מורשת יהדות מרוקו

לזכרה של ג'ואן פיטרס……..

3. היהודי הערבי

עד שקמה המדינה היהודית

לא היה שום דבר שיפגע ביחסים

 הטובים בין הערבים והיהודים.

המלך פייצל, מלכה המנוח, של ערב הסעודית,

בנבובמר 1973, להנרי קיסינג׳ר

אין אנו נגד היהודים.

נהפוך הוא, כולנו שֵמים

והרבה מאות־שנים חיינו

 יחד חיי שלום ואחוה –

מוסלמים, יהודים ונוצרים.

יאסר ערפאת, ראש אש׳׳ף

מאז קמה ישראל מחדש נהרו מאות־אלפי יהודים מארצות ערביות אל המדינה החדשה. ב־1948 ישבו בעולם הערבי למעלה מ־850,00 יהודים. כיום יש בו פחות מ־29,000, צל חיוור של הציבור העתיק מלשעבר. רוב הפליטים היהודים הללו ברחו לישראל. מניין באו בבהילות כזאת – ומדוע?

בניגוד למיתוס, שלפיו חיו היהודים בשופי ובנחת עם הערבים קודם לקומה של המדינה הציונית, הרי חיבורים מוסמכים רבים-מספור מעידים עדות חותכת על שיעבוד, דיכוי, והתפרצויות של אלימות אנטי־יהודית מפקידה לפקידה, שהחשיכו על היהודים את עולמם בארצות הערביות־המוסלמיות.

אכן, בטרם יקומו הנביא מוחמד והאסלאם במאה התשיעית היו יחסים תקינים בין יהודים וערבים, ובספרות הערבית הקדומה אפשר למצוא מלים של שבח למידות הטובות והנאצלות של היהודים.

לפני הכיבוש הערבי היו כמה שליטים בחצי־האי הערבי ש״אכן התגיירו׳… כמו שמעידים היסטוריונים מוסלמים.

הקוראן עצמו מעיד על טבעם היהודי של ״יישובי בני־ישראל בערב״: יש בו התייחסויות לרבנים ולתורה שהם הוגים בה, ולכבוד וליקר שנהגו בהם הבריות בעבר.

הקוראן ״יש בו כה הרבה אגדות ורעיונות תיאולוגיים המצויים בספרות חז״ל עד שלפיו יכולים אנו לצייר לעצמנו תמונה מחיי־הרוח של אותם יהודים שעמהם ודאי בא מוחמד במגע״.

הנביא מוחמד עצמו הוא שניסה לשלול את התמונה החיובית של היהודי, שהשתרשה קודם־לכן. לדברי ההיסטוריון ברנארד לואיס, אמר הנביא מוחמד תחילה לשדל את היהודים שיקבלו עליהם את האסלאם: כאשר החל מוחמדבשלטונו במדינה ב־622 לספה״נ היו לו תומכים ספורים, ולכן אימץ לו כמה וכמה ממנהגי היהודים – בכלל זה תפילה יום־יום תוך כדי פנייה לעבר ירושלים וצום ביום-הכיפורים – בתקוה לקנות את לבם של היהודים. אך הללו דחו את דתו של הנביא מוחמד ולא זזו מאמונותיהם שלהם, ואז החליף מוחמד את ירושלים במכה וחדל מרבים ממנהגי היהודים.

כעבור שלוש שנים החלה איבת הערבים ליהודים, כאשר השמיד צבא מכה את השבט היהודי של בני־קורייזה. בגלל טינתו של הנביא מוחמד מכיל הקוראן הקדוש עצמו הרבה מדברי-הבלע שלו נגד היהודים ומהתקפותיו המרות על המסורת היהודית, שוודאי השפעתם ניכרת באמונותיהם של מוסלמים דתיים עד היום הזה. עומר, הכליף שירש את מקומו של מוחמד, התווה באמנה שלו את שנים-עשר החוקים שעל-פיהם הותר לו לד׳ימי או לא-מוסלמי להתקיים כ״כופר״ בין" מאמ­ינים ". האמנה הסדירה את תנאי חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם – חיים שאותם היה הד׳ימי עלול לקפח אם הפר את החוק הזה. בתוך שאר הגבלות שבאמנה נאסר על יהודים לגעת בקוראן; נגזר עליהם ללבוש בגד מיוחד להם (לפעמים כחול־כהה או שחור) עם אבנט: הם נאלצו לשאת פיסת־אריג צהובה כתג-היכר (כחולה לנוצרים); הם לא הורשו לקיים את מנהגי דתם ברבים! הם לא הורשו להחזיק סוסים ברשותם, כי הסוסים נחשבו אציליים: לא התירו להם לשתות יין בפרהסיה: וחובה היתה עליהם לקבור את מתיהם בלי שישמעו המוסלמים את יגונם.

לאות הכרת-טובה על שהורשה לחיות כך ולקבל ״חסות״, שילם הד׳ימי מס גולגולת מיוחד ומס-רכוש מיוחד, שעליהם ציווה הקוראן במישרים: ״הילחמו באלה [היהודים והנוצרים] אשר לא יאמינו באללה… עד אשר יעלו את המס בנפש חפצה, יען כי יושפלו.״– סורא ט, פסוק29 .

מלחמת צרפת במרוקו ב־1844 ובקשתו של מונטיפיורי מן הסלטאן להוציא פירמאן לטובת היהודים ב־1845

נכשל המשא ומתן בין ממשל מרוקו ובין ממשל צרפת, ולכן פרצה מלחמה בין צבא הסלטאן ובין צבא צרפת. המלחמה פרצה לא רק מפני שתמכה מרוקו בעבד אלקאדר, אלא גם מפני שנאלצו אניות לשלם מס מיוחד לקורסארים שמן המגרב כדי שלא ישדדו את סחורותיהן. מושל טנג׳יר איים שאם תגיע שייטת צרפתית לנמל טנג׳יר, יהיו בסכנה חייו ורכושו של כל צרפתי ושל כל יהודי. כשהגיעה הידיעה הזאת לשגריר בריטניה בפריס, הביע תקוותו שלא תותקף מרוקו, אלא אם תפתח במעשי איבה נגד צרפת.

הפגיזו את הערים טנג'יר ומוגדור . (De Joinviiie) אניות מלחמה של צרפת בפיקודו של הנסיך דה

יהודי טנג׳יר לא נפגעו, ולזכר הנם קבעו שכ״א במנחם  אב יהיה יום פורים מקומי, וכינוהוPourim de las Bombas .

היו יהודים שברחו לגיברלטר, והיו שהגיעו ללונדון. אפשר להסיק זאת ממכתבו של מושל ג'יברלטר, הגנרל  – Wilson- לשר החוץ של בריטניה, לורד סטנלי – Stanley – מ – 17 באוגוסט 1844. רשימה שמית של 102 יהודים שעברו מטנג'יר לג'יברלטר מ – 27 ביולי 1844 נמצאת בתיקי הארכיון של משרד החוץ של בריטניה . צבא סולטאן בפיקודו של יורש העצר, מחמד הרביעי, ניגף לפני צבא צרפת בקרב ליד הנהר Isly, שנערך ב – 14 באוגוסט 1844

ההתקפה על מוגדור

מוגדור סבלה ביותר. לאחר שעות מספר של הפגזה על תותחי החוף ניגף צבא הסלטאן. מ־500-400 חיילים, שהיו אמורים להגן על העיר, נהרגו 92 חיילים ו־314 נשבו. השאר נסו עם אנשי הממשל המקומי. למחרת המשיכו הצרפתים להפגיז את מוגדור כדי לפגוע בתותחי החוף. ההפגזות החל ב־15 באוגוסט 1844 פגעו ב׳מלאח׳, שגרו בו רוב היהודים. מלבד היהודים שנקברו תחת ההריסות, היו שמתו ברעב.

להלן פירוט של תעודות מספר שמתעדות את הנעשה ליהודים יושבי ה׳מלאח׳:

א. כתב העת של המיסיון האנגליקני, שהחל לפעול במרוקו בשנות ה־20 של המאה ה־19, כתב על מצב יהודי העיר.

ב. ב־17 באוגוסט 1844 כתב יהודי ממוגדור שניצל ב־14 באוגוסט מן ההפגזה על העיר, שנמשכה יומיים.

ג. ב־13 בספטמבר 1844 כתב סוחר יהודי ממוגדור לאחיו בלונדון על המתרחש בעיר מ־15 באוגוסט. לדבריו, שמונה אניות של צרפת התקיפו את העיר. המאורים ברחו, והשבטים שמחוץ לעיר פרצו פנימה. הם פרצו לחנויות ובזזו אותן. המאורים נעלו את שער ה׳מלאח׳. הוא עוד הוסיף שכ־300 יהודים, בהם נשים וטף, מצאו מקלט בביתו של ר׳ יוסף אלמאליח, שגר בקסבה מחוץ ל׳מלאח. הם חסמו את הכניסות לבית מפני המאורים ומפני שבטים שמחוץ לעיר, תוך כדי שיורים עליהם. אבל לאחר מכן פרצו הפורעים לקסבה, ותבעו מיושבי הבית הזה שיאפשרו להם להיכנס. בדלית ברירה נתן להם החכם להיכנס לביתו בתנאי שלא יפגעו בחיי היהודים. הפורעים ביקשו מהאנשים כסף ודברי ערך, ואיימו להמיתם אם לא יעשו כן. הם אף פצעו והרגו יהודים. יהודים אחדים לא הובאו לקבורה. הסוחר עוד כותב שלאחר ששמע הסלטאן על המצב, שלח תרומה של עשרת אלפים דוקאטים. בעקבות המכתב הוקמה בלונדון מועצה של 11 חברים כדי לסייע לנזקקים. בראשה עמד סר משה מונטיפיורי. בחברים היו הברון אנתוני רוטשילד, יהודה גדליה ובן אחותו של משה מונטיפיורי, י״מ מונטיפיורי.

ד. במכתבו של סגן הקונסול הבריטי במוגדור מ־28 בספטמבר 1844 ליהודה גדליה שבלונדון יש עוד פרטים: חיילים שתפקידם היה להגן על העיר בזזו את ה׳מלאח׳ שעתיים לאחר שהתקיף צי צרפת את העיר. הכול ברחו מן ה׳מלאח׳ למעט הזקנים והחלשים. אלה נשארו בה ונרצחו. בני השבטים שפרצו לעיר שדדו ורצחו את היהודים. אף הבורחים מחוץ לעיר סבלו! היו מהם ששבטי הברברים שמחוץ לעיר בזזו או רצחו.

מקדם ומים – חלק ב'

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת יהודים בהצתה*

אליעזר בשן

במאה הי״ט

גם בתקופה זו היו רעשים ושרפות באיזמיר, מהם שגרמו נזקים חמורים ליהודי העיר. בין השנים 1804-1802 פרצו רעידות אדמה בעיר, אך לא ידוע על נזקים חמורים. בשרפה שפרצה ב־10 ביוני 1810 נפגעו בעלי חנויות יהודים רבים, כמו גם תורכים ויוונים, כפי שכותב פראנציס וורי (Francis Werry), הקונסול הבריטי באיזמיר בשנים.1825-1794 ב־10 בינואר 1812 שוב נמסר על שרפה, אך לא נזכרים יהודים שנפגעו. לפי מקור אחד, פקד רעש גדול את העיר בשנת 1814, ונספו בו כ־40 אלף תושבים. (לא מצאנו עדות נוספת על אירוע זה, והדבר טעון בדיקה).

שרפה גדולה שפרצה בי״ב באב תר״א (יולי 1841), פגעה קשות ביהודים, ורוב בתי הכנסיות נשרפו. מכה זו גרמה להדלדלות נוספת ותלולה במצבם של יהודי העיר, כפי שמבטא זאת ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח/1868-1788):

״וידל ישראל עד מאד״(לב חיים, ח״ג, סי׳ קמט). המיסיונרים שפעלו בתקופה זו בתורכיה, ניצלו את המצוקה, ותוL עזרה לנצרכים עשו נפשות לנצרות. מתברר שביניהם היה מומר, שחילק כרים וכסתות ל״עניים מרודים ערומים ויחפים ואין כסות בקרה״. ר׳ חיים נשאל האם מותר לקבל מהם, ובעיקר מהמומר לע״ז את העזרה המוגשת. בתשובתו הוא מביא מקורות מההלכה שבדרך כלל אין מקבלים מהגויים צדקה, אלא רק במידה והעזרה מיהודים אינה מספיקה. במקרה זה, מותר אפוא לקבל, כי ״בנ״ד דנשרפו כל הבתים של רוב העיר ועמא אזלא ומדלדלא בודאי דלא מפיק לעניי מה שמקבל מן היאודים דאין הקומץ משביע נראה דמותר גמור לקבל מן הגויים״ (שם). ובאשר למומר, ההיתר לקבל ממנו מנומק בכך שאינו נותן מכיסו, אלא מכספי האגודה הנוצרית. מכל מקום, התמונה העולה ממקור זה ואחרים היא טראגית. מזכיר החברה האנגליקאנית להפצת הנצרות, שכתב סקירה על פעולות החברה אצל יהודי המגרב והמזרח התיכון בתקופה של מאה שנים, כותב על השרפה הנ״ל. הוא מוסר על שתי שרפות נוספות: ב־1845, שבה לדבריו נשרפה כמחצית העיר, וב־18 ביולי 1882, כשחלק גדול מהרובע היהודי נשרף שוב. לאחר מכן פרצה מגפה, רבים מהיהודים חלו ונפטרו.

לסיכום, ראינו כי רעידות אדמה ושרפות פקדו את איזמיר לעתים קרובות, ופעמים באו שני פגעים אלה צמודים זה לזה. אף על פי כן גדלה העיר במאות הי״ז-י״ח במספר, והיתה לאחד המרכזים החשובים לסחר בין המזרח לאירופה. אשר לקהילה היהודית, המאה הי״ח היתה תקופת השיא שלה, ולמרות הנזקים שהוזכרו, העיר משכה אליה יהודים ממקומות שונים. מספרם הלך וגדל, הודות לאפשרויות הכלכליות שנפתחו ע״י הסוחרים האירופאים, והיהודים השתלבו בהן. נקבל מושג על הגידול, אם נשווה שלוש הערבות על מספריהם מתחילת המאה הי״ח, שנות ה־30, ושנות ה־80 של המאה הי״ח:

הצרפתי פיטון דה טורנפור מוסר ב־1702 על 1800 יהודים. אנגלי בשם ריצ׳רד פוקוק, שביקר במזרח בשנים 1740-1736, מעריך שמספרם בין 5000 ל-6000 קונסול בריטניה באיזמיר, אנתוני האייס, כותב ב־15 במאי 1789 כי מספר היהודים בעיר 7500, מתוך 140 אלף, מהם 30 אלף יוונים ו־45 אלף ארמנים, והאוכלוסיה הולכת וגדלה, הודות להגירה מאנטוליה וממוריאה.

דומה שבגידול המספרי, הקשור עם שגשוג כלכלי, טמונה התשובה לשאלה מדוע העלילו על היהודים שידם בהצתה ב־1778. היהודים הם קרבנות להסתה כאשר הם מצליחים. היה פער בין שכבות ענייות, שסבלו מתוצאות החולשה של המשטר, ובין הזרים וביניהם היהודים שעשו חיל, הודות ליזמתם וכישוריהם. כל עוד איזמיר היא מרכז כלכלי בינלאומי, מתגברים היהודים על הנזקים הנגרמים ע״י שרפות ורעשים. שונה הדבר במאה הי״ט. חברת הלבנט הבריטית, שהיתה גורם חשוב במסחר הבינארצי באיזמיר, הפסיקה פעילותה ב־1825. מאז ואילך הולכת איזמיר ויורדת מבחינה כלכלית. מכאן תובן רוח הנכאים והרגשת הדלות של יהודי העיר במאה הי״ט, כפי שבאה לידי ביטוי על ידי ר׳ חיים פאלאג׳י, עד כדי הזדקקות לעזרתם של מיסיונרים, ומתן לגיטימציה הלכתית למעשה חסד זה.

יהודים בתפקידים דיפלומטיים ביחסי מרוקו ובריטניה בימי הסולטאן מחמד אבן עבדאללה (1790-1757)

מקדם ומים כרך ו

אליעזר בשן

דוד ויצחק קרדוזו

האחים קרדוזו הם בני משפחה מספרד, שממנה היו אנוסים שחזרו ליהדות וחיו במקומות שונים בארצות הים התיכון ובאירופה. לדברי רומאנילי, כשהיה בלונדון שמע עד שלושה אחים ילידי גיברלטר. האחד ישב בלונדון, ושני האחרים דוד ויצחק, שידעו ערבית ואהבו כסף, באו למרוקו ונשאו ונתנו ״במצות הסולטאן״. יצחק הצעיר היה המוכשר, והסולטאן נועץ בו, עד שהיה קרבן לאכזריותו והומת בפניו. מה גרם לכך? הצלחתם הניעה את הסולטאן להזמין את האח שבלונדון להצטרף אליהם, וזה סירב באמרו על הסולטאן ״כמלך כעם אין בפיהו נכונה… ברוב אוולתו ישגה… קל לכעוס… ולפני כסיל אויל מי יעמוד״, וחתם קרדוזו(בלי שם פרטי). המכתב נמסר ליריבם אליהו לוי, שבפניו התפאר יצחק על גדולתו בחצר הסולטאן, וזה ביקש להדיחו: חתך את הכותרת מראש המכתב, ומסר את המכתב לסולטאן. והסולטאן חשב כי יצחק כתב את דברי הבלע נגדו, גזר עליו מוות, ועל אחיו דוד מאסר. רומאנילי ביקרו לאחר שכבר היה שנתיים במאסר, כלומר בקיץ 1788.

בארכיון של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי מצויות 18 תעודות על שני אחים אלה החל ב־ 1 בפברואר 1770 עד 20 באוגוסט 1790 . הם עסקו במסחר ובייצוא בקר ממרוקו לגיברלטר. לפי מכתבו של דוד מ־4 במרס 1783 הוא נמצא במרוקו כבר 16 שנה(כלומר משנת 1767), רוב הזמן בחצר הסולטאן, ונאמן לאינטרסים של בריטניה. יצחק שימש תורגמן לסוחר אנגלי בפגישתו עם הסולטאן במרס 1774. הם מסרו לבריטים מידע על הפעילות המסחרית של ספרד במרוקו, וכן על המשא־ומתן המתנהל בין שתי המדינות להסבם שלום, דבר שעלול לפגוע באינטרסים של בריטניה, אויבתה של ספרד. למרות שירות זה הייתה דעתו של מפקד הצי הבריטי בגיברלטר ר׳ קורטיס(Curtis), שנתמנה שגריר בריטניה במרוקו ב־16 בינואר 1783, שלילית עליהם, ועל יהודים בכלל בשירותה של בריטניה. שלוש שנים לאחר מכן הביע סגן הקונסול הבריטי הבללי צ׳רלס אדם דף (Duff) דעה מסויגת על שניהם, כי אוהדי ספרד הם; ובייחוד על דוד, שכיהן כסגן הקונסול של ספרד בעיר לרש.

יצחק חוסל ב־22 בספטמבר 1786, לפי תעודה שנכתבה ב־8 באוקטובר. הסולטאן האשימו שקלקל את היחסים בינו ובין מלך בריטניה, וזאת בהסתמך על מכתבים שהנוצרי צ׳יאפה תרגם ומסר לסולטאן. הוא הומת מיתה אכזרית לאחר שחולקה, וגופתו נשרפה.

מרדכי אשריקי

אחרי מות קרדוזו שימש את הסולטאן, לפי רומאנילי, ר׳ מרדכי ממכנאס, ״הנודע בשערים בשם אלחאזאן באכא ר״ל הרב, איש חכם וישר ורב עושר גדול ליהודים ונכבד בעיני המלך והשרים״. יזיד, שעלה על כיסא אביו מחמד בשנת 1790 , התנכל לו, כמו לשאר היהודים ששירתו את אביו. אשריקי יכול היה להציל את חייו על ידי התאסלמות, אבל הוא סירב, ומת על קידוש השם.

אליהו לוי

אליהו בא מתוניס למרוקו. היו לו עסקים בגיברלטר, ושם הכיר את רומאנילי. הוא הגיע למעמד מכובד, וגר בבית השייך לסולטאן. רומאנילי הוזמן לשמש מזכירו, ומכנהו ״משנה הקיסר״(ביטוי מופרז); ואליהו סיפר לו את קורותיו. לדבריו הוא נשלח מאת הסולטאן בתור ציר לספרד, ונצטווה להביא נשק ותחמושת מאנגליה, אך המשלוח לא יצא מפחד שודדי הים. הסולטאן כעם עליו על אי ביצוע ההוראה, גזר עליו להשחית זקנו, הטיל עליו קנס ואסרו. לאחר שריצה עונשו המשיך לשרת את הסולטאן. כדי להפגין את מעמדו לא חלץ נעליו בעברו ליד מסגד, כנדרש מד׳מים. הוא דרש מאחיו היהודים שישירו לכבודו בעלותו לתורה. רומאנילי כתב עליו בצורה ביקורתית, וכפי שהזכרנו לעיל, האשימו שגרם בנכליו לחיסולו של יצחק קרדוזו בידי הסולטאן.

הוא היה גם יריבה של משפחת דילאמאר (ראה עליה להלן), כפי שכתב עליו רוברט Heron), ) סוכן של ספרד בחצר הסולטאן יזיד, לאחר שאליהו התאסלם.

מצוי עליו מידע מועט בתעודות בריטיות. בין ה־27 בינואר 1770 ל־28 באוקטובר 1793 עסק אליהו בייצוא בקר מטנג׳יר לגיברלטר ולספרד, והיה לו על כך זיכיון ממלכתי. לפי הוראת הסולטאן מכר אליהו את הזיכיון למשך שנה.

במכתב בלתי חתום ממרוקו, שנכתב ב־27 בינואר 1770 והוא מופנה לקולונל רוברט ב— (Boyd), סגן המושל של גיברלטר, נאמר, שיהודי מטנג׳יר בשם אליהו לוי שולח מכתבים דחופים לסולטאן עם ״אלף המצאות״, והללו מגיעים לסולטאן מגיברלטר מאדם שהוא מתכתב אתו. הכוונה, כנראה, שאליהו משמש כעין אינפורמטור, או מרגל המוסר מידע לסולטאן על המתרחש בגיברלטר.

אליהו כינס קונסולים למסירת הודעה מהסולטאן: באיגרת ממוגדור ב־19 באוגוסט 1785 נאמר, כי אליהו לוי הגיע לכאן, הזמין את הקונסולים והסוחרים הזרים וקרא בפניהם בכתב מאת הסולטאן; לפי מכתב זה ייעזרו אזרחי ספרד, פורטוגל, גנואה וטוסקנה בקונסולים שלהם ויהיו חופשיים לייצא גרעינים במחיר קבוע, והאניות לא ישלמו דמי עגינה.

עם מותו של מחמד אבן עבדאללה הקיץ הקץ על גדולתו של אליהו. בזמנו של יזיד ניצל במוות הודות להתאסלמותו. כדרכם של מתאסלמים בדרך כלל שינה את שמו העברי לבל יוכר מוצאו, ושמו הערבי היה סקריש    .(Skerish

יעקב עטאל

יעקב עטאל עבר מתוניס למרוקו עם אליהו לוי. הוא עסק במסחר בין מרוקו לגיברלטר. כיהן כמזכירו ואיש אמונו של הסולטאן בשנותיו האחרונות. רומאנילי הכירו בגיברלטר, ופגשו גם ברבט ובמכנאס. דעתו על עטאל שלילית. הוא ברח מגיברלטר למרוקו, לאחר עשלח אבק שרפה לסולטאן בלי רשות המושל. לדבריו קיווה יעקב, שהסולטאן ישלחהו ללונדון בתור שלוחו.

עוד פרטים נמצאים בכתבי למפריאר. עטאל הוא צעיר שיודע אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית, פיקח ובעל יזמה, מזכירו האהוב של הסולטאן, שהצליח לשלוט על מאוויי אדונו, הכיר את תאוותו לממון, והציע לו כיצד לסחוט כסף מבעלי ממון. עסק בתעלולים ובתככים וכך סיכן את עצמו, ורבים ארבו למפלתו.

אולוף אגרל(Agrell), מזכירו של קונסול שוודיה בטנג׳יר, כותב, שעטאל הוא אחד משני משרתי הסולטאן בטנג׳יר, ומכהן כמזכירו במחלקה לענייני היהודים. היהודים פחדו ממנו, הנוצרים אהדוהו והמוסלמים שנאוהו. ריגל אחרי מי שהסולטאן חשד בו. נטייתו פרו־אנגלית. רוברט הרון כתב, שעטאל ריגל למען בריטניה בחצר הסולטאן.

בסוף שנת 1788 הציע הקונסול הבריטי הכללי במרוקו, שעטאל יטפל בשחרורם של מלחי אנייה שעלתה על שרטון ונשבו ובהבאתם לטנג׳יר. זמן קצר לפני מות הסולטאן כתב עטאל מכתב בשם הסולטאן לקונסול, ובו ביקש שהבריטים יעמידו לרשות בנו יזיד אנייה שתיקחנו לאלכסנדריה, ובתמורה יורשו לייצא בלא מכם, וישוחררו המלחים השבויים. הבקשה לא נענתה. עטאל עסק עם הקונסול בשחרור המלחים.

לאחר מות הסולטאן מחמד(11 באפריל 1790), משעלה יזיד בגו לשלטון, נתפס עטאל ונרצח בצורה אכזרית. נכונותו להתאסלם לא הועילה לו. הקונסול הבריטי כתב עליו: ״איבדתי את הסוכן הנאמן והפעיל ביותר שהיה לי במדינה זו״. הוא פעל אפוא בשליחות הסולטאן והבריטים כאחד למען בצע כסף, ואין פלא שקנה לעצמו אויבים רבים.

הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל 

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

 על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש-זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה. טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה" מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה ".

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit

Cyr]enensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

e[xustum erat AvX0KQaX0f\Q X0UG[(XQ | ■&SOV Tq0.10.V0V naQ{hx[ov x.t.X. rf/i K]vQr!valcov n[0Xs1 rov \ volov iv r&i xa.oayjM י I־\ov8a.1xu>1 xsxfav/uevov | ml 71£7cogdr1 jisvov rrf\v a7toxotda[r!xa1v nqoaexa|e]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta ] erant civitati Cyrenensium restitui ] iussit

׳האימפראטור הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים); על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

וביום כ״ב לאדר א׳ שנה הנד ועדיין הקהל הנז' במקנא׳ס שלא רצו לבוא לפא׳ס מפני יראת מולאי חפיץ׳ שעברתו שמרה נצח לאמר למה הלכתם למקנא׳ס להגיע הדברים ולהלשין עלי אל אבי. והי״ת השיב גמולכם ברא­שיכם וקנס אתכם אבי קנס גדול כנז'. וישלח להם מולאי חפיץ׳ אחד מעבדיו ובידו אגרת אוגרת מד׳ רוחותיה לקהל פא׳ס והוא אומר להם בזה הלשון  אנא ארצ׳ית עליכום אג׳יוו אמאן אלאה ב״ה עליכום עמרי לא דרתכום ומא יגוז עליכום גיר די יגוז עלייא. כתר ארסלהום תסביח דייאלו וקאלהום אג׳יוו לדיארכו׳ם ומא יכון גיר גראדכום.

תרגום : אני נותן רצוני עליכם. בואו אלי יחסה ויגן ה׳ עליכם. מעולם לא גרמתי לכם נזק. ומד, שיעבור עליכם יעבור עלי. ויותר מזה שלח להם (לסימן שיאמינו בו) מחרוזת תפלה שלו, בואו לבתיכם ויתקיים רצונכם.

 וכששלח האגרת הנז׳ נתן רשות לארבעים משרתים ליכנס להאלמלאח ולגבות מן היהודים ככר ומחצה של זהב ואחר שיגבו הסך הנז׳ יהרגו לארבעים אנשים ויחתכו ראשם ויביאם לו עם הזהב. ויקומו המשרתים ויזרזו את עצמם ויבואו ובעודם בדרך קודם שיכנסו להאלמלאח נתנו אל לבם ויאמרו מה הדבר הזה אשר אנו הולכים לעשות, ורוב הקהל עדיין במקנא׳ס והוא שלח להם אגרת הנאמנות עם האלתצבי׳ח ועכשיו אומר לנו לעשות כך וכך. אולי משגה הוא או שכח מה ששלח לאמר להם. נלכו ונזכירהו הענין אשר שלח לקהל פא׳ס. וישובו אליו ויאמרו לו אדוננו רצוננו לדבר לפני אדוננו ואנו מפחדים; א״ל דברו ואל תפחדו. א״ל

אתה שלחת אחר קהל פא׳ס לבוא לכאן עד שיבואו כולם לכאן ויהיו כולם כאן ויום א׳ פתע פתאום ונתפשים חיים לתת לנו את הזהב ונחתוך ראש ארבעים ונביאם לפני אדוננו ועכשיו אין שם בהאלמלאח רק אנשים רקים ופוחזים שלא הלשינו על אדוננו ועניים מרודים די להם צערם, עד שיבואו העשירים הגדולים שבמקנא׳ס, א״ל טוב הדבר כדבריכם כן הוא וכן תעשו עד שיבואו הגדולים ותעשו מה שצויתי אתכם. והמשרת שהלך למקנא׳ם ותצאביח והאגרת בידו עדיין במקנא׳ם מפייס את הקהל והולך עמהם לאט לאט כדי שיתפייסו לבוא.

