תורת אמך ◆ פרשת שמות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 34◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו(א, א).

כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים, שמות השבטים נקבע על שם העתיד לקרותם בירידתם למצרים. נאמר "הבאים" והם כבר באו, כמו שכתוב (שמות רבה א, ה), כי שמות כל השבטים לא נקראו על צד ההזדמן ודרך מקרה, רק בהשגחה על צד הנקרה לבניהם במצרים. "ראובן" על שם (שמות ב, כה), וירא אלהים את בני ישראל. "שמעון" על שם (שמות ב, כד), וישמע אלהים את נאקתם. "לוי" על שם, שנתחבר להם כביכול בצרתם, כענין (תהלים צא, טו), עמו אנכי בצרה. ורמז כאן במה שכתב "הבאים" רצונו לומר, ואלה השמות שמפרש והולך, לא בהזדמן קראם יעקב, אלא כולם נקראו על שם העתיד שעתידים לבוא מצרימה.

ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים(א, ה).

כתב הגאון החסיד רבי חיים משאש זצ"ל מגדולי רבני מכנאס, בספרו נשמת חיים, הכתוב קרא כל השבעים נפש בשם נפש אחת, להודיע שהיתה אהבה ואחדות בינהם, כאילו כולם נפש אחת. ונפש יתירה, להודיע שכולם נתעסקו רק בעניני הנפש, דהיינו התורה והמצוות ולא בעניני הגוף. "ויוסף היה במצרים" בא להודיע שיוסף היה שקול כנגד כולם. לפי שהיה במצרים ונתנסה בכמה ניסיונות של אשת אדוניו, משאו ומתנו בנכסי אדוניו באמונה והטובות שעשה עם אחיו, אף שעשו עמו כמה רעות, אבל אחיו לא נתנסו בשום נסיון, לכן הוא עדיף מהם וכולם חיים בזכותו. וכאשר "וימת יוסף בארץ מצרים" ופסקה זכותו, אז מתו "כל אחיו וכל הדור ההוא" שהם שבעים נפש.

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם(א, ז).

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספר אדרת אליהו חכמינו ז"ל אמרו במדרש (ויקר"ר לב, ה), רבי אבא בשם ר' הונא בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, לא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא ביניהם אחד פרוץ בעריות. ולכך בשביל שהיו גדורים בעריות, הצליח ה' את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם", על דרך (בראשית ו, יב),כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכו' קץ כל בשר בא לפני. הכוונה בזכותם של בני ישראל ותמלא הארץ בישובה ולא נחרבה, והם המקימים שלא נחרבה ארץ מצרים. וכן "ותמלא הארץ מהם ובהם, שלא התערבו ונטמאו בנוכריות ונוכרים.

ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו(א, יט).

כתב הגאון רבי יעקב טולידאנו זצ"ל בספרו אהל יעקב, כתב רש"י ז"ל פירש, רבותינו דרשו (סוטה יא:), הרי הן משולות לחיות השדה, שאינן צריכות מילדות. מקשים וכי בשביל שנמשלו לחיות אין להן טבע נשים להצטרך למילדות, א"כ יאכלו גם כן עשבי השדה, כיון שנמשלו לחיות. ותירצו המפרשים ז"ל, שטעם היולדת צריכה מילדת, הוא בשביל חבלי לידה שנגזר עליה בעצב תלדי בנים, והיות ויולדת בצירים וחבלים צריכה מילדת אחרת. אמנם החיות לא נכנסו באותה גזרה, שכולן צדקניות ואין להם צירים וחבלים, שלא נכנסו בפתקה של חוה(סוטה יב), ולכך אינן צריכות מילדות.

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה(ב, ו).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי בספרו מאור חיים, אמרו חכמנו ז"ל (ב"מ נט), שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט, יג), ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, וכיון שהוא בוכה מן השמים ירחמו עליו. ורמז לנו ג"כ באומרו "והנה נער", היה לו לומר ילד, אלא לרמוז לישראל שנקראו נער, כדכתיב (הושע יא, א), כי נער ישראל ואוהבהו, וזה כשישראל מתפללים עם הבכיה, "והנה נער" ישראל "בוכה ותחמול עליו" מן השמים וגם סימן שמילדי  העברים זה". וחכמי קסטילייא אמרו "ותפתח ותראהו את הילד" כמשמעו משה "והנה נער בוכה"- אהרן שהיה בוכה על אחיו. כשראתה בת פרעה בת פרעה כך, "ותחמול מילדי העברים זה, מאחר שהם רחמנים בוכה על אחיו.

וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים" (ב, כה).

כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז על פי מה שאמרו רז"ל^[1]טעם ביאת הנשמה לזה העולם כי מעיקרא היתה נהנת על צד החסד בתורת מתנה ומאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באנפיה אבל אחר שבאה לזה העולם ומסגלת מצות ומעשים טובים כשחוזרת לעולם הבא נהנית מזיו השכינה פנים בפנים מן הדין ועל פי זה פירשתי פסוק ושונא מתנות יחיה פירוש מי ששונא מתנות כדין יחיה בזה העולם כי על כן בא לזה העולם לפי שלא רצה במתנות. אבל מי שאוהב מתנות למה יחיה בזה העולם ילך לעולם הבא ויקבל מתנות. עוד אמרו ז"ל טעם לסלוק הצדיק כדי שישראל יחזרו בתשובה וישאו קל וחומר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר. עוד טעם אחר לעשות זיוג למעלה. וזהו שאמר הכתוב טעם ביאת הנשמה לזה העולם עכשיו וירא פנים בפנים. וגם כן אלהים פירוש מן הדין וטעם אחר לסלוקו את בני ישראל פירוש יחזרו בתשובה להיות נקראים בני ישראל הפך ממעיקרא שהיו בחינת בני יעקב. ועוד טעם אחר לסלוקו. וידע אלהים פירוש עכשיו נעשה זיוג למעלה כמו וידע אדם את חוה אשתו.

או יאמר דרך פשט. וירא אלהים את בני ישראל- שהם רבים ומשום הצלת הרבים. וידע אלהים פירוש חננם ונטל צדיק אחד וכפר על הדור כדי שלא יעשה בהם כליה ב"מ.

ועל פי האמור יתפרש גם כן פסוק בפרשה זו. "ותראין המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (א, יז), שהם הנשמות שנבראו בזה העולם רואים פנים בפנים. ועוד את האלהים מן הדין. וזכו לזה בשביל שלא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שהוא יצר הרע מלך זקן וכסיל. ועוד טעם אחר ותחיין את הילדים באקרו בנייהו וכו'.

                                                                                      שבת שלום,

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                            לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

ר׳ יוסף חיבר יצירות רבות ומגוונות בפרשנות למקרא, לתלמוד ולמדרש. בספרות ההלכה, שאלות ותשובות, מונוגרפיות הלכתיות וליקוטי דינים; דרושים שירה והגות; אנתולוגיות תורניות וכלליות. בחיבוריו הוא עושה שימוש נרחב בספרות הרבנית לתקופותיה, מכל ארצות הפזורה היהודית. תחומי התעניינותו ויצירתו, חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים של תלמיד חכם המצוי, ועסקו אפילו בהיסטוריה ובטבע. יצירותיו גדולות בהיקפן, יש בהן הכוללות מספר כרכים וחלקן נכתבו במספר מהדורות. חלק גדול מיצירתו ערך במתכונת אנציקלופדית, וזו נועדה לשמש כספרות עזר לרבנים, דיינים, דרשנים, סופרים, שו״ב ולהפצת דעת בין חובבי ספר בתחומים תורניים וכלליים. למטרה זו רתם את שקידתו והתמדתו בלימוד תורה, את בקיאותו הגדולה ואת ספרייתו העשירה. בצניעותו המפליגה ראה בעבודתו זו מלאכה ולא חכמה.

את יצירותיו כתב על גבי דפים בודדים ופיסות נייר, אחר כך קיבץ וערך אותם במתכונת של קבצים. נראה, שזו אחת הסיבות לכפילויות של חלק מן הפירושים שביצירותיו. ר׳ יוסף הכין במו ידיו את הקבצים עליהם כתב מדפים בודדים, מאחר שהנייר היה מצרך יקר במארוקו, במיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. כמעט כל יצירותיו ערוכות וסדורות על ידו באופן סופי, כולל כתיבת הקדמה ושער. את רוב השערים עיטר בציורים נאים במגזרות נייר מעשה ידיו, המעידים על סגולותיו האמנותיות. בכותרות לחיבוריו שיבץ את שמו במפורש, כגון: צאן יוסף; ויקן יוסף; נמכר יוסר; תאמרו ליוסף או ברמז ואף בגימאטריאות כגון: ׳ספר הדרת פגים לזקן׳; עולה במספר קטן ׳המלקט יוסף בן נאיים׳.

 חלק מיצירותיו נכתבו על ידו בשני העתקים, העתק אחד כנראה, נועד למשלוח אל בית הדפום והאחר נועד להשאר תחת ידו לבטחון. ר׳ יוסף השתוקק להנציח את יצירותיו בדפוס ולהפיצם בישראל, כדי לזכות בהם את הרבים. ולזאת הרבה להתפלל לעת מצוא. שאיפתו זו ביטא ברשימת חיבוריו, אותה הציב כפתיחה להרבה מיצירותיו ואשר חתם אותה בתפילה, בבקשה ובתקוה שיזכה להוציאם לאור. לשם כך היה מוכן לשאת בנטל הכספי, אר אפשרויותיו היו מוגבלות. גם באותן היצירות שאת מחיר הדפסתן שילם, לא האיר לו המזל פנים וכל מאמציו עלו בתוהו^. הוא היה מאוד חרד שמא יהיה גורל יצירתו כגורל יצירתם של רבותינו חכמי המערב:

ותוחלתי לאל יעזריני להוציא לאור כל ספרי אשר בכתובים לאור הדפוס. ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות שלל לשיני העכברים הרשעים. או לעש המחרים כל מחמד עין, פנינים יקרים שם אותם כאין. וב״מ [=ובר מינן] כל יגיעתי תהיה לריק ומה שילדתי לבהלה. מעי מפלה ואני תפילה שפתי לא אכלה, שיהיו מעשי לפליטה גדולה… ויהי רצון שנזכה למלאת רצונו של אותו צדיק, בל יהיה עמלו ליגיעו בתורה ח״ו לריק. ובטח יהיה למליץ יושר בעולם שכולו טוב, בעד כל המטיב עמו ועם יצירתו בהפצתה ברבים.

תיאור היצירה

בשעה שנגשנו לערור את תיאור יצירתו העניפה של ר׳ יוסף, העדפנו לסדרה לפי נושאים, ובמידת האפשר גם לפי סדר כתיבתה, על פני סידור אלפא-ביתי של שמות היצירות. הכוונה היתה להקל על הקורא ולתת בידיו ריכוז מידע על היצירה, בכל תחום ותחום. להלן הנושאים:

פרשנות, הכוללת פרשנות לתנ״ר, לתלמוד ולמדרש; דרוש; הלכה_; אנתולוגיות תורניות וכלליות; הסטוריה וספרות.

אנו מספרנו במספור רץ את היצירות המתוארות. להלן רשימה של כל יצירתו, ערוכה לפי סדר אלפא-ביתא של שמות החיבורים, וליד כל חיבור המספר בו מתוארת היצירה.

א, פרשנות

1. ויקן יוסף חידושים ופירושים על התורה, נביאים וכתובים. הם בנויים על פי שיטת הפשט הדרש והרמז. לספר כתב המחבר הקדמה ארוכה, ובה מוכיח את החובה המוטלת על כל יהודי לכתוב כל מה שמחדש בתורה דבר גדול ודבר קטן. כמו כן כותב, שלפעמים מפרש המקרא דלא כפשוטו ולא כדרשת חז״ל, הדבר אפשרי מפני שלא מדובר בענייני הלכה. המחבר בהקדמתו מנמק את בחירת שם החיבור.

הערת המחבר : מעין מה שכתב הרה"ק מוה״ר חיים בן עטר זצ״ל, בפירושו לתורה: ״דע כי רשות לנו נתונה לפרש נתיבות הכתובים בנתיבות העיון וישוב הדעת, הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר. כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן״,

וקראתי שם הספר ו י ק ן יוסף מפני ארבע סיבות: א׳ שקנייני מכל עמלי בעולם הזה הם חידושי תורה שחידשתי, והתורה נקראת קנין כמו שאמר הכתוב ה׳ קנני ראשית דרכו. ב׳ רמז למ״ש חז״ל וקנה לך חבר, שקנה הקולמוס יהיה לך חבר שלא תשכח מה שתחדש. ג׳ דאם לא יכתוב חידושיו ויוציא לאור אין מי שיחדשם דזה חלק נשמתו וזה פסידא דלא הדרא, וזה קניינו אשר קנה בסיני, ד׳ דעל ידי חידושי התורה קונה שמים וארץ במ״ש בזוהר הקדוש פרשת בראשית על פסוק כי כאשר השמים החדשים והארץ-החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה׳ אלקים…

קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ה.                                 בתפילת מעריב של לילי ימים טובים אומרים רק הפסוק אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם ולא יותר. ועיין לרבינו הטור או״ח סי׳ רס״ז לענין אמירת ושמרו בנ״י וכו׳ ועיין להכנה״ג בסי׳ תפ״ז.

ו.                                  בליל מוצ״ש אומרים מזמור לדוד ברוך ה׳ צורי בניגון הידוע בכל תפוצות ישראל, וכמ״ש הרב כרך של רומי סי׳ א׳ וז״ל ואומרים שלא נשאר לנו (מהנגונים של שירי דוד המע״ה) כי אם ניגון לדוד ברוך ה׳ צורי דוקא מתרי טעמי חדא משום שהוא קול ממהר ומתגבר כקול שירי המלחמות ממש, וזאת שנית והוא פלאות שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפריקאים והארופיים כולם משתווים בנגון מזמור זה וכו', ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק וכו׳ ממדינות גדולות וכו׳ דקדקתי בזה וראיתיהו אמת וכו׳ עכ״ל.

ז.                                 במקומינו נהגו לומר פטום הקטורת בליל מוצאי שבת אחרי שחשכה, ורבים מתלמידי חכמים עוברים ושבים המה ראו כן תמהו ולא היה מענה בפיהם רק מנהג אבותינו בידינו, אחרי כן בהגלות ספר מדרש תלפיות להרב המקובל כמוהר״ר אליהו הכהן האיתמרי זצוק״ל ושם כתב וראיתי בספר ההבדלה למוצאי שבת צו לצו לקרות פטום הקטורת וכו׳ כי מסוגלת היא לכמה ענינים ע׳׳ש ומעתה אם אומרים אותה ואין כוונתם במקום הקטרת אלא להגין ולהצלחה לית לן בה אם אומרים אותה בלילה, כ״כ הרב מארי דאתרין מהרח״י אג׳ייני בספרו לפי ספרי ערך ק׳ אות מ׳. ועיין בספר הליכות שבא שהזכיר מנהג זה והביא המקור מספר סה״ג להרד״א בדף קצ״א שהביא המנהג הזה משם אבן הירחי שבפרובנציא נהגו לומר אחר הפסוקים של הבדלה אין כאלהינו וכו׳ ופטום הקטורת והטעם למען נתעשר ונצליח בדרכיו יע״ש שהאריך במעלת הקטורת ואמירתה.

ח.   בתפילת מעריב של מוצאי שבת, אומרים בברכת אתה חונן אתה אמרת להבדיל בין קדש לחול וכו׳ ולא מקדימין לזה הנוסח ״אתה חוננתנו מדע והשכל״ כי נוהגים כנוסחת האבודרהם בתפלת ערבית של מוצאי שבת שכתב וז״ל ואומר אתה אמרת להבדיל בין קדש להול וכו', שוב העירני הרב הגדול מו״ה מנצור בן.שמעון שליט״א לעיין בב״י או״ח סי׳ רצ״ד ובכנה״ג שם. והנה רבנו הב״י הביא משם אורחות חיים שאין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו אלא טועה, (כלומר שבמקום ברכת אתה חונן יגיד אתה חוננתנו וזה יכלול ברכת אתה חונן והבדלה, כי זה משנה ממטבע וכו') אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול, וכ״כ הרמב״ם בסדור ר״ע ע״כ (או״ח) והעולם נוהגין לומר אתה חוננתנו, שאין זה נקרא שנוי מטבע שהכל ענין א׳ הוא עכ״ל רבינו הב״י. וע״ש להב״ח שרצה לפרש שכוונת הב״י שמנהג העולם שאין אומרים אתה חונן כל עיקר אלא אתה חוננתנו ושהמהרש״ל ורבינו מנחם ומהר״י פולק כתבו דטועין האומרים אתה חוננתנו ואתה חונן, יעו״ש שהאריך. אשר מכל זה נראה בכדי שלא ליכנס בסלע מחלוקת זו תקנו הראשונים שבתוך ברכת אתה חונן מתחיל אתה אמרת להבדיל ואין כאן לא שנוי מטבע ולא כפל לשון, בפרט שכן הנוסח כהרד״א כמש״ל.

ט. נהגו שלא להגיד ויהי נועם בליל מוצ׳׳ש, אם חל יום טוב באמצע השבוע. וכשחל יום טוב בשבת אומרים ויהי נועם במוצ״ש שלפניו וגם כשחל ערב פסח בע״ש שהעיקר תלוי בששת ימי החול ועיי׳ שאילת יעבץ סי׳ י״ט ושע״ת סי׳ רצ״ה סק״ב ועיי׳ ויאמר יצחק ח״א בלקו״ד הלכות פסה.

שבת

א. הרב אבני שיש (מרבני צפרו) בקונטריס התקנות דף צ״א ע״ב כתב וז״ל: הכירות שלנו שיש בהם מקום לשפיתת קדירה אחת הרי הן ככופח וא״כ לאו שפיר עבדי בארצות הללו שמניחין הקדירה על האש עד זמן סעודה בלילה אלא שצריכים הם להסירה קודם ברכה כל יראי השם וחושבי שמו ולשאר העם נ״ל דמוטב יהיו שוגגים דאפשר דמימי קדם נהגו ע״פ הפוסקים כחנניה שהיא הי״א שהביא מר״ן וכתב הרא״ש ובשביל שרבו הדעות בההיא פסקא וישראל אדוקים במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר. הנח להם במנהג שנהגו ע׳׳פ הפוסקים כחנניה.

ב. היינו נוהגים שמוליכין קדירת החמין של שבת לתנור של גוי וישראל הממונה מן הקהל להשגיח על הדבר הזה מניחה במקום הראוי להתבשל והגוי מכניסה לפנים ואין פוצה פה ומצפצף כדברי הרדב״ז ז״ל ח״א סי׳ ס״ג ודלא כהפר״ח יו״ד סי׳ קי״ג סקי״ד שאין סגירת התנור ולא הדלקת אש מעלה ומורדת אלא דוקא ההנחה ובמקום שיכול להתבשל.

ג. בענין תבשיל בליל שבת שמצטמק ויפה לו נהגו להקל כסברת חנניה והיא הסברא האחרונה שהביא מרן בסי׳ רנ״ג, וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשים חתיכה חיה בתבשיל סמוך להדלקת הנרות כדעת מרן המחבר שם.

ד. נהגו להתיר הדייסות המובאות לגוי בעל התנור לפעמים בערב שבת והוא טרוד באפיית הפת ולא מכניסם לתנור רק אחרי שקדש היום בפרט בימי החורף שהיום קצר וחכמי הדור העלימו עין כיון שיש להם על מה שיסמוכו דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד (מ׳׳א ישמח לבב ד ט׳ א׳).

ה. נוהגות היו הנשים לטבול בליל שבת גם אם הטבילה לא בזמנה. כיון שהיו מסתירות את טבילתן מן בני הבית ומאחרות הטבילה עד ליל שבת ואומרת שהולכות למרחץ לרחוץ עצמן בשביל שבת. ועיין להרב פחד יצחק ערך טבילה. שכתב שישנם המאחרות לליל שבת לקיים מצות נדה הלה והדלקת הנר, והביא שם ממה ששמע שהרב בעל באר עשק כשהיה בא מהדרך בערב שבת היה מסדר לאשתו שתטבול אפילו אם אירע טבילתה קודם לכן יעו״ש. ועיין לרבינו הב״י בסי׳ קצ״ז הביא כמה פוסקים המחמירים בזה.

פרק ששי  1243 – 1490

ממשלת בני מרין ויחוסה אל היהודים, התנפלות התושבים בפאס על היהודים והתיצבות המושל אבו יוסף נגדם. המצב הרחוני ועסק התורה מתפתח, הרבנים שהיו במאה הראשונה והשניה, שמד וגירוש יהודי פאס מהעיר הישנה ובנין מגרש היהודים של מללאח בשנת קצ"ח, הסיפורים על רמב"ם אלפאסי והצלתו, עוד הרג רב ביהודי אלמללאח בפאס שנת רכ"ה, נשמדו קהל שלם קהלת קודש שכלא, שבי יהודי עיר ארזילא על ידי הפורטוגאלים, רבני סוף המאה השניה ועד חצי השלישית.

וכל האנוסים שנשתמדו חזרו בהחבא לאחר זמן והיו מקיימים כמה מצות ובפרט שלא היו אוכלים נבילות וטריפות, וכשמלך המלך פרנאנדו שחיק טמא ואיזבל הארורה אשתו קנאו קנאה גדולה ליראתם משנת רח"ל והלאה שחקרו על הדבר התחילו לשרוף האנוסים מהם חיים ומהם מתים ונתייעצו לעשות סיג  לחזק דתם המלך והמלכה עם כומריהם.

וגזרו אומר שכל האנוסים והנוצרים לא יאכלו מבשר שחיטה של ישראל ולא ישתו יינם שאמרו שמו שישראל אסור להם בשר הגויים ויינם, אף אנו נאסור עלינו בשרם ויינם וכל זה עשו לחזק דתם ואמונתם, ואנחנו בראותנו שהבשר שנטרף הוא מושלך לכלבים, בכמה מקומות בקשטיליא, עמדו ובקשו עלות וסבות להפילו חומות ולפרץ גדרות ותפסו הקולות וכסמו על ר"ת…..

ודרשו אולי עת לעשות לה' הפר תרתך….שהרי כמה מהם חזרו משומדים אוכלי בשר החזיר השקץ שיש מהם לאלפים ולרבבות בארץ הנוצרים כיום הזה…אבל אגיש ואומר מה שבא לידי והוא שזאת הצרעת והחולי הנדבק הוחל לבוא בקצת מקומות בקשטילייא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שבאו לידינו שלשה קונדריסים, אחד לחכם רבי משה אלפאנג'י שהיה ראש ישיבה בכל דולת, ואני הרכתיו.

אף אם בעוונותינו הרבים חזר והורה לקולא מהטעם שכתבתי למעלה מפני גזרות הנוצרים פרנאנדו, וגם קונדריס רבי שמואל בן אלעזר ז"ל, שנבל"ע קודם הגירוש במעט שנים. וגם קונדריס החכם רבי משה אבורביע תלמיד חכם אלקלאע שהרי הרב חיים קאלהוראני ס"ט ידעו והכירו קודם שנבל"ע מעט מזער קודם הגירוש, ואביא מעט מזעיר הקונדריסים שלו ומשם תדעו עדות שקר שהעידו על אבותינו הקדושים.

וזאת לראיה ראה ראיתי דברי פיך חכם חן שכתב על שפשט מנה בארץ מגוריך…וזה חזיתי ואספרה כך היה מעשה שעיני ראו ולא זר בהיותי תלמיד בבית החכם רבי ומורי הרב רבי שם טוב אלקחלי ז"ל היה חצר המלך בכאן אלקלעא והיה שם הנכבד החכם דון אברהם בנבישתי ז"ל רב כל הקהלות הקדושות, ממלכות קשטילייא וחכמים גדולים שהיו הולכים עמו לא נזכר שמותם והוגד להם המנהג הרע הזה והשיב…..

וחרה מאד את הרב ז"ל והחכמים, ותפסוהו והיה ימים במשמר ובכבלים, והיה מן הרב ז"ל להעבירו ולהענישו ולהלקותו אלא שבקשו הדבר הזה אנשים גדולים משרי המלך ונעתר להם והעבירו ושלו מאתו בנזיפה, וכתו הרב והחכמים אל הקהל הקדוש מאוקניא על הנמנהג הרע הזה בדברים קשים, ועתה….זעירא דמן חברייא משה אבורביע, ומכאן נודע לי אני חיים גאגין שלא התחיל המנהג הזה בקשטילייא אלא כמו עשרים שנה קודם הגירוש שהרי החכם רבי משה אבורביע העיד בזקנתו שכתב זה הקונדריס על מה שראה בילדותו.

ובילדותו היה הרב דון אברהם בן באנישתי רב כלח הקהלות ממלכות קשטילייא והיה בימי המלך דון גוואן אבי המרשעת איזבל שגירשה אותנו. וזה כתבתי לומר שחס ושלום חכמי קשטילייא הראשונים פרצו גדר וחלפו חק ולא נפרץ זה הפרץ אלא בקצת מקומות בקשטילייא מפני המשדות מטעם שכתכבי לעיל….

