה בתקופת המחתרות בארץ. התכנית הייתה להשיג בשלושים גיליונות של העיתון La Vigie Marocaine ובהם סיפור בהמשכים בשם ״הפשע אינו משתלם״(Le crime ne paie pas), כפפות מבית מרקחת ומעטפות. גזרנו את הכותרות של הסיפור, ובכל שעה קיבל בעל האיטליז מעטפה בחנות ובביתו, ואפילו בחתונה שאליה הוזמן.

כמו כן מנחם הציע שאם עד יום חמישי, יום שבו האיטליז מלא בשר ועופות, לא יוחזרו הדרכונים נשפוך נפט על כל הבשר ובכך נגרום ליהודי זה נזק כספי ומורלי. בבוקר יום חמישי החליט מנחם שלא להשתמש בנפט, כי זה יחשוף אותנו, והציע שנמתין עוד

ביום שישי בסביבות השעה 4 אחרי הצהריים ניגשנו רפי ואנוכי לביתו של היהודי; חביב היה בחיפוי בתוך רכב, מוכן לזינוק במקרה של סכנה. לאחר שבדקנו את כל הסביבה ונקטנו אמצעי זהירות שלשלנו בביתו של היהודי מחלון פתוח עוד מעטפה. והנה רק הספקנו להתרחק מעט מהבית והיהודי יוצא, יורד על ברכיו, מניח חבילה על הרצפה וצועק ״אל תהרגו אותי. הנה הדרכונים כאן״.

צעקנו לו מהמחבוא ״תניח את החבילה ותיכנס הביתה!״. בריצה חטפנו את הדרכונים, נכנסנו לרכב והסתלקנו במהירות. כל הדרכונים הוחזרו בשלום, השנה הייתה 1959.

1959: בפעם הראשונה עם נשק ביד בשכונת המלאה בקזבלנקה

כאשר הכריז נשיא צרפת שרל דה־גול על כוונתו לערוך משאל עם כדי לקבוע את עתידה של אלג׳יריה נתקבלו ידיעות על כוונתם של מורדים אלג'יראים, שחלקם ישבו אז במרוקו, לרצוח יהודים בקזבלנקה כדי להפנות בכך את הזרקורים לעבר מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. הועברה ידיעה למשטרת מרוקו, אך לא ידענו אם היא תנקוט בצעדי מניעה. יחידות ״גונן״ של ״המסגרת״ לא סמכו על כך, והתגייסנו להגנה על הגטאות היהודיים.

מיד כאשר נתקבלו הידיעות נקראנו לשיחה עם מנחם רק־עוז, שהיה באותה תקופה מפקד ״גונן״ במרוקו. הוא אמר לנו כי אין לסמוך על משטרת מרוקו באותה תקופה, וכי ״יחידות גונן״ חייבות לצאת עם נשק ביד ולסייר בחוצות המלאח. הוקמה חוליה קדמית בת שישה חברים. היה לי הכבוד להוביל חוליה זו בהיותי אחראי על אבטחת יהודי המלאח והשכונה היהודית (ברכת השחייה העירונית).

הוצאנו את הנשק מהסליקים — אקדחים, תתי־מקלעים ורימוני יד — ובהדרכתו של מנחם הבנו כמה בקבוקי מולוטוב. יצאנו לסייר בחוצות המלאח בכלי רכב של ״המסגרת״. שניים מחברי החוליה הוצבו אצל הספר אלברט, בעל מספרה במלאח וחבר ״המסגרת״. במספרה היה טלפון, מכשיר יקר באותה תקופה בגטו היהודי. שאר חוליות ״גונן״ וחברי תנועות הנוער הועמדו במצב חירום, והיו מוכנים לתגבר אותנו בתוך דקות ספורות.

איזו התרגשות! פעם ראשונה שאנו יוצאים לרחוב עם נשק ביד. ואיזו תעוזה!! לשמחתנו הרבה לא אירע דבר, אך אילו ניסו המורדים האלג׳יראים לבצע את זממם היינו מוכנים להדוף אותם.

באותו ערב החזרנו את הנשק לדירת המסתור  ב-Place de Verdun, ולאחר שניקינו אותו ושימנו אותו הוכנס למזוודות מוכן להחזרתו לסליק.

