ארכיון יומי: 17 בינואר 2014


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

 

 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאבמאחורי הקוראן

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

     אסכולות אלה (מד׳אהב) נקראות על שם חכמי ההלכה אשר ייסדו אותן: אבו הניפה (נ׳ 767),

 

הערת המחבר : מאלכ בן אנס (נ׳ 795), מוחמד בן אדריס אל-שאפעי(נ׳ 820) ואחמד בן חנבל (נ׳ 855). האסכולות הללו אינן כתות, ונחשבות באסלאם כאורותודוקסיות במידה שווה. כל מוסלמי יכול להשתייך לאחת מהן בלי שהדבר יפחית באדיקותו או לעבור ביניהן. ההבדלים ביניהן נוגעים לנושאים טכניים כדיני טוהרה, פולחן והיחס ללא-מוסלמים. מקובל להניח כי האסכולה החנבלית היא הדוגמטית והנוקשה ביניהן, בייחוד בכל הקשור למעמד היהודים והנוצרים. המוסלמים בישראל משתייכים לאסכולה החנפית. לעניין האסכולות, ראו נ׳ לבציון, ד׳ טלמון-הלר וד׳ אפרת, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש״ס, עמי 42-32. לגבי הפגישה בין אבו הניפה ובין מייסד כת הקראית, ענן בן דוד, כשהיו ביחד בבית הסוהר, והשפעתו של המוסלמי על הקראי, ראו שמחה אסף, תקופות הגאונים וספרותה.

בסוף המאה התשע עשרה קמו כמה מחדשים, שהושפעו מארנסט רנן הצרפתי, כמו ג׳מאל אל-דין אל-אפגאני46 ותלמידו השייח׳ המצרי מוחמד עבדו. הללו דרשו פתיחה מחודשת של שערי האג׳תהאד לצורך התאמתו של האסלאם לתקופה הנוחכית, ויצרו את תנועת ה׳סלפיה׳, שבבסיסה חזרה אל דורותיו הראשונים של האסלאם.

המחדשים היו חלוקים בגישותיהם. יש מהם שביקשו להתקרב יותר לעולם המערבי ולשאוב מערכיו. לעומתם יש אחרים שהעדיפו דווקא את ההתרחקות וההתבדלות מערכי העולם המערבי, השקפותיו ומנהגיו. מן הסוג השני היו מורה ההלכה הסורי מוחמד רשיד רידאותלמידו המצרי סיד קוטוב.גם ׳האחים המוסלמים׳ שייכים לקבוצה השנייה.

״הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע מקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען השם אלוקיך ולקדוש ישראל בי פיארך׳ (ישעיה נה, ד-ה).

פרק ב: מוחמד תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

 מה הוא ׳הקוראן׳ בפיו של מוחמד?

 הספר והיומן

 המורה

מוחמד ומורו

מוחמד וחבריו לומדים להתפלל

מוחמד דורש ברבים

מוחמד סומך על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

 המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה

מוחמד לומד מרבו איך ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מנחם את מוחמד

מוחמד מזכיר רק את נביאי ישראל

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמד?

 הורדת הקוראן ומסע הלילה

 ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳

ה׳עבד׳ שנסע ל׳מסגד הקיצון׳ וראה את ה׳אותות׳

החבר והעבד

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן?

ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?

 מיהו מורו של מוחמד?

פרק ב

מוחמד במכה ־ תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

במשך כל שהותו במכה אין שום רמז בדבריו של מוחמד על רצונו להביא דת חדשה לעולם. אין בהם שום אזכור לספר אחר מלבד התורה. מוחמד משתמש ביהודים ובתורתם בתור חיזוק להצהרותיו. בנאומיו אל ערביי מכה הוא מנסה לשכנעם שיאמינו גם הם בבורא עולם אחד ובחשיבות ספר התורה שניתן לעם ישראל. הנה כמה פסוקים מהקוראן המלמדים על כך:

״נתנו [אללה] (כאילו אללה דובר מתוך הקוראן בגוף ראשון רבים. ) לבני ישראל את הכתב, ואת המשפטים ואת הנבואה, ופרנסנו אותם במיטב הדברים, ורוממנו אותם מכל שוכני העולמים״; ״נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל״; ״חוננו את משה ואהרן בחסדנו, והצלנו אותו ואת בני עמם מן המצוקה הגדולה [שהיו במצרים]. חשנו לעזרתם, וכך היו הם הגוברים. נתנו לשניהם את הכתב המובן, והנחנו אותם באורח מישרין״; ״הענקנו לו [לאברהם] את יצחק ואת יעקב ונתנו לזרעו את הנבואה ואת הכתב״; ״האם לא סיפרו לו [למי שהפנה עורף] על הכתוב בגוויליו של משה ושל אברהם, אשר עמד בחובותיו?״; ״כך רשום בגווילים הראשונים, גווילי אברהם ומשה״.

מוחמד אומר לערבים, שהיהודים הכירו את הכתב הזה הרבה טרם זמנו, אך מוסיף ואומר שאללה הטה לו חסד ונתן גם לו את הידע המצוי שם, ועל כן הוא מחויב ללמדו את הערבים שעד כה לא הכירו אותו. הוא מודיע להם שכל מה שיאמר להם כבר נמצא כתוב בכתב זה, וכי אין בכוונתו ללמדם דבר מלבד בשורתו של אללה למשה. הוא מוסר להם כתב בשפה הערבית ומבטיהם שהוא ההעתק המדויק של הכתב שביד היהודים: ״נתנו למשה את הכתב התמים למען יביא את מלוא חסדנו על עושי הטוב, ולמען יציג דבר דבור על אופניו, ויביא הדרכה ורחמים״; ״[ואתם הערבים של מכה]: היש בידכם כתב לעיין בו?״{ ״וזה, כתב אשר הורדנו, מבורך״; ״ולפניו היה הכתב של משה למופת ולרחמים, וזה כתב המאשר [את קודמיו], וניתן בלשון ערבית״; ״לבל תגידו [ביום הדין]: הכתב הורד רק אל שתי עדות לפנינו״; ״ולבל תגידו: אילו היו מורידים אלינו את הכתב, היתה דרכנו ישרה מדרכם״; ״אתה [מוחמד] לא נכחת בצד המערב [של הר סיני] כאשר ציוינו למשה את דבר השליחות, ולא היית עד [כמו שהיו היהודים]״; ״אף לא נכחת בצד ההר בקוראנו [אל משה], לכן לא יכולת לקרוא בפני [בני עמך] את אותותינו אלמלא היינו שולחיך״; ״מעולם לא חפצת כי יוטל עליך הכתב, ואולם זכית ברחמי ריבונך״.

     הערת המחבר : אלה המקומות ראשים מספר הסורה ולאחר מכן מספר המשפט שבו מצוטטים דברים שנכתבו לעיל בקוראן – לה, טז! יז, ב, ובגרסה מעט שונה: כה, לה! לז, קיד-קיה: גם כג, מט; גם מ, נג: כא, מה: גם כה, מב; כט, כז: נג, לו־לז! פז, יה-יט.

״זהו כתב אשר הורד לך״; ״כתב אשר אותותיו (או אותיותיו) מוצגים אחד אחד, קוראן ערבי לאנשים בני דעת״; ״קוראן ערבי, והבאנו בו שלל אזהרות, למען תהיה בהם [הערבים] יראה״; ״גילינו אותו קל בלשונך, למען יקל עליהם לזכור״ ן ״אלה אותיותיו של הכתב המובן, הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״אלה אותיות הכתב המובן״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין, הוא אצלנו באם הכתב, (לדברי המוסלמים הכוונה ללוח הגנוז, המקור השמימי הנצחי של כל ספרי הקודש.)  עליון ומלא חוכמה״; ״אצלו [אללה] אם הכתב״; ״ואם [ערביי מכה] יאמרו: הוא [מוחמד] בדה אותו [את הקוראן] מלבו… אמור: אינני הראשון שנגלה כשליח… כל תפקידי להזהיר ברורות״.

הערת המחבר : ז, ב, וגם כה, א; מא, ג: כ, קיג: מד, נח! יב, א-ב: כו, א, וגם כז, א ועוד מקומות! מג, ב-ד:

יג, לט: מו, ח-ט.

מכל זה נראה בבירור, כי מוחמד לא ביקש להמציא דת חדשה אלא היה מעוניין ללמד את דברי התורה שניתנה למשה וליהודים.

קו לקו. אסופת מאמרים

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמארתפילה בכותל

 וכפי סדר הדיבור לא היל״ל  אלא יום נוצרי לעולם אסור, וכפי זה תרתי אשמעינן דיום נוצרי חשיב איד, ושלעולם אסור. ולפי דהאי ושלעולם אסור לא אצטריך ללמדנו כיון דפשיט לן דהן בלא אידיהן קאמר, לפיכך אמרו התוספות» דמאי דאשמעינן הוא שיום נוצרי חשיב איד. וזה אליבא דר׳ ישמעאל אשר אין הלכה כמותו, ולחני לא חשיבי כל הפוסקים יום א׳ לאיד, ולא אשתמיט חד מינייהו להודיענו זה אלא הרמב״ם ז״ל ועם כל זה איני אומר קבלו דעתי בזה.

יהיה מה שיהיה אין האיסור אלא ביום אידם בלבד ובארץ ישראל ג׳ ימים לפניהם, ואם כן התימה על הרב הפוסק לאיסור, דאכן גזר בהחלט האסור להלוות להם בכל זמן, כיון דלאחר האד מותר מיד, ולהטותם אפי׳ בחנם מותר כל שכן ברבית, ומי יתן ויודיעני איך אליבא דידיה, התיר להם המשא והמתן עמהם בכל מאי דאסר התנא ביום אידם, והם אינם מותרים אלא בג׳ ימים בשבוע, כפי דעת הרמב״ם ז״ל ואסור להם ההלואה בריבית כל השנה, באופן שאסר המותר ולא הקפיד לאסור מה דהוא אסור, באופן דכל הימים שאינם יום איד או קרוב אליו לית דין ולית דיינא שיאסור להלוות להם ברבית, כי בודאי לכ״ע מותר להלוות להם בחנם כ״ש ברבית, כי לא חששו חכמים דאזיל ומודה אלא ביום אידם או קרוב אליו, שאז הוא עוסק בצרכי ע״ז ובתקרובת שלה, ולזה אזיל ומודי על כל הנאה שיתהנה מהם, כי הוא אומר שסייע אותו ע״ז מפני שהוא עוסק בצרכיה, אבל אחר עבור זה לא.

ומה שיש לנו לדרוש ולחפש הוא בימים האלו שאסר התנא המשא והמתן עמהם, אם בכלל זה הלואה להם ברבית או לא. והנה מצאנו ראינו בעלי ההוראה, כאשר ראו מנהג הדורות להתיר לא בקשו דברים לבטל המנהג אדרבא אשרוהו וקיימוהו, ואמרו שהדין עמהם ובהיתר הם מלוים אפילו ביום אידם. וזה מכמה טעמים, כי בראשונה אמרו דהאי טעמא דאזיל ומודי לא חיישינן ליה אם יש בו חשש איבה. וכן כתב בעל שלטי הגבורים בשם ר׳ אליעזר ממיץ ז׳׳ל, וז״ל: האי איסורא [דאזיל] ומודה שרו בה רבנן במקום איבה מדקאמר בפ״ק דע"ז׳ לא אשקליה הוייא לי איבה. אלמא במקום איבה שרו בה רבנן וע״ז  סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם. נהי דהתוספות״ דחו ראיה זו דאמרו דאין מכאן ראיה להתיר משום איבה [דר׳ יהודה נשיאה לא התיר משום איבה] אלא היה מבקש עצה כיצד יעשה מה שיקבל ולא ליהוי׳ תמן איבה, ע״כ4. ולד׳ אחר ההשתחויה להדר גאונם, אין מכאן דחייה לראיה דנהי שהוא היה מבקש עצה היאך ימנע מלקבלן באופן שלא יהיה שם איבה עב כל זה העצה שנתן לו רשב״ל אשר הוא קבלה, בזה התירו לו לקבלה כיון דאמר לו שיקבלנה וישליכנה לבור ואין תקנה זו אלא כדי שלא ליהנות ממנה. אבל למאי דאזיל ומודי לא תקן לו בזה שום דבר, אדרבה דחה חששה זו'משום איבה, כיון דההוא מינא לא ידע שהוא השליכם לבור אלא חשב שנפלה לו מידו, דהכי אמר ליה שישליכנה כלאחר יד. ונהי דרש״י ז״ל  אמר שבזה לא ישמח המין. גם כל זה לא יבטל ממנו ההוצאה על שקבלה, אלא ודאי טעמא דאזיל ומודי יש להתיר אותו משום איבה. וגם אחר שנודה לדחיית התוספות בהלואה מיהא ניחא להם האי טעמא דמשום איבה, שאמרו וז״ל: ועוד דטעמא משום איבה תינח להלוותם וכוי״״. הרי לך בהדיא דאמרו דלהלוותם יש לחוש לאיבה. וגם ברא״ש ז״ל ״, אחר שראה דברי התוספות תפש טעמא דא דמשום איבה, שאחר שתמה על מנהגנו שאין אנו נמנעים מלישא וליתן עמהם וללוות ולהלוותם, ואמר להתיר תמיהתו מאי דפי׳ רשב״ם בשם זקנו רש״י ז״ל, אמר וז״ל: ועוד יש לומר כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא משוט איבה. והביא ראיה לזה מההוא מינא דשדר לר׳ יהודה נשיאה כמו שאמרנו, ולא חשש לדחיית התוספות במאי דקאמרי שהיה מבקש עצה שלא לקבל מבלי איבה, משום דודאי אלו לא מצא העצה היה מקבל משום חשש איבה אחר שלחצתהו האיבה ולזה א׳ וז״ל: אלמה אי לא היה מצי לאישתמוטי דלא ליהוי איבה הוד, שקיל אע״ג דאזיל ומודה. והביא ראיה ממה שאמרו בפי אין מעמידין סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה. וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות לגוי מן הבור. ואפי׳ דדחי לה התם אינו אלא משום שיכול לעשותו באותו ענין דלא ליחד ליה איבה, אבל אילו לא היה אפשר להשתמט בלא איבה אפי׳ אביי מודה דשרי, ע״כ ״. הרי לך דהרא״ש התיר גם הוא משום איבה.

והרב הפוסק לאיסור חשב לדחות זה באומרו שהמה דברו בזמנים שהיו ושבים ביניהם דבזד. יש לחוש משום איבה, משום שהיו כבושים תחת ידיהם, אבל אנחנו תחת ישמעאל ואין להקפיד משים איבתם. ובמחילה מכ״ת״ לא דק בזה, בודאי כאשר התירו משום איבה לא חששו אלא לאיבת אותו הפרטי לבד, כגון מינא דר׳ יהודה נשיאה דודאי אלו לא קבל הדינר מידו לא מפגי זה יהיה לכל העם איבה עמו, אלא שחשש לאיבתו עמו, עם היות שלא היה כבוש תחת ידו, ורצה לקבל מידו אעפ״י שיודה לאלהיו, אלו לא מצא אפשר לו לאיבה. והכי נמי אובוקי  לבן נכרית או אולודי לנכרית דשרי בשכר משום איבה. ואם כן גם הנוצרים יושבי ירושלים כיון דכל השנה כולה הם נושאים ונותנים עמהם, שזה מותר הוא כמו שאמרנו לעיל, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה עמהם. וכיון שהם דרים יחד במקום אחד, תגרום להם בודאי נזק. וכן הביא הרא״שראיה למשרי משום איבה ממאי דאמרו בירושל׳ וכן תניא בתוספתא, בד״א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ואם כן מהאי טעמא דאיבה דחינן האי איסורא דאזיל ומודי.

ובר מדין איכא טעמא אחרינא למשרי משום דהאי טעמא דאזיל ומודה ליתא עכשו. וזה לפי מה שאמר רשב״ם ז״ל בשם זקנו רש״י דיל דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו, כדאמרינן בפ״ק דחולין  גויים שבחוצה לארץ לא עע״ז הם אלא מנהג אבותיהם בידם. והכוונה שאינם יודעים עבודתה ולהכי לא אזלי ומודו. ואין לדייק בהא ולומר דהא בגויים שבחוצה לארץ, אבל לא שבארץ ישראל. שהרי התוספות ״> כדי להשתמר מזה אמרו שם הילכו בארץ ישראל נמי אינם אדוקים כל כך שיהיה מעשיהם בשם ע״ז. ועם היות שהרב הפוסק לאיסורא בעי למדתי זה, באמרו שלא אמרו זה אלא לענין שהיו מעשיהם לע״ז, במחילה מכ״ת לא דק בזה כלל דאם אינם אדוקים לעשות מעשיהם לשמה [אכשר]»», אלא מפני שאינם יודעים טיב עבודתה, ואין זה אלא מפני שאינה חשובה כל כך בעיניהם לעשות מעשיהם לשמה. וכל שכן דגם אם הגיע להם שום הנאה שאינם מודים לה עליה כי אינם יודעים שממנה נמשך להם, שאלו

