ארכיון יומי: 1 בינואר 2014


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ-ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים. ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

מסרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים.

ר׳ אלעזו הכהן (תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש, הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו.

כשהקדוש היה הולך לבית-הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את

ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית-הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק

בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית-הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית-הקברות בצד של הכהנים. פחד להתקרב לקברו.

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית-קברות גדול שבו קבורים על-פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ-ישראל שהגיעו למרוקו עם חורבן בית-המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית-הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳ אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

בורי ביזו(ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

בו-שריף (ליד תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן-זחילא (דבדו)

קבור בבית-הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ-ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית-קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן- סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

 

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית-ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודו בב׳ באדר בבית-הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן-ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על-ידו, ואביו של ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן (אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

 

צדקה לעניים

 

אנא לפקיד חו״מ כא נטלב מן כואני לעזאז באס די יחוז מני האד לכארטא יעמלהא פמכתובו דימא   

ירבה בזכות הצדיק          

רבי דוד אדרע הלוי                      

תגן בעדו ובעד ביתו אכי׳׳ר:

ע״ה יצחק למאליח הי״ו

תרגום :

צדקה לעניים

אני הפקיד חתום מטה מבקש מן אחי היקרים שמי שיקבל ממני את הקלף הזה, יניחו בכיסו כל הזמן ויצליח בזכות הצדיק

רבי דוד אדרע הלוי

תגן בעדו ובעד ביתו אמן כן יהי רצון

ע"ה יצחק אלמליח הי"ו. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.פיוטי רבי יעקב אבן צור

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

א.      השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי

יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.

ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.

הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.

עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.

מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.

עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).

פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.

המשך……………

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר