ארכיון יומי: 5 בינואר 2014


פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

1873 – תשובת מזכירו של הסולטאן.

ב – 24 באפריל שנת 1873, כלומר כשבועיים לאחר הפנייה של השגרירים, ענה מזכירו של הסולטאן סיר דריז בן מוחמד דריז לדרומונד האי.

הדברים שכתבת בהקשר לתלונות היהודים שמושל רבאט אילץ אותם לעבוד בשבת במליחת הראשים, וכן שמושל מכנאס גם כן מכריח את היהודים לעבוד בשבת, הובאו לידיעת הסולטאן. הוד מלכותו ענה שלא ידע על כך, ולו היו היהודים מתלוננים על הדבר בפני הסולטאן, היה הוא דואג לתקן את המעוות.

היה כותב לשני המושלים ונוזף בהם, ומצווה עליהם שלא יחזרו על כך בעתיד. פקודה זו תואמת את זו שניתנה לכל המושלים, בדבר החובה לנהוג בצדק על כל בני האדם .

בו ביום – 24 באפריל 1873 – דווח דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל. התייחס למכתבו מה – 13 במנרס בו שלח אגרת למר כרמיה כתשובה לפנייתו בקשר להתנהגות האכזרית של כמה מושלים במרוקו כלפי יהודים. העביר לו תרגום התזכיר שכתב יחד עם שגריר צרפת בקשר ליהודי רבאט ומכנאס, והתשובות הזהות שהתקבלו.

מר טיסו בוודאי מסר למר כרמיה באמצעות ממשלת צרפת את התוצאות של הפנייה המשותפת שלנו, לכן אינו חוזר על כך.

באשר להתנהגותו של המושל, נמסר לכותב על ידי סיד מוסה, הידוע בעוינותו כלפי נוצרים ויהודים, כי אינו נשמע למר טיסו ולי. כשעברנו במחוז בו הוא מכהן כמושל, נשלח קצין המפקד על 25 פרשים עם מכתב נזיפה מהסולטאן, ותובע הסברים על התנהגותו, ומאיים כי יוסר מתפקידו אם התנהגות כזו תחזור.

הוא יצטרך לשלם קנס לממשלה על התנהגותו, דבר שתהיה לו השפעה מועילה ותוצאות חיוביות לא רק באשר לכותב, אלא גם על מושלים אחרים שישמעו על כך. התלונה על היהודים בדבר התנהגות בלתי הולמת בשוק של דויב, מתייחסת לאדם בעל חסותה של ארצות הברית וטנג'יר, שהפר את תקנות של השוק, ונקט בלשון גסה כלפי הממשל המאורי והמוסלמים בכלל.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו החל מ – 1877 ואילך, גברים ונשים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים במקומות שונים : במראכש, בדמנאת ובמקומות אחרים.

במכתב של הנהגת הקהילה במכנאס לראשי קהילת טנג'יר ולרב הראשי ב – 1877 נאמר בין השאר שהם נרדפים על ידי המושל הקנאי, המלקה יהודים, וכן מאלץ אותם לעבוד בשבתות ובחגים הניגוד להבטחות של הסולטאנים.

רוב אנשי הקהל נאלצים לעזות את בתיהם ועסקיהם, ולנדוד למקומות אחרים. הם מבקשים שיעבירו במכתב את מצוקותיהם לארגונים היהודיים בפריס ובלונדון.

בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 1888, נאמר בין 26 ההגבלות שיהודי מרוקו סובלים מהן :

Jews with their wives and daughters are compelled to undertake work for any Government official, at all times – even on Sabbats and sacred festivals – ant to receive payment far brlow the market rate of wages.

יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי, בכל עת, כולל בשבתות וחגים, ולקבל תשלום שהוא מתחת לשכר המקובל בשוק.

בהערות לסעיפים אלה שנכתבו על ידי ויליאם גרין, דיפלומט בריטי במרוקו נאמר, כי מאז שעלה חסן הראשון על כסאו – לדבריו לפני 13 שנים, צריך לומר 15, כי החל למלוך בשנת 1873 – הובטח לו על ידי מכובדים ששום יהודי לא נאלץ לעבוד בשבת או בחגים. המידע 'קיבל היה בדוי או מסולף. 

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

יום שבת ה׳ לתמוז ש׳ שפ״א עשו מלחמה אהל אספלי עם אהל אטאלע׳א ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם וברחו אהל אטאלע׳א לפא׳ס אג׳דיד, ונתקבצנו בב״ה של התושבים ועשינו סליחות בבכיה והשי״ת הצילנו. ובכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו אהל ספל'י לטאלע׳א ואהל לקצבא שברו דלתותיה. ואז סגור באב אסבאע ונפתח באב אלבוג׳את. יום ט״ב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לקצב״א אלקאייד מאמי ועלי ן׳ עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה האלעשו׳ר וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה׳ יגמור לטובה, לא עברו ג׳ ימים וחזרו האנשי האלבלא׳ד לסורם. ומי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים כי״ר.

והי אלהים הוא יראה בעוניינו כי גברו יגוננו. צדיק הוא כי פיהו מרינו. הוא יאמר די לצרותינו. היום נתפסו יחידים מן הקהל יום ר״ח טבת שפ״ב והמונו לענה הי״ן היינו ביום אכלונו הממונו ובלילה נדדה שנתינו מן הגנבים שאין שם שבוע שלא יחתרו ב׳ בתים. ונתקיים בנו בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר.

אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס, ומר״ח אדר ש׳ שפ״ב נתוספו כפלים על מה שהיו. ומר״ח אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין. ויותר משני שלישי האלבלאד עמהם והשר שלהם עלי ן׳ עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנ׳א. והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום. והיום יום פורים בעוה״ר נפטר מבינינו מאור עינינו הח׳ הש׳ הדו״מ העניו המאושר בכל ענייניו כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצוק״ל ודרשתי עליו לא מת שמואל אלא לשאול. בבה״ך הגדול של התושבים הי״ג. והנושא קול העם ברעה. ומאמר ושמואל מת. והשי״ת ישים מיתתו כפרה עלינו, ויאמר די לצרותינו.

אחר עבור הפסח נתרבו המסים שלא יסופר. ונתוסף עלינו עוד עצירת גשמים. חיים יום ח׳ לאייר גזרנו תענית. בזאת הלילה חלמתי חלום ואני קורא פ׳ לבשו כרים הצאן וש״ל למחר אחר שחרית ירדו גשמי ברכה והלכתי לביתי שמח והשלכתי גורל והיתה תשובתי רד לביתך ורחץ רגליך.

מן י׳ באדר שפ״ב והלאה והמלך חוץ לעיר, ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות והביאו שומרים ונתוסף עלינו שכר השומרים. והמלך פנה והלך ללג׳בל ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה המס. וביום שבועות בא וברחו היהודים ותפס אותי ואסרני בבית המלך והקהל בשמעם זאת חרדו חרדה גדולה וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים. ויהי בלילה הזה נכנסו י׳ בניו של חמדון לאלמלא׳ח והם רשעים גדולים ולנו בהאלמלא׳ח בבית אשה גרושה אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה והיהודים משחיתים עמהם בתוף ובכנור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו היהודים ואת ב׳ בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב. וגוי א׳ היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכיה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה הבנים בגי חמדון הנה גבורים ובעלי נפש גבוהה וכאור הבוקר באו להוציאם מן האלמלא׳ח. והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היה רפואה למחלתינו. ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערבים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ויום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסתר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד ה״ר יעקב רותי שהיה עם המלך, וברוב שוחדות ש״ל יצאנו מאפילה לאורה. ד״שי״ת יאיר אפילתינו כי״ר. והרשע הלך אל המלך, והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי הזקן שבפאס אלבאל׳י שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד שיהרגו לאביהם כי״ר. הי״ת. וכמה פתקאות הוא מביא מזוייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתקק״ם בכל שבוע.

בחדש חשון ש׳ שפ׳יג – 1623 –  הלך המלך לעיר אלקצא׳ר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט״ו לכסליו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצו לעלות מן חלון א׳ בהאלסלבא ״, וקודם שיגיע אותו העולה לחלון הקיץ בן אחי ר׳ דוד ושמע קול בחלון בעליית הרשע. וישקיף בעד החלון כי ראהו פתוח, וירא והנה איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויבט בעד החלון וירא והנה כמו י׳ אנשים והשליכו לו בקשת ויבוא הברזל של החץ בקורת העלית והאנשים הכירום שמן אנשי העיר הם והצילנו הקב״ה ברחמיו, והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והלכו להם לבית מנחם סנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו. בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך והשרים לסי׳ך עלי ששולט בכפר צפר׳ו שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה, והיהודים כבדו אותי כבוד גדול, ושלחו אותי ומגודל החמס הנעשה בענין המס הפרשתי עצמי מן הצבור והנני בביתי ואיני יוצא לשוק עד אולי אוכל לתקן עוות הזמן אמר שאול אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצתם ברחו ונגזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחדש זה מעיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם. וזה סבא׳ב  מולאי מחמד שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים וברברנים והביאו העיד במצור וידל ישראל עד מאד.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם ( מורדים )   א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו. ערב ר״ח סיון שנת שפ״ג העלילו על יהודי אחד עילה כוזבת והרגוהו בפאס אלג׳דיד, הי״ן.

ום ר״ח סיון שנת שפ״ג חלה המלך חולי גדול, השי״ת יוציאנו לאורה. ליל י״ד בסיון מת המלך מולאי עבדלא. ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך הוא כבן ט״ו שנים. יהיה סי׳ טוב לישראל שלו״ל שמאיר אפילתנו. ועשה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו. ונקם את נקמתנו. והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיי׳ן שלא השלימו. והיהודים היום הזה הולכים לבד לכפר צפר׳ו. השי״ת יגמור עלינו לטובה כי״ר.

בחודש אלול התחילה ערבוביא והאלמטיי׳ן מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו׳ אחר התפלה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיי׳ן. אחר מיתתו שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים ואנו בעוה״ר הולכים ודלים כי נוטל המלך על ידי השר עלי ן׳ מוסא שכל עניני המלכות נחתכין ע״י ועל פיו. ובכל שבוע נוטל מהיהודים חוק קבוע תש״ם. ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאסבאר כמה בתים. בחדש כסליו הלך ר׳ מנחם אחי לעיר הנוצרים לארג׳י. ליל שבת כ״ב לחדש אייר ש׳ שפ״ה״ שעה א׳ קודם אור הבקר היה רעש גדול. מי ימלל גבורות ה׳ אשר כמוהו לא היה ולא שמענו מימינו לא אבותינו ספרו לנו שנזדעזע העולם ונפלו כמה בתים והקב״ה יתעלה שמו עשה נס גדול עמנו שנפל כותל גדול הפונה לצד השוק. שאילו ב״מ נפל ביום היה הורג כמה נפשות. והשי״ת הגדיל חסדו הגדול עמנו וגם הבית נתרוצץ מכל צדדיו מחמת הכותל שנפל. וגם הרבה בתים נפלו בהאלמלא׳ח וש״ל לא מת א׳. ובפא׳ס אג׳דיד מתו י״א ישמעאלים. ובפאס אלבאל׳י מתו יותר מאלף וחמש מאות נפשות. והחומה שבהאלמלאח נסדקה מב׳ עבריה. ובעיר צפרו נפלו ד׳ בתים ולא מת א׳ מהם.

 ובעיר מקנא׳ס מתו ב׳ נפשות ונהרסו ב׳ מגדלים, ומבני ישראל לא מת א׳. ולא התמיד הרעש כי אם רבע שעה. ובשעת המנחה נתקבצו כל אנשי אלמלא׳ח והלכו לבה״ך של ת׳׳ת ושם קרינו מזמורים והודאות. ושם עמדתי אני הצעיר ודרשתי, והנושא ״הרעשת ארץ פצמתה״ וכו' והמאמר פ׳ הרואה על הזוועות רב קטינא הוד. אזיל ושמע וכו'. והוכחתי הקהל שיחזרו בתשובה. ואחר המנחה דרש ר״י חאגיז. ועוד היום והאויר מעובה ורעמים עד יום ד׳ ערב שבועות ב׳ שעות קודם הלילה היו רעמים חזקים עד מאד נפל ברד כבד אבנים גדולות עד ששברו הכלים. ואני ראיתי מהם כחצי ביצה גדולה ועדים נאמנים אמרו ששקלו מהם מד׳ אוקיות לכל אי. ואילו ב״מ התמיד שעה א׳ היה הורס הבתים. וכ׳׳ז לא אירע כי אם בתוך העיר ומחוץ לעיר לא היה בדד כלל. כ״ז יורה על עון אנשי העיר. יום ה׳ בסיון אחר חצי היום היה עוביות באויר, וכמעט שהחשיך היום, אח״ך רעמים חזקים ומעט אבני גרד וגשמים בזעם מה שלא ישוער עד שהמים הולכים כנהר וכמעט שהיו בתינו קברינו. והקב״ה היטב עמנו. ומעיר סאלי באה שמועה על ענין הרעש שהפיל ב׳ מגדלים. ומה שנעשה בפא׳ס לא היה בשום מקום. וזה יורה כי בשלנו הרעה הגדולה הזאת. ובכל יום ויום המסים מתרבים והבתים אין שבוע שלא נהרסו ד׳ או ה׳ מהם שמפילים אותם בידים ומהם שנופלים מאליהם ומיום הרעש עוביות גדול. ולפעמים ג׳ ימים רצופים שאין השמש נראה בהם כלל.

פאס העיר-א.בשן-הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873,

התרית בפאס - 1912

התרית בפאס – 1912

יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

בפאס היו שני בתי קברות עד לשנת 1790, האחר של התושבים והשני של המגורשים מספרד. נוסף לפורענויות שבאו על יהודי מרוקו בזמן שלטונו של יזיד המזיד 1790 – 1792, לא הניח גם חישני עפר, וחוללו המצבות והקברות של בית הקברות של התושבים.

על חילול בית הקברות והוצאת העצמות קוננו שני פייטני ממכנאס רבי דוד בן אהרן חסין 1727 – 1792 ובן דורו רבי שלמה חלוואה, שכתב כי בסוף סיון תקנ"א הוציאו עצמות הרב יהודה בן עטר. הוא היה מגדולי החכמים בפאס 1655 – 1733.

רבי אבנר ישראל הצרפתי 1827 – 1884, כתב למזכיר כל ישראל חברים איזידור לאָב בשנת 1879 : " בית הקברות חדשה היא כי ערו ערו עד היסוד קברות הישנים שנת נת"ק – 1790 ונתגלגלו עצמותיהם הקדושים.

בתשובה למזכיר אגודת אחים אברהם הלוי בנושא זה ענה : בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת"ק…והכל חדשים בהמשך ציין שרק קברו של רבי אליהו הצרפתי שנפטר בשנת תקס"ה 1805, נשאר על תלו. ומאז היה בית קברות אחד. אולם גם לבית הקברות זה לא היה מזל.

קירבת בית הקברות היהודי בפאס לארמון הסולטאן הייתה לרועץ. בית הקברות שהיה נדרש לסולטאן חסן הראשון הופקע בשני שלבים, בשנת 1877, ובשנת 1884.

בתחילת שנת 1877 גזר הסולטאן על הפקעת חלק משטח בית הקברות. מן הדו"חות החדשים של כל ישראל חברים מאפריל 1877 ואילך, השנתיים של אגודת אחים, בשנת 1877 ובשנת 1878, ותעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי מקבלים פרטים בנושא זה.

הניסיונות לביטול הגזירה על ידי הפעלת הגורמים הדיפלומטיים, התהפוכות בהחלטותיו של הסולטאן, כשלון המאמצים והביצוע של ההוראה המלכותית.

ניסיונות לביטול הגזירה.

יהודי פאס וקהילות אחרות במרוקו ביניהן טנג'יר ניסו לבטל את הגזירה באמצעות פנייה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים בלונדון. אגודות אלה פנו לממשלות צרפת ואנגליה ולנציגיהן בטנג'יר, וכתבו להן שהגיעו מכתבים ממרוקו, ובהם נאמר שראש הממשלה, הוזיר הראשי, סיד מוסה הודיע ליהודי פאס שהסולטאן מתכנן להפקיע חלק מבית הקברות היהודי לצרכיו, והיהודים מתבקשים להעביר את הגופות למקום אחר.

בית קברות זה מצוי ברשות הקהילה כבר קרוב ל – 400 שנה, וקבורים בו אישים נערצים שגורשו מספ-רד בשנת 1492. פנייתם של יהודי פאס לממשלה, לא נשאה פרי, למרות שנתמכו על ידי חכמי הדת המוסלמים.

אגודת אחים קיבלה תשובת הממשלה הבריטית לפיה מוחמד ברגאש, הוזיר לענייני חוץ של מרוקו הציג את הנושא באור שונה לחלוטין. לדבריו, חלק משטח בית הקברות דרוש בשביל בתי משמר לשמירת האזרחים מרוצחים בסביבה.

הוא הוסיף שכמה מזקני היהודים בפאס הביעו הסכמתם לרצונו של הסולטאן בנדון. תוכן התשובה הרשמית של הוזיר הועבר לכמה גורמים במרוקו, שהתבקשו שלשלוח פרטים נוספים.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )יהודים_באטלס_010

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

תופעת התפרצות בכל מקום

י"ג באלול תשט"ו 31/08/1955

הגעתי לסאלי רבאט, שתי ערים שכנות, שעל גדות ה " בורגרג ", יחד עם צוות המיון. התנועה לעליה הייתה המונית, מאות רבות הצטופפו ליד המשרד בתקווה שיהיו מהראשונים להרשמה. רק התחלנו לעבוד ושוב אותו מחזה שבכל מקום התפרצות המונית ואנדרלמוסיה עד כי נאלצנו להפסיק את עבודת הרישום. גם הסדרנים שהועמדו לשמור על הסדר, לא עלה בידם לעצור בעד ההתפרצות.

רישום לעליה מאחורי בריקדות.

י"ד באלול תשט"ו 01/09/1955

על אף הכל המשכנו למחרת בשש בבוקר בעבודת הרישום. שוב מאות אנשים צבאו על פתח המשרד מבלי שתהיה לנו כל אפשרות להשתלט על אי הסדר. הסדרנים הקימו בריקדות בינינו ובין המועמדים לעליה, גם זה לא עזר. הפסקנו העבודה לאחר שרשמנו כמה משפחות וחזרתי לקזבלנקה.

תביעה אשר הושבה ריקם.

י"ז באלול תשט"ו 04/09/01955

עמוס רבל מנהל מחלקת העליה במרוקו מכנס את כל השליחים ומוסר להם דו"ח מישיבת הועד הפועל הציוני שהתקיימה בירושלים. באותו מעמד חזרתי ותבעתי ביתר שאת שיאפשרו לאנשי הכפרים לעלות. הסברתי כי לאור המצב השורר כעת במרוקו חיי האנשים אלה תלויים מנגד, וחובה עלינו להצילם בהקדם לפני שיהיה מאוחר.

לצערי גם הפעם הזאת לא מצאה זעקתי אוזן קשבת.

ללא סדרנים.

י"ח באלול תשט"ו 05/09/1955

בשעות הבוקר המוקדמות התחלנו בקזבלנקה ברישום המועמדים לעליה בתוך המללאח. הפעם נאלצנו לעשות העבודה לבדנו ללא סדרנים, כיוון שפטרנו אותם לאחר שהתברר לנו שהיו מקבלים שילומים מהאנשים בכדי להעבירם לרישום לפני תורם, דבר שהיה גורם להתפרצויות בלתי נעימות.

ושוב פרעות

כ"ו באלול תשט"ו 13/09/1955

מקזבלנקה עברנו למכנאס, לרישום המועמדים לעליה. משרק התחלנו הוכרז העוצר בעיר בגלל הפרעות ביהודים שפרצו באזור, ונאלצנו להפסיק העבודה. עזבנו את מכנאס, וצוות המיון ואני נסענו לעיירה וואד זאם בסביבת מכרות הפוספטים המפורסמים. בעיירה זו אין מללאח, היהודים המוסלמים גרים יחד אלה ליד אלה.

בהגיענו למקום נתגלה לעינינו מראה מבעית. הרחוב הראשי היה כלאחר קרב, החלונות והדלתות שרופות. המתפרעים שרפו בית החולים על חוליו, היהודים היו נפחדים ומבוהלים. טבעי הדבר שבשומעם על בואינו, ראו בנו הגואל המציל ובאו להירשם.

כל יהודי העיירה נרשמו ללא יוצא מן הכלל. אבל לפי כללי המיון נמצאו תשעים משפחות מתוך מאה ועשרים " כשרות " לעליה. אלה שלא נתקבלו נפסלו מטעמי גיל, חוסר מפרנס או מטעמי מחלות. במקום זה נתקלתי בעוורים, בעיקר זקנים וזקנות.

המחשבה ששלושים משפחות תיאלצנה להישאר בין הפורעים לא נתנה לי מנוח, אך הפתח לישועה נפתח ממקום אחר שלא ציפינו לו. כשנקראו " הכשרים " לבדיקה רפואית והאחרים לא נקראו נוצרה תסיסה בקרב כל הקהלה היהודית וכולם הודיעו שלא יגשו לבדיקה כל עוד לא ייקראו כל יהודי העיירה.

עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – אהנוער בעלייהרוכת טווח ורבת השלכות.

זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי.

במסגרתה נפגשו בני נוער משכבות סוציו אקונומיות שונות, המטרה העקרית הייתה להעלות את רמתו המוסרית, האינטלקטואלית והפיסית של הנוער המקומי, תוך מהלך אינטגרטיבי, באמצעות פעילות רוחנית, תרבותית וספורטיבית. 

שליחות נסתיימה במרס שנת 1956, בשל כינון עצמאות מרוקו, ושיבתו של מלך מרוקו מגלותו. מהארץ נתקבלה הנחיה לסגור את כל המשרדים. בהמשך יורחב הדיבור על שליחויותיו, שהיו מכריעות מבחינת האוריינטציה הארץ ישראלית של שרל נטר.

עקיבא קשת, ראש המחלקה לחינוך תורני, איש " הפועל המזרחי ", מוזכר על ידי אשר אוחיון כשליח בולט מבין השליחים המחלקה התורנית, שיצר קשר הדוק עם תנועת שרל נטר. הוא הרצה רבות במסגרת התנועה ששימשה גשר לציונות דתית. הוא ארגן סמינרים למורים ומדריכים ולחניכי ה. E.N.H.

אשר אוחיון מדגיש כי נשמרה הניטרליות של שרל נטר ביחס למדינת ישראל, הגם שמתחת לפני השטח וברמה האישית הובילו כל החוטים לציונות הדתית. כך ביחס לתנועה החלוצית, לרבות תנועת " בני עקיבא ", ששכנה ברחוב נפרד – Rue Mouret, וכך ביחס לגילוי תמיכה במדינת ישראל כמו הפגנות הזדהות למען מדינת ישראל ביום העצמאות.

אשר אוחיון חב תודה רבה ומכיר טובה לשרל נטר, ולציונות הדתית בכלל, אשר עיצבו את אישיותו הדתית ציונית. הוא חש כי לולא הן היה נותר יהודי בעל זהות יהודית רדודה.

האוריינטציה הארץ ישראלית המובהקת של אשר אוחיון, שפירושה המעשי עלייה ארצה, עוררה את התנגדותם של אדגר גדג' ואמיל סבן, כמרומז לעיל. כעין " ניגוד אינטרסים " נצטייר במהלכיהם. האחר ראה בפעילותו החינוכית זרז חד שמשעי לעלייה, ותמיכתן המוסרית בארץ באה מ " שאמו.

האחר סבר כי יש לבנות פעילות חינוכית יציבה ומוצקה במרוקו גופא. אין פירושו כי אדגר גדג' התנגד לעלייה ארצה, אלא שתפיסותיהם החינוכיות טמנו בחובן מתיחות. גדג' אף הצהיר באוזני אוחיון, לא פעם, כי יעלו באורח מאורגן ארצה כגרעין צופי מגובש, בן חמישים חברים, שיקים לו מוסדות ויישוב בארץ.

לשם כך אף הועמד לרשות אדגר גדג' מסוק על ידי ראש מחלקת " הנוער והחלוץ ". מרדכי בר-און, כדי לאתר בגליל שטח נאות להקמת מושב בארץ. המתיחות החריפה לנוכח העובדה שאישיותו של גדג' הייתה כאריזמטית ודומיננטית מאוד, והכל נהו אחר הפוטנציאל העצום שהיה גלום בו.

אשר אוחיון מוקיר את אדגר גדג' כאדם מחונן בכישרונות מיוחדים, כאיש חינוך דגול, ועל כן המחלוקת הרעיונית הייתה מהולה ברגשות מעורבים. זה גם ההסבר ליכולתו המיוחדת של אלפונסו צבע, שידע להוביל תנועה עם מגמות מורכבות מעין אלה ברגישות ובנועם.

אשר אוחיון כיהן ועדיין מכהן בתפקידים ציבוריים רמי מעלה, בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית ( הקהילות הספרדיות, בפדרציה הספרדית, ובמרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה בירושלים. 

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פגהאד ושנאת היהודיםרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהגיעה ארצה בשנת 1936 ועדת פיל, שדנה בעתידם של שטחי המנדט הבריטי, תמכו בני נשאשיבי בשיתוף פעולה איתה – בניגוד גמור לחוסיינים. הנשאשיבים, כמו גם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה, וההסתדרות הציונית, תמכו במסקנותיה של הוועדה שפורסמו בשנת 1937, בדבר חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית. לעומתם, אמין אל־חוסייני דחה את התכנית משום שהתנגד להקמתה של מדינה יהודית כלשהי בשטח ארץ־ישראל. התנגדותו הייתה הגורם העיקרי לקרקוע התכנית – הראשונה בתכניות פתרון שתי־המדינות בארץ־ישראל.

לשיאו הגיע מאבק הכוחות בין החוסיינים לנשאשיבים בשנות המאורעות 1939-1936. העילה לפרוץ הפרעות הללו הייתה הזינוק במספר העולים היהודים, שנבע מעלייה הנאצים לשלטון. בשנת 1931 עלו 4,000 יהודים, ואילו בשנת 1935 לבדה הגיע המספר ל־60,000. ערביי הארץ, בהנהגת המופתי, הכריזו בשנת 1936 על שביתה כללית בדרישה לשים קץ להגירה היהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים ולכונן ממשלה ייצוגית שתשקף את יחסי הכוחות המספריים בין הקבוצות הלאומיות בארץ. כוחה של השביתה נחלש בקיץ, ועד מהרה מילאו את החלל, בעיקר בכפרים, קבוצות גרילה מסוגים שונים. בהדרגה הוחלפה השביתה במעין שלטון ממוסד של כנופיות שוד. לא כל הבריונים פעלו על דעת עצמם: ״המופתי פעל באכזריות מכוונת לחיסול יריביו במחנה הפלסטיני״, כותב אברהם אשכנזי. ״המרד הערבי של 1939-1936 היה גם מתקפה על מתנגדי המופתי. מספרם של מעשי הרצח והחיסול בתוך המחנה הפלסטיני גדול ממספרם של אלו שבוצעו נגד יהודים ובריטים״.

באזורים שנשלטו בידי כנופיות המופתי נכפו כללי לבוש חדשים ובתי דין שרעיים, ואנשים ש״סטו מדרך האיסלאם״ חוסלו בהיקף נרחב ובאכזריות שלא היה לה תקדים, ערבים ששאפו לפשרה עם הציונות ועם מעצמת המנדט ושתמכו בתכנית פיל היו יעד לפגיעה, ממש כמו היהודים והבריטים עצמם. פורת מדווח:

מוכרי קרקע ליהודים, קציני משטרה, שוטרים ובלשים ערבים שמילאו תפקידם בנאמנות, מודיעים, מתונים בדעותיהם וכל אלה שלאומיותם הייתה חשודה בעיני המורדים. לא תמיד נרצחו מיד; לפעמים נחטפו ונלקחו לאזורים ההרריים, שהיו נתונים לשליטת המורדים, ושם נזרקו לבורות ששרצו בהם נחשים ועקרבים. לאחר ששהו כמה ימים במאורות אלה, ואם נותרו בחיים עדיין, הובאו לפני אחד מבתי המשפט של המורדים, או לפני אחד המפקדים, נשפטו, ובדרך כלל נידונו למוות, או, כמעשה חסד, למנת מלקות גדולה מאוד. הפחד מפני המורדים היה כה גדול, עד שאיש, לרבות אנשי הדת המוסלמים או הנוצרים, לא העז לקבור את הנרצחים בטקס הדתי המקובל.

תוצאת המעשים הללו הייתה שציבור ערבי גדל והולך החל להסגיר מורדים לידי הבריטים ולהתחמש לצורך התגוננות מפני כנופיות המופתי. בסתיו 1938 לא היה עוד אפשר להתעלם מ״ההתנגדות הגלויה של חלקים באוכלוסייה הערבית למדיניות המופתי״, מדווח דייוויד ת׳ שילר. ״החלה להתמסד אופוזיציה תחת מנהיגותם של הנשאשיבים״. לשנים הללו הייתה השפעה הרסנית על החברה הערבית. אפסה כל תקווה להתפתחותה של חברה מודרנית. ״הקהילה הערבית שחררה עצמה משלטון החוק, התנתקה מהמערכת המשפטית של המנדט הבריטי והחילה משפט שרירותי באמצעות אלימות נטולת רסן […] שרידיהם האחרונים של הפלורליזם והדיון החופשי נעלמו והוחלפו בידי סחיטה ואיומים, צנזורה וטרור מחשבתי״.

בשנת 1938 החלו שלטונות המנדט לדכא את ה״מרד״ ביתר נחישות – מעשה שזכה לתשפוכת חרפות מצד העיתון הנאצי ׳פולקישר באובַכטר׳, שהתרעם על האכזריות הבריטית כלפי ״לוחמי החופש״ הערבים. הגיבוי הכלכלי והצבאי שהעניקה גרמניה הנאצית לאנשי המופתי במלחמתם בבריטים, ביהודים ובערבים המתונים, מעורר את המחשבה שמאורעות 1939-1936 היו מעין סיבוב־מוקדם של התכתשות בין הצדדים הלוחמים  במלחמת העולם השנייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר