עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

בתשובה לפנייתי זו קיבלתי מכתב ממזכירות תנועת המושבים בחתימתו של גרשון צוקר כח הצעותי זכו לדיון רציני ושאקבל תשובה מפורטת על כך.

" מכתביך אל התנועה נקראים בתשומת לב מרובה, נגדי את האמת, אנו לומדים הרבה דברים, ולפעמים אנו מקנאים בך על שאתה מתהלך בעולם של " אלף לילה ולילה ".

מחר יצא מכתב מצבי יהודה בקשר לחיסול הרכוש שיועבר בצורת חליפין. תקבל הצעה מפורטת…היה שלום והמשך לטפס מעלה. שא ברכה לכל הכפרים היהודיים אשר בהרי האטלס "

על החתום – גרשון צוקר 08/11/1954

ואמנם תשובתו של צבי יהודה, מנהל קרן המושבים, לא איחרה לבוא והוא כותב לי בתאריך 10/11/1954 :

בהתעניינות רבה קראתי את מכתבך מיום 29/10/1954. פעולתך המאומצת והראויה לשבח הביאה תוצאות טובות, זו תקותי וגם אמונתי. בקשר לכך אני מביא בפניך הצעה אשר עליך לבחון אותה – אם היא ראויה לטיפול – וזאת היא :

כפי ששמעתי בעית חיסול הרכוש של העולים הפוטנציאליים הוא קשה מאד במיוחד בכפרים המרוחקים ממרכזים, זאת משתי סיבות.

1 – העניות של כלל האוכלוסייה הכפרית בארצות אלה אינה מאפשרת לרוב הגדול של הכפר להוציא מזומנים בכדי לרכוש לעצמם חפציהם של היהודים, לו גם רצו.

2 – העשירים יותר, אשר היכולת בידם, מנצלים את המצב בכדי לקחת את החפצים בזיל הזול, או לגמרי אינם מוכנים לתת תמורה כל שהיא, מתוך חשבון שידם תשיג את הרצוי להם בלי כל תמורה. על אחת כמה וכמה שבעלי החוב הערביים לא יהיו מוכנים לפרוע את חובותיהם באמתלות שונות.

ומתוך ידיעה ברורה כי היהודים לא יעכבו את יציאתם עד לפרעון חובותיהם של הערבים. אחרת אולי, יהיה המצב, באם יכוונו את העולים האלה להציע לערבים חילופין. דהיינו, שתמורת חפציהם ישלמו להם בכבשים, פרות, סוסים, פרדות וכו….בעלי חיים אלה אפשר יהיה להעבירם לערי החוף, ומשם לארץ.

בדרך זו של חילופין אנו מרחיבים את סוג הקונים בממדים ניכרים. יתכן שבין הערבים יהיו כאלה שאין בידם כסף מזומן לקניית חפץ זה או אחר, ויהיו מוכנים לקבל לרשותם את רכושם של היהודים ( בתים, חפצים וקרקעות ) אם תינתן להם האפשרות לתת התמורה בחפצים ובבעלי חיים ולא במזומנים. 

בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

דון יצחק אברבנאל (1508-1437) היה הגדול שבמנהיגי היהודים בשלהי ימי הביניים. מחקר ביוגרפי מרתק זה חושף את דמותו הייחודית: איש־כספים רם־דרג ואיש חצר של מלכים, שהיה בו בזמן גם מלומד אנציקלופדי, פילוסוף שנלחם בתוקף על דעותיו וסופר רב־כשרונות, שהשפעתו הכתה גלים גם מחוץ לעולם היהודי. הספר כולל תיאור מפורט של חייו, הגותו והשפעתו של אברבנאל על רקע המאורעות הרי־הגורל של תקופתו רבת־התהפוכות, בה התרחשו גירוש ספרד ומאבק מכריע בין האיסלאם והנצרות. אברבנאל חזה כ׳ מאבק זה יסתיים בהתמוטטותם של שני הצדדים, ועם זה בגאולתו של עם ישראל, שישתחרר מדיכויי שונאיו ומרותם ואף יעלה לדרגת מורה דרך עליון במלכות הרוח האנושית.

אף על פ׳ שאברנאל היה הוגה־דעות מיסטי, שהאמין באמיתות המקרא כפשוטו, דעותיו על ראשיתה והתפתחותה של התרבות ועל תולדות המדינה ומשטריה השונים (בייחוד על המלוכה !הדמוקרטיה) מפליאות בכמה מגישותיהן החדישות, המעוררות עניין רב אצל חוקרים בני זמננו.

בנציון נתניהו הוא פרופסור אמריטום של אוניברסיטת קורנל וד״ר כבוד של אוניברסיטת ואליאדוליד בספרד. מחקריו על תולדות האינקוויזיציה והאנוסים הופיעו במהדורות חוזרות ונשנות באנגלית ובספרדית. ספר זה, שנכתב באנגלית ותורגם לספרדית, מופיע עתה לראשונה בעברית במהדורה חדשה.

״ספר־שימוש יסודי, ששום חוקר,אחראי בתחומי הלימודים היהודיים והספרדיים לא יופל להתעלם ממנו. זהו אחד מן הספרים הנדירים הנקראים בעניין גם על־יד׳ מלומדים וגם על־ידי קוראים מן השורה המבקשים להכיר את תולדות היהדות.

פרופסור פרנסיסקו מרקז. אוניברסיטת הרווארד

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

מן המבוא למהדורה הראשונה

דון יצחק אברבנאל היה הדמות הבולטת ביותר בין היהודים בשלהי ימי הביניים. נוסף על פרסומו הגדול כחצרן, דיפלומט ואיש כספים של מלכים וגדולי האצולה, היה אברבנאל ידוע כמלומד אנציקלופדי, כהוגה דעות מקורי, כפרשן מלא עניין של התנ"ך וכסופר מזהיר. הצירוף של כישרונות שונים ברמה גבוהה כל כך באדם אחד הוא תופעה נדירה בכל תקופה ובכל קיבוץ אנושי. לא פחות נדירה הייתה בין היהודים במאה ה-15. לאמיתו של דבר, נפגשו באברנאל שתי שושלות ארוכות של מסורות, שציינו את חיי היהודים בימי הביניים, זו של המדינאות היהודית, מצד אחד, וזו של הפילוסופיה היהודית, מצד שני

כנציגן של שתי מסורות גדולות אלו, וכדוברה הגדול האחרון של יהדות ימי הביניים, אברבנאל הוא נושא של התעניינות רב צדדית , אבל בייחוד הוא מעורר את סקרנותם של חוקרי ההיסטוריה, שכן היה האיש גם מיסטיקן וחוזה עתידות בעל שיעור קומה, שהטיל את צלו על כמה דורות מבני עמו שקמו אחריו. בהתאם לכך אפשר גם לומר כי כשם שהוא מייצג את שלב הנעילה של ימי הביניים כל הוא מייצג גם את שלב הפתיחה של העת החדשה בתולדותיו של עם ישראל.