למחרת אירעה תקרית שהייתה עלולה להיות חמורה מאוד. בבוקר נשלח מוכתר (יהודה אטיאס־דורון) לדירה כדי להחזיר את מזוודות הנשק לסליק. מוכתר לא הצליח לפתוח את הדירה, והודיע שהוא חושש שהמשטרה בתוך הדירה.

באותו בוקר ביקר אצלי ג׳ינו(דוד בן־שושן), וסיפר לי על התקרית. כמו כן הודיעני שהוא נשלח מאת מנחם רק־עוז להזעיק אותי לנסוע ולהיכנס לדירה שבה הנשק, ואולי גם המשטרה. דוד הוביל אותי על הווספה שלו עד פתח הבניין, והסתלק לו. בבנין זה, כמו בבניינים מפוארים אחרים בקזבלנקה, היה שומר קבוע (concierge). באותו בוקר הוא עמד בפתח הבניין, קיבל אותי בברכות ושאל אותי לדבר ביקורי. השבתי לו שאני בא לדירתנו, ואודה לו אם יעזור לי לפתוח את הדלת, כי חברי לא הצליח משום מה(ידעתי שהוא הציע את עזרתו למוכתר בפתיחת הדלת, אך מוכתר סירב להצעה). תגובתו הדהימה אותי: אעזור לך אם גם אתה תעזור לי. ולשאלתי במה אוכל אני לעזור לו הוא ענה: אני יודע מה אתם עושים בדירה הזו! (מישהו אחר כבר היה מתעלף מפחד). ואני בקור רוח שואל אותו: מה כוונתך? אני יודע, הוא אומר, שאתם בחורים הנפגשים לתנות אהבים ביניכם. למרות האשמה החמורה נשמתי לרווחה, ובחיוך רחב אני אומר לו: אני מבטיח לך להזמינך אתנו בפעם הבאה. (יש ללמוד לקח מזה ולהביא גם בנות חברות המסגרת למפגשים בדירות אחרות).

האיש ניגש אתי לדירה, ופותח את הדלת בקלות רבה. מול דלת הכניסה מטבח הדירה, ובו כשלושים בקבוקי מולוטוב. הוא מסתכל בסקרנות על הבקבוקים, ואני, שהייתי המום, מציע לו ״אני יכול לכבד אותך בכוס יין טוב?״ והוא בערבית ״לעודובילה״; אין אני שותה ״אלחמר״. שוב נשמתי לרווחה. אני מודה לו, והוא מסתלק מהדירה. התקשרתי לג׳ו וקנין(אלדו) ולרפי וקנין(מרין) וביקשתי שיגיעו מיד לדירה. שפכנו ביחד את תכולתם של בקבוקי המולוטוב לתוך הביוב, הורדנו את המזוודות, ושוב השומר הערבי מתקרב ורוצה לעזור לנו להרים אותן לרכב. הוא לא הצליח להזיז מזוודה אחת, ושואל: מה יש לכם במזוודות אלה? ואני שוב בצחוק רועם מצביע על ג׳ו ואומר, אלה מכונות תפירה שלו. הוא סוכן של חברה איטלקית, ואם תהיה מעוניין במכונה חשמלית תשיג אותה במחיר טוב (ידעתי שהמרוקאים אז העדיפו מכונת תפירה מכנית, לא חשמלית). באותו בוקר החזרנו את הנשק לסליק בשלום.

פעולות ההעפלה שבהן השתתפתי התנהלו בשיטות שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה להעביר את היהודים עד העיר פאס או מכנאס ושם להעלותם על משאית ״ירקות״, ובמסע מפרך הנמשך כ־13 שעות להעבירה למלילה.

תפקיד חוליות החוף של ״גונן׳ שעמד^, בהברחת יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. מלאכת הזיוף הייתה כה מושלמת, עד כי רק לעתים רחוקות עוררו הדרכונים חשד.

בקיץ 1959 נשלחתי לצרפת לארמון ״קמבוס״, והשתתפתי בקורס חשאי מיוחד שכלל שיעורים בנושאי איסוף מודיעין, מעקבים, שיטות העינויים של המשטרות, שימוש בחומרי חבלה ומטווחים בכלים שונים. משם חזרתי למרוקו, והמשכתי במבצעים השונים. בקורם השתתפו גם סימון בן־לולו(היום לב־ארי), ליאון זבלי ז״ל וינון רולנד(דוכן היום באשדוד). שני המדריכים היו ד״ר משה ליבה וג׳ורג׳ ובן נעים. רוב החניכים היו מתוניסיה ומאלג׳יריה.

מבצעים

השתתפתי עם חבריי במספר מבצעים כמפקד חוליה..

מבצע מטאטא

בקיץ 1957, עת התרכזו בעיר טנג׳יר כמה מאות יהודים בדרכם ארצה, בבתי מלון שונים, סגרה עליהם המשטרה המרוקאית את דרך היציאה, עצרה כמה מחברינו והציבה משמר על בתי המלון. כאשר השמירה נחלשה הוזעקו חברי באלט(תנועות נוער חלוציות שהיו במחתרת) שהוחדרו לבתי מלון. ולפנות בוקר היו אוטובוסים מגיעים ובתוך רגעים ספורים היו העולים על מטענם באוטובוסים. האוטובוסים נסעו לסאוטה, אנו אבטחנו את המקום והכרחנו חלק ניכר מיהודים אלה לעיר סאוטה.

. נהגי מליליה (1958־1959)

נהגי המסגרת, מאובטחים על ידינו, היו מביאים עולים עד לראש (Larache) ומכניסים אותם למוניות שהגיעו ממליליה. מוניות אלה הסיעו את העולים בהרי הריף, עד הגבול. העולים חצו את הגבול רגלי, הרחק מעיני השוטרים ואנשי המכס המרוקאים, ונכנסו למובלעת הספרדית. מעבר לגבול חיכו המוניות, שחצו אותו ריקות, והסיעו את העולים לעיר מליליה.

ב. מבצע סרדין

העברנו את העולים במכוניות של המסגרת מקזבלנקה עד ארקמן שליד נדור (Nador), ושם בחשכה הועברו לסירות דיג, והוברחו בהן למליליה. מבצע זה הופסק בקיץ 1959 לאחר שסירת מכס מרוקאית תפסה סירת עולים.

מבצע ליפ

על שם מבריח בשם זה. הסענו את העולים ומסרנו אותם למבריחים ליד גשר זלואן שמדרום למליליה.

בחלק מהמבצעים הנ״ל קיבלתי את העולים מידי הנהגים ודאגתי ביחד עם החוליה להעבירם לידי המבריחים, ובאחרים החוליה עסקה באבטחה ובתצפיות לכל אורך הדרך. זכורני שהשתתפו אתי גם חביב אביטבול, מרי חמו, חיים בן שטרית, אדמונד סעדון, מישל פרייאנטה, יהודה דורון, רפי וקנין ז״ל ועוד חברים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר את כולם.

מבצע אניטה

על שם מבריח מרוקאי אשר היה מסיע עולים מקזבלנקה עד הגבול המערבי של מליליה, בשתי מכוניות, בעזרת מרוקאי אחר שכינויו אניס. באחת הפעולות נתפסו כמה מנערי תנועות הנוער על הגבול המערבי של מליליה: אניטה עצמו לא נתפס. בין הצעירים שנתפסו היו אלי אלימלך (לימים מפקד משטרה עזה), דוד אזולאי, רוזט מלכה, מוריס אלפסי ז״ל, וויליאם שטרית; הם שוחררו לאחר חודשים מספר.

מבצע עומר

המבצע נערך בסביבות לג בעומר, בזמן העלייה לרגל לקברו של הקדוש בבני ענזר Bnei Enzar. לא רחוק ממליליה. העולים הוסעו על ידי נהגים מתנדבים מ״גונi שגייסנו אני וחביב אביטבול. המבצע נמשך 5-4 לילות רצופים, ובכל לילה העברנו 60 עולים מקזבלנקה ומפאס, ומסרנו אותם לידי המבריחים בגשר זלואן, בסביבות העיר נדור.

השתתפו כנהגי ״גונך בין השאר קרן שמעון, רפי וקנין ז״ל וחיים בן־שטרית. מאוחר יותר הצלחתי לגייס אוטובוס מחברת בן־נעים. הנהג היה חבר באחת מהחוליות.

הפטרת חיי שרה בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת חיי שרה נוסח מרוקו