ארכיון חודשי: ינואר 2015


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

ג. האוטובוסהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

בסך הכל נסיעה קצרה, התחנה ריקה, חוץ מקיוסק פח קטן ששניים שלושה פועלים משכימים קום שותים לידו קפה של בוקר, ביקשתי גם אני כוס קפה ובינתיים היבטתי מסביב, אין סימן של אוטובוס. איפה עומד האוטובוס לאלחוסיימה, אני שואל את בעל הקיוסק הקשיש. לא הייתי אף פעם באלחוסיימה, הוא עונה. אני נוסע לשם באוטובוס של שש, בעוד רבע שעה, אתה בטח יודע איפה הוא צריך לעמוד. שלושים שנה אני בקיוסק הזה, הוא אומר, ואף אחד לא שאל אותי על אלחוסיימה, אתה בטוח שיש מפה אוטובוס לאלחוסיימה? זוג שנוסע לפאס אומר לי שהאוטובוס שלי עומד ליד שלהם ואני ממתין לידם עם המזוודה, שלושה תרמילאים צעירים מתקרבים, שואלים גם הם על התחנה לאלחוסיימה ואני שמח לומר להם: פה. הם מספרים לי שהיו פה אתמול כדי לנסוע לשם באוטובוס של לילה, אבל הקופאי אמר להם שאין מקומות, בדיעבד הם יודעים שהיו מקומות. שאלתי אם עשו רזרביישן להבוקר ואם יש להם עכשיו כרטיסים, ענו לי שהקופאי אמר להם שאין צורך לרזרביישן, בבוקר אפשר לעלות לאוטובוס ולנסוע, השעה כבר חמש דקות לשש ואין סימן לאוטובוס, ליתר ביטחון אני הולך לשאולבקופה, הקופאי אכן נמצא והוא מזכיר לי שצריך לשלם בעד המזוודה, אני מושיט לו כמה מטבעות והוא מדביק לי בול על הכרטיס ואחר כך מצביע על האוטובוס, שכבר הגיע לפני חצי שעה והוא עומד דווקא מאחורי הבניין ממול, בצד השני של התחנה, אני רץ מהר לקרוא לנערים אך כשאנחנו מגיעים מתנשמים, האוטובוס כבר איננו, כשחוזרים לקופאי לבדוק מתי ייצא האוטובוס הבא, מוצאים את הקופה סגורה.

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

4 טקסי החתונה היהודית המסורתית ומימוש ההביטום הקהילתי

4.1 טקסים מהם?החתונה היהודית במרוקו

טקסים הם מכלולים ממוסדים של פעולות והתנהגויות מוסדרות, לרוב קבועות וחוזרות, הנוגעים למקטעים מוגדרים של הפעילות החברתית והתרבותית ושל שדות פעולה מיוחדים בפעילות זו. הם כוללים לרוב גם ביצוע טקסטים, והם מותחמים על פי רוב מבחינת הזמן והמרחב של התרחשותם. מכלולים ממוסדים אלה הם אירועים משמעותיים ומיוחדים בהביטוס הקהילתי ובחיים הקהילתיים. הם אינם מכסים את מכלול הפעילות החברתית־התרבותית המתקיימת במסגרות אלה, אלא מציעים הסתכלות מנותקת ומאורגנת לכאורה על הפעלה החברתית תוך בידול של מקטעים מיוחדים בתוכה והבנייתם בצורת תרחישים ומערכי פעולות והתנהגויות נושאי משמעות עבור הקהילה(או הקבועה). מבחינה זו הטקסים הם מעין עיבוד פרשני, מטה־קיומי במהותו, של הקיום האנושי בכלל ושל הפעילות החברתית ושל מקטעים בתוכה בפרט, עיבוד המומחש בצורת מכלולים מוסכמים של פעולות מוסדרות ומאורגנות. בעיבוד פרשני־מוחשי זו כרוכים הן עידון (סובלימציה) של המציאות החברתית והפעילות החברתית וקביעת משמעויותיהן בתחומים שונים עבור הקהילה הן קביעת תובנות תרבותיות, לרוב ובעיקרו של דבר מקומיות ואינטואיטיביות, המגדירות משום כך את התרבות הפרטית המקיימת תובנות אלו. הסתכלות זו על הקיום האנושי ועל הפעילות החברתית והבנייתם בצורה מוסדרת דרך טקסים היא בעצם סמיוטיזציה של הקיום האנושי והפעלה החברתית וקביעת מקטעים מהם כחלקים נושאי משמעות יתרה עבור תרבות הקהילה. פעולה סמיוטית זאת מתקבלת דרך זיהוים ובידולם של מקטעים מתוך מעגל החיים של האדם, מתוך מעגל השנה ומתוך סך בל העיסוקים הכלליים והמיוחדים, הגשמיים והרוחניים כאחד, הקיימים בתודעה הקהילתית, וייחודם התרבותי דרך הבנייתם בצורת מערבי פעולה מוסדרים ומוסכמים.58 משום בך הטקסים מתפקדים לרוב במכלולים סימבוליים בלפי הקיום האנושי והפעילות החברתית, ומקבלים משמעויות עצמאיות מוכללות בדומה למשמעויותיהם של הסמלים הלשוניים והחברתיים. תפקידם העיקרי של הטקסטים המלווים לעתים קרובות את ביצוע הטקסים הוא לתת ביטוי מפורש למערכת תובנות זאת או לפחות לרמוז אליה, אולם קורה לעתים שהטקסטים מתנתקים מן הטקס שאליו היו צמודים במקור, בעיקר משום השתנותם של מכלולי הפעולות והמשמעויות שהם מפנים אליהם במקור, או משום היעלמותו של הטקס המקורי.

מהותם הסמיוטית־הסימבולית – סמיוטיקה – תורת הסימנים –  של הטקסים היא המקנה להם את מעמדם הממוסד ואף הממסדי ואת קבלתם המלאה בעיני בני הקהילה. משום כך הם גם אינם חד־פעמיים, אלא מחזוריים או מתחדשים. כשהם נוגעים ליחסי האדם עם הטבע או עם כוחות עליונים למעול, הם חוזרים על עצמם באופן מחזורי במסגרת שדה פעולה מוגדר לאורך מעגל השנה, כמו טקסי החגים העונתיים השונים, או הטקסים הליטורגיים של התפילות היהודית הנערכים בפרקי זמן מוגדרים של היום, כל יום בשבוע. הם מתחדשים כשהם נוגעים למעגל החיים של האדם, כמו טקסי הלידה והמילה, טקסי קבלת עול המעוות, טקסי החתונה, ולהבדיל טקסי המוות המלווים את החיים היהודיים; בך הוא הדבר בטקסי הזיכרון לסוגיהם. הטקסים מתחדשים גם כשהם מתנהלים במסגרת פעילות נפסקת ומתחדשת בחיים הכלכליים או החברתיים, כמו טקסי העיד בחברות קמאיות או הטקסים החונכים מחדש מוסד מודרני כלשהו לאחר הפסקה ממוסדת של פעילותו הרגילה.

כל זה אמור בעריכתם וביצועם של הטקסים במסגרת הפעלה החברתית־התרבותית. אשר לאמונות, לדעות, לעקרונות, לכללים, לתסריטים ולפרדיגמות המאפשרים את קיומם והמפעילים אותם בכל חברה וחברה, הם שייכים כולם לתקנה התרבותית של הקהילה; הם אינם מפורשים לרוב במלואם, ובמיוחד לא בחברה המסורתית. אולם הם חלק מהותי מן הידע הבלתי פורמלי של בלל המבוגרים (או בלל אלה הנחשבים מבוגרים) בקהילה. לעתים הם גם חלק מן הידע הפורמלי של סוכנים תרבותיים וראשי סוכנויות תרבותיות בקהילה, במו זקני הקהילה או הגברים והנשים שמונו כאחראים לטקסים מסוימים או כאלה שתפקיד זה עובר אליהם בירושה במשפחתם הרחבה. ידע זה כולל במיוחד את הכללים והתרחישים הגנריים הקובעים את חלקיו ומרכיביו השונים של הטקס, את אופן שרשורם ואת אופן ניהולם, ובכלל זה הסדרת מעורבותם והפעלתם של המשתתפים בכל חלק וחלק וקביעת העיתוי והמקום המתאימים למרכיבים השונים של הטקס.

פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפוריםפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

הריסה מתוקה, הריסה חריפה וקציצת חמין

לחמין ניתן להוסיף קציצת חמין וכן מנה משלימה על בסיס גרעיני חיטה שנקראת "הריסה״ ומבושלת בסיר נירוסטה בתוך סיר החמין או בנפרד. ההריסה באה בשני סגנונות אפשריים: הריסה מתוקה והריסה חריפה.

הריסה מתוקה חומרים: (ל-8-6 מנות)

200 גרם (2-11/2 מסות) גרעיני חיטה,

 (לאחר השריה במים למשך הלילה)

 500 גרם בשר (אפשר להוסיף בשר לפי הטעם)

קצת שמן

2 בצלים

ו ראש שום (שלם ולא מקולף)

 3-2 כוסות מים

תבלינים

1/4-1/2כוס שמן

1/2 כפית כרכום

1 כפית פפריקה

1 כפית סוכר

1/2 כפית קינמון

3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

לקצוץ את הבצל לריבועים ולטגן בשמן

לחתוך את הבשר לריבועים ולהוסיף לסיר

 להוסיף את החיטה (לאחר שטיפה במים)

להוסיף את התבלינים והמים ולהכניס לתנור ב-110 מעלות חום

 לתת לו להתבשל כמו החמין מצהרי יום שישי עד צהרי יום שבת.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

הכנריות הצהובותספרי לי אמא.....

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

"אולי עדיף שאטפס על השולחן? כך אהיה קרובה יותר לוו," חשבתי לתומי, ומיד פעלתי לביצוע התוכנית; אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית! הכלוב היה הדוק כל כך לקיר עד כי נדמה שהוא חלק ממנו. לא נותרה בידי ברירה אלא לפתוח את הדלת הקטנטנה של הכלוב וללכוד את הציפורים בידיי. לפני שהספקתי לאחוז באחת מהן, נמלטו הציפורים במהרה מן הפתח במשק כנפיים. תחילה חגו סביבי כאילו הן לועגות לי, ואז עפו לכיוון הגן, לעבר כחול השמים וכהרף עין נעלמו כלא היו.

רדפתי אחריהן בבכי קורע לב, אך ללא הועיל. לפתע נשמעו מכיוון הגן צרחות. הייתה זו העוזרת אשר הבחינה באסון. היא החלה לרדוף אחריהן בניסיון ללכדן, אך ללא הצלחה: נדמה היה שהן פשוט התאדו באוויר. בינתיים, יצא דוקטור זיק… מפתח מרפאתו על מנת לבדוק מה פשר המהומה.

"הציפורים נמלטו מן הכלוב," אמרו לו יחד הגנן והעוזרת.

גם גברת זיק…, אשר הוזעקה למקום, לא הצליחה להרגיע את ההיסטריה הרבה. גופי רעד מכף רגל עד ראש. יותר מכל, פחדתי מתגובתה של אמי כאשר תשמע מה עוללתי. גם הבעת פניה של גברת זיק… הייתה רחוקה מלהפחית את חששותיי: מבטה חשף תסכול ומורת רוח.

למרבה ההפתעה פרץ דוקטור זיק… בצחוק קולני: "יקירתי, הציפורים, לחופש נולדו. להחזיק אותן בכלוב באסירות עולם ־ זה מעשה נפשע. רק לילדים יש התבונה, החכמה והרגישות להבין את צורכיהן האמתיים. הדיירת הצעירה שלפנינו עשתה את אשר היינו אנו אמורים לעשות מזמן." הוא ניגש אליי, ליטף ברוך את ראשי, וביקש מלורה להרגיעני ולכבדני בממתק.

"ביקשתי רק ללטף את הכנריות הזעירות…" לחשתי באוזניה של לורה, עת ישבנו יחד בחדרה.

לורה פרצה בצחוק ואמרה:

"עדיף שתשמרי את סודך, שדה קטנה, אחרת עונשך יהיה חמור מאוד!" היא חיבקה אותי אל חיקה ולחשה באוזניי: "ציפורי השיר הללו היו שייכות לאמי והאמיני לי, הן עלו לה הון!"

שנים רבות אחרי הרפתקת הכנריות, עוד נשמר הדבר בסוד כמוס ביני לבין חברתי לורה.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

פאס וחכמיה-ד.עובדיהפאס וחכמיה כרך א'

באותה שעה שנשמע הדבר הזה שמת הארור מולאי חפיץ׳ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם כל אנשי המדינה גוים של פא׳ס אזדי׳ד ושל פאס אל־ באל׳י והגוים של פאס אלבאלי שהיו בהאלמלאח באותה שעה היו נחבאים בחצרות היהודים ובורחים על הגגות מחצר לחצר ועמי היה נחבא אלכ׳וואזא » ס׳ מחמד עדייאל בזורייא אחת בחצר אחת קרובה לצד בית הקברות מפני שבאותה שעה שנשמע הקול הייתי קונה בשר לכבוד ש״ק וכשנשמעו הדברים ברחו בני אדם יהודים וגוים ויש שהניח חנותו פתוחה וברח וננעלו כל החנויות וכל א׳ סגר דלתי ביתו עליו ומי שהיה רחוק מחצירו לא היה יכול ללכת לחצירו עד שעברו ג׳ שעות.

והיו הולכים בני אדם לבתיהם על הגגות. אח״כ נשמע הדבר במקנא׳ס למסיר״ה שמת בנו, ואמו ג״כ שמעה ותהי הרעשה גדולה בפא׳ס ובמכנא׳ס הוי הוי כל ז' הימים היו שולחים אחרי הנשים לספוד אותו. וביום ש״ק ב׳ ימים לאדר המהודר שלח מסיר״ה לשאת את מתו ולהוליכו אצל אמו, ובא אחיו מולאי למתוכי׳ל לשאת את אחיו המת, ועשה לו לקאייד עבדלא ארוצי ארון ונשאו אותו עד מקנא׳ס וקברוהו במקום ידוע שמו סי׳ מכרי׳ז ונכנס פחד גדול בלב בני אדם מפני שלא ידעו מה יהיה אחרית דבר והתפללנו תפלת שחרית של ש״ק בלילה קודם עלות השחר וקריתי הפי בס״ת לאור העששית שהיתה דולקת. והמנחה שהכינו הקהל לתת למולאי חפיץ׳ נשארה בידם ובשעת התפלה התנדבו אותה הקהל לתתה צדקה לעניים ונדרו עוד לתת צדקה אחרת כשיצאו מאפילה לאור בע״ה.

מי יכול לספר התלאות והצרות שעברו עלינו בחייו ובמותו. שבימים ההם ובזמן הזה ברחו אנשי המדינה כל מי שיש לו יד ושם וכל ת״ח כולם ברחו להרים ולגבעות ולמדינות הקרובות והרחוקות ולא נשארו במדינה ב״א העניים ולא נמצאו כאן בזמן הנס ת״ח ולאחר מותו בג׳ ימים והנה מולאי למתוכי׳ל אחיו של מת בא עם המשרתים הרשעים של אחיו ומרוב הפחד שהיו אומרים שבא לנקום נקמת אחיו ברחו בני אדם ונחבאו ואין שום א׳ יוצא לשוק בין גדולים וקטנים ונשים וטף ומי שהוא יוצא מדלתי ביתו לחוץ מתחייב בנפשו, וזה היה בהכרזה במאמר ראשי הקהל והנגידים והמשרתים שבאו עמו היו מלמדים אותו ואומרים לו כך וכך היה עושה אחיך ליהודים וכך וכך רצה לעשות להם ביום פי.