אברבנאל חי בזמן שבו באה תמורה יסודית בתנאי חייו הרוחניים והחברתיים של העם היהודי, וכתביו מציינים את הכיוון שבו התרחשה אותה תמורה. התקופה שבאה אחר דורו של אברבנאל שימשה,  מבחינת ההיסטוריה העולמית, גשר ביו ימי הביניים והעת החדשה. אולם בתולדות ישראל לא היוותה תקופה זו גשר, אלא פער.

במידה שהדברים אמורים בעם היהודי, סימני שלוש מאות השנים שקדמו למהפכה הצרפתית לא יציאה מימי הביניים, אלא היצמדות לאחדים מהיבטיהם העיקריים שהפכו לסימני הכר של אורחות החיים היהודיים. יתר על כן , הם שימשו התחלה להתפתחות של מצב, שמעולם לא היה משהו דומה לו בימי הביניים או בכל תקופה אחרת של ההיסטוריה היהודית.

שהרי מה שאפיין תקופה זו היה, ראשית, בידוד רוחני, שלא היה טיפוסי לחיי היהודים בשום ארץ תרבותית ובשום תקופה, ושנית , זרם משיחי מתמשך שהיה אפוקליפטי בתכלית, תלוש לגמרי ממדיניות וצבאיות, ובניגוד לכל הדחפים המשיחיים שקדמו לו, שהיו אף הם מיסטיים טהורים, לא נשען על חוג קטן של בעלי חלומות, אלא נישא על ידי תנועת המונים, שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה של העם היהודי .

המשפחה.

דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, למשפחה רמת מעלה בין יהודי פורטוגל, ובעצם בין יהודי חצי האי האיברי. בני משפחת אברבנאל הצטיינו הן בעושרם הרב הו בהישגיהם המדיניים. אביו של אברבנאל, דון יהודה, היה איש כספים של הנסיך פרננדו, בנו של ז'ואן 1 מלך פורטוגל, ומסתבר שמילא תפקיד דומה גם בעסקיהם של שאר בני משפחת המלוכה. סבו של דון יצחק , דון שמואל, היה בעל השפעה בחצרותיהם של שלושה מלכים קסטיליינים בזה אחר זה, ובימי השלישי שבהם, אנריקה ה-3, הגיע לדרגה הגבוהה ביותר זו של – contador mayor – במינהל הכספים של קסטיליה.

דון אברבנאל אחר, מן הסתם אבי סבו של יצחק, היה הגזבר של פרננדו הרביעי בסביליה, ולפי כמה סימנים היה גם almoxarif mayor  – של קסטיליה. ( חוכר מסים ) מאבות אבותיו ירש אפוא, דון יצחק את כישוריו בענייני כספים, את מיומנותו בניהול הכלכלה של מדינה ואת הכושר הדיפלומטי הנצרך לפעילות זו.

למסורת זו של עושר וכוח נתווסף השם שיצא לבני אברנאל כשייכים לשושלת אצילית ארוכה, מה שתרם, כפי שאפשר להניח, תרומה ניכרת ליוקרתה של המשפחה. בני אברבנאל היו בטוחים וגאים כל כך בקדמות אצילותם, שלא היססו לייחס את מוצאם לבית דודו ואת תולדותיהם בספרד לראשית ההתיישבות היהודית בארץ זו. אך על פי שאילן היוחסין של המשפחה אינו כולל יותר מחמישה דורות קודם זמנו של דון יצחק, יש ראיות לדבר שאותה יומרה זכתה לאמון, לפחות בקרב כמה ממנהיגי היהודים, לא רק בימיו של דון יצחק אלא גם ארבע מאות שנה קודם לכן.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהודי צפון אפריקה, ארץ ישראל והתנועה הציונית

הקשר בין יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל היה רצוף ולא ניתק מעולם. עוד בימי הביניים צוין שבירושלים הייתה קהילה של ׳מערביים׳ (מוגרבים) ולפני גירוש ספרד היו בעיר כ־300 משפחות. במאה השבע עשרה הצמיחה קהילה זו מתוכה את אחד הידועים שבחכמי הארץ – החיד׳׳א (ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי). ר׳ חיים בן עטר עלה ממרוקו באמצע המאה השמונה עשרה וכונן ישיבה בירושלים. חוסר היציבות ששרר מיד לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי הצרפתים וכיבוש ארץ ישראל בידי שליטי מצרים מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשה הביא ב־1830 גל עלייה מצפון אפריקה. בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה היו גלי עלייה נוספים. היהודים העולים הצטרפו בדרך כלל לקהילות ׳היישוב הישן׳ בירושלים, בצפת ובטבריה, אך את חידוש היישוב היהודי ביפו יש לזקוף לזכותם של יהודי צפון אפריקה. בשנות החמישים של המאה התשע עשרה עלה לארץ הרב דוד בן שמעון(הצוף דב״ש). רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו וקהילת המערבים (המוגרבים) בירושלים הייתה לאחת הקהילות הספרדיות החשובות. טענות על קיפוח בכספי החלוקה גרמו למערכים לפרוש מוועד העדה הספרדית. המערבים גם נטו להתפרנס מעבודתם, שלא כאנשי היישוב הישן, והיו הראשונים מבני היישוב הישן שייסדו שכונה מחוץ לחומות.

העליות הציוניות מ־1882 ומראשית המאה העשרים העמידו בצל את העלייה מצפון אפריקה, אם כי זו לא פסקה, אך לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת המנדט, חלה בה ירידה ניכרת. בראשית התקופה, בעקבות הצהרת בלפור, היה ניסיון התיישבות של מאות משפחות מקהילות פאס וצפרו שעלו ארצה ב־1921/2. הניסיון, שכונה ׳האקסודוס מפאס׳, נכשל. התנאים הקשים וחוסר היכולת של היישוב המשתקם בארץ לסייע להם אכזבו ורבים חזרו למרוקו עם רושם שלילי ביותר על המיזם המתרקם בארץ ישראל. חשוב גם לציין שמשלב מסוים הייתה העלייה לארץ מותנית בקבלת סרטיפיקטים שחלוקתם נמסרה לתנועה הציונית, ויש שהעריכו שיהודי המזרח קופחו בעניין זה וקיבלו פחות מהמגיע להם.

בהתאם לאתוס הלאומי ראתה התנועה הציונית עצמה את יהודי צפון אפריקה כחלק מקהל היעד של פעילותה. ערב הקונגרס הציוני הראשון הזמין הרצל גם את יהודי אפריקה ואסיה להשתתף בו. בקונגרס הראשון השתתף נציג מקונסטנטין שבאלג׳יריה. ב־1900, לקראת הקונגרס הרביעי, יצא הרצל בקריאה מיוחדת ליהודי צפון אפריקה להצטרף לתנועה הציונית. מנוסח דבריו בולטות יצירת קישור בין הציונות לאהבת ציון המסורתית (׳התעוררה בלב עמנו האהבה הישנה לארץ אבותינו הקדושה וכי האהבה הזאת קבלה בימים האחרונים פנים חדשים ותהי לתנועה גדולה׳) וראיית הצטרפותם של נציגי כל התפוצות, כלומר שאיפה לשלב גם את היהודים ה׳ילידים׳ בעשייה הציונית כתנאי להצלחת הציונות: ׳עבודתנו הכי נכבדה לעת כזאת היא להשתדל בדבר אחדות היהודים בכל מקום שהם […] ורק אחרי אשר יבואו אלינו אחינו מכל ארצות פזוריהם נוכל להשיג המטרה הגדולה והקדושה אשר הצבנו לנו להציל את כל עמנו מיד נוגשיו׳.

כבר בשלביה הראשונים שבתה הציונות את לבם של חוגים בצפון אפריקה ששמעה הגיע אליהם. להבדיל מהיחס לציונות באירופה, בתוניסיה ובמרוקו סייעו השמרנות הדתית והשאיפה להשתלב בתרבות המערבית להתפשטות הציונות ולא בלמו אותה. נטייה זו כלפי תרבות המערב, מלבד היותה גורם המעודד התבדלות מחברת הרוב המוסלמית, חשפה את היהודים להלכי רוח לאומיים מודרניים, ובוגרי החינוך הצרפתי היו קרקע נוחה לקליטת רעיונות ציוניים. השמרנות הדתית, הן המסורתית והן זו שהובילו ארגונים חדשים, הייתה פתוחה לרוח המודרנית, והזהות היהודית המסורתית, בזכות היסוד הלאומי שבה (גם אם לא כונה כך וגם אם הדבר קדם להופעת הלאומיות המודרנית), יצרה כר קליטה נוח לציונות. במקומות רבים שימשו רבנים עם צעירים מתמערבים יחד בתפקיד ראשי האגודות הציוניות.

אולם למרות האהדה לרעיונות שהתגלמו בציונות לא הצליחה התנועה הציונית כארגון פוליטי לגייס חברים רבים כפי שאפשר היה לצפות. אגודות ציוניות אמנם הוקמו במקומות רבים בצפון אפריקה אך פעילות דיפלומטית למען המטרה הפוליטית – שיבת היהודים לארצם – לא הייתה בראש מעייניהם של היהודים בצפון אפריקה. רבים רצו לעלות לארץ הקודש ולהשתחרר מ׳שעבוד מלכויות׳, אך מעטים בלבד חשבו שתנאי לעלייתם הוא הצטרפות לתנועה שתעבירם הכשרה רעיונית וגופנית לחיים חקלאיים בארץ ישראל.

התנועה הציונית, שנמנעה מלעודד עלייה מצפון אפריקה לפני מלחמת העולם השנייה, מיקדה את עיקר העשייה הציונית שם בגיוס כספים, וכך הוגבלה הפעילות הציונית בעיקר לבעלי היכולת. בקרב אלה הייתה התרומה לקרנות הלאומיות אחד מהחובות הרבים שרבצו לפתחם, נוסף על תמיכה בעניי קהילתם תרומה לקרנות פילנתרופיות, שגם הן עסקו במגביות למען ארץ ישראל. בעלי היכולת התקשו להבחין בין קרן קיימת לישראל למשל לבין קרנות אחרות, שהיו מפעלים פילנתרופיים, כמו קופת רבי מאיר בעל הנס. הדרישות התכופות של מרכזי התנועה הציונית להגביר את מכירת השקל (בעוד הבקשות להסבר על מהות הציונות זוכות לתשובות לקוניות) הביאו את ראש אגודת אהבת ציון בסאפי שבמרוקו לתהות ׳אם רק להשמיע על השקלים נבראה הציונות ורק על ידי השקל אשר ישקול אחת לשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני׳. בעיה אחרת של הציונות בצפון אפריקה הייתה ההסברה. התנועה הציונית – שנולדה באירופה והפנתה את עיקר מרצה ליהודי אירופה – לא נערכה להסביר את עצמה כראוי בצפון אפריקה ולדוגמה, לאגודות נשלחו מכתבים ביידיש ובגרמנית.

הלך הרוח הקולוניאלי השפיע לא רק על יחסם של הציונים האירופאים ליהודי צפון אפריקה אלא גם על היחס של יהודים אלה לציונות ועל נכונותם להצטרף לתנועה הציונית. השפעה זו פעלה בשני כיוונים מנוגדים. מן העבר האחד לא היה הלך הרוח הקולוניאלי מצע נוח לקליטת הרעיון של התארגנות יהודית עצמאית. הציונות המדינית הייתה פתרון שהוצע ליהודים על רקע כישלון האמנציפציה. זה היה בעיקרו משבר אירופי שיהודים מחוץ לאירופה, כמו למשל בארצות הברית, לא התמודדו עמו. גם רובם המכריע של יהודי צפון אפריקה בראשית התגבשותה של הציונות לא חוו תהליכי אמנציפציה, ועבור אלה שראו את ניצניה היא לא הייתה כרוכה באבדן הזהות היהודית אלא דווקא בהדגשתה ובהתרחקות מחברת הרוב המוסלמית. כלומר האכזבה מהאמנציפציה כתנאי להתעוררות ציונית לא התקיימה בצפון אפריקה, ויש הטוענים שמשום כך לא הצליחה הציונות המאורגנת לגייס חברים.

מן העבר השני, בגלל המצב הקולוניאלי היה לציונות תפקיד חשוב בציבוריות היהודית בצפון אפריקה. מבחינה זו יש להבדיל בין מיעוט החברים הרשומים, ואולי אף המיעוט היחסי של תרומות, לבין האהדה הרחבה שהציונות זכתה לה בקרב יהודי צפון אפריקה, ולא רק מסיבות משיחיות. חלק מהקהילה היהודית עבר תהליכי התמערבות וחלקה נותר במצבו ה"ילידי׳, והאופציה הציונית הייתה נתיב שאפשר התארגנות ופעילות מודרנית תוך שמירת הזיקה לערכים מרכזיים של החררה המסורתית. משום כך היא דיברה כאמור אל לב הרבנים, כמו גם אל לבם של חלק מהמתמערבים, ורכשה לה אוהדים רבים. בהקשר זה חשוב לציין שהלאומיות הערבית מילאה תפקיד דומה, שיתוף פעולה ומפגש בין מסורתיים למתמערבים, גם בחברת הרוב המוסלמית.״״

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היה גל התלהבות ראשוני מהצהרת בלפור, התלהבות שהביאה כאמור לאקסודוס מפאס. ב-1926 ייסד פעיל ציוני, יונתן טורש, עיתון,  'Avenir lllustre״ וכעבור זמן הוא היה לעיתון מרכזי של יהדות מרוקו ואחת הבמות החשובות לקריאה למודרניזציה של יהדות מרוקו."^,׳ במחצית השנייה של שנות השלושים, לאחר שהשלטונות התירו את הפעילות הציונית, התכנסו ועידות ארציות של ציוני מרוקו והתמיכה של ראשי הקהילות הגדולות בציונות הלכה וגברה. בתוניסיה הוקמה פדרציה ציונית והיא זכתה להכרת השלטונות. תוניסיה גם הייתה זירה שכוחות רדיקליים בציונות נאבקו בה על ההנהגה, ומ־1927 אף הייתה התנועה הרוויזיוניסטית לתנועה המרכזית בפדרציה המקומית.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?

לפי המסורת המוסלמית מספר הקוראן על שני גילויים: הראשון למשה בהר סיני לפני למעלה מ־3,000 שנה, והשני למוחמד בשנת 609. הגילויים היו על שני הרים: הראשון על הר סיני, והשני על הר בשם הירא באזור מכה. שתי דתות ירדו ברוח הקודש: הראשונה למשה, והיא ניתנה לעם ישראל; השנייה על־ידי מלאך, שהוריד דת חדשה, היא האסלאם, אשר תוכנה וצורתה הם כפי שביטא אותם מוחמד בסוף חייו; וכן שני סוגי לוחות: הראשונים ניתנו למשה בידו, והם היו עוד מצויים אצל עם ישראל בזמן שאול המלך; ולוחות אחרים נראו למוחמד, אבל הם נשארו בשמים בידי מלאכים.

נבהיר את הדברים. יש שהקוראן מזכיר את שמו של מי שקיבל לוחות וגווילים – משה. ויש שהקוראן כותב בצורה סתומה: ׳הקוראן׳ חקוק על ׳לוח גנוז׳; אללה שומר אצלו את ׳אם הכתבים׳:

הקוראן – פרופ' אורי רובין

סורה 53 הכוכב פסוק 36 – " האם לא סיפרו לו על הכתוב בגוויליו של משה

הערת המתרגם את הקוראן : גוויליו של משה – התורה. ואולם יש הגורסים שכבר לפני התורה נגלו למשה מגילות ובהן משלי מוסר

סורה 87 העליון פסוק 19

גווילי אברהם ומשה….

גווילי אברהם ומשה : מפרשים שהיו אלה מגילות שכללו משלי מוסר, וכן את פסוקי הקוראן החותמים סורה זו.מגילות משה נגלו לו לפני התורה

״הקוראן רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״_; ״זה הקוראן חשוב בכתב שמור שרק טהורים נוגעים בו״(פה, כב_; יג, לט_; פ, יב-טז; נו, עח).

על סמך כל אלה גורסים המוסלמים, כי מדובר בשני לוחות ובשני ספרים שונים: תורת משה מצד אחד, וספר מצחף עות׳מאן מצד שני; יש לוחות שקיבל משה בהר סיני, ויש לוח חקוק בשמים.

אבל קיצור או חסרון מילה בקוראן עדיין לא מחייבים להמציא הסבר מהפכני כזה. דרך הקוראן לכפול סיפורים, פעם שנייה ושלישית ועד שמונה פעמים; פעם הדבר בא באריכות, ופעם בקצרה. כשהקוראן מציין שם של מקום גבוה, ממנו ניתנה דת, לא מוזכר אלא הר סיני; וכשהוא מזכיר שם של אדם שקיבל ספר ולוחות, מופיע רק שמו של משה. גם לא מובא בו שהקוראן נמצא ביד מלאכים, אלא רק בידי סופרים, וסופרים הם בני אדם, בשר ודם שכותבים ספרי תורה.

המסורת המוסלמית משנה את דמותו של מוחמד מזו המצטיירת בסורות המכאיות. שם נראה שהוא רק מתחיל ללמוד יהדות אצל חכם יהודי. הוא אף פעם לא מציג מלאך שיעיד בזכות בשורתו, והעדים לאמיתות דבריו הם עם ישראל. אנשי מכה יודעים שבשר-ודם מלמדו, והוא עצמו לא מנסה להתכחש לכך. הוא לא מעיד שספרו הערבי דומה לספר שראה בשמים, אלא לכזה הנמצא בידי היהודים. נרשה לומר שהמסורות שבעל־פה על עניינים אלו, שהביאו הביוגרפים של מוחמד ונכתבו לפחות כ-150 שנה אחרי מותו, אינן בנות-סמכא. בבחינה פשוטה של הדברים שבספרו של אבן אסחאק, הביוגרף הראשון ובר־הסמכא העיקרי לתולדות חיי מוחמד, ניכר שרובם אגדות חסרות אחיזה במציאות. ואכן, היסטוריונים ערבים קדומים גינו את נטייתו לזייף את ההיסטוריה. מאלכ בן אנס, מייסד האסכולה השרעית הקרויה על שמו, ומי שנחשב ראש וראשון לחכמי העיר מדינה, העיד כי דאג לסלק את אבן אסחאק מעירו בשל בורותו, שקריו, חוסר אמונתו ושורה של חטאים בהם לקה, שהחשוב ביניהם ־ העדר יושר ויושרה בכל הקשור לכתיבה היסטורית. כללו של דבר, אין אפשרות להבין קצת מה שקרה אלא על־ידי השוואת הדברים האמורים בקוראן, בתנ״ך ובתלמוד, ועל־ידי ההיגיון הבריא. וכבר העלו מזרחנים רבים ספק אם מוחמד רצה ליצור דת חדשה בהיותו במכה, ולא בכדי.

רוב הנחותיו והסבריו של חנא זכריאס במה שכתב על תקופת מכה נראים לנו קרובים להגיון ולאמת יותר משאר מחברי הספרים בנושא. הללו הושפעו, מי פחות ומי יותר, מן המסורות והאגדות העממיות המוסלמיות. האמת נראה שלעולם שלא נדע מה בדיוק אירע בתקופה ההיא, ופסוקים רבים בקוראן יישארו סתומים וחתומים.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

בצאתך לישע עמך

החום במרקש היה כבד מנשוא, ולכן בימות הקיץ נהג ר׳ יעקב להתארח אצל אחיו הבכור ר׳ שלמה, באגאדיר, שם האויר היה נוח יותר.

מעשה מופלא מאותם ימים שהתארח בבית אחיו, עובר במסורת המשפחה מדור לדור :

בימים ההם כח הכישוף היה מצוי בקרב ערביי מרוקו, מכשפים רבים סובבו בערים ובכפרים, והטילו את חיתתם על כל הנקרה בדרכם. כבכל מקום, גם כאן, הסובלים העיקריים היו היהודים. המכשפים הנאלחים השתמשו בכוחם המסתורי להטיל עליהם אימה, וניצלו את היותם חסרי ישע. בנוסף לכך, בדרכים שפלות ועקלקלות היו זורים שנאה ליהודים בתוככי ההמון הנבער.

ר׳ יעקב ראה בעני עמו, והחל ללמדם סגולות שונות, או שמות קודש שמותר להתשמש בהם, כדי להילחם במכשפים, וכדי למנוע את התופעה השלילית של ­פניה למכשפים לעזרה, תופעה שהחלה להתפשט בין פשוטי העם בעקבות המצוקה הקשה של אותה תקופה.

באחד הימים סובב לו מכשף נתעב בסביבות העיר אגאדיר, אותו מכשף היה נחשב לאחד מגדולי המכשפים, ונקרא מורם ורבם.

רשע זה הפיל אימה מרובה על כל יהודי הסביבה. בכישופיו ניסה לצוד קטני אמונה מבני עמנו, ולאלצם להמיר את דתם.

יום יום היה יוצא ממאורתו, ותר בעיניו הזדוניות אחר יהודי מסכן אשר יאות להיכנס לרשתו. מאמצים מרובים עשה, העלה קטורת לגולגלות, ומבין שיניו סינן ארס, אך העלה חרס.

ברם, גם צייד חדל אישים כזה, לפעמים מצליח. באחד מימי הקיץ, עלתה בחכתו נערה יהודיה צעירה, רחל אסבג שמה, אשר נלכדה בסבך כישופיו. בהיותה תחת השפעתם, החליטה לעזוב את ביתה ולעבור לכפר סמוך, שם, לאחר שתצהיר בפני שלשה כהני דת, כי הינה חפצה להתאסלם מרצונה החפשי, תמיר את דתה, ותנשא לבנו של הקאדי המקומי.

כשמוע הצדיק ר׳ שלמה על כך, בערה בו קנאת אלוקיו, ורחמיו נכמרו על עני אחיו, הנאנקים תחת צפרניו הדורסות של אותו מכשף.

סמך מחשבה למעשה, נטל מקלו, עטה גלימתו, ופנה לתור אחר מאורתו של אותו רשע.

כשהגיע לביתו, נעמד לפני אותו מכשף, ודרש ממנו בקול תקיף להסיר את הכישוף מאותה נערה, כדי שבזמן שתתיצב לפני כהני הדת תעמוד על דעתה ותחזור לדתה.

כל אותה עת ישב לו המכשף וקסם את קסמיו, זרק את מטהו אילך ואילך, ופלבל בעיניו לבסוף חרחר מתוך גרונו בקול מאיים: לא רק שלא אשמע לבקשתך בענין אלא דעתי להמשיך בדרכי זו ביתר שאת, לצוד נערות יהודיות רבות ככל האפשר לאלצן להמיר את דתן בהיותן תחת השפעת הכישוף.

משנוכח ר' שלמה שבדרך זו לא יעלה בידו להשיג את מבוקשו, עזב את ביתו             וחזר לביתו, פנה להתייעץ עם אחיו ר׳ יעקב, שהתארח בביתו, כמנהגו בימים אלו.

לאחר שהסתודדו, החליטו, שהיות והסכנה הנשקפת ליהודי האזור מאותו מכשף רבה היא,עליהם לעשות מעשה, ולהשתמש בכוחותיהם הטמירים ונעלמים

כמה שעות אחר כך, לאחר שהתפללו ערבית בבכיות ותחינות לבוראם שיצליח דרכם, התקדשו והטהרו בטבילה במקוה, ויצאו לדרכם.

באישון ליל, צעדו יחדיו במשעול החשוך, המוביל לכפר בו כרה את מאורתו אותו מכשף מאוס.

אשמורת הבוקר הגיעו לביתו, ותיכף החלו להקיף הקפות סביב ביתו, תוך כדי ייחוד ייחודים, ותיקונים שונים. משכילו מעשיהם, שבו חזרה לעירם, מבלי שאיש יבחין במעשיהם.

כאשר זרחה השמש, והחלה לשלח קרני אורה לתוך בקתתו של אותו מכשף, ארע דבר מופלא: המכשף, אשתו, ובני ביתו, קמו משנתם אחוזי תזזית, והחלו להתנהג כמשוגעים לכל דבר. ריר דביק זרזף מזויות שפתותיהם, לשונם השתרבבה לכל עבר ובידיהם ורגליהם עשו תנועות שונות ומשונות. אולם הגדיל לעשות בעל הבית ״המכשף הדגול״, אשר קיפץ וצווח צווחות נוראיות ומקפיאות דם.

לאחר זמן מועט, כשהתגבר שגעונו, נטל סכין חדה ושחט את אשתו וילדיו. אך בזה לא נתקררה דעתו, בטירופו המתגבר והולך, העלה את ביתו באש, ובכדי להגביר את עצמת האש קפץ גם הוא לתוכה, ובתוך זמן קצר הפכו הוא ובני ביתו לאודים עשנים…

לאחר  ששמע ר׳ שלמה את הבשורה הטובה על סופו המתאים של אותו רשע, חש עם אבי הנערה לביתו של מושל האזור.

לאחר שהתקבלו, סחו בפניו את המעשה, ושטחו את בקשתם להשיב את הנערה לבית אביה. המושל האזין לסיפורם, והשיב, כי בהתאם לחוקי המדינה, מוטל כמושל האזור, לבדוק את הענין עם הנערה עצמה, והיה אם ברצונה להתאסלם עליו לנהוג בהתאם לכך, ואם לאו – תוכל לחזור לבית הוריה.

ר׳ שלמה פנה אל המושל בבקשה, כי יסיים את הענין במהירות, מפאת הסכנה הנשקפת לנערה, אם יוודע בכפר הנסיבות שהביאו לסופו המסתורי של המכשף.

המושל ענה בחיוב, עלה על מרכבתו, והזמין את ר׳ שלמה ואבי הנערה לנסוע עמו. משהגיעו אל הכפר, חפשו אחר הנערה, ונאמר להם, כי היא כלואה באחד הבתים בפאתי הכפר. בהתקרבם אל הבית, שמעו קול צווחותיה של הנערה האומרת, כי רצונה לשוב אל עמה ואל בית הוריה.

משהגיעו לפתח הבית, פרצו פנימה, ולעיניהם נגלה מראה אכזרי ביותר: בני הבית מצליפים על הנערה בשוט בכל כוחם, ומצוים עליה לומר כי רצונה הטוב להתאסלם.

המושל הורה מיד לחייליו לאסור את בני המשפחה, והנערה שבה עוד באותו יום לבית הוריה.

לעילוי נשמת יישכר בן עמי….איש רב פעלים….חוקר את הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו, כתב ספרי מעשיות וסיפורים, ערך ספרי היסטוריה….יהי זכרו ברוך…..

60            פיוט רבי שמעון בר יוחאי ם׳ אני חיים

אקריב תשורת זמרת שבחי — תוך אחי לכבוד איש האלוהים ושמו השב״י: אנא [א] דוני ושמו השב״י

נחבה [נחבא] כמה שנים במערה — סגורה עמו רבי אלעזר ממשפחת רם והוא בן איש חי: אנא [א]דוני ושמו השב״י

ידעו סודות תורה הנפלאים — נוראים מאלו [מלאו] דעת וחכמה ויחכמו המה מכל חי: אנא דוני ושמו השב׳׳י

חרוב ומעון [ומעיין] להם נבראו — ונראו אכלו ושתו מהם בימים ההם בני אל חי: אנא דוני ושמו הרשב״י

יצאו משם וראו העוסקים — וחושקים בהבלים ושרפום לא הסכים עמם אלהים חי: אנא דוני ושמו רשב״י

ישרים חזרו שם מסך [משך] שנה — אל קנא לא יחפוץ במות ראשע [רשע] כי ישוב מדרכיו וחי: אנא דוני ושמו רשב׳׳י

משך י׳׳ג שנים שמה נטמנו — אב ובנו ועל ידם השפיע ה׳ משביע לכל חי אנא דוני ושמו רשב״י.

           הערת המחבר : שיר זה נכתב על־ידי המחבר של השיר הקודם. גם הוא מופיע על דף בודד שחולק בהילולה. באמצע הדף מופיעה אותה תמונה של ר׳ חיים פינטו הקטן. הטרנסקריפציה של הטקסט באותיות לועזיות, המופיעה בחלק השמאלי של הדף, היא מקור חשוב לחקר מסורת הקריאה של יהודי מרוקו. יש לציין שר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס זכו להרבה פיוטים וקסידות. ראה למשל, H. Zafrani, "Une 366-382 .Qassa de Tingir; hymne a Bar Yohay", Revue des Etudes Juives, Vol. 127 (1968), pp

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%A9%D7%9B%D7%A8_%D7%91%D7%9F_%D7%A2%D7%9E%D7%99

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים שהלך לעולמו ביום חמישי שעבר…..יהי זכרו ברוך

4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

עד כה הבאנו דוגמאות של השפעת הספרדים על האשכנזים ויש לשאול אם הייתה זו דרך חד סטרית. לשון אחר, האם ניתן למצוא סימנים לכך, שהספרדים קיבלו נוהגים ומושגים שמקורם אצל שכינהם האשכנזים ?

בל נשכח, שבסוף המאה השמונה עשרה מנתה האוכלוסייה האשכנזית כ-20.000 נפש, בעוד שמספר הנפשות בקהילה הפורטוגזית לא עלה על 2.500, גם ראינו, שלא היו מחיצות נוקשות בין שני המגזרים והדבר ידוע לנו מימי שבתי צבי, כאשר התלהבות עצומה אחזה את כל יהודי אמסטרדם.

רבני שתי הקהילות התייעצו ביניהם בענייני הלכה, ותכופות נותנים חכמי שתי הקהילות גם יחד הסכמות לספרים, שמתוכנן אנו למדים על הקשרים שביניהם. יש גם לזכור, כי במחצית המאה השמונה עשרה נוצרה שכבה של אשכנזים אמידים ומשכילים, אשר בחקוֹתה את אורח חייהם של הספרדים העשירים, יכולה הייתה להשפיע עליהם.

אולם על אף עובדות אלו, לא יכולנו למצוא סימנים של השפעה אשכנזית על הספרדים. יש להסביר עובדה זו ברתיעתה של השכבה הגבוה מאימוץ נוהגים של השכבה הנמוכה. הספרדים שמרו בקנאות על דרך חייהם וכאשר החלו להיווצר בקיעים, היה זה בכיוון החברה הלא יהודית ולא בכיוון החברה האשכנזית.

המימרה, שמוטב להשיא את הבת לגוי מאשר ל " טודסקו " – יש בה אולי מן ההפרזה, אבל ללא ספק היה בה גרעין של אמת. ניתן להצביע על שינוי היחס כלפי האשכנזים במחצית המאה המשונה עשרה. שמאה הראשונה של חיים בצוותא היה הפער בין שתי העדות כה גדול, עד שהוא מנע כל השוואה. החברה הספרדית, הצומחת, היוזמת, המשכילה לא הרגישה בשום איון מצד האשכנזים, על אף עליונותם המספרית.

אולם התנאים השתנו באמצע המאה השמונה עשרה. משברים כלכליים חמורים פקדו את אמסטרדם והספרדים, אשר מרביתם חיו באותו זמן על הכנסות ההון ועל ניירות ערך, איבדו את רכושם. נוצר פרולטריון ספרדי ומספר נתמכי הסעד גדל לממדים מדהימים.

או אז אנו נתקלים בגילויים של דחייה, של פחד ואפילו של עוינות. יצחק דה פינטו – 1762, מבחין בין ספרדים לאשכנזים ואת האחרונים הוא חושב כנחותים. כמה שנים שלאחר מכן טוען סופר עלום שם – 1770, שהקיץ של היהודים הספרדים עבר ושהאשכנזים, שהם חרוצים וחסכוניים יותר, רואים כבר את העת המתוקה מתקרבת :

" המה עולים ואנו יורדים ". ויש המסיקים גם מסקנות מעשיות : אין הם רוצים להעסיק אשכנזים או שהם מעתיקים את מקום מגוריהם הרחק מן האשכנזים. 

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

איננו יודעים כיצד הוכנו כל העותקים שנשלחו לעריה, עיירותיה ומקומות היישוב של קסטיליה וכיצד הוכרז הצו ואם הוכרז באותה שעה בכל המקומות שלשם נשלח. בוודאות גמורה הוא הוכרז בקסטיליה ב־1 במאי 1492,' ואילו במלכות אראגוניה הוא הוקדם בימים ספורים, שכן בסרגוסה הוא הוכרז ב־29 באפריל.1492  ברם ביום הראשון, הוא ה־28 באפריל 1492, ביום סן פדרו מרטיר, נמסרה הודעה בפומבי לפרוקורדורים של מלכות אראגון על החלטת הכתר על גירוש כל יהודי תוך שלושה חודשים, וארבעים יום. ולמחרתו של אותו יום, הוא יום ראשון הנקרא יום ראשון של קוואסימודו, הוא נתפרסם ברבים.

ברי שיש לקשור את פרסום צו הגירוש בהכנתו ובשמירתו גם מעיני אישי מדינה שלא יתגלה ברבים קודם זמנו. הכתר ודאי ראה חשיבות רבה בבחירת אותו מזכיר המלכים שעליו תוטל המשימה להכין את ניסוחו של צו הגירוש ובבדיקת הנאמנות המוחלטת של אותו מזכיר־נוטריון שאכן יקיים את סודיות הצו. המזכירים הקרובים ביותר לכתר היו חואן די קולומה, פרנאן אלוואריס די טולידו וחואן די לה פארא. ואין כל כוונה לגרוע ממעמדם של מזכירים אלה ולהביע ספקות על נאמנותם שלהם בשעה ששירתו את אדוניהם פרנאנדו ואיסבל. מבין השלושה שנמנו נבחר להכנת צו הגירוש חואן די קולומה, ואין לדעת אם יד המקרה או הקירבה היתה בדבר. חואן די קולומה נמצא עם פרנאנדו ואיסבל בסנטה פי בזמן כיבושה של גרנדה. מוצאו היה מבורחה (Borja) שבאראגון, ושמא היה בעובדת היותו מאראגון גורם מכריע לכך. הוא היה בן למשפחה חסרת אמצעים שעלה בכוחות עצמו והגיע לשמש מזכירו־נאמנו של מלך אראגוניה, חואן השני, משנת 1462 ואילך. הזדהותו ושירותו למלך זה היו גמורים ומוכרעים במידה כזו שחואן השני אף ייפה את כוחו והסמיך אותו לחתום בשמו על תעודות המלכות שנקבעו במצוות המלך. נאמנות זו לכתר, אדוניו פרנאנדו, כאילו הפכה למורשת. ונוסף על כך הכנתו של צו מפורט דרשה מיומנות רבה וזו היתה נחלתו של מזכיר זה.

ולא זאת בלבד. קיים קשר ברור בין האינקוויזיטור־גנרל תומס די טורקימדה ומוסד האינקוויזיציה לצו הגירוש. ב־20 במארס 1492 כתב טורקימדה מסנטה פי אל הגמונה של ג׳ירונה בעניין הגירוש. כתיבה זו מעידה כמאה עדים עד כמה היה טורקימדה מעורה בסוד הגירוש והכנת הצו בידי חואן די קולומה. באיגרתו אף נמצא אינטיטולציה מיוחדת של טורקימדה, שנוסף על היותו אינקוויזיטור־גנרל הוא רשום גם כאב הווידוי של המלך והמלכה. איגרת זו, שנשלחה על דעת הכתר גם אל המשנה למלך של אראגון, אנריקי, בנו מחוץ לנישואין של פרנאנדו, וכן לכל הוויקארים של נסיכות קטלוניה והאנשים הקשורים בשלטון, מלמדת עד כמה רב חלקו של טורקימדה ברעיון הגירוש ובביצועו.

לאיגרת זו יש חשיבות נוספת רבה גם בתיאור גורמי הגירוש. מובא בה אותו טיעון המצוי בצו הגירוש נגד היהודים, המלמדים והמדריכים את האנוסים בקיום מצוות תורת משה, במתן סידורי תפילה (ספרים, בלשון האיגרת), שבהם הם לומדים את תפילותיהם, ההתכנסויות בימי הצום וכיוצא בזה בשאר מצוות וקשרים עם יהודים. לכך הוסיף טורקימדה על ׳ההסבר [שהיהודים] נותנים להם [לנוצרים החדשים] שדתם של הנוצרים היא הלצה (burla והנזק שדרך זו גורמת לנוצרים החדשים, כפי שהודיע ומסר על כך טורקימדה למלך ולמלכה.באיגרת חזר טורקימדה והדגיש שתאריך היציאה האחרון הוא ה־ 31 ביולי 1492. על כך הוסיף שאסור ליהודים להישאר בג׳ירונה ובעיירותיה של ההגמוניה לאחר מכן, והנשארים יהיו נידונים לפי החוק, כלומר דינם דין מיתה. בתוספת מיוחדת קבע טורקימדה שהם יועמדו לדין תוך תשעה ימים, כאשר צו הגירוש (האמור לקסטיליה) קובע שההוצאה אל הפועל של עונש המוות תהיה בלא זימון והכרזה." באיגרת מדריך טורקימדה את ההגמון וכל הקשורים ביציאה כיצד עליהם לנהוג באלה שיישארו מאחור ולא יצאו בגירוש מכל סיבה שהיא. בצדק הצביע כאן קונדי על הקושי ביחס לסמכותו של טורקימדה בשיפוט על יהודים, שהרי אלה נשתייכו בגופם ורכושם לכתר ורק לו זכות שיפוט עליהם. יחס משפטי זה ביטא פרנאנדו בהוראות ההוצאה אל הפועל של הגירוש, שעה שציווה לרשום את רכוש היהודים ומכירתו לשם כיסוי חובותיהם לכתר.

עותק צו הגירוש שנמצא בארכיון הכתר של אראגוניה בברצלונה חשוב הוא לקביעת מקומו של צו הגירוש מקסטיליה. אין ספק כאמור לעיל, שאיגרתו של טורקימדה אל המשנה למלך אנריקי והגמון ג׳ירונה היא מקור ראשון של צו הגירוש הסופי. שאלה עומדת בעינה מהי הזיקה בין איגרת זו לעותק המצוי בברצלונה ולצו הגירוש של קסטיליה, שממנו(כמובא לעיל) נשלח עותק לאווילה, ועותק אחר נשלח לבורגוס. בעותק של ברצלונה מצויה תוספת הדנה בהלוואה בריבית כגורם נוסף לגירוש היהודים מספרד, בה בשעה שנושא הריבית הושמט ואינו מצוי בנוסח של קסטיליה. קונדי שיער שגם פרט זה חייב היה להימצא בנוסח של קסטיליה. אלא שנראה לנו שעניין הריבית בין גורמי הגירוש אינו אלא שולי ולכן הושמט.

 דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

מנהגים שונים

סיד יוסף

8            שפיכת מים: הגישו מים לאדם לשתות, הוא שפך מעט מים מהכוס לפני ששתה. אדם שטעה בקטע האזהרות בחג מתן תורה או זה שנפל בחלקו קטע ״בסימנא טבא״ שפכו עליו מים או חלב. שפכו מי הדליים במעבר ארבע התקופות. שפכו מים מבתים סמוכים לבית הנפטר. שפכו מים בליל הסדר בשעת קריאת עשר המכות. הנשים שפכו מים על התשב״ר כשעברו ברחובות השכונה ותפילת הגשם בפיהם וז"ל (תרגום מילולי לעברית):

אבינו אדוננו, תן לנו גשם, תירטב השיבולת ויתמלאו הנהרות,

השיבולת הצמאה, תיוושע מאלקים, תירטב השיבולת וכר סל השזיפים, תיוושע מאלקים למעלה, תירטב השיבולת וכו׳ הגשם החזק, לפרנסת האלמנה, תירטב השיבולת וכו' יבשו עלי התבואה, יושיעם מי שגידל אותם, תירטב השיבולת וכו׳

הקפידו שלא לשתות מים במעבר ארבע התקופות, ובפרט במעבר תקופת תמוז.

9             נהגו ליתן שעורים (או אפר) במים שבהם בישלו ביצים^.

10          נהגו שלא לתפור ושלא לתקן דבר מה בבגד כשהוא על הגוף.

11          נהגו לכסות לחם בזמן אמירת ברכת המזון כמו בשעת הקידוש^.

12          לא ישנו כשהראש לכיוון הדלת הראשית, וראו בזה ח״ו אות מבשר רעות שהאדם מועד לילך לבית העלמין.

כשהותירו תינוק יחידי בבית לא עזבוהו עד שהניחו סכין תחת הכרית, כשמירה.

12          כאשר שן חלב נשרה לילד, היו אומרים לו להשליכה לעומת השמש ולומר תפילה בלשון יהודית ערבית: ״הנה שן חמור, תן לי שן אייל״. " האת סנת לחמאר, וועטיני סנת לגזאל

12          תגלחת הראש לבנים: התגלחת הראשונה נעשתה בגיל תשעה או עשרה חדשים, בשירה ובזמרה, ובעריכת סעודה. כן יש מי שתרם כסף לבית כנסת יחסית לשערות התינוק.

12          מנהג קדמון בדבדו היה מי שסיפר את שער ראשו נזהר ללקטו ולגונזו. הר׳ דוד הכהןמצא מקור למנהג קדמון זה ביחזקאל פרק ב׳ פסוק גי: וצרת אותם בכנפיך ופירש רש״י מכאן רמז שכל המספר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנזם. ושמעתי רמז לדבר ״לא יפול משערותיו ארצה״. גם את שערות הזקן שנשרו נהגו המדקדקים להניחן בין דפי ספרים.

סרוק שער נשים היה בצנעה גדולה: ייחדו פינה לתסרוקת בחדר שבו אשה הסתרקה ונעלו דלתות החדר. מתחו סדין בפינה לתסרוקת ומאחורי הסדין הסתרקה האשה. את השערות שסרקו ושנשרו אספו ויש שנהגו לשרפן, אך לא להשליכן.

כידוע נשים לא טעמו יין מכוס הבדלה בשום אופן. הטעם משום חשש גירושין ח״ו, והחשש היה מבוסס על כך שההבדלה היא סימן להפרדה בין שבת קודש לימי החול ומכאן למחלוקת.

אשה שקיבלה גט הלכה לבית העלמין לתחנונים ולבכי בקברות הצדיקים. את הלילה הראשון היתה ישנה בעזרת נשים בבית כנסת. משך הלילה קיבלה את ביקורי עדוד מבני המשפחה ולמחרת טבלה.

קרובי משפחה השתדלו לא להיות נוכחים בעת מסירת גט, אמרו מי שנכח בעת נתינת גט יש חשש שהוא עצמו יגרש אשתו!

מי שהדיינים הטילו עליו חרם הלך לבית הקברות שם קיבל עליו לפני שני עדים את החרם. שליח בית דין פירסם שפלוני הוא בחרם. המוטל בחרם לא נעל נעלי עור, וישב במקום מבודד בבית כנסת עד שביקשו מהדיינים לעשות לו התרה.

מנהג היה לייבם.

מנהגם לשאת קטנה בת תשע שנים ״לאנסובי קטנות דלא אולידו״.

מנהגם היה לכבד בעלייה ראשונה לתורה, וכאשר אין כהן בבית כנסת, את מי שכיבדו בהגבהת ספר תורה, ואמרו בזיון למגביה שעלה להגבהה שירד מהתיבה מבלי לברך על ספר תורה.

כאשר התארח אצלם תלמיד חכם שמחו מאד והאמינו שתלמיד חכם הוא בעל לב טוב ועין טובה. ״טוב עין הוא יבורך״ הוא יברך והוא יביא להם ברבה טובה לבית.

תלמיד שהוסמך לרבנות, או להיות שוחט או מוהל, ערכו לכבודו סעודת מצוה. כן ערכו סעודה כאשר

קנו ספרי ש"ס או ספרי זוהר.

כאשר שחטו יונים היו שוחטים אותן במספר זוגי שנים או ארבעה או ששה.

נזהרו מאד במצות ״צידה לדרך״ כמוזכר במסבה סוטה לה׳: שלא פטרנוהו בלא מזונות לדרך״.

שחיטת עופות: יש שנהגו לשחוט מיושב ולאו דוקא בעמידה.

נהגו לברך ברכת האילנות אחרי שקטפו פרח מהעץ (סבא

ברית

כתב עת של יהודי מרוקו

 גיליון מיוחד

ר' שלמה-חי כנאפו

כסף חי

עורך ומוער על ידי אשר כנפו

Brit

Revue des Juifs du Maroc

Numero special

Salomon Hai Knafo

La vie juive a Mogador

Presente et annote par

Asher Knafo

Ot Brit Kodesh

Hiver 2008

Le deces de mon pere Salomon Hai Knafo, survenu a Jerusalem le 7 Mai 1995 a laisse un grand vide. On ne peut s’empecher de penser qu'avec lui s'est terminee une epoque ou les gens avaient une grandeur presque demesuree, grandeur que nous ne rencontrons plus aujourd'hui. S.H.Knafo a mene une vie exemplaire, comme pere d'une tres grande famille et comme chef et dirigeant d'une grande communaute. C'etait un puits intarissable de savoir et de connaissances. Les entretiens avec lui, etaient toujours passionnants et enrichissants. Une reflexion, une question, provoquaient immediatement une reponse juste et detaillee. Quand il n'avait pas de reponse il avouait "Je ne sais pas", mais n'en restait pas la et se mettait tout de suite a la recherche d'une reponse satisfaisante. Mon pere avait la plume facile et eprouvait un veritable besoin d'ecrire et de communiquer avec les personnes qui lui etaient cheres. II entretenait avec ses enfants et les membres de sa famille qui etaient a l'etranger, une correspondance reguliere. L'ordinateur personnel n'existait pas encore. II tapait donב ses lettres sur une petite machine a ecrire, et se servait de papier pelure pour obtenir plusieurs exemplaires. Chacune de ces lettres ecrites en lignes serrees etait d'au moins sept pages numerotees. Elles etaient toutes de veritables chefs- d'oeuvre. Elles etaient imagees, pleines d'humour, de philosophic et d'enseignements. Nous les lisions avec ferveur et les faisions lire a d'autres. Ceux-ci etaient emerveilles par son langage chatie en franfais et en hebreu. Ce courrier similaire a plusieurs correspondants inspira son frere le poete Isaac D. Knafo, qui a son exemple ecrivit une "Lettre des lettres" qu'il envoya a tous les membres de la famille. II en composa encore treize, denommees 'Lettre', imprimees en offset qu'il envoyait de son Kibboutz a des centaines de proches et amis. Apres le deces d'Isaac Knafo, l'idee continua de faire son chemin et les descendants de S. H. Knafo fonderent la revue 'Brit' a laquelle lui- meme participa largement jusqu'a ses derniers jours.