ארכיון יומי: 21 בינואר 2014


גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמהאינקביזיציה 0002

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

בחתנה־בעלה פרנאנדו פגשה במי שהיה מוכן להתחלק עמה ברעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית אחת. יש מקום להנחה שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם בשנת 1469 ועלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474. ואם כי מסעם בשנת 1477 לסביליה היה, כאמור, חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לשלטונם, הנה הוא נעשה בכוונת מכוון. לכן יש לראות את פנייתם המיידית אל האפיפיור לאישור ייסודה של האינקוויזיציה הלאומית כחלק בלתי נפרד מתפישתם המדינית לפתרון בעיותיה של הממלכה. בניתוח גישתם זו ובהכנתה יש לראותם כעומדים מן הצד באותו ויכוח פומבי שעורר הרנאנדו דל פולגאר בראשית שנות השמונים בפנייתו אל ראשות הכנסייה בקסטיליה בבקשת בחינה חוזרת לגבי דרך חקירת המינות שנקטה האינקוויזיציה בסביליה. בוויכוח זה הכריע השלטון בסופו של דבר וקיבל את עמדתם של הקיצונים בפתרון שאלת האנוסים המתייהדים, הדיח את הרנאנדו דל פולגאר מתפקידו כמזכיר המלכה ומינה אותו לכותב רשומות(אנאלים) של המלכות. בהדחה זו יש לראות סימן לבאות. מכאן ואילך עלתה האינקוויזיציה על דרך המלך כמכשיר של השלטון. ויפים דבריו של רמון קאראנדי: ׳אינקוויזיציה אחת לשני הכתרים של המלכות היא עדות שאין עליה עוררין לאחדות וצנטרליזם בפוליטיקה הפנימית׳.

צו גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב־1 בינואר 1483 כשהוא ניתן מטעמם וחתום בידי ה׳אבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה׳. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה, הקיף הצו את אנדלוסיה כולה על עריה, עיירותיה כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסחו של צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי שנחתם ב־ 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע בסנקציה שמי שיפר את הצו דינו דין מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. אף את מועד היציאה שנקבע לחודש ימים בלבד, יש לבחון לאור השפעתו על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, על הסדרת החובות ההדדיים ומכירת רכושם ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיוצא באלה. ואכן מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, היו מגורשים פונים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.וידועה פנייתו של יעקב קאצ׳ופו, מורשה קהילות ישראל בקסטיליה, אל הכתר, להתיר למגורשים לשוב למקומותיהם לצורכי חיסול רכושם ומכירתו במחירים מתקבלים על הדעת. את טיפולם בפניות הללו הטיל הכתר על לואיס סנצ׳יס, חבר מועצת המלכות. במתן צו הגירוש מטעם האינקוויזיציה היא חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייחדותם של האנוסים. לכן עלינו לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר, שאיפשר את פרסום צו הגירוש, שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר הוא שאישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה. אישור זה, שניתן תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה, הוא עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שבהם תעמוד המדינה עם גירוש היהודים. לגבי האינקוויזיציה יש לומר שהיא ביקשה בגירוש אנדלוסיה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם מצד אחד ולקמן להמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה מצד שני, ככופרים בדת הקתולית. את שני הצעדים יש לראות בראייה אחת כאשר אליהם מצטרפות הסנקציות שכוונו נגד האצולה המקומית, אשר מסתבר שביקשה לעמוד לצדם של המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקשרו בגירוש יהודי אנדלוסיה. על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב־1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה לכיבוש מלכות גרנדה לשחרור אדמת ספרד מן המאחז האחרון של האסלאם. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה שם תעמולה אנטי־יהודית נגד היהודים על שהסגירו כביכול בשנת 711 את ספרד לכובש המוסלמי. גם האנוסים היו חשודים שבכוחם לעשות זאת. כראיה יש להזכיר כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר כתוצאה מפגיעות קשות שנפגעו בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם. טענת האיסור להתיישבותם שם ורכישת המקום היתה שהאנוסים הם אלמנט לא נאמן ויש לחשוד בהם שהם עלולים להסגיר מחדש לידי האויב המוסלמי נקודת מאחז חשובה זו. זאת ועוד, שלבי כיבוש גרנדה והרחקת היהודים משם מיד עם כיבוש כל שטח, כפי שעוד נצביע להלן, מלמדים שהיה חשוב מבחינת פוליטיקה עליונה שכל הדרום יהיה נקי מיהודים, ויציאת יהודי גרנדה מיד לאחר כיבושה, כשהיתה חלק מספרד, היא עדות מכרעת לכך.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא צריך היה לשמש לצורך יזמה עירונית״ מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים וציוותה על גירוש היהודים, לא נראה הדבר בעיני הכתר. ב־1 במארס 1486 ציווה פדרו פרנאנדיס די וילאסקו, הקונדיסטבלי של קסטיליה, על דעת הכתר, ואסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה.

 כמה מהם פנו לעיירה סמוכה, ויליאסנה די מנה(Viliasana de Mena). תלונתם של המגורשים לכתר נענתה בצו שניתן ב־12 במאי 1486 שעל המועצה של העיירה להופיע לפני מועצת המלכות. ארבעה ימים לאחר מכן, ב־16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלי של קסטיליה הנ״ל, שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה, להתערב למענם. מכתבו של אברהם סניור הביע רגשי כאב גם על מה שנתרחש באנדלוסיה, כעדותו, על־ידי האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנה כיוון שביקשוהו מגורשי ולמאסידה, או שנתעורר מתחושת אחריותו כ׳רב החצר׳ כלפי יהדות קסטיליה. ב־20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות גונסאלו לופס די צ׳ינצ׳יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הצליחו אלה להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב־4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר. עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להראות ולהצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה בשתיקה מצד הכתר, לעומת מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב אותה ובמצוות טורקימדה נצטוו יהודי סרגוסה ואלברסין לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרנאנדו אישית (כמלכה של מלכות ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים. ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה. ומסקנה מתבקשת מאליה: כבר אז גמלה ההחלטה על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קודמת. עתידה שעתם של היהודים להיות מגורשים עוד להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

ברית מס31- תפילאלת..המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

מלאח תיע'דווין

נסיעה של 7 ק"מ ממרכז העיירה ריצאני מביאה אותי אל מלאח תיעידווין השוכן בקבוצת הקצור של אלע'ורפא. תשעה במספר. המלאח שוכן בסמיכות למקום מגוריה של משפחת השורפה העאלווית. המשפחה אוחזת בשלושה רבעים של שטח הקצאר וברבע הנותר, נבנה המלאח. הכניסה הראשית המפוארת לקצאר, הייתה מדרום ונועדה לבני משפחת השורפה. היהודים נכנסו דרך שער שהיה בצד הצפון מערבי של הקצאר. בתי המלאח לא השתמרו. לטענת המקומיים, היהודים בקשו למכור את בתיהם למקומיים לפני שעזבו את המלאה. המקומיים לא היו מעוניינים בבתים אלא רק בעצים שקירו בהם את הבית. ומשעה שפירקו את העצים שנשאו עליהם את התקרה, הבתים החלו להתמוטט. לימים, גם משפחת השורפה נטשה את הקצאר, בשל התמעטות המים ונטישת האדמות החקלאיות. הם עברו לגור בעיירה ריצאני. ברבות השנים, גם בתיהם נהרסו. היום מתגוררת בקצאר רק משפחה אחת. המקומיים טוענים שהיהודים החלו לעזוב את המלאח בסוף שנות ה-40 והאחרונים שנותרו עזבו בתחילת שנות ה-60. חלקם עקר לריצאני, ארפוד וחלקם עבר לאלגייר.

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין, אף שנהרס ברובו, המעט שנותר ממנו מעיד עליו שהיה גדול ומפואר. שטחו 8/10 מי. בלבו ארבעה עמודים מתומנים שנשאו עליהם שש קשתות. התיקרה התנשאה לגובה של חמישה מטרים. בקירות שנותרו יש גומחות להדלקת נרות. הכניסה לבית הכנסת היא ממזרח וייתכן שארון הקודש היה בגומחה מזרחית ששרדה. התקרה הייתה מקורה במרישי דקלים. מתחת למדרגות שהובילו לבית הכנסת יש חדרון קטן שבו אחסנו את המיטה של הנפטר. למרבה הפלא, היא נותרה שם עד עצם היום הזה.

החלק המרתק של המחקר בתיע'דווין מוביל לקשר הברור שבין המלאח הנוכחי למלאח האם העתיק 'גושן' השוכן כשני ק"מ דרומית לקצאר אלגראווה. שם, סמוך לקצאר, קברו היהודים את מתיהם. כשהחלו בתי הקצאר להתמוטט והייתה סכנה לחיי דייריהם, הקאיד של איית מרע'אד, מולאי עבדל מאלק בן מולאי איסמאעיל ממכנאס, החליט – מטעמי הגנה וביטחון – לאחד את תושבי הקצור המתמוטטים ולבנות לכולם קצאר גדול. וכך עברו היהודים של 'גושן' לקצאר תיע'דווין. אבל הם המשיכו לשמור אמונים לבית הקברות הישן שבו היו קבורים אבותיהם במרחק של ארבעה ק"מ ממלאה תיע׳דווין. המקומיים מכנים אותו בשם 'בית הקברות היהודי של אלגראווה',

ל בית הקברות העתיק-חדש של אלגראווה נוסעים כשני ק"מ עד קולג' אלע'ורפא החדש. הגישה אליו בדרך עפר קשה ולא מסומנת בין גובלי הערוגות. נוסעים עוד שני ק"מ עד קצאר אלגראווה ומשם עוד כקילומטר וחצי דרומה עד לבית הקברות. בהגיעי לבית הקברות, נכונה לי אכזבה. שום דבר לא העיד על כך שהשטח היה פעם בית קברות יהודי, למעט העדות של האינפורמנט מוחמד בן חמד מקצאר גראווה. במפגש עם שני אינפורמנטים מקומיים: בן עבדאללה קמוני בן 80 מקצאר אל גידיד ועם מוחמד בן חמד מקצאר אלגראווה, הם סיפרו לי אודות היהודים שהתגוררו כאן:

משה ווילד שלמה – היה סוחר, איש גבוה, עבר לארפוד

 איציחאק – בורסקאי – מעבד עורות. היה מתקין רסנים ואוכפים לסוסים

 אימו – דלאיווי – הזקן שבחבורה, הגיע ממלאח בוזמילה

 משה ווילד בואוטידה – היה חייט תופר גילאלב ו סילהאם

שלמה נוקרא מוויע'לאן, היה צורף לפי שמו

 שיחי ־ המנהיג היהודי- צורף שמייצר צמידים

 יוסף לוי – סוחר, לאישתו קראו עישה

מח'לוף – קסאס- גוזז צמר. ילדיו עברו לאלגייר

משה – זקן מאוד שהיה ארבאט, מתקן קדרות חומר

 באלה- היה ה"חזאן, ־ שוחט, מלמד

בבית האחרון שנותר כאן לפליטה בקצאר גר מולאי אלע'אלי.

בביתו של האינפורמנט עבדאללה קאמוני מקצאר אל ג'דיד, בחדר האירוח שלו שבמפלס העליון יש תקרה מצוירת מדהימה שצוירה על ידי יהודי בשם יהונתן. יהודי שחי באלקנדסה ליד קולומבשאר, בימיו של המלך מולאי חסן הראשון ומקצועו היה צייר תקרות. הוא היה חבר של אביו. הגיע לתיע'דווין לבקר את משפחתו וצייר לאביו של עבדאללה את התקרה.

המשך……..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר