הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
אף־על־פי־כן הצליחו הסוחרים, והיהודים לא הורשו עוד להשתתף בביקורים. ב־1770 נהרסו הקהילות היהודיות של קאהיר ואלקסנדריה על־ידי תככי הנוצרים הסורים, שלהוטים היו להשתלט על מסחרם. כאן המקום לציין שהסוחרים היהודים האלה היו בני־חסותה של ונציה, וכדי לשמור על החסות הקונסולארית היה עליהם לשלם סכומי־עתק לשלטונות המוסלמיים. החוזים והקאפיטולאציות לא תמיד שמרו אפוא על הסוחרים הזרים ועל בני־החסות המקומיים מחמדנותם של המושלים. למקרא הדו״חות הקונסולאריים והעדויות של בני־הזמן נראה שיותר משכיבדום היו מפירים אותם, כמו שאנו למדים מסיפור־המעשה הבא, למשל. ב־1748, כאשר נאחז שגריר צרפתי אחד בקאפיטולאציות בנסותו ליישב סיכסוך כלשהו, השיב לו ראש־הווזירים העות׳מאני בכך שהניח לרוח לחטוף את המסמךולשאתו. משחזר אחד מקציניו והביאו, שם ראש־הווזירים את המסמך באותו מקום אלא שהניח עליו ארנק מלא כסף. אחר־כך פנה אל השגריר ואמר:
רואה אתה איך צריך לתת משקל לקאפיטולאציות כדי שלא ישא אותן הרוח כמו שקרה עכשיו לעינינו.
חסותם של הקונסולים הקיפה גם את הד׳ימים ששימשו שם בתפקידי תורגמנים וכיו׳׳ב תפקידים רשמיים. אבל הד׳ימים האלה, נתיניו של הסולטאן, אנוסים היו ללבוש בגדים מיוחדים ושילמו את הג׳זיה, סמל של חרפה. ברחובות הציקו להם, ולעתים קרובות היו קרבנות להשפלה ולתקיפות. לפעמים, כשלא היתה דעתו של הסולטאן או הפחה נוחה מאיזה קונסול, היו מתנקמים בו על־ידי שהלקו, הוקיעו או תלו את התורגמן הנוצרי שלו. לפיכך השתדלו הקונסולים לנתק את עובדיהם הד׳ימימ ממערכת־השיפוט המקומית. חסות זו על נתינים מקומיים היתה מקור לחיכוך בלתי־פוסק בין הקונסולים לשלטונות התורכיים, שהיו תובעים את תשלום המסים המגיעים להם מנתיניהם הד׳ימים. על־מנת שיהיה תוקף לזכויות־היתר שלהם חייבים היו בני־החסות מצדם להשיג, כנגד תשלום, תעודות מיוחדות מן הסולטאן ומן הקונסול. מכירתם של כתבי־חסות מעין אלה הפכה להיות עסק מכניס־רווחים לקונסול, ואילו הסולטאן היה מנצל כל הזדמנות לנפקם ולחדשם.
כבר ראינו שבתוך האומה עמד הד׳ימי במרכזו של מאבק בין שאיפת־הבצע של השליטים לקנאותם הדתית של המוני־העם, ומצב זה אילץ אותו לתת שוחד ושלמונים. אכן, גידול מספרם של בני־החסות הצמיח לממשלות אירופה תועלת כפולה בשטחי האסלאם: בזכות מתן החסות פיתחו את האינטרסים הכלכליים שלהן וזכו בהקלות מסחריות, ונוסף על כך יכלו להתערב ולהשפיע על מדיניותו של השלטון
המוסלמי. ארצות אירופה ראו בהפלייתו של הד׳ימי אמצעי לקידום האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבעבורם הם נאבקו, ואילו הד׳ימי מצדו רואה היה בהשגת חסות אירופית דרך יחידה להיגאל מן הדיכוי והעוול המאפיינים את מצבו. הנוצרים והיהודים, שנמשך לבם אחר הצעותיהם של הקונסולים, ביקשו להם את החסות הזאת, שלהלכה הצילתם מנגישות פיסקאליות ומתגרת־ידו של משפט שרירותי וחטוף, אלא שמבלי משים עשתה אותם מכשירים לחדירה האירופית. הד׳ימים ראו במעמד־החסות צעד ראשון לקראת שיווי־זכויות.
בלבאנט התפתחה החסות הקונסולארית בעיקר מן המאה הט״ז והלאה, בזכות המעשיות המדינית של העות׳מאנים וצרכיהם הכלכליים. חסות זו, אף שזירזה את המסחר, היתה גם עילה להרבה עיוותים מדיניים. בכל־זאת, מכוח מאמץ עקשני ומתמיד של דורי־דורות של קונסולים, נשחק מעמד הד׳ימה עד שב־1856 קמו מעצמות אירופה ותבעו לבטלו לגמרי בכל רחבי הממלכה.
החסות שהוענקה למיעוטים גם שיקפה את התחרות בין מדינות אירופה. בוועידת מאדריד(1880), למשל, כאשר ביקש הנציג הבריטי סיר ג׳ון דראמונד היי לצמצם את חילופי־הסחורות בין מארוקו לכמה ממדינות אירופה, הציע לבטל את החסות האירופית שכבר ניתנה למתי־מספר מן היהודים בני־המקום. סוחרים ד׳ימים אלה, שכישוריהם הם שאיפשרו את יחסי־המסחר, אילו נחלש מעמדם עד כדי כך היה גם המסחר עם אומות־אירופה היריבות נחלש עד מאד. הדיפלומט האנגלי הסווה את המניעים המדיניים לפנייתו בנימוקים הומאניטאריים. הוא טען שמעמד־השוויון בין מספר יהודים בני־חסות לבין המוסלמים עלול להרגיז את המוסלמים עד כדי כך שישדדו וישחטו אלפי אנשים, נשים וטף.
שאלת החסות קנתה לה חשיבות מכרעת במארוקו, לא מפני ששם דוכאו היהודים יותר מאשר במקומות אחרים — למען האמת, היה מצבם גרוע לא פחות בכמה מגלילות טריפוליטאניה ועיראק כמו גם בפרס ובתימן — אלא בעיקר בגלל התפתחותה המוגברת של הפעילות המסחרית בין מארוקו לאירופה. אכן אי־אפשר היה לשים קץ למשטר זה בלי לבסס את העקרון של שוויון־זכויות לכל נתיני הסולטאן ובלי להקנות תוקף לעדויותיהם של יהודים ונוצרים בבתי־המשפט המוסלמיים. אבל כל נסיון לתיקונים בכיוון זה מביא היה בהכרח להתמרמרות בעם ולרציחות: הנה כך נקמו קנאי־דת באותם אנשים שבגלל לחצה של אירופה נאלץ הסולטאן להגן עליהם. קנאות דתית זו הוכיחה את הצורך להמשיך בקיומו של משטר־החסות, חרף כל ליקוייו. הואיל וכל תיקון במעמד הד׳ימה מצד הסולטאן היה מביא לידי מעשי־נקם נגד קיבוצי הד׳ימים, נראה היה כי הבעיה חסוכת־פתרון(ר׳ תעודה 35 ואילך).
סמוך לסוף המאה הי״ט ותחילת המאה הנוכחית הופיעו כתבים חדשים בהשראה קולוניאלית שמתחו ביקורת על הד׳ימים ונשאו פנים לערבים. היתה זו תקופת הקולוניזציה בצפון־אפריקה, שבה נהרו מתיישבים, הרפתקנים וסוחרים מאירופה ומן הלבאנט למגרב ולארצות מזרח־הים־התיכון. משנתקלו הזרים השאפתנים האלה,
ספוגי האנטישמיות האירופית, בילידים היהודים — שדפוסי־הכלכלה המסורתיים שלהם חוזקו ובוצרו על־ידי המתקתו של משטר הד׳ימה, וכעבור זמן על־ידי ביטולו — ניתן עידוד לעמדה עוינת זו. כתבים אלה, חרף אי־אלו סתירות משוועות המצויות בהם, נהגו לשבח את מידת הסובלנות והנדיבות של השלטונות המקומיים שהיטיבו עם הד׳ימים, משל כאילו מעט החירויות שהוענקו להם בצרות־עין ראויות הן לתהילה. אכן, שיווי־זכויותיהם של הד׳ימיס, שנכפה על־ידי המערב, היה תהליך ממושך עד מאד, שעודו רחוק מסיומו ולא עוד אלא אף כיום חכמי־הדת המוסלמים מערערים עליו.
החסות האירופית השפיעה במידה רבה על מצבם המדיני, הכלכלי והחברתי של הד׳ימים. היא שינתה לא רק את מעמדם בתוך האומה אלא גם את היחסים בין עדות הד׳ימים השונות עצמן. בהתאם לשיעור עצמתה של הארץ בעלת־החסות והשפעתה על הסולטאן היתה קבוצה אחת מועדפת על זולתה. מצבם הכללי של הנוצרים השתפר הודות להגנתן של ארצות אירופיות ושל רוסיה, ואילו מצבם החברתי של היהודים לעומת זה של הנוצרים בסוריה, ארץ־ישראל ומצרים — ולעומת זה של הארמנים בפרס — הלך הל1ך ורע. על־ידי משטר־החסות פיתחה אירופה את מסחרה, ולימים גם את האינטרסים הקולוניאליים שלה. מוסדות מיסיונריים כגון בתי־חולים, אכסניות ובתי־ספר הוקמו כדי להגדיל את מספרם של בני־החסות, אף שלא תמיד היה תיאום בין הדת למדינה במאה הי״ט. הלהט המיסיונרי הזה העלה את חמתם של ראשי־הדת הד׳ימים, שפנו אל השלטונות המוסלמיים לעזרה. בתחילת המאה הנוכחית קיבלו עליהם הרבה נוצרים בני הכנסיה הנסטוריאנית מאזרביג׳אן את הפולחן היווני־האורתודוקסי כדי לזכות בחסותה של רוסיה. אולם אחת המטרות לעשיית־נפשות זו, אם גם לא המטרה היחידה, היו היהודים. כאן יש להזכיר את פעולות ״החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים״, ששיגרה יהודים מומרים מאירופה לכמה מן הקהילות היהודיות החלשות ביותר. חברה זו, שכסף רב עמד לרשותה, הפיצה תרגומים של הברית החדשה בעברית, ערבית ואידיש, והקימה לבני־חסותה בתי־חולים, בתי־ספר ובתי־מלאכה.
האם לולא חסותן והתערבותן של מעצמות אירופה היו עמי הד׳ימים נעלמים כליל תוך כדי תהליך הסיערוב והאיסלום של מולדותיהם העתיקות? בתימן, שבה לא הורגשה מעולם כל השפעה אירופית, עדיין היו קהילות של יהודים בתחילת המאה הנוכחית, אם גם נכון הדבר, כלשונו של אחד מהם, ששוב לא נחשבו כבני־אדם אלא כבהמות (ראה תעודה 91). מצד שני, נעקרו היהודים, לרבות השומרונים, מכפריה ועריה של ארץ־ישראל. כיוצא בזה אפשר לומר על הארמנים במולדתם העתיקה ועל יישובי־הכפר הנוצריים בארץ־הנהריים(עיראק). קשה לקבוע מה היתה מידת השפעתה של אירופה על התפתחותם של עמי הד׳ימים, אך בסייעה ליוון, לשאר ארצות הבלקנים וללבנון להשיב להן את עצמאותן הלאומית גם פתחה לפני שרידיהם של שאר עמים נדכאים תקוות חדשות לכבוד־עצמי ולחירות. השפעת המערב הפעילה שני כוחות סותרים. היא עיכבה את תהליך שקיעתם של עמי הד׳ימים, אך הגבירה את האיבה לד׳ימיס וליבתה את הקנאות הדתית, ובכך הביאה להתקפות־דמים, שהרי חוזה־הסובלנות שוב לא היה קיים. באורח פראדוקסאלי זירזה אפוא השפעתו של המערב לפעמים תהליך זה של שקיעת הקיבוצים הד׳ימיים — שעמדו בפני טבח וגירוש — על רקע של מרידות לאומיות ששולבו באינטרסים קולוניאליים אירופיים.
הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון
יוסף ינון פנטון
הפרעות בפאס או התריתל
בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות [״.]. רבים מן הפליטים האומללים הללו – כ־700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית עד לקזבלנקה.
התריתל, אם כן, אינו תופעה בודדה בהיסטוריה של יהדות מרוקו ואף לא בהיסטוריה של יהודי פאס. ואולם, התריתל שחל ב־17 באפריל 1912 הוא התריתל בהא־הידיעה והוא מייצג היבט ייחודי, כפי שציין עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח Universelle), (Alliance Israelite שחווה על בשרו את האירועים הקשים:
במהלך הימים 17, 18 ו־19 באפריל 1912 נבזז המלאח ונהרס בחלקו על ידי העסכרים– עסכרי – מילה בערבית ששימשה בתקופה הקולוניאלית לתאר את גדודי הצבא המקומיים – והמלנדרינים מפאס ג׳דיד ומאלמדינה. השרפות שהוצתו השלימו את הריסת הרובע. המלאח בפאס נבזז בתקופות אחדות בהיסטוריה, אך הבוזזים הסתפקו בשלל חפצי הערך וכל מה שהיה אפשר לחטוף, ואילו החיים והבניינים לא חוללו. ליהודים, שחיו כל הזמן תחת האיום של אסונות כאלו, היו מחבואים בטוחים, שבהם הם שמרו את הכסף המזומן, התכשיטים והמסמכים. משחלפה הסערה, אט אט השתקמו היהודים המנוסים וחזרו לחייהם הרגילים.
לאסון שמתחולל כעת במלאח אין אח ורע בהיסטוריה. יש לחזור אחורה לתקופות הרחוקות ביותר של הברברים כדי למצוא דוגמה לחורבן דומה. היהודים, שסמכו על הביטחון שהעניקה נוכחות הגדודים הצרפתיים בפאס, לא הסתירו עוד את חפצי הערך שלהם במחבואים, הרווחים גדלו והביאו שגשוג מסוים ברובע. הביזה הורידה הכול לטמיון. אפשר למנות את נזקי האסון באופן הבא: גנבה או הרס כמעט מוחלט של אוצרות הריהוט והחפצים במלאה; שרפה או התמוטטות של 24 בניינים גדולים שכללו בתי מגורים של כ־1,000 אנשים וכ־50 חנויות של סוחרים.
סוף המבוא
פרק א
יהודי פאס – סקירה היסטורית
קשה למצוא בתולדות העם היהודי קהילה אחרת שגורלה היה כה עקוב מדם ומלא סבל כמו קהילת פאס. מאז נוסדה העיר בימי אידריס הראשון ב־789 ועד התקופה המודרנית ההיסטוריה של יהודי פאס מאופיינת ב־1,000 שנים של קינות, ובהן משובצים ביזות, רדיפות, גירושים וטבח. ציון כמה מן הפרשיות הקשות ביותר יבהיר שתריתל פאס מצטרף לשורה ארוכה של פורענויות. ספרות הגאונים מימי הביניים מתארת כבר בראשיתה איך הברברים משבט הצנהאג׳ה גירשו את יהודי פאס לאשיר שבאלג׳יריה, כנראה מיד לאחר כיבושה ב־979. איגרת ניחומים שחתם עליה ר׳ שמואל בן חפני גאון(שנפטר ב־1013) מלמדת שלקראת סוף המאה העשירית, בעת המאבקים בין הזנאתה לאומיידים של קורדובה, הושמדה הקהילה וחכמיה חוסלו. 6,000 יהודים נהרגו במהלך החרבת הרובע היהודי על ידי שייח׳ ברברי ב־1032. שנות השמד תחת המווחידון(בקירוב 1165) הובילו להיעלמותם המוחלטת של יהודי פאס, ועל כך קונן המשורר ר׳ אברהם אבן עזרא (1167-1093) בקינתו הידועה:
אוי פס, עיר תורה, עיר חכמים, ותלמידים, ודרשנים, ומדרשות וחזנים
כל קהל פאס, והמקרא, מחוכמים, החרדים, המבינים, מאין חשות, מתחננין
וחיש אבדו במהרה, והמשנא והגמרא, בסוגיאו בסברא, במצוה אל ברה, בסוד ספרי וגם ספרא, ולא תמוש התורה, בקול ערב ובצורה
כשהיהודים הורשו לחזור לדת אבותיהם הם התאוששו בהדרגה, אך ב־7 ביוני 1465, בעת נפילת המרינידים, יורשיהם של המווחידון, הם שוב נטבחו.
הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
2. פיוט של הרב ר׳ חיים פינטו ז״ל
ארוממך האל אלהי ישראל המציל הגואל מדחי את רגלי
נבהלתי מיראה מצור גאה גאה נעניתי כי אמרתי מטה רגלי
ידך עשוני והם יכונינוני ה׳ חנני והיה נא עוזר לי
חי מלא מחיבה אומתך הקריבה אודך ואברך אותך לרגלי
יצאת לישועה ברוך גדול דיעה בי עניתני במישור עמדה רגלי
ישמע קול שירי לפאנך (= לפניך) סתרי אתה תאיר נרי צורי וגואלי
מול קודשו אתחנן בשלו אתלונן ביביתו אשתונן והיסיר כל חולי
חאלותי(= חלותי) זה כּמה זך ישר באימה קולי תשמע למה עזבתני אלי.
הערת המחבר : הפיוט מופיע על דף בודד ויקר המציאות. על דף זה מופיע בצד אחד השיר העברי ובצד השני הוא כתוב באותיות לועזיות. באמצע הדף מופיעה תמונתו של ר׳ חיים פינטו הקטן. שם הצלם מוזכר (יצחק אדרעי) תוך ציון שאסור לעשות רפרודוקציות של התמונה. ניתנים שלושה תאריכי הילולות: של ר׳ חיים פינטו הגדול(כ״ו באלול), של בנו ר׳ יהודה פינטו(י״ז באב) ושל נכדו ר׳ חיים פינטו הקטן(ט׳׳ז בחשון)..מתחת לתמונה מופיע השם ניסים(= חיים) פינטו עם כתובת בקזבלנקה, וזהו כנראה המחבר. בתת־כותרת של הדף מופיע: אשתכבאר יבא דודי לגן עדנו
למה מני כצבי בראח. (השיר מלא שיבושים. הוא הופיע בספר ישמח ישראל, עמי 212).
Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
David Serfaty, ancien directeur de L'Ecole Normale Israelite Orientale, a fait appel a ses souvenirs pour sa communication intitulee « Les dix dernieres annees de l'A.I.U. en Tunisie : un temoignage ». Pour traiter de ce sujet, David Serfaty a d'abord evoque les problemes de l'enseignement de l'Hebreu, regies partiellement par l'arrivee des enseignants du Maroc. Puis, il a parle de la Reforme du 7 juin 1958 et de sa repercussion sur les programmes enseignes dans les ecoles de l'A.I.U., avec !'introduction de l'arabe litteraire dans les ecoles de l'A.I.U. et dans les ecoles de l'O.R.T. a Tunis. Selon lui, la reduction progressive de l'effectif juif dans les ecoles, est consecutive a l'immigration des Juifs vers la France et vers Israel, et aussi par l'exces de l'arabisation. Enfin, il a rappele les efforts constants des directeurs et du comite central a Paris pour le maintien de l'enseignement du francais dans les premieres classes du primaire pour terminer par !'evocation de la fermeture definitive du reseau scolaire de L'A.I.U. en Tunisie.
Claude Tapia, de l'Universite Francois Rabelais a Tours, a evoque «L'Alliance Israelite Universelle dans la memoire collective des Juifs de Tunisie
D'abord ont ete evoquees les realisations de l'A.I.U. en tant que systeme educatif et en tant qu'institution d'influence politique et humanitaire, mais aussi les contradictions et les ambigui'tes inherentes a une vocation aussi large. Puis Claude Tapia a repondu a des questions qu'il s'est posees au sujet de l'heritage de l'A.I.U., de son action educative, formatrice ou reformatrice et de ce qu'il en reste dans la memoire.
Apres avoir rappele ce qu'ont apporte les differentes communications, il convient de dire qu'on ne peut manquer d'etre frappe par la richesse de ce colloque, qui, au cours des differentes seances a precise le role et l'importance de l'action de l'A.I.U. en Tunisie.
L'oeuvre de l'A.I.U. est liee, bien sur, a un climat favorable a la modernisation de l'enseignement non seulement dans le milieu juif, mais aussi musulman de la Tunisie. Volonte de reforme, qui se heurte parfois aux reticences de rabbins, qu'on aurait qualifie a l'epoque de « peu eclaires ». Mais les tentatives de reformes ne sont pas sans rencontrer des difficultes du fait que les reformistes, pour ce qui est du monde juif, ne peuvent concevoir un enseignement destine aux enfants juifs sans reserver une place a l'Hebreu et a la culture hebrai'que. Mais, cette place doit-elle etre preeminente, faisant passer au second plan le Francais ou, au contraire, l'enseignement de l'Hebreu doit-il avoir une place complementaire. C'est la un des merites des communications, comme celle de Yaron Tsur, d'avoir montre que le reformisme n'etait pas forcement adhesion pure et simple aux idees des fondateurs de l'A.I.U., qui etaient des Francais, convaincus des merites d'une culture francaise et penetres de la qualite des experiences pedagogiques frangaises, y compris dans le domaine de l'enseignement technique agricole, meme si, a l'usage, comme l'a demontre lumineusement M. Georges Weil, l'essai d'un enseignement nouveau s'est revele desastreux. Cette quasi hegemonie des ecoles de l'A.I.U. entrame tout naturellement un esprit de concurrence de la part de ceux qui veulent un enseignement, certes moderne, mais fonde sur une connaissance plus approfondie du Juda'isme comme l'a montre Monsieur Ariel Danan.
מראכש העיר-חביב אבגי
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הם דרבנו לימוד הדקדוק והבנת הנקרא, כי ראו בהם אמצעי להגיע לשיטת לימוד מתקדמת. ניתן לומר שרבי דוד היה החלוץ שהלך לפני המחנה, שעשעה רבות להקניית החינוך העברי התורני בדרך החדשה.
מקדמת דנא מראקש הייתה ערש התורה, בצירוף חכמה ויראת שמים טהורה. מנהיגיה הרוחניים היו אנשי אשכולות חכמים בתורת הנגלה והנסתר. הם אלה שהפיצו תורה ברבים, כמעט אין פרק בדברי ימיה של עיר זו, שלא נמצא בו נגיעה פה ושם לחינוך.
לכן אין די במה שייכתב בפרק זה, כדי לתאר תיאור שלם, על מצב החינוך במראקש, אפילו לגבי התקופה הקרובה במאה העשרים וסמוך לה מלפניה. ויש לראות בתיאור כאן, התרשמות אישית שהחלה בגיל מוקדם מאוד.
רבי אסתר.
האישה הראשונה שהייתה מורה גננת, קראו לה רבי אסתר. היא ובעלה הקימו מעין גן ילדים, כמובן ללא צעצועים ומשחקים. רק לוחות מצוירים של א – ב. הקטנים היו זוכים לשבת בחיקה של רבי אסתר לפי התור, ולשנן אתה אלף בית בלוח עם ממתק.
בעוד הבעל היה משנן אותיות לילדי ארבע וחמש בקומה העליונה. להרבה מאתנו לא זכור מתי למדנו לקרוא שוטף בספר, מי יודע אולי זה בזכותה של אותה אישה מופלאה רבי אסתר ז"ל.
כך למדנו.
שיטת הלימוד קדומה, הייתה מבוססת על שינון והעברה מפה לאוזן. המורים לא עברו הכשרה כלשהי, ברובם היו אלה אברכים שלא יכלו להמשיך בלימודיהם עקב נטל המשפחה וכדומה, או תלמידי חכמים שבאו מהכפר והתיישבו בעיר.
לא היה מקום מיוחד ללימודים, חדרי לימוד היו בכל מקום מזדמן, בעיקר בבתי כנסת של ההקדש או סתם בתי מגורים. מקומות אלו לא התאימו לייעודם, גם תנאים מינימאליים לא היו בחדרים הללו, והוציא בתי כנסת שהיה בהם לפחות אוורור וספסלים.
במקומות אחרים המצב היה בכי רע, אלה היו חנויות או סתם אולמות מצויים, ללא אוורור או חלונות. תלמידים ישבו על מחצלות או על דרגשים נמוכים. המלמד גם כן ישב כמותם על מצעו. המלמד או השוט לימינו, למען יראו וייראו, והחומש מונח על הדרגש.
המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.
פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון ".
המלמד קורא והתלמידים חוזרים אחריו במקהלה, כאלה היו בתי הלימוד המאולתרים. ימי שישי היו מוקדשים ללימוד כתיבה ולמבחנים בחומר הנלמד. ביום שבת האב מוזמן לעמוד על התקדמות הבן בלימודים. לפעמים זה גם היה הזמן להעניש במכות את הבן, על היעדרות מהלימודים או חוסר עניין בהם.
פעמים זו הייתה בקשת ההורים ! לייסר את הבן הסורר. להדר בסד את הרגליים – מכשיר הידוע לשמצה בשם " הפאלאקה " אל מול עיניהם של ההורים, ולמנות את המכות במקהלה עם התלמידים בסדר : " והוא רחום יכפר עוון "
פסוק ידוע בעל שלושה עשר מלים, ואם כופלים אותו שלוש פעמים, הרי לכם שלושים ותשע מכות. לקיים מה שנאמר " ארבעים יכינו לא יוסיף ".
אבל לילד היו מסתפקים במנה אחת של שלוש עשרה הצלפות בלבד. אולם השימוש בעונש זה, בדרך כלל היה מיועד לתלמידים הקשים כביכול. אבל מי שחווה את המכות האלה, גם אחרי שישים שנה, זיכרון החוויה עדיין מצמרר.
זכור לי תלמיד שנעדר שבועיים מהלימודים השתמש להנאתו בכספי " השרט " – שכר לימוד – שנתנו הוריו למסור לרבי, לכל הדעות מעשה רע. לרבי היו שלוחי מצווה מתלמידיו הבריונים, עליהם מוטל לאתר את התלמידים הסוררים הנעדרים מהלימודים, ולהחזירם ללימודים להביאם על עונשם.
במקרה זה היה התלמיד מכלוף שהובא אחר כבו על ידי שלוחי מצווה של הרב, חרף התנגדותו גררו אותו בכוח עד שמכנסיו נקרעו. הם שהתכבדו לשים את רגליו של מכלוף בפאלאקה. מכלוף התחנן על נפשו לאפשר לו ללכת לשירותים להטיל את מימיו, אך ללא הועיל.
התחילה כבר הספירה לאחור והשוט מורם אל כפות רגליו של מכלוף, " והוא רחום יכפר עוון ". מכלוף שתחנוניו שבו ריקם, לא יכל להתאפק ונתן פורקן ליצרו הטבעי. וממכנסיו הקרועים יצא קילוח של שתן היישר אל זקנו של המכה, אשר כהרף עין השמיט את השוט מידיו והפטיר שחררו אותו לשירותים.
הייתה מהומה של צחקוקים מאופקים, אשר לשווא ניסו להשתיקם. מאותו יום הייתה הפסקת אש בין הרב לתלמיד שנמשכה להרבה שנים, מכלוף יותר לא ברח, והרב שוב לא הכה.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
פו
ם׳ לד לד. ש׳ תדפ״ט.
רבי יוסך משאש
ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני עם צרור הכסף מסך יו״ד צ׳ורום, ושמחתי הרבה, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו, ובכן קח נא עוד מהמזומן אצלי עתה, והוא: בצד שמאל מבוי ן׳ עטאר, מתחיל מבוי רחב וארוך נקרא בשם מבוי המערה, ע״ש המערה שקוברים בה מתים שיש בסוף המבוי, במבוי הזה יש בצד ימין ביהכ״נ עולים לה במעלות, קרובה לרבוע, יש בה שני היכלות, אחד במזרחה, ואחד בדרומה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, והיא נקראת בפי הזקנים ע״ש החכם כמוה״ר יעקב ן׳. סמחון זלה״ה, ובפי הכל נקראת ע״ש הרה״ג כמוהר״ר אברהם ך חסין זלה״ה, בכמוה״ר אהרן זלה״ה, בכמוהר״ר דוד זיע״א, המשורר הידוע. אומרים כי היא עתיקה מאד, שלוחי צבור ששמשו בה הם בעליה הראשונים הנז' ועתה, החה״ש כמה״ר דוד ישצ״ו, וכהה״ר רפאל אחיו ישצ״ו, בני הרה״ג כמוהר״א ן' חסין הנ״ל, ובניהם עוזרים על ידם, וגם החכם הגדול כמוהר׳׳ר חיים מורינון ישצ״ו, שיש לו חלק גדול בה הוא ואחיו כהה״ר שמואל ישצ״ו. יש בה כשמונים נפש מתפללים. היא שמשה ישיבה לת״ת בזמן הקודם, כאשר שמעתי, ועתה אינה רק לתפלת שמ״ע, והרב כמוהר״ח מוריגון הנז׳, דורש בה ברבים בכל שבת, מחצות עד הערב, זהו מה שהשיגה ידי עתה, ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
פז
פ׳ וירא. ש׳ תדפ׳׳ט לפ״ק
ידידי החה״ש כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום. מכתבו הבהיר קבלתי, ותוכו רצוף איזה חדושים מהספר שאתה מעתיק, והם: אי, בפ' ויצא ע״פ ויהי בערב ויקח את לאה בתו וכן', ויתן לבן לה את זלפה וכוי, והקשה, ולמה ברחל הקדים נתינת השפחה לכניסתה לחופה, דכתיב ויתן לבן לרחל בתו את בלהה וכו׳ ואח״כ כתיב ויבא גם אל רחל ? ואפשר שלא נזדמנה לו זלפה רק עד אחר חופת לאה, או שהיתה חולה, ואחר החופה נרפאה, ע״כ. ולדעתי נראה עוד לומר, כי זלפה היתה רגילה עם לאה ומשרתת אותה, ואך מפני שרמה לבן ליעקב בלאה, לכן הפריש ממנה את זלפה באותו הערב, כי ירא פן תקרא אותה בשמה לאה גבירתי כאשר רגל על לשונה, ויתגלה סודו ליעקב, לכן הניח נתינתה עד אחר החופה שכבד גמר רמאותו, ואך ברחל שלא היתה רמאות נתנה תחלה. ע״כ.
ב. ע״פ עלים ויורדים, פי׳ רש״י ז״ל, מלאכים שלווהו בארץ אין יוצאין לחוצה לארץ ועלו לרקיע, עכ״ל. והקשה שם המחבר, והלא קי״ל שהמלאך הוא שלישו של עולם, וארץ ישראל כלה אינה אפילו חלק ממאה בעולם, וא״כ מוכרח שרוב המלאך היה בחוצה לארץ, וצ״ע, ואפשר שעל ארכו אמרו, אבל רחבו אינו בל כך, עב״ל.
והנה מ״ש, שעל ארכו אמרו שהוא שלישו של עולם ולא על רחבו, אין זה אמת, בי חפשתי ומצאתי בחולין דף צ״א ע״ב שעל רחבו אמרו, ע״ש, בארכו לא נתנו שיעור, וכן הוא במדרש רבה פ׳ ויחי פ׳ צ״ז ובמתנות כהונה שם ע״ש. ועכ״ז לא קשה מדי לדעתי המעט, דבמקומו בשמים הוא שלישו של עוה״ז, אבל כשנשלח לעוה״ז הוא מצטמצם ונעשה כאחד האדם, דאל׳׳כ כיצד הכניס אברהם אע״ה ג׳ מלאכים לביתו, וכן יעקב נאבק עם המלאך, והמלאך שנגלה למנוח ולגדעון, וכלם חשבו אותם כאנשים ? אלא ודאי שמצטמצם, ואין להקשות על זה ממ״ש שם בחולין, וז״ל: ויחלום והנה סלם, תנא רחבו של סלם, שמונת אלפים פרסאות, דכתיב עלים ויורדים, עלים שנים ויורדים שנים, וכי פגעי בהדי הדדי הוו ליהו ארבעה, וכתיב במלאך, וגויתו כחרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוי, עכ״ל ע״ש. והנה תרי אלפי פרסי׳ הוא שלישו של עולם, כמ״ש בפסחים צ״ד ע״א, שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, ע״ש, משמע מזה שנגלו ליעקב בריוח ולא בצמצום, והדרא קושית הרב לדוכתה? דעל זה יש לומר, שהוא ראה אותם כך רק בחלום של מראה הנבואה, שהרי שיתא אלפי פרסי הוי׳ עלמא, ואיך עמד עליה סלם רחב שמנת אלפים׳ פרסאות, אלא הכל היה במראה הנבואה במקומם בשמים. זהו הנר׳ לע״ד בזה. ובדרך אגב חדשתי רמז בתיבת עלי׳׳ם שהיא נוטריקון למפרע מלאכי ירושלים לרקיע עלו, כמ״ש רש״י כמש״ל. ועוד רמז אחד בפי ויצא יעקב וכו׳, שכתב רש״י בזמן שהצדיק בעיר וכו׳, יצא משם פנה זיוה וכו׳, וזה מ״ש הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה לבאר שבע, דהיינו׳ חרון אף דח״ל, ע״כ. ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט׳
פח
פ׳ הנז׳, ש׳ תדפ״נז לפ״ק.
ידידי החה״ש כמוה״ד שלום הלוי ישצ׳׳ו. שלום, שלום.
קח גא עוד ידידי מן המזומן, והוא: במבוי המערה יש עוד לצד ימין ביהכ"נ אחרת, פתחה בדרומה בבית שער של החצר הראשונה, עולים לה במעלות, היא כמין גם, היא בנויה על שלש חצרות הסובבים אותה משלש רוחותיה, יש בה היכל אחד במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה עלית קיר מלאה ספרי דפוס, ש״ס ופוסקים ומדרשים. יש בהי כוסות וספסלים וכו׳, בחברותיה. כשמונים נפש מתפללים בה. היא נקראת בפי הראשונה ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלמה מימראן זלה״ה, נתבש״מ ש׳ תקפ״א לפ״ק;, באשד כתוב על לוח אחד התלוי שם בביהכ״נ, ושמי עוד נאמר, שאבותיו הראשונים זיע״א שבאו מגלות ספרד קנו אותה וחדשוה. ע״כ. ואך עתה נקראת ע״ש כהה״ר שלום אדרעי ז״ל, שהוא קנאה מבעליה, ועדין היא של זרעו, הם בעליה ומנהיגיה בחזנות ובכל, דבר, ובראשם החכם הגדול כמוהר״ר יהושע ישצ״ו.. ושמעתי ממנו, ששמע מהזקנים, ששמעו מאבותיהם״ שמיום הוסדה, לא פסקה ממנה ישיבת חכמים לומדים״ וגם מרביצי תורה, וגם עניים הלומדים בכל יום תהלים, וכן היא עד עתה. ושלום.
הצעיר אני היו״ם ס״ט
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
שמעון שרביט
איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב
שו״ת תשב״ץ (ספרד ואלגי׳ר, המאה ה־י״ד): ״שאלת, שמנהג ארצכם לתרגם קצת הפטרות של פסח ושל עצרת בלשון ארמי ושירת דבורה בלשון הגרי… ותמהת על זה, מה לי כשהוא בלשון ארמית מה לי כשהוא מתרגם בלשון הגרי שעזרא ובית דינו התקינו להעמיד מתורגמן היתה דעתם כדי שיבינו העם מה שהם קורים. יראה מזה שבכל מקום צריך שיתרגם המתורגמן כפי הלשון שהם מכירים…
תשובה: דע, כי בימי חכמי התלמוד היו מתרגמין… והיו מתרגמין ארמית, כדי שיבינו העם ולשונם היה לשון ארמית, אבל לא היה מנהג בימיהם בכל המקומות… משמע גם בימי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין… ואם תאמר שאין אנו מדברים בלשון ארמית מה יועיל לעמי הארץ לתרגם בלשון ארמית. יש לומר דשאני תרגום אונקלוס שנתקן ברוח הקודש כדאמרינן בנדרים… ואם מתרגמין בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר…״(ח״ג סימן קכא). כללו של דבר – המנהג לתרגם את הפרשה בשבת בבית הכנסת נדחק והלך עד שנעלם כליל. תחילה הוא נתבטל באשכנז ולימים גם בספרד ובבבל. ואפשר לקבוע בוודאות, שקהילת בני תימן היא היחידה שקיימה אותו עד היום הזה.״ התאג׳ התימני(=הכתר, כלומר החומש) מציג לצד הטקסט העברי את תרגום אונקלוס, ואת התפסיר של רס״ג בערבית. ויש מהדורות שבהן הם נדפסים פסוק עברי, פסוק ארמי ופסוק ערבי. אמנם גם בקהילת בני תימן לא נשמר מעמדו של התרגום, והראיה שילדים ונערים הם המתרגמים את הפרשה.
בקהילת מרוקו נשתמר המנהג לתרגם בציבור רק לעתים נדירות. בתורה: שירת הים ועשרת הדיברות ובשבת חתן פרשת ״ואברהם זקן בא בימים״(בראשית כד1) ובהפטרות מיוחדות, על פי הנדפס במחזורים ועל פי הספר ״ארבעה גביעים״, חמישה ימים בפסח (ראשון ושני, שבת חול המועד, שביעי ושמיני) ויומיים בשבועות. לחלקם נוסף תפסיר ערבי.
3. מנהג הקריאה ״שניים מקרא ואחד תרגום״
במקביל לדרישה לתרגם את התורה בציבור נתפתחה בתקופת התלמוד מסגרת נוספת המחייבת את הפרט: ״אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבן, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו…״(ברבות ח ע״א). ובסדר רב עמרם גאון: ״ויתבין צבורא ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום… ובמוסף מוציאין ס״ת…״. מה עלה לו למנהג זה בקהילות ישראל במהלך הדורות?
ספר העתים(ספרד, ראשית המאה ה־י״ב): ״ונהגו השתא נמי בשבתות וימים טובים… ומשלים כל אחד ואחד פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואח״ב הולכין לבתי כנסיות…והאי מנהגא נמי לא שפיר למעבד … אבל מה שראוי לעשות האידנא ומנהג מעולה ושנהגו בו בעיירות ובכפרים … עד עושה שלום במרומיו, ויושבין הצבור כולן ומסדרין פרשה דענינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום.״״(סימן קעד, עמי 253).
ראבי״ה (מגנצא, המאה ה־י״ב): ״״. וצריך לקרות שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות וריבון שאין לו תרגום אלא תרגום ירושלמי יקראנו ב׳ פעמים מקרא ואחד תרגום אף אם אינו אלא תרגום הירושלמי. שנים מקרא להודיע על חשיבותו ואחד תרגום להודיע הפירוש״(ברכות, סימן כב).
מחזור ויטרי(צרפת, המאה ה-י״ב): ״עוסק בדיני התרגום, ומצטט את דברי נטרונאי גאון על החובה לתרגם את הפרשה״(סימן קכז). ובסעיף אחר: ״ועוד מצינו במסכת מגילה שהתרגום ניתן בסיני אלא שכחוהו וחזרו ויסדוהו. ולפיכך זכה תרגום שאמרו חכמים להשלים פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, מה שאין כן בכל מקום …״ (סימן תכד). ואף לאחר שנתבטל מנהג קריאתו של התרגום בבית הכנסת, נתקיים בצרפת המנהג לתרגם הפטרות מסוימות: ״וביום טוב שנהגו לומר תרגום של הפטרה או׳ המפטיר ג׳ פסוקים ואחר יאמר המתרגם רשויות ואילו הן…״(עמי 158). תרגום של הפטרות של פסח(עמי 171-165).
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
חלק מן האנוסים הצליחו להימלט למבצר (האלקאסר) של העיר, ושם נמצאו בחסותו של הקורחידור. ״הפורעים עלו על המבצר, פרצו לתוכו והרסו בו את המגדל המרכזי. בקרב זה הרגו אנשים רבים. את הקורחידור [נוצרי ממוצא נוצרי] ורבים מן האנוסים גירשו מן העיר. על האנוסים סגרו את העיר ולא נתנו לשום איש מהם לשוב ולהיכנס לתוכה, וכל מי שבא מהם לעיר נהרג. באותם הימים הוסיפו הפורעים והרגו 20 אנוסים ויותר, ואת הנהרגים זרקו למערות ובשדות למאכל לכלבים, כאילו היו חיות רעות. והוסיפו והחריבו את בתיהם ואת חנויותיהם ואת כרמיהם, ועשו נגדם מעשים ופשעים גדולים ביותר, כאילו היו מאורים״. תיאור זה מובא כלשונו מתוך אותו מסמך עצמו, והוא נותן לנו גם את הערכתם של האנוסים שנשארו לפליטה ופנו למלכות, וגם את האישור הרשמי של הכתר לאמיתות התיאור. להערכת מאורעות ימים אלה נמצא פרטים חשובים גם במשפטי האינקויזיציה. פרטים אלה בתיקיהם של הנידונים, הנראים כרמזים דחוקים, משתלבים היטב במסכת התיאור שהובא לעיל. במשפטה של ליאונור די לה אוליבה מובאת עדותו של גונסאלו, עושה־סנדלים (בורסיגינרו), המספר כיצד הסתתרו אנוסים בביתו של נוצרי בשם פדרו די טורס, והוא ודאי מחסידי אומות העולם, במשך שלושה שבועות. ועל אף הסכנה שנשקפה להם, מסתבר מדבריו שהאנוסים המסתתרים (קונסטנסה די לה אוליבה ואמה, ואחות אחרת של קונסטנסה, היא אשתו של אלוארו די לה היגוארה ואשתו של אלונסו גונסאליס די לום אוליבוס, ואלונסו גונסאליס עצמו, דיגו גונסאליס ואשתו, ואשתו של פרנאנדו די לה אוליבה), קיימו מצוות. קבוצה זו של שמונה אנוסים ואנוסות, שהיוו למעשר. כמה משפחות, חיו כל אותו זמן ששהו בביתו של פדרו די טורם כיהודים, ובשבת נהגו להסתגר בחדר אחד ולא נתנו לשום אדם להיכנס לתוכו. אין לדעת אם הללו היו ניצולים יחידים, לאחר שלושת שבועות האימים שעברו על סיאודד ריאל (אשר נסתיימו כנראה בסוף אוקטובר 1474), שהסתתרו בעיר עצמה.
יש במשפטי האינקויזיציה תיאור בריחתם של אנוסים לכל עבר. סנצ׳ו די סיאודד, חואן מרטינס די לוס אויליביס וחואן גונסאליס פינטאדו ברחו לאַלמַגרי שעל אדמת מסדר קלעתרבה חואן קאלדיס וחואן די פיס ברחו לדאימיאל, אף היא על אדמת המסדר! והיו גם שברחו למדליין. אבל נראה שרוב הבורחים, שאנו יודעים עליהם, נתרכזו בעיירה פלמה הסמוכה לקורדובה, ששייכת היתה לדון לואיס פואֶרטוקארֵירו. בפלמה נתרכזו באותם ימים לא רק פליטי סיאודד ריאל כי אם גם פליטי פרעות ממקומות אחרים. מעשהו של אציל זה שנתן מחסה לאנוסים פליטים הוא מיוחד במינו בימי הפרעות, שהקיפו עדים רבות באנדלוסיה. ביחוד בולט הוא נוכח העובדה, שהאנוסים מסיאודד ריאל, שמצאו אצלו מחסה, חיו כיהודים, ולא נעלם בודאי מעשה זה מעיניו. ואם ידע והתעלם-סייע ביודעים לשיבה אל היהדות ועבד במפורש על אחד מאיסוריה של מכנסיה-מתן סיוע לכופרים. מספר הפליטים בפלמה יוצאי סיאודד ריאל היה ניכר למדי. רשימת הבאים לשם מתקבלת מכמה עדויות במשפטיהם של אותם אנוסים שנידונו משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל. ראויים הללו שיבוא כאן זכרם לא דק על שום דרכם היהודית בפלמה אלא גם משום שלפנינו אנוסים בני מקום אחד שיצאו ממקומם ויצרו במקומם החדש מעין עדה. על עדת־אנוסים זו נמנו חואן פאלקון הזקן, גומס די צ׳ינצ׳יליה ואשתו חואנה גונסאליס, חואן דיאס, סוחר־בדים, ליאונור גונסאליס ובעלה אלונסו גוג־ סאליס דיל פרשינאל, קונסטנסה די בוניליה ובעלה פרו פראנקו, פדרו די בוניליה, פרנאנדו דיאס, צבע־בדים, גיאומאר דיאס אשתו וסנצ׳ו בנם, מרי דיאס, סדירה, בתה קונסטנסה ובעלה חואן די טורס,גארסיה בארבאס, גאדסיה דיאס, טווה־ משי, אלפונסו די הדירה, רודריגו דונסיל, ויש להוסיף עליהם את העדים שראו אותם שם: קטלינה גונסאליס וקטלינה די סמירה. כל אלה הם ראשי בתי־אבות של אנוסים בסיאודד ריאל, והמציאות מעלה שכנראה היו יותר מאלה המנויים כאן.
Il etait une fois le Maroc il etait une foisTemoignage du passe judeo-marocain David Bensoussa
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussa
Pour ce qui est des ambassades, la diplomatic etait fort differente de ce qu'elle est de nos jours. L'ambassadeur accredite devait jouir de la confiance des deux parties, ce qui exigeait des qualites peu communes en matiere de relations humaines. En outre, les ambassadeurs etaient aussi des negociants et devaient marcher sur une corde raide en ce sens que leurs interets personnels ne devaient pas entrer en conflit avec ceux des parties qu'ils representaient. Qui plus est, leur situation etait fort enviee et ils devaient composer avec les intrigues de cour sans jamais perdre la confiance du monarque.
Jacob Rosales fut un commercant d'epices responsable des relations avec le Portugal au debut du XVIe siecle. II recut l'ambassadeur de Francois Ie Pierre de Piton lequel lui offrit un chargement de livres sacres juifs. Jacob Routi (Roti) fut au service du dernier sultan wattasside. Aux dires du diplomate portugais Lourenco Pires de Tavora, «Rien ne peut se faire dans ce pays sans Jacob Routi.» Jacob Routi fut en charge de l'etablissement d'un traite de paix entre le Maroc et le Portugal en 1538 II aida ses freres marranes a revenir au judaisme et encourut de ce fait la colere de l'lnquisition. Mais le pape lui emit un sauf-conduit pour voyager dans les pays chretiens, probablement parce qu'il negocia la liberation de captifs chretiens. Ceci lui fit encourir des jalousies a la Cour marocaine. Toutefois, il fut presente a l'assemblee des Oulemas de Fes comme un simple traducteur afin de ne pas heurter leur sensibilite. Jacob Routi defendit les interets des Wattassides devant la puissance grandissante des Saadiens qui avaient repris aux Portugais les villes coheres suivantes : Santa Cruz (Agadir), Safi et Azemmour, a l'exception de Mazagan. Ce puissant personnage connut la meme fin tragique que les anciens vizirs juifs Ben Waqassa et Haroun Ibn Battash.
Revenons aux Pallache…
Le sultan saadien Moulay Zidane regna de 1603 a 1628 et Samuel Pallache fut son representant a La Haye. II joua un role clef lors de la signature d'un accord commercial en 1610 II obtint du sultan le monopole du commerce avec les Provinces-Unies (les Pays-Bas). Le sultan Moulay Zidane le considerait comme « notre serviteur et notre agent» et il beneficiait de la confiance de Guillaume d'Orange. Le Parlement des Provinces-Unies le designa representant officiel aupres du sultan. Samuel Pallache s'ingenia a assainir les relations prevalant alors entre le Maroc et les Provinces-Unies et participa a cinq delegations entre 1609 et 1615 II racheta les marchandises desquelles les pirates marocainss s'etaient empares et les remit aux Provinces-Unies. II negocia l'envoi d'ingenieurs neerlandais afin de consolider les ports marocains si convoites par les Espagnols. Cette transaction n'aboutissant pas rapidement, les Espagnols purent prendre Mamora, a l’embouchure de Oued Sebou. Samuel Pallache etait un homme fier qui n'hesita pas a vilipender en public 1'ambassadeur d'Espagne apres que leurs carrosses se soient heurtes, au grand plaisir de la foule d'Amsterdam qui n'etait pas mecontente de voir l'Espagnol ainsi traite. II inaugura les offices rublics de Kippour a Amsterdam en 1596
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
פרק שלישי – 1890-1886
הראשונים שסחרו בשעורה וחנדל
יהודי יפו שסחרו בשעורה ובחנדל בנגב היו יוסף בק מויאל, ר' אהרן שלוש ור׳ משה אלקיים, וכך נם הבנים אברהם חיים שלוש ועזיז אלקיים, סבו(אבי אמו) של השר עוזי בר-עם. הם סחרו בשעורה של מדבר הנגב עם משפחת אלשווה, ראש עיריית עזה עתיר הנכסים. לאלשווה היו אדמות בעזה, בבאר-בשבע, במדבר סיני, שהגיעו עד לעציון-גבר. גם משפחות בסיסו, סורני, אלרייס כיאל, חוסייני, אבו רמדן ואבו שעב, שלטו שלטון ללא-מיצרים. היהודים לא יכלו לחדור לענף זה, לא במישרין ולא בעקיפין, והם נסוגו. לא כן אנשי הגרעין שבאו להקים ישוב יהודי בעזה. אלה הצליחו לעקוף קשיים אלה על-ידי כך שהתקשרו אל היצואנים המונופוליסטים היהודיים בטריפולי, שאיתם סחרו הערבים בעזה, ועם הסוחרים הערביים המקומיים, ויצרו שותפויות עימם, או עם אחד מראשי שבטי הבדואים שהיו מעוניינים ביצוא סחורתם לארצות אירופה, בעזרת אותם יצואנים בעלי המונופול בטריפולי.
ב-1864 יצאו כמה סוחרים יהודים אל ראשי השבטים במדבר, וקנו שעורה בכמויות גדולות. בזכות שותפותם עם ראשי השבטים הם הביאו עימם למכירה לבני השבט בדים, קפה, ממתקים ומיני סידקית. כאמור, התנהל כאן סחר חלופין: סחורות תמורת שעורה והנדל, והמסחר התנהל בזכות השותפות.
התפתחות הישוב היהודי בעזה
ב-1896 הישוב בעזה גדל לאיטו. נוספו אליו משפחות מירושלים ומחברון. הם מצאו פרנסה ולא עזבו את עזה. ב-1896 היו בעזה כ-50 משפחות והמוסד החינוכי היחיד היה תלמוד-תורה קטן, שבו לימד חכם אליהו שמול מיפו. רק שתי משפחות שלהן ילדים גדולים, נזקקו לבית-ספר, ונאלצו לעזוב את עזה ולחזור ליפו.
כשנוכחו חכם נסים אלקיים ואברהם חיים שלוש, שקיימת סכנת עזיבה בהיעדר בית-ספר, הם יצאו לשכנע משפחות צעירות מחברון להתישב בעזה, והצליחו להגדיל את הישוב גם בעזרת צעירים מיפו.
באותו זמן הגיעו ליפו מגיברלטר משפחות רבות, ביניהן משפחת אמוץ, נתינים בריטיים אמידים שהיו להם קרובים בעזה. המשפחות לא הכירו את עזה והיססו להיענות בחיוב להזמנה להתיישב בה, כפי שעשה פעמים רבות בעבר חכם נסים אלקיים, שסיפר לאנשי גיברלטר על מטרת ההתיישבות היהודית בערים הערביות, על הלבטים של תושבי עזה כישוב קטן, ועל הסיכויים הכלכליים הגדולים הטמונים במסחר עם הבדואים, ביצוא השעורה והחנדל לאנגליה ולגרמניה, שנמצא, כאמור, כולו בידי סוחרים ערבים עשירים. אלקיים הביע דעה כי העשירים שביניהם יוכלו, כנתינים בריטיים, להתחרות בסוחרים הערבים שאין להם רשיונות יצוא לארצות אירופה, והם מייצאים באמצעות יצואנים יהודיים מלוב. כנתינים בריטיים, אין ספק שייכלו לקבל רשיונות ליצוא סחורה לאנגליה ולגרמניה, והזמין אותם לבקר בעזה.
משה ארווץ, ראש המשפחה, ואחרים, ביקרו בעזה ובדקו את תנאי המסחר. הם הגיעו לידי למסקנה שדברי חכם נסים כנים, והסיכוי להתבסס כלכלית עם משפחותיהם הענפות טוב בעזה מאשר ביפו. רוב המשפחות הלכו אחרי משה ארווץ והתישבו בעזה. ר' אהרן שלוש, שלום מויאל, יוסף בק מויאל וחיים אמזלג, קונסול בריטניה ביפו, הבטיחו להם הלוואות ברבית סמלית כדי להתחיל במסחר בעזה, אם יזדקקו להן; ראש המשפחה מוסה ארווץ הודה להם ואמר, כי השם בירך אותם בממון ואינם נזקקים להלוואות.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
השיר מתוך ספרו של יעקב לסרי " השירה היהודית העממית במרוקו
גנייא לננפיסא אולולייד
שיר ליולדת ולתינוק
אנפיסא פססיר ווחזאמהא דלחריר
היולדת במיטתה ובאבנט משי אזורה
עקבאל בזהד רבבי לילת למילה
מי יתן וברצון האל, ליל המילה הטהורה
עקבאל לילת לכמיס לכביר וולילת למילה
ומי יתן וליל החמישי הגדול, וערב המילה הטהורה
בזהאד ללאה ייכבר מוממו, וויקרא תורה ווימסי לססקוילא
בעזר השם יגדל התינוק, ויקרא תורה וילך למדרשו
ווחנא כאא נחזזמוה בלחזאם, וולבאשו נדוורוה דארא
ואנחנו אוזרים אותו, באבנט שיקיף לבושו
בזהד רבבבי ייכבר מוממו, וייקרא לגמרא
בעזרת האל יגדל התינוק, ובגמרא יפרש לנפשו
אילא כא נקטטרו מאחייא, כא נקטטרוה ברריסא
ואם נטפטף מאחייא, בנוצה נדליף טפטופה
וויעיס לינא מוממו, מעא אוממו אנפיסא
ויחיה לנו התינוק, עם אמו היולדת באומנה
לפרחא בללאה, וולפרחא בלמאזי ליכום
שמחתנו שמחת אל, ושמחת הבאים אליכם
מנחית גאלו אליהו הנביא, דאכל עליכום
מפני שאליהו הנביא נכנס לביתכם
וואנא ללי גאלס הנאייא, צפפית ליכום חרובי
ואנוכי היושב בזה המקום, השלמתי מלותי במקור
ווילא מא חבבתוס למעאני, אראוולי גיר לערובי
ואם פתגמים אינם לרצונכם, הבו לי רק שירי פולקלור
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
אם ילדה זכר – לא יישא אשה שנייה
ר׳ רפאל בירדוגו דן בשלוש שאלות אלה:
מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתירו לו בית הדין לישא אשה ולא הספיק לישא אשה עד שנתעברה אשתו וילדה בן זכר, אם בהיתר קאי [האם חל עליו ההיתר לשאת אשה שנייה] ויכול לישא או לא. התשובה שלילית, כי ״יש לו זרע זכר אסור, דכך היתה התקנה שכאשר יהיה לו ממנה זרע זכר לא ישא – והרי יש לו״(׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב).
בשאלה אחרת שנשאל אותו חכם מדובר באדם שנשא אשה שנייה, ״וילדה לו זכר ולא התנה עמה שלא יישא אחרת עליה או מתה, אם יכול לישא אחרת״. התשובה שלילית, כי ״סוף סוף יש לו זרע זכר ממנה״(שם, סי׳ קמג).
השאלה האחרונה בנושא זה התייחסה לאדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והותר לו לישא אחרת. ואחר כך נתעברה אשתו הראשונה. השאלה האם יכול לישא את האשה השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. התשובה שמותר לו, כי יש חשש שמא תלד נפל, ואם תלד חי ״שמא נקבה״ (שם, סי׳ קמד).
כל המקורות שלעיל מלמדים שכדי להוליד בן מותר לגבר לשאת אשה נוספת.
ר׳ יוסף בירדוגו דן בכמה מתשובותיו בנושא זה: ההנחה היא שאם במשך עשר שנים לא ילדה, מותר לו לשאת אשה שנייה. השאלה היא האם לנישואי קטנה כבת שש־שבע מונים עשר שנים מיום הנישואין, או מזמן שהיא ראויה לילד. החכם ענה כי לפי חכמי פאס הראשונים אם עברו עשר שנים ״ובן אין לו רשאי לישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ ב).
היו מצבים בהם הותר לישא אשה נוספת כבר אחרי חמש שנים. החכם הנ״ל דן באשה שעד גיל 46 – גיל בו רוב הנשים כבר אינן יולדות – לא ילדה זכר. בעלה רצה לשאת אשה נוספת עליה. חכמי פאס פסקו שאם אחרי חמש שנים לא ילדה זכר, מתירים לו שבועתו שלא יישא שנייה, משום: ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת י, 6). כלומר, על האדם להוליד גם בגיל מתקדם. לשם כך, מותר לו אפוא לשאת אשה שנייה (שם, אהע״ז, סי׳ ד).
לעומת זאת, מי שיש לו זרע זכר מאשה אחרת, ואין לו מאשתו הנוכחית, אינו רשאי לשאת אשה אחרת עליה, כי יש לו כבר בן (שם, אהע״ז, סי׳ ו).
שאלה אחרת דנה במי שלא היה לו בן בסוף עשר שנות נישואין ואשתו מעוברת. האם מותר לו לשאת אשה אחרת עליה? לפי ר׳ יוסף בירדוגו הנ״ל, היו כמה חכמים שפסקו כי יישא עליה אשה נוספת. כי אם תלד ״ספק חי ספק נפל, ואם תמצי לומר חי, שמא בת״. אבל למרות זאת מסקנתו שלא ישא אחרת כי ״רוב הנשים יולדות חי ומספק שמא זכר שמא נקבה חד ספיקא [ספק אחד] אין לו לישא״(שם, אהע״ז, סי׳ ג).
פסיקה שונה הייתה במקדה הבא. יצחק בן יעקב אזולאי מתושבי העיר סלא Sla, מול רבאט], היה נשוי עם מרים בת שלמה אדרעי ובמשך ארבע עשרה שנים משנישאה לו, לא נבנה ממנה בזרע זכר כי אם בבנות. נוסף לכך היא חולה. ר׳ יעקב בן יקותיאל בירדוגו ענה בשנת תא״ר (1841) כי הוא רשאי לשאת אשה נוספת עליה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז, סי׳ עא).
בוארזאזאת Quarzazat, בדרומה של מרוקו] היה יהודי שנדד מעיר לעיר לפרנסתו, וחשש לחזור לעירו בגלל סכנה לביטחונו. הוא עדיין לא נבנה בזרע זכר, ורצה לשאת אשה שנייה בתקוה שזו תלד לו בן. הוא אינו רוצה לגרש את אשתו הראשונה, ויש לו עדים כי הוא בעל יכולת כלכלית לפרנס שתי נשים. ר׳ רפאל משה אלבאז ענה כי ״הדין עמו ויכול לישא אשה לקיום המין כי לא תוהו בראה״. וכיוון שיש סכנת נפשות אם יחזור לביתו ולאשתו הראשונה, מותר לו לשאת שנייה (׳הלכה למשה׳, אהע״ז, סי׳ לז).
אשה נתעברה אחדי עשר שנות נישואין. לאחר שהותר לבעל לשאת אשה נוספת, התעברה אשתו הראשונה. השאלה שדן בה ר׳ שלמה אבן דנאן האם רשאי לשאת את השנייה לפני הלידה של הראשונה או לא. תשובתו חיובית, כי יש ספק שמא תלד נפל או תלד נקבה, והוא רוצה בן (׳אשר לשלמה׳, דף קלט ע״ב, אות נון).
לפי תשובה משנת תש״ו (1946) התיר ר׳ שלמה אצבאן הכהן לאדם לשאת אשה נוספת לאחר עשר שנות נישואין, כי אשתו ילדה לו רק בנות והוא טוען כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה. ״אשתו מעכבתו מטעם שעדיין היא ילדה ויולדת, ומן השמים ירחמו עליה ותלד הזכרים״. החכם ביסס את ההיתר שלו לשאת אשה שנייה, בהתבססו על התקנה בפאס בשנת גש״ן שהוזכרה לעיל, ודחה את טיעונה של האשה כי היא עדיין צעירה ״וראויה לילד ואינה משכלת ואין בה מום״ (׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ ס).
ר׳ שאול אבן דנאן ענה, בהסתמכו על הנאמר בתשובות יעב״ץ ח ״ב, סי׳ כח, כי ״אפילו יש לו כמה בנים זכרים חיים מאשה אחרת, רשאי לשאת אשה על אשתו בת בנים, ואין זה בכלל שבועה שלא ישא אשה״. ולכן אם אין לו בן זכר מאותה אשה לאחר עשר שנים, מותר לו לשאת אשה נוספת (׳הגם שאול׳, סי׳ פ, דף עו ע״ב).
במאה ה־20 היה מעשה ביהודי שבמשך 28 שנות נישואין אשתו לא ילדה לו בנים. למרות שיש לו בנים ובנות נשואים מאשה אחרת, הוא רצה עוד בנים. בית הדין המקומי ובית הדין הגבוה [בית הדין העליון] במרוקו אישרו לו לשאת אשה נוספת, בהתאם לבקשתו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ א).
בג׳רבה אם אין לו בנים ־ אין כופים אותו לשאת אשה שנייה
ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ב (1922), על אלמן אשר ״עדיין לא קיים מצות פריה ורביה, שאין לו רק בנות, האם מתירים לו לשאת אשה תוך ג׳ רגלים לאחר פטירת אשתו״.
לפי הדין ביור״ד סי׳ שצב, ס״ק ב: ״מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים… ואם לא קיים מצות פריה ורביה… או אין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה״.
החכם השיב שלא זו בלבד שמותר לו, אלא בית הדין צריכים להתיר לו כיון דמדינא [מהדין] הוא מחויב במצות פריה ורביה, ומן הדין היה ראוי לכופו לקיימה כמבואר באהע״ז סי׳ א, ס״ק ג: ״ומי שעברו עליו כ׳ שנה ואינו רוצה לישא בית דין כופין אותו״. אלא דלא נהגו לכוף, אך כשהוא עצמו בא לקיים המצוה, לא די שאין למונעו, אלא שיש לייעץ לו לישא (׳שואל ונשאל׳, ח״א, יור״ד סי׳ קפב). החכם ציטט את ר׳ יעקב בן נאיים, שו״ת ׳זרע יעקב׳: אנן בדידן [אנחנו] נוהגים דאין מניחים לאדם לישא אשה אחרת על אשתו כי אם בשביל איזה סיבה מוכרחת. ומקרוב רצה איש אחד לישא אשה על אשתו מפני שאין לו בנים אלא בנות ואשתו עדיין ראויה לילד. והסכמנו אנחנו ולא הנחנוהו, ואז נתפייס עם אשתו והולידה לו בנים זכרים (׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, דף שס).
בספרותנו מצויים שירים, תפילות, ברכות ואיחולים שיזכו לבנים, וסגולות ללידת בנים, וכן פתגמים עממיים המבטאים את העדפת הבנים. בעת הנישואין היו שרים:
ישמח חתן עם הכלה
בבנים יחידי סגלה
(יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דף עב).
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך הספר " חכמות ערב 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים "רחמים רג'ואן
20- الف صديق ولا عدو واحد
אלף צדיק ולא עדו ואחד
ידידיך, ככל שירבו לא יזיקו לך ולא יתחרו נגדך, אך אויב או שונא אחד, עלול להזיק לך
אין נקב המחט צר לשני אוהבים, ואין רוחב העולם די שלני שונאים….מיוחס לשמה אבן גבירול
20 – اتفق القط والفارـ على خراب الديار
איתפקה אלקאט ואלפאר, עלא ח'רבי אלדיאר
החתול והעכבר הסכימו ביניהם ( במקום לריב ) את הארץ להחריב
שני האויבים שיתפו פעולה נגד צד שלישי
21 – ثلاثه مش ممكن اخفاءها ـ الحب والفقر والسعال
תלאת אמוש ממומכאן איח'אפאיהא, אלחוב, אלפקר ואלסועאל
שלושה לא ניתן להסתיר, האהבה, העוני והשיעול
אהבה ושיעול אין לנעול במנעול – פתגמים ומכתמים , חנניה ריכמן
שיעול ואהבה אי אפשר להסתיר – ג'ורג' הרברט