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם המסייעים אותי, אף אם האלהים הצילני עד כאן וכן יתמיד, להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה' הנעשה בזה האלמללאח עד שנתפשט בקצת מקומות מן המערב שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור על שהוכיחם…

ועוד מה שכתבו כי התושבים ששואלים להם מאחר שהם בעצמם החזיקו בזה הדבר ואני בעצמי הוא שנתמניתי עליהם אף על פי שאיני כדאי…ועל כל זה במקום שאיו אנשים מינוני לאיר, וכן חבירי שלמדו לפני וראשי הקהל הם ורק הם פרצו גדר והפילו והפילו החומה על צוארם שאמרו כיצד יהי אחד עומד כנגד עשרה, ומה שקראו ההלכה עם התלמידים בבית מדרשם, וגם החכמים אלו עם אלו בפלפולם וכו…

ומה שלמדתי בפלפולם הוא זה…..זהו הפלפול ששה ראשי ישיבות עם תלמידיהם לעשרות ולמאות….נאום החותם חיים גאגין.

הנה העתקנו את כל החלק הספורי שבדברי רבי חיים גאגין הנזכר, בהיותו הוא מאריה דעובדא בכל המחלוקת הזאת בין המגורשים ובין התושבים בעניין זה של הנפיחה, מחלוקת שארכה כתשעים שנה, מדבריו של רבי לחיים גאגין אנו יודעים כי עוד פרצה מחלוקת כזאת בעניין הנפיחה עוד כשלושים שנה קודם לכן, בערך בשנת ר"ס – 1500 פחות או יותר.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

קריאת תהילים כפל יום

סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל על מנהג אבותיו ורבותיו לקרוא בכל יום חמישה פרקי תהילים וכך בחודש מלא [ל׳ יום] סיימו את ק״ן מזמורי התהילים. כשהחודש חסר [כ״ט ימים], קראו בערב ראש חודש עשרה מזמורים וכך השלימו בנקל את ספר התהילים מידי חודש בחודשו.

אמירת התהילים נאמרה במקהלה, ברוב עם הדרת מלך, דבר שריגש את הנוכחים והשומעים וגרם לכך שיזכרו בע״פ את מזמורי התהילים על דקדוקם בניקוד ובטעמים. כך נהגו בליל שבת גם בקריאת שיר השירים. מנהג מומלץ ומסוגל לזכירה.

ברית המילה כמנהג יהודי סאלי

טקס ברית המילה נערך בבית המשפחה שקושט במיוחד. על חוטים שנמתחו בין הקירות, נתלו מטפחות הנשים בצורת משולש. בפתח, עמד שולחן שכוסה בשטיחון צבעוני, משני צידיו הועמדו שני פמוטים מנחושת מבריקה [כלי הנחושת והכסף אהובים במיוחד בקהילת יהודי מרוקו], במרכז השולחן הונח מגש לבשמים ובו שמו עלי לימון, עלי תפוז וורדים מיובשים. לפני הקידוש נטל כל אחד עלה לבשמים. על השולחן היו חיתולי בד וצלוחית חול לצורך הטמנת הערלה, כרית מעוטרת בתחרה יפה. עליה הניחו את התינוק העובר מיד ליד עד שהגיע לידיו הנאמנות של המוהל. כמובן שהוכנו גם בקבוק יין וגביע קידוש מכסף. על הקיר היה תלוי מעיל ס״ת.

יהודי מרוקו נהגו כיהודי אשכנז לכסות את ספר התורה במעיל קטיפה ולא כמנהג שנתפשט בארץ ישראל להכניסו לארגז עץ. המנהג לכסותו במעיל מסתבר יותר, שחשים בספר כשאוחזים בו וכן היה המלך ״נותנו בין חיקו״.

משמאל לשולחן היה לוח ״שיויתי״ הקרוי ״המנורה״ ־ לוח בו מצוירת מנורה ובה מזמור כ״ו בתהילים בתוספת פסוקים ר״ת ועיטורים.

סידור השולחן נעשה קודם ההליכה לתפילת שחרית. במהלך סידור השולחן שרו פיוטים הקשורים לברית המילה ולאליהו הנביא. שני פיוטים נפלאים מרבי דוד חסין מחבר ״תהילה לדוד״, מושרים בברית המילה: ״אערוך מהלל ניבי״ שנתקבל בכל קהילות ישראל ו־״אערוך שיר תהילה״.

במרכז החדר הוצב ״כסא אליהו״ מעוטר בעבודת גילוף עץ וסוכך עליו אפיריון משולש הנתמך ע״י ארבעה עמודים ומשענת מצופה באריג קטיפה. על הכסא ישב אחד מחברי ״חברת אליהו הנביא״ עד בוא אבי הבן מעוטר בטלית ותפילין, אותם הסיר בתום הטקס. הסנדקאות נמכרה למרבה במחיר והכסף נתרם ל״חברת אליהו הנביא״, חברי הקהילה שסייעו בהכנת טקסי ברית המילה בקהילה וגדולה הייתה עזרתם בעיקר לנזקקים.

בשבעת הימים מהלידה ועד לפני היום השמיני ־ יום ברית המילה, נהגו לסבב את הבית בסכינים לסלק המקטרגים ולקרוא בזוה״ק כסגולה לשמירה לילד וימים אלו נקראו ״ליל תחדיד״.

אלי פילו : על טכס התחדיד ראה בקטגוריה נפרדת באתר שלי…..

בן חמש למקרא

בהגיע הילד לגיל חמש, הביאו אותו הוריו לבית המדרש, שם היו מספרים אותו והרב מלמד אותו מעט באותו יום. הדבר היה במעמד חגיגי מלווה בסעודת מצווה לקיים ״בן חמש שנים למקרא״.

"והמחמיר תבוא עליו הברכה^,,

רבים מיהודי סאלי נהגו להחמיר על עצמם בחומרות בכל הקשור לאיסורי דאורייתא. כך נמצא בימי בין המצרים. בימים אלו נהגו יהודי סאלי להחמיר בכל שלושת השבועות בענייני אכילת בשר ושתיית יין, תספורת, שחיה בים, מוזיקה. גם האבלות הישנה של החורבן הייתה נכרת מאד בקהילה וכפי שצוין לעיל, לאחר חצות היום, נאמר תיקון רחל בבכיה בביהכנ״ס.

כן החמירו בימי ספירת העומר עד ל״ג בעומר.

פסח

בפסח שאיסורו מן התורה וחמור מכל ולגביו נאמר ״אפילו באלף לא בטיל״, החמירו מאד יהודי סאלי. בפסח, כל הכלים היו מיוחדים, גם כלי הזכוכית. לא היו מבשלים בשמן רגיל, לתבלין השתמשו רק בזעפראן היקר, מחשש חימוץ השתמשו רק במצות דקות, עם כל החומרות, מצה שמורה.

לא אכלו אורז וקטניות בפסח.

שאלה זו נשאלת בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ [סימן ט׳].

חג השבועות

היו מתכוננים בהתרגשות גדולה לחג מתן תורה כביום נתינת התורה.

בעת קריאת עשרת הדברות, עמדו ושמעו את הקריאה ביראה גדולה. עפ״י דברי הרבנים הגאונים [תשובה מרתקת נמצא בשו״ת של הרב שלום משאש זצוק״ל], לא היה בכך זלזול בשאר קטעי התורה, אלא הדגשת חשיבות עשרת הדברות כעיקר התורה. רמז לכך ניתן בדברי הרב סעדיה גאון שבעשרת הדברות יש תרי״ג אותיות כמניין מצוות התורה. כן נכתב בזוה״ק שבשעת קריאת עשרת הדברות, יחוש אדם שהוא מקבל כעת את התורה ואיך ישב בשעה כזו, כאשר כאשר מלאכי מרום יורדים ומעטרים אותו בכתר והעם רואים את הקולות.

סוכות

היו מקשטים בקישוטים נאים את הסוכה ומתחילים בבנייתה במוצאי יוה״כ. בחג שהו רוב הזמן בסוכה ולא טעמו ולא שתו דבר מחוץ לסוכה.

יום השבת

הדליקו נרות שמן זית מרובים גם לכבוד השבת וגם לעלוי נשמות בכלי נחושת. הידרו בכלים נאים לשבת וכן בבגדי שבת מיוחדים. כן נמנעו מאד מללבוש בגדים בגוון שחור ובפרט בשבת.

כל יום שישי היו מנקים את המלאח וסמטאותיו.

חנוכה

הידרו בהדלקת החנוכיות בשמן זית, עפ״י הכלל ״נר איש וביתו״.

אנשי סאלי היו נוהגים להכריז בהגיע חג החנוכה, ״חג הנשים הגיע״. זאת משום שהם הקפידו שהנשים לא תעשנה מלאכה בימי החנוכה, למעט הדברים הדחופים כבישול.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

התקפות אלו, החוקיות והבלתי־חוקיות כאחת, לא רק שתרמו להתקדמות האיסלאמיזם במצרים, אלא גם שירתו אינטרסים מיידיים של המשטר הקיים. חוסני מובארב לא ביטל מעולם את מצב החירום שהוכרז בשנת 1981 לאחר רצח סאדאת ונראה היה שהוא נהנה לראות את מבקרו סעד א־דין איבראהים חוצב סלעים. רק איומיו של נשיא ארצות הברית ג׳ורג׳ בוש, סמוך למאסרו של איבראהים, להקפיא את הסיוע הכספי למצרים הביאו לשחרורו בחודש מרס.2003

אולם לא האינטלקטואלים החילונים הם אלה המזוהים כ״רוע״ האמיתי האחראי למַדְוויה של מצרים, אלא ישראל והיהודים. באשר לנקודה זו מצרים כולה אימצה את ההשקפה האיסלאמיסטית. במצרים נידוי היהודים והרמוניזציה שלהם אינם נתונים לוויכוח; זוהי הנחת יסוד של השיח היומיומי. כאילו לא נחתם מעולם חוזה שלום בין המדינות, ישראל ואזרחיה מוחרמים כיום לחלוטין בידי כל האיגודים המקצועיים במצרים – בכלל זה ארגוני עורכי הדין, העיתונאים, הרופאים והאמנים – ובידי כל האוניברסיטאות, אגודות הספורט, התיאטראות והתזמורות. כשהמשורר הסורי אדוניס השתתף בכנס משוררים בישראל בשנת 1995, תקפו אותו כל הזרמים הפוליטיים במצרים. השמאל הלאומני היה בין המריעים לרוצחי פרג׳ פודה, משום שהלה נהג להתבטא בזכות ההשלמה עם ישראל. אם יש במצרים של היום נושא אחד המאחד איסלאמיסטים, ליברלים, נאצריסטים ומרקסיסטים, הרי זוהי ההזיה הקולקטיבית בדבר האויב המשותף לכולם, ישראל והיהודים – הזיה שלצדה, כמעט תמיד, גם המשאלה למחוק את ישראל.

פעפוע של אנטישמיות בנוסח היטלר אל תוך ספר לימוד דתי במצרים נתפס גם כיום כאירוע שגרתי. כזה הוא למשל ספר הלימוד המקובל ׳עם ישראל בקוראן ובסונה׳ מאת שיח׳ מוחמר סייד טנטאווי. טנטאווי עומד בראש אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, וככזה הוא בכיר חכמי הדת של העולם הסוני. ספרו זה, שנכתב בשנת 1967 על בסיס עבודת הדוקטור שלו, הופיע במהדורה רביעית בשנת 1997. טנטאווי כותב בו שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית; שהם יזמו את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת העולם השנייה; שהם שולטים בתקשורת העולמית ובכלכלה העולמית; שהם חותרים להרס המוסר והדת, ומפעילים רשת עולמית של בתי בושת. טנטאווי מצטט מדבריו של היטלר ב׳מיין קאמפף׳: ״בהתנגדות^, לַיהודי, אני ממלא את שליחותו של אלוהים״. הוא משבח את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳, ומעיר ללא שמץ של צער כי ״לאחר פרסום ׳הפרוטוקולים׳ ברוסיה נהרגו כ־10,000 יהודים״.

רעיונות דומים בלבוש לא דתי מופיעים בספרו של מוחמד קוטב ׳המוסלמים והגלובליזציה׳, שהופיע בשנת 2000. מאחורי הגלובליזציה, מסביר קוטב, עומד ״הון יהודי בינלאומי, ששולט כבר בארצות המוצא שלו ומנסה עתה להרחיב את שליטתו אל העולם כולו״. לשם כך הוא נוקט אסטרטגיה נכלולית במיוחד, שכן ״ההיסטוריה של השליטה היהודית״ מתבטאת ב״הפצת שחיתות מוסרית, אנרכיה מינית, כפירה, סמים וצורות מגוונות של שיגעון ואובססיה״.

כל מי שמאמין במושגים הללו, ומתגורר במדינה כמצרים, הגובלת בישראל, נידון לתחושת איום נוראה ומתמדת. איום זה מגולם לעתים קרובות באישה הישראלית.

ממש כשם שהמחבל מארועי 11 בספטמבר מוחמד עטא קבע בצוואתו שאף אישה לא תורשה לגעת בגופתו אם ימות, כך גם התקשורת המצרית מהזרם המרכזי מציגה את עצם מגעה של נקבה יהודייה כאיום שטני. דוכני הרחוב במצרים מציעים שלל רומנים שבהם פרוצות העובדות בשירות המוסד תוקפות בנבזות את בחוריה של מצרים. פתייניות אלו אינן מסתפקות במזימה לערער במדוחי מין את ההתנגדות הערבית הטבעית וכך לגרום לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לישראל – אלא פועלות להשמדה ישירה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הדבקתה השיטתית באיידס.

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

בהגיעם לחופי צפון אפריקה מצאו פליטי גזירות קנ״א בארץ זו שרידי יישוב יהודי קדום, שלא הוזכר במקורותינו במשך תקופה של למעלה ממאתים שנה. יהודים אלה הם שארית אוכלוסיה יהודית גדולה ומפוארת, שחיתה במערב עד אמצע המאה הי׳׳ב. שקיעתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית, ראשיתו בפורענויות המורביטים (אלמראבטון) והמייחדים (אלמוחדון) שירדו עליו במאה הי״א ובמאה הי״ג, ומסתיימת בתקופת חידוש היישוב היהודי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד .

המפגש בין הגולים מספרד וממאיורקה בשנת קנ״א לבין שרידי היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה, השונה במנהגיו ואורח חייו הפרטי והחברתי מן התושבים החדשים, מעורר את השאלה, מה טיבם של התושבים הוותיקים הללו ?

כאמור חסרים מקורות לגבי התקופה מן המאה הי״ב עד המאה הי״ד. בתנאים אלה אנו נאלצים להפיק את רוב המידע על התושבים הוותיקים מן הידיעות המצויות בספרות הרבנית שנכתבה באלג׳יריה לאחר שנת קנ״א.

היישוב שקדם לשנת קנ״א מורכב משני רבדים: האחד — הקדום — מקיף את מרבית התושבים הוותיקים. אלה הם שרידי היישוב היהודי הקדום בצפון אפריקה, שחי בארצות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, וטריפולי (לוב). התושבים הוותיקים באלג׳יריה רואים עצמם כחלק מיישוב זה, וכאשר התעוררו חילוקי דעות בהלכה בין הוותיקים לחדשים, לגבי כשרות ספרי התורה של התושבים הוותיקים מסתמכים הוותיקים על כך ״שראינו אבותינו הקדמונים שעברו על אלו הספרים״. הביטוי ״אבותינו הקדמונים״ ברור שאיננו בא לציין את הדור הקודם של התושבים הוותיקים, אלא דורות קדומים בהרבה. ובהמשך לכך הם מוסיפים: ״גם כל גלילות שלנו כמו קהל תונס ותראבלוס יצ״ו שלא דקדקו בזה״

ההזדהות עם קהילות תונס וטראבלוס מלמדת אותנו, שלמרות המרחק הגיאוגראפי ראשיתו של מרבית היישוב היהודי הוותיק באלג׳יריה בתקופה הקדומה.

הערת המחבר :  תשב״ץ א: נ ועיין שם נא, הרשב״ץ מכיר בכך שמנהג זה הוא מנהג קדום, ונצטט את לשונו: ״ודע כי אם טעות הוא, להדביק רגל הקו״ף לגגו טעות קדום הוא׳ שהרי החכם ר״א אבן עזרא ז״ל כתב בספרו הנקרא צחות, זה לשונו; דע כי כל אות יש לה צורה אחת והטעם שהוא דבוקה, חוץ מהה״א שהיא שני צורות והנה היא קו לאורך קו ברוחב כי הקו הוא בין שתי נקודות ואח״כ שמו קו אחר מפורד. ולדבריו אין רגל הקוף מפורד… ואע״פ שהחכם ז״ל לא הי׳ רב בקי בדינין, אבל כשר הי׳ לעדות מעדותו למדנו שכך היו הספרים הקדמונים״. העובדה שספרי התורה של הוותיקים מצויות בהם אותן טעויות קדומות מוכיחה, שאכן זהו המשכו של היישוב היהודי הקדום.

הרובד השני שבחלקו נטמע כנראה ברובד של התושבים הקדומים, מוצאו ממאיורקה ומספרד, ושורשו בקשרים המסחריים והחברתיים שהיו בין ספרד ומאיורקה, לבין ערי החוף ונאות המדבר באלג׳יריה. מרבית העדויות במקורות החיצוניים על יהודים באלג׳יריה במאה הי״ג והי״ד קשורות בעיקר ביחסים המסחריים שבין צפון אפריקה וספרד.

לאחר שוך הקנאות המוסלמית בתנועת המייחדים נתפתחו קשרים מסחריים ענפים בין המגרב לספרד, ובהם נוטלים היהודים ברציפות חלק חשוב ביותר. התעודות המסחריות והמדיניות מתקופה זו מעידות על יישובים יהודיים בערי החוף של אלג׳יריה ובנאות המדבר המרוחקות במגרב ששמשו תחנות מסחריות, כגון: וארגלאן- OUARGLA תוקורתTOUGGOURT  תאפילאלתTAFILALET  תואתי׳ TOUATוסג׳למאסה SIJILMASSA . בנקודות אלו ישבו משפחות יהודיות שבחלקן היו מקומיות וחלקן מוצאן היה ממאיורקה, ולעתים התפצלו המשפחות — חלקן האחד התגורר במגרב והשני במאיורקה.

מסחר הזהב אשר בו עברה הסחורה היקרה בדרך הארוכה מאפריקה השחורה שמדרום לסהרה ומסודאן דרך נאות המדבר וערי החוף שבצפון אפריקה עד לספרד, היה אחד הענפים המסחריים שבשל האימון הרב שנדרש בו התמחו בו היהודים. התועלת שהפיקו הספרדים ממסחרם של היהודים, הביאה לכך שהחצר באראגון דאגה להגנת היהודים, אזרחי אראגון, במרכזים הברבריים. יתר על כן, חלק מן היהודים המקומיים במגרב נראו כמאיורקאים בעיני שלטונות מאיורקה ואראגון, וכתוצאה מכך הותרה התיישבותם באותן ארצות.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

אשר לעניין הבתולים של הבת, עניין זה לא העסיק בנראה יתר על המידה את המשפחה היהודית המסורתית במרוקו לפני פתיחת שערי בתי הספר המודרניים בפני הבנות בסוף המאה ה־19. המשפחה היתה כמעט תמיד בטוחה שהבת נוהגת בהתאם לחינוך המסורתי ולאווירה המוסרנית הקפדנית ששררה בקהילה" עד לתחילת המאה ה־20 נדירים היו מקרים של התפקרות הבת ואבדן הבתולים לפני החתונה על רקע זה היה נדיר גם הוא, לבד ממקרי אונס ומתאונות; למקרים יוצאי דופן כאלה היתה משפחת הכלה לרוב מודעת לפני הכנסת הכלה לבית חתנה, והתנהגה עם משפחת החתן בהתאם. רק בגלל מיעוט המקרים של היעדר בתולים יכול היה טקס הצגת הבתולים של הכלה ליהפך לטקס פומבי מרכזי בטקסי החתונה ולחלק מהותי מהכנסת הזוג החדש לחוג המשפחות של הקהילה. משום כך הוא גם היה אחד הטקסים הראשונים של החתונה המסורתית שחדלו להתקיים בקהילות העירוניות במאה ה־20.

טקס הצגת הבתולים שאב את השראתו וחיוניותו הן מן המסורת היהודית של תקופת המקרא והמסורת התרבותית הרבנית וההלכתית הן מערכי היסוד של החברה המוסלמית השכנה, שהקפידה גם היא על עניין זה עד כדי רצח לפעמים של הבת הסוררת בגלל חילול כבוד המשפחה. החברה היהודית לא הפגינה אכזריות כזו כלפי הבלה שלא נמצאה בתולה, אך החתן ומשפחתו גירשו בו במקום את הכלה לבית הוריה אם הוכח להם שרומו בידי הכלה ומשפחתה. התפתחות כזו המיטה קלון על משפחת הכלה, וזו נאלצה להתמודד עם מצבה ולמצוא לו תיקון.

עניין הבתולים של הבת הפך להיות עניין מכביד עבור המשפחה המסורתית בתקופת המעבר מחברה מסורתית גרדא לחברה שנפתחו בה צהרים שונים לערכים המודרניים של יציאת הבנות מבית הוריהן לפני נישואיהן, של פתיחות ביחסים בין הבנים לבנות ושל מפגשים אפשריים של בנות ובנים בהיעדר פיקוח של ההורים. המפגש החדש בין הנורמות המסורתיות ובין הפתיחות וסכנותיה ערער במידה רבה את השאננות שבה התייחסו ההורים לפני כן לעניין. במאה ה־20, עם גבור היפתחות הקהילה לזרמי המודרנה ויציאתן של הבנות ללימודים מתמשכים ולעבודה מחוץ למשפחה, גברו גם ההתקשרויות העצמאיות של הבחורים והבחורות, ועניין הבתולים נהיה מסובך ומורכב יותר ויותר עבור המשפחה המסורתית, במיוחד בקהילות העירוניות.

עד להתפזרות הקהילות חדל בהדרגה עניין הבתולים של הכלה להיות נורמה מחייבת ומובנת מאליה, וזאת בדומה לנורמות אחרות ולערכים מרכזיים נוספים בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים היה אפוא, כנראה, הראשון מבין טקסי החתונה המסורתית שנזנחו בקהילות העירוניות, בעיקר בגלל המפגש שלהן עם התרבות הצרפתית המודרנית והפתוחה, שטקס כזה והערכים שביסודו סומנו בה כבלתי רלוונטיים לחלוטין לייסוד משפחה חדשה. אמנם, כאמור, טקסים ממשיכים להתקיים גם כשמתעמעמים או מתבטלים הערכים שמצדיקים ומכוונים אותם בתקנה התרבותית, אך ההפרה החמורה של ערך השמירה על צנעת הפרט וכן הפגיעה החמורה בכבוד הכלה ובכבוד משפחתה במקרה של היעדר בתולים הביאו לידי ביטולו של הטקס עוד לפני שהבתולים חדלו להיות נורמה מקובלת בקרב יהודי מרוקו. טקס הצגת הבתולים המשיך להתקיים בקהילות הכפריות והכפריות למחצה עד להתפזרותן בשנות ה-60 של המאה ה־20.

הערת המחבר :  עניין אבדן הבתולים והשלכותיו על זכויות הבחורה העסיק רבות את מועצת הרבנות הראשית של יהודי מרוקו בישיבותיה בשנים 1953-1947, והותקנו תקנות שונות בדי לאלץ את הבחור שהתייחד עם הבחורה לפני נישואיהם לשאת באחריות למעשהו. ראו מאמרו של משה עמאר בקובץ זה.

Said Sayagh

L'autre juive

Roman

Elle etait tres belle, Sol, Zoulikha en arabe, la jeune fille juive tangeroise. Elle s'etait liee d'amitie avec une voisine musulmane, Tahra, chez qui elle se rendait quand elle n'en pouvait plus des remarques de sa mere.

Un jour, Tahra informa le pacha que la petite Sol voulait se convertir a l'lslam. Devant le pacha, Sol nia toute intention de laisser la foi de ses ancetres. Elle fut condamnee a mort pour apostasie

Elle devait avoir entre quatorze et seize ans. Sa famille, ainsi que la communaute juive de Tanger, souhaitant la sauver, lui conseillerent de se convertir en apparence et porterent l'affaire devant le sultan

Moulay Abderrahmane, le sultan du Maroc, a l'heure ou la France conquit l'Algerie, plia sous la pression des faquihs musulmans et confirma la condamnation a mort

Le courage de la jeune fille marqua les esprits de l'epoque, musulmans compris. Ce roman s'inspire d'un fait historique: le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, executee a Fes en 1834

L'auteur est ne a Meknes dans une famille aux origines complexes, descendants de juifs convertis a l'lslam, chez qui se melent les heritages de Fes, de Mogador, de Tetouan, de Tanger, d'al Andalous et de l'Atlas

Historien, il a soutenu une these publiee aux editions du CNRS en 1986. Agrege d'arabe, il enseigne cette discipline a Montpellier