ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

אמר המלך: יפה פירש, והוא כמו הגנב אשר הוא מבני הבית, אבל בענין השבת תרעומת יש לי על ישו, למה לא צונו השבת? והוא הוראה למעשה בראשית אשר אנו מסכימים באותה אמונה. ואם תאמר שיום ראשון נכנס  במקומו, זהו אם הנוצרים היו שומרים אותו בבטול המלאכות, אבל אין שמי­רתם אלא באכילה וטיול, ואילו היהודים שומרים אותו בבטול מלאכה וה­קריאה בדת האלהים, וכן הישמעאלים ביום הששי קורין אלקורען שלהם, ובזה יש יתרון להם עלינו.

השיב טומאש: אין הנוצרים חייבין בבטול מלאכה, לפי ששמירת השבת  יש בו ב׳ בונות: א׳— זכר החדוש, והב׳— זכר שהיו עבדים במצרים, כמו שנאמר: ״וזכרת כי עבד היית״ וכו', והנוצרים שלא באו ולא יצאו ממצרים אין להם זכר בטול המלאכה.

אמר המלך: כיון שנמשכו הדברים אשאלך: מדוע בחר משה ביום השבת ונביא הישמעאל ביום ששי וישו יום ראשון?                                                                                   

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

תשובת טומאש: משה אמר שראוי לתת כבוד ליום המנוחה כי בו שבת האל, ושלימותו יראה במנוחתו ולא בעשות דברים אשר יראה כי הוא צריך להם ושמהם שלמותו. ונביא הישמעאל אמר כי האדם ישמח ביום גמר מלאכ­תו, לכן צוה יום הששי שבו נגמר מעשה בראשית. וישו בחר ביום ראשון כי ראוי לתת כבוד להתחלת המעשה, לפי שכל ראשון יראה לאל שהוא  ראשון.

ואבוא לגמר הסבה הטבעית ואומר שהם בידם הביאו עליהם הרעה בכמה זמנים.

הא׳ — בזמן בן נבט, אשר באו היהודים לבקש מבן שלמה שיקל עולם, והוא השיב שיכביד עולם ממה שהיה, וכן לא היה ראוי להשיב, כי ראוי למשוח מלך לתת לעמו ועבדיו חן וכבוד, כי לא ידע מה ילד יום, והמלך בעצם הוא העם, והמלך הוא מלך בשם. והם גם כן ברוע מזגם ופחזותם מאסו מיד במלכות בית דוד, כי כאשר יבחרו אלהים חדשים כן יבחרו מלכים, והיה להם לשית עצות ולהמתין עד יתרצה לשאלתם, ונמשכו מלחמות חזקות והיו מתמעטים והולכים, כי הרע מפסיד את עצמו, ומה היה מועיל פקחותם אשר  אמר אדוננו — אם חכמתם להרע את עצמם אלו לאלו ולא לחזק מלחמתם נגד האויב! אז הלך בן נבט למצרים והביא את שישק עליהם, וגלה לו מצ­פוני היהודים ובאיזה דבר העיר נוחה ליכבש, והעומדים בתוך העיר מכת בן נבט היו שולחים כתבים לשישק איך יעשה, וכאשר נודע לכת בן שלמה ערכו מלחמה בתוך העיר, והרגו אלו לאלו באופן שהם היו עושים מה שהאויב לא היה יכול. ואביך המרומם כעם פעם אחת על היהודים ורצה לאבדם, אמר לו יועץ אחד: הזהר, אדוננו! כי לא קם מלך במחשבה זו שלא נפל, ואם תרצה להנקם מהם צוה שיכנסו כלם בעיר אחת ואין זר בתוכם, ושישימו ראשים  עליהם, ותראה כי לעולם לא יסכימו בהסכמה אחת, ועל זה יהרגו אלו לאלו וידך לא תהיה בהם!

הנפילה הב׳— בזמן מלך נקרא אביה, הוא דבר עליהם טובות, והשיבו לו כי אין עוד להם חלק בבית דוד, ונמשכו מלחמות, ונפלו באותם מלחמות ארבע מאות אלף ועליהם חמשים אלף גבורי חיל כל תפארת ישראל.

 הג׳ — בזמן מלך ממלכי יהודה אשר שלח למלך מצרים תשורה כל כלי בית האלהים לשיעזרהו. וגם זה סבה לנפילתם, כי היו מחללים כלי הקדש ונתנו אותם ביד זרים, ובא מלך מצרים עליהם והכה בהם מכה רבה, ואמר כי הגיע יום לקחת נקמה ממה שהיו עושים היהודים לאבותיו על הים.

הד׳ — בזמן מלחמת שני מלכים, א׳ מיהודה וא׳ מישראל, והעליל מלך  ישראל כי יד הנהנים במעל, והרגו ביום אחד עשרים אלף כהנים.

הה׳ — בזמן מלך אחד, נקרא מנחם אשר השחית מיהודים השחתה גדולה, וכי שמע סנחריב פירוד לבבם בא עליהם בחיל עצום, נתן לו מנחם אלף ככרי כסף לשיחזיק הממלכה בידו ויהיה לו לעבד, והוא לא רצה לתת הסך מאוצרותיו והטילו על העם, והוצרכו למכור את בניהם להביא הסך ההוא.

הו׳ — בזמן שעלה נבוזראדן עליהם, וכתבו התלמודיים שנהרגו באותם מלחמות כפלים כיוצאי מצרים, ואז נשרף המקום הקדוש וברעב מתו ב׳ מאות אלף. כן כתוב בדברי הימים הישן.

הז׳ — נפילת אלכסנדריא, אשר ממלחמות שעל ירושלם הלכו שם יהודים רבים כחול ושם הצליחו מאד ועשו מקדש, והתחילו להשתרר אלו על אלו, וכת א׳ שלחה שליח לטריגינוס קיסר שיבוא עליהם. אז בא טריגינוס, והיתה המלחמה מבפנים ומבחוץ, ועברו על ידי חרב חמש מאות אלף.

הח׳ — היתה בעד שני אחים נקראו הורקנוס ואריסטבלוס, כי לא רצה הקטן להודות המלוכה לגדול, ושם אריסטבלוס דורון לפונפיאו שר רומי כדי שיעזרהו, והדורון היה גפן זהב משקלה חמש מאת ככר זהב עם אבנים  טובות ומרגליות. ואז בא פונפיאו בחיל גדול, ונלחמו האחים מבפנים ופונפיאו מבחוץ, ונפלו איש בחרב אחיו עם רב, ונשאר המלכות להורקנוס ואריסטבלוס הובא אסור בזיקים לרומא.

 הט׳ — בזמן מלחמת הורודוס, וגם היא מפירוד לבבם.

הי׳ — נפילת הבית השני כאשר בא עליהם טיטוס, ולולי הדבר לא היו נופלים, וכן הרעב הגדול, כמו שהעיד טיטוס, כי מן הרעב מתו ארבע מאות  אלף, וספר מעזותם שהיה שואל טיטום מהם לבד שישימו דגל הרומיים בשער ירושלם ג׳ פעמים בשנה, שיראה שיש לרומיים עליהם ממשלה, ולא רצו, שעם אחיהם היה להם ההפצר והעזות — כל שכן עם זרים.

ואספר לאדוני, כי איש יהודי היה נקרא מנשה ולו אשה מואבית נגד הסכמת עזרא, שגזר לגרש כל הנשים המואביות כפי הדת שלהם, ומנשה לא רצה, ונאספו כל הנהנים וגרשוהו מעבודת המקדש. אז מנשה בעזר חתנו סנבלט קבץ כל ראשי הכהנים ואמר להם שאם ירשוהו לעבודה — הרי טוב, ואם לאו כי הוא יעשה דבר שכלם יתחרטו, שלא יוכלו לתקן עד עולם, והנהנים לעגו מדב­ריו.

 אז הלך וקבץ אליו רבים על ידי מתנות רבות, כי עשיר גדול היה, ובקש לבנות מקדש בהר גריזים, והלך הוא וסנבלט המלך לאלכסנדר המלך בעושר גדול לשוחד כדי שיתן להם רשות, ונתן. וכל העיירות הקרובות שמחו מאד מפני טורח עלייתם לירושלם וכן מפני ההנאה מן העולים שם לחוג. ומנשה ערום היה ושלח כרוז לכל הסביבות שכל מי שיבוא אל מקדשו לא יתן מן התרומות והמעשרות כי אם מתנת ידו ורצונו, כי אין חפץ האל בדברים שהם  על צד ההכרח כי אם בנדבה, ומשך לב העניים אליו ובנה מקדש.

 וכל הסבי­בות עזבו המקדש אשר בירושלם אשר בחר האל, כי אין ליהודים דת בדבר שיש בו תועלת. ומזה נמשכו מלחמות בין היהודים העולים לירושלם ליהו­דים העולים אל המקדש החדש והיו נופלים מב׳ הכתות עם רב, וכן הנהנים האמתיים היו יוצאים נגד הכהנים החדשים אשר עשה מנשה, ובזמן עליית החגים היו נופלים מהם לאלפים. ונמשך המקדש ההוא קרוב למאתים שנה, עד שקם מלך אחד נקרא הורודוס, ומלך חסיד היה ואוהב הדת, ויצא ונתץ המקדש ההוא והחריבו, ועשה הרג רב ושפטים גדולים, ושבו היהודים לירושלם, אבל נפלו במלחמות ההם השליש מן היהודים.

 עוד אודיע לאדוני עזותם של אלו, כי נמצאו בהם שני אחים, בני הצדיק שביהודים, והגדול לא היה יודע בעבודת המקדש כמו הקטן׳ וצוה אביהם שיתמנה הקטן לכהן גדול, והקטן לא רצה ואמר שיהא אחיו הגדול כהן גדול, וכן היה. לימים נתחרט הקטן ובקש תחבולה להכשיל לגדול ולהוציאו מכהן גדול, ואמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה! והלבישו בגד שאין הכהנים רגילין בו וחגר אותו המיין שאינו לבוש עבודה, והיא צורת בגד והמיין שלובשות הנשים, והגישו אל המזבח, וירד אל הכהנים שבמקדש, ואמר להם: ראו כי אחי יש לו חשוקה שהוא מזנה עמה, וזה הבגד וההמיין הוא שלה, כי נשבע לה שביום שיתמנה כהן גדול שילבש בגדיה לסימן אהבתה.

אז קמו כל הכהנים להרגו, והוא בקש מהם רחמים שישמעו דבריו ראשונה וספר להם תחבולת אחיו, ונמצא כי אמת אתו, ורצו אחריו להרגו, ונמלט בבית המלך, ומשם בקשוהו׳ והלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה מקדש שם, ונתמנה לכהן גדול באותו מקדש, ועמד הבית קרוב למאתים שנה. אמר המלך: נפלאתי איך כל פרטי היהודים נמצאים בזכירתך.

אמר טומאש: שמא גם מזה יאמר אדוננו שאני מהם, והענין הוא שאני דורש לנוצרים דברי תוכחות ואני מביא ראיה מרעות היהודים וסבת נפי­לתם. עוד אודיע לאדוננו ב׳ סבות אחרות. הא׳ — כי היהודים בתחילה כאשר נשאו חן בעיני האל היה לוחם מלחמתם, כמו שזה מפורסם בכל מפר הברביה, ולכן לא למדו תחבולות המלחמה כי לא הוצרכו, וכן נאמר עליהם: ״מגן אם יראה ורומח״, וכאשר חטאו הסתיר האל פניו מהם ונשארו קרחים מכאן ומכאן, כלי מלחמה והמצאתה לא היו יודעים ורצון האל לא היה עמם, ונשארו מופשטים, והיו נופלים כצאן בלי רועה. הב׳ — כי לא היו להם סול­לות להפיל החומות אשר המציאו הרומיים והיונים, וכן אילי הברזל הנוראים וכן פילים עם מגדלים עליהם, וכי לא נסו היהודים ולא ראום מעולם לא  ידעו להשמר מנזקם, והיו אומרים אלו לאלו: ראו חיות נוראות אשר לא שמענו! כי חשבו שהם חיות השדה.

השיב המלך ואמר: ידוע הוא שהדבר שאדם לא ראהו מעולם לא יוכל לצייר אמתת צורתו. ומצינו בימים הקדומים שהיו יורדים מן הר אחד אל הבקעה אנשים רוכבים על סוסים וחוטפים וגוזלים מאנשי הבקעה, והם כאשר לא ראו מעולם רוכב סוס נדמה להם שהיא צורת חיה אשר מחציה ול­מעלה צורת אדם, ושהאדם והבהמה גוף אחד, והיו קורין אותם סינטאריוש, עד שעבר דרך שם אירקוליש הגבור וראה הסינטאריוש, ושחק על אנשי הבקעה ורדף אחריהם והראה להם שהם אנשים רוכבים על סוסים. ובמלחמה אחת היה לנו עגלה עם סוללה גדולה, ושמו אותה נגד פתח העיר, ורצנו עמה, וחשבו העניים שבעיר שהיא חיה וברחו, ונכנסנו אצל העיר וכבשנו אותה

. אבל מה שאמרת שהיהודים לא ידעו מה הוא — הוא שקר. שהרי כתב גושיפוש הגדול שכאשר צווה טיטוש שיקרבו אל החומה כלי הברזל יצא בחור אחד וחפר תחת אופני העגלות ושם שם גפרית וזפת והד­ליק אש ונשרפו אילי הברזל וכל האנשים השומרים. אחר זה הקריבו ג׳ אילי ברזל שנשארו, ואמר טיטוס כי יצאו ד׳ בחורים מירושלם, ונקראו: טפטיוס הגלילי, ומגנוס חברוני, ויורמינוס שמרוני ואריוס ירושלמי, ויצאו אליהם ויהרגו כל השומרים, והכו במחנה הרומיים מכה עצומה, והיו באים אליהם כאדם בא אל שפחתו עד שנתרחק החיל, ואז הציתו אש באילים. ואיך תאמר שלא היו יודעים ושנדמה להם לחיה ? ובמלחמת אנטיוכוס יצא נער אחד ותקע חרב בבטן הפיל הגדול, לפי שאמר מתתיה שאם ימצא הורג אל הפיל  שיפול המגדל שעליו, הנה שידעו כי מגדל היה. אבל הטענה הקודמת לזה היא טענה שאין עליה ספק, אבל נשאר שנדע למה גרשם מביתו.

השיב טומאש: הטעם הוא, שהם הביאו אל נכר בבית אלהיהם, לכן היה שכרם באותה מדה שילכו באדמת נכר ויעבדוהו שם, וזה מדברי ירמיה נודע, וכן התורה אמרה: ״ועבדתם שם אלהים אחרים״. אז הלכו לבבל, וישבו שם שבעים שנה. וחשבתי בזה מחשבה דקה, למה היו שבעים שנה ? וזה לפי שהשפעת המזלות הוא בסך זה, ואחר כך חוזרים חלילה: שנות שבתי אחת עשרה שנה, שנות צדק יב׳, שנות מאדים ז' שנות השמש י', שנות נוגה ט', שנות כוכב יב׳, שנות הלבנה ט', ולכן ישבו בגולה שנות כל אחד מהם לפי 10 שהם עבדום לכלם.

 אמר המלך: ועתה שאין להם ע״ז למה נענשו כל כך זמן ארוך?

אמר טומאש: יודע לאדוננו, כי העבירות שבין אדם לחבירו הם יותר חמו­רות מאד ממה שבין אדם למקום, לפי שהן תקון המדינות ושלום העולם. והנה הנוצרי נזהר מאד מגזל ואונאה ורבית וכיוצא, ובמה שבינם למקום לא  נזהרו, ויש גוי שאינו מתפלל אלא פעם אחת בשנה, ויהודי להפך, כי מי מן היהודים יאבד תפלה אחת? ואילו בגנבה ואונאה וגזל אינן נזהרין, לכן העני­שם האל שונא גזל ונתארך קיצם ואין להם משיח, והבוערים קוראים אותו בכל מוצאי שבת.

אמר לו: ולמה קוראין אותו על היין?                                      

אמר טומאש: אין לי בזה טעם, אלא אולי יתפתה מיינם. וטעם למה נחרב המקדש — אומר לאדוני, כי הוא קרה לו מה שקרה למושיענו, כי ישו בא לכפר עון אדם הראשון וקבל עליו המות, וכן המקדש בא לכפר על עון יש­ראל ונשרף עליהם.

אמר המלך: באת להשיב דבר זר עם דבר אחר זר כמוהו, כי מי ראה  המלך שחטאו לו עבדיו והרג את בנו לכפר חטאם או שרף את ביתו?

השיב טומאש: אין ענין המושיע דומה, שאם הוא קבל המות לא קבלה אלא הבשר, והוא הלך מיד אל אביו שבשמים ונשאר חי וקיים לפניו לעולם, וכאשר מת לא מת ולא נהרג אלא לפי ראות האנשים.

אמר המלך: די בזה במה שדברנו בעניני היהודים. ומה שאמרת הוא דבר  נכון גם בענין המקדש. ואני חושב עוד טענה אחרת, כי היה מפני שעדיין אפילו ביום זעם ותוכחה זכר אהבתם, וכיון שכוונתו היתה לגרשם כפי המ­חייב טבע עוונם כמו שאמרת, לא רצה שישאר המקדש ביד נכרים, כל שכן אם אותם עבודות לא היו נכונות לא אלא אל העם אשר יצא ממצרים. ויש­תבח אל אמת היודע על כל אמת, ואנחנו מדברים בעניינים על דרך ההש­כלה לא על דרך אמיתת העצם, ומכל מקום שמח אני בהגלות שאין ליהודים מה שמעלילים עליהם, והמבקש הרעה למי שאין לו חטא רעה תבוא עליו, נאם האל!

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

                          הארגון העצמי היהודי

עקרונות מבניים, הארגון העל קהלי.

ההתארגנות בקהלים קהלים, שנבעה מרצונם של המהגרים לחיות בביטחון בצוותא, הן מדפוסי התארגנות שהכתיבו העות'מנים באיסטנבול והן משיקולים עדתיים תרבותיים ודתיים, הכתיבה במידת מרובה גם את אופי הארגון העצמי היהודי לדורות הבאים. ברחבי האימפריה העות'מנית הגדולה, להוציא ירושלים, היה פיצול קהילתי גדול, שהלך וגדל עם חלוף השנים.

 בממלכה זו לא הייתה הנהגה ריכוזית ומרכזית לכלל היהודים באימפריה, הנהגה אשר ייצגה רשמית את היהודים לפני השלטונות.

כשנזקקו לכך, פנו קהילות בפריפריה או במרכז לקבל סיוע מידי יהודים המקורבים לשלטונות באיסטנבול ולהתערב לטובתן.

 רק עם הנהגת מוסד " החכם באשי " במאה ה-19 כמנהיג וכמייצג כלל יהודי האימפריה, הפך ארגונם של היהודים לריכוזי.

עקב הפיצול הקהלי נוצרו שני דפוסי ארגון עיקריים. מחד, הדגם הסלוניקאי, אשר בו הקהל הבודד היה עצמאי, אוטונומי לגמרי ורוב הקהלים בעיר לא היה יכול לכפות רצונו על קהל בודד או על מיעוט קהלים. בדגם זה, השפעתו של הקהל הבודד ושליטתו בחבריו, בסדרי החיים ובכלל ענייניהם, הייתה מירבית.

 מאידך הדגם האיסטנבולי, אשר נהג לפי הכלל שרוב כופה דעתו על המיעוט, לא רק בתוך קהל בודד, אלא גם בתוך המסגרת הכלל עירונית.

לפי תפיסה זו יש ארגון והנהגה ריכוזיים בכל עיר, ולכלל הקהלים בעיר יש יכולת הכרעה בנושאים משותפים. החלטות הרוב נכפות על המיעוט, ואין לקהל הבודד אוטונומיה מוחלטת.

 בדרך כלל אימצו רוב יהודי אנטוליה ויהודי הפרובינציות המזרחיות של האימפריה, ארץ ישראל, סוריה, מצרים ועוד, את הדגם האיסטנבולי, ואילו רוב קהילות הבלקן ותורכיה האירופית אימצו את הדגם הסלוניקאי.

בשיטה האיסטנבולית נוצרו גופים ומוסדות על קבליים, שתיפקדו ומילאו צרכים חשובים לכלל תושבי העיר. כך דרך משל נוסד ה " מעמד " , הגוף המנהיג של כלל הקהלים בעיר.

בגוף זה נדונו שאלות שנגעו לכלל היהודים כגון, בעיות מיסוי, בעיות ייצוג בפני השלטונות, פתרון משברים כלכליים או התמודדות עם אירועים חריגים ותוצאותיהם, שריפות, עלילות נגד היהודים וכדומה, סכסוכים בין קהלים, התקנת תקנות כלל עירוניות בסוגיות שנגעו לכלל, בעיות דיור וחזקה, בעיות מוסר ועוד, ושערוריות ציבוריות.

לעומת זאת, בסלוניקי לא היה גוף קבוע מעין זה במאה ה-16, ומנהיגות הקהלים השונים הייתה נפגשת ודנה במשותף.

דבר זה אירע בדרך כלל בשעת משבר ביחסים עם השלטונות, בפתרון בעיות מיסוי מעיקות ובסכסוכים ושערוריות שנגעו לכלל. רק בראשית המאה ה-17 הוקמה בסלוניקי הנהגה ריכוזית נבחרת וקבועה ליהודי העיר.

באדיבותו של דן אלבו

מתוך הספר בֹּא

שוב חוצה צל הבז

דן אלבו

לזכר ויקטור ביסמוט שנפל במלחמת יום כיפור

—

DU SILENCE ECLOSENT LES MOTS

DAN ALBO

Il existent deux silences différents
et semblables en même temps
Le silence né de la grande solitude de l'homme dans le temps
et le silence qui s'installe en l'absence d'une oreille attentive
Tous deux s'infiltrent en dedans et s'unissent, moisissure de l'âme
et leur clarté se dilue en un épais mutisme
Aujourd'hui comme il y a deux mille ans
et comme la dernière destruction…
la charité ne suffit pas si l'humilité
pour changer la mort de tous les morts
ni se duper soi-même
pour adoucir notre courroux contre Celui
qui règne là-haut
Notre stupéfaction ne faiblit pas
dans l'enchevêtrement d'une histoire perdue
Tu sens parfois dans ton dos un regard maléfique
tu ressens un malaise, un frisson, une présence proche
de quelqu'un qui veut
te tuer
Et toi, atteint dans tes artères par l'impact
de l'instinct de vie
au lieu de sanctifier le nom du Seigneur
tu choisi hardiment de sanctifier ta vie.

שכונת מחנה ישראל

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

דמויות בקידום השכונה ובהנהגת העדה המערבית

עלייתו לארץ ומפעליו

הרדב"ש ־ המנהיג והגורס המניע לבניית מתנה ישראל   עמוד 30

רבי דוד בן־שמעון המכונה הרדב״ש או הצוף דב״ש, נולד במרוקו בעיר רבט, נצר למשפחת רבנים ידועה בכל רחבי ארצות המגרב, שמהם שימשו גם רבנים בצפת. בשנת 1854, בהיותו בן עשרים ושמונה שנים, נטל את משפחתו ויצא לארץ ישראל במסע תלאות יבשתי של חודשים רבים. בדרכו חצה גם את אלג׳יריה ואת מצרים והגיע לירושלים. בעקבותיו הגיעו תלמידיו ועולים רבים ממרוקו.

בבואו לירושלים מצא את קהילת המערבים שחברים בה מאות אחדות של יהודים. הקהילה הייתה שרויה בעוני, בדלות, בחולי ובמחסור. חלק מהיהודים, בעיקר הזקנים שבהם, בילו את רוב ימיהם כשהם שפופים על אבני הכותל המערבי ומקבצים נדבות. האמונה והתקווה היו שביב האור היחיד לנפשם הנכאה.

הרדב״ש נרתם מיד למלאכה, החל לארגן את הקהילה והקים עדה עצמאית המנותקת מקהילת הספרדים. הוא בנה בתי כנסת ומוסדות בעיר העתיקה ובמחנה ישראל והחל בשליחת שליחים לקהילות המגרב לגיוס כספים למען העדה ולמימוש המטרה העיקרית של הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחת היהודים המערבים. הרעב, החולי והמחסור בקרב בני עדתו הניעוהו לפתוח בעיר העתיקה חנות למכירת בשר לעניים בלבד ולתת בתוך ביתו שלו מחסה ותמיכה לנזקקים, והם כינו אותו ״אבי יתומים ודיין אלמנות״.

הוא הקים ועדה של מורשי חתימה לטפל בענייניה הכספיים של הקהילה, ואישר אותה הקונסול הצרפתי בירושלים שהמערבים היו בחסותו. שטר ההרשאה והמינוי נשא את שמותיהם של נבחרי העדה: הרדב״ש, אברהם חרוש, שלמה לוי, יצחק רפאל בטיטו, דוד הכהן, יעקב אלמליח, שלמה אבושדיד ולוי יפלח. השטר שאישר הקונסול הקל על גיוס כספים ותרומות בקרב קהילות בחו״ל.

הרדב״ש דאג להפרדת עדת המערבים מהספרדים, לארגונה ולניהולה ככולל עצמאי. הוא שלח שד״רים לגיוס כספים לשיפור מצבה הכלכלי של העדה, דאג לתעסוקה, לרכישת מקצועות ולשיפור מצבם הכלכלי של בני העדה, לרבות ניסיונות להעסיקם בחקלאות שנבעו גם מאהבתו לארץ וליישובה.

תרומתו לבניית בתים ומוסדות לעדה בעיר העתיקה ובמחנה ישראל הייתה רבה. מפעלו הגדול ביותר התבטא בתעוזה, בתושייה ובחזון שבהוצאת היהודים המערבים מבין חומות העיר העתיקה אל הלא נודע שבחוץ, אל שטחים שוממים, משכן לחיות טרף ולשודדים ואל החשיפה ללא מגן. הניסיון לבנות שכונה יש מאין, שלב אחר שלב, אבן על אבן, במאמץ של יחידים. זו הדרמה האמתית!

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל. 

האד לכניסה  די שמעון בנו די כאן מצאפר פספינה מעא בנו די האד לגוי רשע די קטל לחנש ומן די כאן

מעאה פספינה סרקהלוו ועטאהא לבוה

חמי

הארנק הזה של שמעון בנו שנסע בספינה עם בנו של הכוי הזה הרשע אשר הרג את הנחש …וכשהיה אתו בספינה גנב את הארנק ממנו ומסר אותו לאביו

ודאבה הא הייא ענדךּ באש תוצלהאלו וקוללו ראה שמעון בנו ימסי ענדו דגייא פקריב וקוללו יבארךּ להקב״ה מחזיר אבידה לבעלה

וכעת הארנק אתלך והבה אותו ותאמר לו ששמעון בנו יבוא אליו מהר ויאמר לו שיברך את הקב"ה מחזיר אבידה לבעלה

 ומסא האד ליהודי לטריקו לשלום וכיף שאפו האד סי לחבירים הקדושים ע״ה תעזבו עזובאת כבאר וקאם רבי אבא ע"ה וקאלו האר למסייא די האד טריק כאמלה כולהא עזאייב כבאר עזב כבר מן והאד אלכרי כטר מנהום כאמלין

והלך היהודי לדרכו לשלום וכראו הדבר הזה החברים הקדושים ע"ה התפלאו פליאה גדולה ואמר רבי אבא ע"ה ואמר האירוע הזה כולו על דרך הנס, פלא גדול מאוד וגדול מהם כולם

 תא תקוללו סימן בתוך סימן לישם דלמודע ולישם דליהודי ודלישם שמעון בנו ותא תעטיה סימנים כיף נסרקתלו האד לכניסה דדהב קאלהום רבי אלעזר ע״ה האד לחאזה די ריתו מא הייא ביאסארא ולא בחוכמה גיר רוח דייאליי כיף אלי תא נכזר האד סי די קולת בעינייא ממש פחאל שי ואחד די תא יכזר לחאזא די קדאמו העזזבו לחבירים כאמלין ע״ה עלא האד לחוואייז די כזרו האד נהאר עמל רבי אלעזר ע״ה ברוב קדושתו הרמתה עד כאן גמר המעשה: תא יתפהם מן האד למעשה די רבי אלעזר ע־׳ה באיין כזר האד לענינים ברוח הקודש אשריו זיע״א :

אומרים סימן בתוך סימן שמו של המקום ושם היהודי ושמו של שמעון בנו ונותן בו סימנים איך הוא גנב ממנו את ארנק הזהב…אמר להם רבי אלעזר ע"ה הדבר שראיתם היא לא בתחבולות ולא בחוכמה רק רוחי שלי איך שאני רואה הדבר שראיתי בעיניי ממש כמו שמאן דהו שרואה דבר לפניו …התפלאו החברים כולם ע"ה אודות הדברים האלושהתרחשו אותו יום עשה רבי אלעזר ע"ה ברוב קדושתו הרמתה עדן כאן גמר המעשה…..

מוסר השכל מן המעשה הזה של רבי אלעזר ע"השראה את הדברים ברוח הקודש אשריו זיע"א

רפדנא מן האד למעשה די זוהר הקדוש מוסר גדול לדי ענדו עיניה מהלולין מה רבטהומלום יצר הרע תא יקדד יכון באיין בנאדם די עמל סי עבירה יקבד לעונש דיילו עלה יד נחש

מוסר השכל מן המעשה הזה של הזוהר הקדוש  מוסק גדול , מי שעיניו פקוחות ויצר הרע סגר לו אותן, ייתכן מאוד שבן האדם שעבר עבירה יקבל עונשו על ידי הנחש

 פחאל האד ליהודי השם יצילכם כולכם ונית יתעללם בנאדם מנאיין תא יתעטה רשות לנחש באס יקתל בעד מה ירזע בתשובה וישאמחולו פדנובו עלה קד לכח דתשובה אפילו הכי מה תה יחבסי אנחש ירזע מן טריקו גיר חתה יקתל ממש אוו יקתל די עלה מן זא אוו יקתל חד אכור פמודע

כמו היהודי השם יצילכם כולכם וגם ילמד בן האדם מהיכן ניתנת הרשות לנחש על מנת שיהרוג.אחרי שיחזור בתשובה ויסלחו לו על עוונותיו, כיוון  שכוח התשובה אפילו אם הנחש אינו רוצה לחזור לדרכו עד שיהרוג ממש או יהרוג כל מי שבא או ישהרוג מאן דהו במקומו

פחאל די תה נראוו פי האד למעשה הנורא אשר על כן נחדאזו נתעללמו באס מה נעמלו חתה דנוב כלל בלכח דתורה ויראת שמים וידה בר מינן זה לידנה סי האזה קביחה נחדאזו תיכף ומיד נרזעו בתשובה קבל מה יתגזר עלינה איזה גזירה רעה השם יצילכם כולכם ויצילנו אמן.

כפי שאנו רואים במעשה הנורא הזה אשר על כן נצטרך ללמוד שלא נעשה שום עבירה כלל בכוח התורה הקדושה ויראת שמים, ואם חס ושלום באה לידינו איזה דבר רע, חייבים מיד לחזור בתשובה, לפני שיגזרו עלינו איזו גזירה רעה השם יצילכם כולכם ויצילנו אמן.

 לאיין אידה נגזרת עלה יד סי שליח רע פחאל חנש אוו סי חייה רעה אוכרה כמה צער יגיע לו לאדם בר מינן עאד יכון ניצול בלחק מנאיין תיכף ומיד יעמל תשובה ויכון מתחרט ויעמל לוידוי ויקבל עלה ראצו באיין עמרו מה ירזע יעמל האדאך דנוב כלל פחאל די עמל האד ליהודי כיף סהד עליה רבי אלעזר ע׳׳ה דיך שאעה יכין ניצול ומנאיין יעמל בנאדם סי דנוב מה יסבבי חתא תסבייא ויקול עלאס עמלת האד סי.

 כיוון שאם נגזרה עלינו גזרה על ידי שליח רע כמו נחש או כל חיה רעה אחרת, כמה צער יגיע חו לאדם בר מינן עש שחנצל מן הגזרה הזו. מן הדין שתכף ומיד וחזור הוא בתשובה ויתחרט על מעשיו, יערוף וידוי ויקבל על עצמו שלא יחטא שוב כלל וכלל, כפי שעה היהודי אשר שרבי אלעזר ע"ה העיד עליו שינצל מן הרעה….ואם חטא בן האדם שלא יתרץ זאץ בסיבות שונות ומשונות וישאל את עצמו מדוע שוב חטא.     

 הווא מן האד סבה ויגטי עלא ראצו ודנובו ברקאייע די מה יצלאחוסי ורינא די קאל דוד הע״ה ומודה ועוזב ירוחם הייא כיף קולנא מן די בנאדם יכון מודה באיין עמל דנוב ורזע טרקו ורזע עליה בתשובה האדאךּ ירוחם מן השמים ירחמו עליו:

ומן הסיבה הזו, יחפה על ראשו ועבירותיו במעשים שאינם מועילים, וכפי שאמר דוד המלך עליו השלום ומודה ועוזב ירוחם, זאת כפי שאמרנו כשאדם מודה ולא יחטא עוד ויחזור בו מדרכו הרכה ויחזור בתשובה, עליו ירחמו מן השמים אמן כן יהי רצון……

 לאיין אידה נגזרת עלה יד סי שליח רא פחאל חנש אוו סי חייה רעה אוכרה כמה צער יגיע לו לאדם בר מינן עאד יכון ניצול בלחק מנאיין תיכף ומיד יעמל תשובה ויכון מתחרט ויעמל לוידוי ויקבל עלה ראצו באיין עמרו מה ירזע יעמל האדאך דנוב כלל פחאל די עמל האד ליהודי כיף סהד עליה רבי אלעזר ע׳׳ה דיך שאעה יכין ניצול ומנאיין יעמל בנאדם סי דנוב מה יסבבי חתא תסבייא ויקול עלאס עמלת האד סי.

כיוון שאם נגזרה על ידי שליח כלשהו, הרי זה כמו הנחש או חיה רעה אחרת, כמה צער יגיע לו לאדם בר מינאן, שינצל מן הרעה, ותכיף יחזור הוא בתשובה ויהיה מתחרט על מעשיו ויערוך וידוי לנפשו הוא עד שיכופר לו ויאמר מדוע נהגתי כך.

 הווא מן האד סבה ויגטי עלא ראצו ודנובו ברקאייע די מה יצלאחוסי ורינא די קאל  דוד המלך עליו השלום ומודה ועוזב ירוחם הייא כיף קולנא מן די בנאדם יכון מודה באיין עמל דנוב ורזע טרכו ורזע עליה בתשובה האדאףּ ירוחם מן השמים ירחמו עליו:

ומהסיבה הזו יתחרט הוא על מעשיו ותטאותיו במעשים שלא יעזרו לו ורינה שאמרה דוד המלך עליו השלום ומודה ועוזב ירוחם, וזה שאמרנו כשבן האדם יודה שאכן חטא וחזר הוא מדרכו הרעה, עחיו היא התשובה…וירוחם מן השמים ירחמו עליו

ונחדאזו נתעללמו מן האד למעשה הנורא מן האד צדיק די חווצו לגוי ודרבו פלגוף דיאלו ואפילו הכי כאן מצדיק עליו את הדין ויקרא משפטי האמת צדקו יחדיו ואם בארזים נפלה שלהבת אפילו האדאך דור לעזיז צדיקים כאנו יקבלו צער די כאן יזי עליהום לא כל שכן פי האד דור דייאלנא די כאמלין על הרוב מעמרין בלעונות ולפשעים באיין תא נחדאזו נקבלו די עטא השי״ת.

וחובה עלינו ללמוד מן המעשה הנורא הזה מהצדיק הזה שנשדד על ידי גוי והיכהו בגופו ואפילו מצדיקים עליו את הדין ויקרא משפטי האמת צדקו יחדיו ואם בארזים נפלה שלהבת. אפילו בדור היקר של צדיקים היה נגרם להם צער גדול שבא עליהם, לא כל שכן בדור הזה שלנו שכולנו מלאים עוונות ופשעים ועלינו לקבל את הי"ת נותן לנו. 

ופשוט באיין מן די יקבל בנאדם אמר השי״ת ודאי יחן מנו ויכפף עליה האדאף צער די עטאה ומה נחדאזוסי נטוולו פהאד לענינים כטר מן שיעור לאיין נאס כאמלין די בעקלהום מליח יקדרו יעארפו האד סי כאמל והשם ברוך הוא יחזירנו למוטב אמן כי״ר:

ופשוט הדבר ברגע שבן האדם מקבל עליו את עול המצוות של השי"ת, לבטח ירחם עליו ויקל עליו את הצער שבא עליו ….עלינו להאריך בדברים האלו יותר, כיוון שכל מי שעינו בראשו יוכלו לדעת את כל הדברים האלו והשם בקוך הוא יחזירנו למוטב אמן כן יהי רצון…..

וקדושת רבי אלעזר בן רבי שמעון די רינא פהאד למעשה מה ענדהא שיעור כמעט פחאל נביא ממש די כאן יכזר לחואייז נעלמים בעיניה ממש פחאל די הומה קדאמו ובפרט האד לחאזה אלכרייא די שאף בעיניה וקאל להאדאךּ ליהודי צדיק די דרבו לנוי תעבי האד לכניסה דדהב די סרק לגוי לבן ליהודי ושמו שמעון וקוללו פקריב יזי פחאל די כתבנא ־

וקדושת רבי אלעזר בן רבי שמעון שראינוהו במעשה הזה , ואין לזה שיעור ודומה הדבר כמעט כמו הנביא שראה דברים נעלמים בעיניו הוא, ממש כאילו היו מונחים לפניו, ובפרט במעשה האחרון שראה במו עיניו ושח ליהודי הצדיק שהיכהו הגוי , קח את השקית הזו של זהב אשר הגוי גנב אותה מיהודי ושמו שמעון ואמרו לו שבקרוב ימגע כפי שכתבנו…..

האד סי מן לקדושה דלעין די הייא מקדשא כטר מן שיעור קדר ישוף ע״ה לחואייז נעלמים כפי קדושת העין ואפשר הייא די קאל פי דוד הע״ה עם יפה ׳עינים וטוב רואי פירושה די זכא באס יתשמא יפה עינים דהיינו די קדש לעינים דיאלו יזכא יכזר מליח כטר מן נאס כאמלין לחוואייז דלקדושה עליה קאל וטוב רראי ויזי מליח דקדוק כלמת עם חב יקול מעא למדה טובה די הייא יפה עינים יזכה למדת וטוב רואי לראות בקדושתו כל העניניפשיש בעולם סוף דבר בנאדם די הווא בעקלו ישוף פלחוואייז די הומה דלמצוות ותורת אלדים חיים: …

וכל זה מקדושת העין שהיא מקודשת יתר על המידה יכל לראות דברים נעלמים כפי קדושת השעין ואפשר מה שאמר דו עליו השלום עם יפה עיניים וטוב רואי פירושה שזכה להקרה יפה עיניים דהיינו שקידש את עיניו ויוכל להתבונן יתר מאשר האנשים האחרים דברים של קדושה אמר וטוב רואי והנה אכן דקדוק המילה מתואם הוא, הווה אומר עם מדה טובה שהיא יפת עיניים יזכה הוא למדת וטוב רואי לקראות בקדושתו כל העניינים שיש בעולם…..סוף דבר בן אדם שעיניו בראשו יראה בדברים שיש בהם מצוות ותורת אלוהים חיים……

הקדמת הגאון הגדול רבי דוד משאש שליט"א הרב הראשי לשי"ת פאריש.

אשכול הכופר דודי לי

שמח לבי ויגל כבודי, גילה אחר גילה, בשמעי כי קמו ונתוודעו לבא לפרק כל כתבי, ולהוצי לאור עולם, את כתבי צרור ה

רבי יוסך משאש

מור דודי לי, שאר בשרנו, גאון עוזנו ונזר תפארתנו, סיני ועוקר הרים, גאון התורה והמדות, בכל חכמה לו עשר ידות, יוסף עיננו. כקש"ת רבינו יוסף משאש זלה"ה.

סימן סח כרך א'

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק

ידיד צרור המור, ריחו לא ינמור, החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו. שלום. שלום.

שלשם הגיעני מכתבו הבהיר עם יו"ד צורוס, חן, חן אדוני ותודה רבה, ומאד שמחתי כי כל דברי מצאו חו בעיני כבודו, ואודות התנצלותו על אחור תשובתו, כי לא היה בעיר, כן שמעתי מהזולת, והרי לך מן המוכן לפני.

בצד שמאל מבוי מקוה טהרה, יש עוד מבוי כמדתו, נקרא בזמן הקטדם בשם מבוי אשי"ך ( נגיד בעברית ), על שם איזה נגיד של הקהל שהיה דר שם, כן שמעתי מזקן אחד שכן נמ"ך אצלו בשטר ישן, ואני מצאתי באיזה שטרות ישנים, שנקרא מבוי מוהריק"ו על שם הרב הגאון כמוהר"ר יקותיאל בירדוגו זיע"א.

ואך עתה נקרא בפי הכל בשם מבוי " לחכם " על שם בנו, הוא הרב הגאון המפורסם כמהר"ר יעקב בירדוגו זיע"א ( נתבש"מ בשנת גר"ת לפ"ק ) הידוע בפי כל בשם " החכם " שמעתי הטעם, כי בזמנו, היה איזה בלבול בעיר תיטואן יע"א מהערביים, ובאו איזה יהודים לגור פה, והיו מתפללים בבית הכנסת שלו.

והם בלשונם קורים לרב העיר בשם " סיניור חכם " ( כן המנהג עד היום פה תלמסאן ) וכן היו קורים לו, ומהם נשתרבב לו ז"ל השם הזה, גם בפי כל קהל העיר, בדילוג תיבת " סיניור " עד עצם היום הזה, ועד בכלל.

במבוי הזה יש בית הכנסת אחת, נקראת על שמו גם כן, בית הכנסת של החכם, יש לה שני פתחים, אחד בדרומה בבית שער של החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי הזה, גם החצר הזאת נקראת על שם של החכם, ואחד בצפונה, פתוח למבוי הרחב, שבו פותחים המבואות הנזכרים, נקרא מבוי צלאוואת ( בתי כנסיות בעברית.

וזקן אחד אמר לי שנמצא כתוב אצלו בשטר ישן, שנקרא מבוי לפראן ( תנור בעברית ) על שם התנור הקבוע שם משנים קדמוניות, הבית הכנסת הזאת היא קטנה ואנשים בה מעט כשבעים נפש, יש בה שני עליות קיר קטנות, אחד בדרומה, ואחת במערבה, יש בה היכל יפה של עץ על פנעי כל הקיר צפונה, וגם תיבה יפה, פני שליח צבור למזרח.

יש בה כוסות ועששיות וכו….כחברותיה, אומרים, כי היא עתיקה מאד מימי אבות החכם הראשונים זיע"א. השלוחי צבור ששמשו בה, הם אבות החכם והוא זיע"א, ובנו הרב הגאון כמוהר"ר דוד ישצ"ו, ובניו, כמה"ר יעקב, וכמה"ר יוסף ישצ"ו, וכמה"ר משה ז"ל. שלושתם היו תלמידיו של אבא מארי זיע"א. ועוד עוזר על ידם הנו"ח כה"ר משה לכרייף הי"ו בן הרב ימין נ"ע.

הבית הקדוש הזה, אומרים כי שימש ישיבה לתלמוד תורה מיום הוסדו, ועד עתה קבועה שם ישיבה לרבני העיר וחכמיה ישצ"ו.

עוד יש בית כנסת אחרת פתוחה למבוי הרחב הנזכר, נקראת על שפ הרב הגאון והקדוש, כמוהר"ר שמעיה מיימראן זיע"א, אחד מרבנן מגורשי ספרד נ"ו, אומרים שהוא בנאה, ונקראת על שמו עד עצםה היום הזה .

ואך לא נשארה ביד זרעו, כי נפלה מזוקן, ומכרוה להנדיב הרב מנחם בן עבו הי"ו, והוא חדשה בשנת תרנ"ב ותרנ"ג לפ"ק. ובנה עליה את ביתו בנין יפה בקרן דרומית נוכח פתח הבית, ואחד בצדו כמין גם בקרן נערבית .

אין לשניהם הדר, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הצבור למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו..וכו…כחברותיה. שמשו בה הרבה שליחי צבור ממשפחות שונות, ועתה יש בה שני שליחי צבור, כמה"ר אברהם בירדוגו ישצ"ן, בכמה"ר פתחיה ישצ"ו, וכמה"ר שלום עטייא ישצ"ו, בן כבוד הרב דוד ישצ"ו.

כשבעים נפש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הזה אומרים ששמש ישיבה לתלמוד תורה בזמן הקודם, וגם הרב הגאון התלמודי הנפלא כמוהר"ר אברהם הלחמי זלה"ה, מעיר ואם בישראל מראקש יע"א, הרביץ בו תורה הרבה שנים, ואך עתה אינו אלא לתפלות שמ"ע, חמש ושש מתפללים בו ערב ובוקר וצהרים, משכימי קום והמאחרים והעצלנים.

ושם נקבצים הרבה משוררים בכל לילי שבתות החורף מחצות ועד בקר, לומר בקשות ושמירות, וכל מעמד ומושב שיהיה לרבנים והחכמים וגדולי הקהל על נדבות לעניים ולשד"רים וכיוצא בהם, שם מתועדים. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום

הצעיר היו"ם ס"ט. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם

מנהגים שונים ברפואה עממית קשורים לקבר הקדוש, או לסביבה הקרובה לו. חולי־רוח, משותקים, חולי כפיון או עיוורים, נקשרים בעזרת חבלים או שרשראות ברזל למציבה, או לעץ ליד המציבה, למשך לילה או יותר. ילדים חולים, בעיקר ילדים קטנים ותינוקות, היו משכיבים על קברו של הקדוש למשך שעות או למשך לילה: ילד חולה הבריא לאחר שאמו השכיבה אותו על קברו של ר׳ יחייא אלכדאר: ילדה אילמת התחילה לדבר, כששכבה על קברו של ר׳ יצחק בן־וואליד: אמה של תינוקת מאוד חולה שמה אותה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, ואמרה לו: ״אם התינוקת שלי היא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא, אני אקבור אותה על ידך.״ הקדוש הופיע לאם בחלום, והתינוקת הבריאה: בנוסחה דומה פנה אב ללאלה סוליכה כאשר הכניס את בנו, תינוק חולה, לסל ושם אותו בכוך הנרות שליד קברה של הקדושה, באומרו: ״אם הוא של העולם הזה,תרפאי אותו! ואם לא, תעשי מה שאת רוצה״. לאחר שלוש שעות הבריא התינוק. בגדיו של ילד חולה הונחו על מצבתו של ר׳ חיים פינטו הקטן, והילד הבריא כשלבש את הבגדים האלה.

 הערת המחבר : היו מקיימים טקס זה ליד קדושים רבים, ביניהם אולאד זימור, ר׳ דוד ומשה, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ חיים פינטו הגדול, ר׳ יחייא אלכדאר, ר׳ מסעוד עראמה, ר׳ עמרם בךדיוואן, ר׳ שאול הכהן ור׳ שלמה בר ברירו. מנהג זה מתקיים בארץ בקברי רשב״י, שמעון הצדיק ומערת אליהו הנביא, הן על־ידי ספרדים והן על־ידי אשכנזים. היו גם מנקבים את אוזניהן של התינוקות ליד הצדיק, ואם העגיל היה נופל אחרי כן אפשר היה להחזירו לאוון התינוקת רק בביקור חדש אצל הקדוש.

ליד קברו של ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא נמצא מקלו של הקדוש, ואנשים חולים יושבים ליד המקל, ונוגעים בו כדי להבריא: מהמעיין של מולאי יעקב, לוקחים מים הביתה, ומים אלה ישמשו לריפוי: אצל ר׳ חיים פינטו שמים על מצחם של הילדים פיח שנוצר משרפת נרות ליד הקבר, והמבוגרים שותים שאריות שאנשים שפכו על הקבר: אם של ילד חולה לקחה חופן אדמה ליד קברו של ר׳ אבנר הצרפתי, ערבבה עם מים, סיננה במסננת, ונתנה לבנה לשתות. הילד הבריא: חולה עיניים מרח על עיניו שמן זית המיועד להדלקה, ופיח של נרות ליד קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנז והבריא: מבקרים ליד קברו של ר׳ יצחק אביחצירא שפכו מחייא על הקבר ולקקו את המשקה שמעל המציבה: מבקרים אצל ר׳ דוד הלוי דראע היו לוקחים גושי מלח מהסביבה, ומשתמשים בו בפסח כמלח כשר מהחכם.

טקס אחר המתקיים ליד קברו של הקדוש הוא זה של התספורת הראשונה. כל תינוק שנולד בזכות קדוש מסוים או שהיה חולה והבריא בזכות הקדוש חייבים לספרו בפעם הראשונה על־יד קברו של אותו קדוש. תינוקות אחרים נלקחים לכל קבר של קדוש. אין מקפידים על תאריך מדויק, אך בדרך כלל כשהתינוק מגיע לגיל שנה, מנצלים את ההזדמנות הראשונה שנוסעים לקדוש ולוקחים אותו. בשעת התספורת, כשגוזזים לתינוק את השיער ליד קברו של הקדוש, פורצות הנשים בקריאות שמחה, והאב מתפלל לבריאות בנו. אחרי כן מחלקים סעודה לכל הנוכחים.