והיה ביום החמישי ראש חדש אדר שני שהוא שלשים לחדש אדר ראשון והנה העבד בא ממקנא׳ס וירץ אל אדונו מולאי חפיץ׳ ויבשרהו ויאמר לו אדוני הנה היהודים הבאתם כולם ממקנא׳ס והנם עדיין לא הגיעו למדינה והם ילינו בזה הלילה בדרך ומחר בהסכמה יכנסו למדינה ושנים מהם הגיעו. ויאמר טוב. וכן היה שלא הגיעו הקהל עד למחר יום ששי ראשון לחדש אדר שני של שנה הנז׳ ש׳ התסי׳ד.

 בלילה ההוא ליל א׳ לאדר ב׳ ש׳ הנז׳ נדדה שינה מעיני מולאי חפיץ׳ מרוב שמחה והוא מחשב ומתייעץ כדת מה לעשות באנשים התמה אשר הלשינו עליו לאביו ורצו לדחות אותו מעל פניו או להרוג אותו או להגלות אותו כדת מה לעשות באנשים אשר חשבו עלי רעה כזאת כדת מה לעשות ביהודים הנבלים אשר שלחו יד בבן המלך. ויאמר בלבו המשפט הזה אשר חשבו עלי כן אעשה להם למחר אשלח אחריהם ואביאם לפני ומי יוכל להצילם מידי. ואקח מהם ארבעים ככר כסף ואחתוך מהם מ׳ ראש ומה שבידם לעשות אח״כ יעשו.

והקב״ה הפר עצתו וקלקל מחשבתו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכי דרככם לעושה: נפלאות גדולות לבדו כל״ח: הבקר אור והאנשים ראשי הקהל באו המה וחמוריהם בבקורו של יום ששי הנז' ראשון לח׳ אדר שני וילכו ויבשרהו למולאי הפיץ׳ הנה היהודים באו ויאמר לעבדיו התקינו עצמיכם ומלאו כלי מלחמתכם כל אחד ימלא מכחלת׳ו בארו׳ד ורצא׳ץ וידפיהא – כל אחד יטען רובהו בכדורי עופרת ויכבה אותה כלומר ירה באחד היהודים –  בא׳ מן היהודים וישלח אחר היהודים ובאו המשרתים של מולאי חפיץ׳ ומצאו אותם בבואם מן הדרך והם עולים ויורדים ומכינים המנחה שיוליכו בידם להקביל את פניו.

 וכשראו אותם המשרתים שבאו להוליכם במהרה במאמר מולאי חפיץ׳ חזרו אל אדוניהם ויאמר לו אחד מהם ושמו סי מוחמד למצבחי אדוני הנה היהודים הנחנו אותם להכין ולהזמין מנחה גדולה ויפה להביא אל אדוני והם לבדם יבואו ואם תשלח אחריהם ירגישו בדבר ויברחו ויתחבאו. א״ל אמת הדברים האלה. א״ל חיי ראשך שהדברים אמתיים וכשיכינו המנחה ויבואו לפניך הטוב בעיניך עשה. אייל כן אעשה, כאשר דברתם אבל עכשו אני הולך לשדה לצוד ציד להביא ולאחר התפלה הם יבואו, הוא יצא את העיר לא הרחיק עד מקום א׳ שמו דהא׳ר אזאווי׳א והנה שליח א׳ בא מאת אביו מסיר״ה ואגרת בידו ויקח האגרת ויקרא אותה ויחר אפו עד מאד וישב לביתו מלא תימה וקצף ולקח מכחל׳א מעמר׳א ברצא׳ץ – רובה טעון בכדורי עופרת –  ותלה אותה להיות מוכנה ומזומנת אצלו וכשהוא תולה אותה רגעית אנקס׳א ודרב אזנא׳ד וכרדת לעמאר׳א – ומבלי משים לב לחץ על ההדק ואז נפלט כדור –  ונתקעה בבטנו של מולאי חפיץ׳ ומת כ״י כא״י ואכ״ה בו״ה.

 ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מן האחרונים. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם ברחמיו וכרוב חסדיו בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם. באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וכף ויפרקנו מצרינו כל׳׳ח. והיה היום הזה לכם לזכרון שהוא נס ופלא גדול כל״ח וזכרתם אותו בכל עת ורגע כל״ח. והי״ת יסלק מעל עמו ישראל כל מעיק ופגע כל״ח כי״ר.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

בפרק זמן זה התחילו כנראה, ייסורי מצפון קשים מפעמים בקרב שארית ישראל שבאפריקה הצפונית ; האם נכון הדבר, עשו הם או אבותיהם, ואם יש להם עוד חלק  באלוהי ישראל. את הֵדם שך לבטים אלה אנו מוצאים בדבריהם של שלושה חכמים, ששניים מהם הקדישו לבעיה זו חיבורים מיוחדים, הלא הם רבי מימון הדיין, רבי שמה בנו ורבי יוסף בן יהודה בן עקנין.

שלושתם חזו את המאורעות מקרוב, ואף מבּשרם, ולכן נודעת חשיבות יתרה לדבריהם.

בפתח אגרת הנחמה שלו אומר רבי מימון הדיין, שהוא כותב את דבריו בעיר פאס בשנת א' תע"א – 1160. אין הוא מזכיר במפורש את עניין השמד של המייחדים, אבל הרמזים גלויים למדי. משתדל לנחם את המיואשים, הסבורים שהקב"ה " זועם עלינו כשהמרינו את פיו.

בנים אנו למקום, בין שנאמין בו בין שנסור ממנו, והקב"ה יקיים מה שהבטיח לנו, חייב אדם לעסוק בתורה בסתר ובגלוי ולקיים את המצווה בלבו ובגופו. הקשר החזק בין אדם לבוראו היא העמידה, כלומר התפילה, שלוש פעמים ביום. אבל אם החסיר אחת ועבר זמנה אין צורך להשלימה.

ואם אין אפשרות להתפלל תפילת י"ח בשלמותה – במקום סכנה -, יתפלל תפילה קצרה או קצרה שבקצרות, ואפילו בלשון ערבית, ובלבד שתהא לפי העניינים שתיקנו חז"ל. תפילה זו מספיקה ךמי שאינו יודע יותר ואינו רוצה להישאר בלי התקשרות אל ה'.

עיקר שני היא האמונה במשה רבינו ; מי משמאמין בו מאמין בקב"ה, והכופר בו יורד לגיהנום. חלק ניכר מאגרתו מקדיש המחבר לתיאור תכונותיו של משה רבינו, במגמה ברורה להעלותו מעל לכל הנביאים.

יש כאן כוונת פולמוס נמסרת נגד תיאורי מידותיו התרומיות של מוחמד, התופסים מקום נכבד באוספי החדית' המוסלמי. אף על פי כן ששמו של נביא האסלאם אינו נזכר כלל באגרת. דרך אגב מזכיר רבי מימון, כי דניאל הוא חלותם הנביאים.

עם כל נעימת ההתאפקות שבאגרת זו למדים אנו ממנה הרבה על הייאוש שתוקף את האנוסים, משניטלה מהם כמעט האפשרות לקיים את מצוות היהדות בגלוי, ואפילו תפילה קצרה לא תמיד יכלו להתפלל בלי לסכן את עצמם.

ואף את תקוותם זו, להתקשר אל אלוהי ישראל על ידי תפילה כל שהיא, ניסה חכם עלום שם לגזול מהם. לדעתו אנוס, שכופים עליו להיכנס לבית תפילתם של המוסלמים, ואפילו אינו אומר דבר, ולאחר מכן נכנס לביתו ומתפלל תפילת ישראל, אין לו שכר מצווה, כי פשע ועבירה בידו. וכן מי שכופין אותו להודות בנבואתו של מוחמד, רשע הוא ופסול לעדות מדאורייתא.

לא גילה לנו הרמב"ם באגרת השמד, שכתבה כדי להפריך דעות אלה ואחרות בדומה להן, מי הוא אותו חכם קנאי, ורק הטעים כי הוא חי בארץ שלא עבר עליה שמד מייחדים. רק שנים מעטות עברו מזמן חיבור אגרת הנחמה עד לחיבור אגרת השמד. 

לחיות עם האסלאם

דת תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור

ומקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

רפאל ישראלי

2006

וכאשר אנו פונים מזרחה, השליש השני של עולם האסלאם הרבה יותר הומוגני ויונק ברובו מתרבות המקור ההודית האחת, אם כי בשוליו המרכז-אסיאניים והרוסיים הוא טוען למקורות יניקה אחרים. המדובר בעיקר בתת-היבשת ההודית ובספיחיה, הקרויה גם דרום אסיה, שבכל אחת משלוש הארצות הגדולות המרכיבות אותה, ושהיו בעבר חלק מאותה יחידה היסטורית תרבותית, אנו מונים אוכלוסייה מוסלמית גדולה. הכוונה לפקיסטן, להודו ולבנגלה דש, שבכל אחת מהן מתקיימים ריכוזי בני אדם ענקיים, שבמשולנ מתחרים באוכלוסייוז המיליארו ורבע של הענק הסיני מצפוו בכל אחת מארצות אלה נמצאים י 120 150 מיליון מוסלמים, החיים בדרגות שונות של עוני ודוחק. לקראת סופו של השלטון הקולוניאלי הבריטי. בתת-היבשת, ב-1947, דרשו המוסלמים, בהנהגתו של מוחמד ג׳ינאח, לפרוש מן הישות המדינית המאוחדת שבהנהגת גנדי ונהרו ולהקים מדינה מוסלמית עצמאית משלהם. תוך ייסורים, מחלוקות, מלחמות וגלי עקורים, נוצרה מדינת פקיסטן הגדולה ובה כשני שלישים מכלל מוסלמי הודו, בעוד שליש נותר במקומותיו כמיעוט. המדינה המוסלמית התעמתה במשך שנות דור עם ריפוי פצעי ההיפרדות, העקירה ואיחוי הקרעים, ובפרט עם האנומליה שהיתה פרודה לשתי מחציות: המזרחית והמערבית, שאלף קילומטרים של שטח הודי חצצו ביניהם. פקיסטן הקרועה גם ראתה בעיניים כלות כיצד איזור קשמיר השגיא, שרובו מוסלמי, נותר בשלטון הודי לאחר החלוקה. ב- 1971 התקוממו תושבי האיזור המזרחי שבבנגל, בראשותו של מוג׳יב רחמאן, והם בנגלים שמאסו בשלטונם של בני מערב המדינה הבלוצ׳ים והפונג׳בים, והכריזו על עצמאות ארצם בסיוע הודי פעיל. שתי חלוקותיה של הודו הביאו לכך כי בשתי המדינות האסלאמיות, החיות האחת לחופי האינדוס והשנייה על גדות הגנגס, מכונסים יחד כ-300 מיליון מוסלמים. אם תוסיף עליהם את המיעוט בן 120 המיליון של הודו, את 25 מיליון האפגאנים שמצפון־מערב, את למעלה מ-60 מיליון המוסלמים של מרכז אסיה הסובייטית לשעבר, את הקווקז ואת מוסלמי הפדרציה הרוסית, כמו טטארים, צ׳צ׳נים ואחרים, שוב אנו מגיעים בקירוב למעלה מחצי מיליארד מוסלמים, בני עממים, לשונות, תרבויות ומסורות שונות.

איזור זה גם ידע ימי זוהר שאין להם דוגמא, כאשר הכיבוש המוסלמי ייסד שם את סולטנות דלהי ואחר כך קמה השושלת המוגולית האדירה, שהקבילה בקיומה לאימפריה העותמאנית(מאות 19-16) והגיעה לפסגות של עושר ותרבות כאשר שלטה על תת-היבשת כולה. אם כן, השלטון האסלאמי למד להתמודד, כמו בפרס ובחצי-האי האיברי, עם מצב שבו המיעוט המוסלמי השליט ניהל את חיי המדינה שבה בני הרוב היו לא-מוסלמים. מובן שתהליך האסלאמיזציה מתגבר ומזדרז כאשר השליטים הם מוסלמים, בעיקר בתקופתם של קיסרים רחבי דעת ודורשי פשרות ושילוב עם בני הרוב, אך בתקופתם של מלכים קנאים וחשוכים רבו הרדיפות ורבים מבני המקום או שנאלצו להמיר דתם כדי להתקיים, או שנמלטו על נפשם או שהשיחו קומתם עד שירווח. מכל מקום, המורשת האסלאמית בתודעה ההודית הנה עצומה ומעורבת, וכך גם היחס למיעוט המוסלמי האדיר שנותר בהודו לאחר החלוקה. כי מחד רבה הגאווה ההודית על תרבות הפאר שהותירו המוגולים אחריהם, שהתאג׳ מהאל הנו רק המופת הפופולארי ביותר בתוכה, אך מאידך הם כועסים על שהאסלאם סירב להיטמע בחרדות הודו הגדולה וכפה את חלוקת היו שת תוך קריעתה וריסוקה, ופציעתו! באופן כח אווש, עד כי היא מתקשר י\ז חיוגt להתאושש מן הטראומה ההיא, גם פיזית וגם נפשית. והא ראיה – שלוש המלחמות שהיו ביבשת מאז חלוקתה, המלחמות המאיימות להתלקח תמיד בגלל קשמיר או בגלל האיום הגרעיני ההדדי, והתבערה המתמדת שבחיכוך בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי שהיה שליט ונדחק למעמד של מיעוט, ולא השלים. גם בשוליים המרכז-אסיאניים קמו ממלכות מוסלמיות בשלהי ימי הביניים, לפעמים עם זיקה לאיראן ולפעמים לצפון הודו ולאפגניסטאן, והמצטיינת שבהן השושלת הטימורית (שלהי המאה ה-14 ותחילת ה-15) שהגיעה לפסגות אימפריאליות ותרבותיות מרשימות, ששרידיהן המעטירים עדיין מקשטים את הערים העתיקות של בוכרה, סמרקנד, טשקנט וחיווה שבאוזבקיסטן המודרנית.

אשר על כן, איזור זה הוא אחד הבעייתיים והנפיצים ביותר בעולם האסלאם, לא רק בגלל בעיית קשמיר שימיה כימי חלוקתה של היבשת, אלא גם מפאת אזורי התפר הפראיים שבו, בהם שולטים שבטים שמעולם לא הכירו בשלטון חוק, הם מקומות אידיאליים לצמיחת קבוצות מורדים ופורעים, להקמת בסיסי אימונים לטרור ולטיפוח דוקטרינות לוחמניות ואלימות שיד השלטון, גם לו רצתה, לא יכלה להגיע אליהם. אזור ספר זה, הכולל את אפגניסטאן, פקיסטן וכמה מן הרפובליקות האתניות של מרכז אסיה (טגייקיסטאן, קירגיזסטאן, אוזבקיסטאן, קזחסטאן ותורכמניסטאן), ובו גם פירוד לשוני-אתני-כיתתי-שבטי עצום, מורה בעצם השמות של ארצותיו על פירוד \\ז.- סטאן היא ארץ, ומכאן שהסטאנים השונים הם ארצות האפגאנים, האוזבקים, הקזאכים, וכדומה, ממש כמו שאירלנד, פינלנד, אינגלנד הן ארצותיהם של האירים, הפינים והאנגלים (אך לא תאילנד שתושביה הם תאים, ושפתם תאית, ולא פקיסטאן שהיא ארץ הפקיסטאנים). השמות הללו עלו לחדשות בדיוק משום שקבוצות אסלאמיות קיצוניות, כמו הטליבאן והקאעידה, מצאו שם מקלט, וכל ההפצצות וההתקפות של האמריקנים ובעלי בריתם המקומיים שאינן מצליחות להוציאם ממעוזיהם או להשמידם, והם עוד עתידים לייצר מכשלות רבות לעולם המערבי, וישראל בכללו. גם הפדרציה הרוסית, שנפטרה כביכול מעול שש הרפובליקות האסלאמיות במרכז אסיה ובקווקאז, משקילפה מעליה את משטר ברית-המועצות על 15 הרפובליקות שלה, נמצאת עתה במצוקה מפאת לחץ המיעוטים האסלאמיים שנותרו בתוכה, לפרוש גם הם, תהליך שלו החל היה יכול להביא קץ גם לעצם קיום הפדרציה שבה 89 עממים, שהרוסים הם רק בני הרוב שבה. מכאן התעקשותם שלא לוותר לצ׳צ׳נים, שלו נכנעו להם, היו קמים הדגיסטאנים והטטרים ואחרים, ותובעים את ליטרת הבשר שלהם, ואז לא היה עוד קיום לפדרציה ההיא.

פרופסור אלימלך וסטרייך

אתה מוצא קשר ורציפות מימי המגורשים ועד לשנת 1950 ?.

אני חושב שיש קשר. לא אני המצאתי את זה, הרב יעקב משה טולידאנו, אחד מחוקריה ורבניה של מרוקו כבר כתב על כך בספרו " נר המערב " בהתייחסו לחיבור " כרם תמר ", – היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקובכלל ל " שולחן ערוך " שהכול סמכו עליו, ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מרוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים ". גם הרב דר' משה עמאר ( שבזכותו הגעתי לחקור על יהדות מרוקו ) הקדים אותי בעניין.

מכל מקום, הקו המאפיין את שתי התקופות הוא בכך שחכמי מרוקו השתמשו בחקיקה ובתיקון תקנות בתור מנוף עיקרי להתמודדות עם בעיות. זה היה " כלי הנשק " המרוקאי להתמודדות בעת גירוש ספרד, שהיה אז קטסטרופה גדולה, ובשנות החמישים שהייתה התמודדות עם המודרניות. המנוף של החקיקה לא קיים במסורת האשכנזית, לפחות מאז האמנציפציה, וניסיונות שנעשו בארץ נתקלו בצגובות מאוד חריפות

בעיני, הדרך היחידה, כמעט, להתמודד עם בעיות המשפחה היה לאמץ את הדגם המרוקני.

במה ? בלקחתאת הפסיקה שלהם ולהכניס אותה למשפט העברי בישראל, זו כוונתך ?

לא. לא לקחת את הפסיקה שלהם אלא לקחת את הנכונות שלהם להתמודד עם בעיות בדרך של חקיקה.

כלומר לאמץ את המתודה שלהם ?

כן, לאמץ את המתודה. אני לא אומר לאמץ את הפתרונות הספציפיים. המרוקאים נתנו את הפתרונות הספציפיים שהתאימו להם לחברה היהודית במרוקו. אני מדבר על אימוץ השיטה שלהם, להפנים אותה לתוך המערכת ולקבל אותה, זה דבר אחד.

שנית, לא רק לקבל את עצם השיטה אלא גם את הרדיקליות שלה, את עוצמת השינוי, שזה הדבר המשמעותי. אם נחזור לדוגמא של הייבום אנחנו מוצאים שהמרוקאים לקחו מסורת שהתירה לגמרי את הייבום וכפתה אותו על האישה באופן מעשי, ועשתה בזה שינויים מהפכניים, שבהם האישה יכלה להשתחרר מאותה כפייה.

אני חוזר ואומר יש לבדוק את מידת השינוי, את איכותו ועוצמתו ואותו לאמץ כמודל. מודל שאפשר להחיל אותו גם בתחומים אחרים לאו דווקא בייבום. זו הנקודה המרכזית.

האם היה במדינת ישראל איזשהוניסיון לאמץ משהו מהדגם המרוקני ?.

היה ונכשל. נושא הירושה היה התחום הראשון שנלקח משליטת הדין הדתי, עם קון המדינה. הרב הרצוג פנה אל הרב שאול אבן דנאן, שישב במרוקו, וביקש לשמוע ממנו מה הם עשו בנושא ירושה, והוא אף השיב לו תשובה מפורטת, כי לרב הרצוג היה חשוב מאוד, שהחוק האזרחי לא יהיה מנותק מהדין הדתי והוא רצה חהמשיך את המודל הישן, המבוסס על הדין הדתי, עם תיקונים, אז הוא פנה ליהדות מרוקו וניסה לקבל מהם השראה. אבל הרב הרצוג נכשל ביוזמתו בגלל התנגדות חריפה מצד האשכנזים שהאשימו אותו שהוא " צדוקי " ו " רפורמי " 

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.      

קורות התנועה השבתאית

פרק שלישי: החברה היהודית במרוקו והנהגתה

בשני הפרקים הקודמים עמדנו על התנאים החמריים והרוחניים בהם חיו יהודי מרוקו. לשם השלמת הרקע להבנת היהדות באותה תקופה, נעמוד בקצרה על החברה היהודית, מבנה, מעמדה החוקי והנהגתה. אין זה מעניננו באן לסקור את תולדות יהודי מרוקו לתקופותיהם השונות. נצטמצם בעיקר לאותו פרק זמן בו אנו עוסקים.

החברה היהודית

אנו עוסקים בדורות שלאחר גרוש ספרד עד המחצית הראשונה של המאה ה־18. החברה היהודית היתה מורכבת משתי חטיבות אטניות בולטות:¹ האחת מורכבת מהתושבים הותיקים שנקראו ״התושבים״ וה­שניה – מהתושבים החדשים שנקראו ״המגורשים״ או ״חובשי הכומתות״. מאוחר יותר הצטרפו לקבוצה הזאת כמה סוחרים יהודים שהגיעו למרוקו כאשר ראשוני מלכי השושלת העלאווית פיתחו קשרי מסחר עם ארצות אירופה. הגולים הביאו אתם למרוקו מסורות חיים והשקפות שונות מאלה של התושבים האוטוקטונים. הפגישה בין שתי ״התרבויות״ הביאה להתע־ שות גלויה בין שתי החטיבות שבאו במגע. חילוקי הדעות שנתגלעו חבקו שטחים רבים החל מנוסח התפילות וכלה במנהגי השחיטה (נפוחה).

תהליך ״מיזוג הגלויות״ בין שתי החטיבות היה מלווה בויכוחים מרים ובפולמוסים חריפים בעיקר בפאס והיתה דרושה מנה גדושה של סובלנות, זהירות, פיקחות וכבוד הדדי משני הצדדים כדי להגיע למכנה משותף ולהבטיח את אחדות הקהילה. ההתנגשות בין שתי החטיבות היתה נחלתן של כל קהילות ישראל בצפון אפריקה והמנהיגות הרוחנית פעלה כדי לרסנן. ללא ספק גם העוינות שאפפה אותם אילצה אותם להבליט את המאחד ביניהם ולא את המפריד וזחה את תהליך ליכודם הפנימי כדי שיוכלו לעמוד מול התלאות והמזימות שחרשו עדם אויביהם.

חלק נכבד בתהליך המיזוג היה בתרומתם של חכמי הדור, ביניהם הרשב״ץ (ר׳ שלמה בן־צמח דוראן) והריב״ש (ר׳ יצחק בר־ששת), שישבו באלג׳יר אך השפעתם השתרעה על צפון אפריקה כולה, וכן של רבנים

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' )ו, ב(.

כתב הגאון רבי חיים משאש זצ"ל בספרו נשמת חיים, מגדולי רבני מכנאס, ידוע
דשם אלהים הוא דין ושם הויה רחמים, והקב"ה בא להודיע למשה שהדין
שהיה על ישראל כבר רצה הוא עכשיו להופכו לרחמים. וזהו שאמר "וידבר
אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה" היינו, אע"ג דכבר הייתי במידת הדין שהוא
אלהים, עכשיו אני ה' שנתהפכתי ממידת הדין למידת רחמים. כי אני ה'
גימטריא אלהים, והאלף המיותרת באה לרמז, כי הדין עצמו נהפך לרחמים.
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את
בריתי )ו, ה(.
כתב רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, "וגם אני שמעתי את
נאקת בני ישראל. נאקת אותיות קנאת, דהיינו ראיתי קנאת בני ישראל
שנתקנאו ונצטערו על צער השכינה. ואע"פ שמצרים מעבידים אותם, הניחו
צערם ולא חשו על עצמם, אלא על צער השכינה. וכיון שראיתי כן, ואזכור את
בריתי, היא שכינתי, וממילא זכרתי את בנ"י דזה תלוי בזה.
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים )ו, ז(.
כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, וזאת על ידי שתדעו
שגאולתי אתכם. ואם תאמר הרי אמרו רבותינו ז"ל )כתובות קי:(,כל הדר בחו"
ל דומה כמי שאין לו אלוה", ובאותו זמן היו בחו"ל בארץ מצרים. לזה אמר )שמות
ו, ח(, והבאתי אתכם אל הארץ וכו', וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש
לו אלוה, שנאמר )ויקרא כה, לח(, לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים
להוציא את בני ישראל מארץ מצרים )ו, יג(.
כתב הרב מימון בן עטר זצ"ל בספרו טעמי מקרא, יש לדקדק אם ציוום אל
פרעה להוציא את בני ישראל מארצו, מה צורך היה לצוותם גם לבני ישראל,
אלא שכבר בגלות הראשונה הבהיר הקדוש ברוך הוא למנהיגי העם, שבבואם
להוציא את עם ישראל מהגלות, מלבד להשפיע על השליטים כי יסכימו לשלוח
את בני ישראל מארצם, יצטרכו עוד להשפיע על בני ישראל כי יסכימו לעזוב
הגולה.
אלה ראשי בית אבותם בני ראובן בכר ישראל חנוך ופלוא וכו' )ו, יד(.
כתב הרב רבי ישועה הלוי זצ"ל בספר אוצר חיים, כתב כאן ובכתובים הבאים ג'
שבטים, ראובן שמעון ולוי. ומובא במדרש: כי ג' שבטים אלו, לא עבדו עבודה
זרה ושמרו את יחוסם, והשאר עברו על שניהם, ויתכן כי ישרא"ל ראשי תיבות:
ר'אובן ש'מעון ל'וי ש'מרו י'חוסם ל'א ר'דפו א'לילים. ואפשר לפרש מה שאמר
הכתוב )שמות ה, ב(, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כלומר גם את אלו
שלא ידעו כי אם עבודת ה' שלא שייכים למצרים כלל, גם את אלו לא אשלח.
ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' )ז, י(.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים,
הטעם שכפל הכתוב "ויעשו כן", ו"כאשר צוה", התכוין לשני דברים. האחד,
שעשו הדברים כן. והשני שלא עשו עד אשר שאל מהם פרעה האות, כאשר צוה
ה' )שמות ז, ט(, ועוד יותר חביב על הצדיקים לעשות מצוות ה' מכל רצון שבעולם,
ואין דרך הצדיקים להקל מעליהם המצוות, אף על פי שמתיגע טורח ועייף, כי
אדם לעמל יולד בעמלה של תורה.
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא
אתכם מתחת סבלות מצרים )ו, ז(
כתב הרה"צ רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרבצי התורה בעיר מרכש, בספרו כפר
ליצחק, אפשר לרמוז ולקחתי אתכם- נפש רוח ונשמה של הצדיק ל' נוטריקון
לעשות יחוד. ועוד לעם פירוש לכפר על הדור. ועוד טעם אחר. והייתי- עכשיו
השכר. לכם – משלכם. לאלהים – פירוש מן הדין. ועוד טעם סלוקו ב"מ. וידעתם
כי אני ה' אלהיכם – פועל הטוב הוא פועל הרע על דרך נירא אלהים ממקדשיך.
ועוד טעם אחר. המוציא אתכם מארץ מצרים- על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק
וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה )ו, ח(.

והבאתי אתכם – אפשר לרמוז. והבאתי אתכם- עכשיו. אל הארץ – העליונה על

דרך יצאו צדיקים לקבל שכרם. אשר נשאתי את ידי – פירוש נשבעתי בשעת
ביאתך לעולם והראתי לך מקומך בגן עדן. לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב-
פירוש בגלגול ראשון ושני ושלישי כי פעמים שלש עם גבר. ונתתי אותה לכם-
משלכם. מורשה- פירוש ירושה שאין לה הפסק כי אינך חוזר בגלגול. אני ה'- נאמן
לשלם שכר. או עכשיו נעשה יחוד למעלה וזהו. אני – מתחבר עם. הוי"ה- כנודע
ליודעי חן.