מורשת יהדות מרוקו

תפוח ההריון

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו

יישכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….

ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998

מייסד הוצאת יוסף לוגאסי

ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה

פתח דבר

יהדות המאגרב, שגלותה ארכה כאלפיים שנה, תרמה לאוצר התרבותי של עם ישראל יצירות, חיבורים בתחומים שונים, ספרי מדע ומחקרים המפליאים בעומק רעיונותיהם ובמקוריותם. השירה והפיוט הגיעו גם להשגים מרשימים. הספרות העממית על כל גווניה מהווה מקור בלתי נדלה של יצירה רציפה שבעל־פה בת מאות שנים. בספר האחרון בסדרת"מקורות לחקר מורשת יהדות צפון-אפריקה״ שבהוצאת יוסף לוגאסי, פתחנו צוהר לעולם הפתגמים של יהודי מרוקו. היום אנחנו מציגים מבחר מייצג של סיפורי־עם מפי יהודי מרוקו.

קבצי סיפורים אלה מפי יהודי מרוקו המוגשים היום לקורא הישראלי מהווים ציון-דרך מאז התחילו להתפרסם סיפורי־עם בודדים מפי יהודי מרוקו משנות החמישים. ״תפוח ההריון״ ו־״הפרח המחייה מתים״ מקיפים מאה ושישה־עשר סיפורי־עם מהם מאה ואחד מתוך אסע״י [ארכיון הסיפור העממי בישראל] וחמישה־עשר שהועמדו לרשותי על־ידי הגב׳ אלישבע שנפלד מחיפה. הסיפור העממי היהודי בצפון־אפריקה שואב ממקורות שונים שקשה עדיין לתחום את היקפם המדוייק. הוא יונק מן הספרות המקראית, התלמודית־מדרשית, מן התרבות הסביבתית (אוניברסאלית ומקומית) וכן מתעשר מיצירה עצמית מתמשכת של יהודי האזור. הדברים אמורים לגבי הסיפור העממי ביהודית־ערבית בדיאלקטים השונים וכן ביהודית־ספרדית. שום תשומת לב לא ניתנה עדיין לסיפור ביהודית־ברברית. הרב־גוניות של מקורות אלה מוסיפה מימד עמוק לספרות הזו. בשני קבצים אלה, נחשף עולמה המופלא של חברה המתמודדת על עצם קיומה, ויחד עם זה חותרת לבניית חברה צודקת ומאוזנת בעלת אידיאלים נעלים, וכך מתחברת בזמן ובמרחב לעם היהודי ולארץ־ישראל.

שכנות ממושכת עם הברברים ומאוחר יותר עם הערבים מוצאת את ביטויה גם במישור הסיפור העממי המפרט מצב מורכב של, לעיתים, יחסי אחווה ועזרה הדדית בין היהודי לבין המוסלמי אך לרוב של מתח והתנגשות, תחרות, איומים והתנכלות של המוסלמי כלפי היהודי במגעם הבין-אתני והבין-דתי.

הרבה מחכמת החיים, כוח הגורל, אמונה בערכי דת ומוסר, הקשר לא״י, אהבת התורה וכבוד ללומדיה, הערצת צדיקים ורבנים בעלי מופת, כיבוד אב ואם, צדקה וגמילות חסדים, חינוך ילדים ויחסים בתוך המשפחה, טבעו של האדם, טיפוח מידות טובות, אהבת הזולת, בעיות פרנסה, פער המעמדות והתחככות עם עולם השדים, כל אלה מהווים חלק ממסכת הרחבה של נושאים המפרנסים את הסיפור העממי. ההתמודדות המתמדת להבטחת הקיום היום־יומי, הדאגה לגידולם וחינוכם של הילדים וכן נושא הפריון והעקרות של האשה בולטים במכלול הנושאים המועלים בסיפור העממי. לצד גמילות חסדים הראוייה לציון, אנו נתקלים גם בסיפורים על התעלמות מלווה לעיתים בזלזול של עשיר כלפי אחיו העני. אין להסיק מסקנות כמובן ביחס להיקף התופעה, אך אין ספק שהיא יונקת ממציאות מסויימת שהחברה מגנה ורוצה לתקן.

הסיפורים שבקובץ נבחרו מתוך אוסף של קרוב לאלפיים סיפורים ונועדו להנות את הקורא בשל עלילתם הסיפורית ואיכותם האמנותית. לכן הרשינו לעצמנו, מבלי לנגוע באופיו וברוחו של הסיפור, לנקות אותו מכל מיני שיבושים שחלו בו בתהליך קליטתו, רישומו והעברתו מן המספר דרך הרושם לארכיון. תודתי העמוקה נתונה לעדנה היכל, מרכזת אסע״י, על הסיוע המסור שהושיטה לי כשהעמידה לרשותי את סיפורי הארכיון. שלמי תודה לאלישבע שנפלד שמסרה לי אוסף בלתי ידוע של סיפורי־עם ממכנאס והיתה לי לעזר רב בגיבוש אופים של הקבצים. דרכן אני רוצה להודות למאות המספרים והרושמים שהודות להם ניצל חלק מן המורשת של העם היהודי.

חן חן להוצאת יוסף לוגאסי ולמנהליה המסורים על המודעות שלהם לחשיפת ולהפצת המורשת התרבותית של יהודי צפון־אפריקה ועל תמיכתם הנלהבת בסדרה ״מקורות לחקר מורשת יהדות צפון־אפריקה״.

רוב תודות למר אברהם פלדות המנדב בחן ובמקצועיות את בקיאותו לעיצוב הספר וכן לגב׳ חנה מזרחי שהקלידה בכשרון ובסבלנות את כתב היד. אני מקווה ש-״תפוח־ההריון״ וכן ״הפרח המחייה מתים״ יעשירו את אוצר הסיפורים ממורשת העם היהודי ויחשפו עוד פן של יהדות מרוקו. מקווה אני עוד שסיפורים אלה יעמדו לרשות המחנכים בארץ, יפחיתו את תלותם של המורים בסיפורי עמים ויתרמו להבנה טובה יותר בין שבטי ישראל.

ערב פסח תש״ס

יששכר בן־עמי

האוניברסיטה העברית בירושלים

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

כהה״ר אברהם אלמאליח ז״ל

מרבני מוגאדור, ונדפסו ממנו איזה שירים בס׳ שובע שמחות :

כהה״ר אברהם לוגאשי ז"לל

 א׳ מחכמי המערב :

מו״ה אברהם מאימראן זצ״ל

אחד מחכמי מקנאס הוא חי בחצי הא׳ מהמאה הששית וחתום בפס״ד א׳ הובא בשו״ת משפטים ישרים ח״ב סי׳ תקט"ל פ״ק, עוד ראיתיו חותם בפס״ד א׳ ש׳ אתבונ״ן פ״ק והוא חותם ראשון ואחריו מוהה"ר רפאל בירדוגו ז"ל ששלחו לר׳ חיים ביבאם ז"ל ע״ע טריפה שהתירה מוהד״ח הנד והמה אסרו, עוד ראיתיו חותם בפס״ד עם מוהר״ד יקותיאל בירדוגו זצ״ל :

כהה״ר אברהם הסבעוני ז״ל

מחכמי פאס הוא חי במאה החמישית :

כהה״ר אברהם פיסו ז״ל

א׳ מחכמי מקנאס מצאנוהו חי בש׳ תקצ״ד:

כהה״ר אברהם ה״ן סמחון זצ"ל

בכהה״ר יעקב בהרה״ג מוהר״ראהרן ז״ל אחד מחכמי מקנאם וביחס הכתו׳ תארוהו בזה״ל ענף עץ עבות חמדת הלבבות מלא מדות טובות מאליפות מדובבות מרביץ תורה החה״ש והותיק חמר חדת ועתיק כהה"ר אברהם ז"ל.

כהה״ר אב׳ אלמושנינו ז"ל

 מחכמי טיטואן ראיתיו חותם בטופס פס״ד שנת תפ״ט וחתום עמו כהה״ר שמואל הצרפתי:

 כהה״ר אב׳ בן שמול  זצ"ל

מחכמי ארבאט חי במאה הו׳ והיה סופר שטרות

 כהה״ר אב׳ אביקציץ

 בכה״ר מסעוד ז"ל מחכמי מראקס חי במאה הו׳:

מו״ה אברהם סמאנא זצ׳יל

רמו״ץ במראקס הוא חי במאה הז':

 מוהר״א בן נחמיאם זצ"ל

רמי״ץ במראקס ויש ממנו פס״ד בכ״י

מרה אברהם קורקום זצ"ל

 רמי״ץ במראקס חי במאה הה׳ והו׳ וראיתי פס״ד השלוח אליו בש׳ ואת חקת״י פ״ק, והוא אביו של כמה״ר משה קורקוס זצ״ל הנז׳ באות מ׳, הרב הנז' שמש ברבנות עם מוהר״ר יצחק חרוש ומוהר״ר יצחק פינטו

ומו״ה אברהם פינטו ז״ל

מרה אברהם בלולו זצ"ל

 א׳ מחכמי דמנאת וביחס כתו׳ תארוהו החסיד ועניו

המקובל האלהי ריש הורמנא דמלכא :

כהה״ר אברהם הכהן הא׳ במוהר״ר

חיים הרא׳ ז"ל מחכמי מקנאס חי בחצי הראשון מהמאה הד׳ בהשערה:

 כהה״ר אברהם הכהן הב׳ כמוהד״ר

חיים הב׳ ז״ל, מחכמי מקנאס חי בחצי האחרון מהמאה הרביעית בהשערה

 כהה״ר אברהם אזנאתי ז״ל

אחד מסופרי בדי״ץ בעיר

סאלי וראיתי חתימתו ש׳ התקכ״ד ליצי׳:

פרק רביעי

תקופת שלטונם של ארבעת החליפים הראשונים

♦ אבוי בקר ♦ עומר ♦ עותמאן ♦ עלי שכונו בפי המאמינים ה" ראשידיון " או הצדיקים.

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

כאמור, נפל מוחמד למשכב לפני הגשמת כל חלומותיו המדיניים והצבאיים.

הוראתו האחרונה לאחד ממפקדי כוחותיו המסורים, אוסאמה, בנו של זייד אבן-חארת׳ה שנפל בקרב ׳מועתה׳, התמקדה בהכנת כוחותיו ילכיבוש סוריה, אולם הפקודה לא יצאה לפועל בעיקר כתוצאה מהאירועים הבלתי צפויים שהתרחשו לאחר מותו הפתאומי.

מותו של מוחמד בישר את תחילת המאבקים ומלחמת הירושה בין מקורביו על כתר ההנהגה. כל המנהיגים היו חלוקים בדעותיהם ולא היו תמימי דעים בבחירת האיש הראוי לרשת את מקומו של מוחמד לאחר מותו.

הדעות בקרב ההנהגה המוסלמית היו חלוקות בין התמיכה בעלי אבן־טאלב, בן דודו וחתנו של מוחמד, שטען לכתר ההנהגה בהסתמכו כביכול על צוואתו של מוחמד לבין אבו-בקר, חותנו, שכונה בפי תומכיו ׳הצדיק׳ ונימנה בין זקני ההנהגה המוסלמית. ההכרעה נפלה בסופו של דבר לטובתו של אבו-בקר בתמיכתם של עותמאן ועומר אבן-אל-חטיאב שטענו שיש להדר את פני הזקן שעמל קשות במחיצת מוחמד לקידומו וגיבושו של האיסלאם.

מותו הפתאומי של מוחמד גרם לפרישתם של מנהיגי השבטים שהצטרפו לדת האיסלאם בשנת 630, שנת המשלחות ׳וופוד׳, בטענה שהתחייבויותיהם אינן כבילות עוד לאחר מותו. פרישת השבטים הרבים מהמחנה המוסלמי הסבה נזק כלכלי רב משמעות לאוצר האיסלאם והובילה את המנהיג החדש להחלטה להשיב את הפורשים לחיק האיסלאם בכוח החרב. בין השבטים הפורשים היו רבים שהצטרפו למחנה המוסלמים, שילמו מיסים אולם שמרו על אמונותיהם ועל מסורתם ללא כל התנגדות מצד מנהיגי האיסלאם בראשותו של מוחמד.

שליחיו של אבו־בקר הזהירו בתחילה את ראשי השבטים שהודעתם על הפרישה אינה קבילה על דעת מנהיגם החדש ודרשו מהם להמשיך בתשלומי המיסים כמוסכם, אולם כשלא נענו בחיוב, החלה מלחמת ה"רידה׳. במלחמת ה" רידה׳ הושמדו כליל שבטים רבים, אולם מנהיגי שבטים שהצהירו בעוד מועד על רצונם לשוב לחיק האיסלאם ולשלם את המיסים כמוסכם, ניצלו.

כאמור, המלחמה פרצה עקב סירובם של מנהיגי השבטים להמשיך ולשלם את המיסים בטענה שהסכם הכניעה נחתם בינם לבין מוחמד ואינם חתומים על כל הסכם עם אבו־בקר.

מלחמת ה"רידה׳ נמשכה עד שלהי שנת 634 לספירה, שנה בה נפל אבו-בקר למשכב ונפטר לאחר שנתיים של מאבקים ומלחמות לביסוסו של האיסלאם ולהכנתו לכיבושים עתידיים.

במלחמה זו נפלו חללים רבים משני הצדדים, אולם המוסלמים יצאו מהמלחמה מחוזקים מבחינה צבאית עקב הצלחותיהם בשדות הקרב וכתוצאה מהשלל הרב שנפל בחלקם עם שוך הקרבות.

עומר אבן-אל־חטיאב^. שכונה ׳אל-פארוק׳, נבחר בשנת 634 לחליפה השני לאחר אבו-בקר ובתמיכתם של רוב מנהיגי האיסלאם, אף כי בחירתו פסחה שוב בהתעלמות מופגנת על מועמדותו של עלי אבן-טאלב ופגעה בשלמותה ואחדותה של ההנהגה המוסלמית.

הערת המחבר : עומר אבן־אל-חטיאב, ׳אל-פארוק׳, היה אחד מעמודי התווך לחתימתו של הסכם חודיביה בין מכה למוחמד ולאחר כיבוש מכה על ידי מוחמד נימנה בין הראשונים שהצטרף לכוחותיו ועלה בסולם הדרגות בגלל כישוריו המדיניים וכתוצאה מנשואי בתו למוחמד.

עומר אבן-אל-חטיאב נמנה בין ארבעה החליפות הראשונים שכונו ה׳ראשידיון

עקב חילוקי הדעות הקשים שהתפתחו במקשה אחת עם בחירתו של עומר, הוחלט ביוזמתו על הקמת ועדת ׳אשורה׳ שתכלול שישה מקובלים מהמחנה המוסלמי והיא שתקבע את המועמד הבא לחליפות אחרי עומר. קיימת סברה שועדת ה׳אשורה׳ קמה בשלהי כהונתו של עומר, אולם לאמיתו של דבר, הרעיון להקמת ה׳אשורה׳ נולד עם עלייתו של עומר לחליפות על מנת להשתיק את תומכי מחנה עלי אבן-טאלב ותו לא.

עומר אבן-אל-חטיאב היה איש צנוע בחייו, אולם תקיף בדעותיו ובתקופת כהונתו אף נתגלה כמצביא צבאי מהולל, אדמיניסטרטור בעל יוזמות רבות בתחום החברתי ובתחום המיסים והיה המנהיג הראשון באיסלאם אשר פרץ מעבר לגבולותיו של חצי האי ערב, כבש מדינות רבות והרחיב את תחום השליטה המוסלמית.

הארץ הראשונה שנכבשה על ידי הצבא המוסלמי היא סוריה וזאת על פי צוואתו של מוחמד. סוריה נכבשה על ידי המצביא הצבאי עומר אִבּן-אל-עאץ שהביס בהמשך את הצבא הביזנטי בהנהגתו של הקיסר הרקוליוס על גדות הירמוך באוגוסט שנת 636 לספירה ופתח את הדרך לכיבושה של ארץ ישראל.

מצביאי הצבא הערבי חאלד אכן-אל-ווליד ואבו-עוביידה הצטרפו לעומר אבן-אל-עאץ בהשלמת כיבושה של סוריה וארץ ישראל עד אשר הביסו את מעוזם האחרון של הביזנטים בקיסריה בשנת 640.

במסע שכנוע ממושך הצליח המצביא הצבאי המהולל עומר אבן־אל- עאץ לקבל את הסכמתו של החליפה עומר לתקוף את ארץ הנילוס בשנת 639 לספירה וזכה תוך תקופה קצרה להטיל מצור על מצודת בבילון שחסמה את מעבר הנהר נילוס במעלה הדלתה. המצודה כונתה בפי הרומאים ׳פוסטוף ומאוחר יותר, לאחר הכיבוש הערבי בשנת 641 שינו הכובשים את שמה ל׳פוסטאט׳.

למצודת בבילון הייתה חשיבות אסטרטגית רבה לכיבושה של העיר אלכסנדריה, בירתה של מצרים בימי השלטון הביזנטי תחת הנהגתו של המושל והחשמן כורש שלא היה אהוד במיוחד בקרב התושבים.

כיבושה של העיר אלכסנדריה ומותו של הקיסר הרקוליוס בשנת 642 לספירה פתחו את שערי אפריקה כולה בפני צבאות ערב שללא קושי כבשו את קרינאיקה ׳פאנטאפוליס׳ ושטחים נרחבים באזור.

עומר, כאסטרטג צבאי מהולל, ניצל מבחינה מדינית וצבאית את ההזדמנות הגדולה שנפלה בחלקו כתוצאה מחולשתם ועייפותם של צבאות האימפריה הסאסאנית והקיסרות הביזנטית, עקב מלחמות ממושכות שניהלו ביניהן. הצבא המוסלמי תקף בהנהגתו של המצביא הצבאי סעד אבן-אבי וקאץ, את בירת הסאסאנים ׳קאדסיה׳ ואת הערים התאומות ׳קטסיפוף ו׳סלובקיה׳.

לאחר מותו של אבו-בקר בשנת 634 לספירה התמנה עומר לחליפה השני בהירארכיה האיסלאמית. עומר החל את פעילותו המדיניתבהרחבת תחום השליטה הערבית ובתקופת שלטונו יישם הלכה למעשה את צוואתו של מוחמד בהשמדת שארית הפליטה היהודית בחבל חיג׳אז, כבש את סוריה, את ארץ ישראל, את מצרים והחל בכיבושה של פרס. הוא נרצח בשנת 644 לספירה בידי עבד פרסי לאחר עשר שנות שלטון.

נפילת האימפריה הסאסאנית בהנהגתו של השאהנשא נגרמה עקב מלחמה ממושכת נגד האימפריה הביזאנטית כששני המחנות הלוחמים סבלו מעייפות יתרה ומחללים רבים שהיו מנת חלקם במלחמה הארוכה.

החליפה עומר, שנעזר ביועצו היהודי כעב, ניצל את חולשתה של האימפריה הסאסאנית והורה לכוחותיו לתקוף את עיראק שהייתה בשליטת הפרסים ואת סוריה שהייתה בשליטת הביזנטים ולאחר שזכה בניצחונותיו הקלים המשיך בחדירתו לעומק שטחה של איראן הסאסאנית, כבש את ארץ ישראל, מצרים והלאה לאפריקה.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

ב־1619 דינר בן עוליל המערבי מופיע ברשימת בעלי החובות למסדר הפרנציסקני בירושלים. בסוף 1625 הוא חתום בין שמונה חכמים על ערבות להחזרת ההלוואה שיהודי ירושלים חייבים, לפי תביעת אבן פרוח׳. הוא חתום גם על איגרת שנשלחה לפאס ב־1630.

תרומה חשובה לפיתוח חיי התורה בירושלים תרם רבי יעקב בן שמואל חאגיז, שנולד בפאס ב־1620. הוא שהה באיטליה והדפיס בה את ספריו. עלה לירושלים בשנת 1658 ושם יסד בית מדרש על שמו – ״בית יעקב״. שיטות הלימוד בו היו שונות מהמקובל בישיבות אחרות: הוא קבע חמש דרגות לימוד, ובסיום כל דרגה היה התלמיד נבחן_; הוא התנגד לפלפול, שילב בלימודים פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית; מדי שבת היה נוהג לערוך דיונים בבעיות שהתעוררו במשך השבוע. המוסד שלו היה אבן שואבת לחכמים מהארץ ומחו״ל. מבית מדרש זה יצאו רבנים גדולים וידועים. רבי יעקב פרסם ספרים רבים והלכות. בנו רבי משה (המני״ח) נולד בירושלים ופרסם ספרים, ביניהם ״שפת אמת״ ו״אלה מסעי״ בנושא ידיעת הארץ. רבי יעקב נפטר ב־74 16.

רבי משה חגיז (כונה גם "המני"ח", ה'תל"ב, (1672) – נפטר אחרי שנת ה'תק"י), היה מחכמי ירושלים במאה ה-18, מראשי הלוחמים בשבתאות.

בשכונת זיכרון משה בירושלים יש רחוב על שמו. ברחוב זה, משרדיהם של מספר ארגונים התנדבותיים, וכן אחד ממרכזי הלוואות גמ"ח הגדולים בירושלים.

נולד לרבי ישראל יעקב חגיז בירושלים. אביו נפטר כשהוא עצמו היה בן שלוש שנים בלבד, ולכן קיבל את חינוכו מאבי אמו, רבי משה גלנטי רבה של ירושלים, ולמד בבית מדרשו. אחרי פטירתו של רבי משה גלנטי בשנת ה'תמ"ט נותר חגיז בלי תומך, ויצא כשד"ר לאיטליה ומשם לאמשטרדם. בשנת ה'תנ"ד היה שד"ר במצרים. בשנת ה'תס"ד הדפיס בונציה את ספרו של זקנו רבי משה גלנטי, "קרבן חגיגה", ואת ספרו של אביו, שו"ת הלכות קטנות. כמו כן הוסיף הערות לספר אחר של זקנו, "זבח השלמים", וכתב הקדמות לספרים רבים.

בשהותו באמשטרדם החל את פעילותו הגלויה נגד שרידי השבתאים, בצאתו לעזרו של רבי צבי הירש אשכנזי, ה"חכם צבי", במלחמתו נגד נחמיה חיוןובחשיפת שבתאותו. בשל מעשיו אלו הוא נרדף באמשטרדם על ידי תומכיו של חיון, שבראשם עמד רבי שלמה אאיליון, רבה הספרדי של העיר, ורבי משה הוכרח לעזוב את העיר בשנת ה'תע"ד.

כחלק ממאבקו בשבתאות ביקש לאסור את לימוד הקבלה, הן בארץ ישראל והן בחו"ל‏^[1].

בין השנים ה'תע"ד-ה'תצ"ח ישב רבי משה באלטונא, וסייע בידיו של רבי יעקב עמדין במלחמותיו עם הרמח"ל ורבי יהונתן אייבשיץ. במלחמה נגד רבי יהונתן אייבשיץ היה היעב"ץ הלוחם העיקרי והוא הצטרף אליו, ואילו במערכה נגד הרמח"ל הוא היה הלוחם העיקרי, ומכתבו היה הראשון שהבעיר את המחלוקת. לאורך כל שנות המחלוקת כתב רבי משה אגרות חריפות בהן הוא תובע להשמיד את כתביו של הרמח"ל ולמנוע ממנו להפיץ את משנתו, שלדעתו של רבי משה לא באה מצד הקדושה אלא מהסיטרא אחרא.

אשתו הייתה בתו של רבי רפאל מרדכי מלכי ואחותו של רבי חזקיהו דה-סילווה מחבר הספר "פרי חדש", ולא נולדו להם ילדים‏^[2].

בשנת ה'תצ"ח חזר לארץ ישראל. לפי דברי החיד"א ישב בצפת עד מותו, והאריך ימים עד למעלה מתשעים שנים. לפי גרסה אחרת יצא מצפת לביירותלהתרפא, נפטר שם והובא לקבורה בצידון‏^[3], ויש המקדימים את תאריך פטירתו.

רבי משה חיבר ספרים הן בתחום ההלכה והן ספרי פולמוס. להלן רשימת ספריו.

ספרי פולמוס

אגרת הקנאות, ברלין 1714, דברי פולמוס של ר' משה חגיז נגד נחמיה חיון, כתשובה לעלון "קשט אמרי אמת" שפרסם בית הדין של הקהילה הספרדית באמשטרדם לזכותו של חיון.

מלחמה לה', לונדון ה'תע"ד (לערך 1714), מכתבים וחרמות על נחמיה חיון והנוהים אחריו מרבנים שונים, שליקט והוסיף עליהם ר' משה חגיז.

עדות לישראל, אמשטרדם תע"ד (לערך 1714), קובץ איגרות ודברי פולמוס נגד נחמיה חיון, בעריכת ר' משה חגיז.

שבר פושעים, ספר פולמוס נגד נחמיה חיון, אברהם מיכאל קרדוזו, ושלמה אאיליון. בספר נדפסו גם מכתבי המלצה מרבני קהילות שונות שניתנו לר' משה חגיז, רובם אושרו בידי ר' שלמה אאיליון ובית דינו לפני הפולמוס. מהדורה ראשונה הודפסה בלונדון ה'תע"ד

למען דעת כל עמי הארץ, הנאו ה'תפ"ו (לערך 1726), מכתבי חרמות מרבנים שונים על נחמיה חיון ופולמוס על החיבור "הקולות יחדלון". נקרא גם בשם "לחישת שרף".

ספרי הלכה

לקט הקמח, פסקי הלכות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, נדפסו לראשונה באמשטרדם בין השנים ה'תס"ז–ה'תע"ט (לערך 1707–1719), ואחר כךיחד עם השולחן ערוך ברוב מהדורותיו. לספר זה קיבל רבי משה הסכמות מרוב גאוני הסביבה, המשבחים ומרוממים את גדולתו.

לקט הקמח על המשנה, נדפס לראשונה בעיירה הבווארית וינדסבך (ונדסבק) ה'תפ"ו (לערך 1726), ואחר כך בתוך מהדורות רבות של המשנה.

אלה המצוות, על סדר תרי"ג מצוות, נדפס לראשונה באמשטרדם ה'תע"ג (לערך 1713) ואחר כך עוד פעמים רבות.

שפת אמת, על מעלתה של ארץ ישראל ועל זכות וחובת הישיבה בה, דפוס ראשון אמשטרדם ה'תס"ז (לערך 1707).

צרור החיים, הלכות יום-יומיות, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ח (לערך 1738)

משנת חכמים, על ארבעים ושמונה הקניינים שהתורה נקנית בהם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

שו"ת שתי הלחם, מהדורה ראשונה ונדסבק ה'תצ"ג (לערך 1733).

פרשת אלה מסעי, אלטונה ה'תצ"ג (לערך 1733), על ארץ-ישראל, ירושלים, בית המקדש והכותל המערבי.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

מבוא: נקודות ציו

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

נער הייתי כאשר נטשתי את בית אבא בק״ק פאס המהוללה ויצאתי להרפתקה נועזה שהביאתני לישראל המתחדשת. יותר ממה שכוח משיכתה של הארץ אחזני במוסדותיו בלי להרפות, עצמת דחייתה של החברה הערבית השוטמת את היהודים במרוקו היא שהציתה את הלהבה של להט העזיבה. לחם חוקנו בישראל הוא להתלבט בין שני הקטבים: רוב מניינם של יהודי מרוקו נטשו בהמוניהם, כדרך שנוטשות קהילות מצוקה אחרות ונקבצות בשערי ישראל, מי בתואנה צדקנית של ציונות ומי מתוך חפץ אנושי ויהודי לחפש מדרך בטוח לרגל וכר להניח את הראש. ועם זאת הם נטשו את נחלות אבותיהם מדורי־דורות, בהבזק אחד ומבלי להביט אחור, שלא כדרך קהילות הרווחה של בני עמנו הממאנות להתחסל ולבוא לביתן גם משעה שבא לנו גואל. ויש מהם החוגגים הילולות מדי שנה לגדל בהן את מלכי מרוקו שתחת הסותם שהו ואף נטשו את ארץ מכורתם, בלי שיחושו בביזוי העצמי שבהזדקקות לחסותו של שליט עריץ כדי להישרד. אדרבה, הם קוראים לכיכרות ציבוריות בישראל על שמם של אותם מלכים כמבקשים לזכור אותם לטוב, ובאותו הבל פה הם חוזרים על אגדות דו־הקיום בשלום עם הערבים שם, גם אם אין ביאור בפיהם לעלייה החפוזה ארצה של חסרי־הכול שבתוכם, בעוד המיוחסים מצאו נתיבות לצרפת ולקנדה. רק מעטים, שפלי רוח שאין לדידם נפקא מינה בליחוך פנכת מדכאיהם, או תאבי ממון שקשה עליהם הפרידה מנכסיהם, נותרו שם. וכיוון שנותרו, דרכם להנציח את זיכרון מה שהיה ואיננו עוד. משונות הן דרכי היהודים.

בין כך ובין כך, בין זיכרונות האלימות והביזוי כנגד בני עמנו, שדחפו את הנער בן העשרה לנטוש את אביו ואת אמו ואת עשרת אחיו ואחיותיו, את חבריו ורעיו ואת לימודיו בבית הספר ״אליאנס״ שכה אהב, בין אלה היה אירוע מעצב. באירוע זה אפשר לתלות את קולר נטישתי, מעבר לשגרת ההשפלה שהייתה מנת חלקנו תמיד, אך הוכרחנו להסכין לה היות ואלה היו סדרי העולם שאין בידינו לשנותם. משל היינו כצפרדע בתחתיתו של בור, שכל עולמה הצטמצם בפיסת הרקיע שצדו עיניה. מעשי ההשפלה יום יום – בין בדרך לבית הספר ובין בדרך חזרה ממפגש רעים בימי א׳, מכות מידי נערים ערבים בני גילנו שארבו לנו בדרך – כל אלה הפכו לבלתי נמנעים, כספחת שאין לה מזור. מכאיב במיוחד היה מחזה האימים של סבי־זקני ז״ל, איש תם וישר שהרוויח לחמו בטורח במדינה (רובע המגורים המוסלמי), שלא חלף יום שלא יידו בו אבנים בדרכו חזרה אל אזור המלח;שכונת הגטו היהודי), ובא לביתו יגע, מדוכדך, מלא בושה מפני ילדיו ונכדיו שחזו בהשפלתו היומית בעודו עומד חסר אונים מול תוקפיו ובפני בני משפחתו.

כאשר מסכינים לצרות והן הופכות ללחם־חוק, הן נקלטות בנפשותיהם הרכות של ילדים יהודים הגדלים במלח כשגרת חיים שאין מפלט ממנה. דוגמה לכך היא שומרי הסף הכושים, על פי השמועה מסנגל, שהצרפתים הציבו בשערי הגטו בימי חג ומועד כחלק מנוף המקום כדי שישמרו על נפשותיהם המאוימות של היהודים, שמפאת קדושת היום היו מסורים להגיהם ולתפילותיהם, ונטיית לבם לא הייתה להשגיח על ביטחונם האישי. אצל יהודים טובים אלה התקיים כל העת הניגוד בין שימת מבטחם בבורא עולם בשעה שהם עובדים אותו יתברך, לבין החרדה המתמדת שנשענה על ניסיון נמהר מפני הבאות. חיים בפחד אינם מן הדברים הקלים, כי כל אימת שהחשיך ננעלו שערי הגטו, ולקול שעטותיהם של אנשים ברחובות אצו יהודים לנעול את דלתות בתיהם מחשש שיפרעו בהם, זכר לפורענויות ביהודים שחזרו ונשנו בימי השושלות היסודניות בתולדותיה של המדינה. שקולה כנגד חששות מתמידים אלה שצלם לא מש, הייתה חוויית ההיפרעות בילדים יהודים בבית קולנוע באחד מימי א׳ שלא נזכרים לטוב. הימים ימי טרום־טלוויזיה, ובהם הקרינו בבתי הקולנוע יומני חדשות כמבוא לסרט הראשי. באותו יום אי, בהצגה יומית שבה צפו נערים ונערות יהודים, הוקרן קטע על ישראל. למראה דגלה הלאומי המתנוסס בגאון, פצחו הנערים במחיאות כפיים עזות, שגרמו לאורות באולם להידלק ולערבים לפרוע ביהודים. כולנו אצנו לבתינו שפופי נפש וחפויי ראש, רועדים מפחד על אשר עוללו לנו ונחושים בדעתנו שחרפה כזו אסור לה שתישנה.

ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים

ויעבדו את ה' אלהים הטרם תדע כי אבדה מצרים )י, ז(.
כתב רבי משה אביטן זצ"ל כת"י, לכאורה קשה על המצרים, כי בתחילה אמרו
אל פרעה רצונך שלא תצא אומה זו לעולם ממצרים יגנזו עצמות יוסף, ועתה
אומרים אליו שלח את האנשים. ועוד קשה למה הכביד את לבו כל כך שלא
לשלח את ישראל, אם לשעבוד הרי כבר נתבטל ולמה לא שלח אותם. אלא יובן
כי פרעה הרשע היה יודע באצטגניות, וראה באצטגניות שלו, כי כל זמן
שישראל עודם תחת ממשלתו, השפע יורד על ידו והוא ניזון מ ן השומן,
והתמצית לישראל, כי השפע לא ירד לעולם אלא בזכות ישראל. ואם ישלח
אותם לא ירד השפע עוד למצרים, ועל זה לא רצה לשלחם. לזה אמר "ויאמרו
עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש", זה – הוא משה, כמו
שאמר )שמות לב, א(, כי זה משה האיש. שלח את האנשים ויעבדו את ה', אתה לא
רצית לשלח אותם בשביל שירד השפע על ידך ותהיה ארץ מצרים מושפעת,
עכשיו הרי אבדה מצרים, ונשארת כמ"ש רז"ל )ברכות ט:(, על הפסוק )שמות יב,
לו(, וינצלו את מצרים, כמצולה שאין בה דגן. ולזה אמרו לו הטרם תדע כי אבדה
מצרים, אדרבה נהפך השפע לאיבוד, ועל זה "שלח את האנשים".
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף
וכלי זהב )יא, ב(.
כתב הרה"צ רבי ראובן בן דוד זצ"ל בספרו עוז והדר, אמרינן בגמרא )ברכות
ט.(, וכן איתא במדרש )ספרי במדבר פ(, אין "נא" אלא לשון בקשה. ואיך יתכן
דבר כזה, שה' יבקש ממשה רבנו ע"ה בלשון בקשה. ואפשר לומר בס"ד
עפ"י מה שכתוב )זוהר ח"ג, לא – לב, ובטור סי' תקפא(,שמראש חודש אלול עד
הושענא רבא הם ימי הרחמים והסליחות, שצריך האדם לחזור בתשובה
שלימה ולהרבות בהם בתפילה ובתחנונים. וידוע שמראש חודש אלול עד
הושענא רבה הם נ"א יום, ואמרינן בסוף גמרא )יומא פה:(, עבירות שבין
אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים
מכפר עד שירצה את חברו. ולכן צריך לבקש מחברו שחטא לו, בין בגופו
בין בממונו בין בדיבור בין במעשה מחילה, ועל ידי שחברו סולח לו, אז
גם ה' יסלח לו ונרצה לו לכפר עליו. וזה כוונת הכתוב "דבר נא באזני
העם", רצה לומר, אתה תגיד להם מהי התועלת והמעלה של החמישים
ואחד יום יום שמראש חודש אלול ועד הושענא רבא, כי אין נא שהם
הנ"א יום, אלא לשון בקשה ותחנונים, דהיינו שבימים אלו יתעסק האדם
רק בבקשות ותחנונים למקום, ולא ימשך אחרי הגשמיות והגופניות. ולא
די בתפילות ותחנונים, אלא צריכים גם כן, שכל אחד יבקש מחילה
וסליחה מחברו, כדי שלא תתעכב כפרתו על ידי זה. וזהו וישאלו איש
מאת רעהו ואשה מאת רעותה, שגם הנשים יבקשו מחילה וסליחה אחת
מאת רעותה. וכן אם חטא אחד לשני על עסקי כסף או כלי זהב וכדומה,
וכשירצה את חברו, אזי ונסלח לו מאשר חטא. ובזה יתרצה אל אדוניו,
ויקבל את תשובתו הרמתה.
ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו
אתו בהם )יב, ז(.
כתב מרן רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל בספרו פיתוחי חותם, אפשר לרמוז, מה
הטעם שצוה ה' שיתנו הדם בשלשה מקומות, שתי המזוזות והמשקוף,
והיה די במקום אחד. והנה איתא בזוהר הקדוש )שמות(, דשלוש מצוות
ששמרו ישראל במצרים, הם שעמדו להם לקצר הקץ ולהפרע מהמצריים,
והם שמירת נדה, ושלא בא שום אחד מהם על שום אשה באיסור בין
יהודית ובין מצרית, ושלא הרגו העוברים. והנה שלוש מצוות אלה עיקרם
דם, שהנה הנדה היא דם, והבא על שום אשה באיסור מסתמא היא
לגביו נדה הרי גם כן דם, והשופך דם הרי דם. וכנגד שלושה מיני דמים
ששמרו ישראל, ציוה להם לתת הדם בשלושה מקומות, להראות
למחבלים ולהודיעם שבדין הוא מציל את ישראל.
ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים )יב, מב(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל,
חז"ל אמרו )שמו"ר יח(, שבליל ט"ו בניסן היו בו סגולות רוחניות מיוחדות
לפני הנס של יציאת מצרים, ובא הכתוב לרמוז, ה' נסים מופלאים שזמנם
בלילה זה. א. בימי אברהם כשהכה את ד' המלכים )בראשית יד, טו(, ויחלק
עליהם לילה, ב. ביציאת מצרים דכתיב )יב, כט(, ויהי בחצי הלילה. ג. בימי
חזקיהו כשהכה גבריאל מנה סנחריב, דכתיב )מלכים ב, יט, לה(, ויהי בלילה
ההוא, ד. בימי מרדכי ואסתר )אסתר ו, א(, בלילה ההוא נדדה שנת המלך.
ה. גאולה עתידה.
ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל
בני ישראל לדרתם. זאת חקת הפסח כל בן בני נכר לא יאכל בו )יב, מב, מג(.
ליל שמורים הוא לה', דהיינו שמור הוא לעשות בו ניסים. ודע לך דצריך שיהיה
שמורים לכל בני ישראל לדורתם, להיות קמים באותו זמן לעסוק בתורה
בכל חצות לילה תמיד. וצריך שאותו העוסק בתורה וקם בלילה, להיות
פיו שמור מכל דופי, אז תהיה מקובלת ומרוצה לפני המקום. וזהו שאמר
בפסוק שאחרי זה, זאת חקת הפסח, קרי ביה הפה – סח, דהיינו שהפה
יהיה סח בתורה הנקראת זאת, כל בן לפי נכר לא יאכל בו, דהיינו
העושה מעשה נכרים ומטמא פיו, לא יעסוק בה לפי שאין מן הראוי שפה
טמא ישתמש בדבר קדוש.
קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא )יג, ב(.
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה. קשה כיון שאמר
קדש לי כל בכור וכו', למה חזר לומר בסוף הפסוק לי הוא, ואם הכונה, מפני
שבתחילה אמר בבני ישראל וחזר וכלל באדם ובבהמה והוצרך לומר לי הוא, אם
כן היה לו לומר באדם ובבהמה לי הם. ונראה הטעם, למה לא אמר לי הם אלא
לי הוא, יתכן שבא לרמוז למשה קדש זה כיצד יהיה. ונראה לרמוז, באדם
לרמוז, באדם ובבהמה ל"י הו"א, ראשי תיבות ה'בהמה ו'אדם ל'כהן י'היה.
כלומר, בהמה יהיה קרבן לי לשמי, ובכור אדם יפדה מן הכהן בחמישה סלעים.
כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים)יג, טז(.
כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, המפרשים ז"ל הקשו, איך
שייך לומר על הקב"ה ביד חזקה, שהוצרך לחזק ולאמץ את ידו, יש שתרצו דרך
מליצה, להודיע תוקף הנס ובטול כל המקטרגים. ויש שתרצו, מפני שלא היו
ישראל ראויים ליגאל, כשטענת שר מצרים, מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו
עובדי זרה. ולכן אמר בחוזק יד, דהיינו ח"ו באלימות כדי לקיים שבועתו, שנשבע
לאברהם אבינו ע"ה, וכן תרצו, שמדובר על המצריים כמו שכתוב )שמות יב,
לג(, 

לג(, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, ואמרו רבותינו ז"ל)בכורות
ה:(, שהיו עוזרים לישראל לאגוד חבילותיהם ולשאת משאיהם על הבהמות וכו'.
ונראה לי עוד לומר, דביד חזקה מדבר על ישראל, כמ"ש )שמות יד, ח(, ובני ישראל
יוצאים ביד רמה, דהיינו ביד חזקה בלי שום פחד כלל.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים 

זוהי נקודת המפנה שהביאה אותי וכמה מחברי להחלטה להגר לארץ ישראל, יהא אשר יהא, ולא עוד לכוף ראשינו בפני שוטמינו. זוהי נקודת השבירה שבה עלמים ועלמות צעירים, שבאו בדרך כלל מבתים טובים לעומת הדלות המזויעה ששלטה במלח, קמו והחליטו כי יעשו מעשה. כי לא זו בלבד שנכזבה תוחלתם להמשיך ולהתקיים באיזה קיום של כבוד כמו אבותיהם מימים ימימה, אלא שגאוותם שבאה להם מן הנוכחות ההיולית והמרוחקת של מדינה יהודית אי­ שם ב״ירושלים״(כפי שנהגנו לכנות את ארץ ישראל כולה) הפיחה בהם את העוז להציב קו תוחם ולהכריז ״לא עוד״. בחודשים הבאים קמו רבים מאתנו – על משפחותיהם, על התנגדות הוריהם, על הסדר שהתקבל אצל המבוגרים כגזרה שאין אחריה הרהור – ועזבו. לאחרים היו עילות אחרות לשבר את מוסדותיהם: יש שברחו מסמכות שקשה היה לסור למרותה, ואפשר שגם יצר ההרפתקה והבלתי־נודע היו נר לרגליהם, ואפשר שגם עוניים לא הותיר להם על מה להתגעגע ודחפם לשים נפשם בכפם וללכת. כבשאר ארצות האסלאם, מצבו המקובע של היהודי במרוקו תחת כותרת הד'ימה(חסות), שהטביעה בו את הכניעות והביטול העצמי נוכח השליטים המוסלמיים – אולי גם מצב זה הפיח בו רוח מרידה ופריקת עול משעה שהפך הדבר לאפשרי.

ובכל זאת עלה והתעצב ברבות הימים רגש מעורב של אהבה־שנאה בין יהודי מרוקו לבין ארץ מוצאם גם לאחר שנסו ממנה על נפשם: אהבה, שאפשר שאינה אלא געגוע על תרבות ארוכת־שנים יותר מן התרבות הערבית־מוסלמית הכובשת שהכניעה את יושבי מרוקו הקדומים, לבד מן הקהילות היהודיות הוותיקות יותר ומכיסי ההתנגדות של שבטים ברבריים שמאנו להיטמע. מורשת העבר נשתמרה בין יוצאי מרוקו בשבתות, במועדים, בנוסחי התפילות, בחידושי הלכה ופסיקה, במנהגי החיים, הלידות, בני־המצווה, טקסי הנישואין, הליכות היומ־יום וליווי הנפטר לעולמו. וכיוון שעקרו מן הנופים שבהם נבנתה מורשת זו, ואפילו כאשר חלקי המורשת הועברו לארץ ישראל ושם טופחו, השתנו במעט והונצחו במעט – עדיין נותר קשר מיסטי כמעט עם ארץ המכורה, שמעטים כמותו בתפוצות עמנו שעקרו לארץ לישראל. נוסעים ומבקרים ועולים לרגל לשם, מתמידים בפולחן קדושים של הבבה־סלה למיניהם ובמנהגים עממיים כמו המימונה, שלא זו בלבד שהתמידה בלבוש חדש, אלא גם הונחלה לכלל ישראל. אין איש ממטפחי המורשה הזאת שמלאו לבו לשוב לשם דרך קבע גם לו ניתן לו, משל כאילו ראה במכורה ההיא מוצג מוזאוני הכלוא בבטחה מתחת לזכוכית, שטוב לראותו ולהתרפק עליו, אך הס מלשוב אליו.

אשר לשנאה – אפשר כי משקעי הרדיפות וההשפלה שהיו מנת חלקם רוב השנים חוללו ביהודי מרוקו את התגובה שבדרך הטבע, תגובה של דחיית הדבר עצמו שדחה אותם קודם לכן: או שמא חיים ממלכתיים במשטר חופש תחת דגלה של מדינה יהודית ריבונית הביא לזקיפת קומתם קוממיות עד כדי קריאת תיגר על מדכאיהם מתמול שלשום. אפשר גם כי בעוד במרוקו הם היו דחויים כיהודים, אליטות שביניהם גם הגיעו כבני אדם למעמדות ולמקצועות, לעושר חומרי ולשגשוג רוחני שכמותם לא ראו בישראל ברוב שנותיהם. ואין תמה כי יעלה חרונם על מקור מחצבתם שלא הכינם כראוי להתמודד עם החיים היותר מתקדמים והיותר מודרניים בישראל החדשה. כי אין חולק על העובדה הניצחת כי הם נטשו שם כדי לבוא לכאן, והנה כאן לא פוסקים מלהזכיר להם מנין באו. משום מה הם נמנים עם האוכלוסיות החלשות, העניות זה שלושה או ארבעה דורות, שהפליאו בעולם הפשע ומילאו בתי אסורים, בעוד יחידי סגולה בהם בלבד השכילו לצמוח בשבילי האקדמיה, המסחר, הפוליטיקה, המקצועות החופשיים והאמנויות. כך אפוא, מי ימלאנו לבו להזדהות עם הווה עגום שיסודו במורשת־עבר שיובאה משם? מצב דברים שקשה להשתבח בו ושמוליד שנאה עצמית ושנאת המקור, טינה למי שמנע ועיכב בעדם, ועגמת נפש שאין לה תקנה.

לכאורה, כל מערכת הרגשות הללו הייתה אמורה להוליד אך שאט נפש והתנערות מן העבר, ולא נוסטלגיה חסרת פשר הנשענת על מאמצים ופעילויות עסקניות לרוב לשמר מורשת משתכחת ולהחיותה מחוץ להקשרה. כי אכן נבנים מרכזים לשימור התרבות הצפון־אפריקנית, שבסגנונה, במקורותיה, בתלבושותיה ובצליליה, במטבחה ובמטעמיה, היא בעיקרה ערבית ואנדלוסיה יותר משהיא יהודית. לכאורה, מה נותר ראוי לשימור מתרבות העוני, החולי, הניוון, הפיגור, הבערות וההשפלה שבה נתלבטו בני עמנו במשך דורות בתוך אימפריות אסלאמיות חשוכות ומדכאות? שמא כדי לברוח מזיכרונות עצובים, נמלטים הם אל סממני הפאר של תרבות הפולקלור לאמור כי לא הכול היה חשוך, להצדיק את הנוסטלגיה שקשה אחרת לתרצה, ובה־בעת להציג בציבור הישראלי החשדן והרחוק ממושגי סובלנות, פתיחות וקבלה של הזולת, את הזהות האחרת שמבקשת לזכות בתחרות בשוק הזהויות שבארצנו. אין המורשת הזו, על צלליה המרובים ואורותיה המעטים, שונה ממורשות אחינו בני אשכנז, שבעיירות השטעטל שלהם בכל רחבי מזרח אירופה ומרכזה רבו הדלות המנוונת, הרדיפות והרציחות, הייאוש מן החיים והכמיהה לגאולה. אלא שאלה וגם אלה, אף שלימודים חיצוניים עדיין היו זרים להם, ולא בעין יפה הביטו בפורצי הגדר שהלכו לרעות בשדות זרים – כמעט לא היה איש בהם שלא למד מסורת של בית אבא, לא הלך לחדר או לבית המדרש, לא חינך את בניו לתורה ולמצוות, לא התקין את ימיו על פי לוח השבתות, החגים והמועדים, לא ראה את הסמכות הרבנית כנעלה על כל מתחרותיה, לא ראה בתפילה לבורא עולם ובכניעה לרצונו את המוצא מכל המוראות ולא ביקש לחיות אלא בתוך קהילתו היהודית ומתוך זיקה לקהילות יהודיות אחרות. אך אלה כאלה גם הרבו במחלוקות בתוכם וביניהם, מי לשם שמים ומי להכעיס, מי מפאת רדיפת כבוד ומרות, מי מתוך תאוות ממון ומי כדי לזכות בחסדיהם של גבירי הגויים ושליטיהם.

לא באתי לספר את סיפורה בן 2000 השנים של יהדות מרוקו, היות ומחקרים הרבה נעשו בו ורבים המתפרנסים ממנו. אלא שבחולפי על פני מחוזות ילדותי כהסתכלות של עצבות ואף במעט של שמחה לאיד, שלולא חרבה היהדות ההיא ושכמותה, לא הייתה באה תקומה לארצנו, כמו שלולא גאולת ארצנו היו ממשיכות הגלויות ההן כענותן עד לבואו של משיח צדקנו – ראיתי להאיר מן הזיכרון ההולך ומתעמעם מעומס עולו כמה וכמה פינות אפלות ולא נהירות לבנינו ולבני בנינו, כדי להציב מצבה בטרם יאבדו מראי המקום והזמן בתחום הנשייה. שערים רבים לסיפורים אלה, שאין בהכרח חוט שני המקשר ביניהם לבד מן הדאגה להנצחתם. הם עולים לפי סדרם מן הזיכרון וממראה עיניים, מן השמועות ומן המשתייר בכתביהם ובמעשיהם של אחרים. והיד דולה ככל שמעלה התרווד – כף בחישה –  מן התערובות הריחניות והערבות, המסתגרת בחיך ומשכרות את החושים, המגרות את הדמיון ומנקרות בקפלי השכחה…..

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

אסונות טבע, כגון הרעב שהכה מעת לעת במרוקו, לעתים הובילו את יהודי פאס להתאסלמות המונית. בתקופות הרעב של 1606, 1723, 1738 ו־1780 נאלצו אלפי יהודים להמיר את דתם כדי לשרוד ולקבל מזונות צדקה, שהיו שמורים למוסלמים בלבד. צאצאיהם של המשומדים הללו, שמוכרים בשם מוהאג׳ירין, חיו במשך זמן רב בפאס כקהילת אנוסים, שהייתה כמעט יחידה בעולם המוסלמי. במהלך מלחמות האזרחים בשנים 1621-1610 איימו תושבי פאס אלבאלי על היהודים בהשמדה ותוך כדי כך סחטו מהם את כל נכסיהם. ב־1646, מתוקף פקודה של הפקיה (חכם ההלכה) מוחמר אלחאג׳, נאטמו ונהרסו בתי הכנסת של פאס. היהודים בקושי הספיקו לשקמם, וב־1701 הוטל עליהם מס קשה והם הוכרחו למכור את הריהוט והעיטורים שבבתי הכנסת. משטר הטרור של הרודן מולאי יזיד (שלט בשנים 1792-1790) הוביל לגירוש התושבים מן המלאח, ובעקבותיו שוב הרסו את בתי הכנסת שבו, או הפכו אותם למסגדים, והחריבו גם את בית הקברות היהודי. היהודים סבלו גם בשל שכנותם לוודאיה. שבט צבאי זה, שהשתכן בבתי הקסבה, בזז את המלאה ב־1820 וב־1822, בעת שמועת שווא על מותו של מולאי סולימאן.

הערת המחבר : העיר פאס נחלקת לשני חלקים: פאס אלבאלי(העיר העתיקה), הנקראת ׳אלמדינה', שנוסדה במאה התשיעית, ופאס אלג'דיד (העיר החדשה), שנוסדה במאה השלוש עשרה. המלאח (השכונה היהודית) נמצא בחלק הדרומי של פאס אלג׳דיד.

ב־1831 התקוממו בני הוודאיה והסתתרו בתוך המלאח, ולפי פקודתו של הסולטן עבד אלרחמאן הפציצו אותו. ב־1834 נחטפה סוליקה חתואל, נערה יהודייה, על ידי המוסלמים והם ניסו לכפות עליה את דת האסלאם. היא התנגדה בגבורה, הואשמה בכפירה ונידונה להעלאה על המוקד בכיכר בפאס. הוצאתה להורג עוררה חששות כבדים בקרב היהודים מפני טבח המוני. ב־1836 נאסר על הד׳ימי(היהודים במעמד בני חסות של המוסלמים השליטים) לבנות בית מרחץ במלאח בפאס, בטענה שהניקיון אינו הולם את מעמדם הנחות. פעמיים, ב־1877 וב־1888, הפקיע הסולטן את בית הקברות היהודי ההיסטורי לשם הרחבת ארמונו. למרות מהלכים רבים, לא הצליחו היהודים להשיג ב־1880 את ביטול החובה המשפילה לחלוץ את נעליהם בשכונה המוסלמית; תקנה זו נותרה על כנה בפאס עד שלטון הצרפתים.בשנת 1880 אברהם אלעלוף, יהודי בשנות השמונים לחייו, הועלה על המוקד. ב־1886 ויכוח בין יהודי למוסלמי הוביל להתקוממות עממית ולפרעות ביהודים. ב־1895 פלשו מורדים למלאח, בזזו ושדדו את החנויות והבתים. היהודים בקשו מקלט בזאווייה מפני ההמון המתלהם. שתי נשים נחטפו ונאנסו, ואת בעליהן דקרו.ב־1896 ניצלו בוזזים ערבים המולה שנוצרה בעקבות שרפה ועטו על המלאח; 200 פרשים ממשמר הסולטן נדרשו כדי להדוף אותם. בראשית המאה העשרים הותקף מרקוס אזוגי, יהודי אזרח ארצות הברית, איבריו נקטעו והוא הועלה על המוקד בעודו בחיים בפאם.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

עקיבא קשת ( קסטנבוים )

יליד העיירה מיכלובצה במזרח סלובקיה 1915. למד שפות שמיות – עברית, ערבית וסורית – ותנ"ך באוניברסיטת פראג הצ'כית. כמו כן למד בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה צרפתית – שפה שלימים סייעה בידו רבות בשליחותיו החינוכיות, שלא כמו שליחים ישראלים רבים אחרים שלא שלטו די הצורך בשפה, שבר שהיווה מגבלה לא קטנה.

לימודי הדוקטורט שלו נקטעו באבם בשל מלחמת העולם השנייה והשואה שהכחידה את כל משפחתו. עקיבא קשת הוא איש חינוך והוראה מובהק, איש אשכולות ותלמיד חכם, מחברם של מאמרים וספר בתחום התנ"ך ופרשנותו.

הוא עלה ארצה בשנת 1940, ועבד במקווה ישראל כמדריך חקלאי. ב-1944 נשלח מכפר עציון למצרים והרצה שם על יהדות. שב לארץ למקווה ישראל במסגרת הקיבוץ הדתי, ושהה שם עד 1949. בשנה זו ייסד את חוות הנוער במבואות אל עריש וביפו, ולאחר מכן היה בין מייסדי " גבעת ושינגטון ".

בשנת 1952 נשלח למרוקו בשליחות המחלקה התורנית של ההסתדרות הציונית העולמית, כראש המחלקה לצפון אפריקה, וכיהן בתפקיד עד שנת 1956. לימים חזר לאגף הדתי של הסוכנות היהודית ולבסוף שימש כנציג מחלקת העלייה בג'נבה לענייני העלייה מאפריקה הצפונית ומרומניה. במסגרת זו היה שותף לעלייה ההמונית ממרוקו בשנת 1961.

עם הגיעו למרוקו, בשבת " פרשת אמור ", התוודע לתנועת " שרל נטר ", דווקא בבית התפילה של התנועה. הוא התפלל בבית הכנסת שבסניף " שרל נטר ", תוך שהוא מתוודע לציבור דובר ספרדית, שרובו הגיע ממרוקו הספרדית ( בעיקר מטנג'יר ).

הוא מרבה בשבח התפילה המסודרת ובשבח הקריאה בתורה ללא רבב של בעל קריאה מתיטואן, הוא דניאל לוי. בית כנסת זה פעל בעיקר בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובימים הנוראים. בימים אלה היה מלא מפה לפה. היה בו ציבור גדול שנטה להיות אירופאי, דובר ספרדית וצרפתית. מעטים בקהל דברו מרוקאית ערבית.

עקיבא קשת התערה היטב בציבור זה. הוא נתבקש לשאת דרשות בצרפתית, השגורה על פיו היטב מימי לימודיו בצ'כוסלובקיה ; הוא נתן שיעורים בשבתות בפרשת השבוע ; הוא הורה את הפרשנים רש"י והרמב"ן ומעט ראב"ע.  

עקיבא קשת…..

הוא מרבה בשבח התפילה המסודרת ובשבח הקריאה בתורה ללא רבב של בעל קריאה מתיטואן, הוא דניאל לוי. בית כנסת זה פעל בעיקר בשבתות, בראשי חודשים, בחגים ובימים הנוראים. בימים אלה היה מלא מפה לפה. היה בו ציבור גדול שנטה להיות אירופאי, דובר ספרדית וצרפתית. מעטים בקהל דברו מרוקאית ערבית.

עקיבא קשת התערה היטב בציבור זה. הוא נתבקש לשאת דרשות בצרפתית, השגורה על פיו היטב מימי לימודיו בצ'כוסלובקיה ; הוא נתן שיעורים בשבתות בפרשת השבוע ; הוא הורה את הפרשנים רש"י והרמב"ן ומעט ראב"ע.  

במיוחד דרך הרמב"ן, הפילוסוף והוגה הדעות, ביקש להחדיר בהם את " מורשת אבות ספרד ". הוא הורה תלמוד לאנשים מבוגרים, בתוכם גם מורים ממתפללי בית הכנסת של " שרל נטר " ו " בית המדרש למורים "

מתוך ויקיפדיה.

רמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, צפון מזרח ספרד המודרנית, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הרשמי (בקטלאנית) Bonastruc ça Porta, ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות Nahmánides.

רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו על מקצועותיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה.

 תלמידו הרשב"א כותב עליו "לא היה גדול ממנו בחכמה במנין וביראת החטא", החיד"א כתב שהוא "אחד מיוחד ברבוותא קמאי אשר משאתו יגורו אלים… והאמת היא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכולא תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי", והריב"ש מוסיף "ועליו סומכין בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה".

הרמב"ן שלח ידו במספר רב של תחומים – היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ואף שלח ידו מעט בשירה.

האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.

הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת(רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה). רמב"ן שימש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבייונה גירונדי ב-1264. הוא שימש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף כמפשר בוויכוח על ספרי הרמב"ם.

הרמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה ומספר בנות שלא נודע לנו שמן. עד כאן מויקיפדיה.

עקיבא קשת מציין כי האפיק של " שרל נטר " היווה את הדרך האופטימאלית ליצור קשרים עם אנשי הציונות הדתית ברחבי מרוקו, מבלי לנסות להכניס אותם למסגרות הפולטיות הצרות כפי שנתגבשו בארץ ישראל.

כשם שלא עודד את כניסתם לקלחת הפוליטית הישראלית, כן מנע מגורמים ארץ ישראליים לא דתיים מלחדור ל " שרל נטר " : " לי היה עניין יותר לשמור על מהותם המרוקאית המסורתית, שהיא ציונית דתית בעיקרה.

בהשראת " שרל נטר , התקיים חוג אינטלקטואלי, שהתכנס ארבע פעמים בשנה, ובמסגרתו נערכו הרצאות וחילופי דעות. עקיבא קשת היה מהמרצים המבוקשים בחוג זה. מרצה לא פחות מבוקש היה במחנות הקיץ של התנועה על מרכיביה השונים, בסמינר למדריכים. 

רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

האמונה בקב״ה ובצדיק התחזקה בקרב בני המשפחה וברוך ה׳ היום עומד במקום בית כנסת לתפארה המשרת נאמנה את כל ציבור המתפללים. אברכים לומדים בכולל בית-הכנסת ומזכים את הרבים בלימודם ובתורתם. מידי שנה בשנה נערכת הילולת הצדיק בראש חודש חשוון ־ ברוב עם במעמד רבנים ואישי ציבור נכבדים. קהל מאמינים גדול פוקד את המקום ורבים הם סיפורי הנסים והמופתים אשר מתרחשים לכל המאמינים באמת בה׳ יתברך ובצדיקים. נשים עקרות זוכות להיפקד בבנים, חולים נרפאיםממחלתם ועוד ועוד. בצמוד לבית הכנסת ישנו ציון ומקום הדלקה לכבודו של הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל זיע״א, שם ניתן להדליק נרות לכבוד הצדיק ובזכותו להיוושע.

מספר סיפורים ומופתים אשר אירעו בבית הכנסת באופקים

בנייה משמים

בתחילה נבנה בבית הכנסת היכל על ידי נגר, שבזמן ששמע את הסיפור על מה שקרה בבית הכנסת לא הכיר את הצדיק, ומעולם לא היה בציונו במרוקו. לימים, הגיעו לידי המשפחה מספר תמונות מהציון של הצדיק במרוקו. תוך כדי שהתבוננו בתמונות, הבחינו לפתע שהיכל הקודש הנמצא בציון של הצדיק במרוקו דומה מאוד להיכל שבבית הכנסת באופקים. כששאלו את הנגר לפשר הדבר ענה להם: ״מעולם לא ראיתי את ההיכל הנמצא בציון במרוקו״.

הדבר היה כפלא בעיניו של הנגר – ותוך שהפך והפך בדברים בינו לבינו נזכר בחלום שחלם בזמן שבנה את ההיכל בבית הכנסת. בחלומו הופיעה דמות ובידה הייתה תמונה. ״אני רבי משה ודוד זיע״א, וזהו היכל הקודש הנמצא בציון שלי במרוקו – את ההיכל בבית הכנסת באופקים עליך לבנות בדומה להיכל שלי בציון במרוקו״. הנגר שהתעורר משנתו לא זכר את החלום, אך בנה את ההיכל באופן שהתאים בדיוק לנאמר בחלומו. ברגע שהזיכרון הלם בו – הבין הנגר את גודל המעמד אליו נקלע ומאז הקפיד להדליק כל שבוע נר לכבודו של הצדיק.

בימיו הראשונים – בית הכנסת היה צריף פשוט. כשהחליטו לבנות מבנה גדול ומרשים לכבוד הצדיק צריכים היו לפרק את כל הצריף: את הברזלים, החלונות והארונות, את התיבה  וארון הקודש. את כל אלו נאלצו להעביר לצדו השני של הבית בכדי שיהיה לציבור מקום להתפלל בו בזמן הבנייה. וראו זה פלא: כל חלק שפורק מהצריף נמצא מתאים בדיוק לרחבה השנייה שליד בית הכנסת. כל ברזל הוכנס למקומו, וכל חלון התאים להפליא, וכן התיבה וארון הקודש. העובדים והמשפחה הבינו שיד הצדיק היא שגרמה לכך.

הילולה במקום

באחת השנים בה התכוננו להילולה הקדושה בבית הכנסת, הציעו מספר מתפללים למר משה דנינו ז״ל לקיים את ההילולה במקום שהוא קצת מרוחק מבית הכנסת אך מרווח ויותר נוח. מר משה דנינו ז״ל באמת קיבל את ההצעה והחל לערוך שם את ההכנות להילולה. למחרת היום, התגלה אליו הצדיק בחלום ושאל אותו: "למה אתה מתרחק ממני?״ הבין מר משה דנינו ז״ל שהצדיק קבע את מקומו במקום בית הכנסת, והוא רוצה שהמתפללים יהיו איתו שם.

באותם ימים, לא היו לוחות שנה מסודרים כמו ימינו, ומר משה דנינו ז״ל לא שם לב לתאריך ושכח שזהו יום ההילולה. שוב התגלה אליו הצדיק בחלום ושאל אותו:"למה שכחת אותי? היום ערב ראש חודש חשוון, יום ההילולה שלי". מפוחד קם מר משה דנינו ז״ל, ומיהר לארגן את ההילולה.

באחת ההילולות נכח הרה״ג המקובל בנימין בצרי שליט״א, הרב עלה לדרוש, וכשראה שאנשים לא נענים לבקשת התרומות, ומכירת הנרות, עצר את דרשתו ואמר לנוכחים בהילולה: ״אינכם מאמינים שרבי דוד ומשה נמצא פה איתנו? רוצים הוכחה שרבי דוד ומשה נמצא פה איתנו? – הינה לכם סימן שהצדיק איתנו!״. הרב בנימין בצרי הצביע לכיוון ההדלקה במקום, ופתאום עמוד אש עלה מעל ההדלקה, קהל הנוכחים הזדעזע למראה המדהים.