 למחר שלח ליהודים לתת לו  דאיירא די סכרנא׳ט ונכנסו המשרתים להאלמלאח ולא מצאו שום יהודי בשוק. תפשו ב׳ יהודים עניים והוליכום אליו ואמר להם תביאו לי דאייר׳א הנז'. מה טוב ואם לאו אשרוף אתכם. וילכו עם המשרתים שלו לפא׳ס אלבאל׳י ובקשו סקרנא׳ט ולא מצאו מפני שגם הגוים נכנס פחד בלבבם וטמנו והחביאו סחורתם וכל אשר להם. ויבואו אליו היהודים הנז׳ ויאמרו בקשנו ולא מצאנו סקרנא׳ט ויאמר לעבדיו השליכו היהודים ברהטים בקשתות המים. וישליכו אותם. ועמד ה״ר אברהם טולידאנו ובקש מלפניו עליהם והעלה אותם מן המים וגזר עליהם שיתנו אלף אוקיות. וילך ה״ר אברהם הנז' וחילה את פניו וא״ל שיתנו מאתים אוקיות ודאייר׳א אחת שחורה וכן עשו.

נתנו לו דאיירא אחת במאה ועשרים אוקיות ומאתים אוקיות קדומים מעות בעין, ועוד נתנו סוכ׳רא לעבדיו מאתים אוקיות ולמחר שלח עוד אחר דאייר׳א של ברנאט׳א וקנו אותה במאה ושלשים אוקיות ונתנו אותה זה היה בז׳ ימי אבלו ובשבוע שני וישלח אחרי היהודים לתת לו ארבע מאות מתקאלים ולא מצאו שום א׳ מראשי הקהל ותפשו לזקן א׳ שמו אפרים ובחור א׳ שמו מימון בכה״ר נסים אבן דנאן והיה מכה ומענה אותם עד שהלך אליו אלקאיי׳ד לערביי אלגסא׳ם וחלה את פניו והציל את היהודים הנז׳ ונתנו לו הקהל שבע מאות אוקיות ונתנו סוכ׳רא ארבע מאות וחמשים אוקיות והלך לו למקנא׳ס יע״א ערב פורים.

באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולאי עבדל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנז' להביאו ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳א למסיר״ה ויאמר לו אדוני המלך כו״כ עשה בנך. וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלא 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצוארו וקופה א׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת כ״י כא״י. באותו שבוע והמלך יושב בביתו והנה מולאי למעאט׳ס בנו של המלך רצה לבוא אל בית אביו והוא שכור ולא הניחוהו הסריסים אשר על פתח הבית ונלחם עמם ויגיע הדבר לפני המלך וימית גם אותו. אח״כ בא המלך אל תוך החצר ומצא אמו שהיא בוכה ומצא לפניה בנו אחיו של המת הנז׳ וכשראה אותה בוכה לקח הבן האחר והשליכו אל שוקת המים ומת במ״ה.

אנחנו בזה הצער והנה הנגיד המעולה כה״ר אברהם מאימראן שלח לקהל פא׳ס אהד מהמשרתים שלו לתת לו אלפים אוקיות ממה שהלוה להם ועוד יתנו לו מאה וחמשים מתקאלים שהלוה להם מולאי מחמד ן׳ מלוך ובעוה״ר לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם במה לפרוע וילכו אצל גוי א׳ ושמו ס׳ מחמד ן׳ ג׳מיל וקנו ממנו חטים ברבית ארבעה וחמשים סחפ׳א בסך חמשה ושלשים אוקיות לסחפ׳א ופרעונם לסוף שנה. והלוה להם עוד בתורת הלואה ל״ו סחפ׳א בתורת חסד וזמן הפרעון לימות הקציר ומכרו הקהל החטים הנז' בסך עשרים אוקיות לסחפ׳א ופרעו לנגיד מדר אברהם הנז' ולא הספיק להם לפירעון החטים הנז' וקנו חטים אחרים ברבית מאת אשת המלך יר׳׳ה, ארבעים סחפ׳א אחרים בסך שלשים אוקיות לסחפ׳א ומכרו אותו בעשרים אוקיות ההפסד שהפסידו בו מחצה למחצה ופרעו לנגיד•

עוד זה מדבר וזה בא מאת הנגיד הנז' לתת לו חמשים מתקאלים ותכף נתנו אותם ובששה לניסן ש׳ התס״ד נתייעצו הקהל והסכימו שיגבו המס על פיו של הפנקס שמפונקס מסך אלף אוקיות וישב הריספטו׳ר של הקהל לגבות ולא מצא מי שיתן לו אפי׳ פרוטה א׳ והנושים תופשים אותו וכמעט שהיה רוצה להמיר דתו מפני שלא מצא ממי לגבות, אח״כ לקחו הקהל ברבית כל מה שהיו צריכים לגבות וגבו.

וביום ח׳׳ה של פסח שנה הנז׳ בא ס׳ לחאג מסעוד כסו״ס ועמו סי׳ עלאל בן מאמו וסגר דלתי שערי האלמלאח וקבץ כל היהודים כדי לייתן באותו יום האלגזיי׳א ואחרי כמה פיוסים ושוחדות נתנו מאה אוקיות והמתין להם עד שיעבור הפסח וכן היה, לאחר חג הפסח בא וגבה האלגזיי׳א הנז'.

עוד זה מדבר והנה הנגיד הנ״ל שלח משרת א׳ ואגרת המלך בידו לקהל פאס יע״א לתת לו שלשים מרגליות ירוקות כדי שיעשה בהם חמאלא. – חגורת החרב – אחת למלך עודם קוראים האגרת והנה משרת א׳ מעבדי מולאי למתוכיל בא ואמר ליהודים לתת לו ששים אוקיות ויצעקו עליו כל הקהל ויאמרו לו, לא נתן לך כלום והיה העבד הנז׳ אומר להם שמחים אתם על מיתת מולאי חפיץ׳ ואח׳׳כ נתפשדו עמו בל׳ אוקיות.

ביום ב׳ הלכו היהודים לפא׳ס אלבאל׳י וקנו המרגליות וישלחום ביד המשרת. סוף דבר איני יכול לעלות על ספר עול המס הכבד שנתנו קהל פא׳ס בש׳ הנז׳ שנת התפ״ד. ונחלה מלפניו ית׳ יסלק חרון אפו מעל עמו ישראל. ויאמר לצרותינו די אוי״ר.

מארץ מבוא השמש – הירשברג… דיוקנה של עיר.

 

                            דיוקנה של עיר.מארץ מבוא השמש

בזהירות רבה שאלתי לפעולות תרבותיות, לימוד תורה, תנועה לאומית, ציונית. התשובות לא היו מעודדות, טמנם משהו נעשה בשטח הזה, קיים ארגון " נוער ציוני " שירש את מקומו של ה " בונים ". חלק מילדי בית הספר מאורגנים בצופים היהודים צרפתיים, אבל אין לארגון זה כל אופי לאומי. בביתו של ראש בית הדין יש ספריה תורנית, שכינסה מי שהיה נשיא ועד הקהילה. לא יכולתי לראותה, כי הרב אפרים אנקוואה, ראש בית הדין יצא כבר לחופשת פסח.

לא היה מה לספר הרבה על חיי העדה. וראש הקהילה מר כ. שביקרתיו בחנותו, חנות אריגים ברחוב הערבי, לא היה לו מה להוסיף על הדברים ששמעתי. אמנם, אם דבריהם של אנשי אוג'דה עניים הם במקום אחד, במה שמתרחש בהווה, עשירים הם במקום אחר, בסיפורים על עברם של היהודים באזור.

הציר העיקרי שעליו סובבות המעשיות הוא תוקפו ועושרו של יהודי, בעל " דאר בן משעל ", כלומר בית או טירה של בני משעל, שחי לפני שלוש מאות שנה. הוא שלט על אחיו היהודים, אבל גם המוסלמים היו נשמעים לו וממלאים אחר פקודותיו. באותם ימים הגיע מדרום הארץ לפאס אל-ראשיד, אחד השריפים ממשפחת עלי, חתנו של הנביא מוחמד, וביקש לתפוס את כס המלוכה. לשם כך דרוש היו לו כסף. והכסף היה בטירתו של היהודי. בערמתו, ובעזרת אנשי סודו, הצליח ראשיד להגיע למצודתו של בן משעל ולהשתלט עליה.

בן משעל עונה למוות, ולפני מותו הודה, היכן טמונים אוצרותיו. בכספו של היהודי רכש לו אל-ראשיד תומכים רבים ותפסו את השלטון במרוקו. הוא היה הסולטאן הראשון של שושלת הפילאלים, השלטת עד היום בארץ. 

מולאי איסמעיל אחיו של אל-ראשיד, שמלך אחריו, השלים את מעשהו של קודמו וגירש את כל היהודים שישבו עדיין בדאר בן משעל, לסביבות דבדו, וכן נושלו היהודים מחבל ארץ, שבו היה השלטון בידם. שמעתי נוסחאות רבות על מעשה זה, לפי אחת מהן, השגורה בפי הערבים בפאס, רדה בן משעל בפרך במוסלמים, שהיו נאלצים להביא מדי שנה בשנה נערה בתולה לבית הנשים של היהודי.

הדבר חרה מאוד למולא אל-ראשיד, שהתחפש בבגדי אישה והובל אל ביתו של העריץ. בני לוויתו הסתתרו בארבעים ארגזים, שכפי המנהג היו בהם המתנות והתכשיטים בשביל בן משעל. משנכנס אל-ראשיד אל הטירה יצאו חבריו מהארגזים וערכו טבח בין שוכני הטירה.

אין ספק כי כמקור לסיפורים אלה שימש מעש אמיתי, שאיר בסביבות אוג'דה. מקרים של שוד ורצח יהודים עשירים קרו לא פעם בדברי ימיהם של יהודים בכל מקום.

יוסף ע. הזמינני לבקר בבית חתנו ולהכיר את משפחת אשתו. ידעתי כבר, כי חותנו ש., צורף זהב ובעל חנות תכשיטים הוא יורד, שניסה להיאחז בארץ ישראל ולמצוא מקור פרנסה. אמנם משפחת אמו, אשתו, הבנות הנשואות והפנויות ואחדים מבניו הצעירים נשארו עדיין באוג'דה, אבל הוא מכר את חנותו, ומשלא הצליח להיקלט חזר לאוג'דה, ונאלץ להתחיל מחדש ולשכור חנות ובית מגורים. גם שני בנים, שהתנדבו ל " מח"ל ", השתתפו במלחמת העצמאות ולאחר מכן עלו על הקרקע והיו בין מייסדי מושב עובדים וראשי הדברים בו, חזרו כעבור זמן לאוג'דה.

דירת חותנו בבית בעל קומה אחת באחד הרבעים החדשים. מיד הייתה לי הזדמנות להכיר ארבעה דורות של הנשים והטף במשפחת ש. את הסבתא הזקנה, את האם ובנותיה, ואת הנכדים והנכדות. במשך היום כל בני המשפחה מתאספים כאן, הנשים מבשלות יחד בשביל כולם והבנות הנשואות והפנויות עוזרות זו לזו בטיפול הילדים. מובן שגם אשתו של יוסף, עם התינוק הבכור בן חודש אחד הייתה כאן. אין הבית מרווח, כדי לאכסן את כל הזוגות הצעירים, אבל בדירותיהם משמשים הם רק כדי ללון.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

חסד לאברהםתפילה בכותל

ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר

רבי אברהם אזולאי

הקדמת לספר חסד לאברהם

הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:

אבן שתיה:

להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:

והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.

 אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:

אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:

והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:

אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:

הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:

ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:

ממזרח וממערב-כרך ג'-להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטובLe Maroc

הרי שני פירושים בפסוק שניהם לפשוטו של מקרא מבוססים על המשנה ועל המדרש בפרשת נשא. דוגמה אחרת לפרשנות המדרש, המצביעה על שיטתו הפשטנית בפירוש המדרשים, מצויה בפסוק: ״ותשב מצד הקוצרים״. הוא מביא את המדרש ברות רבה ה, ו:

ותשב מצד הקוצרים ודאי. לא דבר נכונה הר״ש אלקבץ במה שפי׳ על זה. אבל תוכן הדבר כאשר התחיל הוא עצמו. לפי שלמעלה דרשו מיני דרשות על הכתוב, שלא כפשטו, אמר עתה דרשה אחרת כפשטו של כתוב. וזהו ודאי — כמשמעו. כי הדבר שיפורש כמשמעו הוא ודאי פירושו. אבל כשיוציאו אותו מחוץ לפשטו יסבול הרבה פירושים, והדבר ספק. לזה תארו הדבר שהוא כפשטו. במלת ודאי.

גם בב״ר יש אחר דוגמ׳ זה: גם בת״כ פ׳ שמיני, אמרו ואותו תשבורו יבול ישברנו ודאי ופו׳

תשומת־ לב מקדיש הוא גם לענייני לשון ודקדוק. על הפסוק ברות ״וישבו שם כעשר שנים״, אומר:

״:המדקדקים אומרים כי הכף תורה על ב׳ דברים או לדמיון… או… לשיעור… מבואר בפרקי אליה… והגד. חז״ל לא יסברו כן אלא הכל חוזר אל דמיון, שהוא שמוש והכף לבד״(רות, דף לה ע״א).

לדעתו, חז״ל במדרשיהם פעלו לפי כללי דקדוק שונים. ובמפורש אומר זאת באסתר על הפסוק: ״אשר הגלה מירושלים״, ודברי רבא עליו במגילה יג ע״א ״שגלה מעצמו״, הוא מביא דיון דקדוקי ארוך ובסופו אומד:

ואשר אאמין אני כי דרך ז״ל בדקדוק דרך אחרת נתבאר שם בפי בראשית כי יודע ה׳ דרך צדיקים — הודיע דרך צדיקים. וכן והאדם ידע — לימד דרך ארץ לכל; וכן… דרשו כי עתה ידעתי — הודעתי לכל…; וכן סוברים כי פי׳ הגלה — הוא מעצמו כן דרשו במלה דומה לה ממש: הוקם המשכן — שמעצמו הוקם; וכן בריש מדרש חזית — כל כלי ברזל ילא נשמע בבית בהבנותו — שמעצמו נבנה (אסתר, דף פה ע״א).

כיוון ששלט היטב בשפה הערבית נעזר הוא בפירושיו בשפה זו. לפסוק: ״בנות צעדה עלי שור״, אומר: ״בלשון הערבי יבוא לשון רבים כן: תקול אלפלס־ פה״ (״צוף דבש״, פרשת ויחי, דף ה ע״א) [הפועל בלשון יחיד, והנושא רבים]. לפסוק בתהילים, ב: ״נשקו ,בר פן יאנף ותאבדו דרך״, הוא כותב: ״בראות האדם יחשך עולם בעדו, יצרו צעדי אונו ולא ימצא מנוח לרגלו, ובשום צד יקרא זה אבידת דרך כאשד יאמר משל הדיוט חארת אדינייא בינא״ (תרגום: נבוך העולם בגו) (״אוצר נחמד״, דף מג ע״ב).

הגותו

כיוון שספריו הם ביאורים למקרא, אין לצפות מהם לתיאור שיטתי של מחשבתו הפילוסופית־דתית. אך דרך פירושיו הוא שוזר רעיונות, הגיגים וביטויים, המשק­פים את מסכת רעיונותיו. אולי אין מקוריות במחשבתו, ורוב דבריו מצויים במשנות קודמיו, אך חידושו הוא בבחירתו. הדברים שהוא בוחר מכל אחד ואחד, מעמידים אותנו ׳בהצטברותם על השקפת־עולמו ׳במלואה. הדגר חשוב לנו גם מפן איחר, כי מן הסתם, מחשבותיו של ר׳ וידאל אינם ,מלמדים עליו בלבד, אלא מרמזים הם על עולמם של חכמי המגורשים בדור השני במארוקו בכלל, הם מגלים לנו עם ,אילו בעיות רוחניות נאלצו להתמודד חכמים אלד. ומה תשובה נתנו עליהן. חשוב לנו לדעת גם מה היתד. האווירה התרבותית היהודית בפאס של של המאות ה-16-17. להלן נביא כמה מחשבות־ רעיונות מרכזיים שבספריו.

האמונה והמעשה

אף־על־פי שהוא משתמש הרבה בדברי הוגי־הדעות הראציונאליסטים כרמב״ם ורלב״ג, ומביא את דברי הפילוסופים, אין הוא ראציונאליסט, אלא במרכז השקפת־עולמו עומדת האמונה. האמונה שעניינה מסירת דעות אמיתיות על־ידי התגלות התורה עדיפה בעיניו מהדעות המושגות באמצעות חקירה ועיון. על הפסוק בתהילים עח, ״ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוד. את אבותינו להודיעם לבניהם״, אומר הוא: ״כי האבות לא ינחילו לבניהם רק דעות אמיתיות. וישימו באלקים כסלם — לשון מחשבה שהאמינו בו אמונות אמיתיות, :בזה מצותיו עצות״ רוצה לומר, שהאמונה שבדרך זו היא מביאה את האדם לקיום המצוות.

את רעיון הזיקה והקשר שבין אמונה למעשה מפתח הוא בהקדמתו למגילת אסתר:

ידוע תדע כי כאשר המעשה הטוב צריך אל האמונה ככה האמונה תצטרך אל המעשה… טוב ההשתדלות בעשיית המצוות, עד ממהר לענות על היות האמונה אצלו מצויירת… וזה אמרם בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה שהעיקר שהכל תלוי בו הוא האמונה כי בציירם כי יש משגיח על ענייניהם… מורו אחור ממעשיהם הרעים ונהרו אל המעשים הטובים.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקואל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

נגינת החליל

שבעה בנים היו למלך אחד. כולם יפי תואר ותמירים. באחד הימים הכריז המלך על תחרות צייד בין בניו. יצאו הבנים ליער, אך לא צדו כלום. רק הבן הצעיר הצליח לצוד אנקור. אמר לו הבכור: ״תן לי את הציפור שבידך.״ לא אבה הצעיר לתת לו את הציפור, כי טען: ״ציידי הוא.״ הכה הבכור את הצעיר, המית אותו והטמין אותו באדמה. הביא לפני המלך את האנקור. שאל המלך לבנו הצעיר. ענה הבן הבכור: ״כנראה שתעה ביער״ משיצאו לחפשו ולא מצאוהו, אמרו: ״חיה רעה אכלה אותו״ והכריזו אבל בכל המדינה.

עברו שנים ומנגן צעיר עבר ליד מקום מותו של הצעיר, מצא עצם מעצמותיו והתקין ממנה חליל. משנשף בחליל, השמיע החליל קולות משונים, ואף דיבר ואמר: ״מנגן צעיר, מעצמותי לך חליל התקנת, דע כי אחי הבכור הרגני על שסרבתי לתת לו ציפורי ״

עלי להביא את הפלא הגדול הזה למלך – חשב המנגן.

הביא המנגן את החליל למלך, נשף המלך בפיו בחליל, ומתוכו בקעו קולות מוזרים ואף דברים בשפת אנוש: ״אהה, אבי, בידי אחי נהרגתי-בעטיה של ציפור שצדתי.״ נשפה אף המלכה בחליל ומה נרעדה כשנשמע קול בכי האומר: ״אהה, אמי, בידי אחי נהרגתי, בעטיה של ציפור שצדתי.״ וכך עבר מפה לפה, עד שהגיע החליל לבן הבכור. נשף הבן הבכור בחליל, ואז נשמע קול רם וצלול: ״אהה, אחי, אתה הוא שהרגת אותי, על ציפור שצדתי.״ הודה הבן הבכור בחטאו, ועוד באותו היום הוצא להורג, ואת עצמות הבן הצעיר הביאו לקבורת מלכים.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

פרק חמישי

וישי ויהודי צפון אפריקה

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

הרקע האידיאולוגי

הן במארוקו הן בתוניסיה נמנעו הנציבים הכלליים מלהנהיג את פקודות הביצוע של צווים שונים בדבר גישתם של יהודים למקצועות חופשיים אחרים. לא כן באלג׳יריה שבה, להוציא הצו מן ה־26 בדצמבר 1941 בנוגע לרוקחים יהודים, כל ההוראות שפרסמה בשטח זה ה׳נציבות הכללית לענייני היהודים׳ הופעלו הלכה למעשה: לפיכך הונהג, בדומה לרופאים, ׳נומרוס קלאוזוס׳ של 2 אחוזים למיילדות, פרקליטים מוסמכים, אדריכלים ורופאי־שיניים. לבסוף, משלוש הטריטוריות הצפון־אפריקניות, היתה אלג׳יריה היחידה שבה הוקם ׳שירות מיוחד לפתרון הבעיה היהודית׳. על־פי פקודת־חוק מן ה־14 באוגוסט 1941, בחתימתו של  הגנרל ויגאן, הוטל על גוף זה להפעיל את ׳תקנון היהודים׳, ׳לפי הוראות הממשלה ובהתחשב בבעיות הנובעות מן המצב האתני, הפוליטי, והכלכלי המיוחד לאלג׳יריה׳.

מספר האנשים שסבלו מן הגזירות השונות של ׳תקנון היהודים׳ היה שונה מארץ לארץ בצפון־אפריקה. אולם, בין אם במארוקו, בתוניסיה או באלג׳יריה, דבר אחד היה משותף לכל קורבנות הצווים: העובדה שאימצו את ׳האידיאל הצרפתי׳. שכן גברים ונשים אלה, שינקו משיטת החינוך הצרפתי והיו לעתים מופת ל׳שליחות התרבותית׳ הצרפתית, הוחזרו למצבם הקודם של ׳ילידים׳ ונשללו מהם אמצעי הקיום, רק משום שביקשו להתקרב לצרפת ולתרבותה. לא ייפלא אפוא אם אלה שסבלו פחות מכולם בגלל ׳תקנון היהודים׳ היו יהודים — רבים יותר במארוקו מאשר בתוניסיה ובאלג׳יריה — שברחו מן התרבות המערבית או שלא הכירוה מעודם, מי שצורת חייהם והתנהגותם היו קרובות יותר לדגמים המסורתיים.

האריאניזציה של החינוך ושל ׳מפעלי הנוער׳

לפי התקנון מן ה־3 באוקטובר 1940, פוטרו כל המורים היהודים — למעט מורי ה׳אליאנס׳(׳כל ישראל חברים׳ — כי״ח) ושל מוסדות אחרים שאופיים דתי — ממשרותיהם תוך חודשיים בכל אחת משלוש הטריטוריות הצפון-אפריקאיות. אולם לא חוק זה ואף לא זה שפורסם ב־2 ביוני 1941 עסקו בתלמידים היהודים. ׳ליקוי׳ זה תוקן עד־מהרה בחוק מן ה־21 ביוני 1941 ׳להסדרת תנאי הכניסה של סטודנטים יהודים למוסדות החינוך הגבוה׳. לפי כל כללי ההגיון, טרחו שירותיו של קסוויאה ואלה להסביר כי בקובעם את מספר היהודים שהורשו להירשם לאוניברסיטאות לכדי מכסה של 3 אחוזים, הם ביקשו למנוע למעשה מן היהודים לקבל ׳תארי שווא׳, מאחר שהמקצועות החופשיים נחסמו לפניהם.

החוק החדש הונהג באלג׳יריה בצו מן ה־23 באוגוסט.1941 אולם, לפי שהתיר לסטודנטים המסולקים אפשרות להיבחן, הוא הוחלף — בהתערבותם של רקטור אקדמיית אלג׳יר ז׳ הארדי ויושב־ראש אגודת הסטודנטים באלג׳יר — בנוסח חדש מן ה־5 בנובמבר 1941, שקבע כי —

מספר הסטודנטים היהודים המורשים להיבחן לכל שנת־לימודים בבית־ספר או במוסד ללימודים גבוהים לא יוכל להיות יותר מ־ 3 אחוזים מכלל התלמידים הלא־יהודים הרשומים לאותו תאריך במשך שנת־הלימודים הקודמת.

שלטונות החינוך באלג׳יריה אף לא משכו ידם מתלמידי התיכון והיסודי, שמספרם הוגבל במוסדות לימוד ציבוריים.

צעד זה, שלא נקטה אפילו וישי עצמה כלפי הילדים היהודים באיזור החופשי, היה  פרי יוזמתו של הרקטור ז׳ הארדי, שביקש את אישורו של האדמיראל אבריאל. האחרון אישר את הצעתו, אולם עמד לעזוב את אלג׳יריה, ולכן הוציאוהו הגנראל ויגאן וסגנו איב שאטל אל הפועל, לאחר שנועצו בק׳ ואלה, בעת סיורו בצפון־אפריקה באוגוסט.1941

לפיכך נקבע ׳נומרוס קלאוזוס׳ בשיעור של 14 אחוזים בבתי־הספר התיכונים, לתלמידים חדשים ותלמידים ותיקים: כשיעור הזה נקבע לתלמידים חדשים בלימודי היסוד: ואילו לתלמידים ותיקים הוחלט לאפשר להמשיך את לימודיהם ׳באורח ארעי בלבד׳ עד ה־1 בינואר.1942

Epreuves et liberation. Joseph Toledano

epreuves-et-liberationJoseph Toledano

Epreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Le soupcon du role en coulisses de l'antisemitisme propage par la propagande allemande trouvait une confirmation dans le rapport envoye a Paris par un jeune instituteur de l'ecole de l'Alliance Israelite Universelle a Meknes, Prosper Cohen, en juin 1933:

" Les exactions dont les Juifs d'Allemagne ont ete l'objet, ont eu quelques repercussions regrettables au Maroc. Ainsi, a l'epoque de Pessah a Casablanca, des individus a l'affut d'aventures se sont cherche querelle et ont provoque des incidents entre Juifs et Arabes qui ont failli avoir une tournure grave. Pendant plusieurs jours, le quartier juif de cette ville a ete le point de visee de certains agresseurs. Les autorites civiles et militaires ont ete emues, et dans le but d'etouffer dans l'oeuf le mouvement a bref delai, et surtout d’empecher que le feu ne se propage, ont mobilise la garnison de Casablanca. On a opere a plusieurs arrestations dans les deux camps et tout semblait rentrer dans l'ordre lorsque quelques semaines plus tard a Rabat, une querelle est survenue entre un gargotier juif et un indigene musulman, ce dernier a ete involontairement tue. Ce fut le declenchement d'une nouvelle vague d'antisemitisme beaucoup plus grave que la precedente… Des bruits couraient que ces incidents malheureux etaient le resultat de la propagande hitlerienne. Des articles de journaux, taxes de tendancieux, ont confirme ces bruits… "

L'alerte fut prise tres au serieux par les autorites du Protectorat francais, soucieuses du maintien de l'ordre. Elles redoutaient en effet que de tels incidents ne debordent sur une agitation plus vaste profitant au mouvement nationaliste embryonnaire. A Rabat, la Direction des Affaires Indigenes tirait le signal d'alarme :

« Les recents incidents viennent demontrer que l'antagonisme traditionnel entre Musulmans et Israelites tend a prendre un caractere aigu. La generalisation des incidents constitue un danger certain pour l'ordre public et il importe au plus haut degre d'y mettre un terme rapidement "

Les incidents s'etendirent egalement a la zone de Protectorat espagnol… A El ksar el Kebir, ils prirent meme une tournure religieuse inquietante. Au mois de juin 1933,  des Musulmans avaient organise une manifestation devant l'ecole hispano-hebra'ique pour protester contre le projet de representation de la saynete " Sol l'Heroi'que ", a l'occasion de la distribution des prix de fin de l'annee scolaire. Ils avaient juge une telle representation insultante pour l'islam. La piece evoquait la vie de la sainte Lala Soulica Hatchuel qui, en 1833  avait prefere le martyr a l'apostasie Des notables musulmans avaient requis du pacha son interdiction mais sans succes. Elle n'en fut pas moins annulee, par precaution, par le Comite de la Communaute, malgre les garanties formelles de protection prodiguees par les autorites espagnoles. Cela ne devait pas empecher une attaque contre le quartier juif, comme le rapportait le consul de France  « Des groupes d'indigenes, munis de matraques, ont attaque le mellah et les rues adjacentes pendant deux heures et se sont livres a des voies de fait et a des violences sur les Juifs. Ils ont lapide les locaux de l'ecole de 1'Alliance Israelite Universelle et blesse le directeur et son fils… »

L'Avenir lllustre notait'1'attitude parfaite de la population espagnole et des autorites, ainsi que l'indignation des elements eclaires de la population musulmane.

נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

ו. המנהג כר״ת בענין בין השמשות והוא כרביע שעה לפני שקיעת החמה וכדעת מר״ן דנוהגים כוותיה בכל דיני התורה בין להקל בין להחמיר ודיני שבת בכלל וכשיראה ג׳ ככבים בהיות הרקיע מזהיר יחשוב רביע שעה משעות זמניות לאחור והוא זמן ביה״ש האמתי והכל עוסקין במלאכה אחרי השקיעה הא׳ (שהיא סברת הגאונים) ולא מתפללין מעריב עד קריאת למג׳רב (מ״א הרב ישמח לבב די׳׳ב ע״ד).

ז. סדר עירובי חצרות ושיתופי מבואות (בכ״י אבא מארי ז׳׳ל והיה העירוב ממצות, תלוי בקיר בית הכנסת מפסה לפסח).

יקח פת שיעור שמנה בצים ויזכה אותו על ידי אחר ויאמר לו נוסח זה: זכה בעירוב זה בעדי ובעד ב״ב, ובעדך ובעד ב״ב ובעד כל אחינו בנ״י הדרים עמנו בעיר הזאת בכל מקום שהם ושיבואו לדור ולהסתופף בעיר הזאת מפסה זה עד חג הפסח ש״ש הבאה, שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בכל שבתות השנה וימים טובים.

בעת שנותן העירוב ביד הזוכה טרם יצא מתח״י, יברך על מצות עירוב, וימסרנו ביד הזוכה ויגביהנו הזוכה למעלה טפח, ויקחנו מידו ויאמר המזכה. בדין עירובא יהי שרי לן לטלטולי לאפוקי ולעיולי מבית לבית ומבתים לחצר, ומחצר לבתים, ומבתים לבור, ומבור לבתים, ומחצר לגג, ומגג לגג, ומתחתית לעלית, ומעלית לתחתית, ומזוית לזוית, ומחצירות למבואות, וממבואות לחצירות, וממבוי למבוי, וממבוי לפונדק ולנהר ולפורני, ומהם למבוי ומרשות לרשות לכל המבואות והחצרות והבתים והרשויות שבעיר הזאת מהומת העיר לפנים, לכל מאי דצריך בכל שבתות השנה וימים טובים, לני ולכל הדרים בעיר הזאת, ולכל המתוספים והמסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסה זה עד פסח ש״ש הבאה שיבוא עלינו לשלם בעזרת השי״ת.

מה שמוזכר למעלה פת שיעור ח׳ בצים לחומרא כדעת הי״א שהביא המחבר בסי׳ שס׳׳ח. הרב עם ועד הקהלה היו קונים רשות ממושל העיר כמ״ש המחבר בסי׳ שצ״א. והעיר הלתה מוקפת חומה סביב כנודע.

ח.                                 בענין קיפול הטלית בשבת המדקדקין לא היו מקפלין אותו אך נזהרין לקפלו במוצ״ש קודם ההבדלה, וכמ״ש מדרש תלפיות דקי״ח ע״ג וקשל״ה דף צ׳ ע״ג ה״ד הרב שערי תפלה ד״צ ע״ב, ואחרי כן מביאים אותו לבית ואין זה הכנה משבת לחול דההבאה לא נקראת הכנה עיי׳ היי״א כלל וע״ע נתיבי עם סי׳ ש״ב שהמנהג פשוט בא״י לקפל הטלית בשבת.

ט.                                 בליל שבת לפני מעריב אחרי שיר השירים נהגו לומר ששה מזמורים נגד ששת ימי המעשה והפיוט לך דודי אומרים אותו מרו״ס ועיין נתיבי עם סי׳ רס״ז.

י. משנת במה מדליקין במעריב של שבת היינו אומרים בין מזמור לדוד לבין לכה דודי, וכמו שכ״כ הרב חיד״א בספר ברית עולם, והגאון יעב״ץ אבן צור נקד במה מדליקין ובמה אין מדליקין.

יא. ברכה מעין שבע במעריב של ליל שבת, לא היינו אומרים רק בבית הכנסת, אך בבית שאין בו ס״ת לא אומרים, וכמ״ש המחבר באו״ח סי׳ רס״ח סי׳ ועיי׳ כפ״ה שם ס״ק מ״ז וס״ק ן׳ משם השכנה״ג הגהב״י אות ט׳ שבמקום שאינו בהכ״נ קבוע בס״ת אין אומרים אותה, ועיין בספר נתיבי עם שם שהמנהג בירושלים לאמרה בכל מקום, גם במקום שאין שם ס״ת.

יב. בשבת לא היינו נוהגים לומר פרשת העקידה, וכ״כ הרב נגרין בספר היראה, וכך היה מנהגו של הגאון יעב״ץ בבית כנסת שלו בעיר פאס. ועיין בספר אור צדיקים ממהר״ם פאפאראש שאין אומרים פרשת העקדה בשבת ויו״ט ור״ה כי סגולת העקדה להמתיק הדינים ובשבת ויו״ט ור״ח אין לעורר דינים.

יג. נהגנו לומר בשבת קודש בתפלת שחרית קודם ב״ש השיר יגדל ועיי׳ להגאון בעל תוספת יו״ט בהקדמה לארחות חיים שכתב שמוסיפים במדינתו בסידורים, השיר יגדל לפני ברוך שאמר כדי להשגיר את הי״ג עקרים בפי כל בני ישראל. ועיי׳ במדרש פנחס להגאון ר׳ פנחס מקאריץ ז״ל שכ׳ דיש לאומרו בשבת אבל לא בחול יעו״ש. וע״ע להגאון בעל אורה נאמן סי׳ נ״א שכתב שבי״ג ברוך שבברכת ברוך שאמר מרומזים הי״ג עיקרים שבאני מאמין יעו״ש ולפי זה נהגו להסמיך לברוך שאמר השיר יגדל המדבר על י״ג עיקרים.

יד. הנוסח ביוצר של שבת אל אדון על כל המעשים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש כגירסת הזוה״ק תרומה דף קל״ב.

טו. הזקן בתפילת שחרית של שבת היה מסדר מי שברך לעולים כמעשהו בחול, ועיין להלק״ט סי׳ ס״ג וע״ע להרב שאילת יעבץ סי׳ ס״ד שנתן טעם למניעת הבקשה בשבת ״משום שלא יהיה דבורך של שבת כשל הול וסיים אלא שאין כחנו יפה למחות מאחר שכבר נהגו משנים קדמוניות״, עכ״ל.

טז. כידוע שהרבה פוסקים ומהם המהרש״ל ז״ל צעקו ככרוכייא על מה שמוכרין המצוות בבתי כנסיות בשבתות ובימים טובים, דמחזי כמקה וממכר, יעויין בספרי הפוס׳ שכתבו שיש לבטל מנהג זה, וכנראה שלבטלו כליל לא יכלו כי בזה היה תלוי כל צרכי בית הכנסת ופרנסת הת״ח (עיין בספר כפ״ה סי׳ קל״ד אות כ״ט וסי׳ קל״ו אות ה׳. ובסי׳ ש״ו אות מ״ב) ולכן ראוי למעט ככל האפשר, ונהגו אצלנו למכור בשבת חוה׳׳ט סוכות ופסח כל העליות למשך כל הששה חדשים, ועיין בספר מקורי המנהגים סי׳ י״א. שוב ראיתי בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ א׳ שכתב ליישב המנהג מההיא דמרן ז״ל בש׳׳ע או״ח סי׳ ש״ו ס״י חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה יעו״ש שהאריך בזה. וע״ע להמג״א שם בסי׳ ש״ו משם היש״ש פ״ה דביצה.

יז. היינו נוהגים להרבות בעולים נוספים בקריאת התורה כשיש שמחה אבי הבן או חתן בביהכ״ן וקוראים לאחד מה שקרא הראשון וזה בין בשבתות או בימים טובים. וכדעת הריב״ש ופסקה מרן בשו״ע או״ח סי׳ רפ״ב ס״ב ובב״י כתב שהעולם נהגו להתיר. וע״ע בספר מים עמוקים שאלה ס״ה מה שהאריך לקיים המנהג ודלא כהיש מפרשים שהביא הר׳׳ן בפרק הקורא יע״ש. ונהגו שהמוסיף מעלין אותו אחרי קריאת הששי ובשני וחמישי לא היו מוסיפין כלל, כפסק מרן באו״ח סי׳ קנ״ח ס״א ואם היו בב״ה שני נערים שנתחנכו למצות תפלין אומרים לכהן לצאת מבית הכנסת, עיי׳ בספר השמים החדשים דף ה׳ ע״ב וע״ג.

יח. המפטיר לא היה עושה הפסק בברכה הראשונה של ההפטרה אחרי הנאמרים באמת, לבין החתימה דכולה ברכה אחת היא, וגם הצבור לא ענו אמן או אמת ועיין בספר חיים סי׳ כ״ה אות כ״ז. ועיין להלן אות כי.

יט. המפטיר אחרי גמר קריאת ההפטרה לפני הברכות אומר הפסוק בישעיה מ״ז ה׳: גואלנו ה׳ צבאות שמו קדוש ישראל ואין זה הפסק דדמי למי שהוסיף פסוק אחר בהפטרה. וזה בקשה מאת ה׳ שיגאלנו מגזירת השמד שלזה נתקנה ההפטרה כ״כ הרב ויקרא אברהם דף קט״ו ע׳׳ד.

קו לקו. אסופת מאמרים-שבחי רבי חיים בן עטר גדליה נגאל

 

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאלרבי חיים בן עטר קבר

דומה, כי דמותו האגדית של ר׳ חיים בן עטר, בעל פירוש ״אור החיים״ לתורה, בניגוד לדמותו ההיסטורית, קופחה במחקר. זאת, הן מחמת דלות המקורות ופיזורם בפינות ספרותיות מרוחקות, והן בגלל שאישיותו ההיסטורית והפרשנית מיקדה את מירב תשומת הלב של החוקרים. פליאה היא מדוע לא עיטרה יהדות המגרב והמזרח את ראש בנה הדגול בעטרת תפארת אגדות וסיפורים, בדומה למה שעשתה יהדות מזרח־אירופה לבן דורו ר׳ ישראל בעש״ט.

יש לציין, כי חלק נכבד משבחי ר׳ חיים סופרו דווקא מפי חסידי הבעש״ט שהפכו למעריציו המושבעים של ר׳ חיים בן עטר ופרושו ״אור־החיים״.

את סיפורי השבחים של בעל ״אור החיים״ ניתן לחלק לשתי קבוצות: א. סיפורי גדולתו ונפלאותיו ב. סיפורים על קשרים (עפ״ר מדומים) בין אישי החסידות ובינו. בעוד שהקבוצה השניה נולדה כולה במזרח אירופה, לא מן הנמנע שאף סיפורים מן הקבוצה הראשונה נוצרו שם, או הושפעו מסיפורים אשכנזיים שנתגלגלו למזרח. סיפורי הנפלאות שבקבוצה הראשונה מתרחשים בחלקם הגדול בחו״ל, ורק במיעוטם בארץ ישראל. בספר ״אות־ברית״ לר׳ יוסף כנאפו מסופר: ״הרב החסיד עיר וקדיש כמוהר״ר חיים בן עטר, שחיבר ספר הקדוש אור החיים, היה עובר אורח במדבר שמם עם השיירא במקום חיות ולסטים. והרב ז״ל כשראה אריה גבור בא לפניו לטרוף טרף לעצמו, אזי גילה בריתו ברית קודש, וכשראה אותה האריה ברח מפניו עד גדר מהלאה למגדל עדר וכששאלו אותו על הדבר הזה, אמר מר והגיד לעמו שמעולם לא ראה טיפת קרי לבטלה ח״ו, ומפני זה זכה להבריח הארי החי…״. בסיפור זה מופיעים שני מוטיבים ידועים: א. חית טרף שאינה נוגעת לרעה בצדיק  ב. פרישותו היתרה של איש קדוש, שבזכותה נעשה לו נס.

סיפור ארוך ומפותח, שאף הוא אירע בחוץ לארץ, מספר על הצלתם המופלאה של יהודי מדינה אחת בזכות ר׳ חיים. מלכה של אותה ארץ, שהירבה לעסוק באסטרולוגיה, חיפש את בן גילו, דהיינו אדם שנולד ביום ובשעה בהם הוא עצמו נולד. כאשר גילה את ר׳ חיים, ומצאו דר בבית דל ובעוני משווע, התפלא המלך על שמעמדם של שני בני גיל אחד יכול להיות כה שונה. עד מהרה נתחוור למלך שר׳ חיים אמנם נחות ממנו בעושר ובשלטון, אך עולה עליו בכוחותיו המאגיים והרוחניים. לא זו בלבד, שלמרות בגדי ההדיוט שלבש המלך, ר׳ חיים חש מיד כי מלך עומד לפניו, הוא אף הפליא להראות למלך נצורות שהתרחשו באותה עת במרחקים. בעזרתה של מראה הראה לשליט את בגידת אחד משריו ונסיונו לפתות את המלכה, ר׳ חיים יעץ למלך לירות בדמות השר אשר במראה ולהורגו. ושוב הראה לו במראה כיצד נטמנה גופת השר בחול שבין חביות היין, אשר במרתף המלך.

ר׳ חיים סיפר למלך כי שונאי ישראל עתידים להעליל עלילת דם על היהודים, ולהאשימם ברצח השר, וביקשו שלא לתת ידו להרע ליהודים. המלך הבטיח לבדוק היטב את המאורעות שאירעו בעת העדרו, לערוך סעודה גדולה לפני המשפט העתיד להערך, ולחכות לבואו של ר׳ חיים. אכן, ר׳ חיים הגיע במועד, נתקבל בכבוד גדול ונתמנה לאחד השופטים. הוא הציע למלך לטעום מן היין השמור במרתף, וברדתם שמה נמצאה גופת השר. עדי השקר הוזמו, וכומר שעמד בראש המסיתים לגרש את היהודים בא על עונשו ותומת.

מסיפור זה יש בידינו מספר נוסחים. העתיק ביותר הוא קונטרס ביידיש בן ארבעה דפים. בשערו נאמר: ״איין ואונדרליכע געשיכטע וואס עס האט זיך גיטראפן מיט רבינו אור החיים הקדוש וואס ער האט באוויזן מיט זיין חכמה, און האט מציל גווען כמה נפשות פון אומשולדיגן טויט״. נוסח שני נדפס בספרו של ר׳ אהרן מרקום  ושלישי בידי ר׳ ישראל בן ששון המביא באסופת סיפורים קטנה מספר סיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר, תוך כדי הדגשה (בשער הקונטרס) כי הסיפורים לוקטו ׳ממקורות נאמנים׳. שלושת הנוסחים דומים למדי, אך ההבדלים הלשוניים והעניניים מעידים שלפני כל כותב היה מקור אחר. ר׳יא מרקוס, הנוקב בשם העיר בה, התרחש המעשה, שמע את הסיפור — ככל הנראה — לא לפגי 1861, השנה בה עבר לקראקא ונתקרב לחסידות. בן ששון לא הכיר מן הסתם את הקונטרס ביידיש, ולא את תרגומו העברי, אס כזה היה קיים אי־פעם. פעם נוספת נדפס הסיפור בספרו של ר׳ אברהם שטרן״, המעיד כי בילדותו ראה את הסיפור מודפס ביידיש, ומתוך חשש שמא אבד הקונטרס בשנות מלחמת העולם השניה והשואה, גמר בדעתו להדפיסו בספרו. מצד שני מוסר שטרן לקוראיו, כי שמע את הסיפור גם בעל פה, ושהוא החוליה הששית בשרשרת המוסרים. לפי עדותו קיבל את הסיפור מפי ר׳ שמחה גולדברג, אב״ד שברשין. זה שמע אותו מפי ר׳ צדוק הכהן מלובלין שקיבלו מפי ישיש כבן תשעים, אשר שמע אותו מפי ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי [החיד״א], שקיבלו מפי מורו בעל ״אור־החיים״. מסתבר שרשימת המוסרים לא באה אלא להקנות מהימנות למסופר, שכן שטרן עצמו מעיד כי עוד בילדותו היו יהודים שהטילו ספק באמיתותו.

מתוך השוואה בין נוסחו של שטרן לבין הנוסח היידי הקדום מזדקרים הבדלים לא־מהותיים. ייתכן שלפנינו נוסחה שונה, אך מתקבל יותר כי זכרונו של שטרן בגד בו בפרטים מסויימים, בעוד שבפרטים אחרים פעל דמיונו הפורה. אין ספק ששני נוסחי היידיש העם אותו סיפור.

מבחינת הסיווג הספרותי שייך סיפור זה — כקודמו — לספרות השבחים, ספרות המספרת על קדושים ומעשיהם המופלאים. בין יתר כישורי הקדוש מובלטות ראייתו למרחקים, ידיעתו את הנסתרות וכוחו בביטול גזרות רעות מעל היחיד ומעל הציבור. אכן, עניין אחרון זה עומד במרכזו של הסיפור הנדון. הגזירה, שכאן היא עלילת דם, נובעת — כמקובל — מהעלמו של לא־יהודי, וביטויה המעשי היא האשמת היהודים ברציחתו. גילויה של הגוויה, בזכות הצדיק, מביא לחשיפתה של האמת, להזמתם של העדים ולהצלתו של הקיבוץ היהודי, שסכנת גירוש, ואף השמדה פיזית, ריחפו מעל ראשו.

מוטיב מיוחד במינו בסיפור זה הוא מוטיב המראה. בסיפורים שונים מצאנו מראות, אשר מהן משתקפות דמויות מלאכים, שדים, או צדיקים המגלים את העתיד. כן מצויות בסיפורים מראות שלהן תפקיד בתהום האהבה. המראה שבסיפורנו משלבת את רוב האלמנטים האלה, אך יש לזכור שלא באהבה עסקינן, אלא בניאוף המתגלה במראה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר