ראשית שלטונו של האסלאם.

ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.

אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.

אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.

ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.

מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.

 על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.

כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.

הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.

אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.

כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.

בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים. 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

על השינוי בדרכי המאבק ובקיצוניותו החריגה ניתן ללמוד מתוך קריאת דוחות של מנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ בערים השונות בהן פעל הרב הלפרין במישרין.

מדוחות אלה, הנפרשים על פני מספר שנים בסמוך ובמקביל לשנים בהן פעל הרב הלפרין בתחילת המאה ה־20, מצטיירת תמונה אחידה למדי, למעט ניואנסים המתבקשים מהאופי השונה של המנהלים ואופי המקום. באופן כללי ״אליאנס״ נתקלה בהתנגדותם של החוגים השמרניים בכל המקומות בהם פעלה. קשה היה למנהלים לחדור לפלח החינוכי המצוי בתוך ה״חדרים״, עולם סגור וחשוך תרתי משמע, שמסרב להיפתח. דוחות המנהלים שעסקו במצב ה״חדרים״ ונשלחו לפאריז, מתארים מצב פיזי ומנטאלי ירוד וקשה ביותר. ״חדרים״ קטנים ששטחם כעשרים מטרים מרובעים, עם פתח אחד קטן לכניסה, ללא אוורור ואור. עשרות תלמידים מצטופפים על מחצלות מהשעה שבע בבוקר עד שש בערב ומשננים באופן אוטומטי ומכני פסוקי תורה שאינם מבינים את תוכנם. התלמידים מוזנחים, לבושים בבגדים בלויים, בחדר עומדת צחנה, ותלמידים לוקים במחלות עיניים ובמחלות אחרות. פרק נכבד בכל דו״ח יוחס למצב ההגיינה של התלמידים שתואר בצבעים קודרים ביותר. שינוי הרגלי הגיינה והמאבק בתופעת הנישואין בגיל מוקדם מאוד חייבו מערכה קשה בפני עצמה. על המתרחש ב״חדרים״ ניצחו רבנים שחששו למסור את הילדים ללימודים ב״אליאנס״, ולו באופן חלקי בלבד, שמא ״יעקרו מהם ויאבדו את האמונה״. הרבנים התייחסו בחשדנות רבה למנהלי בתי הספר של ״אליאנס״ ולהתנהגותם האישית.

מנהל בית הספר לבנים במלאח בראבאט מר קונקי, מספר בדו״ח השנתי שלו על שנת הלימודים 1918-1917: …נעשיתי נקודת המטרה של ה״עמיתים״ שלי. בקר וערב בכל המבטים בוחנים אותי, ועוקבים אחר כל תנועותי, חוקרים תדיר את המשרתת שלי לגבי אורחות חיי על מנת שתהיה השגחה וימולאו הוראות הכשרות, שמירת השבת וכו'. בקיצור לא פוסחים על שום דבר וזאת על מנת לתופשני בעבירות על הדת. אולם הדבר היחידי שהעירו לי היה על כך שאני מגלח את הזקן…

Rapport Annuel Ecole de garcon. Rabat 10.9.1918. Archive

כבר הוזכר כי בכל דו״ח היה סעיף מיוחד שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו האם חל שינוי במנטאליות היהודית בסביבתם, כיוון שהם הרי באו לשנות אותה מתוך תחושת שליחות אידיאולוגית, באמצעות הפצת ערכי הציוויליזציה המערבית. המנהלים האמינו שכך יצליחו להחדיר את השינוי בקרב ״אחיהם״ במרוקו.

הדוחות גדושים בתיאורים של גילויי התנגדות מצד הרבנים וחלק מציבור ההורים לקידמה המערבית. הקושי העיקרי היה מנטאלי, מעין אי יכולת ואי הסכמה לספוג את הערכים ש״אליאנס״ ביקשה להנחילם. כגודל המשימה שהוטלה על מנהלי בתי הספר כן גודל הקושי. בדו״ח מהעיר רבאט, שנכתב ב־1 לאוקטובר 1922, סוקר מנהל בית הספר מר קונקי את ״המצב המוסרי״, ואת מצב השינויים בנושא זה מאז שנת 1903. סקירתו נפרשת על כעשרים שנות פעילות: …לכל אורך התקופה חברינו לאמונה מצויים בחשכת הבערות, ספוגים באמונות טפלות, ופנאטיים באופן קיצוני. הם מתייחסים לבית הספר בחשדנות, ומתייחסים אליו כאל מכונה הרוצה לכרות מתוכם את יסודות האמונה…

תיאור המצב בשנת 1922 דומה למה שנכתב בדו״ח של אותו מנהל בשנת 1917-1916, ובדו״ח של 1918, והדיווחים דומים לאלה שכתבו קודמיו בשנת 1903, השנה בה הוקם בית הספר של ״אליאנס״ ברבאט. התופעות היו דומות ומושרשות עמוק בהוויית הקהילות למרות עשרים שנות הפעילות החינוכית של ״אליאנס״ בתוכן.

אולם יש לומר כי חלו גם שינויים שהם פרי הפעולה החינוכית הארוכה והמתמשכת. בדו״ח של שנת 1922 מספר המנהל בגאווה שבוגרי בית הספר זנחו את הרגליהם הרעים ואת הפנאטיות, והם פתוחים לרעיונות חדשים שמאפשרים להם נגישות לחברה האירופית המתגבשת. הוא מספר בגאווה על קליטתם הטובה בתעסוקה המודרנית, בחברות המסחר והמינהל. הוא גאה על כך שבמהלך עשרים השנים, תרם בית הספר במידה חלקית (הוא הדגיש את התרומה החלקית) לשינוי שחל בחברה היהודית. הקהילה פתוחה יותר ומתבוללת, והדברים באים לידי ביטוי גם בלבוש (חליפות אירופיות), בניקיון ובהליכות הנימוס.

חסאן חלאווה (מספר; סיפורים 33—34), יליד פאם (1902). פעיל מנעוריו באגודה הציונית בעירו. עמד משנת 1912 בראש ״אגודה למארוקו״ וערך עיתון רבני בשם ״התחיה״. עלה בשנת 1931, ונתקבל כחזן ושמש בבית־ הכנסת ״אהבת תורה״ של יוצאי מארוקו ביפו. השתתף בירחון ״הפוסק״, שהופיע בתל־אביב בעריכת ר׳ הלל פוסק, ועסק בענייני ״משמרת שבת״ התל־אביבית. במסגרתה הוא מטפל בייסוד ״מניינים״ לעולי מארוקו בארץ. מרבה לספר סיפורים, שאחדים מהם נרשמו ע״י שמעון ארג ס ט.

33 – רבי חיים בן עטר מעניש רשע

מספר חסאן חלאווה

33. רבי חיים בן עטר מעניש רשע

בסאלי, עירו של רבנו חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, היה אחד חכם, בקי בשבע חכמות, אך רשע גמור. והיה רשע זה מעביר נערי־ישראל מדרך הישר. באו לרבנו חיים מקורביו ואמרו לו:— רשע זה מלא חכמה כרימון. ואתה, רבנו, שותק, ואינך עושה לו כלום ?

אמר ר׳ חיים שם קדוש, ומאז נהפך הרשע לשיכור, מתגולל בחוצות העיר, עד שאנשים היו מתביישים להימצא במחיצתו. כי אמר ר׳ חיים:— כך נאמר: בנפש רעה לא תבוא חכמה.

34 – כיצד נתעשרה משפחת ששון

מספר חסאן חלאווה

כיצד נתעשרה משפחת ששון

משפחת ששון היא משפחה עשירה ומסועפת מאוד בעולם כולו וגם במארוקו יש לה ענף נכבד.

מסופר אצלנו, כי ראש המשפחה, סעיד ששון, עני ואביון היה, ולא היו לו לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. הוא היה נודד בדרכים כרוכל עם סחורתו, והצלחה ופרנסה אין. אך ירא אלוהים היה האיש ורגיל היה לשנן מזמורי תהילים בכל דרכיו. בלילה אחד והוא משנן פסוקי תהילים וקורא את המזמור ״ממעמקיםקראתיך״ י והנה הוא רואה איש בא אליו ואור בהיר מאיר את פניו. והאיש אומר לו:— הנה אבן טובה אתן לך, ושתי דרכים לפניך. או שאבן זו תהיה אבן־החכמים, ואתה וכל זרעך אחריך תהיו חכמים גדולים, או שהיא תהיה אבן־העשירים, ותתעשר מאוד, וכל יוצאי חלציך יהיו עשירים מופלגים לדורי דורות.

ענה לו סעיד:— תשאיר בידי את האבן ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות אחליט את החלטתי.

נגע סעיד באבן והנה חננו אלוהים בהשגה גדולה: בבת־אחת הוא השיג השגות עילאיות. מיד החליט לעשות שאלת חלום, ובחלומו ראה את עצמו בארמון־מלכים, שבו מסמאים זהב וכסף את עיניו. הבין האיש, כי מן השמים מצווים עליו לבחור באבן־העשירים. וכן עשה.

מאז עשירה מאוד משפחת ששון, ויש בה גם תלמידי־חכמים גדולים. ידועה במיוחד האשה פרחה ששון, שאספה ספרים וייסדה ישיבות רבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט.

תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'37◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

אשירה כשירה

מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.

שעון מעורר

כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.

עומק השירה

ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.

מטרת השירה

ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18).

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).

כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.

                                                                                    שבת שלום

                                                                                הרב אברהם אסולין

                                           לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

מקדם ומים כרך ז

ד.בשירים שונים שנכתבו במאה ה־18 עולה בעיקר תמונה הגיוגרפית של ארץ ישראל. הארץ מוצגת בהם בעיקר כמכלול של אתרי קדושים וצדיקים המזמינים את הקוראים לעלות על קבריהם. השירים נכתבו כנראה לאחר חידוש היישוב בטבריה והתפתחות ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי במירון בל״ג בעומר, בהשפעת ספרים שתיארו את אתריה הקדושים של ארץ ישראל ובהשפעת שיר פרדיגמטי שחובר כנראה באלג׳יריה, ״ידידי ובחיי נפשך, קום נלך לעיר טבריה״, שכתב משורר בשם יצחק (שם משפחתו בגרסאותיו השונות והרבות של השיר בלתי ברור — רוואטץ, רואטש או ארארטו).

בסוג זה של שירים התפרסמו במיוחד פיוטיהם של שני משוררים ידועי שם, שהיו בני דור אחד בקהילת מכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין ור׳ שלמה חלואה. ר׳ דוד חסין כתב שיר על צדיקי טבריה והגליל: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה; אעברה נא ואראה ארץ קדש טבריה״.שיר זה זכה לתפוצה רבתי ברחבי יהדות המזרח, ובכלל זה ביהדות מרכז אסיה, הודות למסעיהם של שד״רים שעברו בזמנו במכנאם ועמדו בקשרים עם ר׳ דוד חסין ועם מוקירי שירתו. על פי מתכונתו ולחנו של השיר כתב ר׳ אליהו בכור חזן, איש ירושלים, יותר ממאה שנים לאחר מכן, שיר שבח דומה במתכונתו על ירושלים וקברות הקדושים שבתוכה ובסביבתה. המדובר בפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה: מתי אבוא ואראה ירושלים בנויה״. גם שיר זה נפוץ בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט והוכנס לשירת הפיוטים של המאה העשרים. ר׳ דוד חסין כתב כשלעצמו שיר נוסף על קברות הקדושים שבאזר ירושלים במתכונת שונה: ״לדוד שיר ומזמור בתף ובמצלתים, יסודתו על הר המור, צבי ירושלים״." ר׳ שלמה חלואה, שהיה בן חוגו של ר׳ דוד חסין, הקדיש לקדושי חברון את שירו ״בשגיון פי ירון שבח ארץ טהורה; על קרית ארבע חברון אשירה אזמרה״. כפי שמעיד המשורר על שירו זה, שירים הגיוגרפיים אלה נכתבו על פי ספרים בדפוס שהוקדשו לאתריה הקדושים של ארץ ישראל, וכנראה גם על פי סיפורים ותיאורים ששמעו המחברים מפי שד״רים שעברו בקהילותיהם.

לכל ארבע קבוצות השירים האלה משותפים מוקדים תמטיים רבים, כתוצאה מן הראייה המסורתית והמיתית של ארץ ישראל וכתוצאה משאיבתם של מוקדים אלה ממקורות טקסטואליים זהים. הדימויים של ארץ ישראל מגלמים בתוכם, כאמור, גם את התמונה המשיחית הרסטורטיבית שביסוד התרבות הרבנית במרוקו, שבמסגרתה נוצרה שירה זו. במרכזה של תרבות זו עומדת הכמיהה המסורתית לביאת המשיח על פי צו ההשגחה העליונה, לשיבת ציון דרך הנקמה בגויים ולחידוש מלכות דוד בן ישי. בה בעת דימויים אלה מזינים את תודעת הזמן הקהילתי עם התקופות והדיכוטומיות המבנות אותו, היינו העבר האידילי בארץ האבות מחד גיסא והעבר הקטסטרופלי שלאחר החורבן מאידך גיסא, וכן ההווה הגלותי המכאיב והנמשך כאילו ללא קץ העומד מול העתיד הרחוק והחלום של בוא הגאולה השלמה. בתפיסה זו ההווה המדאיב מקבל מן העתיד את מלוא פשרו ואת מנת העידוד הדרושה לבני הקהילה להמשיך לקבל את העול הנתפס כזמני על אף הכול. דימויים אלה קובעים כמו כן את קווי המתאר של המרחב הקהילתי המקומי ומציבים אותו כמרחב זר ומנוכר לעומת התמונה המרהיבה והמרנינה של המרחב החלום והמרוחק של ארץ ישראל, שבו אמור להפציע אור הגאולה. הקיבעון שבהיצגים אלה מציג את הנמענים של שירים אלה, בני הקהילה היהודית החיים בכאב את גלותם ובכללם המשוררים עצמם, כיצורים נטולי שורשים ארציים וכתלושים לחלוטין מן המרחב המקומי. בה בשעה הנמענים מוצגים ככבולים בתוך מסכת תקוותיהם וציפיותיהם הממאנות להתגשם וכמתעקשים להמשיך לקוות לבוא הגאולה ולשיבת ציון על אף האכזבות הבלתי פוסקות. עבור ״אסירי תקווה״ אלה התודעה החיה של ארץ ישראל כפי שהיא נבנית במיוחד מתוך השירה מהווה צורך ממשי, קיומי, פסיכולוגי וחברתי כאחד. תודעה זו גם מזכירה לכל יהודי את התסכול הפוליטי המתמיד שבו חיה הקהילה כתוצאה מאבדן העצמאות ומן השעבוד לגויים לאחר היציאה לגלות והופכת זיכרון זה ליסוד מרכזי בזהות היהודית שלו.

3. התמונה האקטואלית של ארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים

  3.1 ההדגשים החדשים בדימויים ובהיצגים

מה נשאר ממורשת מיתית זו של ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של הדורות האחרונים? האם השתנתה תמונה אידיאולוגית־דתית זו של ארץ ישראל כתוצאה מהדי האירועים המסעירים שהתרחשו בעולם היהודי בסוף המאה ה־19 ובמאה העשרים? איך תורגמו הדים אלה להיצגים עדכניים בשירים החדשים ובתמונת עולמם של מחבריהם? עד כמה שניתן לבחון ולהיווכח מתוך השירים השונים, שרובם אצורים עדיין בכתבי היד וחלקם הקטן בלבד זכה לאור הדפום, תמונה זו המשיבה לשמש תשתית קונצפטואלית לזיקה של המשוררים העבריים ושל בני במרוקו לארץ ישראל ולמרכזיותה במסכת אמונותיהם וציפיותיהם.

השינויים העיקריים נוגעים קודם כול לתחושה החדשה של            חזרת ארץ ישראל לממשות ההיסטורית ושל התקרבות פעמי הגאולה כתוצאה מכך,וכן לביטויים החדשים של התקווה לבניית בית המקדש, המשמש בראייה המשיחית הרבנית סמלה המובהק של הגאולה. במאה העשרים הלכה וחדרה גם התודעה בנוגע לאפשרות המעשית לעלות לארץ ולחיות בה. לתוך רשת פרשנית זו של יסודות החיים היהודיים בגלות, הנושאת גם את תמונת ארץ ישראל המיתית, הוכנסו מעתה גם פרטים ואזכורים אקטואליים, ובעיקר עודכנו הדימויים המשיחיים המפארים של ארץ ישראל. המשכיות ברורה זו טבועה גם בוודאי בשינויי הדגשים וביחס המשתנה שבין המרכיבים הסמיוטיים השונים של תמונת ארץ ישראל. היא תלויה גם באילוצים הלשוניים והפואטיים שנשארו כמו שהיו לפנים, שכן המשוררים המשיכו לראות בלשון ובהיצגים של קורפוס הטקסטים המקראי והמדרשי את המקור העיקרי לתיאוריהם, לדימוייהם ולתחושותיהם. גם בעידן החדש המשיך קורפוס זה לשמש כמצע רעיוני ופואטי תשתיתי למשוררים ולמחברים וכטקסט־על לשיריהם החדשים. אפילו יוצרים דגולים כר׳ דוד אלקאים, שפתח תקופה חדשה זו בזיקה לארץ ישראל, ור׳ דוד בוזגלו, שסגר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, כתבו במסגרת בין־טקסטואלית כופה ושקופה זו. על אף התנסויותיהם החדשניות בכתיבה לא הצליחו להינתק ממסורת כתיבה זו שכן הם קיבלו את כל חינוכם העברי דרך שינונם של טקסטים אלה.^,

מבחינת התפתחות המוקדים התמטיים השיריים ניתן לחלק עידן חדש זה לשלוש תקופות משנה. התקופה הראשונה מתחילה בשירת יהודי מרוקו עם ניצניה הראשונים של הלאומיות היהודית המודרנית ונמשכת עד למלחמת העולם השנייה. התקופה השנייה נעה סביב מלחמת העצמאות, ראשית ימי המדינה ופרק העלייה וקשיי ההיקלטות בארץ בעקבות זאת. ואילו התקופה האחרונה עומדת בסימנם של הפיוס וההשלמה שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הכמו־משיחיות. בתקופה אחרונה זו בלטה מעל לכול יצירתו של ר׳ דוד בוזגלו, שהצגתי אותה זה עתה במחקרים עצמאיים.

ברמת השיח השירי ותכניו הנוגעים לארץ מגוון היוצרים והשירים רב ביותר הן באשר למעמדם ולתפוצתם במערכי השירה וברשתות התרבות של יהודי מרוקו והן באשר לעמדות המתבטאות בשיריהם. הללו תלויות, כמצופה, בתקופת כתיבת השירים ובנקודות הראות של הכותב כלפי התהליכים והתמונות שהוא מעלה בשירו או בשיריו. השיח השירי משתנה במיוחד בהתאם למיקומו של הכותב, אם במרוקו — בראשית התמורות או לפני עצמאות ישראל ואף לאחריה — ואם בארץ, לאחר עלייתו של המשורר אליה.

ר׳ דוד אלקאים(?-185 1940) היה על פי כל קנה מידה בין המשוררים העבריים החשובים ביותר שיצרו במרוקו. הוא היה מראשוני הפעילים הציונים בקהילתו מוגאדור(אצווירה) ובמרוקו בכלל, הוא הראשון שהעלה על נס את התנועה הציונית עם ייסודה הן בשירתו והן בכתיבתו העיתונאית. בדיואן שלו שירי דודים הוא ייחד חמישה־עשר שירים לארץ ישראל ולהתפתחויות ההיסטוריות המפעימות שנודעו לו, ובכללן הצהרת בלפור.

אחרי ר׳ דוד אלקאים ייחדו כותבים שונים שירים לאירוע זה או זה בתולדות העם היהודי וכתבו שירים שציינו את מפעלו של הרצל, את מתן הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, או תיארו את ההתפעמות והתרוממות הרוח שאחזה בקהילות עם הכרזת העצמאות. אחרים כתבו שירי ניצחון לאחר מלחמת העצמאות ושירי עלייה. נביא כאן משיריהם של כותבים מקהילות שונות במרוקו: דוד אסבאג ממוגאדור, נסים אנקאב מפאם, ר׳ מימון מלכא מתינגיר, ר׳ מסעוד שבת מאזור הסום ור׳ ראובן אלמאליח מרבאט.

ר׳ דוד בוזגלו(1975-1903) היה אחרון המשוררים העבריים שצמחו במרוקו והיחיד בהם שזכה לעלות לארץ בסוף ימיו והמשיך בה את יצירתו. הוא אף הספיק לכתוב בה את שיריו המשמעותיים ביותר בעקבות מלחמת ששת הימים והשינויים הגאוגרפיים והפוליטיים שחוללה. יותר מעשרים שירים הוא הקדיש לחוויות העלייה שלו ולמעמדם החדש של הארץ ושל מקומותיה הישנים־החדשים. כל השירים האלה הוצגו ובחלקם אף הוהדרו ובוארו על ידי במקום אחר, ולא אחזור עליהם כאן.

סנדק בברית מילה

בברית המילה של בני משה רפאל שיח׳ בשנת תשכ״ו, זכיתי כשכיבדני רבינו ביושבו סנדק, באותו מעמד נוכח האדמו״ר מטשרנוביל זצ״ל, והגאון הרב שלמה טנא זצ״ל, ראב״ד בתל אביב. ומכובדים רבים, כאשר רבינו הכין עצמו לעלות על כסא אליהו ז״ל, התפלל בקול חרישי והתעטף בציצית וישב סנדק, כשאמר ה׳ מלך — בזמן הברית היתה אוירה כמו ביום כיפור, אחד השכנים פרץ בבכי של שמחה ואמר, זכיתי היום להיות נוכח בברית מילה מיוחד במינו שלא ראיתי מימי.

תפלת בליל שבת

שבת אחת ביקש ממני רבינו ללוותו להתפלל בליל שבת עם חסידי ״ברסלב״, כשנכנס לבית המדרש היה נדמה כאילו שהרבי שלהם נכנס. החסידים סובבוהו במעגל ופצחו בשירה וריקודים, והשמחה הלכה וגברה עד שכל עובר ושב עלה לראות את המחזה המרנין. החסידים התלחשו ביניהם, זה אומר: הרב טולידאנו עמוד התווך, וזה אומר: עמוד ההוראה, וזה אומר עמוד המוסר של יהדות ספרד, וכן הלאה, בבואנו הביתה בירך אותי על שזיכיתי אותו בקבלת שבת שכזו.

הצעה שלא התקבלה

כשהתארח אצל בתו מרים תחי, אשת רבי דוד מרצבך שליט״א כשגרו בבאר שבע ביקרתיו שם וסיפר לי: שהציע לו ראש העיר מר אליהו נאווי שיתגורר בבאר שבע וזה יתחייב להקים לו ישיבה ותלמוד תורה וקריה לבני תורה כרצונו. אולם הוא התנגד לכך מפני שרצו לקבוע תוכנית לימודים לפי רוחם.

בבית אלקים נהלך ברג״ש

כשהייתי מתגורר בבני ברק, בקביעות הייתי מלווהו מביתו לבית כנסת ״עולי משהד״ לשאת דרשה בכל יום שבת לפני תפלת מנחה. שבת אחת ירדו גשמים עזים, ואפילו הכי הלכנו והגענו רטובים לבית הכנסת ואנכי ביקשתי ממנו מחילה על שהטרחתי אותו ביום גשום כזה ענה לי, לבית אלקים נהלך ברג״ש. ר״ת: ברד — רוח — גשם — שלג. אפילו שיש ברג״ש אל ימנע עצמו ללכת לבית האלקים.

אחר כך הוריד את הגלימה מעליו שהיתה ספוגה במי גשם, לקחתיה ממנו והנחתיה. ומיד פתח בדרשתו הקבועה. ומאז תיקן לקיים מצוות סעודה שלישית בבית הכנסת, האוירה היתה מרוממת מאה ובני הנוער ובתוכם בני אהרן נ״י היו מוסיפים חן בשירי שבת.

שלום בית

פעם הזמין אחד מתושבי בני ברק את רבינו לשבת סנדק בברית מילה של בנו. ואנכי נתלויתי אליו. הכל היה מוכן לעריכת הברית, הביאו את התינוק. לפתע נשמעו צעקות שיצאו מפיה של חמותו של בעל הברית. צעקה ואמרה, איך אתה מעניק בלי רשות את הסנדקאות למי שאתה רוצה בא בזמן שזה מגיע לבעלי. אנו הנוכחים בושנו ממעשה זה, ובפרט שרבינו עשה את כל ההכנות להיות סנדק. רבינו ירד מכסא אליהו ז״ל ואמר: עבור שלום בית אני מוותר, ובנועם דבריו השפיע על סב התינוק לשבת סנדק, והוא עמד לצידו.

ת״ח מרבים שלום בעולם

בשנת תשכ״א השתדך הרב גבריאל טולידאנו — נכדו של רבינו. לפני נישואיו נסע לרחובות לקבל ברכה מהרבי מקרצ׳נף זצ״ל. והרבי ברכו שיזכה לזרע של קיימא, ר׳ גבריאל הבטיח לרבי שהוא יהיה הסנדק? וכן היה שנולד לו בן ראשון בשעט״ו, באותו שבוע הגיע רבינו מחו״ל, וביום הברית נבחו שניהם. רבינו והאדמו״ר מקרצ׳נף, ר׳ גבריאל עמד חסר אונים למי יכבד להיות סנדק. לפתע… רבעו כיבד את האדמו״ר. אבל האדמו״ר ללא אומר ודברים הרים את רבעו והושיבו על כסא אליהו, ובזה בא בל אחד על מקומו בשלום, ועל זה נאמר ת״ח מרבים שלום בעולם.

ראשון לבל דבר שבקדושה

פעם סר רבינו לעיר קזבלנקא והתאכסן אצל דודי פנחס טולידאנו שיחי, הלה סיפר לי שאסף כל עשירי הקהילה לכבודו בכדי להתרים את כולם למוסדות התורה. רבינו כדרכו בקודש להיות ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, תרם מיד סך 50 אלף פרנק. העשירים שבאו התביישו לתרום פחות, כך הצליח לגייס באותו מעמד סכום גדול למוסדות התורה ולעזרת עניי מרוקו. וגזר עליהם שתיכף יפרעו את תרומתם.

דאגתו לחינוך

כשסיים בני מרדכי ני״ו את חינוכו בת״ת, רצה להיכנס לישיבת ״תפארת ציון״ בבני ברק אך הקשו על קבלתו, בתואנה של חוסר מקום ותקציב. פניתי ושפכתי את ליבי לפני רבעו, אמר לי שלח את בנך אלי ובע״ה נמצא מקום עבורו, הבאתי את בני אליו וחזרתי לעבודתי, רבינו טיפל בו במסירות כבן יחיד, ולעת ערב נתבשרנו שהתקבל לישיבה. ובבית אז שרתה שמחה גדולה. ובס״ד עלה ונתעלה בתורה וביראה והיה אחד השקדנים בישיבה ולא מש מאוהלה, וכיום זכה להיות חתנא דבי נשיאה מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליס״א, וכיום משרת בקודש חבר בית הדין בת״א.

תמיכה ביתומים ואלמנות

זיכני ה׳ יתברך לעשות בכל שנה הילולא ביום פטירתו של רבנו — י״ח במר חשון — ביום זה מספרים בשבחי הצדיק ובמעשיו.

אחד המשתתפים הקבועים סיפר (ומפני כבודו לא אזכיר שמו) כשהיה ילד, רגיל היה ללכת לבית רבינו בכל יום חמישי בערב ולקבל ממנו סך מסויים עבור פרנסת משפחתו שהיו זקוקים לכך. ילד זה סיפר לדודו שהיה גם כן ילד שאימו מקבלת מרבינו סכום כסף בכל יום חמישי. כששמע דודו על כך, ביום חמישי הקרוב הקדים והלך לבית רבינו ואמר לו שאחותו האלמנה ביקשה ממנו ללכת ולקבל עבורה את הקצבה השבועי, רבינו האמין לו ומסר בידו את סכום הכסף, וזה הלך ובזבז את כל הכסף. האלמנה חיכתה לקבל את קיצבתה ולא קיבלה, ביום שישי בבוקר הלכה לבית רבינו, והוא אמר לה ששלח את הכסף עם אחיה, כששמעה על כך מדרה על מר גורלה, אך רבינו הרגיע אותה ומסר בידה שוב סכום כסף וצוה עליה שמכאן והלאה תבוא בעצמה.

מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס

עריכה : יוסף שטרית

תשס"ו – 2006

פתח דבר

קובץ זה פותח, כך אני מקווה, תת־סדרה של קבצים שיוקדשו לחקר הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, התפתחותן וחייהן החברתיים והתרבותיים במשך הדורות, ולחקר צורות הקיום היהודי שהתנסו בו לבדן או במשותף עם קהילות אחרות. אין הכוונה לקהילות העירוניות והמבוססות בלבד, שהשאירו את רישומן הנמשך בתולדות בני הקהילה, בתולדותיהן של קהילות אחרות וביצירה היהודית בתחום הספרות וההלכה או העשייה התרבותית להיבטיה השונים, אלא גם לקהילות קטנות שחיו בפריפריה ונאבקו עד התפזרותן לשימור מורשתן הייחודית והכללית ולטיפוח זהותן היהודית בסביבה זרה ולעתים אף עוינת. סדרה כזו נחוצה קודם כול לשם הכרת העבר היהודי בארצות האסלאם, תנאי צמיחתו וניהולו על מגוון התנסויותיו לאורך הדורות, ולשם הכרת הזיקות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שקיימו הקהילות היהודיות עם החברה המוסלמית ועם התרבות העלית והעממית של האוכלוסיות שבקרבן הן חיו והתפתחו. היא דרושה גם להבנת המשכיות הרצף של החיים היהודיים בתנאים היסטוריים ותרבותיים משתנים ולבירור אסטרטגיות הקיום היהודי שהתגבשו תוך כדי התנסויות אלה. המשכיות זו אינה נוגעת לקיום החיים הקהילתיים בסביבתם הטבעית בלבד, אלא גם לתנאי העתקתם מרצון או מתוך כפייה למרחבים גאו־פוליטיים ותרבותיים חדשים והשתנותם או השתמרותם בסביבה החדשה.

מקדם ומים כרך ט' – מחקרים על קהילת פאס ומכנאס

עריכה : יוסף שטרית

תשס"ו – 2006

פתח דבר

קובץ זה פותח, כך אני מקווה, תת־סדרה של קבצים שיוקדשו לחקר הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, התפתחותן וחייהן החברתיים והתרבותיים במשך הדורות, ולחקר צורות הקיום היהודי שהתנסו בו לבדן או במשותף עם קהילות אחרות. אין הכוונה לקהילות העירוניות והמבוססות בלבד, שהשאירו את רישומן הנמשך בתולדות בני הקהילה, בתולדותיהן של קהילות אחרות וביצירה היהודית בתחום הספרות וההלכה או העשייה התרבותית להיבטיה השונים, אלא גם לקהילות קטנות שחיו בפריפריה ונאבקו עד התפזרותן לשימור מורשתן הייחודית והכללית ולטיפוח זהותן היהודית בסביבה זרה ולעתים אף עוינת. סדרה כזו נחוצה קודם כול לשם הכרת העבר היהודי בארצות האסלאם, תנאי צמיחתו וניהולו על מגוון התנסויותיו לאורך הדורות, ולשם הכרת הזיקות הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שקיימו הקהילות היהודיות עם החברה המוסלמית ועם התרבות העלית והעממית של האוכלוסיות שבקרבן הן חיו והתפתחו. היא דרושה גם להבנת המשכיות הרצף של החיים היהודיים בתנאים היסטוריים ותרבותיים משתנים ולבירור אסטרטגיות הקיום היהודי שהתגבשו תוך כדי התנסויות אלה. המשכיות זו אינה נוגעת לקיום החיים הקהילתיים בסביבתם הטבעית בלבד, אלא גם לתנאי העתקתם מרצון או מתוך כפייה למרחבים גאו־פוליטיים ותרבותיים חדשים והשתנותם או השתמרותם בסביבה החדשה.

ביסודה של ראייה זו של הקיום היהודי בארצות האסלאם (כמו בארצות הנצרות לזרמיה השונים ובמרחבים אחרים) מונחת הדעה, שלהבנת ההיסטוריה היהודית בימינו דרושה הצבתה של תמונת רצף והמשכיות של החיים היהודיים לאורך הדורות וחיבורה עם ההתפתחויות הגאו־פוליטיות והתרבותיות שעיצבו את המאה ה־20 וממשיכות את פועלן במאה שלנו. אמנם ארבעת הדורות האחרונים זימנו לקהילות היהודיות בעולם טרגדיות נוראות ותהפוכות נשגבות והרסניות בו בזמן, שניתקו, שיבשו או חיסלו את החיים היהודיים במרחבים רבים שהתפתחו בהם במשך תקופה ארוכה ביותר. אולם הבנתו של קיום החיים היהודיים במרחבים חדשים אלה, ובכללם ישראל העצמאית, מותנית בתיאור מושכל של רצף זה וחיבוריו המתבקשים הן לתמורות החברתיות, הפוליטיות והכלכליות שעיצבו את עולמנו הרחב מחד גיסא הן להמשכיות של המורשת היהודית והזהות היהודית שקיימו את הקהילות במשך הדורות מאידך גיסא. כלומר, תמונת הנתק בין תקופת הגלות לתקופת הקוממיות, וכן בין הקיום היהודי בעולם הישן להתפתחותו בעולם החדש ובחברה הפתוחה, אינה יכולה לספק לנו לבדה כלים משמעותיים לפענוח התחדשותם של החיים היהודיים, אלא להפך, היא תורמת לעתים לביטולם של כלים נחוצים אלה. תמונה זו מדגישה את עצמתו של חוסר הרצף המהפכני בהיסטוריה היהודית המודרנית, בונה על נתק זה תלי תלים של פיתויים אידיאולוגיים מחדשים, ומתעלמת בתוך כך מן הכוחות המורשתיים והזהותיים שאפשרו לשברי הקהילות וליחידים לגשר בסופו של דבר בין חייהם המסורתיים או המסודרים שהיו להם בעבר ובין חייהם במרחבי המחיה החדשים שלהם על אף כל המשברים החברתיים והכלכליים שהתלוו לנתק זה ולהעתקה של החיים היהודיים למחוזות חדשים.

רק תמונה תרבותית, חברתית ופסיכולוגית כזו של רצף החיים היהודיים, כפי שהוא נתפס בתודעה של .היחידים ושל הקיבוצים שחיו באופן אישי או קבוצתי את השינויים המפליגים בחייהם היהודיים, אפשרה להם לאסוף ולהפעיל את הכוחות הנפשיים שהיו דרושים להם כדי לקבל ולעתים אף להפנים את השונות המנטלית והתרבותית שאליה הם נקלעו, לרוב לא באופן מתוכנן ולא מתוך רצון. הדברים אמורים במיוחד בעניינם של אותם יחידים ואותן קבוצות שחוו בהמוניהם את משברי הנתק וההתפזרות והתגברו עליהם במקומות החדשים שהיגרו אליהם או עלו אליהם•, התנסויותיהם הן שאפשרו את קיומה או את המשכה של ההתחדשות היהודית במרחבים החדשים (או הישנים המחודשים, כמו בישראל) ויצרו גשר מחויב המציאות בין הקיום היהודי הגלותי בנוסחו הישן והמשעבד ובין הקיום היהודי המתחדש בישראל העצמאית ובחברות דמוקרטיות באירופה ובאמריקה לאחר גל הטרגדיות והמאבקים של המאה ה־20. להבנת תחושותיהם ותגובותיהם של המונים אלו, שקיימו בחייהם את הרצף בין הדורות ובין נוסחיו השוגים של הקיום היהודי במאתיים השנים האחרונות, דרושה תמונה מקיפה יותר ומכלילה יותר של ההיסטוריה היהודית שתביא בחשבון את מגוון צורות ההתגלמות של הקיום היהודי ואת גלגוליהן במרחבי צמיחתו והתפתחותו של קיום זה בעבר וגם בהווה

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בין התורמים לשגשוגה ולפריחתה של יהדות פורטוגל היו בני משפחת אברבנאל. שמואל אברבנאל, לו הקדיש ר׳ מנחם בן זרח את ספרו ״צידה לדרך״, התנצר, אך המשפחה, כולל יהודה, אביו של יצחק, עברה לפורטוגל, שבה ליהדות ונהפכה לחשובה בארץ זו. יהודה שימש גזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. בנו ר׳ יצחק אברבנאל היה המפורסם מבני המשפחה. בעודנו בפורטוגל פרסם מספר חיבורים: ״צורות היסודות״ ו״עטרת זקנים״. בחיבורו האחרון דן אברבנאל בנושאי אמונה, השגחה ונבואה וכיו״ב. כאמור לעיל, התרשם אפונסו החמישי מאוד מכישוריו ומינה אותו לשר אוצר וגזבר. מהקדמתו לפירושו לספר יהושע ניתן ללמוד על מעמדו בחצר המלך. לאורך כל התקופה לא זנח את בני עמו, קרובים ורחוקים. יצחק אברבנאל היה מנהיג מיוחד שניחן בעושר, בחכמה ובכישרון מנהיגות פוליטית. ליפינר תיאר את השתלשלות העניינים לאחר מותו של אפונסו החמישי ואת בריחתו של אברבנאל לקסטיליה, ואין כאן המקום לדון בזה.

על יצחק אברבנאל השפיע רבות יוסף בן אברהם חיון, שהיה רבה של קהילת ליסבון במשך 25 שנה, לפני שעבר לאיבורה. אביו אברהם בן נסים חיון חיבר את ״אמרות טהורות״. יוסף חיון כתב פירושים על ירמיהו(1466), פרקי אבות(1470), תהלים, משלי, וכל הנביאים.נראה כי אברבנאל הושפע ממנו בפירושיו על המקרא.

בחצרו של ז׳ואאו השני פעלו מספר רופאים יהודים: ליאאו(mestreLeao), יוסי או דייגו מנדס ואסינו(Diego Mendes Vecinho) והמומר אנטוניו(mestre Antonio). יוסי מנדס ואסינו שיתף פעולה עם הנווט והספן פדרו דה קובילה ועם המתמטיקאי היהודי משה. תרומתו של ואסינו למדע הניווט בפורטוגל הייתה נכבדת.

במחציתה השנייה של המאה הט״ו פעל בליסבון בית מלאכה – האחרון שעסק בהעתקת כתבי יד ועיטורם בחצי האי האיברי – ובו נכתבו ועוטרו כתבי יד עבריים,ובכללם ספרי מקרא ופירושים, סידורים וספרי הלכה. כתבי יד אלה כונו במחקר ״קבוצת ליסבון״. כתבי היד כתובים בכתב יד ספרדי, חלקם בכתב בינוני וחלקם בכתב מרובע, דבר המעיד על מקומם של יהודי ספרד בפיתוחה ובטיפוחה של התרבות היהודית בפורטוגל במאה הט״ו. בין המעתיקים ב״קבוצת ליסבון״ נמנים יוסף צרפתי בן ששון הצרפתי, אליעזר בן משה גגוש, שמואל אדרוטיאל ומשה בן יצחק, אשר פעלו בליסבון בין השנים 1484 ו־.1495 כתב היד הקדום ביותר ב״קבוצת ליסבון״ נכתב בשנת 1469. מעתיקיהם של חלק מכתבי היד מ״קבוצת ליסבון״ אינם ידועים לנו.

בית המלאכה של ליסבון יצר סגנון אחד ומיוחד ובזה היה חריג בעולם היהודי. בית המלאכה היה פעיל עד להחלטת הגירוש בשנת 1496 ואסון השמד של שנת 1497. במשך כעשרים ושמונה שנה נוצרו כשלושים כתבי יד בבית מלאכה זה בליסבון או בגלות הפורטוגלית. אחד התנ״כים המהודרים ביותר יצא מבית מלאכה זה במצב בלתי שלם והגיע לאיטליה. חלק גדול מכתבי היד שמקורם בבית מלאכה זה הם ספרי מקרא. נוסף לאלה נכתבו ועוטרו שם שני סידורים, ״משנה תורה״ לרמב״ם, פירוש התורה לרמב״ן וספרו של רד״ק ״ספר מכלול״. שמותיהם של חלק מהסופרים ידועים: שמואל דה מדינה, שמואל אבן מוסא ואלעזר בן משה גאגוש. יצירות בית המלאכה בליסבון כתובות ומאויירות בטוב טעם ובסגנון מעודן. תנ״ך ליסבון הוא היצירה המשוכללת והמייצגת ביותר של בית המלאכה.כתיבת התנ״ך נסתיימה בסוף שנת 1482 בידי הסופר שמואל אבן מוסא, שכנראה אף עסק בהדפסה והיה מהראשונים שהדפיסו ספר בחצי האי האיברי בשנת ^.1487  רשימת כתבי היד מתוצרת בית המלאכה שבליסבון משקפת את רמת ההשכלה והתרבות של יהודי פורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו. עניינם היה בחיבורים הקלסיים של היהדות: ספרי המקרא, סידורים, פירושי המקרא, ספרי הלכה ודקדוק.

רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.

תוכני שירתו

כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.

אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "

                             קרב לך עתות דודים

                             ובא צועד להיות אחרי

                             כן יקרב מועד מועדים

                             למחולת המחנים

בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.

גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :

                            העם, אשר נע כצאן תעה

                            זכר ופקד לו ברית שבועה.

העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.

נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו. 

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

סיד יוסף

ובסי׳ רמ״ט משם ברכ״י סי׳ תנ״ג כתוב וז׳׳ל שמוסף ר״ח רחל אמנו תיקנה אותו שצפתה ברוה״ק שעתידות נשי מדבר שלא יכשלו בעגל ורמזה שמה בר״ת ר׳אשי ח׳דשים ל׳עמך נתת ר״ת רח״ל עכ״ל. א״ב הנשים יש להם זכות גדולה. ואפשר לומר שעל זה אמרו רז״ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, כי הקב״ה יודע דנשים שארו בצדקתן ולא יסייעו בעגל ולא עוד אלא שיסייעו במשכן. ואשרי מי שזכה ולקח לו אשה צדקנית דהגם אם הוא לא היה מאושר היא תדריכהו ותאשרנו.

וכן הובא ג״כ במדרש אליהו, שנתן הקב״ה שכר לנשים לשמור את ר״ח, לפי שלא נתרצו לעשות שקץ ותועבה במעשה העגל עכ״ל. וכן ראיתי באיזה ספר (שאיני זוכר כעת את שמו) על מה שנאמר ויתפרקו, לפי שלא רצו הנשים ליתן להם נזמיהם, נתקו אותם מן אזניהם בעל ברחם, באופן דהנשים יש להם זכר שלא עשו העגל, ולכן הם מתקשטות בנזמיהם עד עתה ולעד, לזכר שלא היו במעשה העגל. אף אגן נוכל לומר דגם הזכרים של משפחתנו שמתקשטים בנזמי זהב באזניהם הטעם הוא לזכר עולם יהיה צדיק, שלא נתנו נזמיהם לסייע במעשה העגל. ולכן מחזיקים בנזמיהם כקדם וכבתחילה, לא כן שאר משפחות שאינם נוהגים בן.

ואם תאמר אם האי טעמא הוא אמת ,למה הכהנים שלא עשו העגל אינם נוהגים במנהג זה להתקשט בנזם זהב באזניהם לזאת אשיב דשאני כהנים שאינם יכולים לעשות חור באוזן כדי לשים בו נזם זהב, והטעם הוא משום ראם יעשו חור באוזן נקרא מום והם כהני ה׳ ועתידים לשרת בביהמ״ק שיבנה בב״א ולא יהיה בו מום כתיב וכל אשר בו מום לא יקרב, ולכן אין עושין חור באזניהם. ודבר ידוע הוא שהכהנים לא עשו את העגל, חיל קרי בי רב הוא דלא עבדו את העגל, לא כן אנן צריכים לזכר ולאות שאנחנו טהורים ונקיים מעון העגל, ולכן מתקשטים בנזם על אוזן שומעת לדבר ה׳, ומנהג טוב וישר הוא.

דקדק עלי רב אחד, אם טעם זה נכון הוא מדוע אנחנו נוהגים לאכול בשר בשבת איכה, ומשפחות שאינם נוהגים לאכול בשר בשבת איכה קורין לנו אנחנו שאוכלים עאג׳מאיין ור״ל שעשינו העגל ולכן קורין לנו שבת לעג׳אמא. והשבתי לו דהטעם שאמרתי הוא טעם נכון, ומה שקורין לנו בשם זה עג׳מאיין אין הכוונה שעשינו העגל, אלא ר״ל שאנחנו באנו מן עאג׳מאיין המדברים בלשון לעז, ומקרא מלא כתיב דכתיב בית יעקב מעם לועז. ובמסכת מגילה תנן הקורא את המגילה ללועזים בלעז, הרי שם שקורים לנו עג׳מאיין ר״ל שבאנו מעם לועז המדברים בלעז וע״ז קורין לנו עאג׳מאיין.

והטעם שאנו אוכלין הבשר בשבת איכה, שמעתי באומרים דמשפחות שלנו מיום שגלו מחורבן בית ראשון לא חזרו בבית שני בימי עזרא, אלא נשארו בגלותם, וחורבן בית שני חמיר לן וכיון שלא היו בחורבן בית שני לכן אוכלין בשר ודו״ק.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

סוף דבר

תמו דברי בפרשת חיי, אבל לא תמו עוד חיי. ובערוב יומי רוצה אני פה רק להוסיף בתור סיכום לשישים שנות חיי על האדמות, קצת מהשקפותי מנסיונות חיי שלא עמדתי עליהם בספר.

השתדלתי לקיים את הבטחתי בפתח דבר לספרי, אך ורק לספר ולתאר את דברי ימי חיי וסביבת חיי, את הדברים כהווייתם. אבל ספר חיי זה מופיע בתקופה כל־ כך עגומה ובמצב כה עלוב ועצוב בחיי עמנו בגולה ובארצנו, בשנת הופעת הספר הלבן בזמן שכנסת ישראל בגולה עומדת על פרשת דרכים ושואלת לאן ? בזמן שחלוצי התחייה ובוני ארצנו שואלים בעצב בחשכת הלילה, שומר מה מליל ? וזמן כזה מחייב כל סופר, איש ציבורי ובעל בעמיו להגיד מה בלבו.

אנו עומדים עכשיו בשינוי יסודי בהצהרת בלפור אחרי הופעת הספר הלבן של ממשלת הפועלים באנגליה עם פירוש פספילד להצהרה זו, שהפיח יאוש בלבות רבים של יהודי העולם ובפרט אצל בוני ארצנו. חלקי בין אותם הבונים שנשארו באמונתם ותקוותם בבניין הארץ. ויעבור מה.

במצב רוח אדישי בעם האנגלי ובממשלה האנגלית למפעלנו הלאומי מסיבת סכסוך שכנים ומחרחרי ריב בין שכנים, אני מלא תקוה ואמונה שהשלום בין שכנינו המוסלמים יוקם, ובניין ביתנו הלאומי ייבנה, כי אין כוח שיעצור בעד חיי שכנים בשלום, אם זה רק סם החיים ושאלת החיים בעד שניהם,

ואמונתי חזקה כי בשינוי השיטה בבניין הארץ ושינוי ההבנה וההשקפה על היחסים בין השכנים, אם נעשה ונקים הדבר הזה, אז כמו שבתקופת שלטון התורכי ביחסינו הטובים עם שכנינו נהפכה הפתקה האדומה לפתקת הבניין, כן תקותי ואמונתי הרבה כי על־ידי שינוי בשיטת עבודתנו וביחסים עם שכנינו נהפוך גם את ה ס פ ר הלבן, שהרבה רואים אותו כספר שחור, לספר הבניין של הבית הלאומי.

והיחסים בין שכנינו בארץ, בזה הוא עכשיו עיקר פעולתנו. לשאלת השאלות הזאת צריך עכשיו לרכז את כל שימת־לבנו. וילידי המקום תושבי המקום מעשרות שנים, הס־הם שצריכים לעבוד במרץ לפתרון שאלה חמורה זאת בישוב. ואף־על־פי שמימי הצהרת בלפור ומאורעות הדמים קשה היא עבודה זו, בכל־זאת לילידי המקום ליודעי דבר בזה, לעשותו בטקט, בשקט ובאמת אפשר הרבה והרבה לעשות בנידון זה. אין אני אומר שיש לי כיום תיכף כל הפתרון לשאלה מסובכת כבר מאוד ומכאיבהבאופן נורא בחיי הישוב, אבל לחפש כל הדרכים למצוא את הפתרון, יש הכרח גדול לנו. הכרח השעה והכרח העתיד לכל עבודתנו חישובית.

איני מטעה את עצמי ואני יודע בבירור שהיחס שבינינו ובין שכנינו צריך הרבה עיון ומרץ להשקיע בו, אבל אין אנו רשאים לדחותו עוד יותר משהוא שאלת היום שלגו וגם שאלת המחר, ושאלה בוערת זו עומדת בצורה חריפה מאוד על סדר חיינו ובישובנו, אם נאבה ואם נמאן. ואין אנו יכולים בקלות־ראש לפטרה בביטול משום ששאלה זו מכבידה עלינו כאבן כבדה, והיא־היא אבן הנגף והמכשול, המפריע כמעט לכל עבודתנו חישובית בארץ. ובלי שנמצא לה איזה פתרון, לא גזוז בעבודתנו.

אני רוצה לעמוד פה בסוף דברי ביותר פרוטרוט קצת בשאלה חשובה זאת, שלא יכולתי לעמוד עליה הרבה מפני טעמים טכניים בספר, אף־על־פי ששאלה זו תפסה חלק חשוב בכל מהלך חיי. ונודה לכל הפחות עכשיו על האמת שעמדנו עליה ילידי המקום עוד מראשית צעדנו בישוב, כי אין סכנה יותר גדולה מזו הבאה על יסוד הערכה בלתי־נכונה של הכוחות אשר לך והעוזרים לך, והכוחות של האחרים והמת­נגדים לך, ולהבין לכל מלואו את מצבנו הקשה בארץ אבותינו, ולהעריך לכל הפחות עכשיו את כוחותינו אנו ואת הכוחות המתנגדים לנו.

ומי שבקי קצת בתולדות ישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום אתם זאת היתד, חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אגו הצלחנו בעבודתנו, הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו וגם התחשבנו עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.

אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני הישוב שבאו מן הגולה על־מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי־עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל־כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תיארה התעמולה הציו­נית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל־פה, אך ורק בתור קרקע בתולדה אז, על סמך ויסוד ודאות זו, העמדו את כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אהד ששכחו והוא, תשומת־הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו.

וכדי שתראו בכמה עלה לגו יחס ביטול זה במשך העבודה הציונית בישוב די להביא פה אי־אלו עובדות אחדות מני רבות.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

קראו לילד שם עמרם ע״ש הצדיק

הרב יהודה אלבז מעיר צפרו אשר הכיר מקרוב את הצדיק רבי עמרם בן דיוואן בעת שהתאכסן אצלו לשם עריכת מגבית עבור עניי וחכמי חברון כדרכו בקודש, כארבע עשרה שנה אחרי פטירת הצדיק רבי עמרם, אשתו עמדה מלדת וביקשה מבעלה שיתפלל עליה ללדת עוד בן. מיד נדר שאם אשתו תלד בן יקרא את שמו ע״ש הצדיק ״רבי עמרם בן  דיוואן״.

והנה מיד התקבלה תפילתו ובאותה שנה שנת תקנ״ט אשתו הרתה וילדה בן אשר נקרא ״עמרם״ על שם הצדיק כפי שבעלה נדר. ילד זה גדל ונתעלה בתורה ובקדושה עד שהתמנה לרב ודיין בעיר צפרו וכבר בגיל י״ח חיבר ספרים ופסקי דינים

הערת המחבר : ראה סיפור זה בספר מלכי רבנן עמוד ק"ב באות " עמרם אלבז " בשינוי קצת. ושם כתוב שבהיות רבי עמרם בביתם ביקש רחמים על אשתו ואמר לה כעת חיה ותלד בן ותקרא את שמו עמרם על שמי……

הצדיק התגלה בחלום לאדם שפקפק בנסיו ונפלאותיו

המספר אומר שהוא בעצמו היה נוכח באחד ממראות הנסים כשהביאו אילם וזרקו אותו כשהוא יחף על האבנים בסמוך ללהבה הבוערת שלשונה היה מגיע אל על צמרת עץ הזית הזקן במאות שנים, הובא העלם על הקבר של הקדוש, ומכח החום הלוהט של הלהבה הקרובה אליו ומרוב הצער פתח האילם את פיו ואמר בהתחלה בגימגום יא רבי עמרם בן דיוואן, הקהל הרימו קול בצעקות אין כמוך יא רבי עמרם ״והמטפלים״ באילם לא הרפו ממנו ואמרו לו: עוד תצעק רבי עמרם, והוא, פעם אחר פעם היה מבטא יותר טוב את השם רבי עמרם. הרפו ממנו רק כאשר ביטא בבירור את שם הצדיק, ומאותו רגע המשיך לדבר באופן חופשי נוכח הקהל המאיץ בו להמשיך לפתוח פיו ולדבר.                                                                                        

הערת המחבר : 'סיפור אישי אשר קרה בחול המועד סוכות של שנת תשצ״ח (1936) הביאו מר בן עמי בספר חערצת הקדושים ונשלח אלינו בטוב טעם ע״י מר משה דהאן נ׳׳י, אחותו של האילם סיפרה את הסיפור, בביקורי בהילולת הצדיק  בוואון בט״ו באב התשנ"ו ואמרה לי שהוא גר עם משפחתו בקירית גת ועד היום דיבורו איטי, באופן שמורגש בו שהיה אילם……עד כאן

כששמע האורח את הסיפור מחבירו פיקפק ולא האמין במה שסיפר לו וטען שאנשים שעשו זאת ביימו הצגה לשם תרמית מול הצופים                                                                                              

באחד הלילות ראה האורח שלא מאמין בחלומו את אחד מתלמידיו(הוא היה מורה) שאמר לו: אבי רוצה לראותך. ושם אביו היה עמרם, וכך סיפר האיש על חלומו:

איך שבאתי אל האיש גער בי מאד וסתר לי על הפנים ואמר לי: אינך מתבייש לפקפק במה שאומרים עלי, אתה מבייש אותי לעיני האנשים, עניתי לו חם וחלילה לא ביישתי אותך, ובחלומו הוא ממשיך לספר, הרגשתי שאני נשלחתי לבית סוהר, וכשהתעוררתי הבנתי מיד שהצדיק רבי עמרם כעס עלי על כך שלא האמנתי שבכחו וביכולתו לעשות נסים.

ושוב באותו לילה כשחזרתי לישון נגלה אלי בחלום אותו תלמיד ואמר לי: אבי שוב רוצה לראות אותך, כמקודם בחלומי הלכתי אחרי הנער כשכולי רועד, כשהגעתי אל האיש מצאתי אותו זורע גרעיני דלעת בגינתו, הרים עיניו ואמר לי הרגע! הפעם אין לך ממה לחשוש, רק להבא תיזהר מאד בדבריך.

התעוררתי ביראה וברעדה, ומאותו יום והלאה התחלתי להאמין בנסים ובכל מה שהיו מספרים על הקדוש, ומאותו מקרה אני הייתי מספר לאחרים את כל מה ששמעתי על הצדיק רבי עמרם, וסיפרתי להם את אשר קרה לי ומה שראיתי בחלומי, וביראת כבוד ובאמונה שלמה יותר לא פקפקתי, לכל מה שהיו אחר כך מספרים לי על הנסים והנפלאות, אני מצטער שהייתי יוצא דופן מכל אלה ששמעו וראו נפלאותיו של רבי עמרם הצדיק עליו השלום. מעשה זה קרה לפני כשישים שנה בערך.