היו יודעים ומבינים זה בודאי שהיו עושים כל מעשיהם לשמה. וסכלות זה בודאי שגם בארץ ישראל הוא, כי אוירא דארעא דישראל לא מחכמאלתו בדא להודיעם זה. ואם כן צדקו דברי התוספות״ במה שאמרו שגם בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך בה כדי לעשות מעשיהם לשמה, וכ״ש לתלות הצלחת מעשיהם בה. וכן אמר רשב״ם  בלשונו, דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו והביא ראיה מהאי דאמרינן בפ״ק דחולין ולא חלק כלל, ואם כן מאין לנו לחלק. ואיד נכחיש זה ואנו רואים שאין עבודתם לע׳׳ז בא״י משונה ממעשיהם בחוצה לארץ, ואם כך גם בארץ ישראל מותר להלוות להם אפילו בחנם, משום דטעמא דאזיל ומודה נדחה. וכ״ש להלוותם ברבית דליכא הנאה למיזל ולהודו׳. ובעל התרומות כתב לקח בזה, וכתב בעל שלטי הגבורים  על שמו, דטעמא שאין מהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם הוא לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע״ז על משאם ומתנם.

ומה שרצה לחלק הרב האוסר מן הממרים לשאר גוים, הא ודאי ליתא מכמה פנים אחד מן הסברא דבודאי בימי הגאונים אשר התירו זה היה לגוים וממרים וגלחים, ולא מצאנו בכל המתירים מי שחלק בזה, אלא כלהו אמרו בהחלט דמאי דאסר התנא הוא מותר עכשו. ואילו היה בזה שום הפרש הוה להד לאיפלוגי בהא ולא יאמרו ההיתר סתמי. ועוד מה שאמרו בעלי התוספות בדבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמהם, וזה לשונם: ומיהו נכון להחמיר כשבא הגוי וא׳ הלויני מעות לשקר״י שקורי׳ אופרי״ר אבל ר׳ אלחנן אמר דגם באותו אופרי״ר אין שום איסור שמה שנותנים לגלחים ולממדים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם הא לך בהדיא דאמר שמה שנותנים לגלחים אין בו איסור כלל. וכן כתב הרא״ש  ז״ל, שמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים ממנו לא לגויי ע״ז ולא לתקרובת ע״ז אלא אוכלים ושותים אותו ולכן שרי

עלה לנו מזה דטעמא דאזיל ומודה אינו בזמננו אפילו ביום אידם. וגם אם נאמר דאיתה יש לנו טעם אחר להתיר ההלואה ברבית, והוא דבה לא שייך למיחש דאזיל ומודי. והם דברי ר״ת הביאום הפוסקים כולם, וז״ל: פסק ר״ת דמותר להלוות לגוי ברבית אפילו ביום אידם משום דלא אזיל ומודי דמצר הוא. דהא אמרינן, ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא. וכן כתבו התוספות  והרא״ש בשמו. והרב הפוסק לאיסור רצה לדחות דברי ר״ת בדברים אשר לא יועילו, כי ברישא אמר שצרת הרבית ללאו יצתה אחר שהשיגה ידו המעות שהיה צריך אליהם, בודאי כי אין לוה מעות ברבית אם לא יביאנו ההכרח לזה שהוא צריך למעות. ולא נעלם זה מאביר הפסקנים או מהגאונים שנמשכו אחריהם. ועם כל זה אמרו כי לא יספיק שמחת השגת מעות עם היותו צריך אליהם, להסיר דאגת הרבית מלבו שהוא צריך ליתן להם ושלא מצאם בלי רבית. ולזה החליט ר״ת הפסק ואמר שברבית מותר להלוותם אפילו ביום אידם. וכן נראה מדברי הגמרא  שאמר ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא. ובודאי עצה זו אינה אלא למי שהוא שצריך למעות, ולא אמרו להשיג זה דיזבון ברתיה ולא לוזיף ברביתא, מפני שצרת הריבית יותר גדולה ממכירת בתו. ואם כן גם אם ישיג מה שהוא צריך מהמעות, צרת הרבית צרה גדולה ולא יצתה בהשגת המעות גם אם יהיה צריך ליה. נהי שברא״ש ז״ל  כאשר רצה להכריח דברי ר״ת מהגמי  דאמר׳ בשלמא להלוותם קא מרווח לתו, ועל זה אמר הוא, ואם ברבית קא מיירי מאי קאמר דקא מרווח ליה אדרבא מעוטי ממעט ליה. ואף אם ת״ל דחשיב רווח כיון שצריך עתה למעות מ״מ וכוי. ומכאן יש לטעות ולומר דחשיב הרא״ש זה ריוח. ולמעיין לא יטעהו זה, דלא אמר הרא״ש זה אלא לומר דההכרח במאי דאמר אלא ללוות מהם מעוטי ממעט ליה, יותר גדול מההכרח ממאי דא׳ בשלמא להלוותם קא מרווח ליה, משום דבהא יתעקש המתעקש לומר דחשיב ריוח השגת המעות ולא מפני שהוא סבר הא. דאם כן איך פסק כר״ת דא׳ דלהלוותם ברבית שרי משום דמצר ליה, וזה דבר ברור.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

עובדה שנייה הראויה לציון : הונדאלים היו איראנים. הם הכחישו את " שיתוף הנצח " ו " שיתוף הממשות " של ישוע הנוצרי ואת עצם אלוהותו . מינות זו (כפירה, אפיקורסות, בגידה באמונה, נטישת האל, חוסר אמונה באל, פקפוק בקיום האל ) שוועידת ניקיאה גינתה אותה במפורש, עשתה שמות בעולם הנוצרי כולו, וביתר יחוד בזו של צפון אפריקה, מעשה שהציגו הונדאלים כף רגלם שם.

השקפותיהם הדתיות משענו על איבה מדישוראקינית לקיסרות, שהגיעה לשיאה בשנת 455, כאשר לכד גנזריך את רומי ובזז אותה. באפריקה היו עסוקים מאוד במלחמה, בצורה ברברית ביותר, בקתוליות הרומית.

בלי הפוגות רדפו את הכוהנים וההגמונים, החריבו את הכנסיות, בקונסיליום שהתכנס בקרת חדשת בשנת 535 שנתיים אחרי נפילתם של הונדאלים, סופר על אימי הדיכוי, שסבלה הכנסיה משך מאה שנים.

יש מקום לחשוב כי בפרק ביניים זה חלה הפוגה בדיכוים של היהודים על ידי הנוצרים. גידופיהם של ויקטור דה ויטה, פולגנסיוס איש רוספק וקלסוס מעידה כי משך מאה זו של מלחמת אחים בין האיראנים לרומים, אכן נעזבו היהודים לנפשם.

כמנהגם בספרד לפני כן, חייבים היו הונדאלים לבקש להם, כמובן, עזר ומשען אצל יריביה של רומי. נאלצים היו גל לבטל את ההגבלות ולהבטיח ליהודים חופש דת גמור. אולם מאה זו של אנרכיה לא הייתה אלא הפוגה. משבאה ביזנץ התחדשו הרדיות ביתר שאת.

הדיכוי החדש תחת שלטון ביזנץ.

הרוח החיה במלחמה נגד הונדאלים ובמסע המלחמה של בליזאריוס היה יוסטיניאנוס קיסר ביזנץ, שבשנת 533 הצליח לכפות על מצביאיו את תוכניות המערכה שלו. משהושג הניצחון, ממילא נחשבה יוזמתו כמין הארה עליונה.

ראשית דאגתו של הכובש החדש הייתה להשיב את כוחה של הכנסיה כקדם ולהעניק לה את הערובות המשפטיות והמוסריות, שנמנעו ממנה בתקיפות כה רבה בימי הונדאלים. הבניינים וכלי הקודש חושבו לכנסיות.

בשנת 535 חילקה ועידת קרת חדשת את אפריקה לשש פרובינציות כנסייתיות ובראש כל אחת מהן בישוף. צריך היה לארגן את הניצחון " התועים נרדפו בכל הארץ כולה; פולחני האיראנים הדונאטיסטים, היהודים ועובדי הכוכבים נאסרו בכל תוקף.

בשנת 534 נצטווה סלומון, המצביא שתפס את מקומו של בליזאריוס כראש חילותיה של הקיסרות באפריקה, להפקיע את מקומות הפולחן של עובדי הכוכבים, את כנסיות הדונאטיסטיות והאריאניות ואת בתי הכנסת היהודיים ולהקדישם לפולחן הרומי קתולי.

יוסט יאנוס החל לארגן את צפון אפריקה. ראשית מעשה ביטל את החוקים הליברליים של קודקס תיאודוסיס, שהכירו בקיומה הלגיטימי של היהדות והגנו על חיי היהודים ורכושם. גזירותיו של יוסטיניאנוס באו להעמיד את היהדות והיהודים, בפעם הראשונה בהיסטוריה הנוצרית, מחוץ לחוק.

בשנת 535 יצא קובץ התקנות 37, שתחולתו הוגבלה לתחומי אפריקה בלבד ( סעיף 12 ), ואסרה על תפילות היהודים, האריאנים והדונאסטיסים. סעיף 8 אסר על פתיחת בתי הכנסת וציווה להפוך אותם לכנסיות נוצריות.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך…..

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Brit – Revue des Juifs du Maroc

Redacreur – Asher Knafo 

Aharon Abehssera

En 1856, un bateau a jete l'ancre dans le port de Jaffa. II avait a son bord 50 Juifs du Maroc. A leur tete se trouvait Rabbi Moche Elkaiam de Marrakech. Plus tard, Rabbi David Ben Chimon de Rabat, s'est joint a eux. Lui aussi etait arrive a la tete de ses eleves au port de Jaffa. Rabbi Moche Elkaiam et Rabbi Ben Chimon s'etaient rencontres auparavant, a la Yechiva du Rabbi Massoud Abehssera au Tafilalet. lis avaient ete recus a la Yechiva en 5600 (1840), apres avoir passe brillamment les examens d'entree

Les Juifs au Tafilalet, depuis quand ?

L'histoire de la communaute juive au Tafilalet est intimement liee a celle de la region. Des historiens comme Hirchberg estiment qu'il faut situer l'arrivee des Juifs dans cette region au regard du Talmud de Babylone au sujet de l'exil vers l'Afrique d'une partie des Juifs de la Judee par Sennacherib. (Sanhedrin 94/A)

Vers ou ont-ils ete exiles ?

 Mar Zoutra dit

 en Afriqui et rabbi Hanina dit

 vers les montagnes Sloug (Sloug – sheleg – neige) lorsqu'ils arriverent a Sous… "

La probabilite de l'exil des Juifs vers l'Afrique existe donc. Sous (comme la region du Sous ) et Sloug – cheleg seraient-ils l'Atlas ? le Sud Marocain " la region de Tafilalet ? Si cela est vrai, ce serait donc le plus ancien temoignage de la presence juive au Maroc en general et au Sud marocain en particulier.

 Ce qui est dit dans cet article ne pretend pas presenter les resultats d'une recherche sur l'anciennete des Juifs au Maroc, nous nous contenterons done de presenter quelques temoignages plus tardifs qui donneront de l'etoffe a la these qui pretend que cette presence est tres ancienne.

Dans la ville Sijilmassa, au Sud de la region vivait du temps des Gueonim (aux IXeme et Xeme siecles de l'ere vulgaire), une communaute juive importante qui maintenait des relations etroites avec le centre de la Thora en Babylone. Dans les autres villes et meme dans les villages eloignes, les rabbins locaux s'interessaient aux ecrits des Gueonim de Babel, et certains possedaient le Tafssir de Saadia Gaon et des ecrits de Eben Ezra. D'autres manuscrits sur les commentaires de la Thora et de la Kabala ont ete soigneusement conserves pendant des generations jusqu'a leur depart( des juifs). Jusque-la, on pouvait trouver chez eux des recueils poetiques, de Piyoutim sur les fetes, circoncisions, Pidion-haben, Bar-Mitsva, mariages et aussi des recueils de lamentations sur les malheurs de l'individu et ceux de la communaute

Une partie de ces ceuvres etait en Hebreu, une autre en arameen et une troisieme en judeo-arabe maghrebin. Malheureusement, une grande partie de ces manuscrits a disparu. D'aucuns disent qu'ils ont ete intentionnellement soutires a leurs proprietaries pendant leur preparation a la Alia en Israel ou meme apres elle. D'autres oeuvres se sont deteriorees ou ont ete endommagees par les mites. Par manque d'une imprimerie locale, elles n'ont pas pu etre reproduites et sauvegardees.

Le temoignage de David Reouveni parti de Jerusalem au Portugal en 1527  Au Portugal, il apprit l'existence d'un echange de lettres entre les autorites du Portugal et le Cherif Mohamed A-Cheikh, gouverneur du Tafilalet qui temoignait de l'existence de juifs sur ses terres. Entre autre, il parlait "de juifs qui habitent la grande montagne (l'Atlas) dans la region « Asous el Aktsa » (le Sous du bout du monde). "Ils sement et recoltent; presque tous sont pauvres ; mais ils sont tres vigoureux pour le travail de la terre".

Un autre temoignage est celui de Leon l'Africain qui raconte qu'au XVIs siecle, quand les tribus de A'kil ont vaincu les tribus berberes de Taza jusqu'au Tafilalet, des juifs habitaient deja dans un quartier nomme Taghawust, dans la region de l'Oued Noun.

L'ouvrage "Histoire de Fes" rapporte de nombreux cas ou est cite le Tafilalet; en 1623  un dissident du nom de Bouzkri s'est attaque aux juifs en decidant d'un siege economique sur le quartier des marchands juifs. Une partie des juifs s'enfuit vers le Nord ; beaucoup d'autres Juifs moururent de faim. Cette meme source raconte qu'en 1699 quand Moulay Zidane monta sur le trone, il commenga par devaster la communaute juive du Tafilalet. Puis il s'en prit a la communaute de Fes. Cette source nous rappelle encore qu'en 1728  des liens economiques existaient entre la cour royale a Fes et des marchands juifs du Tafilalet.

Nous connaissons aussi la communaute du Tafilalet a l'epoque coloniale francaise apres celle-ci, la communaute fut connue comme une societe vivante, active dans la vie quotidienne et pour sa piete. Les faits montrent un lien serre et continu pendant des siecles entre toutes les communautes du Sud marocain qui vivaient tout au long de la plaine de l'Oued Ziz et dans les regions de Der'a, Mellal, Taluit, Kouba, Sous et Sijilmassa.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

 

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד פתגמים

==================================================

207 – פסוס אל־באיירא ענד אל־יעזרי – מסוס.

 פינוק רווקה זקנה אצל הרווק – תפל.

 

208 – לוכּאן מא כּאנו אל־מעאייראת, מא יתזווג׳ו אל – באייראת.

לולא הלעג והחרפה,

אף בתולה זקנה לא היתה נכנסת לחופה

נישואין

209 – זוואג׳ בדֱאֱּּ, משאוורתו עאם.

לנשואי אמת – התיעצות שנה קודמת.

 

ממהר בקידושין, ממהר בגירושין

נישואי בהלה הם ברכה לבטלה

הנחפז להתחתן, על ימיו יתאונן

 

210 – זוואג׳א־דוואם-תדביר עאם.

על נישואים בני קיימא, חושבים שנה שלמה.

 

211 – זוואג׳ נהאר – תדביר עאם.

על נישואים ליום אחד, מתיעצים שנה שלמה

 

212 –  אל־מרא מא כ׳לאקת גיר ל־זוואג׳.

לא נבראה האשה אלא לנישואין.

 

213 זוואג׳ פ־דלאם, טלאק פ־גהאר.

חתונה בחושך – גירושין לאור היום.

 

אין בוחרים בד או אשת תום אלא באור היום. (זה לעומת זה)

החשכה היא ממלכת השגיאות. (פתגם צרפתי)

 עבודת לילה – צחוק ליום. (באוסף זה, מדור ״עבודה ומלאכה״).

בחושך אל תיקח לא חיטה, לא כלה ולא עדי.(פניני ספרד נחי)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר